נועם אלימלך / הצדיק בענן

וּבְיוֹם הָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן כִּסָּה הֶעָנָן אֶת הַמִּשְׁכָּן לְאֹהֶל הָעֵדֻת וּבָעֶרֶב יִהְיֶה עַל הַמִּשְׁכָּן כְּמַרְאֵה אֵשׁ עַד בֹּקֶר. כֵּן יִהְיֶה תָמִיד הֶעָנָן יְכַסֶּנּוּ וּמַרְאֵה אֵשׁ לָיְלָה.[א]

מבאר הנועם אלימלך: וביום הקים את המשכן נראה דהנה הצדיק כל עבודתו להעלות ולהקים את השכינה # ואמר הכתוב כאשר יהיה הצדיק במדרגה הזאת ויקים את המשכן היא השכינה # כסה הענן את המשכן פירוש הצדיק הזה הוא תמיד בהכנעה גדולה וכאלו כסהו הענן דהיינו שעומד לפניו שפלותו וחסרונות שבו וחושב בעצמו שאינו צדיק כלל. ובערב # רוצה לומר אבל מי שהוא בערב ובחשך יהיה על המשכן כמראה אש פירוש הוא חושב בעצמו שהוא כמראה אש שהוא צדיק גמור # כן יהיה תמיד הענן יכסנו בצדיק גמור ומראה אש לילה מי שהוא במדרגת לילה הוא סובר דווקא שהוא טוב והאמת הוא להיפך אצל הצדיק גמור וק"ל.

הצדיק הגמור חושב שאינו צדיק כלל, "כסהו הענן" – "חשך ענן וערפל" המסתיר את האור – כיון שמכיר שפלותו וחסרונותיו. לעומתו, מי שחושב עצמו לצדיק גמור הוא באמת במדרגת לילה. נמצא שהנדמה לאדם הוא היפך האמת, "עולם הפוך ראיתי"[ב]. "מאן דאיהו זעיר [מי שחושב עצמו לקטן] איהו רב [הוא הגדול באמת] ומאן דאיהו רב [מי שחושב עצמו לגדול] איהו זעיר [קטן באמת]"[ג]. מי שחושב עצמו "כמראה אש" הוא באמת "לילה" (כידוע שיסוד האש הוא החשך דוקא[ד]. החשך של הצמצום, כמראה = צמצום).

יתרון האור

הצדיק אינו מרמה את עצמו ח"ו. אדרבה, אצלו נמצא אור האמת, "וביום הקים את המשכן" (אור יום), הוא יודע את האמת לאמתו בעצם היותו "מכוסה בענן" דהיינו נתון כנשמה בגוף בעולם העשיה, 'עולם הענין' (לשון ענן)[ה]. דבר זה צריך לימוד, "צדיק גמור" לשון גמרא ולימוד, להגיע למדת ההכנעה והשפלות בתכלית.

צדיק זה מקיים "כל ימיו בתשובה", כל יום מכיר את הבורא יותר ויותר עד שעבודת אתמול נחשבת אצלו לחטא וחסרון ביחס לדרגתו היום (שורש תורת מורנו הבעל שם טוב)[ו]. על צדיק כזה נאמר "שאפילו אם היה צדיק אחד חוזר בתשובה שלימה בדורו היה בא משיח"[ז].

כך מתברר "יתרון האור מן החשך", האור הגנוז בצדיק המרגיש עצמו בחשך, מכוסה בענן בעולם העשיה. הרי "הכל ברא לכבודו" – כבוד היינו לבוש, וכן הענן המכסה הוא לבוש. והרמז: יתרון האור = חשך ענן ערפל = חשך במילוי, חית שין כף (ורק חלק המילוי של חשך = ענן ערפל) = משיח במילוי, מם שין יוד חית.

השפל באמת

הצדיק יודע שהוא "השפל באמת" (כחתימת הרה"ק ר' מנחם מענדיל מויטבסק). זו האמת שלו, הרמוזה באל"ף זעירא ("מאן דאיהו זעיר") של "ויקרא אל משה"[ח] – האמת של משה רבינו היא להכיר את שפלותו, "והאיש משה עניו מאד" (והרמז: וביום הקים את המשכן = משה משה משה = ה פעמים אור הנזכרים ב"יום אחד"[ט]). אמת זו היא "אמת מארץ [שפלות] תצמח", בחינת משיח "צמח שמו ומתחתיו [מן השפלות] יצמח", ובה זוכים לארץ ישראל ("פרי הארץ" של רבי מענדיל מויטבסק), "טובה הארץ מאד מאד" על ידי "מאד מאד הוי שפל רוח".

"'כן יהיה תמיד הענן יכסנו' בצדיק גמור". יש לפרש "כן יהיה תמיד", גם כאשר הצדיק מתגלה ונודע לכל, הוא עדיין מכוסה, כיון שחלקו הגלוי הוא מעט-מזעיר, ועיקרו מכוסה כדג במים, בשרשו ב"עלמא דאתכסיא" (אמא עילאה), הצדיקים "נוני ימא" כמשה רבינו ש"מן המים משתיהו" (וכמשל הקרחון שרק חלקו הקטן גלוי מעל פני המים).

ושכנתי בתוכם

על הצדיק הגמור נאמר "וביום הקים את המשכן", הוא מקים את השכינה, כמשה שהקים את המשכן ("ויקם משה את המשכן") וזכה להשראת השכינה בתוכו ממש, "ושכנתי בתוכם" – "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה". הכל בזכות מדת השפלות שלו, את המשכן = שפלות (את המשכן אותיות כן את משה, האמת של משה).

הקמת המשכן היא על דרך קימת הברית. כלומר, האמת היא פנימיות ספירת היסוד (הברית), ומי שמאיר אצלו אור האמת ואינו מרמה את עצמו ביחס לעצמו כלל וכלל, אלא מכיר את שפלותו באמת, הרי הוא מתקן ומקים את היסוד-הברית.

כדי להגיע ל"ושכנתי בתוכם" יש להקדים "ועשו לי מקדש", דהיינו "קדש עצמך במותר לך", כפירוש החסידות שגם דברי הרשות השפלים יהיו בקדושה, ואז אשכון בתוכך, הכל מתוך תודעה של "מצוה ['ועשו לי מקדש'] גוררת מצוה ['ושכנתי בתוכם'] ועברה גוררת עברה" (כאשר גם "עברה גוררת עברה" יכול להתפרש למעליותא בדרך "עברה לשמה", תודעת השפלות והלילה, הגוררת-מעלה גם את בעלי העברה שהצדיק צריך להעלות, כמו שהתבאר בפרשת נשא).

במ"ס כס היינו וה-יה, לשון שמחה, סוד השפלות והשמחה ויספו ענוים בה' שמחה - מי שמכוסה בענן דקדושה דווקא הוא בשפלות ושמחה כאחת, הא בהא תליא.

מ"ס היינו מספר סידורי – חישוב כל אות לפי מיקומה באלף-בית, מ-1 עד 22. כ היא האות ה-יא באלף-בית = וה. ס היא האות ה-טו באלף-בית = יה. ממילא כס רומז ל"והיה", לשון שמחה.