1

בע"ה

בטול האנטישמיות

מוצש"ק וישב, ט"ז כסלו פ"ו – הקלטה

מאור עינים – דרוש לחנוכה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

להוציא את ההרגל מהשוק

זמן שיעור הדלקת נר חנוכה עד שתכלה רגל מן השוק (שבת כא:)[ב]. כי מאן דרגיל בנר חנוכה זוכה לבנים זכרים תלמידי חכמים (שם כג:), ובודאי תלמידי חכמים אינם יוצאים לשוק, כי אם עוסקים בתורה, וזהו שתכלה רגל מן השוק.

אצל "מאן דרגיל בנר חנוכה" מתקיים "עד שתכלה רגל מן השוק" – רגל לשון הרגל. ההרגלים שייכים לתחום המוטבע שבנפש (המכוון כנגד הרגליים בגוף), אינסטינקט שאיננו מואר בתחלה על ידי המודעות של הרגש והשכל, וממילא הוא נמצא בשוק, בענייני החולין. הדלקת נר חנוכה – על פתח ביתו מבחוץ, מצד שמאל, למטה מעשרה טפחים, לאחר שתשקע החמה – באה להאיר את תחומי ההרגל, להוציא את הרגל מן השוק, ולייצר רגילות קדושה (ובכך גופא להאיר ולהעלות את השוק עצמו, להתרגל להאיר את האור בכל מקום), לצאת מהטבע הראשון ולזכות לטבע שני מתוקן (טבע שני בגימטריא אמת, כנודע[ג]).

גם כח ההולדה בנפש שייך לכוחות המוטבע, נצח-הוד-יסוד (כאשר ספירת היסוד מכונה 'הרגל השלישית'[ד]), וכאשר מוציאים את ההרגל מן השוק זוכים להוליד בנים תלמידי חכמים. יעקב אבינו יצא מבית המדרש בארץ הקדש לעסוק בעניני חולין בחרן, אך ההרגל הפנימי שלו לא שקע בשוק, אלא בהדלקת "נר מצוה"[ה] בכל מקום בו היה – "'עם לבן גרתי' ו-תריג מצוות שמרתי"[ו]. כך הוא זכה להוליד בניו, שבטי י-ה, ובעיקר את יוסף הצדיק[ז], "בר חכים" (תרגום "בן זקנים"[ח]), בן תלמיד חכם (יוסף רומז ל"מוסיף והולך"[ט] של נר חנוכה, וכדלקמן עוד שיוסף רומז לחנוכה בפירוש)[י]. תלמיד חכם הוא מי שכל הרגליו בקדושה (עד שגם שיחת חולין שלו צריכה לימוד[יא], ובכל השבוע הוא נקרא שבת[יב], כי גם עניני החול הרגילים שלו הם הרגלים קדושים) – הוא לא יוצא לשוק, אלא מעלה-מאיר את השוק עצמו, עד שהרגלי-השוק יכלו-יתכללו בקדושה (כאשר בכל מה שמתחולל בשוק הוא רואה את הסוגיות הנוגעות בדבר[יג] – "המחליף פרה בחמור"[יד] וכיו"ב – וכך הופך ומעלה את הכל לקדושת התורה).

עד שתכלה רגלי דתרמודאי (שם כא:),

בפשט "רגלא דתרמודאי" היינו "שם אומה, מלקטי עצים דקים, ומתעכבין בשוק עד שהולכים בני השוק לבתיהם משחשכה ומבעירים בבתיהם אור, וכשצריכין לעצים יוצאים וקונין מהן"[טו]. בקבלה ובחסידות מוסבר[טז] שאותה אומה היא הקליפה הקשה ביותר, תרמוד אותיות מורדת, בבחינת "יודע את רבונו ומתכוון למרוד בו"[יז] (כאשר בקליפה הנוקבא-המורדת קשה עוד יותר מהזכר-המורד[יח]). את הקליפה הזו אפשר לנצח ולתקן בכח נר חנוכה (המאיר את נצחון חנוכה ונס חנוכה) – החג של הנצחון על שונאי ישראל, כדברי המאור עינים בהמשך.

חזרת פעולת החגים

כי ידוע[יט] כל המצות זמניות בבוא הזמן של המצוה נתעורר הדבר שהיה בעת הראשון כשנצטוה המצוה.

על הפסוק "והימים האלה נזכרים ונעשים"[כ], שמתייחס בפשט לפורים, דורש האריז"ל[כא] ביחס לכל החגים, מן התורה ומדרבנן. הדבר מודגש במיוחד בימי החנוכה, בהם דווקא "לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה"[כב], כשראו שהארת הימים חוזרת שוב[כג]. בסדר הדורות פורים קדם לחנוכה, אך בלוח השנה היהודי חנוכה מכין אותנו לפורים, ובכל אופן הם זוג החגים דרבנן שיש להם ענין משותף[כד], כפי שיתבאר בהמשך. בכלל, החגים דאורייתא הם תיקון של העולם הזה, בעוד החגים דרבנן הם הארה של העתיד בתוך ההוה[כה] – בחנוכה מאיר אור המשיח ובפורים אור תחית המתים[כו].

בעל המאור עינים מתחיל מפירוט ההתעוררות בכל שנה בשלשת הרגלים דאורייתא:

בחג המצות יצאנו ממצרים, והעיקר שיצאנו מן מ"ט שערי טומאה, וכמו כן בכל עת בא חג הנ"ל יוצאים אנחנו בני ישראל כל אחד מקליפיות, כי לולא היה חג המצות בכל שנה לא היה באפשרי לאדם להתחזק בהשם.

כל השבתות והחגים, ואפשר לומר שכל מצוות התורה, הם "זכר ליציאת מצרים", ובכל יום ויום צריך לזכור את יציאת מצרים, "לספר ביציאת מצרים"[כז], וכך לצאת מהקליפות[כח]. הכח לכל זה בא דווקא מפסח, כח שהעצם שלו מתעורר מחדש כל שנה בחג המצות והארה ממנו מאירה כל השנה. גלות מצרים כוללת את כל הגלויות, שכולן נקראו על שמה[כט], קליפת מצרים היא הקליפה הכללית[ל], הכוללת את כל הקליפות, והשחרור ממנה בחג המצות הוא עוגן רוחני-אלוקי מכוחו אפשרי כל שחרור מכל קליפה.

וכן בשבועות מקבל כל האדם את התורה, דהיינו שבאיזה שכל ילך לעבוד את השם באותה שנה.

גם מתן תורה צריך להאיר בכל יום – "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים"[לא] – אבל הוא מאיר בכל השנה מכח גילוי העצם ב"זמן מתן תורתנו", בו מתגלה לנו "אנכי מי שאנכי"[לב] ונותן את עצמו בתורתו, "אנא נפשאי כתבית יהבית"[לג]. התורה שמאירה בכל שנה איננה (רק) הלכות התורה, ואפילו לא (רק) פלפוליה וסברותיה העמוקות, אלא השכל בו יש לעבוד את ה' באותה שנה. התורה היא שכל אלקי, חכמתו של הקב"ה, אבל הוא לא ניתן לנו כדי להבין את ה' – שהרי אי אפשר להבין את ה', "לית מחשבה תפיסא ביה כלל"[לד] – אלא כדי להבין מה ה' רוצה מאתנו. בכל שנה מתחדשת התורה, לשון הוראה, ומורה דרך חדשה בעבודת ה' לאותה שנה.

ובסוכות אנו מוקפין בחסד אל, וחסד יסובבנו, כמאז ומקדם שהיינו מוקפין בענני כבוד.

בסכה מתגלה שה' סובב כל עלמין, סובב ומחבק אותנו בחסדו – "וימינו תחבקני"[לה] (אחרי ש"שמאלו תחת לראשי"[לו] בימים הנוראים) – וגם החיבוק של "חסד אל [כל היום]"[לז] מתחדש כל שנה בסוכות ומקיף אותנו כל השנה.

בדרך כלל מקבילים את הרגלים כסדרם, פסח-שבועות-סוכות, לאבות אברהם-יצחק-יעקב[לח], חסד-גבורה-תפארת. אכן, כאן מודגש שסוכות הוא חסד, בסוד "יעקב אשר פדה את אברהם"[לט], נטית התפארת לימין עד שגם היא נקראת חסד. החסד של פסח הוא החסד של אברהם והחסד של סוכות הוא החסד של אהרן כהנא רבא, בזכותו ענני הכבוד[מ] (שהיחס ביניהם הוא יחס של "אהבת עולם" של אברהם ו"אהבה רבה" של אהרן[מא], כנודע[מב]). דוגמה לכך שחסד-גבורה-תפארת הם בעצם חסד-גבורה-חסד יש בסוד שם עב היוצא משלשת הפסוקים שלפני קריעת ים סוף – עב שמות מצטרפים משלשת הפסוקים, המכוונים כנגד חג"ת, בסדר של ישר-הפוך-ישר[מג], כאשר כל ישר הוא אור ישר של חסד וההפוך הוא אור חוזר של גבורה. הימין הראשון הוא בסוד "ימינך הוי' נאדרי בכח ימינך הוי' תרעץ אויב"[מד], ימין המושטת להציל את ישראל ממצרים, ימין היודעת גם לנקוט בגבורת המלחמה כנגד האויבים, והימין השני, אחרי ההצלה, הוא "ימינך תחבקני" שכל כולה קירוב וחיבוק (עד לתכלית החיבוק, היחוד שנעשה בשמיני עצרת, בדרך ממילא[מה]).

אחרי ה"שלש רגלים" מהתורה מוסברים שני החגים דרבנן:

ובפורים הוא עת וזמן מפלת עמלק, גם עתה בכל דור הוא מפלת רשעי אומות העולם. ובחנוכה בהיות שהיו משניאי הדת ורצו לבטל את ישראל מתורה ולהעבירם מן החוקים, ונעשו להם נסים שעמדנו בתורתינו ובחוקים שלנו, וכן בכל דור ודור בבוא הזמן הוא מסוגל לזה שנחזיק בתורתינו ובחוקים שלנו.

המסר הפנימי של פורים וחנוכה הוא דומה – מלחמה ברשעים השונאים אותנו ונלחמים בנו. לכן, במדה מסוימת, פורים וחנוכה חוזרים לפסח, בו ימין ה' פשוטה להלחם בקליפת מצרים ולהוציאנו ממנה. והרמז: הראש והסוף של פסח הם ר"ת פורים-חנוכה (וביניהם סוכות, ממנו יוצאים – לפי סדר השנה – פורים וחנוכה, כאשר בהתגברות על האויבים מורגשים החיבוק והשמירה של ה', ולפי בית שמאי[מו] סדר הדלקת נרות חנוכה אף נלמד מפרי החג).

שני סוגי אנטישמיות

בכל זאת, יש הבדל בין "עמלק" ו"רשעי אומות העולם" ו"משניאי הדת" (שנקראים בהמשך כאן גם "שונאי הדת"): בפורים המלחמה היא בעיקר נגד הגוף היהודי, "להשמיד להרוג ולאבד"[מז] ר"ל, ולכן גם ציון הנצחון הוא בשמחת הגוף במשתה. בחנוכה המלחמה היא בעיקר רוחנית, "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך"[מח] (וכמודגש בחסידות[מט] שהמלחמה לא היתה כנגד לימוד שכלי או קיום משפטים ו'נימוסים' יהודיים, אלא כנגד התייחסות לתורה ולמצוות כ"תורתך" ו"חוקי רצונך" של ה' יתברך ש"אין עוד מלבדו"[נ]), וגם ציון הנצחון הוא ב"נר מצוה ותורה אור".

שתי המלחמות הללו נובעות משני סוגים של שנאת ישראל. לקליפת עמלק אין שנאה כלפי דת ישראל, אלא שנאה כלפי היהודים באשר הם (והנימוקים של "ודתיהם שונים מכל עם"[נא] הם תירוצים בלבד) – כפי שראו אצל המן וכפי שראו בדור האחרון אצל גדול צוררי ישראל ימ"ש. כשהגוי רואה את הצלחת היהודי מתפתחת אצלו קנאה ומתוכה שנאה, המלווה בדמיונות פרועים על שליטת היהודים בעולם וכיו"ב. קליפת יון, וממשיכותיה בהמשך הדורות, הן שנאת הדת – שנאה מתוך ההבדלה בין ישראל לעמים שנוצרה בהר סיני, "שמשם ירדה שנאה לאומות העולם"[נב]. יסוד תורת ישראל הוא האמונה ש'אין עולם'[נג], "כולא קמיה כלא חשיב"[נד], וה'אין' הזה – שנותן לנו תוקף, "אין מזל לישראל"[נה] – נוגד את העצם הכי פנימי וקיומי של הגוי, ה'יש' שלו ושל העולם עצמו (בנר חנוכה מתגלה ה"אין מזל לישראל"[נו], שנותן כח למעטים לנצח את הרבים וכו'). שני סוגי השנאה הללו הם מקור לשני סוגי אנטישמיות בכל הדורות[נז], ופורים וחנוכה הם מקור הכח להתגבר עליהם בכל דור ודור.

זכות תפלת האבות

כדרכו של בעל המאור עינים, אחרי ההקדמות היסודיות והכלליות הוא מגיע לעיקר החידוש שלו:

ועל כל זה, מה שאנו יכולים להתחזק בדברי תורה ובחוקים הוא מחמת שהראשונים התפללו על זה. כי ידוע[נח] כי האבות התפללו בימיהם על העתיד להיות עד ביאת המשיח במהרה בימינו.

האדם צריך לעבוד את ה' בכח עצמו, אך הוא לא יכול להסתפק בכך – הוא זקוק בהכרח לנתינת כח, מתפלת הראשונים, תפלת האבות. האבות, בהיותם שרש נשמות כל ישראל וכל קורותיהם עד סוף כל הדורות, הרגישו – במודע או בלא-מודע – את כל מה שעתיד לעבור על צאצאיהם, עם ישראל קדושים. כל פעם שאחד האבות הרגיש חולשת-דעת הוא הבין שיש כאן רמז לצרה עתידית של בניו, כאשר התבוננות בהשגחה הפרטית יכולה לרמוז לצרה, ומתוך כך הוא התעורר בתפלה על העם (וכיוצא בכך צריך לדעת כל אחד שגם בכל מאורעותיו הפרטיים מלוות אותו תפלות האבות בכלל ותפלות אבותיו ורבותיו שלו בפרט, תפלות מן העבר וגם תפלות בהוה[נט]). "אין קורין אבות אלא לשלשה"[ס], "אבות מכלל דאיכא תולדות"[סא], והאב הרגיש – ובעל רוח הקדש, כמו האבות – מרגיש בעצמו את העתיד לקרות לבניו ומתפלל עליהם.

לכן כתיב באברהם (בראשית יד, יד) וירדוף עד דן, שם תשש כחו והתפלל על הדבר[סב].

הדוגמה העיקרית היא אברהם, שבהיותו אבינו הראשון רגיש לקורות בניו עד ביאת גואל צדק. כבר כשהוא מגיע לארץ הוא עובר בה "עד מקום שכם עד אלון מורה"[סג], "להתפלל על בני יעקב כשיבאו להלחם בשכם"[סד] – דוגמה שלא מובאת כאן. הדוגמה שמביא המאור עינים היא חידוש שלו – ב"וירדֹף עד דן... וירדפם עד חובה" כתוב רק שחלשה דעתו של אברהם בשל העגל שעתידים להעמיד שם, שהוא חובה לישראל, אך המאור עינים מחדש ומלמד אותנו שבמקרה של חולשה פשיטא שאברהם לא מתייאש אלא "מתפלל על הדבר".

חנוכה אצל אברהם ויוסף

כן רמז אברהם אבינו ע"ה על חנוכה באומרו (בראשית כב, ה) שבו לכם פה עם החמור ואני והנער נלכה עד כה, הוא כ"ה בכסליו, שהתפלל שינצחו את היונים בימי מתתיהו[סה].

כאן בא החידוש המיוחד של המאור עינים לחנוכה: הוא דורש פסוק "עַד" נוסף[סו] (ל"עד מקום שכם עד אלון מורה" "עד דן... עד חובה"[סז]), "נלכה עד כה", על כה כסלו[סח] (כשהוא מעתיק אותו מתחומי המקום לתחומי הזמן[סט], כחכמת יוסף בפתרון החלומות[ע]). בשיא חיי אברהם, עקדת יצחק – אחד משיאי התורה כולה, זכות העומדת לנו לדורי דורות – הוא רואה את צרת היוונים שרוצים "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחקי רצונך", ומתפלל על נסי חנוכה[עא]. אברהם אבינו, היהודי הראשון, רואה את היעד של חנוכה[עב], המצוה האחרונה ב-ז מצוות דרבנן, האבן הטובה המשלימה את כתר (מצוות) המלך (מצוה שוה כה כסלו)[עג], וראיה זו מניעה אותו לתפלה[עד] הפועלת ישועה לבניו (וכך הוא מגיע עד היעד, "עד ועד בכלל").

גם בפרשת מקץ, הנקראת בחנוכה, רמוז החג[עה]:

וכמו כן יוסף הצדיק חרד על הדבר, ורמז בדברו עם בנימין אלהים יחנך בני (שם מג, כט), יחנך לשון חנוכה, שיעשה השם ניסים ונפלאות בחנוכה.

יוסף הצדיק אינו משלשת האבות, אך הוא רועה ישראל[עו] וגם לו יש את ה'חוש' בעתיד לקרות לבנים – יוסף, שהתמודד עם התרבות הזרה ששלטה בזמנו בעולם, רגיש לגלות יון שדרשה התמודדות דומה, וחרד לעתיד לקרות (כשאת תכונת החרדה הוא לוקח מסבו יצחק[עז], שיש ביניהם קשר מיוחד). מתוך כך הוא מברך את אחיו בנימין – שבית המקדש נמצא בחלקו, ובו מוקד נס חנוכה – בחן שיאיר בחנוכה (חג החנוך, המשכת חן הוי'[עח] מדור לדור).

ובכל שנה ושנה יש מפלת הרשעים של אומות העולם שונאי הדת, עד שיפלו ויתבטלו לגמרי ויבוא משיח צדקינו במהרה בימינו. וזהו ערכתי נר למשיחי (תהלים קלב, יז), מן נר חנוכה הוא הערכה שיבוא משיח צדקינו ויתבטלו כל הקליפות. וזהו עד שתכלה רגלי דתרמודאי, הוא הקליפה, כדכתיב (מלכים־א ט, יח) תרמוד בהרים[עט].

בטול האנטישמיות של חנוכה (בטול קליפת תרמוד על ידי "נרֹת המערכה"[פ]) הוא הדרך לביאת המשיח[פא] – "ערכתי נר למשיחי" (מתאים למבואר לעיל שחנוכה הוא הארה של ביאת משיח) – כשנצחון החנוכה גורם לנו להעריך (ולהכריע) שודאי יבוא משיח, תכף ומיד ממש!