1

זאת חנוכה, ב' טבת ע"ט – יצהר

חנוכת בית משפחת הרמתי

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. "אורה ושמחה וששֹׂן ויקר" – בחנוכה

נגנו "על הנסים". [בעל הבית סיפר סיפור על הרבי.] נגנו "יחי אדוננו" ועוד הרבה ניגונים, "שאמיל".

יוסף הצדיק ואנטיוכס

לחיים לחיים. הרבי מביא[ב] שיש נוהגים לומר מגלת אנטיוכוס בחנוכה. הגם שלא תקנו זאת כמצוה ממש, יש ראשונים – הרי"ד[ג], שבולי הלקט[ד] ועוד – שמביאים שאמרו את המגלה גם בצבור, בקהלות קדש בעם ישראל[ה]. יש שיחה ארוכה משנת תש"נ (תהא שנת נסים, שהרבי אמר שהיא "אתחלתא דגאולה", אז כנראה יש קשר בין מגלת אנטיוכס ל"אתחלתא דגאולה", תהא שנת נסים).

אנחנו כאן קשורים לקבר יוסף, שנחזור אליו במהרה. כמה שוה אנטיוכס? יש הרבה דיוקים שהרבי מדייק גם בשם המגלה. קודם כל, מתחיל אנטי... ואחר כך וכס, עולה בדיוק יוסף, ו פעמים הוי'. כנראה יש לו קשר, אולי בדרך של "זה לעֻמת זה עשה האלהים"[ו], ליוסף הצדיק. על יוסף כתוב[ז] שהוא בעצם הרכב של שם אלקים והניקוד שלו – אֱלֹהִים בגימטריא כוס והניקוד (חטף סגול, חולם, חיריק) עולה יין (תרגום הניקוד לאותיות והיפוך הסדר). הניקוד הוא התוכן. אלהים שוה כוס – כו-ס, כו עולה הוי' ו-ס עולה כלי, כידוע הרמז ש-אלהים הוא כלי הוי'[ח]. מה צריך לשים בתוך הכוס? יין. כשמכניסים את היין לתוך הכוס – שמחה, "אין שמחה אלא ביין"[ט] – מקבלים יוסף.

לפרעה יש כוס – כוס על יד פרעה משר המשקים[י] – וליוסף, המשנה למלך, יש גביע, "גביע הכסף"[יא]. כתוב בחסידות[יב] ש"גביע הכסף" הוא האהבה המסותרת שיש לכל יהודי. גביע עם הכולל עולה כוס – אחד פחות מכוס, משנה למלך. אבל רואים ש-יוסף עצמו הוא כוס יין. זו החלוקה באנטיוכס – אנטי עולה יין ו-וכס אותיות כוס. אם כן, אנטיוכס הוא כוס יין, הכוונה הפנימית של יוסף.

חיבור חנוכה ופורים

בדרך כלל מזהים את פורים כחג של היין וחנוכה כחג של השמן. אבל, כידוע, גם ברמב"ם[יג], יש מצוה להרבות סעודות בשמחה גם בחנוכה. הביטוי הכי מופלא לדבר הזה הוא הזמר של האבן עזרא לשבת חנוכה[יד], שמוכרים את כל הנחלה, את כל הבית והרכוש, בשביל לעשות בחנוכה סעודות עם יין, ו"משרת דם ענבים" לא מש מפיהם כל החג. לפי זה, זהו ממש חג של יין[טו], כמו שהרבי פעם אמר[טז] שצריך לשבת להתוועד ולא לקום עד שיבוא משיח – הזמן לזה הוא בעצם שמונת ימי חנוכה.

"אורה" – נר חנוכה

השיא של פורים הוא "ליהודים היתה אורה ושמחה וששֹׂן ויקר"[יז]. כל מוצאי שבת אומרים פסוק זה בהבדלה ומוסיפים "כן תהיה לנו". אבל הפסוק הזה מתאים ממש לחנוכה. איך זה שייך לחנוכה? "אורה" היא המצוה של חנוכה, להרבות אור – נר חנוכה. כתוב[יח] שהרבי הרש"ב היה לומד ליד הנרות, כדי לחבר "נר מצוה" עם "תורה אור". חנוכה בכלל הוא המשך של ה"יפוצו מעינֹתיך חוצה"[יט] של י"ט כסלו – "מעינותיך" היינו השמן של התורה, ה"רזין דרזין דאורייתא", אותם מתאים ללמוד ליד הנרות והם בעצם מה שהנרות מסמלים, ה"תורה חדשה מאתי תצא"[כ], תורת מלך המשיח. אם כן, החלק הראשון "ליהודים היתה אורה" מתאים בדיוק – הכי "אורה" בחנוכה.

"ושמחה" – שמחת היין בחנוכה

"ושמחה" היינו דברי הרמב"ם הנ"ל, שהרבי עושה מהם ענין גדול – אף שלא כולם סוברים כך – שבחנוכה יש להרבות בסעודות, במשתה היין – "אין שמחה אלא ביין". בחז"ל מסבירים "'שמחה' זה יום טוב"[כא], ובפורים שותים הרבה יין, אבל לפי הרמב"ם ובפרט לפי האבן עזרא בזמר שלו הנ"ל – ועוד ועוד, כמו שנסביר בהמשך – חנוכה הוא זמן להרבות בשמחה, שמונה ימים רצופים של יום טוב, של שמחה, ושמחה היא יין.

אם כן, ה"אורה" של חנוכה היא השמן וה"שמחה" של חנוכה היא היין. צריך לעשות חבור בין השמן, "רזין דרזין", ליין, שהוא גם "רזין דאורייתא" – זה מצד אבא וזה מצד אמא[כב], וצריך את שניהם כי "פנימיות אבא פנימיות עתיק"[כג] וגם "פנימיות אמא פנימיות עתיק"[כד].

"וששֹׂן" – מסירות הנפש על ברית מילה

מה לגבי "וששֹׂן"? פעם[כה] למדנו פרצוף תירוצים לקושית הבית יוסף[כו], ואחד מהם – שמובא בראשונים[כז] – שהיונים רצו לבטל ברית מילה, והיהודים מסרו עליה את הנפש. כמו שכתוב במגלת אנטיוכס, שתיכף נסתכל בה, שעיקר מסירות הנפש – של כולם, כולל נשים צדקניות – היה לא לבטל את הברית שה' כרת עם אבותינו. כתוב במגלת אנטיוכס שרצו לבטל שלש מצות, חדש, שבת ומילה. כל אחד בבחינת חידוש, כמו שמבואר בחסידות[כח] – שבת היא חידוש העולם, חדש הוא חידוש הזמן (מעגל השנה) ומילה היא ההתחדשות בנפש. העיקר הוא הנפש, הגוף הקדוש של היהודי (חנוכה = גוף), היינו מה שרצו לבטל את קדושת הברית.

היונים "טמאו כל השמנים"[כט] – כתוב[ל] שהשמנים הם הזרעא חייא וקיימא, "זרע קדש"[לא] – לטמא את השמנים היינו לטמא את הברית. חז"ל דורשיםיט "'וששון' זו מילה" ומקשרים לפסוק שאומרים בברית – "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב"[לב]. מסירות הנפש שלנו דווקא על המילה בחנוכה, בזמן גזירות היונים, היא שפועלת את ה"ששֹׂן" של החג הזה – קדושת הברית, גם בחינת יוסף הצדיק (עליו קוראים בתורה בימי החנוכה), שומר הברית.

"ויקר" – נר חנוכה משמאל כמו תפלין

מהו ה"יקר" של חנוכה? אנחנו דורשים כעת שכל הפסוק הזה הולך על חנוכה. חז"ל אומרים "'ויקר' אלו תפילין". איך שייך לחנוכה? יש על כך שיחה שלמה של הרבי[לג], שלכל מצוה מדברי סופרים יש מקור במצוה מן התורה, והמצוה בתורה שהיא השרש של מצות נר חנוכה היא דווקא מצות תפילין[לד] – ה'אופטו' של שיחה זו שצריך להרבות במבצע תפילין בימי החנוכה, אבל הווארט של השיחה ששרש מצוות חנוכה בתורה הוא תפילין. למה? כי "מזוזה בימין ונר חנוכה משמאל"[לה], בירור השמאל, שהוא מקור היניקה לסטרא אחרא, עד כדי שהמלאך של עשו, בו נאבק יעקב, נקרא סמא"ל, בעצם אותיות שמאל. דווקא נר חנוכה יכול להתעמת עם השמאל ולברר אותו. מניחים נר חנוכה מצד שמאל של הפתח וגם "על פתח ביתו מבחוץ"[לו] – כעת אנחנו עושים חנוכת בית, הכי מתאים לחנוכה בכלל ובפרט ל"זאת חנוכה", ואת נר חנוכה מצוה להניח "על פתח ביתו מבחוץ" – בשביל מה "מבחוץ"? כדי להאיר את החוץ.

הרבי מסביר בשיחה ש"הא בהא תליא" – מה ששמים בצד שמאל ועל פתח ביתו מבחוץ זה אותו ענין, כי צריך להגיע לשמאל, להכניע את כח השמאל, ועיקר כח השמאל נמצא בחוץ. המזוזה היא מצוה כללית – כל המצוות כמו מזוזה, רובא דרובא של המצוות – וכל מצוות עשה (אהבה) שייכות לימין, אבל יש יוצא מן הכלל, מצוה ששייכת לשמאל. בדברי סופרים חנוכה, אבל בתורה תפילין שייכות לשמאל – תפילין של יד מניחים על יד שמאל כנגד הלב, ובפרט כנגד צד שמאל של הלב, הצד שבו שוכן הנפש הבהמית (ב"דם הוא הנפש", וכידוע שחלל הלב השמאלי דווקא הוא החלל ש"מלא דם").

צריך להכניע את השמאל, ועד כדי "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך"[לז], "בשני יצריך"[לח]. תפילין של ראש שייכות ל"על פתח ביתו מבחוץ", כי עליהן כתוב "ויקר". מאיפה לומדים "'ויקר' אלו תפילין"? מהפסוק "וראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך ויראו ממך"[לט], ו"אמר רבי אליעזר הגדול אלו תפילין שבראש"[מ]. תפילין של ראש צריכים להיות מגולים – תפילין של יד יכולות להיות מכוסים – והגילוי הוא כדי שהגוים יראו "ויראו ממך". אם כן, היד היינו השמאל והראש הם החוץ, שמגיע החוצה, ולכן זהו שרש נר חנוכה, בו יש שני ענינים אלה.

הרבי לא כותב בפירוש, אבל אפשר להוסיף – מניחים תפילין של יד על יד שמאל, "יד כהה"[מא], עם יד ימין. איך קשור ל"מזוזה מימין"? כתוב בהלכה[מב] שאם אין מזוזה בפתח שמים את נר חנוכה מימין. כלומר, כדי לקיים את נר חנוכה משמאל צריך את המזוזה מימין – כח המזוזה מימין מאפשר להניח את נר חנוכה משמאל, כמו שקושרים על יד שמאל בכח יד ימין.

אם כן, דרשנו את כל הפסוק "ליהודים היתה אורה ושמחה וששֹן ויקר" כפסוק מיוחד של חנוכה. ולסיכום:

הפסוקבפוריםבחנוכה

"אורה""זו תורה"אור נרות חנוכה

"שמחה""זו יום טוב"סעודות חנוכה

"וששן""זה מילה"מסירות הנפש של החשמונאים על ברית מילה

"ויקר""אלו תפילין"מניחים נר חנוכה בשמאל ועל פתח ביתו מבחוץ, רמז לתש"י ותש"ר

ב. כח האתהפכא של חנֻכה

רמזי חנוכה בתחלת התורה

יש כמה רמזים שחנוכה רמוזה במלה הראשונה של התורה, "בראשית", ואפילו ב-ב הרבתי, האות הראשונה בתורה.

נאמר כמה רמזים יפים: כמה שוה "בראשית"? 913. 913 הוא לא מספר ראשוני, אבל מורכב משני ראשוניים – 11 פעמים 83. 83 עולה חנֻכה, כפי שכותבים על פי דקדוק. בגמרא כתוב חנוכה[מג], עם ו, וכך מוסבר גם בכוונות[מד], אבל בצורה מדויקת (כמו בסידור) כתוב בלי ו. 11 הוא 8 ועוד 3, שהם בעצם חג. כלומר, בראשית היינו חג חנכה – חג פעמים חנכה – כאשר חג הוא בעצמו חנכה ב'מספר קטן' (חנכה = 83 – שתי הספרות, 8 ו-3, הן אותיות חג). כבר רמז יפהפה, ש-בראשית, פתיחת התורה ומעשה בראשית ("על פתח ביתו [ה-ב של בראשית, וכן בראשית אותיות בית ראש-אֹשר[מה]] מבחוץ", היינו "בראשית ברא", יציאה לבר), הוא חג חנכה. מהו חג בכלל? השמחה של החג – לחגוג היינו לשמוח[מו].

עוד משהו: כתוב שאת ה-ב רבתי של "בראשית" יש לחשב כ-2000. ההגיון הוא שאלף-בית עם מנצפך סופיות מגיע עד 900, ואז כשחוזר ל-א – "נעוץ סופן בתחלתן"[מז] – ה-א (אלף) היא 1000 (אֶלֶף), ואז ה-ב השניה, במחזור השני של האלף-בית, היא כבר 2000. 2000 עולה ח פעמים נר. אפשר להסתכל על שמונת הנרות כאן ולכוון נר-נר-נר-נר-נר-נר-נר-נר (ר"ת סוד חן, ח פעמים נ = 400, כ ברבוע; ס"ת ח פעמים ר, סוד יצחק = 1600, מ ברבוע – וזאת משום שהיחס בין שתי האותיות נ-ר הוא יחס מושלם של 1:4 כאשר כל אחת מהן היא רבוע כפול, כמו האות ח, ודוק[מח]), אז יצאה לי בית גדולה, ה-ב רבתי של "בראשית".

חנוכה ופורים – "חשוכא לנהורא וטעמין מרירו למתקא"

יש עוד כמה דברים חשובים ששוים בדיוק 2000. לפי המאמר של הרבי על מגלת אנטיוכס, חנוכה – אפילו יותר מפורים – מברר והופך את שלש הקליפות הטמאות לגמרי, לא רק קליפת נוגה. הוא מגיע למטה-מטה והופך את שלש הקליפות הטמאות לגמרי. שלש קליפות הטמאות לגמרי עולה 2000[מט]. 8 הנרות האלה יורדים למטה-מטה – כי מגיעים ממעלה-מעלה, כידוע מה שאומר אדמו"ר הזקן[נ] שהאבן הכי גבוהה בחומה מגיעה הכי רחוק כאשר החומה נופלת, מי שלמעלה-מעלה ביותר נופל ויורד ונמשך הכי למטה. כתוב שיש תריג מצוות דאורייתא ו-ז דרבנן בגימטריא כתר (תרך עמודי אור[נא] – כל מצוה היא עמוד אור, המאיר מלמעלה מעלה עד למטה מטה[נב]), והמצוה דרבנן האחרונה שנתקנה היא נר חנוכה, היא משלימה את כתר המצוות, היא היהלום שבכתר. בתוך הכתר נר חנוכה היא הכתר שבכתר, האבן שבראש בכתר. ממילא הוא יורד הכי מטה-מטה, מגיע הכי נמוך, גם יותר מפורים.

מה הווארט של הרבי? שכל המצוות של פורים הן בתוך הבית. יש פרסומי ניסא, אבל הכל בתחום הקדושה. אבל פרסומי ניסא, לצאת לרחוב ולפרסם את הנס דווקא בחוץ, להשפיע דווקא על אומות העולם, "וראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך ויראו ממך", זה דווקא בחנוכה.

זה בא לידי ביטוי בכמה אופנים שונים:

כשיוצאים מחנוכה – "זאת חנוכה" – צריכים להתחיל לחשוב על פורים, "זאת חנוכה" מחבר את חנוכה ופורים. הלשון בזהר הוא שצריך להפוך "חשוכא לנהורא וטעמין מרירו למיתקא"[נג]. זו פעולת הצדיק הגמור של התניא[נד], צדיק שהוא גם בעל תשובה – בעל תשובה יותר גבוה מצדיק. התכלית שה' רוצה, "לעשות לו דירה בתחתונים"[נה], היא על ידי הפיכת החשך לאור והפיכת הטעם המר למתוק.

כתוב[נו] שחנוכה היינו הפיכת החשך לאור[נז] – נרות חנוכה – אבל פורים היינו הפיכת הטעם המר, הטפה המרה, למתוק. זהו היין של פורים. מה יותר קשה, להפוך את החשך לאור או את הטעם המר למתוק? יש שכתוב שזה לפי הסדר שכתוב בזהר, שקודם הופכים את החשך לאור, ואחר כך – יותר קשה, "לא זו אף זו" – הופכים את המר למתוק. לפי זה, כתוב שיחסית "אתהפכא חשוכא לנהורא" היינו להפוך את קליפת נוגה בלבד. נוגה היינו אור. אחד הפסוקים שאומרים לפני הדלקת נר חנוכה הוא "כי אתה נירי הוי' והוי' יגיה חשכי"[נח], להגיה-להפוך את החשך לאור, לכאורה שייך רק לקליפת נוגה. לעומת זאת, כתוב שטעם מר הוא ג' קליפות הטמאות לגמרי, ולפי זה משמע שפורים יותר חידוש מחנוכה.

אך כאן במאמר הרבי אומר הפוך, שחנוכה יותר חידוש מפורים[נט] (וכן לפי סדר הדורות, חנוכה באה אחרי פורים וממילא צ"ל חידוש ביחס לפורים). זה בא לידי ביטוי גם בכך שמגלת אנטיוכס אינה מ-כד ספרי התנ"ך. מגלת אסתר שייכת לקדושה, חלק מהתנ"ך, ומגלת אנטיוכס לא – גם סימן ששרשה גבוה יותר ויורד נמוך יותר[ס]. אסתר היא צדקת ואנטיוכס הוא רשע, המגלה על שם רשע – אלא שבחנוכה אפשר להגיע לרשע עצמו ולהפוך אותו. כך אומר הרבי. במגלת אסתר אסור לכתוב את שם ה', כי זו מגלה שהעתיקו הפרסים, וזלזול שיופיע בה שם קדוש – הם לא כלים לקבל את קדושת שם הוי', רק יבזו אותו. אבל במגלת אנטיוכס יש את שם ה'. הרבי לא כותב זאת, אבל כתוב שם ה' במגלת אנטיוכס הרבה פעמים. סימן שיש משהו במגלה זו – שאינה מצוה, רק שיש נוהגים לקרוא אותה בצבור (יוצא מהשיחה שהרבי מאד תומך במנהג, אף שלא יכול לחדש מנהג הלכה למעשה...) – שמגיע עד לאנטיוכס (הלעומת זה של יוסף הצדיק כנ"ל).

???כדאי להעביר לכאן את הרמזים על אנטיוכס בתחלת השיעור

ג. "עצה טובה" במלחמת החשמונאים

תקון "לב האבן"

מה כתוב כאן בסוף? מה קרה עם אנטיוכס בסוף? במגלת אנטיוכס מסופר על אודות אנטיוכס, בגריס משנהו וניקנור הרשע. אנחנו מזכירים כל חנוכה את הסימן שלהם – הם "לב האבן"[סא] (אותו משיח צריך להפוך ל"לב בשר"מז), אנטיוכס-בגריס-ניקנור. לעומתם נקרא בפרשה הבאה "משם רֹעה אבן ישראל"[סב] – אבן נוטריקון אב-בן[סג] וראשי תבות אב-בן-נכד, שגם כנגד שלשת האבות, תיקון אנטיוכוס-בגריס-ניקנור.

מה קורה הלאה? נאמר בעל פה, עד הווארט שרוצים לראות בפנים: את ניקנור הורג יוחנן – הבן השלישי שקרוי על שם הסבא, אבי מתתיהו. כנראה ששני הבנים הראשונים של מתתיהו נולדו לפני שהסבא יוחנן הלך לעולמו. השלישי כנראה נולד אחרי, ונקרא על שמו לקיים כיבוד אב – יש כאן מקור לקריאה על שם הסבא. הוא מתחיל את המרד – נכנס למקדש והורג את ניקנור. אנטיוכס קורא למשנה שלו, בגריס הרשע – הוא בא וגוזר גזרות, ויש מסירות נפש, האשה עם התינוק נופלים מהחומה, נכנסים למערה שלא לחלל שבת וכולם נשרפים בפנים.

"עצה טובה"

בכל אופן, חמשת בני מתתיהו נלחמים אתם ומבריחים אותם. מה מסקנת בגריס? מה עצתו לאנטיוכס? יש פה חמשה בני מתתיהו שמאריות הם גבורים וכו', אין לך סיכוי, רק אם תבוא עם כל העמים, כל הפילים, כל כלי הנשק וכו'. אחרת – אין סיכוי נגד חמשת החבר'ה האלה. אנטיוכס מקבל את העצה שלו – כעת נקרא בפנים. בסוף גם בגריס נהרג ונשאר אנטיוכס. את אנטיוכס עצמו לא הרגו – הוא ברח לאיים הרחוקים והיו קוראים לו "הבורח". כנראה שעשה לו איזה תיקון, שאפשר לקרוא את המגלה על שמו ולכתוב בה שמות של ה'.

רצינו לפתוח כאן במשהו מענין: בתחלת השנה הזו, תשע"ט, מהסימנים החשובים שנתנו לשנה היה תהא שנת עצה טובה. כאן המגלת אנטיוכס מופיע הביטוי הזה – "עצה טובה". צריך להבין מהי עצה טובה. שוב, אחרי שבגריס בא והבריחו אותו כתוב:

ויען בגריס ויאמר לאנטיוכס: אתה המלך שמת ציווי לבטל מן היהודים שבת ראש חודש ומילה, מרמה גדולה ומרד בתוכה. אשר אם ילכו כל העמים והאומות והלשונות, לא יוכלו לחמשת בני מתתיהו: מאריות הם חזקים ומנשרים הם קלים ומדובים הם ממהרים. עתה המלך, עצתי תיטב עליך [גם נותן עצה, לא עצה טובה.], ולא תלחם באנשים מעט. כי אם תלחם בהם, ותבוש בעיני כל המלכים. לכן כתוב ושלח ספרים בכל מדינות מלכותיך, ויבואו שרי החילות, ולא ישאר מהם אחד. גם פילים מלובשים שריונים יהיו עמהם.

וייטב הדבר בעיני אנטיוכוס המלך, וישלח ספרים לכל מדינות מלכותו, ויבואו שרי כל העמים והממלכות, וגם פילים מלובשים שריונים עימהם באו.

שנית קם בגריס הרשע, ויבוא לירושלים, בקע בחומה וינתק המבוא, וישבר במקדש שלוש עשרה פרצות. וגם מן האבנים שיבר, עד אשר היו כעפר.

ויחשוב בלבו ויאמר: הפעם הזאת לא יוכלו לי, כי רב חילי ועוז ידי.

ואלוהי השמים לא חשב כן [ה' יפר את עצתו.].

וכששמעו חמשה בני מתתיהו, קמו ויבואו למצפה גלעד, אשר היה שם פליטה לבית ישראל בימי שמואל הנביא. צום גזרו, וישבו על האפר לבקש רחמים מלפני אלוהי השמים.

אז נפל בלבם עצה טובה [קראנו הכל כדי להגיע לכך. מה ה' ענה להם, אחרי שעשו תשובה וצמו וישבו על האפר? שם בלבם עצה טובה. סימן שצריכים לעשות הרבה תשובה עד שזוכים לעצה טובה. לא כתוב מיד מהי העצה הטובה. ממשיך:] יהודה הבכור, שמעון השני, השלישי יוחנן, הרביעי יונתן, החמישי אלעזר.[סד]

ויברך אותם אביהם וכן אמר:

יהודה בני, אדַמֶה אותך ליהודה בן יעקב, אשר היה נמשל כאריה.

שמעון בני אדַמֶה אותך לשמעון בן יעקב, אשר הרג יושבי שכם [סמוך לכאן.].

יוחנן בני אדַמֶה אותך לאבנר בן נר שר צבא ישראל [צריך להבין מה הקשר בין יוחנן לאבנר.].

יונתן בני אדַמֶה אותך ליונתן בן שאול, אשר הרג עם פלישתים.

אלעזר בני אדַמֶה אותך לפנחס בן אלעזר, אשר קנא לאלוהיו והציל את בני ישראל.

אז יצאו לקרב, ובו נהרג יהודה, ובסוף מצאו שגם אלעזר נהרג. כשנהרג יהודה הם חזרו מבוהלים, ומתתיהו אמר שלא יפחדו וכעת הוא יצא עמהם. נלחמו, ובסוף מצאו אלעזר שטבע בפרש הפילים.

החשמונאים יצאו חמשה וחזרו שלשה – אפשר לכוון גם כנגד ימי החנוכה, חמשה בתחלה, עד נר חמישי של חנוכה, ימי החנוכה שבחדש כסלו, ושלשה בסוף, ימי החנוכה שבחדש טבת (גם בקביעות שא' דר"ח טבת הוא ל כסלו). אם רוצים למצוא שמונה אישים של חנוכה, כנגד שמונת ימי החנוכה, הם מתתיהו – וגם אביו יוחנן, כי שניהם מוזכרים ב"על הנסים" – וחמשת בניו[סה], ובסוף "זאת חנוכה" היא האשה הגִבורה של חנוכה, יהודית[סו].

עצה טובה, עצה רעה ועצת חיים

בכל אופן, השאלה היא – מה העצה הטובה כאן? כתוב שנפל בלבם "עצה טובה", ואז באו לאביהם, הוא ברך אותם ודמה כל אחד למישהו, גבור בתולדות ישראל, ואז יצאו לקרב. מה העצה הטובה שנפלה בלבם אחרי הרבה תשובה, צום וכו'?

מהי עצה? "כליות יועצות"[סז]. איזה ספירות הן עצה? נצח והוד[סח]. עצה טובה מזכירה את "עץ הדעת טוב". יש "עץ הדעת טוב ורע" ויש "עץ החיים"[סט]. הנצח הוא העצה לקום ולהלחם – עצה יזומה, ליזום משהו לעשות. הוד הוא עצה לסמוך על ה', יהיה טוב, אלקים גדול – לא לעשות שום דבר (כמו חזקיהו המלך שהלך לישון על מטתו...). שניהם בטחון, בטחון פעיל ובטחון סביל. לא יודע אם פעם הסברנו כך, אבל מהי "עצה טובה קא משמע לן"? תהא שנת עצה טובה. עצה טובה היא עצה של בטחון פעיל. כמה שהמצב 'גמור', אין סיכוי נגד כל העמים, כל האומות והפילים – צמו, ואחרי כל הצומות וכל התשובה מה העצה הטובה? מהי עצה טובה? שאף על פי כן צריך לקום ולהלחם נגדם. זהו פשט אחד.

עוד פעם, כתוב שאחרי כל התשובה "נפל בלבם עצה טובה". גם במצב כזה צריך לקום ולהלחם. כמובן, "הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל"[ע] – בטחון פעיל שה' יתן את הכח, אבל הוא לא רוצה שעכשיו נכנע או נחפש איזו תחבולה אחרת נגדם, רק לקום ולהלחם. זו "עצה טובה". הווארט הוא ש"טובה" הולך על זה שאני אעשה משהו – אז העצה היא טובה. אם העצה היא שמישהו אחר יעשה, ואני לא אעשה כלום, זו עצה רעה. כלומר, יחסית "עץ הדעת טוב ורע" היינו נצח והוד. "עץ הדעת טוב" הוא לקום ולעשות, בכל מקרה, גם כשהמצב מכור, כשאבוד, ו"עץ הדעת... רע" הוא בכי רע, אין לי מה לעשות בכלל, רק לסמוך על ה', שה' יעשה נס (והוא על פי הפירוש הידוע של הרב המגיד נ"ע שרע לשון מלרע, מלמטה, היינו להכניע את עצמי, לשים את עצמי מלמטה, ההיפך מהוראת הנצח – "לכתחילה אריבער").

אם ככה, מה יכול להיות "עץ החיים", שהוא גם סוג של עצה? כתוב[עא] שעץ הוא עצה. אם "עץ הדעת טוב ורע" כולל את שתי העצות של הימין והשמאל, הכליה הימנית והכליה השמאלית, מהו כבר "עץ החיים"? צריך לומר שהוא כמו שכתוב לגבי חכמה ובינה – נצח והוד במוטבע הן כמו חכמה ובינה בשכל, "כליות יועצות" – שהן "תרין ריעין", אבל יש נקודה אחת של חכמה, שנקראת "קדש מלה בגרמיה"[עב], שמעל כל התלבשות והשפעה בבינה. כאשר חכמה ובינה מתייחדות, "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[עג], חכמה היא ימין ובינה היא שמאל – חכמה ראש קו ימין בעץ החיים ובינה ראש קו שמאל – אבל כתוב שיש נקודת חכמה שלא מתלבשת כלל בבינה, והיא מקור קו האמצעי, בין הכתר לדעת בקו האמצעי. היות שנצח והוד משקפים את החכמה והבינה, צריך לומר שלגבי העצות יש לא רק שתי עצות, עצת ימין ועצת שמאל, אלא יש גם בחינה של נצח שלא מתחברת להוד בכלל – לא פעיל לעומת סביל, אלא משהו אחר, שצריך להתבונן מה הוא. הוא פעיל, אבל לא לעומת סביל, וזהו עץ החיים. "עץ החיים" הוא גילוי שכמה שהמצב קשה, אנחנו במקום שלמעלה מזה (בחינת "כי תצא למלחמה על איביך", צריך לצאת למלחמה כאשר אתה נמצא מעל לאויב לגמרי, בכלל לא באותו מישור-מציאות שהוא נמצא, אלא יחד עם ה', שמעל לזמן ומקום, ממש, תחושת אחדות עם ה' שמעל להרגשה ש"הוא הנתן לך כח לעשות חיל", ודוק) ואחרי זה – חיים היינו חיים נצחיים, כבר הכל טוב בפועל, איזה "נחום איש גמזו". יש לי עפר בתוך הארגז? זה הכי טוב. בכל אופן, כעת מפרשים את "עץ הדעת טוב ורע" כעצה טובה לעומת עצה לא טובה, והעצה הטובה שנפלה בלבם היא לצאת להלחם, אפילו שהמצב קשה ביותר ונראה כאבוד.

קבלת "דמות" – עיבור נשמת צדיק

כאשר קוראים טוב בא עוד רעיון מהי העצה הטובה. הפסוק הבא הוא "ויברך אותם אביהם וכו'"  – אז אולי זו העצה הטובה. העצה לא נפלה רק בלבו של מתתיהו אלא, בלב כולם. ה"נפל בלבם עצה טובה" היא שכדי לקום ולהלחם צריך לקבל כח, כל אחד מאתנו צריך לעבור איזה שינוי מהות, או, בלשון הקבלה, לקבל עיבור נשמה מאיזה שרש נשמה ששייך לשרש שלי. זה מכח הברכה של האבא – יש בכחו לעשות זאת. אחרי שצמו ועשו תשובה ובקשו רחמים מה', פתאום נפלה עצה טובה שמתתיהו יכול לברך אותם והם יכולים לקבל את הברכה. יהודה בני, עד כאן היית יהודה בן מתתיהו, וכעת אני ממשיך לך את נשמת יהודה בן יעקב שנמשל לאריה, לשמעון בני אני ממשיך את נשמת שמעון בן יעקב שהרג את העיר שכם וכך האלה. מהו מצב אבוד? אני, כמו שאני כרגע, לא יכול להתמודד עם המצב. אין לי עצה להתמודד איך שאני. אז לומר נואש? להרים ידים? אולי יש עצה טובה, ואכן יש עצה טובה – להמשיך עיבור נשמה.

כתוב שה' ברא את האדם "בצלמנו כדמותנו"[עד]. יש הרבה פירושים מה הם צלם ודמות, ולעניננו נפרש ש"צלם" היינו מהותו העכשוית של האדם, איך שנברא, אך לפעמים לא די לו בכך – הוא צריך להתדמות. כמו שיש בתורה מצוה להתדמות אליו יתברך – "והלכת בדרכיו"[עה], "מה הוא רחום אף אתה היה רחום"[עו]. צריך להמשיך שרש נשמה ששייך לך לתוכך ואז תהפוך לבעל כח יותר לאין שיעור ממה שיש לך כעת להגשים דברים.

זה מה שקרה בברכה זו – קבלו כחות-על מתוך ברכת אבא. מה סך הכל קרה כאן? הוא ברך כל אחד כפי שרש נשמתו. אתה נקרא יהודה? תקבל כחות כיהודה וכו'. כולם מובנים, חוץ מיוחנן והקשר שלו לאבנר בן נר שר צבא ישראל. מה הקשר? אבנר בן נר הכי קשור לחנוכה, חג של נרות. "זאת חנכה" בלשונות היפי הוא יום החן[עז], יום היוחנן של חג זה, תכלית הגילוי של נר חנוכה[עח].

אם כן, שני הווארטים האלה הולכים יחד. מצד אחד, "עצה טובה" היא לומר למישהו שאתה יכול לפעול, ועליך לפעול, גם במצב שנראה לך כאבוד. חשבת שאתה לא יכול לפעול. ואכן כשאתה לעצמך אינך יכול לפעול – אינך יכול להתמודד עם מצב כזה. אז איך בכל זאת לפעול? צריך להמשיך לך כח משרש נשמתך – אתה בעצמך, או הרבי שלך, אבא שלך – ואז תוכל להתמודד ולנצח. הכל כדי לנצח.

לחיים לחיים. זה בעצם מה שהרבי עושה עם חסיד. רבי ממשיך לחסיד מהשרש שלו, ממשיך לו דמות – כל פעם ממשיך לו איזו דמות מהשרש שלו, לתת לו כחות. לכן "שלוחו של אדם כמותו ממש"[עט], לתת לו כחות על-טבעיים להצליח במשימות שלו, בשליחות שלו. לחיים לחיים.

נגנו ניגון י"ט כסלו ע"ו.

זאת חנוכה, ב' טבת ע"ט – יצהר

חנוכת בית משפחת הרמתי

שמן-מזבח-נצחון

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[פ]

א. משיח נאו!

תקון ג הקליפות שב-ג הקליפות

לחיים לחיים. פורים הוא חג של "מיהו יהודי" – בכל שנה בפורים הרבי דבר על גזרת "מיהו יהודי", שהממשלה פה צריכה לתקן. אם פורים הוא "מיהו יהודי", מהו חנוכה? לפי מה שהסברנו עכשיו – חנוכה הוא המהפכה הרביעית. ['מהו גוי'?] מיהו הגוי האמתי – גם לגוי צריך לגלות את הניצוץ שבו. כדי ליישב מה שאמרנו קודם – מה יותר, "אתהפכא חשוכא לנהורא" של חנוכה או "טעמין מרירו למיתקא" של פורים? – צריך לומר שגם בין ג קליפות הטמאות לנוגה יש התכללות. יש נוגה שב-ג קליפות הטמאות ויש ג קליפות הטמאות שבנוגה. כתוב שמה שכל כך רע בקליפת נוגה שהיא המגשרת בין הקדושה לקליפה, ובלי קליפת נוגה הקליפות הטמאות היו מתבטלות, לא היתה להן שום יניקה מהקדושה – היא נותנת להן יניקה מהקדושה. מהו שרש ג הקליפות בקליפת נוגה? המקום שממנו הוא ממשיך להם הוא השרש שלהם בתוכו. קליפת נוגה שב-ג קליפות הטמאות היינו כח הקבלה שלהם מנוגה.

מהם חנוכה ופורים? כל אחד הוא תיקון[פא]. ג קליפות הן הטעם המר, ומה שפורים הוא "טעמין מרירו למיתקא" היינו ג קליפות שבנוגה – יחסית לחנוכה, כותב הרבי, פורים הוא עדיין בתוך הקדושה, בתוך הבית. ומהו חנוכה? חנוכה, שהוא בחוץ, אבל הפשט שהוא נוגה – "אתהפכא חשוכא לנהורא" היינו נוגה, "והוי' יגיה חשכי" – הוא הנוגה שב-ג קליפות, כך צריך לומר. מכאן הרווחנו משהו גדול – מהו משיח? גם משיח צריך לחדש משהו. מה משיח יחדש? הוא יתקן ג קליפות שב-ג קליפות.

עוד משהו: כתוב שלמשיח יש "לעֻמת  זה"[פב], הרמוז בגימטריא שלו – משיח בגימטריא נחש[פג]. "מאן דקטיל לחויא בישא יהבין ליה ברתא דמלכא, דא צלותא". כתוב בזהר[פד], ומבואר בחסידות באריכות, שמשיח קוטל את הנחש – ה"לעמת זה" שלו, כמו שמשה צריך להרוג את המצרי, בגימטריא משה[פה] ("ראשית דרכו של גואל ישראל"[פו]) – ואז "יהבין ליה ברתא דמלכא", ובכח התפלה שלו, כלי הזין שלו, הוא מנצח את כל המלחמות שלו ומביא את התיקון, "לתקן עולם במלכות שדי".

חשמונאי וחנוכת המזבח

מהו חשמונאי? אותיות משיח נאו, כמו שמסבירים זה עשרות שנים, מאז שהרבי התחיל עם הביטוי "משיח נאו"[פז], וגם אמר[פח] שכותב "נאו" כך, בגימטריא "אל הוי' ויאר לנו אסרו חג בעבֹתים עד קרנות המזבח"[פט]. אם כן, משיח נאו היינו משיח-מזבח. היום האחרון של חנוכה נקרא "זאת חנוכה" על שם "זאת חנֻכת המזבח ביום המשח אותו"[צ] – "המשח" היינו משיח, אותיות שמחה. הביטוי "חנֻכת המזבח" כתוב פעמיים – בהתחלה "ביום המשח אתו" ובסוף "אחרי המשח אתו"[צא], שתי בחינות כמבואר בחסידות[צב], כפי שנסביר לקמן. חנוכה היא על שם "זאת חנכת המזבח".

מה כתוב במגלת אנטיוכס? עוד לפני מה שקראנו, מה ניקנור בקש מיוחנן? שיקריב דבר-אחר על גבי הבמה שעשו במקום המזבח. בעצם, הלשון בחז"ל[צג] היא ש"שקצו את המזבח" – חללו את כל המקדש וטמאו את כל השמנים, אבל שקצו את המזבח. עשו אותו מזבח לעבודה זרה ולכן היה צריך "מזבח חדש" – ביטוי שאמרנו אתמול ושלשום בתפלת ראש חדש, "מזבח חדש בציון תכין".

ציון הוא יוסף[צד] (בגימטריא אנטיוכס, כנ"ל), "נקודת ציון", יסוד הנוקבא שמעלה מיין נוקבין, אתערותא דלתתא, ואם מחללים נקודה זו צריך מזבח חדש. לא כתוב משהו חדש אחר בתוך המקדש. צריך "מזבח חדש בציון תכין" – לשים את המזבח החדש, שמעלה מיין נוקבין של הקרבנות, בציון, נקודת ציון. זו העלאת מיין נוקבין, אתערותא דלתתא, של כנסת ישראל כולה לה'. אז האור יורד מן השמים בדמות יהודה המכבי – גם דמות – בדמות "אריה דאכיל קורבנין"[צה], "יהודה בני אדמה אותך ליהודה בן יעקב שנמשל לאריה". זו המשכת המיין דכורין, אבל קודם צריך להיות "מזבח חדש בציון תכין".

שוב, מה דרשו מיוחנן? שיקריב דבר-אחר, שיקח חזיר וישחט אותו. מה הוא אמר? שאם היהודים יראו אותי עושה זאת יסקלו אותי, לכן 'הוציאו כל איש מעלי' – ניקנור הסכים, ואז הוא הרג אותו. אם כן, חוץ מכל מה שאנחנו יודעים על חנוכה – שזהו חג שגזרו על שבת-ראש חדש-מילה – זהו גם חג שהקריבו חזירים על גבי המזבח, ככה שקצו את עבודת הקדש. בחז"ל קוראים לחזיר דבר-אחר, בגימטריא 415, חשמונאי, משיח נאו, משיח-מזבח. סתם משיח, ה"לעֻמת זה" שלו הוא נחש, אבל ה"לעמת זה" של משיח-נאו הוא דבר-אחר. אבל יש תקוה, שהרי "עתיד חזיר ליטהר"[צו] – כנראה מכח מגלת אנטיוכס, שהוא חוזר בתשובה. [כתוב שחזיר הוא קליפת נגה.] הוא ג קליפות הטמאות, הוא יהיה קליפת נגה לעתיד לבוא, עוד לא הגיע הזמן. אם מתרגמים את חשמונאי למשיח, משיח-נאו, רומז לתיקון זה.

ב. "מזבח חדש"

"חנכת המזבח" ו"חנכת הבית"

כל זה היה כדי להגיע ל"מזבח חדש". חנכה שוה 83. אין בתנ"ך ביטוי "מזבח חדש", רק בתפלה אומרים כך. בתורה המזבח נקרא "מזבח הוי'" – חוזר שש פעמים בתורה[צז] – בגימטריא חנכה. סימן מובהק מהו ענינו של חנוכה. כולם שואלים – שאלה ראשונה של חנוכה, שייך לחנוכת הבית – למה נקרא חנוכה, ולא חג הנרות, חג השמן או חג הנצחון? מה אומרת המלה חנוכה? אומרים שלא על שם נס הנרות, שדלקו שמונה ימים בשמן שהספיק ליום אחד, ולא על שם הנצחון, אלא על שם משהו אחר – על שם חנוכת הבית או חנוכת המזבח.

בתורה כתוב "חנכת המזבח" ובתהלים "מזמור שיר חנֻכת הבית לדוד"[צח] – עושים חנוכת הבית – וגם שלמה המלך עשה חנוכת הבית[צט]. שואלים בחסידות[ק] למה משה רבינו קורא לכך "חנֻכת המזבח" ודוד המלך קורא לכך "חנֻכת הבית", שתי בחינות. התירוץ, בפשטות, שחנוכה עושים על מה שהכי חידוש. בזמן משה רבינו עיקר החידוש היה המזבח במשכן. שוב, המזבח הוא העלאת מיין נוקבין שלא היתה קודם – זה היה עיקר החידוש, ולכן אצל משה רבינו נקרא "חנכת המזבח".

הרבי מסביר[קא] שהבטוי "חנכת המזבח" הוא על דרך דעת הרמב"ם[קב], שעיקר המקדש הוא המזבח, אתערותא דלתתא, והביטוי "חנכת הבית" הוא על דרך דעת הרמב"ן[קג] שעיקר תכלית "ועשו לי מקדש"[קד], "בית קדושה"[קה], הוא לצורך השראת השכינה, "ושכנתי בתוכם"פג. אפשר לקשר זאת למטרה העתידה של המקדש – "ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים"[קו] – לאו דווקא הקרבנות אלא התפלה. גם שלמה המלך, שחנך את הבית, עיקר תפלתו היה שה' יקבל את התפלות שמתפללים בבית המקדש. תפלה עצמה היא עבודה מלמטה, אבל ה' שורה שם כדי לקבל את התפלות – "ביתי בית תפלה" – ועיקר השראת השכינה בקדש הקדשים, שם הוא מקבל את התפלות. כל התפלות עולות ומתקבלות דרך קדש הקדשים, לא דרך המזבח.

פעולת החינוך – המשכת אור  מקיף

כדי לתת כח לחידוש הזה, שיפעל וימשיך לפעול תמידין כסדרן, צריך בהתחלה חנוכה. מהו חינוך? לתת לילד הרבה מתנות כדי שיסכים ללכת לבית ספר – זהו המשל שכתוב בחסידות. פעם ראשונה צריך ללכת איתו, לתת לו ריבוי מתנות, ואז יתרגל וילך מעצמו – אבל פעם ראשונה צריך לתת לו המון כדי שיסכים ללכת לבית ספר. אותו דבר לגבי המזבח – כדי שהמזבח 'יתרגל' להעלאת מיין נוקבין צריך קודם לתת לו המון מתנות, שיעשה את עבודתו.

עיקר החידוש בזמן משה היה חנוכת המזבח, ולכן כך נקרא, אבל עיקר החידוש אצל דוד ושלמה המלך הוא בית – בית עולמים. כנראה גם בחנוכת בית – גם לפני שמגיעים לבית צריך לעבוד את ה', והעיקר חנוכת המזבח. כאשר מגיעים לבית זהו כבר שלב חדש – "מזמור שיר חנכת הבית לדוד". כתוב שהשם חנוכה הוא גם על שם חנוכת המזבח, וגם על שם חנוכת הבית – שהיו צריכים לחנך הכל מחדש, כי טמאו את כל כלי השרת ואת כל הבית, והיה צריך לחנכו מחדש. בכל אופן, העיקר הוא מה שקוראים בתורה, ובתורה קוראים על זאת חנוכה – "זאת חנכת המזבח ביום המשח אתו" ו"זאת חנכת המזבח אחרי המשח אתו".

מסבירים[קז] את ההבדל, ש"ביום המשח אתו" היינו המשכת אור מקיף, שהולך על קערות הכסף שהביאו ועל כף הזהב מלאה קטרת. קטרת מקטירים רק על המזבח הפנימי, מזבח הזהב, אבל כאן – בתור הוראת שעה – בחנוכת הנשיאים הקריבו קטרת גם על המזבח החיצון, כדי לחנך אותו. קטרת שייכת לחוש הריח, אור מקיף. קרבנות הם אכילה – יש "אכילת מזבח" ו"אכילת אדם"[קח] – קשור גם לכך שעושים חנכת בית עם אכילה, עם סעודה. זו גם שמחת חנוכה, וגם השלחן שאדם אוכל עליו בביתו הוא המזבח שלו. אז בעצם, כשאוכלים כאן – מצוה לאכול, לאכול הרבה, "כל המרבה הרי זה משובח" – זו גם אכילת מזבח וגם אכילת אדם, שתי בחינות אכילה שמתחברות יחד. כתוב ש"כל אדם שאין לו בית אינו אדם"[קט] – בית הוא בשביל לחבר את המקיף עם הפנימי, זהו הווארט בחסידות. לחבר את הקטרת עם הקרבנות דרך השמן, אבל לא שמן המנורה – יש עוד שמן במקדש – אלא שמן המשחה. "ביום המשח אתו" ו"אחרי המשח אתו" רומז לשמן המשחה. שמן המשחה הוא בעיקר משקה, אבל יש בו גם ריח טוב – הוא לוקח את ריח הקטרת וממשיך אותו בפנימיות. וכידוע, שרש כל ממוצע גבוה משני הדברים שהוא מחבר. המשחה, בגימטריא משיח, לוקח את הקטרת ושם אותה על מזבח החיצון – מקום אכילת המזבח ואכילת האדם את הבשר שבקרבן, אור פנימי[קי].

חדוש המזבח – חדוש התשוקה

הבטוי "מזבח חדש" קשור ל"אשה חדשה"[קיא], לכל הענין של "שכינה ביניהם". ענינו של המזבח הוא העלאת מיין נוקבין וחילול המזבח הוא סוד "הודי נהפך עלי למשחית" – יש תופעה אצל אשה שאינה מעלה מיין נוקבין לבעלה, שהמזבח מתחלל/נטמא, ואז צריך לחדש את המזבח. לפי זה, "מזבח חדש" פירושו לחדש את תשוקת הנוקבא להעלות מיין נוקבין לבעלה. יכול להיות מצב יותר חמור, שהאשה בכלל מאבדת את התשוקה לגבי בעלה, אינה חפצה להטהר לבעלה, ואז יש משבר בתוך המשפחה.

כדי לתקן את המצב צריך איזה נצחון נגד היוונים שמטמאים – יש איזה כח יווני שמטמא את המזבח, דהיינו שמקלקל את תשוקת יסוד הנוקבא. אז צריך לנצח את היוונים, ורק אז אפשר לחדש את המזבח, לבנות מזבח חדש. בנית מזבח חדש היא על דרך יעוץ נשואין, לבנות מחדש את היחס, את הרצון ואת התשוקה של האשה לבעלה.

על המזבח מעלים הרבה קרבנות בשר, בהמות, והאש יורדת בדמות אריה לאכול את הקרבנות, כנ"ל. למה רומז? כל ענין בית המקדש הוא סגולה ל"פרו ורבו"[קיב] – זו סגולת המקדש בעם ישראל, כמו ברכת כהנים ובעצם כל העבודה במקדש. לכן מוסבר בהרבה מקומות שהכהן הגדול הוא ה'בעלבוסטע', בעלת הבית שתפקידה להעלות את כל המיין נוקבין, כל העבודות, ובמיוחד עבודות המזבח[קיג]. מה שבמזבח החיצון מקריבים קרבנות של בשר – אומר שבזמן הזה כל הענין של אכילת בשר הוא גם לצורך התעוררות, שהלואי שתהיה רק בקדושה, של "פרו ורבו", של רצון להזדווג. אם לעתיד לבוא לא תהיה אכילת בשר סימן שאו שיהיה כמו זיווג נשיקין, זיווג רוחני יחסית – לא צריך לאכול בשר בשבילו – או שהעולם כל כך יזדכך שהנשמות החדשות שלעתיד לבוא לא יצטרכו להוולד דרך תשוקת הבשר[קיד] (היינו שיהיה זיווג גופני, אך במדרגה יותר גבוהה ורוחנית). אך בעולם הזה אכילת בשר באה לעורר את התשוקה, וגם הזיווג נקרא בשר – "ודבק באשתו והיו לבשר אחד"[קטו] וכן בשר עולה "שכינה ביניהם", 'אני אוהב אותך' ושאר רמזי 502. לכן עיקר החידוש בבית המקדש הוא חידוש המזבח[קטז].

יוצא ש"מזבח חדש" הוא על דרך "כי יקח איש אשה חדשה... ושמח את אשתו" – צריך "ושמח את אשתו" כדי שתמיד האשה תהיה "אשה חדשה" עם תשוקה חדשה. זהו הענין של "מזבח חדש בציון תכין".

שלשה ענינים בחנוכה

מה יוצא מכל זה? עד היום חשבנו שחנוכה הוא שני נסים, עד כדי כך שיש אפילו קצת מתח ביניהם, מה העיקר. יש גם הרבה שיחות של הרבי בענין[קיז]. מה עיקר חנוכה – נס נצחון המלחמה נגד היונים או נס השמן והנרות? נס המלחמה הוא נגד מלכות יון. כמה שוה מלכות יון? רמז מפורסם – 562, מהמספרים הכי חשובים אצלנו... שייך ל"מזבח חדש בציון תכין". הנצחון הוא כדי לנצח את מלכות יון ולהפוך אותה ל"מלכות בית חשמונאי", זהו לשון חז"ל[קיח]. קודם אין מלכות בית חשמונאי, יש מלכות יון שמשעבדת אותנו – העצה הטובה היא להלחם נגדה, במסירות נפש ממש – ואחר כך זוכים ל"מלכות בית חשמונאי", בגימטריא 1323[קיט], ג פעמים (ממוצע כל מלה) אמת. מי זה אמת-אמת-אמת? משה, יהושע, נקדימון בן גוריון – השלשה שהעמידו את השמש[קכ]. האחרון שבהם עשה זאת בזכות בית המקדש, בהמשך הדורות למלכות בית חשמונאי. בכל אופן, "אין אמת אלא תורה"[קכא] נגד חכמת יון, נגד מלכות יון[קכב].

שוב, עד כה ידענו שיש נס הנצחון ונס הנרות, אבל החג נקרא על שם משהו שלישי שקובע ברכה לעצמו לגמרי – פשט גמור – חנוכה לא בגלל הנצחון או הנרות אלא בגלל חנוכת המזבח או חנוכת הבית. זהו חידוש. אפילו כאן, בתוך המגלה, כתוב עוד משהו יפה – כתוב בהמשך, בסוף מגלת אנטיוכס, שאחרי הנצחון נכנסו למקדש והתחילו לטהר את הכל. כמה זמן לקח להם? עוד פרט שלא יודעים – כתוב[קכג] שלקח להם שמונה ימים לטהר את המקדש. במקביל לשמונת ימי נס הנרות טהרו את הבית. בשמונת ימי חנוכה קורים שני דברים במקביל – מטהרים את כל המקדש וכליו, ותוך כדי כך דולק אור באופן נסי. השם חנוכה, על שם חנוכת המזבח וחנוכת המקדש, חנוכת הבית, לכאורה אינו נס – עשו זאת. הנס היה שנצחו ואחר כך היה נס של הנרות, אבל ביני וביני, תוך כדי נס הנרות, יש עוד פעולה שאנחנו עושים – ופעולה זו כל כך חשובה שעל שמה נקרא החג חנוכה.

אם כן, יש שלשה דברים, 'דריי דינים' של חנוכה, לא רק שנים – שני נסים ופעולה שלנו. נס הנצחון הוא נס, אבל נס יחד עם "עצה טובה", שאנחנו קמים ועושים מלחמה – זהו נס, ה' מסייע בדרך נס, "ואלקי השמים לא חשב כן" – והנרות הם נס גמור. מצאו את פך השמן, פך טהור חתום בחותמו של כהן גדול. אבל יש גם פעולה, החג נקרא על שם הפעולה, שמחנכים את בית המקדש. הסימן לשלשת הענינים הוא שמן – ראשי תבות שמן, מזבח, נצחון[קכד].

מור וקציעה: כ"ה כסלו – יום חנוכת בית שני

יש שו"ת מור וקציעה, מהיעב"ץ, רבי יעקב עמדין, שכותב[קכה] משהו שהרבי מפקפק בו[קכו] – אבל משהו כל כך יפה, כל כך מכוון, שצריך לתרץ אותו. הוא כותב שמצאתי טעם חדש לחנוכה – מהו החג, גם לפי הרמז של חנוכה אותיות חנו-כה, כ"ה כסלו[קכז]. הוא אומר ש-213 שנה קודם, בתחלת בית שני, כתוב בחגי הנביא שגמרו לייסד את הבית בכ"ד כסלו והתחילו את עבודת הקרבנות בכ"ה כסלו. כלומר, מפורש שחנוכת המזבח של בית שני היתה בכ"ה כסלו – פסוק מפורש, פלאי פלאים. אומר היעב"ץ שהנס עורר מחדש את השמחה של חנוכת הבית, חנוכת המזבח, של בית שני – שהיתה 213 שנה קודם.

שואל הרבי, איך יכול להיות? הרי אם יש ענין לשמוח ביום הזה בגלל זה, היו צריכים לשמוח 213 שנה – לא מצאנו שעשו כלום מהיום הזה עד אז, ופתאום עושים?! זו קושיא של הרבי, אבל לכאורה אפשר לתרץ שיש דבר שכבר קיים במציאות אך חשיבות ענינו מתגלה רק בהמשך הדורות. אדרבא, כשקורה נס גדול, אני מפשפש במעשי ורואה השגחה פרטית – אם קורה לי נס ביום הזה, ואני נזכר שלפני כך וכך שנים קרה משהו באותו יום ממש, ולא שמתי לב לחגוג אותו עד עכשיו, אז "חוזר ונעור" (סוד חן דחנוכה) שצריך לחגוג אותו ביתר שאת, "על פי שני עדים", השגחה מופלאה. לכן הווארט של רבי יעקב עמדין הוא באמת מאד יפה, יפהפה[קכח].

בכלל, מה כתוב כאן במגלת אנטיוכס, שכל המרד היה שנה אחת – שנה שעבודת המקדש היתה בטלה. אחר כך, כשחדשו אותה, כמה זמן נמשך המקדש עד חורבן בית שני? כתוב שנמשך עוד 206 שנים. הסוד של חנוכה הוא אור – שנת המלחמה היא ה-א של האור, ה'בכח', ואחר כך, אחרי הנצחון ונר המנורה, הנס-האור נמשך עוד ור שנים. הבית עמד 420 שנה, אז לפני האור היו 213 שנה, כנ"ל.

בכל אופן, רצינו להגיע, והגענו, לכך שחנוכה הוא בעצם שלשה דברים: הנצחון, חנוכת הבית-המזבח, נס הנרות. הרבי מאד אהב שלשה דברים, יותר משני דברים, אבל פלא שלא ראיתי באופן מודגש שחנוכה הוא שלשה דברים. תמיד הוא שני דברים. הרבי כן אומר שכל פעם שיש צווי דינים יש איזה עימות ביניהם, ו"הכתוב השלישי" מכריע ביניהם ועושה שלום. כדאי שיהיו שלשה דברים – אז הרבה דברים מסתדרים, נופלים במקום.

הקבלה בנה"י – נצחון (נצח) חנוכת הבית (הוד) נרות (יסוד)

אם רוצים למקם בספירות, איפה נשים את הנצחון? פשוט – שייך לספירת הנצח.

מה לגבי חנוכת המזבח, "מזבח חדש בציון תכין", איפה צריך להיות? כתוב בקבלה[קכט] שהמזבח – "מזבח חדש בציון תכין" – הוא המלכות בכלל ויסוד המלכות בפרט, כנ"ל שציון היינו יסוד המלכות. הקרבנות על גבי המזבח הם העלאת מיין נוקבין של הנוקבא.

אבל "מזמור שיר חנכת הבית לדוד" – באיזה ספירה בית המקדש וכליו בכלל? "'וההוד'[קל] זה בית המקדש"[קלא]. במעוז צור אומרים "ושם תודה נזבח". בשביל מה המזבח? הראשונים כותבים – מהי חנוכת המזבח אחרי נס הנצחון? בשביל מה? קבעו ימים אלו להלל[קלב] והודאה. אחרי נס של נצחון ההקרבה על המזבח היא ביטוי ההודאה – "תודה נזבח". ובכלל, כל הבית הוא הוד. חנוכת הבית, כולל חנוכת המזבח, עיקרה הוד – להודות, להלל ולהודות לקב"ה על הבית. [ומיד מגיעים ל-ה' טבת.] כן, צריך להיות "בית מלא ספרים" (ההוד בעשרת המבצעים[קלג]), היינו התכלית של "דידן נצח".

בכלל, יש מזבח שצריך לטהר – מהי הטהרה מהטומאה? פעולה שלנו. בצבא יש הרבה סוגי חיל – יש חיל הקרב, ויש חיל מיוחד שאחרי הקרב עושים נקיון, עושים טהרה. באיזה ספירה הם? חיל הקרב בנצח, מנצחים, ואלה שבאים אחרי הנצחון לעשות נקי, לטהר, הם בהוד. נמצא שבספירות נה"י (חלק המוטבע שבנפש) חנוכת המזבח היא בהוד, "איהי [המלכות המעלה מ"ן, המזבח] בהוד".

אם שני אלה הם נצח והוד, מה לגבי המנורה? סתם כך המנורה בדרום – חסד, "הרוצה להחכים ידרים"[קלד], גם חכמה, כמו שתיכף נסביר. בחג"ת המנורה והאור בחסד, "אברהם התחיל להאיר"[קלה]. אבל אם רוצים לעשות שלישיות – כעת נקח את השלישיה של טעמי חנוכה ונעתיק אותה בכל רמות הספירות, בנה"י (מוטבע), בחג"ת (מורגש), בחב"ד (מושכל) וב-ג רישין שבכתר. זו התבוננות שלמה שכמדומני לא עשינו אף פעם, כי אף פעם לא חלקנו את חנוכה לדריי דינים, פשט גמור. עשינו משהו דומה לזה – אבל מאד מענין שההקבלות יוצאות אחרת – בענין הכנעה-הבדלה-המתקה, יסוד היסודות של החסידות, בשלישיות הספירות בביאורי "הרכבת אנוש בראשנו".

כעת אומרים אותו רעיון: יש כאן שלשה דברים – הנצחון, עם העצה הטובה שנפלה בלבם; טהרת-חנוכת הבית והמזבח מחדש; נס הנרות. כמו שאמרנו במגלת אנטיוכס, שני האחרונים מקבילים – בזמן נס הנרות מטהרים את הבית המקדש. איפה המנורה צריכה להיות בנה"י? המנורה היא של השמן, שבנה"י הוא ספירת היסוד. מתי ספירת היסוד מכונה שמונה? אמרנו קודם – למה עושים את חנוכה שמונה ימים? בגלל הברית. ברית עושים לשמונה – מתי יסוד הוא השמיני? את שמונת הנרות מכוונים לבינה עד מלכות, שמונה לשונות יפיס, אבל הברית היא מ"יסוד אבא ארוך עד יסוד ז"א"[קלו], שמונה ספירות מחכמה עד יסוד. שמן במוחין הוא פנימיות אבא ובמדות ה"זרעא חייא", "זרע אמת"[קלז], של היסוד.

צריך לומר שיש משהו במנורה שהיא תיקון הברית. מדליקים לו נרות כנגד לו צדיקים וכל צדיק מספר את הסיפור שלו[קלח] – מה הסיפור? בזכות מה הוא מאיר? בזכות שמירת הברית שלו. זו הכוונה במזיגת השמן. היום קונים הכל מוכן, קצת חבל. יש הרבה כוונות במזיגת השמן לנר חנוכה, והכוונות הן של תיקון הברית (בסוד שם ביט, שמן באתב"ש).

שוב, בתוך הנה"י – ככה נכוון – יש נצחון בנצח, טהרת וחנוכת הבית והמזבח בהוד (שוב, צריך לטהר כי טמאו את המזבח בדבר אחר – הקריבו דבר-אחר לעבודה זרה, ובכך שקצו את המזבח, עבודה זרה ודאי בהוד, "הודי נהפך עלי למשחית"[קלט], "כל היום דוה"[קמ]) ונס הנרות ביסוד, נס של "ועמך כֻלם צדיקים"[קמא], שמן הברית.

הקבלה בחג"ת: מנורה (חסד) נצחון (גבורה) חנוכת הבית (תפארת)

איך בחג"ת? כבר אמרנו ש"מנורה בדרום", החסד. קודם שמנו ביסוד, כעת בימין, המנורה בימין.

מהי הגבורה? הנצחון – פשוט. הגבורה היא שרש הנצח, "שכל את ידיו"[קמב].

מהי התפארת? "כתפארת אדם לשבת בית"[קמג] – חנוכת הבית. חנוכת המזבח יותר מתאימה להוד וחנוכת הבית יותר בחינת תפארת (שם התפלה היא בסוד רחמי, רחמים, פנימיות ספירת התפארת). "כתפארת אדם לשבת בית" – אדם יושב בבית, הבית עושה אותו אדם. אדם הוא ספירת התפארת, "שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון"[קמד].

הקבלה בחב"ד: מנורה (חכמה) חנוכת הבית (בינה) נצחון (דעת)

איך בחב"ד? שנשים לב, בכל מקום הדברים משתנים, וכך יוצא בפשט. משהו מאד חשוב בהתבוננות – שההקבלות כאן הן מאד פשט, אבל המיקום בקוים משתנה לגמרי. בחב"ד וב-ג רישין שבכתר יהיה עיקר החידוש. "הרוצה להחכים ידרים" – מנורה בדרום, פשוט שנס הנרות הוא החכמה, האור. "אין לנו רשות להשתמש בהן אלא לראותן בלבד"[קמה] – הראיה היא החכמה.

מה הבינה? "'ההוד' זה בית המקדש", ובחב"ד הבית הוא הבינה – "בינה עד הוד אתפשטת"[קמו]. בחב"ד החכמה כמו החסד, בקו ימין, אבל הבינה כמו ההוד, במוטבע. עושים חנוכת בית עם אוכל, עם "אכילת מזבח" ו"אכילת אדם" – למה? בגלל המנורה או בגלל הנצחון? לא. כתוב בפירוש בראשונים[קמז] שדווקא הטעם השלישי הוא הטעם בשביל לאכול ולשמוח. ככה מסבירים. עושים שמח בחנוכה בגלל הטעם של חנוכה, חנוכת המזבח, הוא מקור החגיגה והשמחה – כמו שמחנכים את המזבח עם המון קרבנות, המון אוכל. לא הנצחון ולא המנורה הם אכילה ושתיה, אלא המזבח. "ליהודים היתה אורה ושמחה" – השמחה במזבח[קמח], השמחה באמא, "אם הבנים שמחה"[קמט]. גם פשוט מאד שבמוחין, בחב"ד, המנורה באבא והשמחה של חנוכת הבית באמא.

מה יוצא? חידוש מאד חשוב, שנצחון המלחמה בדעת. זהו חידוש בשביל בחורי ישיבה במיוחד. איפה הנצחון בחב"ד? לא החכמה ולא הבינה אלא הדעת. זו המלחמה, "דעת קדושים", הדעת של תורתנו הקדושה. דעת היא התקשרות – התקשרות לנקודת האמת של התורה, נגד דעת היונים. הדוגמה הכי פשוטה – אם דעת היונים שהעולם קדמון, דעת תורה לא ככה. דעת היא השקפה. עיקר המלחמה והנצחון הוא נצחון של הדעת – דעת תורה נגד דעת יון. שוב, זהו חידוש מאד חשוב – איפה לוחמים, איפה ממשיכים להלחם נגד יון? בספירת הדעת. בשביל דעת צריך להיות אדם, "אתם קרויים אדם ולא אומות העולם קרויים אדם", שהרי "אל אחר אסתריס ולא עביד פירין", אין לו דעת.

הקבלה ב-ג רישין: נצחון (אמונה) מנורה (תענוג) חנוכת הבית (רצון)

איך בכתר? יש בכתר אמונה-תענוג-רצון. איפה אור המנורה? מה התענוג של החג הזה? צריך חוש חסידי – התענוג הוא להסתכל בנרות[קנ]. התענוג הוא רישא דאין, "אין לנו רשות להשתמש בהן" – לא תענוג של שימוש, אלא של "לראותן בלבד". מצד אחד הרבי אומר שכל נר חנוכה הוא "על פתח ביתו מבחוץ", להאיר את החוץ, ומצד שני אומר שעיקר המצוה הוא לא ה"פרסומי ניסא" אלא עצם הדלקת האור, להסתכל על האור, גם בלי פרסומי ניסא. פרסומי ניסא היינו תוספת יוקר של חנוכה. התענוג של חנוכה הוא רישא דאין, המנורה.

חידוש העבודה הוא "ושם נעשה לפניך... כמצות רצונך". חללו ושקצו וטמאו, והמקום שדואגים לטהר הוא הרצון – "כמצות רצונך", לקיים מחדש את מצוות המקדש, על ידי חנוכת המזבח, חנוכת הבית, חנוכת כל כלי הקדש ולפעמים כתוב גם חנוכת המנורה, הכל צריך לחנך.

לפי זה, איפה המלחמה? באמונה. כמו שאמרנו במוחין שהמלחמה היא בדעת, בכתר המלחמה היא ברדל"א, באמונה – אמונה נגד אמונה, אמונה קדושה נגד אמונה טפלה. אלה שאוהבים דווקא לקשר את חג החנוכה לנצחון המלחמה – בסוף רואים שהם צודקים. מה הנקודה העיקרית של המלחמה, שהיא בעצם הנקודה העיקרית של הכל? מסירות נפש בפועל ממש על אמונת ישראל. נס הנרות הוא תוצאה – ה' עושה, ה' בסדר, הוא עושה לנו נס בנרות. טהרת-חנוכת המזבח זו דאגה שלנו כדי לעבוד את ה' בביתו תמידין כסדרן מדי יום ביומו. אבל מסירות הנפש, שהיא ה"עצה הטובה" שנפלה בלבם, באה מהאמונה.

ליד הנרות אנחנו אומרים – אחד השירים ששרים, אני מקוה שכולם שרים אותו – "עצתו אמונה, פעולתו אמת". מקור העצה הטובה שנפלה להם היא אמונה, שצריך להלחם על האמונה. אם נלחמים על האמונה ה' נותן לי את התענוג להסתכל באור שמתגלה מתוך מסירות הנפש שלי, וגם נותן לי את הזכות לקיים את מצוותו בשלמות, "ושם נעשה לפניך כמצות רצונך", עושים לה' "דירה בתחתונים" כרצונו יתברך.

אם כן, זהו עיקר הדרוש להבנת שלשת הממדים של חנוכה, ואיך בכל שלישיה שלשת הטעמים מצטרפים בצירוף אחר. אמונה-תענוג-רצון הם גם אברהם-יצחק-יעקב[קנא], רק שבמוחין אברהם היה המנורה וגם במדות הוא היה המנורה, אבל בכתר אברהם הוא המלחמה – המלחמה על האמונה. איפה הוא נלחם? קודם הוא נלחם עם אביו (בכלל, מהאבא יורשים אמונה), שבר את הפסלים שלו, אח"כ הוא נלחם עם המלכים. הוא נלחם ונצח, והרמב"ן כותב שמלחמה זו רומזת למלחמות של מלך המשיח. כמו שאמרנו, יון עדיין לא נגמר – קיים עד משיח. צריכים דעת נגד דעת ואמונה נגד אמונה. אז זוכים גם לתענוג ורצון, ולכל המדות.

אז שיהיה לחיים לחיים.

נגנו "אין כאלהינו" של הדלקת נרות, "וזרח השמש".

רק הנצחון, איפה הוא היה? בכתר – אמונה (אברהם), במוחין – דעת (יעקב), במדות – גבורה (יצחק), במוטבע – נצח (אברהם). יפה שהסדר הוא אברהם, יעקב ויצחק, ובסוף שוב אברהם, "נעוץ סופן בתחלתן".

נשלים את המלכות: הפשט של המלכות הוא המזבח, הבית, "איהי בהוד"[קנב], אבל המלכות מקבלת מכולם. הבית העליון הוא בינה והבית התחתון מלכות, "הא בהא תליא".

ולסיכום:

	אמונה נצחון תענוג נרות רצון חנוכת הבית
חכמה נרות		בינה חנוכת הבית
	דעת נצחון
חסד נרות		גבורה נצחון
	תפארת חנוכת הבית
נצח נצחון		הוד חנוכת הבית
	יסוד נרות
מלכות חנוכת הבית

כמה שוה חזיר? 225, הוד ברבוע. "והודי נהפך", אבל הוא עתיד להתהפך בחזרה. זהו המזבח. ידוע[קנג] שיכולה לבוא סנהדרין ולבטל לגמרי את הקרבנות. באמת כתוב ש"כל הקרבנות בטלים חוץ מקרבן תודה"[קנד] – פשט, בחז"ל, ש"תודה נזבח", המזבח רק בשביל להודות, זה מה שישאר. אבל יש גם שלב שהכל בטל. כנראה שלפני שנגיע לצורך להקריב חזירים – יבטלו לגמרי, כבר נהפוך להיות צמחונים (כאשר יתגלה בכל אחד ואחת מאתנו הניצוץ של משיח שבו – "צמח שמו"[קנה]). לחיים לחיים.

שיר המעלות.

נספח: ד"ה "זאת חנוכת המזבח" תר"ם

(א) זאת חנוכת המזבח ביום המשח אותו, וכתי' זאת חנוכת המזבח אחרי המשח אותו. וצ"ל שרש ענין החנוכה מהו וענינה אשר עי"ז נבין ענין קריאת שם חנוכה שכינו חז"ל על מציאת פך של שמן חתום בחותמו של כה"ג כידוע ממארז"ל מאי חנוכה כו' בך"ה בכסליו כו' וטמאו כל השמנים כו' ומצאו פך א' חתום בחותמו של כה"ג כו' נעשה נס והדליקו ממנו שמונה ימים. ולפ"ז עיקר הנס הי' מה שהדליק שמונה ימים פך שלא הי' בו אלא כדי להדליק יום אחד לבד, וא"כ למה כינו לקרותם ימי חנוכה. ובאמת ענין החינוך הוא עד"מ שמחנכין הקטן להרגילו לילך לביה"ס שזהו בעת התחלתו דוקא, אבל כשמתרגל א"צ כלל לחינוך, ובהמ"ק היו מדליקין ומקריבין קודם שטמאו, א"כ אח"כ כשנצחו כו' רק שלא הי' להם שמן טהור, נעשה נס כו' ומהו קריאת שם חנוכה, שלכאורה אינו שייך כלל וכלל לענין מה שנעשה נס והדליקו שמונה ימים כו', גם מה שקורין פ' הנשיאים בחנוכה מובן שיש להם שייכות זל"ז אשר לפי הנ"ל אינו מובן שייכותם זל"ז, גם צ"ל מ"ש ביום המשח, ואח"כ אמר אחרי המשח אותו כו', ואם זהו ביום אינו אחר המשח, ואם אחר המשח דוקא אינו מוכרח שיהי' ביום המשח אותו, ואיך יתקיימו ב' מקראות אלו כו'. ויובן בהקדם שרש ענין הקרבנות שהיו מקריבים פרים אילים וכבשים ע"ג המזבח, והעיקר הי' הקרבת חלב ודם, ואש שלמעלה הי' יורד על המזבח בדמות ארי' וכמ"ש בזהר ארי' דאכיל קרבנין, וצ"ל שרש ענין זה. ויובן זה ע"פ משארז"ל תפלה כנגד תמידין תקנו שעיקר ענין התפלה הוא כדי לדבקה בו ית' בתכלית היחוד, ולא די במה שמדבק נפשו האלקי' שהלא היא חלק אלק' ממעל וגם קודם התלבשותה בגוף היתה עומדת לפניו כמ"ש חי ה' אשר עמדתי לפניו ומסתמא היתה עמידתה באהוי"ר, במכ"ש ממלאכים דכתי' בהם ויעמידם לעד לעולם שענין עמידתם זה הוא באהוי"ר ואם המלאכים שהם מחיצוני' הכלים עמידתם באהוי"ר כ"ש עמידת הנשמות שהם מפנימיות הכלים כנודע, וגם ענין שם עמידה למעלה ז"ע הביטול שהרי לא שייך ענין עמידה גשמי' אלא ע"ש שעומדים בבחי' הביטול עש"ז עצמו נק' בשם עמידה כמו העומד לפני המלך שעומד בביטול עצום מפני אימת ופחד המלך כו', א"כ ענין דביקת נה"א הלואי שיהי' ביטולה בהיותה מלובשת בגוף עד שיהי' בערך לאופן ביטולה קודם שנתלבשה בגוף אלא שכל ענין ירידתה בגוף הוא בכדי שגם נה"ב יהי' לה ג"כ ביטול לאלקות, וזהו דכתי' ואהבת בכל לבבך וארז"ל בשני יצריך שגם היצה"ר ישוב לאהבת ה', וזהו ע"י הקדמת פסוק שמע ובשכמל"ו, שע"י ההתבוננות והעמקת הדעת בבחי' ביטול אמיתי דאחד בחי' יחו"ע וביטול היש דועד בחי' יחו"ת עי"ז גם היצה"ר ישוב לאהבת ה' ולדבקה בו ית', וזהו תכלית ירידת הנשמה בגוף כו'.

קיצור. ענין חנוכה, ולמה כינו לקרות חנוכה שהנס הי' בשמן, יובן בהקדם הקרבנות ע"פ משארז"ל תפלות כנגד תמידין תקנו, שענין התפלה לדבקה בו ית' שגם הנה"ב יבא לדבקה בו כו'.

ט) ואמנם כדי שיהי' בחי' המשכת הקטרת שהוא בחי' מקיף צ"ל משיחת המזבח בשמן המשחה, כי הנה ענין ובחי' שמן המשחה הוא בחי' הממוצע בין פנימי למקיף, כי השמן הוא משקה ובשמן הזה הי' מעורב בשמים ראש, מר דרור קנמן בשם כו' שהוא ענין הריח, א"כ הי' תערובות בחי' פנימי ומקיף, והיינו להיותו בחי' הממוצע בין פנימי למקיף לכן הי' יכול לסבול שניהם, ועכ"ז מהותו הוא שמן שהוא משקה היינו מה שנמשך בבחי' הפנימיות, והיינו כי עיקר המכוון מהמקיף שיומשך בחי' או"פ רק שא"א בלי ממוצע כו', ומ"מ בחי' מקיף נקרב ביום המשח אותו שהכל בחי' אחד, משא"כ שארי הקרבנות שהם אכילת מזבח, ולזבח השלמים, כל הבקר לעולה הי' אחרי המשח, שמתחלה הי' צ"ל בחי' המקיף שז"ע בחי' החינוך, ואח"כ הי' אכילת מזבח, ולכן בקרבנות שהם אכילת מזבח כתי' אחרי המשח אותו, ובקטרת והבאת הקערות שהם בחי' מקיף ובחי' כבוד כתי' ביום המשח כו'.

ועפ"ז יובן ג"כ ענין קריאת שם חנוכה שכינו רז"ל על המצא הפך, והצלתם בהצלחתם שגברו מ' בית חשמונאי, דהנה פי' שטמאו כל השמנים שהי' בהיכל, זהו שכמו שיש בקדושה בחי' חכ' כן בלעו"ז יש בחי' חכ' דקלי' שהיא לעומת בחי' הקדושה ממש, ולכן הפליגו כל ספרי המוסר בלימוד חכ' חיצוני', ובגמ' אמרו שילמוד בשעה שלא יום ולא לילה, וע' בסש"ב שביאר איך שמטמא חב"ד שבנפשו, והיינו שנמשך בחי' או"מ דטומאה ששרשה מבחי' אבי אבות הטומאה, ונמצא מובן ענין שטמאו כל השמנים היינו שע"י הסטה הסיטו והזיזו ממקומו את בחי' חכ' דקדושה שיומשך עלי' בחי' מקיף דקלי' ע"ד טומאת החב"ד ע"י הלימודי' בס' חיצוני', ולהיות כן לא הי' מקום כלל על בחי' השראת הקדושה בבהמ"ק וממילא לא הי' באפשרי להיות בחי' בירור הקרבנו' וכנ"ל ששמן המשחה הוא הממוצע כו', ואם כי בו יש בשמים ראש בחי' ריח עכ"ז מהותו הוא שמן, וכשטמאו כל השמנים אז גם מבחי' שמן זה לא הספיק שיוכל להיות גם עבודת הקרבנות כו', ולכן כשמצאו פך א' של שמן חתום בחותמו של כה"ג שענין החותם הוא שלא יקרב וישלוט בו ידי זרים, והפך מוקף צמיד פתיל שזהו בחי' או"מ כו' וממילא לא שרה עליו רוח הטומאה שהרי או"מ דוחה ומסמא כו' כידוע ולא הי' בו אלא כדי להדליק יום א' והיינו כמו שנמשך בסדר המדרגות שע"י הממוצע הנ"ל נמשך בחי' הפנימי' בכ"י תמיד, נעשה נס והדליקו ממנו שמונה ימים, ענין בחי' שמונה נודע כי בחי' הבינה היא תמינאה, ובינה מקור כל המקיפי' שבז"א, וכלליות השמונה ימים הן מן הבינה עד המל', להורות על חיבור המקיף עם הפנימי שזהו כמו שמן המשחה שהוא עצמו שמן ובו בשמים ראש כו' ריח מקיף, לכן קראו שם יו"ט זה בשם חנוכה, והיינו שזהו כדוגמת חנוכת המזבח והמקדש וכל כליו, והגם שעיקר הנס לכאו' הוא מה שגברו כו' ונצחום, מ"מ בלתי הפך הזה של כה"ג שהוא חיבור בחי' המקיף עם הפנימי לא הי' בחי' השראת הקדושה, ולכן קראו אותו שם חנוכה שכשם שכששרה הקדושה במעשי' ש"י עשו הנשיאים חנוכת המשכן והמזבח בקערות וזבחים ועולות, כ"ה כשטמאו כו' ומצאו פך חתום כו' ה"ז ג"כ כמו חנוכה הנ"ל, ולכן קורין פ' הנשיאים בחנוכה כו'.

קיצור. שכדי להיות המשכת בחי' הקטרת זהו ע"י ממוצע והוא שמן המשחה שהי' שמן ובו בשמים ריח, ומ"מ במקיף נא' ביום המשח ובקרבנות אחרי המשח, ועפ"ז יובן ענין שם חנוכה שמצאו פך חתום חיבור המקיף עם הפנימי, והדליק שמונה ימים שיומשך המקיף בבחי' פנימיות כו'.