שמירת המקדש

ו' אלול תש"ס – יריחו

לימוד מאמר שמירת המקדש בזמן הזה (ב)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

שיעור זה הוא המשך לימוד מאמר שמירת המקדש בזמן הזה מאת הרב יוסי פלאי. תחילה נקשרו הדברים למיקום השיעור – העיר יריחו. לאחר מכן התעכב הרב על כמה סוגיות במצות שמירת המקדש – ארבעת ממדי המצוה, מספר המשמרות, היחס בין סוגי העובדים והשומרים, דין "משורר ששיער" וכן שמירת ישראלים בימינו.

א.     מעין אלישע והמקדש

מעין אלישע ביריחו

לחיים לחיים. אז היום נלמד לגבי מצות שמירת המקדש. איפה נריה? הוא לא כאן, הוא בעל המעשה. [הוא נמצא בירושלים] הדבר העיקרי בנושא הזה הוא בשטח, כל הענינים של ירושלים מגיעים עד יריחו, כל התחושה, הריח, אז גם את ריח מצות שמירת המקדש צריך להריח כאן.

[יש מה שכתוב בתענית "הגיע זמן המשמר לעלות חצי המשמר היה עולה מארץ ישראל לירושלים וחצי המשמר היה עולה מיריחו כדי שיספקו מים ומזון לאחיהם שבירושלים"[ב]] בתוך המשמרות בתענית ציבור חלק ירדו ליריחו, המים היו מגיעים מכאן? לכאורה שהיו מספקים מיריחו מים לירושלים זה ודאי לא מים המלח, ממעין אלישע מן הסתם, אז כנראה אם המעין הזה של אלישע שקרוב וסמוך לכאן – הוא זה שמספיק לספק את המים לירושלים, הוא מעין פלאי, "יפוצו מעינתיך חוצה"[ג]. כאן זה 'יפוצו מעינותיך פנימה', שזה מגיע מכאן עד לפני ולפנים.

לא זוכר אם דיברנו פעם בין הקשר של מעין אלישע לבין המעין שיוצא מבית קודש הקדשים, אבל כנראה שיש איזה יחסי גומלין בין המעינות. לפי זה, את הפצת מעינות פנימיות התורה צריכים להעלות ולספק לירושלים מכאן.

ענייני המקדש כמעין הבוקע מתהום

אם כבר הזכרנו את אלישע ואת יריחו. אחד מהתפקידים של המעין – כל ענינינו הוא להתקשר למעין על מנת – להפיץ את המעין. מעין גם מלשון עיון, ידוע שעיון מפריך הוא-אמינות, מפריך דעות. מעין ומים חיים מתוך מעין, "אין מים אלא תורה"[ד]. אמרנו שמעין זה ללמוד את המים, מים הם תורה, ללמוד אותה בעיון.

ידוע שעד החסידות למדו רק את הנגלה של התורה תמיד בעיון, צריך "לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא"[ה], ולכן צריך לעיין כדי ליישר את ההדורים בתוך הסוגיה, וידוע שגם הוא-אמינא של חכם אמתי היא לא תמיד למסקנה, הוא צריך לעיין כדי לפעמים להפריך את עצמו עד שהוא מסיק את המסקנה הסופית שלו. אבל עד הדורות האחרונים, עד החסידות, במיוחד חסידות חב"ד – לא היה מושג של לעיין בפנימיות, בגלל שפנימיות היא קבלה, קבלה מקבלים בבטול מהשמים מוכן, כמו בית המקדש, שבכלל בית המקדש יורד מלמעלה[ו], ודווקא החסידות חידשה את העיון, שהוא ה"יתפרנסון מיניה"[ז] שכתוב בספר הזהר, שהמשיח יבוא כאשר ילמדו בדרך של "יתפרנסון מיניה", שזה לעיין בו.

זה אומר גם כן שלגבי כל מצוות המקדש – העיון הוא לא רק עיון שכלי בסוגיה, הוא מתחיל ממנו, אבל הוא גם אומר השתתפות מלאה של התחתונים. כמה שכל עניני מקדש העתיד יורדים מן השמים – צריך הרבה מעין. המעין בוקע מתוך התהום, הוא לא יורד מן השמים.

כמו במבול של נח – קודם צריכים להיות "מעינת תהום רבה"[ח] רק אחר כך "ארבת השמים נפתחו". איפה התהום נמצא? תהום זו התהיה והתמיהה שלנו לאור המצב. מתוך התהום הזה צריך להעלות מעין. המעין כאן, מעין של אלישע.

לימוד בעיון מפריך דמיונות

עוד דבר: בהמשך אותו סיפור המעין, אחר כך אלישע עולה מכאן, מיריחו, כנראה לכיוון ירושלים, ואז יוצאים מ"ב הילדים ולועגים-שוחקים עליו "עלה קרח עלה קרח"[ט], ואז יוצאים דובים מהיער ואוכלים אותם. התורה אומרת שבאמת "לא דובים ולא יער", זה המקור של הביטוי הידוע הזה, רק שבמקור כתוב "לא יער ולא דובים"[י], הפוך.

פעם היה לנו שיעור על זה, נדמה לי שהוא היה בשכם, אבל הוא שיעור שכולו שייך ליריחו, אפשר להוציא גם בין הנושאים של יריחו את הנושא של "לא דובים ולא יער", נושא מובהק של המקום הזה, כנראה שיש לו קשר גם למעין של אלישע. כלומר, יש מציאות שהיא ודאי מכוונת, כתוב שכן יצאו דובים מהיער, זה היה לצורך הקיום הנבואה, הקללה של אלישע, שאכלו את הילדים. אבל האמת שזה היה נס גמור, שבמציאות לא היו לא דובים ולא יער.

אפשר לפרש את זה בכמה אופנים: אופן אחד, שדווקא כאן בתוך המקום הזה צריך ויש יכולת להפריך דמיונות. יש לעם כל מיני דמיונות של דובים ויערות וצריך להפריך אותם. גם כמו שאמרנו, הכח המעין הוא עיון, איך שלומדים בעיון אז מפריכים הוא-אמינות, השקפות ראשונות. גם זה מאד חשוב, יש פה חבר'ה שלומדים השקפה – יש מי שקורא לזה השקפה, יש מי שקורא לזה אמונה, יש מי שקורא לזה חסידות, לא משנה – לומדים אורות מקיפים, אז יש מה לקבל. אבל אם לומדים בעיון, שזה עיקר החידוש, אז צריך שקלא וטריא, שזה להפריך דובים ויערות, וכנראה שכל הדבר הזה זה יוצא מתוך המעין. אלו המים שצריך לספק לירושלים, "כי מציון תצא תורה"[יא], בתוך התורה גופא לעשות כל מיני בירורים, של כן דובים לא דובים, כן יער לא יער, וגם הם עולים מהמעין של אלישע, מיריחו. כל זה היה רק מאמר מוסגר, בהקשר למה שאמרו על הספקת המים והקשר בין יריחו לירושלים, שזהו נושא כללי שדיברנו עליו הרבה פעמים.

ב.     ארבעה ממדים במצות שמירת המקדש

השמירה לכבוד – לא להסיח דעת

אבל הענין שלנו היום הוא מצות שמירת המקדש. בכל נושא, במיוחד נושא של משיח, יש הרבה דובים והרבה יערות שצריך לברר אותם. אז כאן יש כמה נושאים. יש נושא כאן ראשון, אני מסתמך על הדברים שכתב יוסי, יש בהם כמה מהדורות, אבל יש לי מהדורה אחת שרשמתי את ההערות בטעמים השונים שיש למצוה הזאת.

מה מקיימים כששומרים? יש ודאי מצוה לשמור את המקדש, השאלה האם המצוה הזאת נוהגת אפילו במקצת היום? כביכול מה הטעם ומה עושים כששומרים את המקדש? יש כאן מכלול של מצות, יש כמה פנים לנושא הזה.

רוב הפוסקים כותבים[יב] שהמצוה של שמירת המקדש היא לכבוד, פשוט לכבד את המקום, ש"לא דומה פלטרין של מלך שיש עליו שומרים לפלטרין של מלך שאין עליו שומרים"[יג], לתת כבוד למקום.

לתת כבוד – היה לנו שיעור קודם על זה[יד] – פרושו לתת את הדעת ולא להסיח דעת מהמקום. למשל הרמב"ם כותב[טו] שעיקר השמירה בלילה, ומסבירים אותו[טז] שזה עיקר הזמן שצריך לא להסיח דעת הוא בזמן שלא עובדים בפועל. בזמן שעובדים בפועל חושבים ממילא על המקדש. לפי הרמב"ם כשלא עובדים בפועל, בלילה, דווקא אז צריך לתת את הדעת ולכבד את המקום, לשמור עליו.

ממילא זה כבר מפריך מה שכאן כתוב בשם אחד מהאחרונים, מהאחרוני אחרונים[יז], שבזמן החורבן לא שייך הטעם הזה. יוצא בדיוק ההפך, שעיקר השמירה הוא בזמן לילה – דיברנו על כך באריכות בפעם קודמת – שהוא "אני ישנה בגלותא"[יח], דווקא אז צריך לתת את הדעת.

השמירה – "אין שום יאוש בעולם כלל"

[יש חילוק בין לילה ליום?] יש ודאי, דיברנו באריכות בשיעור הקודם, היית? לדעת הרא"ש[יט] החיוב הוא גם בלילה וגם ביום. יש חילוק [אם הרמב"ם היה סובר שזה נוהג בזמן הזה אז ודאי אומר שזה נוהג רק בלילה] יכול להיות, זה לילה שבלילה, יכול להיות בהחלט. אפשר לקחת ממנו את הסברה. [שיש טעם לשמירה כיום?] כן, אם יש טעם לשמור דווקא כשאנשים לא נותנים את הדעת כדי לחזק את הדעת של עם ישראל למקדש – את הטעם הזה אני יכול לאמץ לעניננו.

חוץ מזה, בעצם השמירה יש כל מיני רבדים של התייחסות. אם יש מקום שומם, אבל יש לי אמונה שלמה שבמהרה יבנה המקדש אז בכך שאני לא מפסיק לשמור עליו יומם ולילה – אני מצפה לו. שמירה היא לשון ציפיה[כ], שמירה מהווה ומבטאת את הציפיה שלי. להפך – הדבר יבוא בזכות הציפיה שאני שומר, כמו "ואביו שמר את הדבר"[כא], "שומר מצוה"[כב], שהבעל שם טוב אומר[כג] שלשמור משהו פרושו לצפות מתי הוא יבוא. "שומר מצוה" היינו שאין לי עדיין מצוה ביד, אני רק "שומר מצוה", אני מחכה, כמו אברהם אבינו שיושב מחכה לאורחים שיבואו. זה נקרא "שומר מצוה". לשמור את הדבר שאני הכי מצפה ואני הכי חש שהוא קרוב לבוא, ש"אחכה לו בכל יום שיבוא"[כד].

כמו שיש גם דין בהלכה[כה], שהכהן לא צריך להסיח את הדעת, ולכן אסור לו לשתות יין יותר מרביעית, שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ותכף ומיד ממש. אם כן, עם ישראל דרוך על בנין המקדש כמה שיותר מהר, אז ודאי וודאי ששומרים עליו, זה חלק מהציפיה, זה ביטוי שלה.

יש מישהו שכותב שגם אם אין לנו שלטון שם ושום אחיזה, אז מה טעם לשמירה? שמירה מה זו עושה בכלל? בדיוק ההפך הוא המסתבר בשכל הישר – השמירה אומרת שאני לא מתייאש. לא לשמור בגלל שהוא שומם משמעותו כאילו להתייאש מהעסק. זו כל רוח החסידות, כמו הפתגם של רבי נחמן ש"אין שום יאוש בעולם כלל"[כו], אין לך ביטוי למצוה מעשית של "אין שום יאוש בעולם כלל", או בלשונו של הרבי הקודם מחב"ד "אין אבוד"[כז], יותר מאשר היום – דווקא היום לשמור על המקדש. לא רק שאני לא מתייאש, אני עושה את המקסימום שאני מסוגל לעשות כדי שבמהרה הוא יחזור.

מורא מקדש; שמירת המקדש; הרחקת טמאים; זכר למקדש

זו נקודת פתיחה. כמה ענינים יש כאן: יש שמירה לכבוד, ויש מצוה בפני עצמה – אבל קשורה, כמו שכתוב כאן – של מורא מקדש, "שבתתי תשמרו ומקדש תראו"[כח]. מה זה מורא מקדש? שלא נכנסים עם נעליים וארנק וכו' וכו'[כט]. ובכלל נוהגים כבוד, כל מי שמתקרב וכל שכן כל מי שנכנס להר הבית אז יש יראת כבוד, זה מורא. אבל שמירת המקדש, גם בתרי"ג מצות היא מצוה בפני עצמה – יש מצוה של מורא, "ומקדשי תראו", ויש מצוה של שמירה. עניינית-פנימית יש ודאי קשר בין המצות. לכן גם היום שאנחנו שומרים, זה מה שכתוב כאן, יש בשמירה ממד של "מקדשי תראו".

[במצוות של הרס"ג הוא מונה רק את המורא] הוא אומר שיש ראשון, רבינו סעדיה גאון, שלא מונה את המצוה של שמירת המקדש כמצוה בפני עצמה, רק את המצוה של מורא מקדש. מה כותב שם הרב פערלא? זה מה שהוא כותב. כותבים שלפי רבינו סעדיה גאון שמירת המקדש כלולה ממש בתוך מצות מורא מקדש. היא לא נחשבת מצוה בפני עצמה. לפי הרמב"ם אלו שתי מצות, תכף נראה מה הקשר ביניהן, לפי הפנימיות.

אז יש מורא מקדש ויש שמירת המקדש, מטעם כבוד. יש גם מצוה לשלח את הטמאים מן המחנה, שהיא גם מצוה בפני עצמה – צריך לשלח טמאים שלא יתקרבו. טמא מת מותר בהר הבית, במחנה לויה[ל], אבל אם הוא מתקרב יותר מדי למחנה שכינה – שם אסור ובעונש כרת. יש טמאים שאסור להם להכנס גם להר הבית, וכו' וכו'. אז יש מצוה לשלח את הטמאים מן המחנה.

חלק מהשמירה לכאורה צריך לקיים גם את המצוה הזו, לשלח, להזהיר. לכן גם היום, מה שעושים בפועל, מה שנריה מארגן הוא להזהיר אנשים שמתקרבים מי יכול, מה נקרא לעלות להר הבית בטהרה, ומי אסור. גם אלו שעולים הרי כולם טמאי מתים, צריך להזהיר עד היכן מותר להגיע שם, עד החיל ולא יותר ממנו. גם לגוים עד איפה מותר, הם לא צריכים לעבור תהליך טהרה לפני, אבל גם להם יש גבול, עד החיל ולא יותר ממנו. אז צריך לעמוד להזהיר, זה חלק מהענין, זו מצוה בתורה. זו עוד מצוה.

יש עוד דבר: חז"ל אומרים, זה כעין מצוה מדרבנן, לא מדאורייתא, שעושים כל מיני דברים זכר למקדש. גם כאן, אפילו אם לא נמצא הצדקה גמורה לפסוק, זו מחלוקת אחרונים[לא], אם היום יש ממש מצוה מדאורייתא לשמור על המקדש – ודאי וודאי אפשר להניח ולומר שיש כאן מצוה מדרבנן, שעושים זכר למקדש ככל שאנחנו יכולים. מה זה זכר? להזכיר לנו, לעורר גם את הגעגועים ואת האמונה שלנו, לחזק אותה, שמהרה יבנה בית המקדש. לשם כך עושים זכר. אם כן, יש פה ארבעה דברים.

[מה עם תפלה לבנין המקדש?] בסדר, היאר חלק מהגעגוע, אמרנו שגם השמירה וגם הזכר למקדש הם ביטוי של געגועים, והם גם באים לידי ביטוי בתפלה. תכף נסביר את זה, שזה יסתדר.

מורא מקדש – י

הנושא הראשון שנסביר היום, שכמו כל דבר, שאפשר לכוון את ארבע המצוות האלו כנגד המודל העיקרי בקבלה ובחסידות של י-ה-ו-ה.

מורא מקדש הוקש בתורה לשמירת שבת. יש פעמיים את הפסוק "שבתתי תשמרו מקדשי תראי". לפי הסוד-הפנימיות שמירת שבת היא מוחין דאבא[לב]. מהם מוחין דאבא? תחושת בטול במציאות, גילוי עצום של אלקות, של השראת שכינה בישראל, ומול הגילוי הגדול הזה של שכינה – האדם מתבטל ולכן הוא משתחווה. הביטוי החיצוני- הגופני של הבטול הוא השתחוואה, בגלל שבאמת הוא ירא. איזו דרגה? יש הרבה דרגות של יראה, זה נקרא יראת הרוממות. הדרגה הכי גבוהה של יראה זו יראת הרוממות, שבקבלה היא כנגד ה‑י של שם הוי'. ולכן – ככה מוסבר[לג] – מורא מקדש הולך יחד עם שמירת שבת, בגלל ששניהם בחינה של בטול גמור. שוב, בלשון הקבלה קוראים לזה אור אבא, והוא מכוון כנגד ה‑י של שם הוי' ב"ה.

שמירת המקדש – ה

שמירה לכבוד, לשמור על המקדש. הרי אפילו בציור גשמי, שומר לא יכול לשמור ולהשתחוות לכאורה, הוא צריך להיות על המשמר, הוא צריך להיות ערני במשמר, הוא צריך להיות במודעות, לא עם בטול. להפך, יש לו איזה תפקיד, כמו חייל ששומר, כשעושים איזה שמירה – פתאום מוצאים את כל החיילים שוכבים, משתחווים... זו מעילה בתפקיד, הוא צריך להחזיק את עצמו, להחזיק ערני ומודע, גם במודעות עצמית, בכל אופן הוא שומר, הוא שומר על הקדושה שיש כאן. הוא ודאי מודע לקדושה, מחובר נפשית. כשהוא שומר הוא מחובר בנפש לקדושת המקום, אבל הוא לא במורא טוטאלי של התבטלות.

איך קוראים לזה בקבלה, למדרגה השניה – נתינת כבוד, אבל שלא מתבטל לגמרי? זה נקרא אור אמא. לכן כל המושג שמירה מזוהה תמיד עם מקיפין דאמא, זה הביטוי. מה ששומר הוא אור מקיף. מה זה בנפש אמא? הבנה. כדי לכבד את המקום – צריך להבין את משמעות המקום. צריך להחדיר גם בתוכי, וגם יש ודאי תפקיד להחדיר בדעת של כל עם ישרא,ל את החשיבות של המקום, לצורך הציפיה והתפלה תמיד, שלא יחשו מלהתפלל להחזרת עטרה ליושנה, כאן במקום הקדוש הזה.

מורא מקדש ושמירת המקדש – "תרין רעין"

אם כן, שמירה היא אמא. מה אומרים לגבי היחס בין אבא לאמא? אומרים "תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין"[לד], שאם כי שאבא הוא בטל במציאות ולאמא יש כן ישות, תמיד בקבלה אומרים[לה] שאבא הוא מצב בנפש של אין, ואמא היא יש, כמו "יש מאין". כתוב "החכמה מאין תמצא"[לו], איפה תמצא החכמה מאין? באמא, בבינה, ככה מסבירים את זה בקבלה[לז]. "החכמה מאין", אבל היא "תמצא", מה זה "תמצא"? היא תקבל לבוש של מציאות בבינה.

בכל אופן, כמו שהבריאה יש מאין היא תמידית, כתוב בקבלה שההויה התמידית של כל העולמות –תלוי כולה בזיווג הזה, ביחוד של אבא ואמא, בגלל ששם במקור ישנו מקור ההויה של "יש מאין". כדי לברוא את העולמות, גם התחתונים ביותר, "יש מאין" בכל רגע תמיד – צריך להיות כל הזמן קשר למעלה בשורש בין האין לבין היש, שזה מאבא לאמא, לכן הם "תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין".

לעניננו, בהלכה זהו הקשר בין המושגים מורא מקדש ושמירת המקדש, כמו שנראה יותר ויותר בהמשך. לכן גם לפי רבינו סעדיה גאון ששמענו קודם – הם כל כך "תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין" עד שאמא נכללת באבא לגמרי, וכל המצוה הזאת של שמירת המקדש היא חלק של מורא מקדש.

["את שבתתי תשמרו ואת מקדשי תראו"] כן, בשבת כתוב "זכור ושמור בדבור אחד נאמרו"[לח]. מה המשמעות לעניננו? שהשמירה עצמה היא אמא כמו שהיא כלולה באבא. זה נקרא "דיבור אחד נאמרו", ש"שמור את יום השבת לקדשו" הוא חלק מ"זכור", הוא ביחד לגמרי עם ה"זכור". זה נקרא יחוד אבא ואמא עילאין בלשון הקבלה, שהוא לצורך לידת נשמות, לא רק לצורך התהוות העולמות.

הרי בשבת ה' שובת מלהוות את העולם. מה הסוד של הזיווג בשבת? בשביל להמשיך-להוריד מלמעלה נשמות חדשות[לט], לכן זהו עיקר זמן הזיווג של תלמידי חכמים[מ], שיותר גבוה מהתהוות העולמות התמידית. כתוב בקבלה ש"תרין רעין", הזיווג התמידי של אבא ואמא לשם התהוות העולמות, הוא בין אבא ואמא תתאין שנקראים "ישראל סבא ותבונה"[מא] בלשון הקבלה, אבל בשביל להמשיך להוליד נשמות חדשות – זה בשבת. זה נקרא "זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו".

זאת אומרת שמורא מקדש לפי זה הוקש להתכללות של השמירה בתוך השבת – "שבתתי תשמרו ומקדשי תראו". בכל אופן, לגבי המקדש עצמו, שתי המצוות של מורא מקדש ושמירת המקדש הן ודאי על דרך אבא ואמא, "תרין רעין", לכן יש הרבה-הרבה שוה ביניהם.

עוד פעם, נתבונן במוחין, מהם מוחין? המנטליות. מנטליות היא ההתייחסות. מורא מקדש פרושו להתבטל בפני הגילוי של השכינה שיש כאן. שמירת המקדש היא בעיקר לכבד אותה ולהיות מודע אליה, להבין מה קורה כאן. הבנה היא כמו שמיעה, מורא כמו ראיה, לכן כתוב שיראה אותיות ראיה[מב]. אבל שמירה היא שאדם שומע. מהי שמיעה? הוא קולט את המשמעות ואז הוא מכבד, אבל הוא קולט בתור יש. רק שהראיה והשמיעה צריכות להיות מחוברות יחד.

שילוח טמאים – ו

שילוח טמאים היא כבר מנטליות אחרת לגמרי. מה זה שילוח טמאים? השומר כבר לא חושב ישירות, הוא חושב על קדושת המקום בעקיפין, אבל מה שהוא צריך לשים לב – שוב, תפקיד האדם הזה שממונה הוא לשמור שמישהו טמא לא יכנס לכאן, אז מה יש לו בראש? האנשים, הטמאים או הטהורים. הוא שוטר כזה, זו מצוה בתורה. רק בעקיפין – כלומר בהעלם – הוא יודע, שהיות שהמקום הזה כל כך קדוש, לכן הטמא הזה לא יכול להיכנס לכאן, התורה אוסרת עליו. אבל המודעות שלו מופנית בפירוש למציאות, למי שבא להתקרב לקודש, והקודש הוא רק בדרך עקיפין.

איפה יש כזאת מנטליות בקדושה? זו מנטליות של 'אני' כלפיה. עוד פעם, במוחין המצב הראשון הוא בטול, אני מתבטל לגמרי לקדושה. המצב השני הוא שיש אני כבר, ישנו 'יש', אבל כולי קשוב לקדושה, שומר ומכבד אותה, מחדיר אותה בדעתי ובדעת כולם. המצב השלישי הוא עם הרבה יותר מודעות, אני צריך לבדוק את עצמי, לדאוג ל"קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים"[מג], גם אם אני רוצה להזהיר אחרים לא להיכנס בטומאה – קודם כל שאני אהיה בסדר. יש בכך הרבה-הרבה חשבון נפש. זה נקרא מוסר, תיקון מדות.

מה בעצם עושה כאן השומר הזה שתפקידו הוא להרחיק ולשלח את הטמאים? הוא נוהג במה שחז"ל אומרים "שמאל דוחה וימין מקרבת"[מד]. הוא נמצא עכשיו במנטליות של 'אתה לא ואתה כן'. הוא בודק, כמו איזה שוטר שבודק תעודות, מי שרוצה להיכנס לשער. הוא בודק – 'אתה יכול, אתה לא יכול'. איזה מן ראש זה, של 'אתה יכול ואתה לא יכול', מה שנקרא "שמאל דוחה ימין מקרבת"? זה נקרא מוחין של מדות, ה‑ו של שם הוי', מוחין של עולם היצירה. כמו מלאכים. נאמר שהאנשים האלה שהתפקידים שלהם הם לומר למישהו 'אתה לא יכול להיכנס, אתה כן יכול להיכנס' – ברוחניות הם כמו מלאכים בעולם היצירה. ["להט החרב"[מה]] כן, זו "להט החרב המתהפכת", מי יכול להיכנס לגן, למי אסור להיכנס לגן. בודקים תעודות. שוב, זו ה‑ו של שם הוי'.

זכר למקדש – ה

האחרון-אחרון, שעושים זכר למקדש, מזכיר את השמירה, אבל הוא מהדורה אחרת, בגלל שהשמירה היא מצות עשה מדאורייתא וזכר למקדש הוא מדרבנן. איפה התורה שבעל פה, ה'מדרבנן'? במלכות, ה‑ה תתאה של שם הוי', וגם יש פה איזו עבודה ותפלה ואמונה חזקה, כמו שה‑ה תתאה תלויה ב‑ה עילאה, זה נקרא "הא בהא תליא"[מו]. גם על פי פשט, לְמה עושים זכר? לשמירה. את עצם השמירה שמנו ב­‑ה עילאה של שם הוי', באמא, ולה עושים זכר במלכות.

לכן באמת לכל הדעות – כמו שכתוב כאן בחיבור – יש זכר, בגלל ש"כל הנחלים הולכים אל הים"[מז], המלכות מקבלת את הכל. לפי כולם יש כאן זכר למקדש. כלומר, אפילו אם יש כאן איזה צד של מצוה מן התורה – יש גם כן זכר, ודאי וודאי שמה שעושים יש כאן זכר. זו המלכות.

נאמר את זה אחרת: המלכות היא כדי לא לשכוח. על המלכות כתוב "רגליה ירדות מות"[מח], היא יורדת לתוך החשך. מהו החשך? השכחה לגמרי. השמירה שלמעלה היא לא בדיוק לא לשכוח, זה לא להסיח דעת, זהו גם סוג של שכחה, אבל שכחה לרגע. לעומת זאת, מי שמתייאש פונה עורף לגמרי, הוא יוצא מכאן. כמו הדעה כאן שאין לנו עסק עם זה בכלל, צריך לעסוק במשהו אחר לגמרי.

לא להסיח דעת הוא כמו מי שלבוש תפילין, שאסור לו להסיח דעת מן התפילין[מט], מי שמסיח דעת הוא מסיח דעת, אבל לא שהוא מתייאש מהתפילין. אלו שתי בחינות שונות, לרגע הוא שכח, הסיח דעת, הוא תכף יחזור, ורק יש מצוה שכמה שפחות יסיח דעת, שינסה-ישתדל-יעשה מאמץ לא להסיח דעת. בכך שהוא עושה מאמץ במודעות שלו שלא להסיח דעת הוא מכבד את התפילין. אבל במלכות יש סכנת שכחה לגמרי, להתייאש מהענין. לכן צריך לעשות זכר למקדש, במלכות.

אם כן, עד כאן עשינו מבנה ראשון בנוגע לענין שלנו, שהוא י-ה-ו-ה של הממדים השונים שיש בכלל כאן במצות שמירת המקדש. עד כאן היתה הנקודה הראשונה.

ג.      שמירת המקדש – בינה

כ"ד משמרות

אני פונה כאן למה שנקרא כאן פרק ג, והכותרת של פרק ג היא "מקום השמירה" – איפה שומרים. כאן פותחים ומסבירים שבזמן הבית המצוה הזאת הרי חלה גם על הכהנים וגם על הלויים, על זה דיברנו גם כן בפעם הקודמת, והיום צריך להאריך יותר מה יכול להיות תפקיד הישראלים, שעל פי פשט אין להם חלק במצוה הזאת.

בזמן הבית הכהנים היו שומרים בפנים, והלויים בחוץ[נ]. אבל לכהנים שהיו שומרים בפנים היו שלשה מקומות של שמירה, ואילו ללויים בחוץ, בהר הבית, היו 21 מקומות, כ"א. סה"כ היו כ"ד משמרות. ידוע שכל מה שקשור לבית המקדש – דוד המלך, שמואל הרואה חילקו למספר הסגולי הזה[נא] – כ"ד. כל החלוקות הן כ"ד.

למה זה כ"ד? כל המשפחות, גם של הכהנים, הלויים, הכל מחולק במספר כ"ד. למה? ההסבר הפשוט בקבלה הוא לפי נוסחה פשוטה מתמטית ש-1 פעמים 2 פעמים 3 פעמים 4 שוה כ"ד (נקרא 4 בעצרת). מה זה אומר? זה מספר הצרופים של כל מלה שיש בה ארבע אותיות, כמו שם אדנות. בשם הוי' יש שתי אותיות זהות, לכן יש רק י"ב צרופים, אבל בשם אדנות יש כ"ד צרופים.

לכן יש כ"ד שעות ביממה, אם כי שהרבה פעמים מובא מכתבי האריז"ל, גם בספר התניא[נב], שי"ב שעות היום הן כנגד י"ב צרופי הוי', וי"ב שעות של הלילה כנגד צרופי אדנות. לפי ההסבר הזה צריך לכוון בכל שעה שני צרופים של אדנות, בגלל שרק באדנות בפני עצמו יש כ"ד צרופים.

בכל אופן, המספר כ"ד שייך לסוד הצרוף בספר יצירה. בלשון ספר יצירה "ארבע אבנים בונות כ"ד בתים"[נג], בתים כאן הם כמו בתי אב. הרי כל משמר – זה גם אולי קצת דיון – הוא איזה מן בית אב, שגם המסורה של בית האב והתפקיד של בית האב עוברים בירושה. אחת מהשאלות כאן האם התפקידים – לא השמירה – של הלויים, שיש ביניהם משוררים ושוערים, גם כן עוברים בירושה. זהו אחד מהנושאים שיש לדון כאן, יש הרבה מחלוקת בנושא הזה, כמו שכתוב כאן.

כ"ד ספרי תנ"ך

בכל אופן, כ"ד המקומות הם כ"ד הבתים שנבנים מארבע אבנים. שוב, ארבע האבנים הן כמו ארבע אותיות של שם הוי' ושל שם אדנות. גם סופר סת"ם שכותב נכון לפי הקבלה י-ה-ו-ה מבדיל בכתיב בין ה‑ה הראשונה לבין ה‑ה האחרונה. אם באמת אפשר לראות הבדל, אז גם בשם הוי' יש כ"ד צרופים שונים, אפשר להבחין הבדל ביניהם. בכל אופן, זו המשמעות של המספר כ"ד.

לגבי יום ה‑כ"ד של החודש, דיברנו על כך בשיעורים אחרים, שיש הרבה נבואות בתנ"ך שהיו דווקא ביום כ"ד של החודש, זה תשמעו כאן מהחבר'ה אחר כך. אבל כאן בכ"ד של השמירה שלנו יש חידוש שלא מופיע בשום כ"ד אחר. אולי יש עוד כ"ד אחר שכן מופיע, שאולי הוא השורש שלו, והוא כ"ד ספרי דאורייתא. מה ה‑כ"ד הכי חשוב? חלוקת התנ"ך. מתי עושים לה זכר מאד חשוב במעגל השנה? ב"תיקון ליל שבועות", שמקשטים את הכלה ב‑כ"ד קישוטי כלה[נד] על ידי קריאת ההתחלה והסוף של כ"ד ספרי דאורייתא, שבכך מכינים את הכלה לקראת החופה למחרת בחג שבועות.

שוב, ה‑כ"ד המקורי הוא כ"ד הספרים של התורה. בספר ישעיהו[נה] יש ממש, גם בגשמיות, כ"ד קישוטים שונים שלובשת אשה או כלה. לכן כתוב בקבלה שכ"ד הקישוטים ברוחניות-בשורש אלו כ"ד ספרי תנ"ך. כתוב שהם קישוטים לכל תלמיד חכם[נו]. ככה כתוב – תלמיד חכם אמתי צריך להיות בקי ב‑כ"ד ספרים, זו לא הפנימיות שלו, רק קישוטים שלו. דווקא קישוט מסוגל לגלות אור מקיף של הנשמה. הם לא האור הפנימי שלו, המודע, אבל הקישוט מגלה אורות מקיפים. תלמיד חכם צריך להיות בקי בתנ"ך.

כ"ד – ג' ו-כ"א

כאן החידוש הוא שכ"ד המשמרות מחולקות ל‑ג ו‑כא, שבשאר ה‑כ"ד ששייכים לבית המקדש אין חלוקה כזאת, בבתי אב של כהנים וכו', בעבודה שלהם ועוד דברים. איפה ישנה החלוקה של כ"ד ל‑ג ו‑כ"א? [שלשה ספרים] כן. בדרגה הכי גבוהה בתנ"ך, של הטעמים.

הרי התנ"ך נִתן גם בארבע מדרגות טנת"א. לפי הרמז שנקרא בשבוע הבא בתורה בפרשת תבוא "ושמת בטנא"[נז], שאת כל ה"ראשית פרי האדמה", ביכורים, צריך לשים בטנא. מהו טנא? טעמים- נקודות-אותיות[נח], בגלל שהתגין נכללו בתוך האותיות. הרי כשכותבים בספר תורה אות היא כוללת גם את התגין ולכן הרבה פעמים אומרים רק טנ"א, במקום טנת"א – טעמים ונקודות ואותיות שכוללות גם את התגין. את כל האור שמים בטנא, ובין הטנא הדרגה הכי גבוהה היא הטעמים. כתוב שרק המשיח יגלה את הטעמים, שהמשיח בא לדרוש ולגלות את טעמי התורה[נט].

דווקא בטעמים ישנה החלוקה של ל‑ג ול‑כ"א. לכל ה‑כ"א ספרים יש שיטה אחת של טעמים, כולל חמשה חומשי תורה. יש כאן משהו שדווקא בטעמים של ה‑ג, העליונים ביותר לכאורה, כמו המשמרות של הכהנים בפנים, היותר פנימי, לא כולל את חמשה חומשי תורה. הם חלק מה‑כ"א ספרים, לא מה‑ג ספרים. ג הספרים המיוחדים נקראים ספרי אמ"ת, זה הכינוי שלהם, אמ"ת ראשי תבות איוב-משלי-תהלים. לספרי אמ"ת יש שיטה אחרת, הרבה יותר מורכבת והרבה יותר יפה לשיר, מי שיודע. רק שאצלנו ברוב הקהילות שכחו את השירה הזאת, השירה שכנגד המשמר הפנימי של הכהנים. אבל יש ג ספרים מיוחדים ו‑כ"א ספרים אחרים, כנגד ג המשמרות של הכהנים בפנים ו‑כ"א משמרות של הלויים בחוץ.

ג' ו-כ"א – ג' פעמים "אהיה"

עוד משהו מספרי, אבל שיגלה לנו אור גדול על המצוה של שמירת המקדש. מה קורה כשמחלקים מספר לשני מספרים? כמו כאן, שקודם זה כ"ד, אבל ה‑כ"ד מחלקים אותו – שמים ג בפנים וגם כן נותנים אותם לכהנים דווקא, וה‑כ"א בחוץ ונותנים ללויים, ויש ודאי קשר בין כל אחד, בין הג' לבין הכ"א. הם הרי שומרים, אז כל אחד שומר עם הקשר, עם המכשיר שלו.

מה הקשר בין אלו שעומדים בפנים ואלו שעומדים בחוץ? כשיש דבר כזה מתבקש לומר שצריך לא רק לעשות ביניהם חיבור אלא פעולת כפל. לפי הקבלה הכפל שלהם, לא החיבור הפשוט, זו הכאה. אם יש ג כאן ו‑כ"א אז החיבור ביניהם של ג פעמים כ"א, כלומר שכל אחד – בצורה פשוטה – מה‑ג הוא עומד בקשר עם כל אחד מה‑כ"א. ג פעמים כ"א הוא מספר הקשרים שיש כאן.

מה זה רומז? בקבלה, גם משהו מובהק ביותר, זה ג פעמים שם "אהיה" שכתובים בתורה[ס]. מבין השמות הקדושים השם שגם כנגד הכתר וגם כנגד הבינה הוא שם אהיה – "אהיה אשר אהיה". השם הזה בתור שם קדוש, שהוא בגימטריא כ"א, 21, כתוב אך ורק שלש פעמים בתורה, והכל בפסוק אחד. משה רבינו שואל את ה' מה אני אומר לבני ישראל איך קוראים לך, והקב"ה אומר לו "אהיה אשר אהיה", אחר כך הוא אומר "כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם".

כל פעם אחרת שיש את המלה "אהיה" בתנ"ך היא חול, לא קודש. המלה א-ה-י-ה היא קודש ג פעמים. אם כן, שוב, המודל של 3 מול כ"א, שבעצם אומר ג פעמים כא רומז ל‑ג שמות אהי"ה. זה מה שמתגלה ומתעורר כאן במצות שמירת המקדש.

השם אהיה בפני עצמו הוא שם של בינה. כל הרמז הזה בא לחדש מאד-מאד מה שאמרנו ששמירת המקדש היא תפקיד הבינה בנפש, ה‑ה העליונה של שם הוי', שגם קשורה לתשובה וגם לחודש אלול. כתוב[סא] שאלול בגימטריא בינה. החודש שלנו אלול הוא בינה, ולפי זה הוא חודש מיוחד של שמירת המקדש. מה הקשר? בכל ספר הזהר הבינה נקראת תשובה[סב], על שם הפסוק בישעיהו "לבבו יבין ושב ורפא לו"[סג], שמתוך שהלב מבין האדם חוזר בתשובה. לפי זה, גם כאן יש עוד רמז מאד מובהק ופשוט שהמצוה של שמירת המקדש, של בחינת "לבבו יבין – פועלת תשובה. כביכול מה שעושים עכשיו תכל'ס, שרוצים ומצליחים ב"ה לחדש את משמר המקדש – הוא לעורר את עם ישראל לתשובה. מה קורה כשעם ישראל חוזר בתשובה? באה הגאולה, "מיד הן נגאלין"[סד], כמו שהרמב"ם פוסק, ש"סוף ישראל בסוף גלותן לעשות תשובה ומיד הן נגאלין", כך פוסק הרמב"ם.

שמירת המקדש – בינה

שוב, זו בחינת בינה. שם אהי"ה הוא שם של בינה. אבל עוד יותר – כמה שוים ג הפעמים אהיה? ס"ג, מילוי של שם הוי', שהוא המילוי שכנגד הבינה[סה]. זו אחת מהכוונות הידועות בכתבי האריז"ל, שחוץ מכך שאהיה בפני עצמו הוא בינה, או יותר נכון התגלות הכתר בבינה, התגלות עתיקא באמא, ג הפעמים "אהיה" שבתורה הם סוד שם סג, שהוא שם הוי' במילוי אותיות ששוה בגימטריא סג. איזה מילוי זה? כשכותבים את מילוי האות ה כך הי ואת מילוי ה‑ו – ואו. זה נקרא שם ס"ג, והוא שם הבינה, של אמא.

שוב, זה היה הרמז על דרך הקבלה, לחזק מה שאמרנו שהמצוה של שמירת המקדש היא בחינת בינה. מה יצא? דווקא כאשר מחלקים את המשמרות ל‑ג בפנים ו‑כ"א בחוץ, כאן כהנים וכאן לויים, יוצרים בכך את ה‑סג, שלש פעמים אהיה הקשרים בתוך המערכת הזאת של השמירה.

[יש שיטה שהיו כ"ד משמרות לויים וג' משמרות כהנים] זה שם ע"ב, אם יש שיטה שיש כ"ד משמרות של לויים ועוד ג של כהנים, שהיא לא להלכה אבל ככה יש שיטה, אז מה יצא מזה? שבמקום שם ס"ג – הגענו לשם ע"ב. ידוע בכתבי האריז"ל ש‑ע"ב הם שלש פעמים כ"ד, זה כוונה מובהקת, ששלש כ"ד הם הסוד של ע"ב, שהוא שם החכמה, עוד יותר חכמה. לפי הסוד אם זה ע"ב, אז צריך לשים גם את השמירה באמא עילאה – לא סתם אמא, אלא כמו שהיא כלולה באבא, שם ע"ב.

בעת השמירה לשיר טעמי המקרא

עכשיו עוד נושא: האם השומרים יותר קשורים לשוערים או למשוררים? יש כאן הוא-אמינא שצריך להפריך אותה, שהשומרים והשוערים הם אותו הדבר. מה השוערים עושים? שומרים על השערים. זה לא נכון. יש מי שאומר שכן, אבל נראה שלא כך. להפך, נראה שיש פה איזו מן זיקה פנימית בין השומרים לבין המשוררים. מה צריכים החבר'ה שלנו שעושים שמירה? לשיר. אם היה אפשר לשיר טעמי מקרא זה היה נחמד ביותר. אם היו כמה מביניהם שיודעים לשיר טעמי אמ"ת – אז זה היה לגמרי פיצוץ עולמי. עד כאן הנקודה השניה. אנחנו עושים נקודות-נקודות.

[טעמים הם לא בחכמה?] אין הכי נמי, טעמים או שהם בחכמה או בכתר, יש הרבה פעמים שהטעמים בכתר. לפעמים כתוב ש"ושמת בטנא" רומז שגם הטעמים הם רק חלק מהכלי, ואילו האור הוא "ראשית פרי האדמה" ששמים בתוך הטנא. לכן כתוב – גם ב"שער טנת"א" בעץ חיים יש שאלה כזאת בפירוש – שכל הטנת"א הם כלים, הכל אותיות שכולם בינה. הם כמו חכמה-בינה-מדות-מלכות שכולם בתוך הבינה, בגלל שכולם גלוי, הכל כלים להכיל את אור התורה, שהוא "ראשית פרי האדמה" שצריך לשים בטנא. לכן יש אפילו רמז בגימטריא שהמלה טנא שוה כלי, רק שהוא רומז לכלי של התורה, שיש בה טעמים ונקודות ואותיות, כך שאפילו הטעמים הם רק החלק העליון של הטנא.

מי שעוד לומד כתבי האריז"ל יודע שעיקר הטעמים שמתגלים החוצה לעולמות אלו הטעמים של שם ס"ג דא"ק. הטעמים של שם ע"ב לא מתגלים כלל, לפי האריז"ל אפילו אסור לדבר עליהם. ודאי שמשיח גם אותם יגלה, אבל בינתיים הטעמים שמתגלים הם של ס"ג. הוא אפילו אומר[סו] כוונה נוספת לכל שבת, כל פעם שיש קריאת התורה, ושומעים את הבעל-קורא קורא עם הטעמים הנכונים, כתוב שכל אחד מהשומעים שמקיים את המצוה של שמיעת הקריאה צריך לכוון – בכל כתבי האריז"ל אין כזאת כוונה פשוטה אותה מכוונים בא"ק, באדם קדמון, מי שמכיר את הביטוי הזה – כמו שהוא כותב בשער טנת"א ובכמה פעמים בעץ חיים שהטעמים יוצאים מאזן-חטם-פה של אדם קדמון. שם נמצא האדם, היהודי ששומע את התורה, המקבל ישירות מאורות אח"פ דא"ק. זה מה שצריך לכוון.

אבל שוב, כל המדרגות שם הן דווקא של שם ס"ג, והפשט הוא כמו שאמרנו עכשיו, ששם ס"ג נקרא בכללות כלי לגבי עצם האור שהוא החכמה. כמו שקודם דיברנו על בינה כפי שהיא כלולה בחכמה, לפי זה הטעמים הם חכמה כפי שהיא כלול בבינה, זה נקרא "חכם בבינה"[סז]. מצד אחד המשמר הוא בכללות בינה, אבל ההקבלה הזאת לטעמים – זו החכמה של הבינה.

ד.     כהנים, שומרים, משוררים, שוערים – כנגד אותיות שם הוי'

פתיחה ופיקוח

נמשיך הלאה. יש כאן נקודה קטנה ששייך למה שאמרנו עכשיו: האם השומרים הם השוערים או לא? עוד אולי נחזור לזה, אבל כאן רשמתי פה נקודה – לפי שיטת הרמב"ם, במורה נבוכים הוא כותב שחלק מתפקיד השומרים הוא להרחיק את הטמאים[סח], לשלח את הטמאים, אבל בי"ד הוא לא מביא את זה בכלל, הוא רק כותב שטעם השמירה הוא לתת כבוד למקום.

אם כן, מי מקיים את המצוה של לשלח? הסברה אומרת – ככה כתוב כאן – שמי שמקיים את המצוה לשלח אלו השוערים, שהם לא השומרים, אלו שני דברים שונים. מאד פשוט, כמו שאמרנו קודם, מה זה לשלח? מישהו שעומד ובודק מסמכים, בודק תעודות, הוא זה שאומר מי כן ומי לא. מי המתאים לקיים את המצוה הזאת? השוערים, מי שעומד בשער.

יוסי כותב כאן בהערה[סט] לפי שיטת הרמב"ם בי"ד:

(דהיינו שהשוער אינו רק פותח וסוגר אלא גם נמצא כל היום ליד השער ומפקח),

הוא לא התכוון, כאן אבל יש לו כאן "לשון נופל על לשון" – שהוא לא רק פותח, הוא גם מפקח, מפקח הוא גם מלשון פקח, כמו שמתי משיח יבוא? או שנפתח את העינים או שנפקח את העיניים. התפקיד של השוער הוא לפתוח, אבל תוך כדי שהוא פותח הוא צריך לפקח. אם הוא לא היה פותח הוא לא היה צריך לפקח, בגלל שממילא אף אחד לא נכנס, סגור. זה גם סתם פרט קטן אבל נחמד, שפיקוח הוא רק אם יש פתיחה.

עוד פעם, יש כאלה שיורדים על אנשים בלי לפתוח להם שום דבר, שפותחים את השערים, "פתחו שערים ויבא גוי צדיק שמר אמנים"[ע], צריך את האיזון של הפיקוח. ,לעניננו יש כאלה – לא צריך יותר מדי להיכנס לזה – שלא פותחים כלום, רק שאף אחד לא יכנס לכאן... זה לא שוער. יכול להיות שיש דעה כזאת שלא זכינו עדיין לשום דבר, לשום כלום, אבל מי שפותח צריך לפקח. בכלל, זה לימוד בכל התורה כולה, בנפש, שכאשר מדברים על להיות פתוח, בכל המובנים, אז בלי שום פיקוח, רק בית ספר פתוח, עושים רק מה שרוצים לעשות – זה לא טוב.

מה יוצא כאן? שהמושגים פתיחה ופקיחה, במובן של פיקוח, הם כמו חסדים וגבורות של חסד. כמו שכתוב שכל החסידות כולה היא חסד, לא בעיקר פחד, הכלל הוא הפתיחה. אבל שיש פתיחה למשהו צריך גם פיקוח, פקיחה. אפילו לגבי העינים, צריך לפתוח את העיניים, יש אפילו כוונה לזה בכתבי האריז"ל[עא] בתיקון חצות שאומרים "פקח עיניך וראה"[עב], דווקא בפיקוח, ב"פקח" יש ממד של דין, אבל זהו דין שכלול בחסד. זו גם היתה פה נקודה קטנה.

כולם שרים

מה שצריך לעשות הוא עוד י-ה-ו-ה, בגלל שהגענו עכשיו לנושא של המשוררים והשוערים והשומרים, הם לא אותו הדבר. נקרא רק את לשון הרמב"ם. ידוע שיש איסור לשנות תפקיד, ממש יש איסור, אחד מהדברים הכי קשים להבנה או להזדהות, שאחד לוי נחמד ירא שמים ששר, פתאום הוא רוצה קצת לפוש מזה ללכת ולשמור את השער, מה רע בזה? מה קרה? הוא חייב מיתה. משורר שהולך להיות שוער או להפך חייב מיתה – זה לגמרי לא מובן.

קודם כל, רק נשים לב גם לתופעה לשונית, ששומרים ומשוררים ושוערים כולם "לשון נופל על לשון", כולם שרים. המכנה המשותף של כולם, שכולם שרים. גם השומרים וגם השוערים וגם המשוררים. זה רק לומר שהעיקר הוא לשיר, זהו התפקיד העיקרי בבית המקדש.

שמירה – כלל; שירה ושעירה – פרטים

כותב הרמב"ם[עג]. מי שיש לו את הדפים – זה בעמוד 4 למעלה:

זרע לוי כולו מובדל לעבודת המקדש... עבודה שלהן היא שיהיו שומרין את המקדש, ויהיו מהן שוערין לפתוח שערי המקדש ולהגיף דלתותיו, ויהיו מהן משוררין לשורר על הקרבן בכל יום

מה משמע מלשון זו של הרמב"ם? ששמירה היא משהו כללי, שכל הלויים הובדלו לשמור, אבל יש גם חלוקה פרטית: יש כאלו שמיוחדים להיות שוערים, ויש כאלו שמיוחדים להיות משוררים, שיהיו מהן שוערים ושיהיו מהן משוררים אבל כולם שומרים.

איך נסביר את זה? אמרנו שלשמירה נתנו ביטוי – מקיפין דאמא, איזה מן מקיף. מה זה מקיף? כמו שהיום אומרים, איך אומרים? מטריה (umbrella), לשמור מהגשם, ובתוך המטריה של השמירה, שהיא המקיף דאמא יש שני פרטים – משוררים ושוערים. [יש גם כהנים] השומרים למעלה זו שמירת הכהנים, אבל משוררים ושוערים הם רק לויים. שוב, זו לשון הרמב"ם "זרע הלוי כולו מובדל לעבודת המקדש... עבודה שלהן היא שיהיו שומרין את המקדש", זה הולך על זרע לוי כולו. אחר כך הוא ממשיך "ויהיו מהן שוערין... ויהיו מהן משוררין".

מה זה אומר לי? שוב, הוא אומר שהשומרים, הכלל המקיף, הוא בינה, כמו שאמרנו קודם, ובתוך הבינה, המקיף דאמא יש שני פרטים. הפרטים הם וה, זה נקרא "והנגלת לנו ולבנינו"[עד]. נקרא להם הבן והבת שנולדים מאמא – אני מניח שהבן הוא המשורר והבת השוער, מלכות היא השוערים והמשוררים אלו בעלי המדות.

למה כך צריך לנתח ולהסביר את זה בפנימיות? קודם כל, ראינו שיש מי שרוצה לומר שהשוער והשומר הם אולי אותו דבר, התפקיד קרוב מאד. אז יפי, זה כמו שאמרנו קודם, שיש קשר בין שמירה לבין זכר. זה ה עילאה וזה ה תתאה. ניתן בקלות יחסית להחליף אותם או להתבלבל ביניהם, שאולי השוער והשומר הם אותו הדבר, אבל לא.

מה זה בכלל שער? פותח שער-סוגר שער, מה זה? בפנימיות זהו דימוי וביטוי מובהק של מלכות. מלכות היא "דא איהי תרעא לאעלא"[עה]. מהו שם המלכות שאמרנו קודם? שם אדנות, שכותבים אדנות במילוי אותיות הוא שוה תרעא, ככה כתוב בכתבי האריז"ל[עו], שער בארמית. המלכות היא השער, השוער, מי שמופקד-ממונה על הפתיחה והסגירה של השערים הוא כאן המלך במקדש, הוא באמת הוא פותח וסוגר, מי נכנס-מי לא נכנס.

משוררים – עבודת עבודה

יש לו תפקיד, כאן זה קצת יותר מורכב, אם התפקיד שלו כולל גם לשלח טמאים, כמו הסברה הזאת ברמב"ם, אז יחסית למה שדובר קודם הוא גם מתפקד כ‑ו בשם י-ה-ו-ה הקודם, אם כי שהוא עצמו המלכות. אבל הוא הדוחה והוא המקרב, הוא ה"שמאל דוחה והימין מקרבת"[עז].

למה פשוט אצלי שהמשורר הוא ה‑ו? מה זה שיר? זה כלל גדול בחסידות[עח] – שיר הוא הבעה, התפעלות של מדות, ועיקר המדה שהשיר מבטא הוא אהבה. גם אצלנו בשירים חסידיים יש ניגוני געגועים ויש נגוני שמחה, זה מכלול של מדות, יש הרבה דרושים בחסידות גופא[עט] שהשיר הוא האיזון בין החסדים והגבורות של המדות. לכן יש גם כן כלים שונים. הרי בשירה אנחנו פוסקים[פ] שעיקר השירה אמנם הוא בפה, אבל היה ליווי עם תזמורת שלמה של כלים. בפירוש כתוב שבכל מגוון הכלים כל כלי הוא מדה אחרת.

כל הענין הזה – פשט, בשביל מה השירה? השירה נקראת "עבודת עבודה"[פא], "עבודה שצריכה עבודה אחרת"[פב]. יש עבודת הכהן, הכהנים מקריבים את הקרבנות ועושים את העבודה ממש, אבל בשביל להגביר את הרגש, את ההתרגשות לְמה שקורה כאן זה לא מספיק. הכהן בלי המשוררים מה הוא? הוא "בחשאי ברעותא דלבא"[פג], כמו שנסביר תכף, הוא בטל במציאות.

למה זה דומה בעבודת הנפש? כמו שאדמו"ר האמצעי כותב בקונטרס ההתפעלות[פד], שיש כאלו חסידים טועים, חסידי חב"ד, חסידים שלו עצמו, שרואים אותו כולו מוחין וטועים שלא צריך להתפעל, שעבודת ה' היא בלי התפעלות בכלל. בשביל זה הוא כותב קונטרס ההתפעלות שלא – שכן צריך להתפעל, רק שזה בפנימיות, שיהיה באמת, שלא יהיה חיצוני, בשביל זה הוא כותב את קונטרס ההתפעלות.

עוד פעם, כהנים שעובדים בלי משוררים נקראים "בחשאי ברעותא דלבא", כמו לעבוד את ה' רק בבטול, בלי התפעלות, בלי רגש. הלויים המשוררים צריכים להוסיף את ההתפעלות, שזה עיקר תיקון העולם, עולם היינו גם עולם הקטן שהוא הנפש של היהודי, עיקר התיקון של האור הוא שיגיע לתוך ההתפעלות הגשמית ממש, לגוף שלו והביטוי לכך הוא שירה.

אם כן, יש לנו מבנה חדש חשוב מאד של המושג שמירה, המקיף שבבחינת בינה, ובתוכו יש שני פרטים: יש המתפעלים ממה שקורה כאן, שנקראים "עבודת עבודה", ויש השוערים שפותחים את השערים, שפשיטא שגם הם יותר בעלי דינים. מצד אחד אמרנו שעצם הפתיחה הוא חסד, שהוא פותח, אבל הפקיחה, שהוא מפקח, היא דין. לכן כתוב "דינא דמלכותא דינא"[פה], שבנין המלכות הוא מהגבורות כתוב[פו]. זו לא גבורה של פחד ודחיה, אלא של אהבה "כרשפי אש"[פז]. הגבורות של השיר הן רשפי אש של אהבה.

עוד פעם, יש גבורה שהיא פחד, ויש גבורה שהיא אש של אהבה, בגלל שאהבה רגילה היא "אהבה כמים". ואם כבר יש איזה התפעלות עצומה של גבורה, של הלויים – היא "אהבה כרשפי אש". לכן כתוב שבנין הזכר מן מהחסדים, בנין הנקבה בתחילה הוא מהגבורות, אחר כך היא מקבלת את החסדים.

סיכום הפרצוף

אם יש לנו דבר כזה, שיש לי עכשיו שמירה ושירה ושעירה של השוערים, אז רק יש לי את אותיות הוה של שם הוי'. מהי ה‑י? כאן ה‑י היא העבודה עצמה. כמו שאמרנו הרגע, אלו הכהנים העובדים, הכהנים בעבודתם. לפי זה, "הכהנים בעבודתם והלויים בשירם ובזמרם"[פח] שאומרים בתפלה הם "מה שמו ומה שם בנו"[פט], אבא והבן שלו, שהבן מלווה את האבא. האבא עובד והבן עושה "עבודת עבודה", הוא משורר ומתפעל מהעבודה של האבא.

זה הציור כאן בפנימיות: שעצם עבודת הכהן כאן הוא י; השומרים, שהם גם כהנים אבל בעיקר לויים, הם ה עילאה; המשוררים שהם רק לויים הם ו, הבן לגבי האבא; והשוערים שב‑ה תתאה, במלכות, הם הבת לגבי האבא.

ה.    היחס בין העובדים לשומרים למשוררים לשוערים

כולם שומרים

צריך להסביר עוד פרט. אם המקיף של הכל הוא שמירה אז צריך לחדד עוד נקודה, שגם תעזור למה שעכשיו אמרת. אם כולם ראויים להיות שומרים, אבל אחר כך מחלקים אותם למשוררים ולשוערים, אז צריך לומר שיש ממד של שמירה בכולם. כלומר, גם המשורר שומר וגם השוער שומר, כולם שומרים. זה גם יעזור לנו עם כל מיני בעיות אפילו בעיות בהלכה של הגדרת מצבים.

איך נסביר בפנימיות? על מה שומר המשורר ומה שומר השוער? כתבתי את זה ככה: השומר העליון נקרא שמירה לה', ככה כתבתי, שהוא נותן כבוד לה', הוא שומר את ה', שומר את הקדושה, הוא שומר את המקום, כמו שאמרנו קודם. הוא מודע ומרגיש את הקדושה קצת מרחוק. הוא לא כמו מי שמשתחוה בראיה מקרוב, זה מורא מקדש. הוא מרגיש קצת מרחוק, הוא מרגיש כאן והוא שומר על הקב"ה פשוט. שוב, זו אמא שמחוברת לאבא.

משורר – שומר על עצמו

על מה שומר המשורר? על עצמו, כתבנו. מה הוא שומר על עצמו? שלא יצא מהכלים לגמרי, צריך להיות בתוך כלים. יש על זה הרבה חסידות, שייך לקונטרס ההתפעלות. אמרנו שהמשוררים הם ההתפעלות של עם ישראל ומי שבהתפעלות צריך לשמור על עצמו שלא יצא מהכלים. כלומר שלא יגיע למצב של תהו, או שלא יגיע למצב שנקרא "סרח העודף".

כמו הסיפור המפורסם של רבי אייזיק ורבי אהרן מסטרשעלא, שאמר לו "אהרל'ה, גיין שוין פון טיש". יש אחד שנכנס לאקסטזה של התפעלות, קופץ על השלחן ומתחיל לרקוד, הוא לא תופס שזה כבר נגמר, שזה כבר לא אוטנטי, כבר לא אמתי, הפסיק להיות אמתי, ואז אומרים לו "תרד מהשלחן".

עוד פעם, המשורר הוא שומר, שוב הוא מייצג את עם ישראל כולו, הוא שומר על ההתפעלות של העם שתהיה אמתית. זה נקרא שהוא שומר על ה'אני' של כל אחד, מתחיל מה'אני' שלו עצמו.

שוער – שומר על הזולת

על מה השוער שומר? כמו שאמרנו קודם, לשוער יש מנטליות על אחרים. עוד פעם, הוא פקיד שממונה כאן לשמור על אחרים, אם כי שגם קודם אמרנו שהוא צריך להיות בעצמו בסדר, "קשוט עצמך"[צ], אבל עיקר השמירה שלו היא על הזולת.

יש כאן שלש רמות שמירה, זה גם כן כלל גדול בחסידות: יש לשמור על ה', כמו שאהוב שומר על האהוב שלו; יש לשמור על עצמי ביחס. עוד פעם, כאן חוזרים לטעות של אותם חסידי אדמו"ר האמצעי שמרוב ששמרו על עצמם גם הגזימו לגמרי ואמרו "טוב, מוטב לא להתפעל בכלל". היו שתי טעויות, שני כיוונים בדבר הזה: טעות אחת שהעיקר הוא רק מוחין, וממילא לא צריך בכלל מדות, העיקר הוא רק דבקות, לא צריך בכלל להתפעל, בכלל, זו טעות אחת. החשש שההתפעלות תהיה שקרית ולא אמתית הוא כמו איזו מן גזרה דרבנן, בשעה שיש מצוה גדולה של תקיעת שופר בראש השנה, ושאם הוא חל להיות בשבת, כמו השנה הזאת, אז משום איזה חשש לכאורה לגמרי צדדי "שמא יטלטל את השופר ד' אמות ברשות הרבים" מבטלים את כל המצוה. גם כאן יש משהו כזה, כזאת טעות: שיש פה איזה חשש של שקר ובשבילו רוצים לבטל את כל העסק.

בכלל שאדם שר הוא צריך לשמור גם לא לזייף, גם בפשטות, לשיר כמו שצריך. קודם אמרנו יותר ברוחניות, שצריך לשמור על עצמו שלא יגיע לכלות הנפש ממש כמו נדב ואביהוא ויצא מן הכלים, ימות, יסתלק, שזה נקרא רצוא בלי שוב. אבל יש עוד משהו, שעצם השיר, הביצוע שלו, כשבאים לנגן צריך לחשוב על מה שעושים, צריך להיות מודע לכך שאסור לו לזייף.  גם דבר מאד-מאד חשוב. דווקא בהתפעלות צריך לעשות את זה הכי יפה, כמו שצריך, לא לזייף.

[ומה עם הכהנים?] הכהנים הם למעלה מכל זה. אמרנו שיש שלש מדרגות של שמירה אצל הלויים, אבל בעליונה ניתן לזהות גם שתי דרגות של שמירה לה'. אמרנו שמצות שמירה היא לשמור על הקדושה, כמו שאמרנו פעם קודמת, זו יחסית שמירה על הגילוי של המוחין דאבא, הגילוי מקרוב יותר, שבפנים. אבל השמירה של הלויים היא גם מרחוק. בפשטות, אם הלויים שומרים מחוץ, בהר הבית, אז הם שומרים על קדושת הר הבית. הלויים שומרים על קדושת מחנה לויה והכהנים שעומדים בפנים שומרים על קדושת מחנה שכינה. זה אלקות וזה אלקות, רק שתי דרגות של גילוי אלקות.

שומר ועובד – "תרין רעין"

אם כן, איזה "תרין רעין דלא מתפרשין"[צא] יצא לנו מזה? שאלו קודם: לכאורה שמירה לא קשורה לעבודה! אבל עכשיו לפי המבנה יצא בדיוק הפוך: "תרין רעין דלא מתפרשין" הם דווקא העובד והשומר, ואילו המשורר הוא מלווה לעובד והשוער משקף משהו את השומר. יוצא שיש יותר חיבור פנימי ועצמי בין השומר לבין העובד מאשר כולם. שוב, אפשר זאת להבין רק אם נבין שזו כאן רמה של מודעות.

נאמר את זה אחרת: במה בינה שומרת לגבי חכמה? הרגע אמרנו שהמשורר צריך לשמור מפני זיופים. מה בינה שומרת? דיברנו על זה הרבה פעמים בחסידות, כתוב שיש חויה של חכמה, "ברק המבריק על השכל"[צב], ונדמה כפי שכח המדמה אומר ש"ברק שמבריק על השכל" כולו טהור, כולו בסדר, אור פשוט. אבל האמת היא לא כך. כמו טיפת זרע, שהוא חי ובר כח של "זרעא חיא וקימא", אבל האמא צריכה לברר ברחם האם את הטיפה. כלומר, צריך לברר גם את האור הפשוט, לא להסתמך על כך שהוא אור פשוט, ברק, והכל מאה אחוז בסדר. הוא לא מאה אחוז בסדר. זה מה שהשומר עושה לעובד.

עוד פעם, המשורר רק תומך בעובד, כמו הבן שמכבד את האבא, הוא רק תומך בו, הוא מלווה אותו, הוא מוכיח שאבא רוצה שהדברים יגיעו למטה ויבואו לידי ביטוי רגשי מלא בקרבי. אבל האמא מבררת את האבא. כלומר שבינה מבררת את הברק של החכמה. השמירה, יכולת הניתוח של הבינה, מבררת את ברק-ההברקה של החכמה. אם כך, היחוד הזה הוא בין העובד לבין השומר. כמו שהוא שומר על הקדושה, כלומר מכבד אותה, הוא גם ממילא שומר על העובד, שכל הכוונות שלו תהינה כשורה.

השומר שומר על הכוונות של הכהן העובד

נאמר את זה אפילו אחרת: שאלו קודם מהי המודעות של הכהנים ששומרים בג' המקומות שלהם, הרי יש עוד משהו ממנו רואים שבאמת שמירה היא בדרגת החכמה. כהן מסוגל ועלול לפסול או אפילו לפגל מכח המחשבה שלו. דווקא במקדש הוא זקוק וכל העבודה שלו קשורה לשמירת המחשבה. מי שעובד צריך לשמור, עם כל שש הכוונות הכתובות במשנה[צג], שהכל יהיה לה'.

בפנימיות, מי ששומר שכוונות הכהנים תהינה כדבעי הם השומרים. זה חלקם – אולי חלק לא מודע אבל חלק – של השומרים, השומרים על הכוונות הרצויות שהן לעיכובא על פי דין לגבי כשרות הקרבנות בעבודה שהוא עושה.

השומר בסוד החשמל

[לפי הרמב"ם שהשמירה היא בלילה הקשר בין הכהן ללוי לא נראה כל כך שייך] באמת כל הדברים שלנו הולכים לפי הרא"ש, שהוא לכאורה הפשט, שצריך לשמור כל הזמן. אבל בכל אופן, איך נסביר את הרמב"ם? אמרנו שהשומר כאן שומר על העובד, שיש זיווג, אז הוא שואל: מה עם הרמב"ם שלדעתו בכלל אין שומרים ביום, יש רק בלילה שומרים? כמו כן, למדנו מתוך לשון הרמב"ם שהשמירה היא הכלל של הלויים, אז איך נסביר לדבריו גם את העובדה שהכלל מתקיים רק בלילה אם זהו הכלל של כל העסק?

צריך לומר – זו גם אחת מהנקודות כאן – שיש מושג בקבלה שנקרא מלבוש, מלבוש בגימטריא חשמל, שיוצא מאמא[צד]. כמו המטריה (umbrella) שהזכרנו, היא לא רק כיסוי מלמעלה, כתוב שמתוך אמא יוצא אור כזה שנקרא אור חשמל, מלבוש שמכסה מלמעלה ועד למטה ובעיקר למטה. הוא יורד ממש למטה, יותר נמוך מהבן והבת, מ‑ו ומ‑ה תתאה של שם הוי'. זה נקרא סוד החשמל שנעשה נעל ונעשה מעקה[צה], יש לו כל מיני ביטויים, קשור גם לפרשת שבוע.

קוראים לזה בקבלה שומר. דווקא לחשמל הזה שיוצא מאמא ומקיף ובעיקר מתגבר בכח למטה מ‑ו ומ‑ה של שם הוי'. זה יסביר מאד יפה עד הסוף את השיטה של הרמב"ם, שהשמירה היא בלילה, בכך שעיקר השמירה בא לידי ביטוי למטה-מטה, למטה מהשוער שפותח את השער בבוקר. אכן הוא יצא מלמעלה, כמו בסוד זה של אור החשמל.

ו.       "משורר ששיער"

שמירה על היחודיות

נראה אם יש עוד משהו כללי כאן. יש פה קושיא בגמרא, שכתוב[צו] "משורר ששיער בשל חבירו במיתה, שנאמר 'והחונים לפני המשכן קדמה לפני אהל מועד וגו' והזר הקרב יומת'". אז שואלים איך לומדים לגבי משורר ושוער, הרי הפסוק הזה מדבר בכלל בשומר! התירוץ בפנימיות הוא בדיוק הוא הדבר שדיברנו – שגם המשוררים וגם השוערים
כולם שומרים. בשתי הרמות שהסברנו: ברמה אחת, כל עבודת הלויים נקראת שמירה, היא מוקפת בשמירה; ועוד יותר בפרטיות, אמרנו שיש ממש שמירה בפנימיות כל אחד מהם. עוד פעם, חז"ל לוקחים פסוק של שומר וממנו לומדים שאסור להחליף עבודות המשורר לשוער. לפי איך שהסברנו את הרמב"ם, יש פה בפנימיות איזו תחושה שזה בסדר ככה, כלומר שהכל נקרא שמירה. עוד פעם, זה בלי להתבלבל שהשוער הוא השומר. מצד אחד לעשות כלל, אבל לשמור על היחודיות של הפרטים.

לפי ההסבר שלנו זה כמו בפרשת שבוע "לא ילבש גבר שמלת אשה"[צז], אם אמרנו שהם בן או בת, אז מי שהוא זכר שלא יהפוך להיות נקבה, שלא כמו היום שעושים ניתוח להפוך מזכר לנקבה, רחמנות. זה אופי אחר. כל מה שהסברנו הוא גם האופי בבחינה פנימית.

לא להחליף תפקידים

נאמר את זה יותר בפשטות: מי שענינו הוא לברר התפעלות פנימית, שזה המשורר – אין מענינו לפקח על אחרים, לתת לו כזה תפקיד לפתוח ולסגור ולפקח, הוא לא מלך. זאת הנקודה, כל אחד שמחליף לתפקיד שאינו התפקיד שלו הוא ודאי יפגום, הוא יחמיר, הוא דווקא יעורר דינים מיותרים בתפקיד שאינו שלו, בגלל שהוא לא מסוגל לזה.

אנחנו מכירים את זה טוב-טוב מהנסיון, שאחד שלא מסוגל, לא בנוי לדינים והוא צריך לעשות את זה – הוא עושה את זה הרבה יותר גרוע ממי שזהו ענינו, שכביכול מתאים לו וזורם אצלו. אבל שוב, ברגע שמבינים את המשמעות הפנימית של התפקידים אפשר להבין את האיסור.

החלפת תפקידים תלויה בזמן

יש רק כמה שיטות כאן האם אלו תפקידים שעוברים בירושה, או שכל יום מחדש הממונה של בית האב מחלק בבוקר את התפקידים למשמר. אלו שתי הדעות העיקריות שיש בזה. לפי השיטה שבכל בוקר קובעים מחדש שהיום אתה משורר והיום אתה שוער מי שמחליף באותו יום חייב מיתה.

אם זהו טבע, תכונה נפשית, יותר מתאים לומר לפי השיטה שהתפקיד עובר בירושה. אבל דווקא לפי השיטה השניה – יש הרבה אסמכתות לשיטה שבכל בוקר מישהו מחליט 'אתה משורר אתה שוער' – מה היא מראה? על הגמישות של נפש היהודי, שכל בוקר הוא יכול להיות חדש. כמו על רבי נחמן[צח], שהיה לגמרי גמיש, שיכול להחליף בגדים, יכול להחליף שמות והתנהגות. אבל בכל אופן, באותו יום שהחלטת להיות ראובן – תהיה ראובן כל היום, ובאותו יום שאתה שמעון אז צריך לשמור על ה'שמעון' לפחות ביום הזה, שתהיה בטבע כזה.

מה צריך לומר? שאחרת זה לא אמתי, זה יותר מדי. יוצא לפי השיטה הזאת שאדם הולך על איזו עבודה, כמו שמספרים על רבי נחמן שכותב על עצמו שהיה שומר שבועיים על איזה קו. כאשר היה מחליט ללכת על איזה קו הוא היה מחזיק מעמד שבועיים ומתאמץ לקיים אותו שבועיים. אחר כך היה שוב משנה.

לעניננו, זה בזמן הגלות. בזמן הבית הגמישות הרבה יותר גדולה, שאפשר כל יום... אבל במשך אותו יום תהיה מה שאתה, מה שהחלטת להיות, מה שמישהו החליט בשבילך להיות – תהיה משורר או שתהיה שוער.

הכל זה במדות, חילוף של ו ו‑ה תתאה של שם הוי', לפי עניננו, לפי ההסבר שלנו.

ז.      שמירת הישראלים

השתדלות ה"משכנות לאביר יעקב" לייסד מנין ליד הכותל

לגבי שמירת ישראלים בפשטות אין הישראלים שותפים כלל במצות שמירת המקדש והשומרים הם רק הכהנים והלויים. ומכל מקום, המלא"י כתב [שזה הספר העיקרי שדן במצוה הזאת בזמן הזה] שהצטרפותם של ישראלים יכולה להחשב כענף וסניף למצוה (ולכן דאג [הוא עצמו, לפני כ-100 שנה] לייסד מנין קבוע, מכהנים לויים וישראלים, ליד כתל המערבי).

הוא הראשון, אנחנו עכשיו הולכים בעקבותיו בכך שמחדשים את משמר המקדש. יש אחד שלפני 100 שנה עשה את זה. הוא בדור של הצמח צדק, יותר ממאה שנה [הוא הגיע לארץ בתרכ"ט?] כן. הצמח צדק אמר עליו[צט]. דברים גדולים ביותר, עד כדי רמזים שהוא נצוץ של משיח, ה"משכנות לאביר יעקב" והוא הריץ התכתבות עם גדולי הדור, במיוחד ה"אבני נזר", הוא היה בעצמו גדול הדור, הרבה-הרבה התכתבות לגבי המצוה הזאת.

הוא אומר שהחידוש של המצוה הזאת יזרז את ביאת המשיח, שזה מאד מובן לפי מה שאמרנו עכשיו, שהיא גם מעוררת לתשובה, שעם ישראל יחזור בתשובה בכלל, וממילא הגאולה תבוא. תוך כדי כך הוא עצמו דאג לייסד מנין קבוע ליד הכותל המערבי שהיו בו גם כהנים וגם לויים וגם ישראלים, ובכך לקיים את מצות השמירה. והוא פוסק שאפשר להחשיב את הצטרפות הישראלים כענף למצוה, אם כי לכאורה אין לכך שום רמז. צריך עדיין ללמוד את הדברים שלו יותר לעומק.

ישראלים – מכשירי מצוה

וכן יש לומר שנוכחות קבועה של ישראלים קרוב ביותר למקום המקדש יש בה זכר לענין המעמדות שהיה בזמן הבית.

שוב, רק דבר פשוט: יש בתורה מצוות ויש מושג של דבר שהוא מכשיר למצוה, לקיום שלה. זהו מונח חשוב, שיש מכשיר. מה שכתבתי פה לעצמי הוא – הרי יש כלל גדול ש"במקום שאין אנשים השתדל להיות איש"[ק], מוסר השכל בפרקי אבות, זה כלל גדול בתורה. לכן, כך מונח אצלי, למשל, אם אין כהנים בכלל לעבוד את העבודה, מותר להקריב קרבנות בבית המקדש? אין כהנים, אותו ישראל יקום יאמר שאם אין פה כהנים בכלל, אז "במקום שאין אנשים" – אני קם והופך להיות כהן. לכאורה לא ראינו כזו סברה, אם כי שיש לומר שלעתיד לבוא תחזור הכהונה לבכורות-לבכורים. אם אין כהנים ויקום באמת איזה בכור ויאמר שאם אין כאן כהנים – נחזיר את העבודה לבכורים ואני גם בכור, אני עובד.

איך אפשר להסביר את זה בפנימיות? שהעזות הנפשית של "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש" היא גופא נקרא בכור, שמקבל פי שנים בזכות זה שאצלו יש את העז הפנימי של הדבר הזה – "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש".

בכל אופן, לעניננו, ברוך ה' יש כהנים בעם ישראל ויש לויים בעם ישראל, אבל היחידים שיכולים עכשיו לחדש את הנוכחות, המצוה של שמירת המקדש הם ישראלים. אני קורא להם "מכשיר למצוה", נשתמש בביטוי הזה, שהם קמים לעשות את זה במקומם. באמת לא מספיק כהנים ולויים עושים את זה, אז בינתיים שאנחנו הישראלים נקום ונעשה את זה. בכלל, ישראל נקראים "בני בכרי ישראל"[קא], המושג ישראל הוא בכור, ואנחנו נקום ונעשה את זה. אם כי זו לא מצוה אבל זהו מכשיר, אנחנו נעורר את הכהנים לעשות אותה.

כמו הסיפור[קב] מבעל תפלה של רבי נחמן, שאם אין מלך לאיזו מדינה עם אופי מיוחד – ממנים בינתיים את מי שיש, מי שהכי קרוב לכך. בינתיים אני עושה את זה, אם כי שלכאורה אני לא שייך, זה לא התפקיד שלי, אני רק עושה את זה מכח "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש", אז הוא מכשיר, הוא מקרב את האמיתי.

יש לומר שגם מי שמקרב את המצוה יש בזה מדאורייתא, יש איזה כח, איזה ענף של כח מן התורה בכך שהוא מכשיר את המצוה, הוא עושה את זה בדרך של "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש".

[הרמב"ם כותב במצוה כ"ב "שצונו לשמור את המקדש וכו'", אחר כך במצוה כ"ג "שנצטו הלווים", אחר כך במצוה כ"ד "שנצטוו הכהנים". לכאורה די ברור שמצוה כ"ב מוטלת על ישראל, שמוטל עליהם לדאוג לשומרים והשומרים יהיו הלויים] כן, יפה מאד.

"תשמרו" – לשמור על ענייני המקדש

יש כאן עוד פרט ש"חזי לאיצטרופי": תסתכלו בחומש במדבר פרק כ"ח פסוק ב', ותראו שרש"י בשם חז"ל לומד שהמצוה של מעמדות – הרי מה ישראל כן עושים במקדש? "ישראל במעמדם", כמו שיש "כהנים בעבודתם ולויים בשירם ובזמרם" – מאיפה לומדים אותה? מסמיכים אותה על פסוק "תשמרו".

זה מה שקוראים כל בוקר בקרבנות של פרשת פינחס: "צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי לאשי ריח ניחחי תשמרו להקריב לי במועדו"[קג]. לכאורה הכל הולך על הכהנים, על הקרבנות. מה רש"י כותב? "תשמרו. שיהיו כהנים ולויים וישראל עומדים על גביו, מכאן למדו ותיקנו מעמדות". מעמדות הם לכאורה לא מדאורייתא, אבל למדו אותם, סמכו ותיקנו אותם על פי הפסוק "תשמרו". עוד פעם, מה זה "תשמרו"? שכולם צריכים לשמור, כל עם ישראל, לא רק לשמור את מצות שמירת מקדש, אלא לשמור את כל מה שקורה בבית המקדש.

אם כן, יש פה ממש מצוה שמוטלת על כל עם ישראל, לשמור את כל העסק. שוב, המלה כאן היא "תשמרו", שכוללת כהנים לויים וישראלים.

בסדר, אלו עיקר הנקודות. לחיים לחיים!