1

בע"ה

יום הולדת לחיל בצבאות ה' מ"מ גינזבורג

ח"י אדר-שני ס"ח – רמת אביב

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

אחד מהנושאים שדברו עליהם כאן זה התפלין – מה שהרבי הקודם התחיל להניח תפלין ביום הולדת יב. יש משהו בשיחה, בכרך הראשון של לקו"ש, על פרשת שמיני, שגם הרבי מקשר ענין מסוים לתפלין. הוא גם מספר סיפור מאד מענין – מציין אותו בהערות. הרבי אומר שיש שלשה נושאים בפרשת שמיני:

א) "יום השמיני", שזה ר"ח ניסן, יום הקמת המשכן שהתעטר בעשר עטרות (עשרה דברים חשובים שקרו באותו יום, הכל סביב המשכן), וזה היום שהקימו את המשכן ולא פרקו אותו (אחרי שבעת ימי המילואים, בהם בכל יום הקימו את המשכן ופרקו אותו בערב, זה כבר היה – אבל לא היה קבוע, וביום השמיני הקימו ולא פרקו וכעת זה קיים קיום לעד).

ב) מה שקרה לשני בני אהרן הגדולים, נדב ואביהוא, שהקריבו אש זרה אשר לא צוה אותם הוי', ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם. אחר כך משה פונה לאביהם, אהרן, ואומר לו "הוא הדבר אשר אמר הוי' בקרבי אקדש ועל פני כל העם אכבד" ואז "וידם אהרן" – הוא קבל זאת, שיש בזה ענין גדול וקידוש ה' וכו'. בכל ספרי החסידות, ובמיוחד הרבי עושה מזה ענין גדול, זה אב-טיפוס של רצוא בלי שוב – ה' רוצה "רצוא ושוב", ואצלם היה רצוא בלי שוב. או, בלשון אחרת של הרבי – מ-כח ניסן תשנ"א ואילך – זה "אורות דתהו", אורות גדולים מאד של תהו, אבל בלי "כלים דתיקון". כדי להביא את המשיח חייבים את האורות האלה – מי שיש לו כלים דתיקון אבל רק אורות דתיקון כל הכבוד, אבל אי אפשר להביא כך משיח. בשביל משיח צריך רצוא עצום, "בלתי להוי' לבדו", ויחד עם זה כלים. מה זה כלים? קודם כל זה בטול לרצון ה', מה ה' רוצה ממני ברגע הזה – "בטל רצונך מפני רצוני". אני רוצה לרוץ אליו, לאשתאבא בגופא דמלכא, אבל אם הוא לא רוצה בדיוק את זה ברגע הזה, גם את הרצון הזה מבטל לה' – "'וחי בהם' ולא שימות בהם". זה ראשית כל התיקון, כל מצוות התורה, שהכל סביב "'וחי בהם' ולא שימות בהם".

ג) דיני כשרות – סימני בהמה טהורה, בהמה טמאה, וזה עובר את כל סוגי החיות עד שזה מגיע בסוף לדברים הכי מאוסים (כך אומר הרבי), שקצים ורמשים שאסור לאכול אותם.

אז קודם כל הרבי שם לב שהפרשה מתחילה מהענינים הנשגבים ביותר – היום הראשון של קביעות המשכן וכו', ואחר כך המדרגה העצומה של נדב ואביהוא, ולאט לאט יורדים בנושא המדובר עד לדברים הכי מאוסים (הכל זה תורה, זה רצון ה', אבל הנושא עליו מדובר הוא נמוך). איך להבין את שלשת הנושאים של הפרשה? זו השאלה שהרבי שואל.

אמרנו שיש משהו קשור לתפלין: הרבי אומר משהו מענין. בהתחלה, כשהוא מדבר על הנושא הראשון – "ויהי ביום השמיני", שמקימים ולא מפרקים יותר – אפשר לחשוב שבשבעת הימים הראשונים המשכן עדיין לא דבר של קיימא, כי מקימים ולא מפרקים. הרבי מביא דין לגבי הלכות שבת, שכל קשר שעתיד להתירו אינו קשר של קיימא, לכן גם אפשר לחשוב שהמשכן שמקימים ובלילה מפרקים זה לא דבר קיים. הרבי כותב שברגע שיש מצוה מן השמים, מצוה מה', גם כשה' אומר בבקר להקים ובערב לפרק – גם זה וגם זה נצחי לעולם ועד. הוא מביא את התניא בפכ"ה, שכל מה שהוא מצות ה' אדם מקיים את זה לשעה קלה אבל אם זה רצון ה' הדבר קיים באופן נצחי, לעולם ועד. לכן הוא אומר שזה לא כמו הדין הזה שכל קשר שעתיד להתירו אינו קשר של קיימא – כי זה בעובדין דחול, זה לא מצוה. אם יש דבר שהוא לא מצוה, ואתה עושה משהו שהוא עתיד להתפרק, מה שעשית הוא לא נצחי, הוא לא קיים, כי הוא עתיד להתפרק. אבל אם ה' אומר לעשות ולפרק – גם העשיה נצחית וגם ההריסה נצחית. אבל היות שלמטה, בעולם שלנו, אי אפשר שני דברים הפכיים בעת ובעונה אחת – נשיאת הפכים לא אפשרית לחושים הגשמיים שלנו – אז מה שקיים ברגע זה הוא הדבר האחרון שה' אמר. אבל באמת, בשמים, שניהם קיימים היות שזה רצון ה'. אחרי שהרבי כותב את החידוש הזה – חידוש יפה שצריך הרבה להתבונן בו, שגם רצון ה' שלא מתקיים למטה הוא נצחי כי ה' אמר אותו – הוא מקשר את זה לדין של תפלין.

זה חזרה לענין של קשר – בתפלין יש קשר של ראש וקשר של יד. יש הרבה דעות בראשונים לגבי "וקשרתם לאות על ידך" אם צריך לקיים זאת כל יום או מספיק פעם אחת. יש דעה שמספיק רק להדק כל יום, אבל אדמו"ר הזקן עשה פטנט כדי לחוש לדעות שצריך לקשור כל יום – המציא צורת קשר שאפשר לפתוח וכל בקר בהנחת תפילין ממש עושים את הקשר מחדש, כדי לחשוש לדעות שיש חיוב של "וקשרתם" כל יום מחדש. הוא אומר לפי הכלל הזה שכל קשר שעתיד להתירו הוא לא קשר של קיימא, לכאורה יש בזה איזה גריעותא בכל שכל פעם מפרק וקושר מחדש, אבל הרבי אומר שזה לא ככה בגלל שזו המצוה – אם המצוה היא "וקשרתם" אז גם הקשירה וגם ההתרה כל פעם הן פעולות נצחיות. בהערה הרבי שולח – משהו נדיר ביותר – לספר סדר הדורות, לקרוא סיפור על הנושא הזה. הסיפור הוא מאד מפורסם, על רבינו תם – מגדולי בעלי התוספות, ובודאי הכי חריף ביניהם (רבינו יעקב, אבל כתוב עליו "יעקב איש תם", לכן כונה רבינו תם) – סיפור על דבר שקרה בינו לבין משה רבינו. לעניננו פה הערב ראוי לציין – הוא מביא שתי נוסחאות בסיפור לזה, לפי נוסחא אחת יש ויכוח ביניהם ולפי נוסחא אחרת רבינו תם גוזר על משה רבינו לרדת ולאשר פסיקתו, וכך הוא עושה. בכל אופן, שתי הדמויות כאן – משה ויעקב-תם – הם השנים עליהם נאמר "לא מת". גם זה שנים שיש קשר מאד הדוק ביניהם – "משה מלגאו ויעקב מלבר" – ובשניהם כתוב "לא מת" (על דוד כתוב "חי וקים", אבל הביטוי "לא מת" נאמר על שני אלה).

מה הסיפור? קודם לפי הגירסא הראשונה, שיותר באריכות ויותר מענין: הוא אומר שכל החכמים יושבים לפני הנביא, בדור של רבינו תם. מי זה הנביא? אביו של רבי יהודה החסיד, שכתב את ספר החסידים, ששמו רבי שמואל – הוא הראש של קבלת אשכנז (עוד לפני גילוי ספר הזהר), והיו לו כחות על-אנושיים לגמרי. ישבו חכמי אותו דור לפניו והתדיינו בנושא זה – האם צריכים לקשור כל פעם את הקשר מחדש או שדי בהידוק. צריך לראות את הכל באריכות, אבל בקיצור – התפתח שם ויכוח בין משה רבינו, שנכח שם בין המשתתפים, לבין רבינו תם. רבינו תם הביא ראיות שלא צריך כל בקר לפרק ולקשור, ומדובר על הקשר של יד, ומשה רבינו אומר שחייבים כל בקר לפרק ולקשור ומדובר על הקשר של ראש (זה חידוש מוחלט שאף אחד לא אומר, אבל כך משה רבינו טוען ומביא ראיות מתורת משה ומסביר הפסוקים לפי זה). אחר כך יש שם איזה קטע שאומר שמרוב ענוות משה, הענו מכל אדם, הוא אומר לר"ת שאמרתי רק למצוה ולא לחובה. אח"כ רבינו תם תוקף אותו, ואז משה רבינו מתרגז ואומר לו שסתם אמרתי שזה הידור – ובאמת זה חובה. זו הגירסא הראשונה. הגירסא השניה זה יותר פשוט, שרבינו תם ורבינו אפרים (מבעלי התוס') מתדיינים אם צריך לפתוח לגמרי ולקשור מחדש, כדעת רבינו אפרים, או שמספיק הידוק, כדעת ר"ת. זה מגיע לטונים גבוהים, ואז תוך כדי מלחמתה של תורה רבינו תם גוזר שמשה רבינו ירד ויפסוק – ואז הוא יורד ומאשר את דבריו של רבינו תם.

היות שהרבי שולח אותנו לסיפור הזה בהערה, הוא ודאי מתכוון שהתלמיד הממולח עכ"פ יסתכל שם. לכן, היום כשעושים פיענוח של שיחות הרבי התמימים כותבים מלא את כל ההערות והמ"מ שהרבי מביא. גם כאן, אם יעשו פיענוח לשיחה זו – מהשיחות הראשונות – יביאו את כל הסיפור מסדר הדורות. קודם כל, ננסה להבין את זה קצת לפי הפנימיות: משה רבינו אומר לר"ת שכל הקשר של יד זה מדרבנן, ורק הקשר של ראש זה מהתורה, לכן אם כתוב "וקשרתם" זה ודאי על קשר של ראש. אומר לו ר"ת שכתוב "וקשרתם לאות על ידכה", ומשיב משה ש"לאות" זה תש"ר ו"על ידכה" זה רק שצריכים להקדים תש"י. זה חלק מהשקו"ט ביניהם. מה הקשר בין משה רבינו לבין הקשר של ראש? זה משהו מפורש, והוא גם מביא את זה בדיון שם – משה רבינו בקש "הראני נא את כבודך", את פני ה' כביכול, וה' סרב ואמר "וראית את אחורי ופני לא יראו", ולפי חז"ל הוא הראה לו קשר של תפילין. משה רבינו ראה את הקשר של תפילין של ראש – זה מה שהוא אומר לר"ת, לא ראיתי תש"י אלא קשר של תש"ר, אז הקשר הזה הוא משהו 'עצמי', שייך באופן עצמי למשה רבינו. זה תכלית שלמות ההשגה שלו בקוב"ה, הקשר של תפלין.

מה זה בקבלה קשר של תפלין? קוראים לזה פרצוף לאה. פרצוף לאה זה אותיות המחשבה, ופרצוף רחל זה אותיות הדבור. משה רבינו הוא חכמה – רת"ס של מחשבה, חשב-מה, חכמה עילאה – לכן הוא רואה קשר של תש"ר, אותיות המחשבה, ועל זה הוא אומר שצריך כל יום להתיר ולקשור. הענין הזה, לקשור ולהתיר לקשור ולהתיר, זה כמו הקמת המשכן ופירוקו כל יום – שזה לעולם ועד, אך בתפלין אף פעם לא מגיעים ל"יום השמיני" שזה נצחי (בלשון הקבלה תפילין של ראש זה מלכות של בינה שנכנסת לראש ז"א ויוצאת הארה מאחורי מח ז"א ושם נעשה הקשר). התפלין של יד זה רחל. רק הגברים מצווים במצות תפלין – "למען תהיה תורת הוי' בפיך" זה מקיש תפלין לתורה, ומכאן לומדים שמי שמצווה בתורה מצווה בתפלין, ונשים פטורות, ומשם לומדים לכל מצוות התורה שהז"ג. האריז"ל אומר שתפלין של יד שלך זה בעצם תפילין של ראש של אשתך – הבעל מוציא את אשתו ידי חובה (לכן על פי תורה תש"י ותש"ר זה שתי מצוות שונות). יעקב אהב את רחל, בגלל שהיא "עלמא דאתגלייא". זה ההבדל בין שני אלה שלא מתו – לפני שיעקב קבל את השם ישראל (אותיות לי-ראש) לא היתה לו השגה בלאה, שגבוהה ממנו, ולכן לא יכול היה להתאהב בה כמו ברחל. זה שהעסק של ר"ת הוא עם הקשר של תש"י, כי זה רחל והוא יעקב. קשר של ראש של לאה, זה מחשבה, וקשר של יד זה רחל, זה דבור. התש"י זה על הלב, והדבור יוצא מהלב – "חם לבי בקרבי, בהגיגי תבער אש, דברתי בלשוני" (זה החב"ד של הלב). הדבור זה הבל להב הלב – ההבל שיוצא מהלהב של הלב. זה הכל הקשר של יד, אז רבינו תם שהוא יעקב אבינו – "יעקב לא מת" – העסק והעיסוק שלו זה כל יום במודע לקשור מחדש את הקשר הזה, אבל מספיק רק להדק (הוא דן באיך מקיימים "וקשרתם לאות" על תש"י). ואילו משה רבינו, שדעתו רק כאן בסיפור – אין כזו דעה בגמרא, ובלי סיפור זה לא היינו יודעים שמישהו חושב ש"וקשרתם" זה על קשר בתש"ר – עוסק בתש"ר, בלאה, זה הענין שלו.

מה זה הענין שצריך לקשור ולהתיר? לקשור זה גם נקרא לאסור. איסור זה קשר. למשל, בחסידות מסבירים את "עם הארץ אסור לאכול בשר" שהוא כל כך קשור לזה, מכור לזה, שלא יכול להשתחרר מזה. אחד שיכול לאכול בשר וגם לא חייב לאכול בשר, לא מכור אליו, מותר לו לאכול בשר. אחד שהוא מכור לבשר צריך לשלוח אותו לאיזה מקום של גמילה, ותוך כדי גמילה זה חייב להיות מן הקצה אל הקצה – הפסק גמור, אם אתה מכור לתאוה לדבר. אז עוד הפעם, לקשור ולהתיר – שהרבי מדמה זאת בשיחה להקמת ופירוק המשכן – אפשר לומר את זה גם על "לאסור ולהתיר", "הללו אוסרין והללו מתירין" (ב"ש וב"ה). או, בלשון אחרת, מה שקורה כאן – שאם הקב"ה אומר משהו זה נצחי – זה על דרך מאחז"ל "הפה שאסר הוא הפה שהתיר" (שדברנו על זה בפורים). הקב"ה, מלך מלך המלכים, אומר עכשיו לקשור (לאסור) ועכשיו להתיר, והחידוש הוא ששניהם נצחיים. כל פעולה שיוצאת מ"מלכות פה, תורה שבעל פה קרינן לה" – כל מצוה שיוצאת מהמלכות, ממלך מלכי המלכים הקב"ה, זה פעולה נצחית. אותו פה שאסר הוא הפה שהתיר. אצל משה רבינו הענין זה פרצוף לאה, קשר של תפלין של ראש, ואצל רבינו תם, יעקב מלבר, זה נוגע לקשר של תפלין של יד.

זו נקודה אחת מאד יפה שקשורה למצות תפלין. לפי הגירסא הראשונה של הסיפור אין הכרעה, זה נשאר בתיקו, שמשה רבינו עדיין אומר שזה הולך על קשר של תפלין של ראש ור"ת עדיין אומר שזה על קשר של תש"י. אם זה משה רבינו ור"ת כנראה ש"אלו ואלו דברי אלהים חיים". לפי הגרסא השניה כנראה ר"ת צודק, כי מרע"ה מאשר אותו. על כל פנים, דווקא אדמו"ר הזקן – זה מנהג חב"ד יחודי, שאין בשום מקום בעולם – המציא פטנט של קשר שממש נפתח ונסגר כל יום. (אמרו שיש יחידות שהרבי אמר למישהו שהוא לא פותח כל יום, כי אביו לא למד אותו ככה – כנראה שהרבי יותר מזדהה עם רבינו תם).

דברנו על זה בפורים, אז נמשיך את זה קצת. אמרנו שיש שתי סברות בראשונים ואחרונים לגבי "הפה שאסר הוא הפה שהתיר" – אם זה דין של "מיגו", ואז זה בירור דברים (נאמנות, מכך שיכול היה לטעון יותר טוב, וכאן "אי בעי שתיק"), כדעת התוס', או שזה דין ש"הוא אסרה הוא שרי לה", כדעת רש"י (כפי שאומר הפנ"י ועוד) והטור. זה לא בירור שדבריו אמת, אלא שיש לו שלטון בפה. בפורים הארכנו בזה, ואמרנו שזה ההבדל בין הפה של פסח לפה של פורים – פה-סח ופי-רום ("רוממות אל בגרונם וגו'"), והפה של פורים הוא הרבה יותר מלכותי. הפה של פורים, שבשבילו צריך להגיע למדרגה של "עד דלא ידע", הוא הרבה יותר מלכותי – הוא אסרה והוא שרי לה. נשים לב ששער של אסר זה סר ושער של שרי זה שר – כל ההבדל הוא בין שׂ שמאלית (שכמו ס) ל-שׁ ימנית. בסיפור של סדר הדורות, כמו שמשה ראה קשר של תש"ר ראה גם את שתי השינים על הבית – ש משמאל ומימין, תלוי אם זה מצד המניח או המסתכל. בכל אופן, אפשר לומר שאחד מהם זה "הוא אסרה" ואחד מהם זה "והוא שרי לה". עבודת הבירורים זה עדיין עבודת הבינוני, זה עדיין קשור לפסח – "כי ברח העם", אנו עדיין עם יצר הרע והכל, ולא במצב של נשיאת הפכים לגמרי. "עד שנגלה עליהם הקב"ה מלך מלכי המלכים וגאלם" – ה' מתגלה, אבל זה לא אנחנו בכלל, ולכן הגילוי הזה מסתלק מיד אחרי ליל הסדר. אבל פורים ו"עד דלא ידע" זה התעצמות עם ה"המלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה", ואז כל מה שיוצא מהפה זה משהו נצחי. כמו שאצל הקב"ה, כל מה שיוצא מהפה של התורה זה נצחי – היום תעשה ככה ובערב הפוך, תקים ותפרק, תקשור ותתיר. הרבי מחדש שאם זה מעשה בני אדם זה לא קשר של קיימא, אבל אם הפה של ה' אומר זאת זה נצחי לעולם ועד – רק שבשביל זה צריך להגיע לנשיאת הפכים (ורק למטה הולכים בפועל לפי האחרון), זה "עד דלא ידע" בין "ארור המן" (הפה שאסר) ל"ברוך מרדכי" (הפה שהתיר), שחלים יחד על אותו דבר. עד כאן הקדמה אחת, שאחר כך נמשיך את זה בשיחה השניה.

רק נאמר שבסוף השיחה הזאת, של "שמיני", הרבי אומר שבפרשה הולכים "מאגרא רמה לבירא עמיקתא" זה לומר שבלי קבלת עול פשוטה עתידים ליפול. הוא לא אומר בפירוש, אבל מובן שהסיפור של נדב ואביהוא, עם כל המעלה הגבוהה, ממחיש שבלי קבלת עול פשוטה לרצון ה' אפשר לרדת מטה מטה. הרבי מביא בשיחה אחרת בשמיני ווארט מהרבי הקודם – סיפור שפתאום אדם מוצא עצמו בתוך יער עם חיות רעות, ולא יודע איך הגיע לשם, והוא מסביר משל שהלך מהבית בדרך הישרה ובאמצע סטה רק סטיה קלה הצידה, ואחר כך עוד קצת ועוד קצת, עד שפתאום הוא מוצא את עצמו בתוך היער עם החיות הרעות ולא יודע איך הוא הגיע לשם. גם כאן, הרבי מביא את זה לגבי פרשתנו – שהסטיה הכי קלה פתאום מביאה אותך לאכילת שקצים ורמשים, אז צריך לאסור את זה. עד כאן זה אות אחת בלקו"ש ח"א פרשת שמיני. יש עוד דבר שנאמר בהמשך.

שיחה שניה:

יש כמה רמזים יפים. בכללות זה קשר של תפלין", אבל יש קשר של ראש וקשר של יד. משה רבינו אומר שצריך כל יום לפרק את הקשר של ראש ולקשור מחדש, ורבינו תם אומר שמדובר בקשר של יד – ועליו כולם דנים – ושמספיק להדק. מה בדיוק הכוונה בהידוק, לעומת פירוק וקשירה, גם צ"ע. אומרים שזה פרצוף לאה וזה פרצוף רחל, ובאמת פרצוף לאה זה מדאורייתא והקשר של יד זה בכלל דרבנן (כך טוען משה רבינו נגד ר"ת). בקבלה האריז"ל אומר שזה נקרא "חוה ראשונה" ו"חוה שניה". כתוב במדרש שה' ברא את חוה קודם בלי הרדמה, לעיני אדם, והיות שאדם ראה את חוה הראשונה הזאת מלאת רירין ודם היא לא מצאה חן בעיניו והוא שלח אותה (הפליגה). אז ה' ברא חוה שניה בהרדמה, שלא יראה את הניתוח והדם. מה זה בדיוק חוה ראשונה ושניה, יש בזה המון ודברנו על זה בפורים – וגם היו אחר כך עוד השלמות – אבל לעניננו רק נזכיר שהאריז"ל אומר שתיקון חוה ראשונה זה לאה ותיקון חוה שניה זה רחל. "שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון" – עיקר התיקון של אדם זה יעקב – וכמו שאצל אדם לא מצאה חן חוה ראשונה כך לאה לא מצאה חן בעיני יעקב, וכמו שאדם התאהב בחוה שניה ואמר ("זאת הפעם וגו'", ולא הפעם הקודמת – זו אחת הראיות לכך שהיתה פעם קודמת, וכאן הסוד מתקבל יותר על הדעת מהפשט של רש"י ש"זאת הפעם" זה לאפוקי חיות ובהמות). [שאלו מה הפגם של חוה השניה שצריכה תיקון. זו שאלה מי חטאה בחטא עץ הדעת, ולפי הפשט זה חוה השניה – אז יש קלקול גדול. לפי הסוד, האריז"ל אומר שאולי חוה ראשונה חטאה, זה סוגיה – לא פשוט. הדבר הכי פשוט שצריך לומר – הזכות של רחל היא המסירות נפש שמסרה את הסימנים של עצמה ללאה, העמידה את עצמה בסכנה שהיא תפסיד את בעלה. יתכן מאד שחוה השניה, אפילו בלי חטא עץ הדעת, היתה שמחה שאת הראשונה שלחו והיא זכתה. רק הדבר הזה בעצמו צריך תיקון, ובאמת רחל תקנה את זה]. הרמז הוא שקשר של ראש קשר של יד עולה 19 (ראשונים) פעמים 125 (5 בחזקת 3, כל האשה זה ה) – חוה פעמים חוה בריבוע פרטי (ח בריבוע ועוד ו בריבוע ועוד ה בריבוע; נוסחא פשוטה ש-ח בריבוע ועוד ו בריבוע שוה י בריבוע – זה משפט פיתגורס, רק כפול). מה זה מלמד אותי? שכל הקשרים האלה קשורים לחוה.

מי היתה האשה של משה רבינו? צפורה. כתוב שצפורה היא גם חוה ראשונה. חוה ראשונה מתגלגלת הרבה – התיקון הראשון שלה זה לאה אמנו, אבל אחר כך היא חושבת כצפורה. היא גם חוה ראשונה, והיא גם התאומה היתרה של הבל. לקין נולדה תאומה אחת ולהבל נולדו שתי תאומות, ועל זה רבו. יש מדרש שרומז לכך שהתאומה הראשונה של הבל קשורה לחוה ראשונה, כי שתי הדעות על איזה אשה רבו – על חוה ראשונה או על התאומה היתרה (כי לפי דעה זו חוה הראשונה חזרה לעפרה – אם היא לא במציאות היא התגלגלה, ולדעתו התגלגלה בתאומה היתרה של הבל) – והאריז"ל אומר שזאת צפורה אשת משה רבינו. כל הענין של משה שנולד לשבעה חדשים, העיקר אצלו לא הגוף אלא הנשמה, ויעקב הוא התפארת – "תפארת גופא" – לכן בחיים הנצחיים שלו יותר מודגשת הנשמה בתוך הגוף (בעוד אצל משה זה הנשמה, שהרי "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון" זה נשמת משה בתוך גוף של דוד-משיח). כל הנושא כאן של התפלין והמחלוקת – הכל זה על חוה ראשונה ושניה. יש עוד דברים בגו, שאולי בהמשך (בשיחה השניה של הרבי) זה יתבהר עוד קצת. באמת מה שרצינו עכשיו זה לקשור את הדבר הזה ל"הפה שאסר הוא הפה שהתיר" – ענין שהרמב"ם עושה ממנו כלל גדול בתורה, ובשיחה הראשונה מתקשר לנו לקשירת והתרת קשר של תפלין שהרבי מדמה להקמת ופירוק המשכן בשבעת הימים הראשונים. נאמר על זה את הדבר הכי פשוט: לפעמים רואים שמשהו מפורק, ואומרים שבאמת הכל קים – גם החי קים וגם הפירוק קיים. מה שרואים פה למטה זה מה שרואים פה למטה, אבל ברגע שיש דבר שזה רצון ה', צווי ה', זה נצחי. זה הווארט שיוצא כאן מהשיחה הראשונה.

שיחה שלישית:

השיחה השניה של הרבי בכרך א' של לקו"ש – שזה בעצם השיחה המקורית, הארוכה שם – זה על סימני בהמה טהמה טהורה. יש שני סימנים – מעלה גרה ומפריס פרסה. קודם כל הרבי שואל שאלה של לומד'ס, וגם מציין לרוגאצ'ובר למטה, אם הסימנים זה סיבה – שמי שלא מעלה גרה ומפריס פרסה זה עושה אותו טמא (אם זה משהו עצמי, ה"חפצא" של הטהרה והטומאה) – או שזה רק סימן בעלמא (בירור בשבילנו, בשביל ה"גברא" שלי, כדי לעזור לי לדעת אם הבהמה אכן טמאה או טהורה). כשהראשונים והאחרונים מעלים כזאת חקירה, מאד חשוב לדעת – במיוחד בשביל מי שמתחיל ללמוד תורה – שאם לא יכולים להסביר לי נפקא-מינה זה דברים בטלים. לא מעלים סברות שונות אם אין בזה נפק"מ לדינא, שאם נאמר ככה הדין יצא ככה ואם נאמר הפוך הדין יצא הפוך. אז בענין זה הרבי אומר שזה קשור לדין של "היוצא מן הטהור טהור" – מה קורה אם רואים בהמה טהורה שילדה דבר שלראות עיני הוא טמא (הדוגמה היא שילדה משהו פרסות קלוטות, ההיפך משסועות – שפרה עם פרסות שסועות יולדת יצור שיש לו פרסות קלוטות) – ההלכה אומרת שהיות שראיתי במו עיני שהיא ילדה את היצור הזה אז יש כלל גדול ש"היוצא מן הטהור טהור". הרבי אומר שאם נאמר שהסימנים זה רק משהו חיצוני, רק בירור בשבילי ולא משהו עצמי בבהמה, אז הדין הזה מובן בשכל – אני ראיתי שזה יצא, אז יש לי בירור אחר. נאמר בצורה אחרת, שהרבי לא אומר – אם הסימנים זה רק בירור, אז לי בירור יותר טוב, שזה נולד מתוך בהמה טהורה, אבל אם אומר שזה משהו עצמי (סיבה, בלשון הרבי), מה זה משנה שזה נולד מבהמה טהורה? הרי אני רואה במו עיני שהפרסות קלוטות וזה יצור טמא. אלא מה, לפי הסברא שזה "סיבה", אם יש הלכה למשה מסיני ש"היוצא מן הטהור טהור" צריך לומר שהדין הזה הוא גזירת הכתוב נגד השכל. זה עוד לא נפקא-מינה, אלא רק בדרך לזה, כי זה עדיין הבדל בסברא בעוד הדין אותו דין. זה דוגמה יפה למשהו שהוא בדרך להיות נפק"מ, אבל עוד לא נפק"מ. הנפק"מ הממשית היא דין שיוצא מהירושלמי – משהו מאד מופלא, שאנשים לא יודעים – שאסור לשחק עם דבר טהור. יש בגנים פינת חי, וזה יכול להיות נחמד, אבל אם הילדים משחקים בחיות זה בעיה. מחד, הרבי אומר להסתכל רק על חיות טהורות, ולא לעשות פינת חי עם שפנים וכיו"ב, אך מאידך יש איסור לשחק עם דברים טהורים. שואל הירושלמי איך הקב"ה משחק עם הלויתן (שהוא טהור) – "לויתן זה יצרת לשחק בו", לא רק שמשחק בו אלא ברא אותו לשם כך. מסקנת הירושלמי שזה דבר אסור, אבל הוא הותר לגבי לויתן. מזה יוצאת הנפק"מ, שאם זה רק סימנים הדין מובן – כי יש לי בירור יותר טוב – ואז אסור לשחק. אבל אם הסימן זה עצמי – זה מין טמא – ורק גזירת הכתוב שהוא מותר, אז מותר לשחק בו כמו הלויתן.

לפני שנמשיך, נתרגם למשהו אקטואלי: כתוב שלויתן = מלכות. הירושלמי חוקר לגבי ההיתר של הלויתן. זה מעלה בדמיון חקירה אם מלכות זה דבר טהור לכתחילה או רק מין טמא שהותר. במצות העמדת מלך (המשיח), התורה אומרת את זה "אשימה עלי מלך ככל הגוים", וגם שמואל על העם כעס כי בקשו מלך "ככל הגוים", ואף על פי כן התורה אומרת "שום תשים עליך מלך". זה נושא מאד גדול, שמוסבר באריכות בהרבה מקומות, שכל עצם המושג מלכות – מדינה – יש שתי תפיסות: האם אפשר לומר שלכתחילה זה מושג טהור, אף פי שלכל הדעות זה נראה טמא, או שזה משהו טמא שהותר בגזירת הכתוב. היו רבנים גדולים שהולידו את זה, לפחות חלק מזה, אז השאלה אם "כל היוצא מן הטהור טהור" בעצם אף על פי שנראה טמא, כי הסימנים הם רק בירור ומשהו חיצוני. יש אנשים שסוברים ככה, הרבה אנשים, או שאני אומר שבעצם זה דבר טמא – שכך משמע מהתורה, "אשימה עלי מלך ככל הגוים", זה מתחיל כמשהו טמא ברצון של העם, רצון לא מתוקן – אבל התורה גוזרת "שום תשים עליך מלך". זו הדוגמה הכי פנטסטית של "הפה שאסר הוא הפה שהתיר" דווקא בנוגע ל"מלכות פה". שמואל רצה לאסור את זה, לא היה ניחא דעתו במלכות, כי הרגיש שהמדינה זה בגידה בקב"ה, בגידה ברבי, וביחד עם זה "הפה שאסר הוא הפה שהתיר". זה מאמר מוסגר שיוצא מהענין הזה שיוצא מ"לויתן זה יצרת לשחק בו". בשביל מה יש מלכות ומדינה? כנראה שה' משחק עם זה, "יושב בשמים ישחק". כל המדינה זה דבר שקונים בחנות שעשועים לילדים, בשביל הקב"ה, רק שצריך שזה יהיה שעשוע טוב. צריך להפוך אותו שה' באמת יוכל להשתעשע בו – זה מה שעושה מלך המשיח.

נחזור לחוה ראשונה: לפי המדרש, לפי חז"ל, משמע שלא מצאה חן בעיניו בכלל ולא נשא אותה אלא מיד הפליגה (עד שלפי דעה אחת רבו עליה, סימן שהיתה פנויה), אבל האריז"ל אומר משהו אחר – שהיא החוה שהנחש הטיל בה זוהמא, והיא הדביקה את אדם הראשון עם הזוהמה הזאת, ואז הוא היה צריך להפריש את הפסולת שלו לתוכה במשך 130 שנה, ורק שת נולד מחוה שניה. זה שיטה מפורשת שיוצאת מהאריז"ל והזהר, שלא כמו המדרש (שטבע את המושג טבע חוה ראשונה), ואחר כך האריז"ל אומר שזה ישמעאל שיצא מאברהם דרך הגר – שהיא חוה ראשונה – וכך אברהם הפריש ממנו את הפסולת (עשו ויצחק זה סיפור אחר, כי שניהם מרבקה, רק שכתוב שהפסולת לא באה בכלל מיצחק אלא גנים של בתואל שנולדו מרבקה – זה בחינה אחרת). הוא אומר שאם חלילה וחס לא היתה הגר, או לא היתה חוה ראשונה, לקבל את הפסולת – אז הפסולת היתה משחיתה את העולם. ברוכה תהיה גם הגר, שממנה יצא ישמעאל, שהיתה כלי לקבל את הפסולת. בכל אופן, זה בשביל לקבל פסולת – לא התפקיד הכי סימפטי לכתחילה. בשני המקרים האלה הפסולת יצאה מהאבא, אבל "היוצא מן הטהור טהור" זה רק מהאמא. "מיהו יהודי" זה מהאמא. אין "היוצא מן הטהור טהור" מהאבא – זה הפשט שישמעאל הוא לא טהור (וכך גם אצל אדם הראשון).

עד כאן החלק הראשון של השיחה לגבי "לויתן זה וגו'".

אחר כך הרבי מביא את דברי הרמב"ן (שגם הרמב"ם כותב, אבל הרבי מביא מהרמב"ן) שחיות טמאות אסורות כי יש להן תכונות רעות שנכנסות לנפש. הרבי אומר שלשתי הדעות ביחס לסימנים, הטעם הפנימי של האיסור הוא קבלת התכונות הרעות של הבהמה הטמאה – סימן ששני הדברים האלה (פרסות קלוטות ואי-העלאת גרה) זה תכונות רעות, וצריך להסביר מה התכונות הרצויות. בקיצור נמרץ, הרבי פותח כאן שצריך להבין מפריס פרסה ומעלה גרה – ל"מפריס פרסה" מקדיש הרבה ו"מעלה גרה" זה בקיצור נמרץ. מתחיל עם שני דברים ומגיע לארבעה. במפריס פרסה אומר שני לימודים, אחר כך לימוד אחד במעלה גרה, ואז את זה שצריך מסורה לגבי עוף טהור. נעשה בקיצור את המבנה הפנימית של ארבעת הדברים האלה, שהרבי מדגיש שכולם זה בנפש הבהמית. הנפש האלקית זה אם לומדים תורה לשמה ובלי פניות, אבל היות ש"לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות שלא לשמה שמתוך שלא לשמה יבא לשמה" אז לא כל כך אכפת לי מפניות. אבל הנפש הבהמית זה הקשר וההתיחסות של האדם לעולם הזה – לא תורה ומצוות – המגע של האדם עם גשמיות העולם הזה. לבהמה יש ראש ורגל – מעלה גרה זה בפה שלה (הפה שאסר וכו') והמפריס פרסה זה ברגל. הרבי פותח בשני דברים שנעשים ארבעה, שתיכף נראה את הסדר הפנימי שלהם (שהרבי לא מדגיש). השיחה הזאת היא הרכב של הרבה שיחות על ידי החוזרים. הרבי מתחיל ממפריס פרסה – צריך להיות סדק, מלמעלה עד למטה, במגע עם הגשמיות. הראש לא צריך לגעת בגשמיות, אפילו אצל בהמה – היא לא הולכת עם הראש על הארץ אלא רק עם הרגלים. הרבי מביא סיפור שהרבי רש"ב אמר לאחד מגדולי החסידים, שהיה עוסק בערדליים ומגפיים, שראיתי רגלים בערדליים, אבל ראש בערדליים לא ראיתי – אפילו הבהמה לא שמה את הראש בתוך הערדליים, אלא רק את הרגלים. זה שהרגליים נוגעות בארץ – דבר ראשון צריך להרגיש פרסה. פרסא בקבלה זה מסך מבדיל, צריך איזו הבדלה, וזה לא מספיק אלא צריך להיות שסוע – כדי שהאור האלקי יוכל לחדור לתוך הגשמיות. גם יש פרסה-הבדלה, וגם יש סדק פתוח כדי שהאור של ה' יגיע לתוך הגשמיות. זה צריך להיות בתודעת הנפש הבהמית – לא האלקית – היא צריכה לדאוג לכך שאור ה' יגיע לגשמיות. לזה קוראים "בכל דרכיך דעהו" (הרבי לא מביא זאת כאן). כשהנפש הבהמית אוכלת לא צריך לזלול כמו בהמה – שהבהמה לא תהיה בהמה (לדעת איך לטפל בסוס שלא יהיה סוס – או שידע שהוא סוס, בכל אופן שיתעדן – כפי שלמד אדמו"ר הזקן מרבי אברהם המלאך). צריך סדק בפרסה ביני לבין הגשמיות כדי שאור ה' יוכל לחדור לשם. אחר כך הרבי אומר שיש עוד בחינה בזה, שהיות שהפרסה היא שסועה לגמרי זה יוצא שיש בה שני צדדים – חלוקה גמורה בין ימין לשמאל – וזה רומז לחלוקה של "שמאל דוחה וימין מקרבת" ביחס לגשמיות. אחר כך, משום מה – פלא איך הרבי מגיע לזה, זה גם בגלל שיש כאן הרכב שיחות – מוציא את ה"שמאל דוחה וימין מקרבת" מהקשר לגשמיות ומתחיל לעסוק בכך לגבי קירוב יהודים, שלא צריך לעשות פשרות (שזה היה מהנושאים הכי חשובים בשנים הראשונות, נגד תנועות קירוב – שרק התחילו להתחיל – שטענו שבשביל לקרב צריך לעשות פשרות עם התורה). אחר כך הרבי אומר בקיצור נמרץ לגבי המעלה גרה שאדם שוקל את מעשיו, פעם-פעמיים, מקבל החלטת בינים – מעכל את זה – ושוב מעלה את זה לפה. המקום של הבירור זה בתוך הפה, והוא לועס את זה עוד הפעם טוב טוב ועוד הפעם בולע את זה. הוא לא פזיז בקבלת החלטות, שוקל שוב ושוב, והכל בנוגע לגשמיות – זה כבר פעולת ראש, לא מגע רגלים. אחרי שאומר זאת בקיצור עובר לנושא של עופות – שלא מספיק סימנים בכלל, וצריך גם מסורה, ומסורה מקבלים מ"רבי ציד שבקי בהם ובשמותם". זה הווארט הכי יפה בשיחה, שאומר שהרבי צריך להיות ציד – שמציל נפשות ישראל (קשור למה שדבר קודם על קירוב), וזה בגלל שבקי בהם ובשמותם, בקי בכל מה שנוגע ליצר הרע וגם ליצר הטוב. לכן הוא הכי מוצלח בדור לצוד נפשות, למעליותא, וקוראים לו רבי ציד. לזה תיכף נחזור.

התחיל עם שני דברים, שהם שלשה (כי בראשון חלק לשתי תכונות), ואחר כך הוסיף עוד משהו. נסביר שבנפש הבהמית גופא יש פרצוף העיבור, פרצוף היניקה ופרצוף המוחין, ואחר כך הכתר שלמעלה משלשת הפרצופים. הדבר הראשון שאומר, שהנפש הבהמית צריכה להאיר איזו תודעת אלקות לכל מעשה גשמי – עיקר הווארט, שלא מודגש בכלל אבל אם קוראים טוב רואים, שבמפריס פרסה (לפני "שמאל דוחה") דבר על איך אדם אוכל ושותה, איך הוא עוסק בגשמיות, שצריך להיות שם איזו תודעת אלקות. אחר כך, ב"מעלה גרה", זה לא מעלה גרה מה לאכול או איך לאכול, אלא קבלת החלטות. כמו לחתום חוזה על איזה עסק רציני שצריך להשקיע בו הרבה כסף – לא תומ"צ, אבל זה קבלת החלטה רצינית בחיים. לפני שמקבלים החלטה צריך לעשות בירור, שכולל גם את השאלה אם זה ישמש בסופו של דבר את הקדושה – ודאי שזה קשור להצלחה בפו"מ, אבל עם הצלחה גם שישמש קדושה. זה רמה אחרת לגמרי של מוחין – יש נפש בהמית אוכלת ויש נפש בהמית שחותמת חוזים על מליארדים – זה הראש של הנה"ב וזה הרגלים. רק בשביל לראות את ההבחנה הזאת צריך לקרוא כמה פעמים את השיחה. הנפש הבהמית שאוכלת ושותה, זה נקרא פרצוף העיבור, כי כל מה שמוטבע – שאדם עושה בטבע – נקרא בקבלה פרצוף העיבור, פרצוף נה"י, ושמה צריך להחדיר אלקות. זה חידוש מופלא שה"בכל דרכיך דעהו" זה להחדיר אלקות גם בפרצוף העיבור של הנה"א. זה שפתאום עובר ל"שמאל דוחה וימין מקרבת" זה נקרא פרצוף היניקה. קודם כל, זה לא רק לגבי עצמי אלא גם לגבי אחרים. לא לעשות פשרות עם התורה – יש בזה שכל, זה לא סתם (אפילו חידוש איך הגיע לזה מתוך תכונות הנה"ב, אבל כך השיחה מתפתחת). איך אני יודע ש"שמאל דוחה וימין מקרבת" זה יניקה? קודם כל, שמאל וימין זה חג"ת – הידים זה חג"ת, לא נה"י – אז כבר יודעים שזה פרצוף יניקה, פרצוף חג"ת. אבל יותר מזה, זה כתוב בגמרא לגבי תינוק. אני רואה שהדבר הזה הוא איך להתייחס לתינוק – או בגשמיות, או בדרגה הרוחנית שלו (כמו שהרבי מדבר על קירוב, שזה לגבי תינוקות שנשבו). פשוט שהדבר הזה, בתוך שיעור קומה השלם של הנה"ב, זה היניקה. אחר כך, קבלת החלטות זה מוחין של הנה"ב – צריך לשקול טוב טוב מה לעשות בחיים. איך אני יודע שזה מוחין? החלטות גורליות, כמו למכור בנכסי אביו, צריך להיות אחרי גיל עשרים – צריך מוחין דאבא, צריך הרבה מוחין בשביל החלטות גורליות לגבי רכוש.

נאמר עוד מאמר מוסגר: כשאדם צריך לשקול הרבה פעמים, אולי מה שבא לך לראש בפעם הראשונה זה רוח הקדש. כך כתוב אצל צדיקים, שבהרבה סיפורים המחשבה הראשונה זה רוח הקדש קטן, ואם יחשוב על זה עוד הפעם יקבל החלטה לא נכונה. איך זה מסתדר עם מעלה גרה? או שאני אומר שמדובר בצדיק שאין לו יצר הרע, אין לו נפש הבהמית, ובני אדם לא מעלים גרה. זה תירוץ אחד, אבל אפשר לתרץ הרבה יותר עמוק: הרבי אומר שבבירור של מעלה גרה יש קודם בירור של בן ואחר כך בירור של מה (בהמה ואדם). בירור של בן זה מה שהכי טוב לפי המציאות – מושגי "עולמות בפשיטות ואלקות בהתחדשות" – ההחלטה הכי טובה שהשבטים יכולים לקבל על דעת עצמם, גם עם הרבה העלאת גרה. זה מה שיכול לעשות יהודה בלי יוסף הצדיק. אבל העלאת גרה זה להגיע גם לבירור של מה לפני קבלת החלטה – זה בכלל דברים שצריכים הרבה התבוננות בהבנתם לגבי החלטות גשמיות. בכל אופן, יש צדיקים גדולים שהם נשמות של מה, והם אלו שהולכים על המחשבה הראשונה שהיא רוח הקדש. יש שיחה בתורת שלום שרוב הצדיקים, תלמידי הבעש"ט והמגיד, זה נשמות ד-בן. אומר לגבי כמה דברים: שאם תראה צדיק שמשבח את עצמו, זה לא ח"ו בעל גאוה אלא ישות של קדושה, אבל זה סימן שהוא נשמה ד-בן, ונשמה ד-מה אף פעם לא תשמע אותו מדבר על עצמו בכלל (חוץ מאולי פעם בשנה, כמו שמח"ת, שיש לו גילופין או שעולה לדרגת בהמה רבה שלפני האצילות, אבל ככלל – לא בדרך יוצא מהכלל – לא תשמע אותו מדבר אף פעם על עצמו). מה שאנו אומרים כעת זה עוד סימן להבחין בין נשמות ד-בן לנשמות ד-מה, יחס הזה בבירורים. יש צדיקים, והכי מפורסם בזה זה הרבי מאיז'ביצ'א – מי השילוח – שדוגל, וכולם דוגלים בשמו, שסימן של צדיק (לא מדבר בסגנון התניא כלל, אבל זו הכוונה) שמותר לו לעשות מה שבא לו, "התפשטות". אם אתה לא במדרגה זו, חלילה לך, אבל מי שיש לו יראת שמים טהורה – שבשבילו זה צדיק – הסימן שהוא יעשה מה שבא לו מיד, בלי להעלות שום גרה ח"ו. גרה זה גם לשון מגור – אסור לפחד משום דבר, רק מהקב"ה, ואם אתה שלם ביראת ה' אתה לא מפחד משום דבר, וגם לשקול את תוצאת המעשים, וברגע שלבך אומר לך לעשות משהו אתה מיד מקשיב ללב ועושה זאת. יש שאלה אם רבותינו נשיאינו גם נוהגים בצורה כזו. מסופקני אם נשיאי חב"ד ככלל נוקטים בשיטה הזאת. לדעתנו, מה שרוצים לומר עכשיו, שהנהגה כזאת זה של נשמה גבוהה ד-בן – רוב תבואות בכח שור, צדיק גדול מאד שהוא בבחינת בהמה טהורה. נשמות ד-מה זה "אדם להנחם" – הגדרה של אדם זה שהוא מתחרט. המלכות שלו גם קשורה ל"הפה שאסר הוא הפה שהתיר". לפעמים אומרים שלהתחרט זה לא טוב, כי "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם", אבל מזה לומדים שאדם זה אחד שיכול להנחם, ובהמה שלמטה מאדם גם "לא ינחם" אלא הולך רק על האינסטינקט. מה שאמרנו עכשו זה בדרך אפשר, אבל כעת נאמר משהו ודאי שגם כתוב, לגבי תורה. היו צדיקים גדולים, כמו למשל החוזה מלובלין שכותב זאת בפירוש, שלא היו מכינים דברי תורה. הוא ידע את כל התורה, אבל כשהיה יושב ליד השולחן עם החסידים שלו בשבת בסעודה שלישית היה אומר תורה בדרך של נבואה, עד כדי כך שגם לא זכר את זה אחר כך. מיד בצאת השבת הוא מהר רץ לרשום קצת ממה שזוכר ממה שאמר לפני חמש דקות. זה אפילו תורה שנשיאינו זה כמו הקב"ה, שלא לימד ככה תורה – "אז ראה ויספרה חקרה וגם הכינה ויאמר לאדם הן יראת הוי' היא חכמה וסור מרע בינה". הקב"ה חזר בינו לבין עצמו ארבע פעמים כל דבר לפני שאמר אותו. מכאן הנשמות שהן תורה בעצם – שם מה – גם מכינות. כל שיטת חב"ד זה תורה, ובן תורה אמיתי לא פועל ככה – הוא יכין את מה שהולך לומר, ויחזור על זה הרבה, ותוך כדי ההכנה גם יכול אפילו לסתור ולבנות, עד שהוא בונה בנין שהוא מרוצה ממנו, ואז הוא בא. כך הרבי – הוא לא אומר מאמר מהמותן, אלא עם הכנה רבתי. זה דבר מובהק שכתוב, דומה לקב"ה, וזה דווקא נשמה של מה. לפי זה רואים שנשמה ד-מה מעלת גרה, גם מצד הנה"א והתורה. כאן הגרה לשון מגור זה "אשרי אדם מפחד תמיד" שחז"ל אומרים שזה בדברי תורה – אם מכין טוב גם לא ישכח כל כך מהר. זה גם יכול לבוא לידי ביטוי באיך האדם פועל מתוך אינסטינקט, ואפילו אימפולסיבי – יש שיטה כזו שצדיק גמור פועל אפילו אימפולסיבי, אבל זה נשמה ד-בן. כל זה מאמר מוסגר לגבי העלאת גרה, שזה בפה.

אחר כך עולה לענין של עופות, שצריך בשביל זה מסורה וכל הסימנים לא מספיקים. הוא אומר שמסורה זה מסירות גמורה לרבי. אחר כך אומר שהרבי צריך להיות רבי ציד שבקי בהן בשמותן. עוף זה יוסף, בקבלה. בהמה זה ספירת המלכות ועוף זה ספירת היסוד – זה התקשרות לצדיק, וזה בדיוק מה שהרבי אומר. בשיעור קומה, גם של הנה"ב עליו מדברים, המדרגה בה לא מספיק שום סימן – שום שכל – אלא רק התקשרות והתמסרות גמורה לרבי הציד, זה נקרא כתר. זה למעלה מהשכל. ככה אפשר לבנות את השיחה הזאת – שיש בה ארבע רמות של תיקון: תיקון העיבור זה איך לאכול, תיקון היניקה זה איך להתייחס לזולת, תיקון המוחין זה איך לקבל החלטה בירור אחר בירור, ותיקון הכתר זה התמסרות והתקשרות גמורה לרבי. זה השיחה לפרשת שמיני.

אחרי עוד ניגון:

בהמשך תרנ"ט של הרבי הרש"ב, המבוסס על מאמר של אדמו"ר הזקן בלקו"ת, מסביר שלשה פירושים ב"בינה יתרה ניתנה באשה יותר מבאיש". אחד הפירושים שם הוא שכאשר רב מלמד תורה אז תוך כדי הדיבור יוצאים לו חידושים שלא חשב עליהם קודם. איך זה מסתדר עם מה שאמרנו קודם? זה פשוט מאד, החידושים הכי נפלאים והכי אמיתיים מתחדשים לאחר שהכין זאת טוב טוב. כשהכין הרבה מצד עצמו, העלה גרה שזה עדיין צד הבהמה, אז זוכה לגילוי האדם – הבינה היתרה. הבינה היתרה זה גם בחינת חוה ראשונה שאמרנו קודם. כי מאיפה לומדים זאת? מ"ויבן הוי' אלהים את הצלע" – או לשון בינה יתרה, או שה' בנה אותה וקלע שערותיה ככלה לחופה. הסברנו ששני הפירושים האלה הם כנגד חוה ראשונה וחוה שניה. חוה הראשונה, "שם הגדולה לאה", זה בינה – בינה יתרה. חוה שניה ה' דאג שתהיה יפה, כמו רחל "יפת תאר ויפת מראה", וזה שקלע שערותיה והביא אותה בנויה לאדם הראשון. כמו ששאלת קודם, מה הבעיה של חוה השניה שצריכה תיקון. כתוב שהאשה היפה באמת "לא כחל ולא שרק ולא פרכוס ויעלת חן", ואם חוה השניה צריכה פרכוס – קליעת שערות – סימן שיש ביפי שלה, כמה שמצאה חן, איזה חיצוניות. זאת אומרת שגם היפי של רחל זה טבעי, בלי חיצוניות, "לא כחל ולא שרק ולא פרכוס ויעלת חן". בכל אופן, שני פירושי "ויבן" זה כנגד שתי החוות. ולעניננו, החידוש של חוה ראשונה זה בינה יתרה, זה החידושים שיוצאים אחרי שהתורה בנויה ומוכנה כתכונה החב"דית.