בע"ה

שבת שובה

ח תשרי סז – כפר חב"ד

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג[1]

ליל שבת:

א. שבת שובה – כתר תורה

"מגיד מראשית אחרית"

בחזון המקדש השלישי ביחזקאל נקרא גם יום כיפור בשם "ראש השנה", ולפי זה כל התקופה של עשרת ימי תשובה היא בגדר "ראש השנה", כשפרטות ה"ראשית" של ראש השנה היינו ימי ראש השנה עצמם וה"אחרית" של ראש השנה היינו יום הכפורים. כך, על פי קבלה, שני ימי ראש השנה מכוונים כנגד האות י שבשם הוי' ב"ה – הכוללת גם את קוצו של י (הכתר, כנגדו מכוון יום א של ראש השנה) וגם את גוף ה-י (החכמה, כנגדה מכוון יום ב של ראש השנה) – ויום הכפורים מכוון כנגד האות ה עילאה, ספירת הבינה ממנה (ומהתגלות עתיקא שבה) באה טהרת יום הכפורים. ספירות החכמה והבינה – ה-י ו-ה עילאה – מכונים בלשון ספר יצירה "עמק ראשית" ו"עמק אחרית", והדבר תומך את הגדרת ראש השנה ויום הכפורים כ"ראשית" ו"אחרית" של ראש השנה.

לפי זה ניתן לדרוש את מאמר חז"ל "כל שנה שהיא רשה בתחלתה [בבחינת 'מרשית שנה', חסר א] מתעשרת בסופה [בבחינת 'אחרית שנה']" גם על התהליך אותו עוברים בעשרת ימי תשובה (כנודע שאף שבפשוטו של מאמר חז"ל זה הוא מתייחס לראשית והאחרית של השנה כולה – מתשרי ועד אלול – הרי שהוא נדרש בחסידות על פרקי זמן מתקצרים והולכים, כולל אפילו משך זמן תקיעת שופר בה תוקעים בצדו הצר, והיינו "מן המצר" של "רשית שנה", ומיד בוקע הקול מצדו הרחב וזוכים ל"ענני במרחב יה" של "אחרית שנה").

והנה, בין ה"ראשית" וה"אחרית" של "ראש השנה" נדרש כח מחבר וממשיך – "ממוצע מחבר" (הנעלה משתי הבחינות ביניהן הוא מחבר, כנודע, וכפי שיתבאר עוד לקמן) שבכחו להיות בבחינת "מגיד [במובן של ממשיך ומוליך] מראשית אחרית". ה"מגיד מראשית אחרית" שבין ראש השנה ליום הכיפורים – ובין בחינות התשובה השונות שבהן – הוא שבת תשובה, שיש בה את כח הרבי לשמש כ"ממוצע מחבר" (ובפרטות זהו כח ה"מגיד מראשית אחרית" שייך לרב המגיד ממעזריטש נ"ע, המחבר בין הבעל שם טוב, שבבחינת ה"ראשית" של התגלות החסידות במדרגת הכתר, לבין אדמו"ר הזקן, שבבחינת ה"אחרית" של התגלות החסידות, בטוב טעם ודעת של הבינה).

שלשה כתרים

בלשון הקבלה "ראש" היינו כינוי לספירת הכתר, ואת שלוש בחינות "ראש השנה" שבעשרת ימי תשובה – ראש השנה, שבת תשובה ויום הכיפורים – יש לכוון כנגד שלושת הכתרים אותם מונה רשב"י: "שלשה כתרים הם, כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות".

ראש השנה הוא, כמובן, היום שבבחינת "כתר מלכות" – יום המלכת ה' יתברך, תוך בטול עצום ומוחלט ל"בעל הרצון" (בניגוד לבטול שבמשך כל השנה, שהוא בטול אל ה"רצון" האלקי הגלוי, הרי שבראש השנה בטלים אל "בעל הרצון" תוך החלטה לעשות כל מה שיגזור, בבחינת "נעשה ונשמע").

יום כיפור הוא, כמובן, היום של "כתר כהונה" – יומו של אהרן הכהן הגדול, שרק בו כשרות כל עבודות היום (ובו מגיעים לשלמות של פסגת העולם-שנה-נפש בכניסת הכהן הגדול, הנפש הנעלית ביותר, לקדש הקדשים, המקום הנעלה ביותר, ביום הקדוש ביותר בשנה, כנודע).

לפי זה, מתברר כי שבת תשובה היא בבחינת "כתר תורה" – שבת הוא יום המיועד לתורה, ובעוד בששת ימי החול עבודת התורה היא בעיקר בדבור (בבחינת "'כי חיים הם למוצאיהם' – אל תקרי 'למוצאיהם' אלא למוציאיהם בפה'"), הרי שבשבת העבודה היא עיון המחשבה בתורה, ובעיקר עבודת "לאסתכלא ביקרא דמלכא". התשובה שבבחינת "כתר תורה" היא התשובה לראית האלקות בכל דבר וענין – אחרי העמדת המלך בראש השנה ניתן לזכות ל"לאסתכלא ביקרא דמלכא", "מלך ביפיו תחזינה עינינו", בשבת תשובה. בחלוקה זו מודגשת המעלה של שבת תשובה – מעלת הממוצע המחבר, כנ"ל – שהרי כתר תורה הוא הראשון במשנה, ובכל פרק "קנין תורה" מודגשת מעלתו ושייכותו לכל.

שלושת הכתרים שבמשנה מכוונים כנגד שלושת הראשים שבכתר – רדל"א, רישא דאין, רישא דאריך – שכנגד הכחות אמונה-תענוג-רצון. על אף שבמשנה מסודרים הכתרים בסדר של תורה-כהונה-מלכות, הרי סדר ההקבלה הוא על המבואר בספרים כי שלושת הכתרים רמוזים בפסוק "ראש כתם פז" בסדר של כהונה-תורה-מלכות (כמבואר כל זה באורך בסוד הוי' ליראיו, בהוספה לשער א): כתר כהונה הוא בסוד האמונה – אברהם אבינו, ראש כל המאמינים ומפיץ אמונת ה' בעולם, הוא הכהן הראשון (כפי שנדרש עליו הפסוק "אתה כהן לעולם"). כך תפקידו של כל כהן הוא ללמד תורה ודעת את העם, ובעיקר להחדיר בהם אמונה – "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך הוי' צבאות הוא". גם תפקידו של כל יהודי כחלק ב"ממלכת כהנים וגוי קדוש" הוא השליחות להפצת האמונה. כתר תורה הוא בסוד התענוג – עיקר ענג שבת הוא תענוג הנשמה בהתבוננותה באלקות, "לאסתכלא ביקרא דמלכא ולא יתיר" (כשאין לאדם שום תענוג אחר מלבד עצם ההסתכלות במלך מתוך בטול, בבחינת "רישא דאין"). כתר מלכות הוא בסוד הרצון – המלך הוא בעל הרצון התקיף שאין דבר העומד בפניו. לפי זה, התשובה בראש השנה היא החזרת כל הרצונות בבטול אל בעל הרצון – ה' מלך העולם; התשובה בשבת תשובה היא החזרת כל התענוגים לתענוג העיקרי של ראית האלקות בכל דבר, תענוג התורה; התשובה ביום הכיפורים היא אל עצם נקודת האמונה שבנפש – אל היחידה המתגלה בחמש תפלות היום הקדוש, אל תנועת מסירות הנפש המוחלטת (מסירות נפש בדוגמת מסירות נפשו של רבי עקיבא, שכל ימיו הצטער שיזכה למסור את נפשו – שעל כן קוראים את מעשהו ביום הכפורים – בעוד שמסירות נפש כדוגמת מסירות נפשו של אברהם אבינו, שבהתמסרותו להפצת דבר ה' והמלכתו בעולם היה מוכן גם למסור את הנפש אם ידרש לכך, שייכת יותר לראש השנה).

וכתר שם טוב עולה על גביהן

אמנם, אחר כל זה, נשאלת השאלה מהו "כתר שם טוב" אשר "עולה על גביהן"? שאלה המתחזקת כשמים לב לכך שהמשנה הדגישה כי ישנם "שלושה כתרים" ובכל זאת מנתה ארבעה, ולכן יש להבין את "כתר שם טוב" כבלתי נפרד מהאחרים. לכן גם קשה להסתפק בהבנה (שמומחשת יפה בשערו של ספר השל"ה בהוצאה הראשונה) כי כתר תורה שייך למשה רבינו, כתר כהונה לאהרן הכהן, כתר מלכות לדוד המלך, ועל גביהם עולה וצומח הכתר הצעיר של מלך המשיח, שהרי הוא כתר שם טוב – משום שאזי, בסופו של דבר, ישנם ארבעה כתרים. מפרשי המשנה מסבירים כי "כתר שם טוב" היינו שם טוב כפשוטו – מלך, כהן גדול או תלמיד חכם צריכים להיות גם ידועים כאנשים טובים, שרוח הבריות נוחה מהם וממילא ברור כי גם רוח המקום נוחה מהם, ורק אז הם זכאים לכבוד על כהונתם, מלכותם או תורתם (זכאות לכבוד היא המובן הפשוט של התעטרות בכתר). אם לא כן, אם מלך, כהן או תלמיד חכם אינם בעלי שם טוב – ומתברר כי יתכן מצב כזה – אזי לא די בכך שאין ראוי לכבדם, אלא שיש חילול ה' בהתנהגותם ואין להם לוית חן בכתרם העיקרי (ובפרט אמורים הדברים בתלמיד חכם, שתפקידו להאהיב שם שמים בשמו הטוב, ולא לגרום ח"ו לחילול ה' בכך שלמרות תורתו אין הוא בעל שם טוב). לפי זה, "כתר שם טוב" איננו כתר הנמנה בפני עצמו – הוא יכול כמובן להופיע בפני עצמו, כשם טוב של יהודי פשוט (מאלו שחבב מורנו הבעל שם טוב, שהמקושרים אליו זוכים לכתר שם טוב), אך עטרת הכבוד בה מזכה הכתר באה דווקא בעטים של כתרי התורה, הכהונה והמלכות.

אמנם, כיצד יתבאר במושגי הקבלה מהו "כתר שם טוב"? לשם הסברה טובה של הענין נראה יותר לבאר כי שלושת הכתרים מכוונים כנגד הופעה נוספת של "ג רישין" בכתר, המבוארת בכתבי האריז"ל – שלושת הראשים בפרצוף אריך אנפין לבדו – גלגלתא, אוירא ומוחא סתימאה. לפי הקבלה זו מכוון כתר כהונה כנגד הגלגלתא, בה מלובש חסד דעתיק יומין – מדת החסד היא המאפיינת את הכהנים, החל מהכהן הראשון, אברהם אבינו; כתר תורה מכוון כנגד האוירא, בו מאירה דעת דעתיק יומין (דעת דרדל"א); כתר מלכות מכוון כנגד מוחא סתימאה (בו מתלבשת גבורה דעתיק יומין), המקור להתהוות העולמות התחתונים בי"ע (המתהווים מהמלכות, שבנינה מהגבורות) ולבירורם ותיקונם – עבודת המלך. הקבלה זו גם מסבירה היטב מדוע בסופו של דבר מקדימה המשנה את כתר תורה לכתר כהונה ולכתר מלכות – אף שהסדר של ג הרישין הוא בסוד "ראשו כתם פז", הרי באוירא מאירה הארה מדעת דרדל"א הנעלית מהארות חו"ג דעתיק שבגלגלתא ובמו"ס (ואם כן, זו הדוגמה המובהקת ביותר באיז"ל לכך ששרש הממוצע המחבר נעלה משתי הבחינות ביניהן הוא מחבר). לפי זה, כתר שם טוב הוא כללות הרדל"א – השורה מעל הגלגלתא – ועל כן אין הוא נמנה בכלל ה"שלושה כתרים" (דאריך) משום שהוא שייכת למערכת אחרת. אז באמת נכון לתאר את שלושת הכתרים כפי שהם מתוארים בשער השל"ה – שלושה כתרים במערכת אחת, שעל גביה וסביבה עולה כתר נוסף וכללי של מערכת אחרת.

אמנם, בכל זאת, לפי הסבר קבלי זה כתר שם טוב איננו מנותק ממערכת הכתרים שתחתיו – שהרי בתוך האוירא דאריך מאירה הדעת דרדל"א, הארה מכתר שם טוב עצמו (כאשר דעת דרדל"א עולה עד כתר דרדל"א וממשיכה ממנו). לפי מבנה זה מתחדדת הקביעה – שהוזכרה קודם בפשט – כי בעיקר צריכה להיות שייכות בין כתר שם טוב לכתר תורה. אך ניתן לתאר זאת גם כשייכות הפוכה – כתר שם טוב יכול להופיע בפני עצמו, אצל יהודים פשוטים (כאשר הם זוכים להארה ישירה מעתיק יומין, שלא דרך כתרי פרצוף אריך אנפין), כנ"ל, וידוע ממורנו הבעל שם טוב כי פעמים רבות שלח את תלמידיו להתרשם מכתר השם הטוב של היהודים הפשוטים. אכן, הבעל שם טוב לא הסתפק בגילוי הכתר שם טוב, אלא שלח את תלמידיו לעמול ולהתייגע בלימוד והדרכה של יהודים פשוטים, בעל כתר שם טוב, עד שיזכו גם לכתרים הנוספים – ובראשם כתר תורה. זאת משום שסגולת כתר השם הטוב להאיר בכתרים הנמוכים ממנה ולזכות בהם את בעלי השם הטוב. בדומה לכך ממש, כתר השם טוב של המשיח – שהוא עיקר הכתר שם טוב, כנ"ל לפי המפרשים שמדובר על כתרו ממש – מאיר דווקא בענין לימוד התורה. על המשיח נאמר שיהיה ענו יותר ממשה רבינו כי ילמד תורה עם האבות ועם יהודים פשוטים (מה שלא מצינו במשה רבינו, שהדר לחפש דווקא יהודים פשוטים ללמוד עמם בצוותא, אלא לימד בכללות את כל ישראל). ענות המשיח היא כתר שמו הטוב, והיא מתבטאת דווקא בכתר התורה שלו וברצונו להנחילו גם ליהודים פשוטים המוכתרים בכתר שם טוב.

ב. שבעה נרות

יש מנהג מהבעל שם טוב להדליק בערב שבת שובה "תשובה ליכט" שידלוק במשך כל השבת, עבור כל אחד מבני הבית. המנהג הטוב ביותר הוא לעשות נר זה משעוה, ובעבר היו עושים את הנרות בבית (כשבכלל, חסידים הדליקו בשמן רק בחנוכה, בעוד את שאר נרות השנה המהודר ביותר להדליק בשעוה – סוד המשכת שע נהורין ליחד וה – וכאשר המדובר בשעוה מכוורת דבש יש בכך המשכה מתוקה במיוחד). את התשובה ליכט נהגו לעשות קצר ועבה (בניגוד ללעבעדיגע-ליכט, אותו מדליקים ביום הכיפורים, שנהגו לעשותו ארוך ודק). יש סיפור תוכני נפלא שסיפר אדמו"ר הרש"ב, שהוא זוכר מילדותו – לפני גיל 6-7, כשעוד זכה לחסות בצל זקנו הצמח-צדק – כאשר הצמח-צדק בקש מהרבי מהר"ש שיבקש מאשתו לעשות עבורו את התשובה-ליכט. אז אמר הצמח-צדק כי ישנם שבעה נרות, ובאר את תוכנם של כל אחד מנרות אלו (כשבכלל ענין החסידות הוא להוסיף אור, כנודע ממורנו הבעל שם טוב כי בכל מקום שנכנס אליו בקש להוסיף נרות, ואמר שענינו להרבות אור).

שבעה נרות – המזכירים את נרות המקדש וכו' (אף שכאן מדובר בנרות גשמיים שכל יהודי מדליק בעבודתו) – הם ודאי ענין עמוק וחשוב, והם מכוונים כנגד ז הספירות מחסד ועד מלכות (בסדר בו הם מנויים כאן): נר מצוה (היינו נר שמדליקים לקיום מצוה), נר המועדים, נר נשמה (הכולל כנראה גם את הלעבעדיגע-ליכט, כדלקמן), נר חנוכה, נר המקדש, תשובה-ליכט, נר שבת.

וההסבר בפרטות ובקצרה:

חסד – נר מצוה: הרבי הצמח-צדק הסביר כי ענינו של נר מצוה הוא להאיר את המצוות שעושים. אפשר לעשות מצוה באופן חשוך, ויש להדליק "נר מצוה" כדי לזכות לקיים את המצוות באופן מואר. מצוה סתם היינו מעשה טוב של צדקה וחסד – כשהולכים באישון לילה להניח חבילת מזון בפתח ביתו של מישהו, זקוקים לנר מצוה. ובכלל, אף שעושים את המצוות בחושך יש להאירן ולגלות את פעולתן בעולם על ידי נר-מצוה. בכללות "מצוה" היינו אחת מ-רמח מצוות עשה, שיש לעשותן באופן מואר. הן המצוה הפרטית – גמילות חסד – והן כללות רמח מצוות עשה מכוונות כנגד ה"חסד לאברהם".

גבורה – נר המועדים: הרבי הצמח-צדק הסביר כי ענינו של נר המועדים הוא להאיר את ה"פרש חגיכם". בשמחת החג ישנה גם פסולת גשמית – שבעטיה זקוקים לתעניות בה"ב אחרי כל אחד משלושת הרגלים, ואף על פי כן "יצא הפסדו בשכרו" וה' מצוה על שמחת בניו ברגל למרות שבודאי יתלוה אליה פרש גשמי – ותפקיד נר החג להאיר ולתקן את הממד הגשמי של שמחת החג. לממד השמחה הקיים בחגים יש להוסיף את ממד האור, ובכך לתקן גם את הפסולת הגשמית הקיימת בשמחה זו (ובסמוך יתבאר עוד על היחס בין האור והשמחה). שמחת הרגלים היא בבחינת מוחין דאמא, וגם פסולת החגים בעטים של הדינים המתערים מן הבינה. "אני בינה לי גבורה", ונר המועדים מכוון כנגד ספירת הגבורה (שיראת ה' שבה שומרת את פרש השמחה מלהתדרדר). ההארה של קו שמאל באה להאיר כלפי חוץ, ממדים חשוכים שצריכים הארה, בניגוד להארה שבקו ימין שהיא הארה פנימית של ענין טוב מלכתחילה והיא על דרך "חכמת אדם תאיר פניו" (הנמשכת קודם כל לנר מצוה, שבספירת החסד – ענף החכמה).

תפארת – נר נשמה: הרבי הצמח-צדק הסביר כי ענינו של נר נשמה להאיר את הנפש. הארת הנפש היא, במדה רבה מאד, על דרך "נר הוי' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן". כאשר מאיר נר הנשמה הוא חושף ומתקן גם רבדים בלתי-מודעים של נפש האדם, בהם קיימים מניעים נסתרים לכל פעולותיו. מהבנת תפקיד נר זה להאיר את הנפש מובן כי הוא מדבר גם בנפשות החיים (כדוגמת לעבעדיגע-ליכט) וגם בנפשות אלו הקרויים חיים (שהרי "צדיקים... קרויים חיים" – "ועמך כולם צדיקים"). כללות מושג ה"אדם" שייך לספירת התפארת – "כתפארת אדם לשבת בית".

נצח – נר חנוכה: על נר חנוכה הסביר אדמו"ר הצמח-צדק כי עניינו להאיר את מסירות הנפש. זהו ענין חשוב ועיקרי – ובמיוחד לדורנו – המלמד כי ניתן לעשות מעשי מסירות נפש באופן חשוך, וגם מעשים של מסירות נפש דורשים הוספה מיוחדת של נר בשביל שיהיו מאירים כדבעי. כך, כאשר רוצים לפעול בענין עבודה עברית – לדוגמה – יש לדעת כיצד לעשות זאת באופן מואר. חג החנוכה מכוון כנגד ספירת הנצח, וכל מעשה מסירות לצורך ניצוח המלחמה שייך לנר זה (עד שבדור האחרון כינו את עצמם הפלוגה הדתית במחתרת – בראשה עמד מו"ח הרב משה סגל, שאנו עומדים כעת בסמיכות ליארצייט שלו ביום הכפורים – ברית החשמונאים, כאשר הם שואבים את השראת מסירות נפשם המוארת באור תורה מחג החנוכה ומבית חשמונאי).

הוד – נר המקדש: על נר המקדש נאמר "וכי לאורה הוא צריך?" – אין תכלית האור היא להאיר את המקדש עצמו – אלא שממנו יוצאת אורה לכל העולם כולו. הנרות השייכים לקו השמאל (בגבורה, בהוד, וגם במלכות כפי שיתבאר) מתפקדים כנרות להאיר כלפי חוץ – להאיר ענינים שמצד עצמם הם חשוכים ועלולים להיות גם פגומים – בעוד שנרות הימין והקו האמצעי מכוונים להאיר כלפי פנים, את הענין הקדוש אליו הם שייכים. על בית המקדש נאמר בפירוש "'וההוד' – זה בית המקדש" ועל כל פשוט כי נרותיו שייכים להוד (וכן נס חנוכה שייך כמובן להדלקת הנרות במקדש, ועד ל"והדליקו נרות בחצרות קדשך" להאיר לעולם כולו, וכך הנצח וההוד במבנה זה הם "תרין פלגי גופא").

יסוד – תשובה ליכט: הרבי הצמח-צדק הסביר כי ענינו של נר התשובה הוא להאיר את עבודת התשובה. גם כאן מתברר כי יתכן לשוב בתשובה באופן חשוך, וישנה עבודה מיוחדת הנדרשת כדי להאיר את עבודת התשובה. מורנו הבעל שם טוב אמר כי הוא בא לעולם ב-חי אלול, כדי להוסיף חיות בעבודה של חדש אלול – עבודת התשובה. ואף על פי כן, בנוסף לכך, נהג הבעל שם טוב להוסיף נרות בכל מקום ומקום – מעבר לשמחת התשובה, אותה פעל בעצם הולדתו והתגלותו, יש גם עבודה להאיר את התשובה (בחדש תשרי מאיר תיקון "ואמת" מבין יג תיקוני דיקנא – זו הארת שתי הלחיים, עליהן נאמר באידרא כי הן "תרין תפוחין דנהירין תדיראן דחדאן תדיראן", כשבפרטות, לחי ימין היא מקור האור ואילו לחי שמאל היא מקור השמחה; המנהג לאכול בחדש תשרי תפוח בדבש הוא להמשיך את הארת הלחיים עד לספירת המלכות, האשה הרמוזה בדבש). נר התשובה שייך לספירת היסוד – עיקר התשובה היא על עניני הברית בפרט, ובכלל על עניני ברית-ההתקשרות (ההתקשרות לה', ההתקשרות לצדיק, ההתקשרות לתורה וכו'). כפי שנתבאר, עבודת שבת תשובה היא העבודה של "לאסתכלא ביקרא דמלכא" – זו העבודה של החדרת אור ההסתכלות בה' בתוך התשובה, עבודת הארת התשובה, המתקנת ומחדשת את ברית ההתקשרות לה'. בפרט, עבודת התשובה המאירה תלויה בהתקשרות לצדיק – כמורנו הבעל שם טוב – כאשר יש לומר כי תשובה ללא שמחה וללא אור שייכת ל'מתנגד', תשובה בחיות ובשמחה שייכת לחסיד, ואילו תשובה מאירה שייכת לעבודת הצדיק-הרבי וזוכים לה על ידי התקשרות אליו.

[ועוד, לעיל נתבאר כי לראש השנה שייכת מסירות הנפש של אברהם אבינו וליום הכיפורים מסירות הנפש של רבי עקיבא. בשבת תשובה – ובפרט בקביעות שנה זו, בה חלה שבת תשובה ב-ח תשרי – אנו מציינים את מסירות הנפש של הצדיק ר' הלל ליברמן הי"ד, אשר מסר את נפשו ונרצח כאשר רץ בשבת תשובה ח תשרי תשס"א אל ציון יוסף הצדיק שהופקר. זו מסירות נפש של התקשרות אל יוסף הצדיק – מסירות נפש שיש בה תשובה על הזנחת ההתקשרות והפקרת ציונו של "צדיק יסוד עולם".]

מלכות – נר שבת: הצמח-צדק הסביר כי ענינו של נר שבת הוא להאיר את ששת ימי המעשה (ולכך מכוונים כבר בעת הדלקת הנר בערב שבת, ויש לומר כי הדבר ממשיך גם בנר הבדלה הכלול כאן בנר שבת, כנראה). יום השבת מכוון כנגד ספירת המלכות, ועבודת נר השבת היא כעבודת המלכות – לרדת לעולמות התחתונים, לימות החול, ולהאירם באור אלקי. בנין המלכות מן הגבורות – כשם שהנרות בקו השמאלי נדרשו כדי להאיר ענין נחות יותר שמחוצה להם עצמם, כך גם נר המלכות אותו מדליקים בשבת מיועד כדי להאיר את ששת ימות החול.

ג. "כי השתות יהרסון"

השבוע הלך לעולמו ר' שמואל פרוס עליו השלום, מזקני חסידי חב"ד, ונאמר ווארט משמו: פעם ראה קבוצת אברכים צעירים מתוועדים ומתכוננים לקראת נסיעה לרבי, ושם לב כי לא היה די 'משקה' על השולחן והמתוועדים לא שתו כדבעי. אמר להם כי עליהם נאמר "כי השתות יהרסון צדיק מה פעל" – אם השתיה נהרסת, היינו שאין שותים כדבעי, אזי לא תועיל הנסיעה לרבי ו"צדיק מה פעל". [אפשר לפרש גם הפוך, ולדרוש "צדיק מה פעל" למעליותא – שהצדיק פועל בטול שבבחינת "ונחנו מה". אמנם,  הפירושים הם לשתי בחינות נשמות: כאשר באים אל הצדיק נשמות כמותנו, שהן "זרע בהמה", אזי הן שואפות להשיג בטול היש ולשם כך נדרשת מהן היציאה מכל הגראבקייט והישות שלהן עוד לפני הנסיעה לצדיק – יציאה מעצמם הנעשית על ידי השתיה החסידית בהתוועדות. אמנם, נשמות גבוהות שבאות אל הצדיק כדי לזכות לבטול במציאות – בחינת "צדיק מה פעל" למעליותא – אינן נזקקות לשתיה לשם כך. וממילא, לנו שייך דווקא פירושו של ר' שמואל פרוס ע"ה].

והנה, "השתות" רומז לשלוש בחינות של ש"ת שישנן לישראל – שבת תשובה, שומע תפלה, שמחת תורה [שלוש בחינות הש"ת הן שלוש חתימות של האלף-בית באותיות ש-ת. בוידוי הקצר – "אשמנו בגדנו" – כל אות 'זוכה' בעבירה אחת, ורק האות ת חוזרת שלוש פעמים: "תעינו, תעבנו, תעתענו". מבואר במ"א כי תיקון שלוש אותיות ה-ת הללו הוא בשלוש אותיות ת של קדושה – תורה, תפלה, תשובה (תורה תשובה תפלה = ג"פ תריג, היינו שזה ממוצע כל מלה, וביחד עולה "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך") – שלוש אותיות ה-ת בשלוש בחינות הש"ת המבוארות כאן]. אחרי שהתבוננו במהות שבת תשובה כפי שהיא משתבצת בין ראש השנה ליום הכפורים, מתגלה כאן קישור של שבת תשובה למבנה נוסף, שחותם בשמחת תורה.

על הקשר בין שבת תשובה לשמחת תורה מסופר כי בשבת תשובה תרס"ו נכנסו ה'חוזרים' – שבראשם ר' שילם קוראטין (המובחר בין חוזרי אדמו"ר הרש"ב, אשר היה בין עשרת המקושרים שנסתלקו סמוך להסתלקות הרש"ב) – אל כ"ק אדמו"ר הרש"ב, כמדי שבת בשבת בשמונה בבקר (לאחר שבמשך כל הלילה חזרו ביחד את המאמר שאמר אדמו"ר הרש"ב בליל שבת), וחזרו בפניו את המאמר, כאשר הוא הוסיף הוספות מופלאות יותר מתמיד. כאשר נסתיימה ה'חזרה' מהר אדמו"ר הרש"ב לתפלת שבת, ועמו בנו אדמו"ר הריי"צ (שרצה לשמוע את אביו קורא את המפטיר וההפטרה, כמנהגו), אך שאר החוזרים יצאו מהחדר באוירה מרוממת והחלו לרקוד בשמחה רבה. לאחר זמן הגיע לשם אחד מזקני החסידים, ובמעין גערה שאל לשמחה מה זו עושה בשבת תשובה – וכי אתם חושבים שמפני שלשמחת-תורה ולשבת-תשובה יש אותן ראשי תיבות הרי שיש לרקוד ולשמוח בשבת-תשובה כבשמחת-תורה?! החוזרים הצעירים שמחו כמוצאי שלל רב על "גזרה שוה" זו – והמשיכו בריקודיהם ביתר שאת.

אם כן, עולה כי יש צד-השוה פנימי בין שבת-תשובה לשמחת-תורה (והדבר צריך להתבטא גם בשתיה ובשמחה של שבת תשובה...). הדבר מתאים עם המבואר לעיל כי ענינה של שבת תשובה הוא "כתר תורה" – זה היום בו מאירה התורה ואנו שמחים בה, ממש כפי שהדבר מתחולל בשמחת תורה. עם זאת, ניתן לחלק ולומר כי אף שמדובר באותו ענין ומדרגה של השמחה בתורה מתוך תפיסתה כ"לאסתכלא ביקרא דמלכא", בכל זאת נותר הבדל באופן הגילוי – בשבת תשובה זהו גילוי פנימי, כאשר קוראים בתורה ומעיינים בה (ואף מנהג ישראל כי הרב דורש בשבת תשובה), ואילו בשמחת תורה רוקדים עם ספר תורה סגור (ואף עם ספרי תורה פסולים), והגילוי הוא מקיף לגמרי, למעלה מטעם ודעת. בין שבת-תשובה לשמחת-תורה ישנו היום של שומע-תפלה – יום הכיפורים, בו ה' שומע את תפלתנו (שגם בו יש צד שוה של שמחה, אלא שהשמחה והתענוג מופיעים בבחינת "לחיותם ברעב"). יש לומר כי שמיעת ה' אותנו ביום הכפורים באה בעקבות שמיעתנו אותו ואת תורתו בשבת תשובה (והיינו על דרך "שומע תפלה", בה ה' שומע תפלתנו, הבא לאחר "שמע ישראל", בו אנו שומעים את ה' – כאשר ההתניה בין השנים היא בפרשיה השניה של קריאת שמע, "והיה אם שמע תשמעו").

ד. שם החש[2]

לשבת זו שני שמות – "שבת תשובה" על שם היותה בעשרת ימי תשובה ו"שבת שובה" על שם ההפטרה "שובה ישראל". עד כה דברנו בעיקר על השם "שבת תשובה", אך יש רמז חשוב ב"שבת שובה" – שובה עולה בגימטריא החש, השם ה-נא מבין עב השמות. שם קדוש זה יוצא מראשי התיבות של הפסוק "הידעת חקות שמים [אם תשים משטרו בארץ]" (איוב לח, יג) – פסוק שהוא מחמישים שאלות ה' לאיוב בענותו לו מתוך הסערה.

פסוק זה מתאר את שתי המגמות העיקריות של המדע – "הידעת חקות שמים" היינו תאות הידע של המדע ו"אם תשים משטרו בארץ" היינו תאות השליטה של המדע (להשתמש בחקות השמים כשולטות על הארץ). יחסית, תאוות הידע הפגומה שייך לחוה – אותה פיתה הנחש ב"והייתם כאלהים יודעי טוב ורע" – ואילו תאוות השליטה הפגומה שייכת יותר לאדם, שהרי "איש דרכו לכבוש", וסביר להניח שפיתוי אדם הראשון לאכול מעץ הדעת היה קשור יותר לכך שאת הידע ניתן ליישם בשביל לשלוט. שם החש רומז לתיקון מה ששייך בעיקר לחוה – תיקון הבל-חוה-שת (כאשר הבל בא בעיקר מצד חוה, לעומת קין שבא בעיקר מצד אדם, וכן שת – גלגולו של הבל, כמפורש בתורה – שייך בעיקר אליה, כאמרה "שת לי אלהים זרע אחר תחת הבל כי הרגו קין") – תיקון תאוות הידע הפגומה, כנ"ל.

האריז"ל מבאר (והובאו דבריו בספר "וחרב פיפיות" אודות סודות שם עב, ועוד מהענינים כאן מקורם שם) כי "חקות שמים" היינו הספירות נצח והוד שהן ה"חקות" שבבחינת "תמכין דאורייתא" לעצם ה"שמים" – ספירת התפארת-התורה. ב"חקות שמים" ניתן לפרש שני פירושים – חוקי התורה וחוקי הטבע (כפי שמתפרש בשני האופנים הללו הפסוק "ברוך אתה הוי' למדני חקיך", שאדמו"ר הרש"ב – שנהג לאמרו כאשר נצרך לכך, על מנת שלא תעבור עליו שעה ללא ברכה – גם על חוקי הטבע) – כאשר בפרטות יש לומר כי הפירוש הראשון שייך לספירת הנצח והפירוש השני שייך לספירת ההוד. כאשר יש פירוד בין הנצח וההוד, וחוקי הטבע אינם מתחברים עם חוקי התורה (וכאשר המדע נתפס כמתחרה עם התורה, ולא ככפוף לה וכמתייחד עמה), אז נאמר בהוד "הודי נהפך עלי למשחית" ו"כל היום דוה" – זהו פגם חוה, שאחרי חטא עץ הדעת החלה לראות דם נדה (ר"ת "נאלמתי דומיה החשיתי" – כאשר חוקי הטבע אינם מבטאים אלקות בגלוי). "הידעת חקות שמים" היינו החיבור-הידיעה (כלשון "והאדם ידע את חוה אשתו") של שתי ה"חקות שמים" – של הנצח וההוד, וממילא של חקות התורה וחקות המדע, כפי פירושנו.

את השם הקדוש החש מכוונים בפרשת "והיה אם שמוע" (בה מכוונים לשם עב, כנודע) באמירת המלה "[וחרה אף הוי'] בכם", ראשי תיבות "ברכי כשלו מצום [ובשרי כחש משמן]" (פסוק בו יש דוגמה יפה של היפוך משמעות באותו ניסוח – כאשר "כשלו מצום" היינו בגלל הצום ואילו "כחש משמן" היינו רזה ואבד את שומנו). בדרך הפשט, מבואר כי "ברכי כשלו מצום" היינו תיאור מצב בו דוד המלך התענה בעת מלחמותיו, בשביל לעורר רחמי שמים, וכתוצאה מהתענית כשלו ברכיו ותש כחו מלהלחם. האריז"ל מבאר כי "ברכי כשלו מצום" היינו מצב בו הנצח וההוד (שכנגד הברכים) אינם מחוברות, וממילא אין מהם השפעה ליסוד, והתיקון לכך הוא החיבור הקדוש של "הידעת חקות שמים", כנ"ל. משמעות מיוחדת מקבלים הדברים ביום כיפור, בו עלולים להגיע ח"ו למצב בו "ברכי כשלו מצום" – היפך המצב הרצוי ביום כיפור, בו מתקיים "ולחיותם ברעב" – ואזי הצום עלול למנוע את המלחמה כדבעי, ואת היכולת ללכת מיד אחרי הצום מחיל אל חיל לבנות סוכה ולקנות ארבעת המינים וכו'. לשם כך קודמת שבת שובה ליום כיפור – שם החש בו מכוונים בשבת שובה מתקן את האפשרות של "ברכי כשלו מצום" וגורם לכך שצום יום כיפור רק יחזק את הברכים ויוסיף כח וחיות בעבודת ה' (עד למצב בו נדמה למלאכים שאין להם "קפיצים" ורגלם רגל ישרה).

יום שבת:

ה. דרשו הוי' בהמצאו[3]

על עשרת ימי תשובה דרשו חז"ל את הפסוק "דרשו הוי' בהמצאו קראהו בהיותו קרוב", ובארו כי בכל השנה נאמר "מי כהוי' אלהינו בכל קראנו אליו" ביחס לציבור, ואילו בעשרת ימי תשובה ה' קרוב, מצוי ונענה לקוראיו גם בתפלת יחיד. והנה, קושיא ידועה היא שלשון הפסוק היא דווקא ברבים – "דרשו... קראהו" – וכיצד ניתן לדרשו על היחיד? וכן, אם בכל השנה יש מעלה לעבודת הצבור על עבודת היחיד, ודאי כי גם בעשרת ימי תשובה – אף שגם היחיד נענה – ישנה מעלה לעבודת הצבור. יש לומר כי המעלה העיקרית של הצבור בעשרת ימי תשובה היא כאשר דרישת ה' והקריאה אליו באות מתוך מעלת היחיד. זהו לקח גדול ועיקרי להבנת היחסים בין כלל ופרט בעם ישראל – על מעלת הכלל, אף שהוא ודאי למעלה מהיחידים לכשעצמם, יש לומר "אין בכלל אלא מה שבפרט", וככל שהצבור מודע יותר לעומק של עבודת היחידים (עד לגילוי היחידה של היחידים, גילוי ניצוץ המשיח שבהם, כמבואר בחסידות ביחס לעשי"ת) ובא מכחה הרי הוא מתעלה. מעלת הציבור נגזרת ממעלת ועומק עבודת היחידים, ומתוך "הא ביחיד" של עשרת ימי תשובה מתרוממת עבודת הצבור ב"דרשו הוי' בהמצאו קראהו בהיותו קרוב".

ו. שובה-בושה (בסוף עוד קטע על "לא נבוש")

"שובה" הוא גם אותיות "בושה" – חוית הבושה היא העיקר בתשובה של עשרת ימי תשובה, ושבת תשובה בפרט. חוית הבושה עצמה כרוכה בתחושת הקרבה של ה' – "קראוהו בהיותו קרוב" – ובפרט כאשר זוכים בשבת תשובה "לאסתכלא ביקרא דמלכא", שאז חשים כיצד גם המלך מסתכל עלי ומתמלאים בושה עמוקה. חוית הבושה דומה

ג. ותשובה ותפלה וצדקה מעבירין את רע הגזרה (רמות ביחס לגוים, ברכת כהנים, צדקה-פיוס-זיווג)

ד. השלמת ב: ממעמקים קראתיך (לימוד-בכל לבי דרשתיך, ממעמקים קראתיך?)