בע"ה

יארצייט אם הרב

ז שבט סז – כפר חב"ד

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג[א]

אתמול דברנו על מה שהרבי מביא שמדרגת "שמו" מתחלקת ל"שם" ו"שמות". "שם" זה "אין מספר ספירות" – אמרנו שזה ה"תבונה דשעשועים עצמיים", ועל כך כתוב "ולתבונתו אין מספר". יש גם פסוק "ולתבונתו אין חקר", שגם קשור, אבל אם רוצים לחלק לשתי בחינות של תבונה – ככתוב באר"י שיש בינה עילאה ושתי בחינות תבונה (בלימוד הפשוט של האר"י), דהיינו שבינה מתחלקת לג"ר וז"ת, כאשר ג"ר זה בינה עילאה וז"ת זה תבונה, שבה עצמה יש פרצוף חג"ת ופרצוף נה"י (לפעמים יש שלוש, אבל בפשט זה שתים) – אפשר לומר ש"לתבונתו אין חקר" זה כבר תבונה ב', ככתוב "אז ראה [בחכמה] ויספרה [בבינה] הכינה [בחג"ת] וגם חקרה [בנה"י]" (ארבע הבחינות שרק אחריהן ה' מלמד את התורה, וק"ו לאדם, וכמבואר באריכות בסוד ה'), ולפי"ז חקירה זה פעולת נה"י (קודם ל"כליות יועצות") ו"אין חקר" שייך לתבונה ב', בעוד ש"אין מספר" שייך לתבונה א', שהרי המדות חג"ת (כפי שהן עדיין בשעשועים העצמיים) הן השרש למה שיהיה בהמשך הרצון להיטיב. הבחינה השניה של "שם" זה עלית הרצון להיטיב, כפי שהוסבר אתמול, ולפי המוסבר כעת מובן שזה מתחבר טוב – הבחינה העליונה זה אותה בחינה עצמה, כפי שהיא כלולה עדיין בשעשועים העצמיים.

נעמיק עוד בענין "אין מספר": יש הרבה ביטויי "אין..." ביחס לה' (כמקובל היום להפליא במשהו על ידי שאומרים "אין..." – קיצור של "אין כיוצא בו", הדרגה הכי גבוהה של יחוד ה'). ב"באתי לגני" העיקר זה "אין קץ" ו"אין תכלית", אבל הרבי הריי"צ מוסיף ומחדש בפרק זה את הביטוי "אין מספר". צריך לבדוק את "אין מספר" בתנ"ך – מופיע יא פעמים בתנ"ך. בעניני י-יא שבט הרבי מפליא בענין המספר יא, שלכאורה החביב עליו, "חד ולא בחושבן". זה גם המדרגה עליה מדובר בסוף פרק יז, של שנה זו, ה"גאה גאה" של הכתר. מתחלק יפה – פעם אחת בתורה, "חד ולא בחושבן", ואחר כך עוד י"פ בנ"ך, וצריך להתבונן בהם.

קודם נתבונן מה המספר של אין מספר = אמת = אהיה פעמים אהיה (שם הגאולה, "אהיה אשר אהיה" המפסיק את הגלות – אין מספר = אין מצרים, ברגע שמתגלה "משה אמת ותורתו אמת" אין יותר מיצרים לישראל).

ההופעה היחידה בתורה: "ויצבר יוסף בר כחול הים הרבה מאד עד כי חדל לספר כי אין מספר" (בראשית מא, מט). אם זה רומז לבחינה של "אין מספר ספירות" – תבונה א' של השעשועים לפני הצמצום – צריך לתת על כך הרבה את הדעת. "ויצבֹר" שייך לאוצר. המדרגה היותר גבוהה של השעשועים, מה שהאור מתגלה לרב ומיד מתעלם בתוכו, זה החכמה של השעשועים – ה"יום" הראשון של ה"שעשעים יום יום" – אבל מה שהרב תופס כביכול את שעשועי עצמו זה התבונה, היום השני של השעשועים. אף על פי שזה עדיין בשעשועים, יש לו זיקה ונגיעה לדרגת "הוא", שזה האוצר – אבל אותו אוצר עתיד להתגלות. הדבר הזה שייך לסיפור של יוסף – כולם צברו בר, אבל אצל כולם זה נרקב ורק אצל יוסף זה נשמר. ליוסף היה מרכיב סודי ששימר את התבואה, וזה סוד עצמי שלו – לכן גם פרעה וכל המצרים פחדו ממנו, כאילו יוסף הוא כל יכול (ומה יהיה אם יגזור עלינו ונמות). כולם עשו אוצרות, אבל רק של יוסף הצליח, וצבר בר (לשון נופל על לשון, זה קשר עצמי) עד אין מספר. צבר (מי שחי בארץ) זה ציבור – האוצר של עם ישראל זה הציבוריות שלו. כמו שליוסף לבדו יש את לשון הקדש כך רק לו יש זיקה לארץ ישראל, ועושה "מאך דא ארץ ישראל" – רק הוא יכול לעשות ציבור בחו"ל. צבר ר"ת צדיק-בינוני-רשע, וכאשר צובר בר – בינוני רשע – נופל ה-צ, מה זה? יוסף הוא הצדיק והוא נשמע כללית, יש לו את כל השורשים בתוך עצמו, אבל מה הוא צובר? בר. הוא הצדיק, וצובר אליו כל ישראל, כל ה-בר, כל הניצוצות. יותר מאוחר, כשבני ישראל היו במצרים ושועבדו 210 שנים, הכל היה כדי לברר רב ניצוצות – יוסף כבר הכין להם את ה-בר (וזה כבר הכנה ל"ערב רב עלה עמם"), בהיות שהוא הצדיק שאצלו כבר צבורות כל הנשמות. אך בשביל מה צבר יוסף את הבר? בשביל לגלות את האוצר בסוף – להוציא את זה בשנות הרעב, ולמכור בכסף רב, עד שכולם יעשו עבדים לפרעה. נצייר את יוסף צובר בר של שבע שנות השובע – תוך כדי שעושה זאת, זה משחק, זה שעשועים עצמיים. אף אחד לא יודע את הסוד שלו, איך צוברים בר, ורק הוא מצליח. אחר כך באות שנות הרעב, ואז הוא מתחיל לפתוח את האוצר, אבל הכל בחשבון ולפי התכנית. לפי חז"ל במשך שנתיים הצליח כבר לקנות את כל מצרים – לצבור את כל כספם באוצר (שכתוב שחז"ל שרק מלך המשיח ימצא אותו). החליף אוצר תבואה באוצר כסף וזהב של כל הבאים לשבור הבר שהוא צבר (בחלוף אותיות שיניות), וכפי שאמר גם יעקב כשנצנצה בו רוה"ק "יש שבר במצרים", ברמז ליוסף הצדיק (זה פסוק שממנו גם הסימן של שם אדה"ז, שניאור בן רבקה, כנודע הסיפור בזה).

זה הפעם היחידה בתורה שיש "אין מספר", והמפרשים לא יודעים איך לפרש זאת (וגם להסביר הכפילות "כי חדל לספֹר כי אין מספר"). יש לכך ריבוי פירושים, אבל יש שנים שהכי מתלבשים בשכל:

או ש"אין מספר" זו סובייקטיבי. אין הכוונה שבמתמטיקה המצרית אז לא היה מספר מספיק גדול כדי לכתוב זאת, טכנית, שזה פירוש סתמי – כי אפשר לעשות חזקה וכו' – ולא מתקבל על הדעת, אלא שבאופן נפשי-פנימי יש גבול לכח ההשערה שבנפש. אפשר לכתוב 10 בחזקת מליון, אבל זה לא נתפס לאף אחד – פעם העולם היה יותר אמיתי, שמה שכותבים ומדברים זה מה שמסוגלים להרגיש, וברגע שהמספר כל כך גדול שאיני מסוגל להכילו בכח ההשערה שלי, אומרים ש"אין מספר" [בכלל, ידועה חקירה בחסידות שלפעמים כתוב שיש גבול למספר החפצים בעולם המוגבל, ולא יתכן אין סוף בתוך העולם המוגבל, וכך יאמר היום גם המדע, אבל לפעמים כתוב שיש אין סוף פרטים – עלים וכיו"ב – ואז הרבי חוקר מה הכוונה, ואולי זה יחסי. אולי אפשר לומר שיש אין סוף חלקיקים ביקום מוגבל. זו גם אחת החקירות בצמח-צדק, בספר החקירה. היום, עם תורת המיתרים, אולי מתקרבים לכך שאפשר לומר שיש אין סוף חלקיקים. בשביל זה צריך להגיע לחלקיקים כל כך קטנים ששואפים לאפס, מה שלכאורה אי אפשר לעשות לפי מכניקת הקוואנטים (ואז ממילא לא יתכן שיש אין סוף דברים במקום מוקדם), אבל אם אפשר לשאוף לאפס אפשר לשאוף לאין סוף חלקיקים במקום מוקדם].

עוד פירוש יפה מאד – יוסף מתרגם מושגים של מקום למושגים של זמן (וכתבנו על כך במעין גנים), כמו אינשטיין, כפי שרואים בפתרון החלומות שלו שקושר חפצים לזמן, ויש פירוש (בלי לומר זאת, אך כאילו מתבסס על כך) שהצבירה תפסה תאוצה והתחילו להביא לו בר לבית האוצר בו זמנית מכל כיוון. היום אפשר שנתונים נצברים בהרבה מקומות ויודעים בכל מקום את המידע (כמו שאפשר להזמין כרטיסים אצל אלפי סוכני נסיעות, וכולם ברשת יודעים מה הוזמן), אבל זה לא היה ליוסף – וכשהביאו מכל הכיוונים בו זמנית לא היה ניתן להחזיק ראש לרכז ולתאם את כל הבר שהגיע. השכל כאן הוא שעצם המושג מספר מחייב סדר (כפי שאנו מסבירים שיסוד מסדר גולות, וזה שייך ליוסף הצדיק), אבל ברגע שמתחיל להיות מבול – "אתפריעו כל נהורין", בלי סדר (כפי שהרבי מסביר בדבר מלכות שבוע) – אז ממילא אין מספר. אפילו היום במתמטיקה אין סוף רגיל נקרא "אין סוף ספיר" – אפשר לספור, אף שלא יגמר, כי יש סדר לאין סופיות – אבל יש "אין סופים" יותר גבוהים (נושא שיהודי גילה אותו), שאותם אי אפשר לספור כי אין שום דרך לסדר אותם.

יש כאן כמה שלבים – "ויצבר יוסף בר, (1) כחול הים, (2) הרבה מאד, (3) עד כי חדל לספר, (4) כי אין מספר" – אולי כנגד שם הוי'.

צריך "נעוץ סופן בתחילתן" – קשר לפעם האחרונה בתנ"ך, בדברי הימים (א כב, טז): "לזהב לכסף ולנחשת ולברזל אין מספר..." (פסוק שעסקנו בו רבות בזמן האחרון). פסוק ראשון בר בלי מספר, ופסוק שני בר-זל בלי מספר. ההברה הראשונה זהה. בר ר"ת בלהה-רחל בסוד הברזל – בפסוק הראשון יוסף, בן רחל שגודל על ידי בלהה, הוא צובר הבר. דוד המלך, בחינת רחל אבל נולד מלאה, צובר ברזל עד אין מספר. למי שעוסק מדעית בחקר התכונות של הברזל – יש כאן רמז מובהק בתנ"ך שברזל מתחיל מ"בר" (תבואה, חטה). בתחילה בר ("הכל הולך אחר הפתיחה") ובסוף ברזל ("הכל הולך אחר החיתום"). הפלא הכי גדול, שזה ממש מופלא ביותר, חיבור בר ברזל עולה אין מספר!

עוד כמה פסוקים חשובים של אין מספר: העשירי הוא "ששים המה מלכות ושמנים פילגשים ועלמות אין מספר". שני פירושים בחסידות ל"עלמות אין מספר" – או שאין מספר לעולמות, או שאין מספר להלכות (כפירוש חז"ל). הלכות זה ודאי דוגמה לאין סוף שאי אפשר לספור אותו. דבר זה נוגע להבדל בין לימוד התורה לבין לימודים אחרים, להבדיל. תמיד טוענים שבלימוד תורה אין סדר, אין תכנית לימודים מובהקת – שמתחילים מכאן, ואז עולים כתה אחר כתה לפי הסדר – מה שאין כן בכל לימוד אחר, שיש סדר, ועיקר חכמת הפדגוגיה לסדר את הלימוד. בתורה אפשר לפתוח בכל ספר ומשם להגיע להכל. זו דוגמה מצוינת ל"אין סוף ספיר" ל"אין סוף בלתי ספיר" – גם אם החכמה האנושית לא נגמרת, אין סוף, היא ספירה ומסודרת, ואילו חכמת התורה אין סופית ובלתי ספירה (כמו כמות הציורים שאפשר לצייר). הלכות צומחות ממצבים של חיים – זה מתחיל משו"תים, ומשם זה נכנס לשו"ע – ומצבי החיים הם אין סופיים. אחד מגדולי הפילוסופים הצרפתים, סארטר, טען וכתב שלא יתכן "שלחן ערוך" (אורח חיים) שאפשר תמיד לומר לאדם מה לעשות, לכן צריך לחיות 'קיומית' (אחד מעיקרי הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית). הוא נפל בכך שחשב שאפשר לכתוב רק "אין סוף ספיר", ולא ידע שיש תורה – שאפשר לכתוב "אין סוף לא ספיר", משהו עם אין סוף פרטים לכל מצבי החיים. ברגע שיש עלית הרצון כבר מתחיל להיות סדר, אבל "עלמות אין מספר" זה בשעשועים העצמיים.

עוד השלמה לאתמול בלילה, על מה שהריי"צ מביא כאן את "מוצא רוח מאוצרותיו. שהכה בכורי מצרים", ואחר כך "כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים" – המכות זה ממטה למעלה, עד שמכת בכורות כנגד הכתר, ודווקא היא להכות ולשבור את עוצם ותוקף הקליפה (ובשביל זה צריך לפתוח את האוצרות ולבזבז אותם בשביל כח לנצח את המלחמה), ואחר "גאה גאה" זה כנגד פנימיות הכתר. מכת בכורות זה כבר כתר, אז בשביל מה צריך עוד קריאת ים סוף? כי בכתר גופא יש שתי בחינות בכללות, כתר ופנימיות הכתר, ובכך שכותב ש"גאה גאה" זה פנימיות הכתר רומז שבמכת בכורות זה היה רק חיצוניות הכתר. לכן במכת בכורות די ב"רוח מאוצרותיו", ועדיין לא צריך את כל ה"רוח קדים עזה". מכת בכורות זה הכתר לגבי המכות, אך קריעת ים סוף זה ה"חד ולא בחושבן" – המדרגה ה-יא, אחרי עשר מכות (וקובעת פרשה לעצמה, פרשת בשלח).

בתקו"ז שמביא, סט, כתוב ש"רוח הוי'" "דא אויר קדמאה" – מביא זאת לומר שזו הרוח שצריך בשביל להכות את הבכורות (וגם רמוז שצריך אותה רוח – במדרגה יותר גבוהה – בשביל קריעת ים סוף). כפי שהזכרנו, בזהר מבאר שם את ד הרוחות שנאמרו במשיח, כש"רוח הוי'" זה "אויר קדמאה". החידוש של הפרק הזה, שלא שמים אליו לב, שמה שמחלקים מהאוצר זה "רוחו של משיח". אתמול אמרנו שמוציאים מהאוצר רוח – "לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי" – אבל לשים לב שזה רוחו של משיח, בה כל אחד אומר "ויתקיים בי מקרא שכתוב 'ונחה עליו וגו''". הזכרנו שהזהר אומר שם שלכל רוח יש לבוש של מלאך – מיכאל, גבריאל, אוריאל, רפאל. הסברנו שבדרך כלל לא עוסקים במלאכים, אבל צריך ללמוד מכך משהו, וכדי שתנוח עלי רוח אני צריך לאמץ בי את המלאכים בהם שורה רוח זו – כל גילוי שמקבלים מלמעלה צריך לבוש מתאים, ויש לבוש שה' שם בשבילי ויש לבוש שאני צריך לשים. אמרנו שבשביל לקבל את "רוח הוי'" – שהיא זאת היוצאת מהאוצר, מה"הוא" (שאר הרוחות זה "שמו") – צריך להלביש במלאך מיכאל, שבכללות זה אהבת ישראל (אתמול אמרנו בפירוט כמה פירושים). כשאני אומר "רוח קדים עזה" זה משהו מאד חזק, "עז ותעצומות לעם", אבל זה מלובש בתוך אהבת ישראל בשלמות. זה מתאים למה שהרבי כותב במאמרי הסברו לאות זו, שבחינה זו של "אויר קדמאה", של הרוח, זה בחינת "לית שמאלא בהאי עתיקא" – הוא מסביר שהכוונה על פנימיות עתיק יומין, ששמה לגמרי "לית שמאלא בהאי עתיקרא כולא ימינא" (מה שלא פשוט בספרי הקבלה, ואפילו לא תמיד בחסידות, שבזהר עתיק כולל כל הכתר, עתיק ואריך, ובאר"י יש הבדל בין עתיק לאריך, ואפילו בתוך עתיק בין עתיק לע"י, ואם כן בזהר "לית שמאלא" זה גם על אריך). האריז"ל אומר באידרא, על אריך, שמנחיר ימין יוצאים חיים ומנחיר שמאל יוצאים חיי החיים – זה שהשמאל כולו ימין ויותר מהימין. זו בחינה שלע"ל, "הכהנים הלויים", שהגבורה תתעלה מעל החסד. יש כאלו שטועים, שחושבים שזמנו של טיפוס בקורתי ומלא גבורות יבוא בזמן המשיח, כשבזמן הזה עדיין עליו להיות טפל לימין (ב"ש טפל לב"ה) – זה שיבוש בראש, כי מה שהגבורות יעלו גבוה מהחסדים, הכוונה שהגבורות יהיו "התגברות החסד" (בלשון פשוטה של חסידות), שהגבורות יהיו יותר חסדים מהחסד. אותו אחד ששייך לגבורה יצטרך לעבור שינוי מהותי – הוא לא מחכה, כפי שהוא, לזמן בו יחזרו ל"בקש לברוא את העולם במדת הדין", כשלעתיד שוב "סביביו נשערה מאד" וכו'. התגברות החסדים באין ערוך יותר מחסד – שיכול לחדור למקום שסתם חסד לא יכול להגיע אליו (גם בגלל ש"כל הגבוה גבוה ביותר יורד מטה מטה ביותר"). סתם בקבלה גם באריך יש תופעה זו – כמו בחוטמא – אבל הרבי אומר שעצם ענין זה הוא רק בפנימיות עתיק. לעניננו, "רוח קדים עזה" זה כח אדיר – מעמיד את המים כנד – אבל בא מלובש במלאך מיכאל, באהבת ישראל. ה"גדול כבוד הוי'" בו דובר אתמול, הוא מאה אחוז אהבת ישראל – ומה שעובר דרכו זה גם הגבורה ש"כולא ימינא" (גם כפשט הקבלה, וגם כפי שהרבי מחדד שזה פנימיות עתיק).

נתבונן רגע במילה אוצר (הנושא של כל סוף "באתי לגני"): אוצר זה אותיות רצוא (כמובא בקבלה) – "והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק". "עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו בלבד", והריי"צ מסביר כאן ש"הוא" זה "מעלה מעלה עד אין קץ" ו"שמו" זה "מטה מטה עד אין תכלית" – זה "רצוא ושוב", זה פשט. בדרך כלל בחסידות כתוב שיש ל"שוב" מקור יותר גבוה מאשר ל"רצוא", אבל כאן ה"הוא" – שבפשטות יתר מה"שמו" – זה ה"שוב". אלא שהחידוש של הרבי בתשמ"ז (אולי הכי גדול בחידושים כאן), שיש בתוך האוצר גם מעלה וגם מטה – שרש לשניהם. במאמר משמע שה"אוצר" זה "הוא", מעלה מעלה עד אין קץ, ושלמטה מטה עד אין תכלית זה "שמו", וזה לא האוצר, אך הרבי כותב שב"הוא" יש גם "מטה מטה עד אין תכלית". התחלנו להסביר אתמול, אם לא היה "מטה מטה עד אין תכלית" באוצר, לא היתה שום יכולת לפתוח את האוצרות ולבזבז אותם. אם אפשר לבזבז, סימן שיש לזה שרש כבר בהתחלה (ע"ד האמור לעיל ביוסף, שצבר בר בשעשוע עצמי, אך כשהתחיל הרעב פתח זאת). ניקח דוגמת "אין מספר" של יוסף, שפתח אוצרות כשהגיע רעב – וכך הקב"ה פותח את אוצרו כשמגיע רעב לשמוע את דבר ה' ("לא רעב ללחם ולא צמא למים..."). כל עוד מדובר בדור של צדיקים, גז'ע, ואין רעב – יש צובר בר כשעשועים עצמיים, ולא פותחים את האוצר. כשמגיע דור של בעלי תשובה, כשיש רעב, אז צריך לפתוח את האוצר. "הוא ושמו" זה "רצוא ושוב" (ורמז מובהק ש"אוצר" אותיות "רצוא"). הרבי אומר ש"שם" בדרגה עליונה זה חיות האדם ויש "שם" כחיצוניות האדם, הארה בעלמא, מה שנועד לזולתו – הרבי אומר שזה "שם" ו"שמות" בלשון המאמר כאן. "שמות" זה שרש הממכ"ע, הארה בעלמא, אבל השם שמהוה ומחיה ומקיים זה "שם" לשון יחיד, שרש הסוכ"ע, ושם "אין מספר ספירות". בכל אופן, גם סובב וגם ממלא זה גילוי והתפשטות בשביל העולמות – הכל בבחינת "שוב" – ואילו האוצר זה ה"רצוא". הרבי מחדש שאם אפשר לפתוח את האוצר סימן שגם בו יש איזה שרש של למעלה מעלה עד אין תכלית – סימן ששרש ה"שוב" בעצמת ה"רצוא", ענין שלמדנו מרבי עקיבא ש"נכנס בשלום ויצא בשלום", כי היה לו שרש ה"שוב" בהעלם גמור בתוך ה"רצוא" (המגיד והנשיאים אחריו מסבירים שאם תוך כדי ה"רצוא" מודעים להכרח ה"שוב" – כדי שלא יביא להיפך החיים – זה מוריד את ה"רצוא", וה"רצוא" צריך להיות עם תוקף ועוצמה כאילו זה עד הסוף, במס"נ למות, אך אם האדם הכין עצמו קודם הוא קשוב לצו האלקי שאומר לו בשיא ה"רצוא" "שוב לאחד", וזה שרש ה"מטה מטה עד אין תכלית" בתוך האוצר). איך אומרים זאת עוד? יש ביטוי אצל אדהאמ"צ – שר"ה מביא הרבה – שגם ההעלם העצמי (המדרגה היותר גבוהה ב"הוא", כפי שנתבאר אתמול, שזה מה שנקרא "יחיד", כפי שאומר הרבי בתשכ"ז, למעלה ממה שמפורש כאן במאמר שנתגלה לרב ומיד נשאב חזרה לתודעה, שזו המדרגה הגבוהה בשעשועים העצמיים, וכנ"ל, אלא מה שכלל וכלל לא נתגלה לרב אף פעם) ידוע לה'. העלם עצמי זה לא מודע, וזה אפשר לומר על אדם, אבל אפשר לומר על ה' שיש לו "לא מודע"? שאלה עצומה – אם "מבשרי אחזה אלוה", וזה חוזר מעלה מעלה עד עצמות, אז "דברה תורת החסידות בלשון בני אדם" ולזה קוראים העלם עצמי, אבל אפשר לומר על ה' שיש לא-מודע? לכן כתוב ששם יש נשיאת הפכים ו"לפניו נגלו כל תעלומות" – זה באמת לא מודע, ועם זאת זה באמת גלוי וידוע לה'. אבל, ברגע שמשהו ידוע לך – חייב בסוף להתגלות לזולת, ואם כן מה ש"לפניו נגלו כל תעלומות" זה השרש לכך שיש "מטה מטה עד אין קץ" גם באוצר. כשלה' יש לא-מודע, והוא גם יודע מהלא-מודע שלו, פשוט שידיעתו מהלא-מודע זה יותר עצמי – זה כבר נשיאת הפכים – ולכן שרש ה"שוב" למעלה משרש ה"רצוא".

במאמר של תשמ"ז הרבי אומר משהו באותיות קצרות שמסביר זאת: על "סוס ורוכבו רמה בים" מוסבר שצריך להשליך אותיות רעות וזרות, ולהרים ("רמה" לשון התרוממות) אותיות התורה והתפלה, שעולות עד לעצמות ממש. בתשכ"ז הרבי כותב בפירוש שהאוצר זה לא עצמות ממש, ויש שם עדיין יראת חטא כי יש שייכות של חסרון (משא"כ בעצמות), אבל בתשמ"ז מסביר שאותיות התפלות שעולות הן "חוזר לקדמותו ממש", אפילו יותר גבוה מהמוצא, והן חוזרות לעצמות. אז אומר משהו פלאי, שצריך להבין הלשון. יש אותיות זכריות ונקביות – זה מהבעש"ט עה"פ "נשיו הטו את לבבו", שהלך אחרי הפן הנקבי של האותיות. בכל מלה יש פן נקבי, מקבל, שהוא גם פן מוחשי, שאם האדם תפוס רק בו הוא מתגשם – זה האותיות של חכמות העולם. כאן הרבי כותב משהו נוסף, שיש פן זכרי שלמעלה מזכר ונקבה, ולשמה מגיעות אותיות התפלה. כמו שהרבה פעמים אנו מדברים על זה שיש טוב לעומת רע, ויש טוב מוחלט, כך אומר כאן הרבי שיש זכר לעומת נקבה ויש זכר בעצם. מסתמא הרבי מתכוון שזה על דרך "שיר חדש" – גאולה שלא שייכת אחריה גלות. על זכר בעצם כתוב "איש ואיש ילד בה" – שגם הנקבה היא זכר, והיא יותר זכר מהזכר. לכן דווקא אותיות התפלה, שהן בחינת נוקבא, עולות לפנימיות ההעלם העצמי, וזה מה שמגלה את ה"לפניו נגלו כל תעלומות" – היא פועלת חידוש רצון, "יהי רצון", ופועלת שיתחדש משהו מההעלם העצמי. התפלה, שהיא בעצם נוקבא, מגיעה לזכר שיותר זכר מזכר – "איש ואיש יולד בה" – וזה פותח את האוצר. הרבי כותב שהאוצר זה לא עצמות, אבל בשביל לפתוח את האוצר צריך את כח העצמות (כי האוצר בעצמו הוא "רצוא"). זה שה"רצוא" זה ה"הוא" רמוז גם בפסוק "ועבד הלוי הוא". הרבי מסביר "סוס ורוכבו" בעיקר ביחס לאותיות התפלה, ולא כל כך למה שמופיע במקורות עליהם מתבסס הריי"צ, שזה אותיות התורה אותן יש לרומם, אחרי השכלת האותיות הזרות והחיצוניות (סוס ורוכבו – האותיות והשכל הרוכב עליהם).

בתו"א מביא הפסוק (שאומרים בשחרית) "לא בגבורת הסוס יחפץ וגו'", ומסביר שכמה שאותיות התורה חזקות, ויכולות להביא את השכל למקום גבוה כזה שלא היה מגיע לשם מכח עצמו, וגם יכולות להורידו – להפחות השכלות לדבר מעשי – בכל זאת "לא בגבורת הסוס יחפץ", ואפילו "לא בשוקי האיש [הרוכב על האותיות, תופס את הסוס בשוקיו] ירצה", אלא "רוצה הוי' את יראיו", רוצה בטול פשוט במציאות. לכן, הרבי גם מביא שכאשר רוצים לבטל את אותיות הקליפה צריך בטול (?). בעניני תורה ומדע הסברנו שהמדע מבין במספרים, אבל לא מקדש את האותיות. פרעה היה ראש האקדמיה, ידע שבעים לשון, אבל לא ידע לשון הקדש (ולכן השביע את יוסף שלא יגלה זאת). הרבי מסביר ש"ואתם תחרישון" זה בשביל להשליך אותיות הקליפה לנוקבא דתהומא רבה – "ואתם תחרישון" זה לשתוק ולהתעלות גם מעל אותיות הקדושה, ורק כשאדם עולה מעל אותיות בכלל, גם אותיות תורה ותפלה, אז יכול להחריש וכך להשליך אותיות הקליפה לאבדון. על זה "מה תצעק אלי" – "בעתיקא תליא מילתא" – אך בשביל לרומם, אחרי ההשלכה, זה כבר על ידי אותיות התפלה. אותיות התפלה מגלות את שרש ה"שוב" בתוך ההעלם העצמי, את הזכר (זכרון-מודעות גם להעלם העצמי) שלא ביחס לנקבה. "גאה גאה" זה גאות ה' על הגאים – הגאים זה המדענים, שגאים בכח הביטוי וההבעה שלהם (היום זה ביכולתם לכתוב נוסחאות שרק הם מבינים, וה'עמך' לא) – שרש גאוותם בכלי הביטוי שלהם. לא רוצים לקדש את הלשון, כי אם יקדשו את הלשון זה יפחית את הגאוה בכך שאני יכול לבטא את המספרים. בכלל, סוס זה דימוי של התפארות וגאוה – סוסי הלעו"ז זה גאות הלעו"ז שזה אותיות הלעו"ז. יש אותיות שצריך להשליך לנוקבא דתהומא רבה, ים תחתון, ויש אותיות שצריך לרומם לים העליון, עלמא דאתכסייא עד להעלם העצמי. המדען לא רוצה לקדש אותיות, כי אז יאמר שזה מן השמים ולא שלו. פיתגורס יודה שהמספרים זה מהשמים – לא יכול לרכוש מספרים לעצמו, יכול לחקור אותם, יכול לסגוד להם, אבל זה מה למעלה. הישות שלו באה לו מהשפה, וזה גם יופי השפה היונית. כך הרבי ממש כותב – שכל הגאוה של הלעו"ז זה ביכולת ההבעה שלו, ולא רוצה לקדש זאת. לכן ה'אני' הזה, שבא לידי ביטוי בשפה, לא שייך שתהיה לו לשון הקדש – קדש זה דורש בטול. פתגורס בטל למספרים, אבל הוא גוי בעל ישות, אז הישות שלו נתפסת בשפה. אצלנו אנו בטלים גם לשפה (כב אותיות) וגם למספרים (י ספירות). את האותיות החיצוניות צריך להשליך, וזה יתכן רק אם אתה יכול להתעלות גם מעל אותיות שלך, אותיות הקדש, בשביל להשפיל ולהוריד אותיות הקליפה. כנראה שכל זמן שאתה עדיין בדרגת אותיות הקדש יש יניקה מהן לאותיות הקליפה. צריך להתעלות מסוסים לגמרי – "אויס פערד" לחלוטין (דוגמה יפה לכך, שבליל 'ניטל' גם לא לומדים תורה).

עוד ווארט קטן: כשרוצים לומר פשט מה זה האוצר לעניננו – מה זה שפתאום המלך פותח את האוצר, מבזבז לחילים, ובכך מנצח את המלחמה. זה ודאי לא כסף גשמי, אז אומרים שזה תורת החסידות – על דרך "היהלום שבכתר" במשלו המפורסם של אדה"ז כדי להוריד את הקטרוג על המגיד. כשרעבים, ועוד יותר מרעבים – ממש סכנת חיים – צריך לשחוק יהלום הכתר, וכולי האי ואולי תכנס טפה לפה בן המלך, וכולי האי ואולי שזה ירפא אותו. זה לכאורה הפירוש של האוצר, אבל אתמול אמרנו שהאוצר זה רוח – כך משמע מפרק זה, וזה חידוש – "כי אם ברוחי", "רוח קדים עזה" (המלובשת במיכאל, באהבת ישראל צרופה). עשינו רמז שכל בחינות הרוח – רוח הוי', רוח קדים עזה, הוא – עולה שבת. על פי שני עדים יקום דבר: בכללות, מה שרוצים מהאוצר זה חסידות – שה' יתן לנו "יפוצו מעינותיך חוצה" – אבל גם זה לא יעזור בלי רוח, בלי רוחו של משיח, ה"ונחה עליו רוח הוי'". גם בחכמת החסידות לא די – אפשר להיות משכיל בחסידות, אבל אי אפשר לנצח בלי רוח. צריך גם רוח וגם חסידות – שה' יפתח אוצרות, יתן רוח וגם חסידות. רוח זה "מארבע רוחות בואי הרוח ופחי בתוך ההרוגים האלה" – כולם הרוגים, וצריך רוח להפיח ולהחיות את העצמות היבשות. אצל תלמידי הבעל שם טוב והמגיד העיקר היה רוח, והשפע של החסידות התחיל אצל אדה"ז, כפי שאמר שכעת צריך להמעיט אורות-רוח ולעשות כלים. בלי רוח אין כלום, וצריך זאת עם חסידות – רוח חסידות = שבת (כעת יום ששי אחרי חצות, וצריך כבר לטעום מאכלי שבת). לפי"ז ה' פותח את האוצר בשבת, אז מקבלים רוח וחסידות, ובימות השבוע אנו לוקחים זאת כדי להלחם.

עוד רמז, שאמרנו את הענין, אבל לא את הרמז: ה"רוח הוי'" באה בתוך מיכאל, שזה אהבת ישראל, וכתוב שמיכאל זה נוטריקון "מי כמכה באלִם הוי'", שזה שיא שירת הים. מי כמכה באלם הוי' = ט פעמים הוי' = הערך הממוצע של כל אות ב-שבת (העולה זך פעמים הוי'). עם מוסיפים זאת כ'לבוש' לשבת, יוצא סה"כ 936 – המספר שצריך לכוון כשלוקחים יב לחמים לכבוד שבת קדש (עבודת צדיקים, אך אפשר לכוון בלי לעשות – בדרך כלל כוונות צריכות גם מעשה, אך במנהגי חסידים גם כוונה בלי מעשה יכולה להועיל).

עוד תרגיל מתמטי פשוט – הפסוק אומר בתהלים קלח "גדול כבוד הוי'", שזה מיכאל. אם עושים סדרה ריבועית משלוש מילים אלו – 43, 32, 26. "גדול" זה חסד, שהוא ה"כבוד"-הלבוש של "רוח הוי'" לפי הזהר כאן. אם עושים סדרה ריבועית, רואים שחמשת המספרים הראשונים שוים בדיוק רוח הוי'. עם המספר הששי זה "שמו" – בסוד "הוא ושמו" – ואם לוקחים עוד שלושה איברים האיבר המתקבל הוא רוח (ויש עוד תופעות יפהפיות בסדרה זו). אם לוקחים יג מקומות עולה הוי' פעמים אלהים – ב"פ 1118, ק"ש בבקר ובערב.

לגבי סוד המלה "אוצר": אוצר זה (לא רק חילוף אלא) היפוך אותיות רצוא. אוצר זה אותיות אור צ – "אור זרוע לצדיק". גם הקב"ה נקרא צדיק, "צדיקו של עולם", וגם לו יש "אור זרוע לצדיק" – האוצר (בשתי בחינות, ההעלם העצמי של האור במאור, ומדרגה עליונה של שעשועים עצמיים). [בין החשך לאור יש רוח – "ורוח אלקים מרחפת על פני המים" – וכתוב ש"אור" הפוך להיות "רוח", שבהיפוך ה-א מתחלפת ב-ח (באותיות הגרון), ואז זה "ונח מצא חן בעיני הוי'" (והסימן "רוח חן ותחנונים"), שזה אור ישר ואור חוזר. לענין המאמר שלנו, אומר שה"למעלה מעלה עד אין קץ", המקיף דאור חוזר (כפי שקרא לכך בפרק הקודם), והכי "אור חוזר" זה המלה "אור" כפי שהיא חוזרת, ואז הופכת להיות רוח, וזה בדיוק "רוח הוי' דא אויר קדמאה" הנדרשת לנצחון המלחמה]. כמו שאמרנו קודם, שיש יא פעמים בתנ"ך "אין מספר", מענין כמה "אוצר" יש בתנ"ך (רק מלה זו בלי הטיות וצירופים) – ה פעמים. פעמיים ביהושע לגבי חרם יריחו – מתחיל מ"אוצר הוי'", כיבוש ארץ ישראל מתחיל ממודעות שהכל צריך להביא לאוצר ה', ואחר כך זה נקרא שם "אוצר בית הוי'". ממוצע בין אוצר הוי' לאוצר בית הוי' זה כג בריבוע (תענוג). פעם אחרונה זה בדניאל, "בית אוצר אלהיו" – לשם הגלה נבוכאדנצר כלי המקדש – אבל "זה לעומת זה", וזה עולה "לעיני כל ישראל". יש ענין של הבאת הכל לאוצר בית ה' – זה קשור לדבר מלכות השבוע, על "והקֹל נשמע בית פרעה" "דמיניה אתפריעו ואתגליין מיניה כל נהורין". פרעה רוצה אוצרות, בונה ערי אוצר על ידי ישראל. גם כשכובשים ארץ ישראל, עוד לפני בנין המקדש, מתחילים מלבנות אוצר – גם בשביל המלחמות הבאות. בהושע יש "אוצר כל כלי חמדה" ובמשלי "אוצר נחמד" – שני פסוקים שאוצר הולך עם חמדה (יש "חמדה גנוזה" – התורה, חג שבועות). אוצר הוי' אוצר בית הוי' אוצר כל כלי חמדה עולה ב"פ לעיני כל ישראל (ב"פ בית אוצר אלהיו). רש"י בחומש אומר שאוצר זה סגולת מלכים – כשבא להסביר מה זה עם סגולה – אז אם ה' פותח את האוצרות כדי שננצח את המלחמה היינו שנותן לנו כל הסגולות שלנו.

למעלה עד אין קץ הוא = אויר קדמון רוח הוי' = סוס ורכבו רמה בים

עוד נושא בלי להאריך: הרבי מביא מה שכתוב בחז"ל שאוצרו של ה' יראת שמים – מלכות – וכאן מדובר על כתר ופנימיות הכתר וכו', איך מסתדר? הרבי אומר שמתוך האוצר של הכתר ה' משפיע במלכות ונותן יראה חיצונית, כדי שהאדם יוכל לקיים "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" ולבחור מתוך יראה חיצונית יראה פנימית. "לא נבראו רעמים אלא כדי לפשט עקמומיות שבלב" – הרעם יורד מאוצר עליון כדי ליצור יראה חיצונית ולהזכיר שצריך יראה פנימית. זה כמו העלאת המדות, וכאן אין לרבי הריי"צ או לרבי שום בעיה לעורר זאת לכולם. בפרט בדורנו, שצריך לפתוח את האוצרות, מביא מה שהבעל שם טוב אומר שחויה חיצונית של יראה נועדה בשביל שתפנים ותהפוך ליראת חטא, ואז מביא משל המגיד על "כי אם ליראה את הוי' אלהיך" – שיראתך תהיה כמו יראת ה' – שהאב פוחד שאם הבן ילך יחף יכנס לו קוץ ברגל ומהסיבוכים האפשריים, והבן פוחד מהעונש, מכך שאם יהיה לו קוץ יצטרכו לנתח להוציא זאת. ה' מבקש שנפחד ממה שהוא מפחד – שנהפוך יראת הענש ליראת חטא – ואז הרבי אומר שאפילו בתוך האוצר יש יראת חטא, אבל בעצמות ממש אין יראת חטא.

בפרשת בשלח, מיד אחרי קרי"ס, יש תופעה מובהקת של "הוא ושמו" – המן. קודם כתוב "מן הוא כי לא ידעו מה הוא", ואחר כך "ויקראו את שמו מן". פעם ראשונה "הוא שמו" זה בקריאת השמות אצל אדם, אבל אם יש עוד פעם במובהק זה במן.

רמה בים (על שני פירושיו ההפכיים, של השלכה למטה או רוממות למעלה) = 297 = אוצר. קודם צריך להתרומם מעל האותיות ולהשליך אותיות הגוי וגאוותו לים, ואז בכח הבירור והתפלה אפשר לרומם אותיות התורה והמדע. זה שמתרוממים מעל התורה והמדע יחד עושים ביניהם איזה חיבור – כאילו שוללים גם את התורה, כביכול, בשביל לשלול את המדע. בשלילה כבר יש חיבור של שני 'מסכנים', ואחרי שחיברנו אותם במסכנות שלהם התורה שוב עולה, ולוקחת עמה את הטוב שאפשר לברר מתוך המדע.