ב"ה

שמן ונקי

התועדות שמחת בית השואבה – עם הרכב 'הלב והמעין'

י"ט תשרי תש"ע | סוכת בית הכנסת המרכזי - כפר חב"ד[1]

א. חיבור כל ניגוני הנשמות

הרב לימד "אין כאלהינו" מהיהודי הקדוש (בעל ההילולא). חלוקת לעקאח.

אמרנו שהיום הוא יום ההילולא של היהודי הקדוש, אז עוד הפעם ננגן את הניגון שלו. בכלל, כתוב שמשה רבינו היה יודע לנגן את כל הניגונים של כל הנשמות – זו אחת הסגולות של משה רבינו – אז היות שהוא גואל ראשון והוא גואל אחרון גם משיח צריך לדעת לנגן את כל הניגונים של כל הנשמות, החל מכל הנשמות הכלליות, כל הצדיקים שעמדו לעם ישראל. לכן צריך להכיר את כל סוגי הנגינה ששרשם בקדש, לכל יהודי יש שרש אי שם, והניגון הזה הוא ממש מיוחד ומקורי, מניגוני הצדיקים תלמידי הבעל שם טוב. ידוע שהיהודי הק' הוא התלמיד המובהק של החוזה והרבי המובהק של הרבי ר' בונים, הרבי של הקוצקער ושל חידושי הרי"מ, ממנו גם קוצק וגם וורקי וגם גור, הכל ממנו, זה שרש מאד גדול בעם ישראל. [חיליק פרנק אמר שיש ניגון מקובל מהגר"א, שגם בעל הילולא היום, והרב אמר שנשמע את הניגון של היהודי ואז את של הגר"א, לפי מה שאמרנו שצריך את כל הניגונים]. ניגנו שוב "אין כאלהינו".

לחיים לחיים. אמרו שהיום זה גם היארצייט של הגר"א. באושפיזין החסידיים, היום זה האושפיזין של הצ"צ, וממילא ראוי לספר סיפור של הצ"צ בנוגע לגר"א. פעם אחת רב חשוב, מהרבנים הגדולים בעלי הנגלה של חב"ד נכנס לרבי הצ"צ, ובקש שהוא יעיין בספר שו"ת או הלכה שחבר, ושיתן הסכמה אולי, או שלפחות יתן לו ברכה בעל פה. כשהוא נכנס, אין לצ"צ זמן לקרוא את כל הספר, אז הוא הצביע על מקומות בספר בהם הוא סותר את הגר"א ובקש התייחסות וברכה מהצ"צ. כשהוא יצא הבנים של הצ"צ נכנסו לחדר וראו שהרבי בוכה, ושאלו אותו מה זה, למה אתה בוכה, והוא אומר שאני בוכה שההוא – שהוא חסיד חשוב, ורב גדול – חשב שימצא חן בעיני זה שהוא סותר את הגר"א. הגר"א – כינה אותו חסיד, כמדומני – ישן רק שעתיים במעת-לעת, ועסק כולו בתורה, ולכן אני בוכה שחושבים שימצא חן בעיני שהוא יכול להפריך את הגר"א. אם כן, אם הסיפור הזה היה מתאים לרבי קודם? לאדמו"ר האמצעי לא מתאים, לאדה"ז גם לא כל כך (אולי חצי-חצי), ומסתמא גם לא לאדמו"רים הבאים, אלא דווקא לצ"צ, שהוא האושפיזין של היום. מאד נחמד שהאושפיזין של היום חל ביום ההסתלקות של הגאון מוילנא. גם אמרנו קודם שהרבה נכדים שלו אחר כך התחב"דו. אפילו הנכדים של אביגדור, מי שהיה המוציא לפועל של ההתנגדות, גם התחב"דו והתחסדו, ולכן מתאים מאד. היות שאתמול ההילולא רבא של רבי נחמן – ידוע שיש המון דברים דומים, כמו הדרשות של רבב"ח, ועוד הרבה הרבה דברים חשובים דומים (לא אותו הדבר, אבל בהלך המחשבה וההתייחסות לתורה), יש הרבה דמיון בין הגר"א לרבי נחמן. כמדומה שפעם היה על זה שיעור, על הקשר הפנימי ביניהם, על ההתענינות בתורה בדרך לימודם. לכן מתאים שנשמע עכשיו ניגון מהגר"א ששמענו שעבר במסורת. חיליק אומר לנו שרוב חסידי ברסלב הירושלמים היום הם במקור מה'פרושים', מתלמידי הגר"א – ראוי לציין שתלמידי הגר"א דווקא נעשו חסידי ברסלב – לכן הם ירשו ניגון שמקובל שמיוחס לגר"א בעצמו. אז כעת נשמע את זה. [קצת נשמע מדי חסידי... כנראה שזה גלגול של הגר"א...]

האושפיזין של כלל ישראל, לפי סדר הספירות, זה אהרן. גם לפי סדר הדורות זה אהרן, הגדול ממשה, ולפי סדר הספירות זה הוד, זה אהרן היום. אהרן אוהב שלום ורודף שלום. זה גם מתאים למה שאמרנו קודם. הצ"צ היה דומה לאהרן, "אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", ורוצה לאחד את כל הפלגים בעם ישראל. יש משהו מאד יפה, בהשגח"פ, שהתמונה הידועה של הצ"צ – שצייר אותה ציר גוי, ציר ידוע, לפי המסורת, שנכנס פעם אחת וראה את הצ"צ ואז בקש שיסגרו לו את העינים במטפחת וככה הובילו אותו הביתה, שלא יראה שום דבר בדרך, ואז על הקנבס או הקלף שלו צייר את מה שראה את הצ"צ – בכל אופן, מיוחד בציור הזה שלבוש לבן ויש לו מצנפת. יש כמה ציורים של הרביים, גם את אדמו"ר הזקן צייר גוי – בבית הסהר, כמו שהיום מצלמים כל אסיר שנכנס לבית סהר, פעם היו מביאים ציר – ויש תמונה של הרבי הרש"ב שאומרים שזה תמונת פספורט. לא היה ניחא ליה בצילומים. אחר כך יש הרבה צילומים של הרבי הקודם וגם של הרבי, כידוע. בכל אופן, הציור היחיד שמזכיר במשהו כהן גדול זה רק הצ"צ, כי שם לבוש בבגדי פאר. כתוב שהצדיקים היו הולכים עם לבן בשבת ויום טוב, אבל לא רואים את זה אצל אף אחד אלא רק אצל הצ"צ בתמונה, ויש לו מצנפת כמו לכה"ג. בהשגח"פ רואים קשר בין הצ"צ לאהרן כה"ג, והקשר הפנימי ששניהם בבחינת "אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". אהרן הכהן מעלה את כל שרשי נשמות עם ישראל, "בהעלותך את הנרות", ויש לו עזרה ממלוים מוזקליים – הלויים – שמנגנים את הניגונים של כל שרשי הנשמות. כנראה שמשה רבינו, הלוי, מלמד את הלויים איך ללוות את אהרן, שלו יש את הרצון האדיר לקרב את כל הנשמות. אבל שרש הניגון הוא בתענוג, פנימיות הרצון, וזה מאיר בלויים דרך משה רבינו, שמלמד אותם איך לנגן, "עבודת עבודה". יש משהו ב"עבודת עבודה" שבא ממקום יותר גבוה גם מהעבודה עצמה. בכל אופן, "מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד". חיבור כל הניגונים, כל נשמות ישראל, מתאים דווקא לסוכות – "ראויין כל ישראל לישב בסוכה אחת", וכל ארבעת המינים זה סוגי נשמות שכולם אומרים אחדות, כולנו אחד, "מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד".

ניגנו "הנה מה טוב ומה נעים".

לחיים לחיים! בשמחת בית השואבה היו אומרים "אלו ואלו אומרים".

ניגנו "אלו ואלו אומרים". ניגנו ושרו "מראה כהן".

ב. סגולת הראיה של סוכות – "הראני נא את כבודך"

אם כי שהיום זה האושפיזין של אהרן הכהן, אבל כתוב שכל החג שייך לו, כי כל החג הוא זכר לענני הכבוד. צריך לזכור את זה, החל מהמצוה ביום הראשון – "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל וגו'". הסוכות זה ענני הכבוד, בזכות אהרן, וצריך לזכור אותו מהרגע הראשון של כניסת החג – שכל החג בזכותו. סוכה זה גם לשון יסכה, לשון סוכה ברוח הקדש, לכן בשמחת בית השואבה היו זוכים לרוה"ק – "ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה". כל השנה היא בחינת שמיעה, ניסוך היין (שיין זה בינה, בינה זו שמיעה, "הוי' שמעתי שמעך יראתי"), אבל חג הסוכות זה ניסוך המים, זה חכמה וזה ראיה, לכן בחג הזה רואים אלקות. כמו שנסביר, כל השנה זה ידיעת המציאות אבל סוכות זה ראית המהות. זה גם שייך לאהרן, שמעלה את הנרות – מדליק את האור בחדר. האור זה כל הנשמות, וכשהכל מודלק אפשר לראות. כמו שהבעל שם טוב אמר להוסיף אור בחדר. כשיש אור רואים את ה"מראה כהן", בגימטריא השגחה.

קודם כל זה לראות השגחה פרטית, לראות השגחה על כל צעד ושעל. רואים השגחה ועוד השגחה. כמו שכל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול, פרוטה זה פרט – בכל פרט קטן (כמו שהצדיקים אמרו, גם רבי נחמן במיוחד וגם כל הצדיקים) צריך לראות השגחה פרטית. כשאני רואה השגח"פ בכל פרט קטן ועל כל פרט קטן, זה עדיין לא אומר שאני רואה אלקות במוחש, אבל על זה כתוב ש"כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול" – לחשבון "גדולו של עולם". החשבון בסוף הוא שרואים אלקות ממש, אבל בשביל זה צריך הרבה פרוטות, הרבה פריטים, הרבה השגחות קטנות. על כל השגחה קטנה כתוב ש"כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול". עד עכשיו שמעתי, "שמעתי שמעך" – שמעתי שיש הקב"ה שעושה נסים, אבל צריך לראות את זה במו עיני, לא מספיק לשמוע. השמחה – "זמן שמחתנו" – מזה שסוף כל סוף אני זוכה לראות את ה' זה עכשיו, בחג הסוכות. כמו שאמרנו, זה במיוחד קשור ל-אהרן – אותיות נראה – "כי עמך מקור חיים באורך נראה אור", "כי אתה נראה הוי'". לחיים לחיים, שנזכה לראות אלקות במוחש. "מי שלא ראה את שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו" – צריך לראות שמחה. שמחה זה אמא, ולראות את השמחה זה יחוד או"א עילאין בלשון הקבלה – אבא עילאה זה ראיה ואמא עילאה זה השמחה, וצריך לראות את השמחה, לראות את ההשגחה, כמו שנסביר תיכף קצת יותר.

היות שהאושפיזין החסידי זה הצ"צ, יש כמה ניגונים יותר ידועים שלו, אבל יש ניגון שאנחנו אוהבים לשיר – "אלי אתה ואודך". תמיד מסבירים שאף על פי שיש את הניגון המפורסם של הסבא, אדה"ז, זה לא אומר שהנכד לא יחבר ניגון אחר על אותם מילים. כל אחד עם ההשראה האלקית שלו. "אלי אתה" הוא ניגון יותר שמח של הצ"צ, לפי ה'מנהג' עד אתמול בהלל שרים את ה"אלי אתה" של אדה"ז, אבל מהיום בהלל כבר שרים את ה"אלי אתה" של הצ"צ (זה ב'ספר המנהגים' הלא-מוגה עדיין...). ניגנו "אלי אתה". לחיים לחיים.

הביאו מחזור (ל"מראה כהן"), אז נשיר "דרכך אלהינו" (שרו).

יש פה שני בתים: "דרכך אלהינו להאריך אפך" – שהדרך של הקב"ה להאריך אפים, ובמדה הזו גם יש לנו מצוה להתדמות אליו, "והלכת בדרכיו", "לרעים ולטובים והיא תהלתך", תהלת ה' שהוא ארך אפים לרעים ולטובים. אחר כך בית שני, מדרגה אחרת, "למענך אלהינו עשה ולא לנו", ועל זה כתוב "למעני למעני אעשה כי איך יחל וכבודי לאחר לא אתן", כלומר שבזה איננו יכולים להתדמות אליו. "וכבודי לאחר לא אתן", אפילו אנחנו, עם ישראל קדושים, ואפילו מי שבדרגת "קדוש קדוש", לא יכול להתדמות ל"קדוש" העליון, "קדושתי למעלה מקדושתכם". מי שמגיע למדרגה זו גופא, של "קדושתי למעלה מקדושתכם", כן יכול, אבל סתם אי אפשר להתדמות למדרגה של "למעני למעני אעשה". מה כבוד ה'? ש"למענך אלהינו עשה ולא לנו", לא תלוי באתעדל"ת שלנו. לארך אפים יש אתעדל"ת, אבל כאן בא ממקום שאין אתעדל"ת מגיעה לשם. כאן רק "ראה עמידתנו דלים וריקים", זה לא אתעדל"ת, ה' רואה שאנחנו דלים וריקים, לא עושים שום דבר, רק דלים וריקים, ומבקשים שה' יראה עמידתנו דלים וריקים ואז "למעני למעני אעשה".

זה גם ההבדל בין כל השנה כולה לבין חג סוכות, שכבר אחרי ר"ה ויו"כ. אחרי חטא העגל – הרי כל הכפרה עד יום כיפור, שהוא השיא, זה "ויאמר הוי' סלחתי כדברך", זה על חטא העגל – בפרשת תשא, משה רבינו ש"הוא גואל ראשון והוא גואל ראשון" שואל את הקב"ה שתי שאלות. קודם הוא שואל "הודיעני נא את דרכך" ועל זה ה' נענה לו בחיוב. "דרכך" היינו ההנהגה שלך, הדרך שלך, איך אתה מנהיג את העולם. כידוע ש"דרכך", איך אתה מנהיג את העולם, זה האחורים של ה', ועל זה כתוב "וראית את אחֹרי ופני לא יראו" – לכך ה' נענה. חלק מזה הוא ה"ונפלינו", חלק מהנהגת העולם שעמ"י נפלא מכל העמים והארצות. אח"כ משה מרגיש שיש פה עת רצון, כפי שאומר רש"י, ואז (צריך להסתכל בפירושים, אבל כך לפי רש"י וודאי לפי החסידות) משה אומר שאעשה תיקון על מה שהסתרתי את פני בסנה, על מה שלא רציתי להסתכל בעצמות השכינה. פספסתי, כמו שחז"ל אומרים, ואולי הגיע הזמן לתקן את זה – משה אומר "הראני נא את כבֹדך", ועל זה ה' אומר שזה עוד לא שייך. זה יהיה שייך כשתגיע לשער הנון, אבל כאן משה כבר בקש את שער הנון.

משה מגיע לשער הנון בסוף פרשת ברכה, וזו אחת הסיבות שכל השבוע של סוכות קוראים את פרשת ברכה. הסיום הוא הסתלקות משה – משה רבינו לא מת, אבל הוא הסתלק, "אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין", ואז מתגלה לו שער הנון – מתקיימת בקשתו "הראני נא את כבֹדך". לכן הבקשה של "הראני נא את כבֹדך" שייכת לסוכות, ושלמות הגילוי של זה הוא בשמחת תורה. יש כאן שתי בחינות של "נא", כל השנה זה "הודיעני נא את דרכך", זה ניסוך היין, לשון ידיעה ודעת, "ידיעת המציאות" בלשון החסידות, זה מוחין דאמא שבכללות זה תפילין. בחג סוכות במקום תפילין יש ארבעת המינים, שהכל קשור לראיה, ועיקר הראיה שייכת לאתרוג כמו שנסביר, ש"נחמד לעינים", "רגיג", כמו התרגום, "פרי עץ הדר" הוא "נחמד לעינים". זה אחרת מהתפילין. התפילין, גם תפילין דר"ת – בחינת חכמה יחסית – זה עדיין יחסית ידיעת המציאות, "הודיעני נא את דרכך". ב"הודיעני נא את דרכך" יש שתי בחינות, רש"י ור"ת, תפילין דר"ת זה "ונפלינו אני ועמך", לכן זה סגולה לצאת למלחמה, כי זה "כי תצא למלחמה על אֹיביך", למעלה מהאויבים שלך, אבל עדיין שייך ל"הודיעני נא את דרכך", ל"דרכך אלהינו להאריך אפך והיא תהלתך". אבל סוכות זה כבר "למענך אלהינו עשה ולא לנו ראה עמידתנו דלים ורקים", שאז "למעני למעני אעשה כי איך יחל וכבודי לאחר לא אתן", אז כבר אפשר לבקש "הראני נא את כבֹדך", ראית העצמות. זה סוכות לשון סוכה – סוכה ברוה"ק.

מה זה "הראני נא את כבֹדך"? כתוב בקבלה שה-ך סופית הולכת על לפני הצמצום. ב"הראני נא את כבֹדך" כתוב שמשה בקש לראות את הגילוי של מלכות דא"ק ברדל"א. "כבודך" זה המלכות דא"ק כמו שמאיר ברדל"א, שהאריז"ל מכנה "חביון עז העצמות", כמו שהוא באמונה הפשוטה של היהודי הפשוט. זה מה שמשה רבינו בקש לראות. זה השרש העליון של האתרוג בין המינים, שהאתרוג זה מלכות, והשרש העליון של המלכות זה מלכות דא"ק. איך שהמלכות דא"ק מתגלה ברדל"א, ששוב רדל"א זה אמונה פשוטה של כל יהודי פשוט, שזה הכי גבוה ב-ג רישין שבכתר. זה מה שמשה רבינו רוצה לראות, איך היהודי הפשוט שמאמין בה' באמונה פשוטה – רוצה לראות את הגילוי של חביון עז העצמות שמה. איך "חביון עז העצמות", מלכות דא"ק, מתגלה בפנימיות רדל"א. על זה הקב"ה אמר למשה רבינו שעוד לא הגיע הזמן שלך, שזה בסוף פרשת ברכה – כשתברך את כל היהודים כאחד אז תהיה כלי לגילוי הזה, ובעיקר הגילוי הזה הוא של מלך המשיח, ש"הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון", זה אתה בעצמך רק בגלגול הבא שלך.

לכן עשינו השנה שיר. עד עכשיו היינו שרים, בשנים האחרונות, את הניגון של רבי לוי יצחק מברדיטשוב לנענועים, אבל היות שארבעת המינים ובפרט האתרוג שייכים ל"הראני נא את כבֹדך", לכן עשינו ניגון המתאים לנגן תוך כדי הנענועים בדבקות הראויה ל"הראני נא את כבֹדך" (שרו את הניגון).

בפסוק הזה כתוב "כבֹדך" חסר, והרבי מקומרנא בהיכל הברכה מתיחס לזה. "כבֹד" חסר זה הוי'. סתם כבוד זה מלכות, אז "כבֹדך" זה מלכות דא"ק. הוא מוסיף שהכבוד שכתוב כאן חסר בא להמתיק את הכבד, את כל היצר הרע, שעולה מהכבד ללב, אבל שרשו הוא הנחש הקדמוני, הכבד (כידוע בזהר שאדם-חוה-נחש הם כנגד מח-לב-כבד). אם מתגלה "כבֹדך" זה ממתיק את הכבד בשרש נשמות כל ישראל. בכל התנ"ך אין עוד "כבֹדך" חסר, ויש י"פ "כבודך" מלא. אז ה"כבדך" כאן הוא ה"חד ולא בחושבן", אחד למעלה מעשר. ידוע שהאריז"ל מרשה לעצמו בהרבה מאד מקומות לעשות גימטריאות לפי הכתיב המלא, אע"פ שהכתיב הוא חסר, ולפי זה מגלה רזין דאורייתא. כלומר, הוא מרשה לעצמו להסמיך רזין דרזין דאורייתא על כתיב מלא אע"פ שכתוב חסר. זו רשות מיוחדת לאר"י הקדוש, שבדרך כלל איננו מרשים לעצמנו, אבל לצורך שעה, בתור הוראת שעה, היות שה"כבדך" כאן הוא השרש של י"פ "כבודך" אחריו בתנ"ך. למה זה הוראת שעה? זו שעת רצון, שייך לשנה זו. "הראני נא את כבודך" = 770, ששנה זו כולה בסימן "הראני נא את כבודך". "הראני נא את כבדך" מתחיל מעכשיו, מחג הסוכות, שזה ראית המהות. כשעושים מבצע תפילין כל השנה זה כדי שכולי האי ואולי שהיהודי שמניח תפילין יקבל ידיעת המציאות, שיש הקב"ה בעולם, אבל כשעושים מבצע לולב – הרבה יותר 'כיפי', רק לנענע, יותר פשוט מלהניח תפילין – אז יש גילוי המהות, ראית המהות, זה משהו אחר לגמרי. עוד הפעם, חג הסוכות זה ראית המהות, שזה הניסוך המים בחג, וכל השנה כולה זה ידיעת המציאות, בחינת תפלין.

לפני שבוע דברנו שה-ל של לולב – וגם ה-ל של אלול, שבשניהם יש ל-ל, וכל ההבדל ביניהם הוא א-ב – רומזת, הרבה פעמים בתורה, ללשון 'לפני'. יש ל שהיא לב – כתוב ש-לולב זה לב-לו, שיש לו לב אחד לאבינו שבשמים. אבל לולב זה גם 'לפני ו לפני ב'. לולב שוה חיים כידוע, ובשניהם יש 4 אותיות. אם מחלקים את שניהם ב-4 הערך הממוצע של כל אות הוא טוב – לולב זה טוב-טוב-טוב-טוב וכך גם חיים, בחינת "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליו יאכלו". זה בחינת ברית מילה (ממשיכים כעת סעודת מילה) – הלולב זה ברית מילה, זה האות ברית קדש, יוסף, וגילוי העטרה זה האתרוג. זה היחוד של לולב ואתרוג, לכן צריך לדבר דווקא עליהם. לפי הרמז שאמרנו, לולב זה לפני-ו לפני-ב. המגיד אומר בסוד המלה טוב שה-ט זה היסוד, עצם הלולב, ומה שהיסוד עולה ל-ו – גם תפארת וגם דעת המתפשט, שנקרא "מפתחא דכליל שית", "ובדעת חדרים ימלאו", שכולל את ו חדרי הלב (ו דעות, כידוע הרמז שו"פ דעה = דעת) – אבל הלולב עולה גם למעלה מה-ו, עולה גם לפני-ב, כותב המגיד שזה המוחין, ב זה חו"ב. קודם הוא "לפני ו", שזה עדיין דעת תחתון, ואחר כך "לפני ב", שזה דעת הנעלם, זיווג המזלות בלשון הקבלה, מזווג או"א עילאין אבל הוא למעלה מהם, בשרשם בכתר. לכן מברכים "על נטילת לולב", כי עולה גבוה מכולם, ובשביל מה? כדי להמשיך משם את טפת הזרעא חייא וקיימא לשם "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה ורדו". אז קודם כל, הלולב הוא לפני-ו לפני-ב – זו כוונת המגיד על ה-ו וה-ב של טוב. המוצא של הכל זה טוב, וה-ט עולה לפני ו ולפני ב. כך הלולב מתחיל מהיסוד – הוא כנגד היסוד – אבל עולה יותר גבוה, לדעת תחתון ולדעת עליון.

אם עושים את החשבון לפני ו לפני ב = שמח. על הלולב והמינים כתוב "ושמחתם לפני הוי' אלהיכם שבעת ימים". גם כן, מה זה "לפני הוי' אלהיכם"? על פי פשט זה בבית המקדש. הסוכה היא גם דימוי של בית המקדש. זה עוד קשר לאהרן הכהן ש"מן המקדש לא יצא", זה הבית שלו, מקומו הקבוע. "ראויין כל ישראל לישב בסוכה אחת" היינו העליה לרגל, שכולם נאספים – חג האסיף – בתוך הסוכה, בית המקדש שנקרא "סוכת דוד". בגלות הוא "סוכת דוד הנופלת", אבל אנחנו פה, כל הענין שלנו, הוא להקים את סוכת דוד הנופלת. כשנכנסים לסוכה יחד זה בחינת בית המקדש. מה ההבדל בין בית המקדש לשאר המקומות בעולם? זה מקום של ראיה, יש שם מצות ראיה, "כשם שבא לראות כך בא ליראות". כל המקומות זה שמיעה, אבל בית המקדש זה מקום של ראית אלקות במוחש, של "הראני נא את כבֹדך". "ושמחתם לפני הוי' אלהיכם שבעת ימים". כתוב על חג הסוכות "והיית אך שמח", ו-שמח = לפני ו לפני ב. זה שכותבים את ה-ו וה-ב פשוט, בלי מילוי, אבל אם כותבים במילוי (דווקא במילוי מה, שם מה החדש שבא לתקן את כל העולמות) – לפני ואו לפני בית = מה (כפולת שם מה) פעמים טוב (טוב מאד, כוונה שכוונו לפני כמה שנים, בשנת תשסה). אדם פעמים טוב. "אמרו צדיק כי טוב", הצדיק בעצמו זה יב פעמים טוב, וכאן מה פעמים טוב. רק הר"ת זה ד"פ טוב, אז השאר זה מא פעמים טוב, אבל מא פעמים טוב – כמו שהסברנו באריכות בזמן אחר (ולכן שייך לברית מילה שהיתה הבקר) – עולה ברית מילה שעולה עצמות בגוף וכו' וכו' וכו', כמבואר אצלנו באריכות במ"א. הלולב שזה "לפני ואו לפני בית" זה לולב ועוד ברית מילה, עם שאר כל הכוונות של ברית מילה. זה ווארט אחד לגבי הלולב.

ג. אתרוג גדול ונקי

לגבי האתרוג (נקצר): ידוע שהרבי היה מהדר לקחת אתרוג גדול, ממש גדול, שזה היה חידוש – זה חידוש של הרבי. יש היום גם הרבה חסידים שרוצים לעשות כמו הרבי, אז מהדרים לחפש אתרוג גדול, אבל באתרוג גדול יש קצת בעיה. אצל הרבי ודאי בחרו אתרוג גדול שמאה אחוז נקי, אבל בדרך כלל אתרוג גדול הוא לא מאה אחוז נקי. אז יש שאלה בהידור, שבאמת יש דעות שונות אצל הרבנים בחב"ד היום – אם עדיף אתרוג יותר קטן נקי, או אתרוג גדול-גדול אבל לא מאה אחוז נקי. יש רבנים שאומרים שיותר טוב גדול לא נקי מאשר קטן נקי, אבל הפשט לכאורה – אם הקטן יש לו שיעור והוא נקי הוא לכאורה יותר מהודר מגדול שהוא לא מאה אחוז נקי (כמובן לא עם משהו שפוסל את האתרוג, אלא שיש לו כמה נקודות שלא פוסלות).

היות שאתרוג זה האשה, גילוי העטרה, גילוי הכלה לעתיד, אז אתרוג גדול זה כמו אשה גדולה. יש בתנ"ך פעם אחת "אשה גדולה", שזה אתרוג גדול. מי זאת האשה הגדולה? השונמית, שעשתה לאלישע הנביא עלית קיר ושמה לו שם מטה ושולחן כסא ומנורה, תקנה לו את ארבעת התיקונים של כל ארבעת העולמות. ידוע שיש מאמר מופלא ביותר של הרבי הרש"ב על הפסוק הזה והסיפור הזה של האשה הגדולה, שעושה לאלישע הנביא עלית קיר עם מטה ושולחן וכסא ומנורה.

[איפה המאמר של הרבי הרש"ב?] במחשבה הקדומה דא"ק. הסיפור של המאמר של שלחן מטה כסא ומנורה, שהרבי הרש"ב קרא לכמה יחידי סגולה – ביניהם ר' שמואל גרונם – ואמר לפניהם את המאמר. אחר כך הרש"ג אמר שכזה מאמר לא שמע מימיו, ואף על פי כן היה מוכן לוותר – שהוא לא ישמע את המאמר, אלא התלמידים ישמעו, אבל הם לא זכו לשמוע, וככה זה עומד. לחיים לחיים!.

אחר כך היא זוכה ממנו להתברך בבן, והבן הזה – לפי חז"ל, כמבואר באריכות בכתבי האריז"ל – זה חבקוק הנביא, עם כל הסודות של חבקוק הנביא בקבלה ובכתבי האריז"ל. אלישע גם מחיה אותו תחית המתים ממש. הבן שהחיה אליהו הנביא, בן הצרפית, זה יונה הנביא (שקראנו עליו במפטיר יונה, וזכה לרוח קדשו בשמחת בית השואבה) – הוא נקרא "בן אמתי" כי בן רוחני של אליהו, עליו נאמר אחרי שהחיה את הילד "עתה ידעתי כי איש אלהים אתה ודבר הוי' בפיך אמת". לכן הוא שייך ליום כיפור וסוכות – מיו"כ בא לשמחת בית השואבה, להיות סוכה ברוה"ק. אבל האתרוג, אם הוא גדול, אתרוג של הרבי, רומז לאשה הגדולה – האמא של חבקוק הנביא. אלישע הוא "פי שנים ברוחך" לגבי אליהו, הוא עיקר הבעל מופת בכל התנ"ך, והבן הרוחני שלו הוא חבקוק הנביא, בחינת יצחק אבינו. כל סוכות זה "וימינו תחבקני" – חבקוק לשון חיבוק. כתוב שעשי"ת זה "שמאלו תחת לראשי" וסוכות זה "וימינו תחבקני" – הכל זה בחינת חבקוק, בן האשה הגדולה. זה רמז לקחת אתרוג גדול. השונמית הזו לפי חז"ל, וכמבואר בכתבי האריז"ל, היא האחות של אבישג השונמית. את הקשר הזה בין אבישג השונמית של דוד המלך לאשה השונמית הסברנו פעם באריכות גדולה, בשיעור אחר. לפי האריז"ל הן התאומות שנולדו עם הבל – השונמית, האשה הגדולה, היא התאומה היתרה של הבל שבגללה קין הרג את הבל. כנראה שהיו רבים בבית כנסת על האתרוג הגדול, מי יזכה באתרוג הגדול של הרבי. עם אתרוגים היו רוגמים אנשים בבית המקדש. בכל אופן, זו האשה הגדולה.

לומר אשה גדולה זה בדרך כלל ההידור של הגדול, אבל ברוב המקרים אין את ההידור של הנקי, ואילו באשה קטנה – אתרוג קטן – אין את ההידור של הגדול, אבל הרבה יותר מצוי ההידור של הנקי. יש בתנ"ך אשה גדולה, אבל האם יש אשה קטנה? אין בתנ"ך ביטוי אשה קטנה, אבל זה מזכיר את לאה ורחל, עליהן כתוב "שם הגדֹלה לאה ושם הקטנה רחל". מי הנקיה, היפהפיה מכל הבחינות, "ומום אין בך" כלל וכלל? דווקא רחל. לגבי "ועיני לאה רכות" יש פירושים, אם לשבח או לגנאי, היא גדולה אבל לא "יפת תאר ויפת מראה" כמו רחל. רחל משתבחת בשלמות היפי – היא קטנה, אבל היא נקיה. השאלה באמת מה יותר מהודר. הרבי, שהוא עדיין צדיק של "בית רבינו שבבבל", ושם העיקר פרצוף לאה – אז עיקר ההידור זה אתרוג גדול.

נחזור רגע לברית מילה. בברית מילה חותכים את הערלה הגסה וקורעים את הפריעה, שזה הקרום הדק, הרע הנעלם. מה זה פועל בנפש (בין היתר)? יש כל מיני פירושים מה עושה ברית המילה, שזה גילוי העטרה, אבל פירוש אחד הוא שיהודי מאז שהוא בן שמונה ימים הוא מתמעט. כתוב "כי אתם המעט מכל העמים", "הממעטין עצמכם". מה השרש שיהודי צריך להתמעט? לכאורה השרש זה ברית המילה, שנותן שמישהו יחתוך אותו. זה גם מס"נ, שיחתכו אותו, שאחר כך הוא יותר קטן – קודם היה יותר גדול ועכשיו הוא יותר קטן. הנכונות והתודעה שעלי כל הזמן להתמעט – הזכרנו קודם את רבי נחמן, שבלשונו זה "למעט בכבוד עצמו על מנת להרבות בכבוד שמים" – ולכן ה' חושק בנו, "שממעטים את עצמכם", זו תודעה שבאה מברית מילה. על זה יש פסוק "טוב [פ"א טוב] מעט [ז"פ טוב] לצדיק [יב"פ טוב]". "טוב מעט לצדיק" = שע, שע נהורין, גילוי אור הפנים. מתי הצדיק מתגלה? כשעושים לו ברית מילה. אז ה"טוב מעט לצדיק" זה גילוי שע נהורין, גילוי אור הפנים, גילוי העטרה. בסוכות זה גילוי האתרוג.

אבל שוב, צריך את החקירה, מה יותר טוב – אתרוג גדול לא נקי, או אתרוג קטן נקי? זה לאה ורחל, ובכל אחת יש מעלה. לאה זה אותיות המחשבה. גם נאמר איזה ווארט יפה בחסידות. לאה היא יותר גבוהה הרבה, עלמא דאתכסייא, אז הייתי חושב שהיא יותר נקיה בטבע – כל מה שיותר נמוך הוא יותר מלוכלך, יותר קרוב לקליפות – אז הייתי חושב שלאה, שלא יורדת לקליפה, צריכה להיות יותר נקיה, גם בגשמיות וגם ברוחניות (הגשמיות רק משקפת רוחניות). רחל, עליה כתוב "רגליה יורדות מות", אמורה להיות בתוך הקליפות, יותר מלוכלכת. ההסבר הפשוט בעבודת ה' שהמחשבה משוטטת תמיד, ו"ידע איניש בנפשיה", שאיני נקי במחשבות שלי. אבל מה שאדם יכול לשמור, בבחירה החפשית, ורואים שכל מי שהוא קצת עבד ה' – גם בינוני של תניא, לא צדיק – מצליח לשמור את הלשון שלו, לשון נקיה. אז האדם יכול להיות נקי בדיבור, בחינת רחל, אף על פי שאין אדם צדיק בארץ נקי במחשבות שלו. יכול לחשוב דברים גדולים, הרבה יותר ממה שמסוגל להגיע בדבור, אבל לומר שהוא נקי במחשבה – זה קונץ מאד מאד רציני, משהו שלעתיד לבוא.

בכל אופן, לעתיד לבוא מה כתוב לגבי פרצוף המלכות, שעיקרו פרצוף רחל? כתוב "רחל הגדולה". אנחנו מצפים שרחל לא תשאר קטנה, אלא שתכלול בעצמה גם את לאה. בלשון הקבלה, שפרצוף רחל יעלה ויכלול את פרצוף לאה, שהיא רק הארה בעלמא של אמא. פרצוף רחל זו נקודה שרשית, עצמית, של ה נקודות שיצאו באצילות הראשונה, לכן תכלית הכוונה שרחל תעלה ותירש לגמרי את לאה, כמו ש"כלים דתיקון" צריכים לרשת את כל ה"אורות דתהו". למצב הזה קוראים רחל הגדולה, ואז הזיווג הוא ישראל ורחל הגדולה – תכלית הזיווג של ימות המשיח. תכל'ס זה אומר שיהיה אתרוג גדול ונקי. גדול ונקי = הדר. "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר". מה התורה אומרת לנו? שצריך לקחת אתרוג גדול ונקי. לכן זה הפרי הראשון שנמנה בפסוק. לחיים לחיים!

אם כן, עשינו כאן רמז שהלולב הוא לפני ו לפני ב. נבקש מהחבריא קדישא, יש ניגון ששרים בברסלב שמיוחס למגיד, שאותו הזכרנו בענין של לפני-ו לפני-ב, בסוד המלה טוב, אז נשיר את הניגון הזה (מהניגונים שהכי אוהבים). יש הזדמנות לשמוע את זה. לחיים לחיים! בגלל שיש פה מחזור, ננצל את ההזדמנות – יש פה ניגון עתיק לפיוט של כל נדרי, "אמנם כן" (מהעשרה ניגונים של כל נדרי, 'התיקון הכללי' של כל נדרי)