המלחמה בפלשתים

בע"ה

שבת ויגש תשפ"ד – כפ"ח

כתר שם טוב קי^א-ב

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

"דרך ארוכה וקצרה" בתשובה

בפסוק ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם דרך וכו'. הביאור כי אדם עולם קטן ויש בו פרעה ומצרים וכו', והורה הכתוב סדר התשובה שיהיה בהדרגה להסב דרך ולא בפעם א', שיתבטל מכל וכל.

כאשר אדם עושה תשובה עליו לברוח מפרעה ומצרים שבתוכו[ב] אל הקדושה. הבריחה מהרע והשאיפה לקדושה גורמות לבעל תשובה רצון לעשות הכל בבת אחת, אך אז עלולה להתחולל שבירת הכלים. לכן, כדי למנוע שבירה, עליו להתקדם בהדרגה – במקום ללכת מיד ממצרים לארץ ישראל, דרך ארץ פלשתים, עליו להסב. חז"ל דורשים[ג] ש"ויסב אלהים את העם"[ד] הוא גם מלשון הסבה (של ליל הסדר) – בתשובה בפעם אחת יש לחץ ומתח שמביאים לשבירה וכדי לעשות את התשובה באופן מתוקן ובהדרגה צריכים להסב-להרגע, וכך לזכות למתינות וישוב הדעת.

"דרך ארץ פלשתים" היא "דרך קצרה וארוכה" – זו הדרך הקצרה ביותר ממצרים לארץ ישראל, דרך תשובה בבת אחת מהקליפה אל הקדושה, אך היא דרך ארוכה משום שהאדם עלול להתבטל מכל וכל וכלל לא להגיע ליעד. במקום זאת, צריך להסב, לפנות לדרך שלכאורה היא ארוכה יותר – הולכת בעקיפין, ולוקחת זמן רב יותר – אך היא דרך קצרה שמגיעה בבטחון אל פנימיות היעד[ה].

הזהירות בדרך התשובה

בהמשך התורה הזו (שבמהדורות החדשות היא קטע בפני עצמו) יש העמקה נוספת בענין:

ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא. מהבעש"ט ז"ל. כי כשהזכרים קודם בשם הוי"ה, ר"ל י"ו קודם הההי"ן, אז הוא חסד גובר, ואם לאו גובר השכחה הנקרא פרעה וזהו שנאמר עכשיו, ויהי בשלח פרעה את העם, שהם איברי האדם שהיו עד עכשיו מוכנעים תחת יד פרעה ועתה שילח את העם שהם איבריו לחירות, ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים, כי יש בחינה הנקרא דרך, שם ס"ג ושם אהי"ה קס"א גימטריא דרך, אשר משם ניזונים אפילו הרשעים,

לפי האריז"ל ההתבוננות בכל מילה היא בסודות שמות הקדש המרכיבים אותה. באופן זה, "דרך" בגימטריא סג-קסא, מילויי שם הוי' ושם אהיה שכנגד הבינה[ו]. שם סג הוא שרש שבירת הכלים[ז], לכן ב"דרך", שצריכה להיות דרך טובה, "דרך צדיקים" (שהיא "דרך אמונה"[ח]), יש גם שרש לדרך רעה, "דרך רשעים"[ט]. מדוע?

כי עד שם אינו מגיע פגם וחטא בני אדם התחתונים, ועל זה נאמר אם תרשע מה תפעל בו,

הבינה למעלה מהתחלקות הטוב והרע שיש במדות, למעלה מהמקום בו מעשי התחתונים יכולים להועיל או לפגום, ולכן יש שם שרש לרע כשם שיש שם שרש לטוב. זו הסבה לכך שהבינה הוא מקום התשובה (כפי שהוא בכל ספר הזהר, וכנלמד מהפסוק "ולבבו יבין ושב"[י]):

ולכך תשובה מהני כי שם לא הגיע פגם החטא, אם חטא בזנות לא מתעורר שם רק בחינת אהבה. רק למטה עשה רשימות רעות על ידי חטאו, ובעושה תשובה עשה רשימות טובים וניתקן הכל כי העלה המדריגות עד הבינה שהיא אהי"ה וכו'. ואמר שיש בעמקות הזה דברים נפלאים והמשכיל יבין.

בשרש הבינה הכל טוב, כך שגם אם המעשים שלמטה הם רעים – למעלה הם טובים. לכן, כאשר האדם עושה תשובה מאהבה רבה – העולה עד לבינה – הוא יכול להמשיך את השרש הזה גם למטה, שיחליף את הרושם הרע שעשו העבירות ברושם הטוב שבא מהשרש ולהפוך את הזדונות לזכויות. הדוגמה שהוא נותן היא זנות (בגימטריא תבונה), ששרשה באהבה, ותשובה מאהבה שבה אל אותה אהבה ומגלה אותה למטה. זהו פירוש חדש לתשובה מאהבה – המשכה משרש האהבה שבבינה להפוך את הזנות לאהבה (ולא רק את מחשבת הזנות, אלא אף את מעשה הזנות ממש, "אם חטא בזנות")[יא].

אכן, אותו מקום בו אפשר לתקן את כל החטאים יכול להיות גם מקור החטא, שהרי הוא נותן לו מקום ויניקה, ולכן צריך להזהר לא להגיע אליו מיד בתחלת התשובה:

וזהו שם ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים, כי מן הדרך הזה ארץ פלשתים שהם הקליפות גם כן ניזונים,

קליפת השכחה

ולא נחם דרך ההוא, כי קרוב הוא, רוצה לומר כי השכחה הנקרא פרעה קרוב הוא, ופן יראה בחינה זו הנקרא דרך על דרך הנ"ל, ויש מקום בזה כו', ותיכף בהעלות על דעתו זה אז קרוב לחזור אל פרעה שהיא השכחה, לכך ויסב.

ההליכה דרך "ארץ פלשתים" (סוד "אף עשיתיו"[יב]) שנותנת יניקה לקליפות יכולה להחזיר את האדם לקליפת השכחה של פרעה (גם "אני פרעה"[יג] ר"ת אף הנ"ל). ראשית הקליפה היא הגאוה – כמאמר פרעה "לי יאֹרי ואני עשיתִני"[יד] – הגורמת מיד לשכחה, "ורם לבבך ושכחת את הוי' אלהיך"[טו]. במהלך כל תהליך יציאת מצרים פרעה מבטיח אך אינו מקיים את הבטחתו – אינו פורע את חובו – כשהוא שוכח מה שזה עתה הבטיח. כל שקר מתחיל משכחה, מהחשכה של עלמא דשקרא המעלים-משכיח את האלקות[טז].

מתוך אזכור קליפת השכחה מסיימת כאן התורה בעוד דרוש שמסביר שמכות מצרים הם מכות לשכחה והתעוררות הזכרון אצל ישראל:

ואגב שזכינו לזה נזכיר מה ששמעתי בשם הבעש"ט ז"ל על עשר מכות לפרעה, כי השכחה הנקרא פרעה, מכת דם, שהוא שם מ"ה חסר א', היא מכה לפרעה שהיא השכחה, משא"כ לישראל היה מים, שם מ"ה, מים שאין להם סוף כו'. וכן צפ"ר דע"ה, כי צפר לשון צפרא נהיר, ודעה הוא היפך השכחה הנקרא פרעה, וכך היה זה מכה לפרעה משא"כ לישראל היה צפ"ר דע"ה, והבן.

פרעה הוא השכחה וישראל הם הזכרון. היחס בין השכחה לזכרון הוא בסוד חש-מל – 'חש' של שכחה ו'מל' של זכרון (המתפרט לזכרון בלב וזכרון גלוי ומוחלט יותר בפה, כאשר היחס ביניהם הוא בסוד מל-מל). והרמז: שכחה פרעה זכרון ישראל עולה ד"פ (היינו שהוא ממוצע כל מלה) חשמל[יז].

המדובר כאן מזכיר את דרכו של ר' אשר פריינד זצ"ל – שהוא כינה בסתם 'דרך' – שהקליפה לדידו היא השכחה, שכחת האדם את עובדת היותו חוטא. כלומר, תשובה בה האדם מגלה את השרש העליון של החטאים, את שרש נפילתו בזנות באהבה העליונה וכו', יכולה להשכיח ממנו את פחיתותו העצמית, וזו הסכנה הכי גדולה. כל הדרך של ר' אשר מבוססת על חיים עם הסיבות שמסובב ה' יתברך – "ויסב אלהים את העם".

המלחמה בקליפת פלשתים

הסוד של "ארץ פלשתים" שייך לנו היום במיוחד, כאשר אנחנו נלחמים נגד מי שמכנים את עצמם פלשתינאים. אין, כמובן, קשר דם אמתי בין הפלשתים לבין אויבינו היום, אך כשם שהמלחמה בקליפת יון נמשכת גם בגלות אדום[יח], כך המלחמה באזורים בהם חיו הפלשתים קשורה למלחמה בפלשתים בדורות עברו. ביציאת מצרים לא עברו עם ישראל דרך ארץ פלשתים, וגם לאחר שנכנסו לארץ המלחמה בפלשתים נמשכה מדור לדור – יהושע והשופטים לא ירשו את ארץ פלשתים, דוד נלחם בפלשתים כל ימיו וכך גם בניו אחריו, ולא נצחו. קליפת פלשתים תקועה לעם ישראל כמו 'עצם בגרון' במשך כל השנים, אך כעת – לאחר אלפי שנים – הגיע הזמן למלחמה ישירה בפלשתים עד לנצחון. במובן מסוים, דווקא המלחמה בפלשתים היא המלחמה העיקרית היום – על אף שגוי ששונא את ישראל שנאה עצמית נכנס בגדר עמלק ויש להורגו[יט], "זרע עמלק" בגשמיות כבר אינו מוכר לנו, והיום המלחמה היא בעיקר בקליפת הפלשתים[כ].

"פלשתים ליצנים היו"[כא] ועל הלצים נאמר "גרש לץ"[כב] – את המחבלים יש להרוג ואת שאר הפלשתים יש לגרש. כשמתבוננים בתניא שמים לב שהליצנות מופיעה בפרק א כאחד הביטויים ליסוד הרוח של קליפת נוגה, לצד הוללות, התפארות ודברים בטלים. לעומת זאת, בפרק ח (בשיעור של היום בתניא) מופיעה הליצנות לצד לשון הרע, כניגוד לדברים בטלים שיכולים להיות בהיתר. מכאן שקליפת הליצנות, קליפת הפלשתים, שייכת לרע שבנוגה – שהוא הממוצע-המחבר המעביר אל שלש הקליפות הטמאות לגמרי. במובן מסוים, הרע שבנוגה חמור יותר משלש הקליפות הטמאות, משום שהוא הגשר המחבר והמעביר מתחום הקדושה, דרך תחום ההיתר, אל תחום האיסור. בדיוק כך "ארץ פלשתים" עומדת בין מצרים, שהיא הטומאה הגמורה, לארץ ישראל (ארץ כנען), מקום הקדושה[כג].

יש לומר שגם היום לפלשתינים שנלחמים בנו, שהם רע גמור, כפשוט, יש יניקה דווקא מהרע שבנוגה – הם משדרים לעולם שאינם רשעים גמורים, אכזריים בלי טעם, אלא שהם 'מסכנים' ו'עשוקים' – וזהו מקור התמיכה (ואפילו החבה) כלפיהם בעולם, דוגמת התופעות של פרו-פלסטיניות בקמפוסים ברחבי ארצות הברית וכיו"ב, ואין כאן מקום להאריך.