אור ל-ח' כסלו תשע"א, מרכז אסנט, צפת

י"ב חושים

[השיעור ניתן באנגלית ומהווה המשך לשיעור הקודם שניתן בעברית.]

יב השבטים והחדשים

ערב טוב, איזה תענוג להיות כאן, משמח לראות את כולם כאן יחד. הכותרת של הערב היא יב חושי הנשמה עליהם מדובר בספר יצירה[א]. ספר יצירה הוא ספר הקבלה הקלאסי הראשון, שמיוחס לאברהם אבינו ולפעמים מייחסים את עריכתו כפי שנמצא בידינו לרבי עקיבא, רבו של רשב"י, מחבר הזהר.

ספר יצירה מלמד כיצד כל הבריאה מבוססת על עשר ספירות – שפירושם הפשוט הוא עשרת המספרים מ-1 עד 10 ו-כב אותיות לשון הקדש, שיחד הם לב נתיבות חכמה. כב האותיות מתחלקות לעשר ושתים עשרה, והעשר בעצמן מתחלקות לשלש ושבע. שלש האותיות נקראות "ג אמות", שבע האותיות בגדכפרת נקראות "ז כפולות" (כי יש להן הגיה כפולה, כמו בּ ו-ב) ו-יב האותיות ה ו ז ח ט י ל נ ס ע צ ק נקראות "יב פשוטות".

חושים וחדשים

יב האותיות הפשוטות שייכות ל-יב החושים, שהם הנושא שלנו. החושים גם מקבילים ל-יב חדשי השנה (גם המלה חדש דומה למלה חוש), יב שבטי ישראל, ועוד הרבה מבנים של יב. חדשי השנה הם הזמן המסוגל לגלות את החושים ולהביא אותם לגילוי בנשמה.

הנושא של החושים הוא נושא גדול, וכל חוש צריך שיעור בפני עצמו (אם לא יותר). בדרך כלל רגילים לדבר על חמשה חושים, גם בתורה יש את המושג של חמשת החושים – ראיה, שמיעה, ריח, טעם, מישוש – אבל כאן אנחנו מדברים על יב חושים. יב החושים כוללים את חמשת החושים ויש בהם עוד שבעה. ננסה בקיצור להזכיר כל חוש (החל מניסן) – להסביר מה הוא אומר, ומה הביטוי שלו בנשמה כלפי ה', אבל קודם נתחיל לסדר את החדשים והשבטים.

בחדשי השנה יש שני סדרים – סדר החדשים שמתחיל מניסן, "החדש הזה לכם ראש חדשים", וסדר השנים שמתחיל בדרך כלל מתשרי, מראש השנה. כשמדברים על יב החדשים מתחילים מניסן.

סדר השבטים של החדשים

סדר ההקבלה של החדשים והחושים לשבטים, הוא לפי סדר החניה של השבטים סביב המשכן במדבר. בגלל שהסדר הזה הוא מיוחד – לא לפי סדר התולדה של השבטים – גם למספר הסידורי בסדר הזה יש חשיבות. יש כמה הקבלות של החושים לחדשים, אבל האריז"ל אומר שהכי נכונה היא ההקבלה לפי סדר חנית השבטים במדבר סביב המשכן.

השבטים חנו בארבעה דגלים, מה שמתאים לחלוקת החדשים לארבע העונות. ארבעת המחנות חונים בארבע רוחות השמים. שלשת השבטים הראשונים, תחת "דגל מחנה יהודה" – יהודה, יששכר וזבולון – חונים במזרח ושייכים לשלשת חדשי האביב. אחר כך עוברים לדרום, כנגד חדשי הקיץ, ושם חונים ראובן, שמעון וגד, "דגל מחנה ראובן". במערב חונים אפרים מנשה ובנימין, "דגל מחנה אפרים" (כל בני רחל, כאשר לא מונים את יוסף בפני עצמו, אלא הוא מתחלק לשני שבטים, כברכת יעקב) – כנגד חדשי הסתיו, החל מתשרי (תחילת השנה למנין השנים).

במזרח כולם בני לאה, אך לא מתחילים שם מהראשון אלא מהרביעי – הרביעי, החמישי והששי (האחרון). אחר כך (בדרום) חוזרים לבנים הראשונים של לאה – ראובן ושמעון – כנגד חדשי הקיץ. הבן החסר של לאה הוא לוי, שלא מונים אותו יחד עם שאר השבטים, ובני שבטו חונים במחנה לויה, הפנימי למחנה ישראל, סביב המשכן. לכן, במקום לוי נוסף אחרי ראובן ושמעון – גד, הבן הראשון של זלפה שפחת לאה (שמסיבה זו מצטרף לבני לאה). אחר כך (במערב) עוברים לבני רחל – יוסף המתחלק לאפרים ומנשה, ובנימין – שלשת חדשי הסתיו, תשרי-מרחשון-כסלו. צריך לחיות עם הזמן, אנחנו בחדש כסלו שהשבט שלו הוא בנימין, ועוד מעט נראה גם מה החוש שלו. המחנה האחרון, בצפון, הוא "דגל מחנה דן" – דן (הבן הראשון של שפחת רחל, בלהה) אשר (הבן השני של שפחת לאה, זלפה) ונפתלי (הבן השני של בלהה) – כנגד חדשי החורף.

החג המתקרב הוא חנוכה, והוא החג היחיד שמחבר שני חדשים שונים בשנה – חלקו בכסלו וחלקו בטבת – נמצא שהוא שייך לסוף הסתיו ותחלת החורף, ובשבטים הוא מחבר את בנימין ודן (הכל לפי ההקבלה של האריז"ל – ידענו שיש יב חדשים ו-יב שבטים, וכעת הסברנו בקיצור מי שייך למי).

יב החושים בהפשטה

כעת נגיע לנושא של יב החושים – יב כחות נפשיים. אנחנו הולכים להתבונן ב-יב החושים, ולתת הסבר עמוק מה הכוונה של כל אחד, על ידי שנתפוס את המהות, את האופי המופשט של כל חוש וחוש.

חוש הדבור, יהודה – הבעה

יהודה – לדעת להודות

החוש הראשון הוא חוש הדבור – החוש של יהודה. יהודה הוא מלך, ויש כח מלכותי בדבור שלו – "בדבר מלך שלטון"[ב], "אי אמר מלכותא עקרנא טורי, עקר טורי"[ג] – כח המלך הוא בדבורו. כאשר יהודה נולד אמרה לאה "הפעם אודה את הוי'"[ד]. רש"י מסביר שם שהיא מודה לה' על כך שקבלה יותר מחלקה היחסי בבנים – היא ידעה ברוח הקדש שבעלה ישא ארבע נשים והם יולידו שנים עשר שבטים, יוצא לפי החשבון שכל אשה תלד שלשה שבטים. לכן כעת, כשהיא ילדה את הבן הרביעי, יותר ממה שמגיע לה, עליה להודות לה' במיוחד על כך שקבלה יותר מחלקה.

לפי זה יהודה היינו להודות – דבר שעושים במלים, בכח הדבור. אם כן, הבטוי הכי חשוב שמביעים מהנשמה למישהו אחר הוא תודה[ה]. בפרט על המלך להודות להשי"ת על שהמליך אותו (ללא שום זכות מצדו) וגם לעמו שהכתירו אותו ("אין מלך בלא עם" שמכתירים את המלך). זו דוגמה למה שננסה לעשות הערב – לקחת את המושג כפי שהוא מופיע בספר יצירה ולהפשיט אותו כך שיהיה יותר משמעותי עבורנו.

דוגמא להבעה – רקוד

החוש הראשון שיש לאדם הוא חוש הדבור, ואנחנו קצת מפשיטים ומסבירים אותו כחוש הבעה בכלל.

כל מי שעוסק בחינוך צריך לדעת שלכל תלמיד יש אינטליגנציה מיוחדת, לכן אי אפשר ללמד את כל הכתה בשוה, אפילו כתה קטנה, כי לכל אחד יש את החוש, הכשרון והאינטליגנציה שלו. בשביל לדעת מה החוש של הילד, צריך להפשיט את הטרמינולוגיה של ספר יצירה, ואז קל יותר לחוש מהם יב החושים ולזהות אותם.

כשאני אומר שדבור פירושו הבעה, מה הוספתי בכך? אולי מישהו מביע את עצמו בצורה אחרת – אולי מישהי היא רקדנית[ו]. רקוד אינו אחד מ-יב חושי הנשמה, אבל יש מישהו עם כשרון רקוד שגם הוא חוש של הבעה. לכן לא מפתיע שבשנים האחרונות ישנם כל מיני נסיונות לכתוב נוטאציה, כלומר רישום באותיות, של כוריאוגרפיה של רקוד. אם הרקוד הוא הבעה וצורת תקשורת, ממילא צריכה להיות דרך לרשום את המסר שלו. אם אני חוקר מאיפה בא כשרון הרקוד, אני מבין שהוא בא מהמקום של הבעת 22 האותיות בנפש – חוש הדבור.

חוש העיון, יששכר – חשיבה רציונאלית (ההבדל בין דבור לעיון, רחל ולאה, שני סוגי חשיבה)

החוש השני הוא העיון, מחשבה – ולפעמים נקרא גם הרהור – והוא שייך לשבט יששכר. כיצד נבין את זה שיששכר בא אחרי יהודה. הרי, בהשקפה ראשונה, מי ששולט על עצמו קודם חושב ומתכנן מה לומר ורק אחר כך אומר את הדברים. לכן, לכאורה נראה שהמחשבה צריכה לבוא לפני הדיבור, ואילו בפועל יהודה שהוא חוש הדבור קודם ליששכר שהוא חוש המחשבה. מדוע?

רחל ולאה

כדי לענות על השאלה הזו, עלינו להתבונן קודם בסיבה לסדר השבטים במחנה. הצורה הפשוטה ביותר להבין את סדר השבטים לפי המחנות הוא שסדר זה מקביל לאמהות שלהם. לעם ישראל יש שלשה אבות וארבע אמהות, אך חוץ מארבע האמהות ליעקב לבד היו ארבע נשים (שבזכותן הוא פורץ לארבע רוחות העולם – "ופרצת ימה וקדמה וצפנה ונגבה").

נקל לראות ששלשת חדשי האביב, שלשת השבטים הראשונים – יהודה יששכר וזבולון – הם שלשה מבניה של לאה. אולם, לאה לא מקבילה לספירת המלכות, כח הדבור. לאה מקבילה לעלמא דאתכסיא, לכח המחשבה, ואילו דווקא רחל מקבילה לספירת המלכות וכח הדבור.

המרכבה מורכבת משלשת האבות ורחל אמנו – חסד-גבורה-תפארת ומלכות, ארבעת רגלי המרכבה. לאה היא לא מלכות, אלא בינה – ה-ה הראשונה של שם הוי' – ורחל היא מלכות, ה-ה האחרונה של שם הוי'.

הקשר של יהודה לרחל

למרות שיהודה הוא הבן הרביעי של לאה, הוא שבט המלכות, ולכן שייך לרחל בדרך עמוקה. בחמשה חומשי תורה לא מופיע דוד המלך – רק יותר מאוחר – אבל מהרגע שדוד המלך מופיע בעולם הוא לוקח את מקום הרגל הרביעית של המרכבה. דוד המלך בא משבט יהודה – הוא בן של לאה, אבל יש לו קשר פנימי לרחל (ורמז: רחל עולה דוד פעמים טוב, הרי דוד היה "טוב ראי").

הענין מזכיר את מה שדובר לעיל, שלאה ידעה ברוח הקדש הפנימית שלה ששלשת הבנים הראשונים הם שלי, ואילו הבן הרביעי בעצם כבר שייך לאמא אחרת. ה' ראה שלאה לא אהובה כרחל ונתן לה בנים לפני רחל – זה מתבטא בשלשת הבנים הראשונים שלה – ומי היתה צריכה ללדת אחריה באופן טבעי? אחותה רחל. היתה סיבה טובה ועמוקה למה לא היה כך, אבל באופן טבעי הייתי חושב שקודם לאה הבכירה תלד את שלשת ילדיה, ואחריה רחל תלד את שלשת ילדיה. זו דרך פשוטה להבין שהילד הרביעי של לאה בעצם היה צריך להיות הבן הראשון של רחל.

דבור לפני מחשבה

באיזה אופן שנפרש זאת, ליהודה יש קשר מיוחד לרחל, לפי כתבי האריז"ל. שני החדשים הראשונים הם יהודה ויששכר, שבספר יצירה הם דבור ומחשבה. סדר השבטים הוא סדר קרבנות הנשיאים בחנוכת המשכן, וכתוב שיששכר הוא שנתן את העצה להקריב קרבן לחנוכת המשכן[ז] – לכן הוא היה צריך להיות הראשון, לכאורה, כי הוא שנתן את העצה, אבל ה' אמר שבמציאות יהודה יהיה ראשון כי הוא המלך.

לכן יוצא שהסדר הוא דבור לפני מחשבה. דבור ומחשבה הם בעצמם הכחות של רחל ולאה. באופן ביולוגי שני השבטים הם בנים של לאה, אבל יהודה קשור לרחל, ויש משהו ביששכר שהחוש שלו – מחשבה, תכנון ונתינת רעיונות מה לעשות – שייך לנשמה של לאה[ח].

כמו שאמרנו לאה היא מחשבה ורחל היא דבור. המחשבה היא "אור המאיר לעצמו" ואילו הדבור הוא "אור המאיר לזולתו", והרמז: מחשבה דבור עולה שניאור, אור הנסתר ואור הנגלה (שביחד עם לאה רחל עולה שלמות של 841 = 29 ברבוע, שהוא מספר ההשראה של 21, שם אהיה ב"ה).

כל השבטים הם בני לאה ורחל ושתי השפחות שלהן – שהן חלק מהן ושייכות להן – אז כל השבטים באים משתי האמהות, שתי האחיות (שאצל האריז"ל הן שתי דמויות – שני פרצופים – שיהפכו לאחד כשיבוא משיח), ושני החושים הראשונים שייכים לשתיהן יותר מכל האחרים, החדש הראשון הוא הדבור ששייך לרחל והחדש השני הוא המחשבה ששייכת ללאה.

הבכי של לאה

ללאה היו עינים רכות, "ועיני לאה רכות"[ט]. אונקלוס מתרגם שעיניה היו יפות, אבל רש"י לא מסביר כך, אלא שהיו לה עינים רכות בגלל שבכתה. למה היא בכתה? לאה היתה הבת הבכורה של לבן, האחות הגדולה של רחל, והן ידעו שיש להם שני בְנֵי דוֹד – יעקב ועשו בניהם של יצחק ורבקה. הבכור היה עשו הרשע, והצעיר היה יעקב הצדיק. לכן אנשים אמרו שהבת הגדולה תהיה לבן דוד הגדול והבת הצעירה לבן דוד הצעיר. דהיינו, שגורל לאה הוא להנשא לעשו הרשע וגורל רחל הוא להנשא ליעקב הצדיק. כיון שכך אנשים אמרו, ולאה האמינה להם[י], לכן היא בכתה. היא לא בכתה מתוך יאוש, כמו שמוסבר בחסידות – אסור לבכות מתוך יאוש ר"ל – אלא היא בכתה בתפלה, לשנות את המציאות. הדמעות שלה פעלו, והיא נישאה – הראשונה – לבן דודה הצעיר, יעקב.

חשיבה לוגית

מה לומדים מכך? כאן טמון הענין של כח המחשבה. הגם שלא צריך להאמין למה שאנשים אומרים, אבל זה שכל ישר, שהבכור ישא את הבכורה והצעיר את הצעירה. זאת דוגמא לאדם שמושפע מהגיון, מלוגיקה.

לפני שה' העלה את אברהם למעלה מהכוכבים – אברהם האמין בגורל. הוא אמנם האמין בה', האמין שה' אחד, ועם זאת האמין גם באסטרולוגיה, עד שה' הוציא אותו החוצה מעל הכוכבים[יא], ולימד אותו שהנשמות של היהודים הם למעלה מהמזלות, "אין מזל לישראל". את אברהם ה' הוציא מהגורל, מהאסטרולוגיה, ולאה הוציאה את עצמה על ידי הבכיה שלה מהלוגיקה לפיה הגדולה לגדול והקטנה לקטן. החשיבה של לאה לכתחילה היא חשיבה לוגית, שמתאימה לחוש העיון של יששכר.

הבעה וניתוח

לעומת לאה – שיש לה את כח ההתבוננות, רחל היא האמא של המלכות, של כח הדבור. כפי שאמרנו, כאשר מלך אומר מלה זהו כח שפועל – "אי אמר מלכותא עקרנא טורי, עקר טורי". כתוב בתניא[יב] שאי אפשר לדבר בלי לחשוב – אין דבור בלי מחשבה. דבור בלי מחשבה הוא שטויות חסרי טעם. לפיכך, חייבים להגיד שגם יהודה, שהוא חוש הדבור, חושב לפני שהוא מדבר. גם מלך חושב לפני שהוא מדבר. אבל יש הבדל עמוק בין סוגי המחשבה.

אמרנו שהחוש הראשון של הנשמה הוא הבעה, בעוד מחשבה היא כח של ניתוח וחישוב שכליים. כתוב בחסידות ששני אנשים – שתי נשמות גדולות, כמו שני ראשונים – יכולים לבטאות את אותן מחשבות במלים אחרות, סגנון ההבעה מבטא את האישיות. כשאיני קורא מתוך דף, איני יכול לומר מה תהיה המלה הבאה שלי – המלה היא ביטוי של הנשמה. למלך יש את כח ההבעה שלו, הסגנון שלו.

המחשבה מאחורי הבעת הדבור אינה המחשבה הרציונאלית, ההגיונית, של לאה. רחל מדברת, ולכן היא חושבת שונה מלאה. היא לא בוכה על שני בני הדודים – אפשר לחשוב שהיא לא בוכה כי היא הצעירה שתנשא לצעיר, אבל באמת היא לא בוכה כי היא לא חושבת על זה, שיקולים לוגיים הם לא הדבר שמניע אותה ויש לה צורה אחרת לנתח ולהבין את המציאות.

חשיבה אינטואיטיבית וחשיבה רציונאלית

אנחנו מסתובבים סביב הנקודה אליה אנו רוצים להגיע. איך ההבדל בין החשיבה של לאה לזאת של רחל מוסבר בפסיכולוגיה המודרנית – מה הם שני סוגי מחשבה של המח? היום קוראים לזה חשיבה אינטואיטיבית וחשיבה רציונאלית-הגיונית. גדולי הפסיכולוגים (וכן המדענים) של העת החדשה אומרים שחשיבה אינטואיטיבית באה מצד ימין של המח וחשיבה אנליטית באה מצד שמאל של המח.

בקבלה צד ימין של המח נקרא חכמה וצד שמאל של המח נקרא בינה. לאה אכן שייכת למח הבינה, אבל מה עם מח החכמה? כתוב שהוא בא לידי ביטוי בדבור. מחשבה באה מהבינה, הבינה נקראת מחשבה. החכמה היא למעלה מהבינה, והדבור בא ממנה "אבא יסד ברתא" – החכמה מייסדת את הדבור-המלכות. הדבור בא ממחשבה אינטואיטיבית.

רחל היא בחורה אינטואיטיבית, היא גם בחורה יפה – אולי זה הולך ביחד. היא זורמת עם האינטואיציה, היא לא כל כך מחושבת. לפעמים החישוב עושה אותך איטי יותר. מי שזורם עם האינטואיציה הוא יותר מהיר (שרש הזריזות בא מצד אבא). בהבעה יש חוש אסטטי – זה הקשר בין אינטואיציה ליפי (גם במדע אפשר לתת הוכחה אסטטית למשהו, כמו שמדען מגלה דברים באופן אינטואיטיבי, כדלקמן).

חשיבה אינטואיטיבית: הירושלמי והמלך

שני התלמודים – בבלי וירושלמי – שייכים לבינה וחכמה. אנחנו פוסקים כמו הבבלי, שיש לו חשיבה אנליטית, אבל התלמוד הירושלמי יותר זורם, כי הוא יותר אינטואיטיבי. כשיבוא משיח תהיה חזרה לאינטואיציה של הנשמה היהודית (לטבע היהודי), וזה מתחולל דווקא בארץ ישראל.

רק בארץ ישראל יש לעם ישראל דין צבור, והוא מעמיד מלך. למלך יש כח של הוראת שעה – הוא שופט לפי מה שמתאים באותו רגע, ולא לפי האות הכתובה. המלך הוא משהו אחר – התורה אומרת שהוא משהו אחר. מחכים שהמלך יופיע – למלך יש אינטואיציה, והוא מדבר לפי המחשבה האינטואיטיבית שלו.

אמרנו ש"אי אמר מלכותא עקרנא טורי, עקר טורי" – זה כח של רצון, "אין דבר העומד בפני הרצון". המלך אומר מה שעולה בדעתו. היו צדיקים שאמרו שצריך לסמוך על המחשבה הראשונה, ואם אחר כך יש מחשבה שניה היא מוטעית. בגמרא זה הפוך – המחשבה הראשונה היא הוה-אמינא, והשניה היא המסקנה (זה במיוחד בתלמוד בבלי אבל בתלמוד ירושלמי באמת לא מתעסקים כל-כך בהוה-אמינא). מי שיש לו מח אנליטי צריך לסמוך על המחשבה השניה ולא על הראשונה, אבל מלך – נשמה אינטואיטיבית – צריך לסמוך על המחשבה הראשונה דווקא. הוא מזהה שהמחשבה השניה היא יצר הרע – היה לו רעיון טוב, וכעת היצר הרע מנסה לבטל זאת.

אצל רוב האנשים המחשבה הראשונה באה מהחלק הלא-מתוקן של הנפש – הטבע הראשון – והמחשבה השניה באה מתוך כל התורה שלמדתי, שבאה לתקן אותי, החל מצורת החשיבה שלי. אבל יש אנשים שאינם כך. אצל אחד הצדיקים – האיז'ביצר, שר' צדוק הכהן היה תלמידו – אחד הדברים הבסיסים בלימוד שלו הוא ההסבר שזה האופי של יהודה, שהוא סומך על המחשבה הראשונה שלו, שיש לו כח רצון שמתבטא במחשבה האינטואיטיבית[יג].

המחשבה הראשונה – למי שמודה

החוש הראשון בא מהמח הימני והחוש השני בא מהמח השמאלי, ומכיון שימין בא לפני שמאל לכן בחושים הדבור בא לפני המחשבה. זאת אומרת שיש שרש של האור המאיר לזולתו, אה"ל רחל, שקודם לאור המאיר לעצמו, אה"ל לאה (שעל כן יעקב קובע את עיקר דירתו באהל רחל; יעקב הוא הארה מיסוד אבא דיסד ברתא כנ"ל).

הדבור יוצא מתוך ממד יותר עמוק במחשבה מאשר המחשבה עצמה, ואפילו שיהודה הוא בן של לאה, הוא קשור בעומק לרחל, ושמו מבטא שכעת – תמיד, בכל רגע – הוא הזמן להודות לה'. אנו צריכים להודות לה' על כל נשימה. מי שחי במודעות של הודיה לה' על כל נשימה יכול לסמוך על המחשבה הראשונה שלו (המחשבה הראשונה בקימת האדם בבקר מוצאת ביטוי מידי: "מודה אני לפניך מלך חי וקים וגו'").

ללכת על המחשבה הראשונה שלך זו לא עצה לכל אחד, כמו שגם האיז'ביצר מסביר, אלא עצה טובה למלך – מלך אמיתי, מבית דוד. דוד הוא "בר נפלא", שמודה לה' על כל רגע של חיים. מי שהוא בבחינת יהודה, "הפעם אודה את הוי'", ויש לו יראת שמים – הוא יכול ללכת בהתפשטות, על פי המחשבה הראשונה שלו. הוא יכול להביע את עצמו, והוא אכן רקדן גדול – דוד המלך רוקד לפני ארון הקדש, בהעלאתו לירושלים – כי הוא הביטוי הקלאסי של ההבעה, וכל המלכים נמשכים אחריו.

נעשה סיכום: הסברנו שהחוש הראשון בספר יצירה הוא דבור, והפשטנו אותו – הסברנו שהדבור בא מתוך מחשבה, אבל זו מחשבה יותר עמוקה במח. החוש השני הוא חשיבה רציונאלית, כפי שהסברנו. מי שיש לו את החוש השני יהיה מדען טוב. החוש הראשון יותר מתאים לאמנים.

חוש ההילוך – התקדמות (שלישיות חב"ד בחדשים; יחוד ישראל בקו האמצעי, החסר אצל יונג)

לפני שנמשיך לחוש השלישי – החוש של זבולון, חוש ההילוך, החוש של חדש סיון, בו ניתנה התורה – נאמר עוד ענין כללי מאד על מעגל השנה (מעגל החדשים, החושים והשבטים).

שני קוים בעולם התהו

יש לנו יב חדשים והם מתחלקים לארבעה – ארבע מחנות – כך שבכל עונה יש שלשה חדשים. רק שני החושים הראשונים השתייכו לחכמה ובינה – מח הימין ומח השמאל – אז אני מצפה שהחוש השלישי ישתייך לדעת, המח השלישי.

מה ההבדל בין עולם התהו שנשבר לעולם התיקון? אחד ההבדלים הבסיסיים ביניהם, כמוסבר בקבלה, הוא שבעולם התהו (שעדיין קיים במציאות שלנו) יש רק שני קוים, ימין ושמאל, אין משהו באמצע. אפילו אם משהו נמצא באמצע, הוא רק 'פשרה', ולא באמת אמצע מהותי. אם יש ימין ושמאל חייב להיות משהו ביניהם, אבל זה לא אמצע אמיתי. האמצע האמתי הוא הכח לשאת הפכים, שלא קיים בעולם התהו שנשבר.

מה זה אומר במח? שבעולם התהו אין דעת. לכן הזהר הקדוש אומר ש"אל אחר איסתריס ולא עביד פירין". עולם התהו, לפני השבירה, הוא עקר – הסטרא-אחרא עקר כי אין לו דעת. אפילו אם יש מליארד סינים, או יותר, זה לא אומר שיש להם ריבוי אמיתי במציאות – מספרים הם לא הכל. המציאות היהודית היא האמצע האמיתי, שלא קיים באומות אחרות. אצלנו יש שלשה קוים, ובתהו יש רק שנים.

שני קוים בפסיכולוגיה של יונג

ניתן דוגמה לכך בפסיכולוגיה: יש בתי ספר שונים לפסיכולוגיה, שיטות שונות – היה את פרויד, שהיה יהודי, וממנו יצא יונג, שהיה גוי אנטישמי (תמך בנאצים, ימ"ש). גם היום יש פסיכולוגיה יונגיאנית, שמליוני אנשים מסתובבים סביבה. הפסיכולוגיה שלו מבוססת על דואליות, שהעולם מתחלק לאנשים רציונאליים ולא-רציונאליים. הלא-רציונאליים מבססים את חייהם על אינטואיציה והרציונאליים מבססים את חייהם על הגיון. האנשים הרציונאליים מתחלקים לאלה המבססים את חייהם על מחשבות ולאלה שעל הרגשות. האנשים הלא רציונאליים מתבססים על אינטואיציה ועל תחושות.

לא היינו אומרים את זה בלי החידוש היהודי, "כי ממנו נקח לעבוד את הוי'" – זו דוגמה קלאסית. הפסיכולוגיה שמבוססת על זה מחלקת את האנשים לשני סוגים, אחר כך לארבע, ולשש עשרה (ארבע בריבוע) וכו' – כך ממיינים את האנשים. אמרנו את זה כדי להמחיש שאצלו יש רק שני סוגים, רק ימין ושמאל, ואין את המשהו השלישי. יש אצלו רק אינטואיציה ורציונאליות (מה שנקרא בספר יצירה דבור ועיון, כנ"ל).

לרחל היתה מסירות נפש בלידת בנימין, איפה מסירות הנפש של לאה? בלידת יששכר, בנה החמישי (ולכן יש לו כח של תורה), כפי שקראנו אתמול בתורה.

דברנו על הימין והשמאל, מהו האמצע האמיתי? ימין ושמאל הם כיוונים בפני עצמם, שכל אחד מתחלק בעצמו לשנים כנ"ל, אבל אין לו את הכיוון השלישי, כי הוא שייך ל"אל אחר אסתריס ולא עביד פירין" (אין מי שממשיך אותו אחריו, אבל הפסיכולוגיה עד היום מתבססת עליו – פרויד 'הלך', אבל על יונג מתבססים עד היום).

שלישיות של חב"ד

אמרנו שיש ארבע עונות, כל אחת מורכבת משלשה חדשים, ומוסבר בעומק בחסידות שכל שלישיה היא רמה אחרת של חב"ד. בכל שלישיה החדש הראשון הוא ימין, השני שמאל והשלישי אמצע. זה הסבר מאד פשוט והגיוני: יש ארבע פעמים שלש, בכל שלישיה הראשון בא מחכמה השני מבינה והשלישי מדעת (הכל בא מהמח, כל רגש וחוש בא מהמח).

הדעת היא כח יהודי יחודי, אבל בגלל שיש לנו דעת זה עושה גם את החכמה והבינה שלנו יחודיים. לבן לפני בר-מצוה או בת לפני בת-מצוה אין עדיין דעת, רק אז מופיעה הדעת. כשהדעת מופיעה זה גילוי מילתא למפרע שגם החכמה והבינה שלהם קודם היו 'יהודיים', כאלה ששייכים לברי דעת.

דוגמה פשוטה: החדש הרביעי שייך לראובן, ושמו אומר מה החוש שלו – חוש הראיה (וצריך עוד להסביר מה זו ראיה בהפשטה). מי בא אחריו? שמעון, שגם שמו אומר מה החוש שלו – שמיעה. דבר יסודי ופשוט בקבלה שראיה באה מחכמה ושמיעה מבינה. רואים שבשלישיה השניה של החדשים מופיעה – בצורה עוד יותר מובהקת מבראשונה – התופעה ששני החדשים הראשונים נובעים מחכמה ובינה. זה רק כדי לתת את התחושה של נכונות ההסבר של כל שלישיה כנגד חב"ד.

ללכת בדרכי ה'

אם נצייר את כל החדשים במעגל, יש שלשה קוים – חדשי החכמה, ניסן-תמוז-תשרי-טבת, חדשי הבינה, אייר-אב-מרחשון-שבט, וחדשי הדעת, סיון-אלול-כסלו-אדר. החידוש העיקרי הוא בחדש של מתן תורה, חדש סיון, שהחוש שלו הוא הילוך. מה הקשר בין הילוך לתורה? חז"ל דורשים (כפי שאומרים בכל יום בשחרית) את הפסוק "הליכות עולם לו" – "אל תקרי 'הליכות' אלא 'הלכות'", ההלכות הם הילוכים.

יש עוד פסוק, "הליכות אלי". כשאנחנו הולכים בהלכות התורה אנחנו הולכים בעקבות ה'. כך כתוב בתנ"ך הרבה פעמים, שכל התורה היא ללכת כמו שה' הולך. "והלכת בדרכיו" היא אחת מ-תריג מצוות התורה, מה הכוונה? "מה הוא רחום אף אתה היה רחום" וכו'. הרמב"ם מוסיף "מה הוא חזק אף אתה היה חזק"[יד]. זו ההליכה בדרכי ה'. כל נתינת התורה היא כדי להחדיר לטבעי ולהווייתי את חוש ההליכה.

להתקדם כל הזמן אל ה'

הליכה היא פעולה גשמית פשוטה, איך נפשיט אותה? הליכה היא כח של התקדמות בלי לעצור. זה אחד מהדברים העיקריים אצל הרבי – תמיד להתקדם, לעולם לא להסתפק במה שיש לך. בגשמיות על האדם להסתפק במועט, אבל בנוגע לרוחניות צריך בדיוק ההיפך – כל מה שיש לך לעולם אינו מספיק, עליך להמשיך להתקדם.

קודם אמרנו שהחוש הראשון שייך להבעה, ונתנו דוגמה של רקוד – רקוד אינו התקדמות, כי רוקדים סביב סביב. הליכה היא לא רק תנועה, אלא הליכה בכיוון מוגדר – התקדמות בוקטור מסוים. יש ראש שאומר שהזמן הולך לנצח ואתה הולך להפסיד – זה חוק האנטרופיה. התורה אומרת ליהודי – אתה יכול לנצח והזמן יפסיד. החוש להביס את הזמן הוא חוש ההליכה.

ההולך הראשון היה היהודי הראשון. כל האבות היו 'הולכים', והראשון הוא אברהם שה' אמר לו "לך לך מארצך... אל הארץ אשר אראך"[טו]. אברהם הלך לכיוון מסוים – לדרום ("הנגבה"), חז"ל מסבירים[טז] שדרום היינו דר ברומו של עולם, ה' דר ברומה של המציאות. כשיהודי הולך הוא כל הזמן מתכוון אל ה', והוא תמיד מקדים את הזמן.

לשום גוי אין את החוש הזה, כי הוא תחת חוק האנטרופיה. הוא לא הולך לשום מקום. אפילו מלאכים לא הולכים לשום מקום. מלאכים, כמה מהר שהם זזים, הם באמת "עומדים" – אין להם באמת תנועה והתקדמות. רק נשמות יהודיות אינן עומדות. זה החוש הראשון של הדעת – המח האמצעי.

חוש הראיה – בחינה

כעת נלך יותר מהר: שני החושים הבאים הם ראיה ושמיעה, כפי שאמרנו. חוש הראיה שייך לראובן ("כי ראה ה' בעניי").

לתפוס את הפרט המיוחד

מה היא ראיה? ראיה בוחנת וחודרת, פרספשן (perception). זהו החוש השני שיוצא מהחכמה. את הדבור הפשטנו להבעה, ואת הראיה נפשיט לחדירה במבט. יונג הסביר שפרספשן קשור לאינטואיציה ותחושות – שייך לאותו מח. כשאני מסתכל על תמונה יש הרבה פרטים, ומדוע פרט מסוים תופס את עיני? אין הסבר הגיוני, אבל אני מסתכל על תמונה עם מליון פרטים, ומסיבה מסוימת פרט מסוים תופס לי את העין.

המדענים הכי גדולים – כמו איינשטיין – היו אנשים אינטואיטיביים, הם באו מהמח הימני, אף שידעו להשתמש במח השמאלי. הרעיונות באו להם מהמח הימני – זה דבר נכון שיונג אומר. התיאוריות הגדולות מתחילות מכך שפרט אחד בולט, נראה לא מתאים – יתכן שהוא פרט שנראה טפל. אם אין לי אינטואיציה אני לא ארגיש שהפרט הזה הוא המפתח.

הפרט הזה הוא, בלשון הבעל שם טוב[יז], ה'חור' בתיאוריה, החלל שיש בכל דבר. ב'חור' הזה נמצא ה' – עדיין איני יודע – ואם הפרט הזה תפס את עיני יש לי סיכוי טוב להגיע לתיאוריה חדשה, לשנות את כל תפיסת העולם. זו דוגמה למשמעות של חוש הפרספשן – לאף אחד אין הסבר למה אני מתמקד בפרט הזה, אבל הוא תפס את עיני.

חוש השמיעה – הפנמה

החוש הבא הוא שמיעה, שייך לשמעון ("כי שמע ה'"). מה היא שמיעה בהפשטה? הפנמה, כח אמהי – כח שבא מהשמאל.

חוש התיקון – תשובה

החוש הבא שייך לגד – חוש התיקון, חוש המעשה. החוש שגורם לכך שאם אני מקלקל משהו אני מסוגל לתקן אותו, לרפא אותו. חוש התיקון הוא חוש של הנשמה – חוש ששייך לספירת הדעת, חוש יהודי. כח התיקון הוא הכח לעשות תשובה, וגוי לא יכול לעשות תשובה באופן בו אתה יכול. הוא יכול לעשות תשובה ביחס לעתיד, אבל לא ביחס לעבר.

כל הפעולות מתקדמות בזמן, אבל תשובה היא הכח לחזור אחורה בזמן ולתקן משהו שהיה בעבר – זה כח יהודי, כח של הדעת. בסיון, חדש הדעת הראשון, חוש ההילוך, אנחנו מקדימים את הזמן, באלול, חדש הדעת השני, אנחנו חוזרים בזמן לתקן את העבר מעיקרא.

חוש המעשה שייך לשבט גד שהוא מתקן עולם בפועל, "גד גדוד יגודנו". גד הוא מלשון הגדה, לשון משיכה (כמו בדין "גוד או איגוד"[יח]) – משיכה היינו קנין וקנין היינו תיקון. משמעות המלה גד היא מזל ("בא גד" – "בא מזל טוב"), "הכל תלוי במזל"[יט] – השבירה והתיקון של הכל תלוי בגד.

חוש המישוש-התשמיש – בחירת בן זוג

אחר כך בא אפרים – לשון פרו ורבו – כח המישוש-התשמיש (כח התשמיש בנישואין), שבא ממח החכמה. זה הכח לבחור בן זוג – כח אינטואיטיבי לחלוטין (כמו שקראנו אתמול, על אהבת יעקב לרחל). אתה צריך גם לשפוט אם זה שדוך טוב או לא, אבל עצם הבחירה היא אינטואיטיבית (ענין לא רציונאלי, לא-שפיט).

חוש הריח – רגישות לאחר

החוש הבא הוא ריח – החוש של חדש מרחשון – ובהפשטה היינו החוש להרגיש נשמה אחרת. לראות אותך זה שונה מלשמוע אותך – לראות אותך זה למקד את האינטואיציה שלי בך, ולשמוע זה לכלול משהו ממך בתוכי. להריח אותך זה כבר משהו אחר, כתוב שמשיח יריח, ולא ישפוט למראה עינים או למשמע אזניים. ובכל זאת הריח יותר דומה לשמיעה מאשר לראיה, היות שיש בו הפנמה וקליטת דבר מה.

מה הוא ריח? רגישות לאחר, כל צורה של רגישות. רגישות למה שאתה צריך וכו'. על ידי הריח אני מפנים (ב"מקיף" יחסית לשמיעה בה ההפנמה היא בפנימיות ממש) ומתפעל מהמציאות שלך. רגישות חשובה בעיקר בהקשר של נישואין – בעל לא רגיש יכול לגרום לאשתו לבכות ואפילו לא לדעת איך גרם לכך (דבר חמור מאד, כמבואר בשו"ע, כל אחד צריך לקרוא את דברי אדה"ז על כך בשו"ע[כ]).

חוש הריח שייך לשבט מנשה. מנשה אותיות נשמה וחוש הריח הוא החוש שהנשמה נהנית ממנו. "כל הנשמה תהלל יה" – "על כל נשימה ונשימה שאדם נושם צריך לקלס לבורא".

חוש השינה – רגיעה

החוש של חדש כסלו הוא חוש השינה. חוש הוא גם לשון מהירות – חיש מהר – הרבי אמר שהוא ישן מעט כי הוא ישן מהר. אני צריך לישון שמונה שעות, והוא יכול לישון שעה-שעתיים או חמש דקות.

ההפשטה של שינה היא הכח של הנשמה להרגע ולבטוח (לכן בעברית כסל – השרש של כסלו – הוא לשון בטחון). בהתחלה יש בטחון פסיבי – כפי שאמר חזקיהו, אני ישן על מטתי וכו'[כא] (מחר הכל נגמר, ומה הוא עושה? הולך לישון – זו לא בעיה שלי אלא של ה'). בסוף החדש יש בטחון פעיל, כפי שהיה לחשמונאים, שכמעטים הביסו מליונים – אבל הם יזמו. כנראה שהם ישנו שנת לילה טובה לפני כן. זה החדש הזה.

גם חוש השינה הוא חוש יהודי ששייך לספירת הדעת. רוב החלומות שבתורה נקראים בחדש כסלו, והאבן של חדש זה בחֹשן היא אחלמה – לשון חלום. יוסף הצדיק הוא החולם הגדול בתורה – וחלומותיו מתגשמים. רגיעה, חלומות ובטחון – בתחלה בטחון סביל בה', ואחר כך בטחון פעיל (הקשור בפרט לספירת הנצח, נצחון על הזמן כמבואר לעיל לגבי חדשי הדעת) שמאפשר לעשות דברים בלתי אפשריים.

חוש השינה שייך לשבט בנימין שעליו נאמר "ובין כתפיו שכן", שבחלקו מנוחת והשראת השכינה בבית המקדש. המקדש נקרא מנוחה "אל המנוחה ואל הנחלה", "זאת מנוחתי עדי עד", ובמיוחד בקדש הקדשים שנקרא "חדר המטות".

חוש הכעס – אכפתיות

אחר כך בא חדש טבת, ההמשך של הבטחון הפעיל – החוש שלו הוא חוש הכעס. כעס הוא דבר שלילי מאד, אז איך יתכן שיש חוש הכעס בין יב החושים? השבט של החדש הזה הוא דן, דן הוא נחש ("יהי דן נחש עלי דרך") וממנו יוצא שמשון הגבור. כעס פירושו אכפתיות – אם מישהו מכה את אחי היהודי, אני מכה אותו חזרה.

זו הפעולה הראשונה של משה רבינו (ראשית דרכו של גואל ישראל), שכאשר ראה גוי מכה יהודי הוא לא עומד בצד אלא פועל, הוא אכפתי. האכפתיות היא הפשטה של חוש הכעס. אם אני רואה עוול עלי לעשות משהו. זה החוש של דן, שהוא שר הצבא של המשיח.

חוש האכילה – הפנמת עונג

החוש הבא הוא חוש האכילה (לעיטה) – אחרי שכועסים צריכים לאכול משהו. אתה כועס? תאכל ארוחה טובה, תגיד לחיים... זה החוש של חדש שבט שהיום המיוחד בו הוא ט"ו בשבט, בו אוכלים מפירות ארץ ישראל ומודים לה'.

האכפתיות היא אינטואיטיבית, לא-רציונאלית (והיא משקפת את שרש הגבורה שיש בחכמה – "החכמה תעז לחכם"). אכילה שייכת לטעם – טוב טעם – היא כמו שמיעה, כמו מחשבה, וגם מצטרפת לריח. זה החוש של שבט אשר (מלשון אושר) וזהו גם כח של הפנמה – הפנמת עונג (כמו ענג שבת – "צדיק אוכל לשובע נפשו", אכילת יום השביעי לשון שובע).

חוש השחוק – הומור

החוש האחרון הוא חוש השחוק. הוא שייך לחדש אדר, שהחג שלו הוא פורים, ולשבט נפתלי (נפת לי, לשון המתקה, חייב איניש לבסומי).

באשת חיל נאמר "ותשחק ליום אחרון" (ס"ת, בחינת אחרית דבר, בגימטריא קץ – "ותעמד לגורלך לקץ הימין"), וכן הוא ביחס לחדש האחרון במעגל השנה. והוא מפני נצחון הזמן (המתגלה ביום אחרון דווקא) – "דידן נצח" – כמו שהסברנו בנוגע לשאר חדשי הדעת (השם אדר יוצא מאותיות שניות של "לדעת בארץ דרכך" כנודע).

איך נפשיט את חוש השחוק? חוש הומור. זה מתחבר לחוש הראשון, חוש הדבור של המנהיג – אכילה-שחוק-דבור הם פעולות של הפה ("אז ימלא שחוק פינו", כאשר יבוא משיח, והרבי אומר שזה כבר כעת – אפשר להתחיל לצחוק).

במקום אחר[כב] הסברנו שבין חמש תכונות המנהיג צריך להיות חוש הומור (התכונה החמישית, המשיחית ביותר, "הכל הולך אחר החיתום", כמו שחדש אדר חותם את כל חדשי-חושי השנה), דוד המלך נקרא "בדחנא דמלכא". אחרי כל השנה, כל החושים, מה שאנחנו יכולים לעשות זה לצחוק – הכל בדיחה (שעולה חלום, "היינו כחולמים" למעליותא).

לסיכום:

חודש	שבט	חוש	חב"ד
ניסן	יהודה	דבור	חכמה
אייר	יששכר	עיון	בינה
סיון	זבולון	הילוך	דעת
תמוז	ראובן	ראיה	חכמה
אב	שמעון	שמיעה	בינה
אלול	גד	מעשה (תיקון)	דעת
תשרי	אפרים	תשמיש (מישוש)	חכמה
מרחשון	מנשה	ריח	בינה
כסלו	בנימין	שינה	דעת
טבת	דן	כעס	חכמה
שבט	אשר	אכילה (לעיטה)	בינה
אדר	נפתלי	שחוק	דעת