1

בע"ה

ברית נעם-יצחק ויסבלום

כ"ה תמוז תש"ע – כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

לחיים לחיים. מזל טוב. אנו בברית מילה של הדור ה-יא מהרבי רבי אלימלך, זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן. לאבא קוראים על שם הסבא-רבא-רבא אלימלך, ומן הסתם השם הראשון של הרך הנימול הוא על שם ה"נעם אלימלך" – כך אני משער (לא שאלתי את האבא). בכל הדפוסים של הספר "נועם אלימלך" כותבים ב-ו, אפילו שעל פי דקדוק צריך להיות בלי ו. היות שככה מקובל, וגם הצדיקים כשהיו חותמים את שמותיהם יש הרבה שמות שעל פי דקדוק בלי ו והם כתבו עם ו. זה נקרא באידיש וי אמאל – אפשר לכתוב עם ו ואפשר בלי ו, הכל תלוי איזו גימטריא אתה רוצה. היות שמקובל ש"נועם אלימלך" זה עם ו, נתחיל עם חשבון של נועם-יצחק ב-ו – עולה "אחישנה", "זכו 'אחישנה'", מספר שנדרש הרבה מאד בקבלה וחסידות. אם כן, הרך הנימול הוא של אחישנה – שעם ישראל זכאים וממילא מגיע לנו משיח צדקנו תיכף ומיד ממש, "זכו 'אחישנה'".

הקשר הפשוט בין השמות הוא שנעם זה אמא. נעם זה התרגום של המלה געשמאק, מלה חשובה מאד אצל חסידים, גם בחב"ד וגם לא בחב"ד, טוב טעם בעבודת ה' יתברך, טוב טעם בלימוד תורתנו הקדושה. זה קשור ל"אם הבנים שמחה", "ויהי נעם ה' אלהינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו". "אחת שאלתי... לחזות בנעם הוי' ולבקר בהיכלו". ויצחק זה לשון צחוק – "צחוק עשה לי אלהים כל השומע יצחק לי" – וזה גם מאמא. יצחק זה גבורה, אבל על זה נאמר "אני בינה לי גבורה" – אני נועם לי יצחק. זה הקשר הפשוט – נעם זה הגעשמאק החסידי האמתי (יש כל מיני געשמאק בעולם) ויצחק זה צחוק, "צחוק עשה לי אלהים". היארצייט של הרבי ר' אלימלך הוא בחדש אדר, לו שייך חוש השחוק. מסתמא בעל הברית לא חשב על זה, שיצחק זה על שם החוש של הילולת בעל הנעם אלימלך. בהסתלקות הצדיק עולים כל חייו, זה המזל שלו, והמזל של הרבי ר' אלימלך זה צחוק.

הנועם אלימלך נודע בכל גלילות פולין במיוחד, בכל החסידות הכללית, כבעל שם טוב קטן. ידוע שכל החסידות הכללית בפולין היא ממנו. לתלמיד הגדול שלו החוזה מלובלין היו מאה ועשרים גבורים (אם לו היו ששים גבורים), ומשם יצאה כל החסידות הכללית מחד, וחסידות מיוחדת – פרשיסחא, קוצק וגור – מכאן. יש הבדל ביניהם, זה לא אותו דבר, אבל היות שהכל יוצא מהרבי ר' אלימלך צריך לומר שאצלו, במקור, יש את שתי השיטות. השיטה הכללית יותר ל"עמך", השיטה הפשוטה, להמשיך ברכות וישועות, והשיטה היותר מוחין'דיק, כולל גם ווילדע מוחין, כולל גם מוחין שלפני מתן תורה – לעלות על הגגות ולצעוק "אין עוד מלבדו", שזה קוצק.

היות שאנחנו כאן – מן הסתם, מקוים מאד, שכל הסבים משתתפים כאן בשמחה, למעלה בקדש, קדש קדשים, כולל גם הסבא-רבא-רבא-רבא, בעל הנעם אלימלך זיע"א – לכן צריך להגיד משהו מתורתו לכבוד הרך הנימול. היות שאנחנו יושבים בבית כנסת של חסידי חב"ד, אז נתחיל עם הסיפור המפורסם של אדמו"ר הזקן. פעם אחד מגדולי הרבנים בקש להוכיח לו את צדקות החסידות, וראה שספר נועם אלימלך מונח על הרצפה מתחת הספסל. אותו רב גדול שאל את אדמו"ר הזקן אם הוא מכיר את מחבר אותו ספר שמתגלגל מתחת הספסל, והוא אמר לו שאני מכיר אותו טוב – חבר שלו, אדמו"ר הזקן היה הרבה יותר צעיר ממנו, אבל חברים אצל המגיד. אותו רב שאל מה אתה יכול לומר עליו, והוא אמר – אני יכול לומר שגם אם היו שמים אותו תחת הספסל הוא לא היה אומר שום דבר. ידוע שהוא ואחיו, רבי זושא, באו למגיד ושאלו אותו מה קודם – שפלות האדם או רוממות אל. המגיד אמר שבזמנים כתקנם שפלות האדם זה קודם, ומתוך זה מגיעים לרוממות א-ל, אבל בזמנים שלא כתקנם, בדורותינו, צריך להתחיל בהתבוננות ברוממות א-ל, והלואי שמזה יגיעו גם לשפלות האדם. בכל אופן, מהסיפור הזה, מה שאדמו"ר הזקן אמר עליו, סימן שהוא האדם השלם – שאצלו יש שפלות האדם ורוממות א-ל זה בדרך ממילא.

כל הענין שלו, כמו שאמרנו, הוא להמשיך ברכה ושפע וגאולה לעם ישראל, וללמד את תלמידיו איך עושים את זה. יש לו בית ספר לצדיקים, הספר שלו הוא ספר של צדיקים – איך מחנכים לכך שאפשר להמשיך שפע ברכות לכל היהודים שבעולם. נהוג כשפותחים את הנועם אלימלך ורוצים לומר איזה ווארט ממנו, נהוג שפותחים בפרשת השבוע. אבל אפשר לפתוח גם בעוד מקום – מקום שנוגע למצוה. עכשיו אנחנו במצות ברית מילה. אז אפשר לפתוח את הספר בלך לך ואפשר לפתוח את הספר בתזריע. אם פותחים את הספר בלך לך – אין שם על פרשת ברית מילה. אם פותחים את הספר בתזריע יש על "ביום השמיני ימול בשר ערלתו" – קצת בהבלעה, אבל יש. נפתח בזה:

כתוב "אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים כימי נדת דותה וביום השמיני ימול בשר ערלתו". ידוע מאמר חז"ל "אשה מזרעת תחלה יולדת זכר". הוא מפרש את זה שדרך עבודת ה' צריכה להיות ממטה למעלה. זה מתאים לדרך הבעל שם טוב שכל פסוק וכל ענין בתורה נוגע לכל אחד ואחד בכל זמן ובכל מקום. כשאני קורא "אשה כי תזריע" אני צריך להיות ה"אשה כי תזריע" ואם כתוב "וילדה זכר" אני צריך להיות הזכר, וכך הלאה לגבי כל מה שכתוב בתורה – הכל הולך לגבי עבודה של כל אחד ואחד. אז מה העבודה של "אשה כי תזריע"? שצריך להתחיל באתערותא דלתתא, להתחיל נמוך. זה מתאים לווארט של אדמו"ר הזקן שכאשר רוצים להרים בנין צריך לתפוס אותו מלמטה – משל הלעוויר, משל המנוף. אם תרים בנין במנוף מהאמצע פשוט תשבור אותו באמצע. אם אתה רוצה להרים את כל הבנין בלי שישבר צריך לתפוס מלמטה ולהרים. זה משל מפורסם של אדמו"ר הזקן. כאן הוא מפרש אותו רעיון, ש"אשה כי תזריע" היינו שכל עבודת ה' צריכים לעשות מלמטה – תיקון המדות, תיקון הברית. הוא לא משתמש בביטוי זה, אבל זה על דרך "דרך ארץ קדמה לתורה" – צריך להתחיל מעבודות פשוטות. ננסה לשייך לדברים שלנו – כשרוצים לבנות את הארץ צריך להתחיל מדברים פשוטים, ארציים. זה "אשה כי תזריע" – שמתחילים מלמטה. אם אדם מצליח לעורר כל המדרגות ממטה למעלה אז "וילדה זכר" – אותו אחד הופך להיות זכר, משפיע. כמו שאמרנו קודם, הצדיק הוא המשפיע – שפע ברכה וכו'. ננסה לומר בז'רגון של חב"ד – "אשה כי תזריע" זה עבודת הבינוני, ואחר כך כל אחד צריך לומר "כולי האי ואולי" צדיק, והוא מבטיח שאם תעבוד "אשה כי תזריע" בטוח תהפוך להיות צדיק ותהיה משפיע לעם ישראל כל טוב סלה. אחר כך הוא אומר שהפסוק ממשיך ומפרש את עצמו – לא לפי הפשט כמובן – ש"וטמאה שבעת ימים כימי נדת דותה תטמא" זה חלק מעבודת "אשה כי תזריע", יש מחזור, כמו עבודת הבינוני שלפעמים כך ולפעמים כך, יודע שהוא עדיין נמצא בטומאה ומתוך זה עובד את ה' כמיטב יכולתו. תוך כדי ש"וטמאה שבעת ימים" – זה שעיקר טומאת האדם היא במדות. כמו שאמרנו שהעבודה היא מלמטה, תיקון המדות – ששת ימי המעשה ושבת-מלכות, שבע מדות. צריך לתקן את שבע המדות תוך כדי שאתה יודע ש"וטמאה שבעת ימים" – שבע המדות שלך כולן טמאות, לפחות בהתחלה. אם האדם עובד ככה, אז בטוח לו ש"וביום השמיני" – מתוך השבע יעלה ויגיע לדרגת השמיני, בה אין טומאה, למעלה מ"וטמאה שבעת ימים". "וביום השמיני ימול בשר ערלתו" הוא מפרש על ערלת הלב (כידוע שיש ארבע ערלות, והעיקר היא מילת הלב – זה ביום כיפור, "אחת בשנה", כשמגלים את כל הנרנח"י בתפלת נעילה ואז מקיימים את ה"ומלתם את ערלת לבבכם" וגם מתקיים ממילא "ומל הוי' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה"א וגו'"), ואז אין לו מחשבות זרות בתפלה. מה שכתוב בתניא לא ליפול מזה ולא להתייאש מזה – כי זה סימן של בינוני. אבל הסימן של הצדיק שהתנקה מזה, לבו נקי וטהור – זה "וביום השמיני ימול בשר ערלתו". אם כן, הוא אומר שהפסוקים כאן אומרים אותו דבר פעמיים, קודם כלל ואחר כך פרט. הכלל "אשה כי תזריע וילדה זכר" – אנחנו אוהבים לעשות מזה גימטריא, "דרך ארץ קדמה לתורה", כמו שאמרנו קודם. היסוד זה "אשה כי תזריע" ועקב כך "וילדה זכר". ואחר כך התורה מפרטת "וטמאה שבעת ימים כימי נדת דותה", העבודה לתקן את שבע מדות הלב, ואחר כך באים ליום השמיני – נעם יצחק, כי נעם יצחק הכל זה אמא ופנימיות אמא, סוד יום השמיני – "וביום השמיני ימול את בשר ערלתו", שהוא כבר מתפטר מאחיזת הקליפות בו. ידוע שרבי אייזיק מהומיל לא ידע מה הוא יעשה אם היה נעשה צדיק גמור, אבל אחר כך הצטער על כך – אחרי שאדם מתפטר מהמלחמה הראשונה הוא רק מתחיל בעבודה העיקרית, גם מלחמה, להשפיע לעם ישראל כל טוב ברוחניות ובגשמיות גם יחד. זה כאשר "וביום השמיני ימול בשר ערלתו".

אחרי שהוא מסביר את הפסוקים הוא ממשיך ומביא עוד פסוק, שמפרש אותו על אותה הדרך. כתוב בתהלים "מעלה נשיאים מקצה הארץ ברקים למטר עשה". העבודה הראשונה של "אשה כי תזריע", ה"דרך ארץ קדמה לתורה", תיקון המדינות, זה "מעלה נשיאים מקצה הארץ" – נשיאים זה אדים שעולים, "ואד יעלה מן הארץ", אתערותא דלתתא, "אשה מזרעת תחלה". "מקצה הארץ" היינו מהקצה התחתון של הארציות – להרים מהכי למטה, "מקצה הארץ", הקצה הכי תחתון של הארץ, משם צריך להעלות נשיאים. אחר כך "ברקים למטר עשה" – בזכות זה אתה נעשה בסופו של דבר צדיק שמבריק ברקים, ברקים זה השפעות, בדרך מלמעלה למטה. "מעלה נשיאים מקצה הארץ" זה בדרך מלמטה למעלה, אבל "ברקים למטר עשה" – ברקים שיורדים ומאירים את הרקיע – זה ממעלה למטה. מה למדנו מכאן? חוץ מזה שמפרש הפסוק על אותה דרך, שהעבודה מתחילה ב"מעלה נשיאים", למדנו שמי שמשפיע צריך להיות מבריק – "ברקים למטר עשה". אי אפשר להיות מרובע ולהשפיע לעם ישראל, במיוחד בדורות שלנו. צריך להשפיע תוך כדי הברקות – חידושים נוראים. אז ה"ברקים למטר עשה" – עיקר ההשפעה זה המטר-הגשם, אבל כדי שתהיה השפעה של מטר, שזה ברכה, צריך "ברקים למטר", לצורך המטר צריך שיהיו ברקים. ידוע ש-ברית = ברק רעם. קודם יש ברק ואחר כך יש רעם. אם רוצים לפרסם משהו בעולם – לעשות אתר אינטרנט וכיו"ב – זה יותר קשור לרעמים ("הקול היהודי"). אבל הרעם – כמה שלא תרעים – זה לא שוה כלום אם לא עומד מאחורי זה ברק. קודם חייב להיות ברק ואחר כך רעם. ביחד זה גם ברית, "וביום השמיני ימול בשר ערלתו", ועוד יותר יפה שברית מתחיל ב-בר (עיקר השער של ברית) זה גם השער של ברק. ברית זה בר קדוש (תי נימין), שזה ברק-רעם. גם המוהל שעושה ברית קדש צריך להיות בבחינת ברק-רעם יחד, לעשות זיווג שהוא בעצם זיווג אבא ואמא. ככה מלים את התינוק, ככה עושים את הברית. שוב, "ברקים למטר עשה" – כל הברקים הם בשביל להוריד מטר. תנאי מוקדם לשפע ברכה, גשם, זה שיהיו ברקים.

[להשלמת הענין, זו לשון ה"נועם אלימלך" שם:

אשה כי תזריע וילדה זכר כו' # דהנה כתיב יום ליום יביע אומר # נראה לפרש דהנה בני אדם ההולכים שובב בדרך לבם אחר שטותיהם והבליהם אז אין הפרש אצלו וכמו שהיה מתנהג יום אתמול כן היום כן מחר ולא יוסיף דעת ושכל כלל אבל הצדיקים ההולכים בדרכי השם יתברך ועבודתו אז כל יום ויום יבין וישכיל יותר ויותר מה שלא השכיל אתמול ובכל יום יוסיף פיו לדבר חכמות ואמרי נועם בחכמות אלקות ורוממותו עד אין תכלית # וזהו יום ליום יביע לשון מים תבעה אש שנעשה כמין אבעבועות הנגבהים למעלה כמו כן הצדיק בכל יום עולה לו אמירה נעימה יתירה מיום אתמול שיום אתמול שנהג בקדושה גורם לו קדושה יתירה ליום הבא אחריו # רק שצריך האדם לילך ממדרגה למדרגה דהיינו שמתחילה צריך לתקן מדותיו ואת חטאת נעוריו וזה נקרא בשם נקבות ואחר כך יבא אל הקדושה עליונה הנקרא בשם דוכרא שהוא כלי שלם ומלא בקדושתו יתברך שמו:

וזהו אשה כי תזריע פירוש אשה מזרעת תחילה וכפרש"י דהיינו שיתחיל מקצה התחתון לתקן את אשר פגם ואז וילדה זכר כנ"ל יבא אל קדושה רבה הנקרא בשם זכר # ומפרש הכתוב וטמאה שבעת ימים פירוש שיתקן תחילה מה שפגם בז' מדריגות עליונות שזה נקרא בשם טומאה רוצה לומר שיסתכל מה שטימא ועד היכן קלקל # וביום השמיני רוצה לומר ואז יבא אל הקדושה עליונה שהיא מדריגה שמיני למעלה למעלה # ימול בשר ערלתו ויהיה לו מחשבות קדושות ודביקות בו יתברך שמו # וזהו מעלה נשיאים מקצה הארץ דנשיאים כתיב בתורה חסר ואמר הכתוב מעלה נשיאים פירוש שצריך להעלות מה שחיסר # מקצה הארץ פירוש מקצה התחתון שקלקל מתחילת קצה הראשון # ברקים למטר עשה פירוש ואחר כך יהיה יכול להשפיע לעולם השפעות טובות:

נקודת השלמה: בשיעור לא דובר על החלק הראשון, על "יום ליום יביע אמר ולילה ללילה יחוה דעת". לכאורה קשה על דבריו, שאומר שצריך להקדים בחינת הנוקבא, ובלשון הפסוק מדת יום (זכר) קודמת למדת לילה (נקבה). צריך להגיד שאף על פי שמזכיר את היום קודם, הרי אומר שצריך להיות "יביע אמר", וזו הפעולה מלמטה למעלה של הנוקבא, אז היא עוד קודמת. כלומר, התפקיד של האשה הוא להרתיח – לבעבע – את בעלה...]

עד כאן מה שכתוב בספר. יש משהו שלא כתוב: "ברקים למטר עשה" (התכל'ס של כל התורה) זה ביטוי שכתוב שלש פעמים בתנ"ך. נאמר בזה רמז: ר"ת של "ברקים למטר עשה" הן בלע. יש בתנ"ך שלשה שנקראו בלע (כשם עצם), אז אם יש ג"פ "ברקים למטר עשה" ויש ג"פ בלע, אז כנראה שזה מפורש. מי הבלע הראשון? "ומלך בלע היא צוער". רש"י צריך להבהיר לנו, שלא נתבלבל ונחשוב שזה שם של אדם, שזה שם העיר, ו"צוער" זה התואר (מצער). צוער רומז גם ל"לפום צערא אגרא", כולל גם הצער של ברית המילה של התינוק שבוכה (התינוק שלנו קיים את זה בהידור רב, כמו חסיד ממולח – לא יותר מדי, לא פחות מדי, בדיוק במקום הנכון, הכל לפי ההוראות). גם אצלו ואצל ההורים יתקיים "לפום צערא אגרא" בכל המובנים של אגרא. אחר כך המלך הראשון של מלכי התהו שנשברו, מלכי אדום, הוא "בלע בן בעור", שתפקיד הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן וכל החסידות לתקנו. ידוע שהרש"ש אומר ששבירת הדעת דתהו, היום שמלך בלע, הוא ב-חי אלול – והתיקון שלו על ידי שני המאורות הגדולים שנולדו באותו יום, וגם על ידי הילולת המהר"ל מפראג באותו יום. שני הבלע הראשונים לכאורה הם לא בקדושה, אלא בסט"א, אבל הבלע השלישי – התכל'ס, שייך לנו – הוא בלע בן בנימין. הוא קרא לו כך על שם יוסף הצדיק, כמו לכל ילדיו, אז זה שייך לברית מילה. למה קראו ליוסף הצדיק בלע – בגלל שהוא נבלע בין אומות העולם. מה הסגולה בשם הזה? כמו שכתוב אצל יוסף עצמו, "יוסף הוי' לי בן אחר", שכחו לקחת "בן אחר", מי שנמצא רחוק מאידישקייט, רחוק משרשיו, ולהוסיף אותו. צריך לומר שגם בשם בלע יש אותו כח – לקחת מישהו שנבלע בתרבות הזרה (לאו דווקא שלא יודע מי הוא בכלל, התבוללות גמורה – בלל גם מתחיל בל, כמו בלע, ושייך לבלעם שקראנו עליו לפני שבוע – אלא כל מי שנתפס בתרבות זרה) ולהוציא אותו משם, ואיך להוציא? עם "ברקים למטר עשה". עוד פעם, עם רעמים בלי ברקים אי אפשר להוציא אותו. אפשר להוציא אותו רק עם ברקים, עם הברקות. בברק-חכמה מרגישים את האין האמתי, אבל ברעם-בינה מרגישים רק את היש. מי שהחליף יש ביש – אבל ליש שלו – אי אפשר לשכנע אותו עם יש, גם יש של הקדושה. אי אפשר להסתפק ברעם, צריך להבריק לו אין – חכמה פנימית. עוד פעם, הרמז היה שיש ג"פ "ברקים למטר עשה" וג"פ בלע. כנראה שברגע שמגיעים לבלע בן בנימין, בתיקון, מתקנים גם את הקודמים – בלע בן בעור ו"מלך בלע היא צוער" – ומתקיים "בלע המות לנצח". זה התיקון האמתי של בלע – הכל מכח הברקים שמבשרים את המטר, "ברקים למטר עשה". אבל איך זוכים ל"ברקים למטר עשה"? על ידי "מעלה נשיאים מקצה הארץ", צריך להעלות את הנשיאים מקצה הארץ. עד כאן ווארט אחד של הרבי ר' אלימלך.

הדבר הכי מפורסם של רבי אלימלך זה הצעטיל קטן שלו. אם כי יש עוד דבר מאד חשוב שלו, שאלפי-אלפי יהודים אומרים את זה יום יום, עד נכון להיום הזה – התפלה קודם התפלה. לגבי התפלה קודם התפלה צריך לפחות להכיר שזה נמצא – שיהיה לך לפחות סידור אחד שזה כתוב בו. כולו אומר שפלות, כולו אומר תחנונים, כולו מבקש מהקב"ה שלא יבלבלו אותי המחשבות הזרות שלי וכל המדות הרעות שאנצל מהם. יש משפט מאד חשוב שם, מאד חסידי – יסוד החסידות – כשמדבר על המדות הרעות וכו' הוא אומר 'בין ביודעין בין שלא ביודעין'. זה משפט מאד חשוב בתפלה קודם התפלה, שהוא מכניס דבר שלא כל כך ידוע לפני החסידות – שיש תחום בנפש שנקרא לא-מודע. צריך מודעות של הלא-מודע שלי לפני שאני הולך להתפלל. גם משמע שם שרוב רוב הבעיות שלי והמדות הרעות שלי הן משם – לאו דווקא ביודעין, אלא הכל נמצא אצלי בלא-יודעין שלי, בלא-מודע שלי. כדאי לצטט לפחות את המשפט הזה כאן (יש ב"תפלה המתמדת" משהו על התפלה קודם התפלה של רבי אלימלך).

מה זה אומר במלה אחת? לכל צדיק היתה דרך אחרת לקיים כל מיני דברים שאינם חובה מוחלטת על פי תורה. כמו, למשל, תיקון חצות – כתוב שהשפאלע זיידע היה מתגלגל במטתו, ואולי צועק אוי ויי, באמצע הלילה – וזה היה תיקון חצות שלו. אותו דבר תפלה קודם התפלה, גם מי שלא נוהג לומר את כל הנוסח – לפחות צריך לדעת שיש דבר כזה, שלפני שאני מתפלל צריך להתפלל שאוכל להתפלל. לבקש מה' בהשתפכות הנפש שלא יבלבלו אותי כל השטויות שלי ושאזכה לתקן את המדות שלי, לפני שמתפללים לה'. הזכרנו את זה בדרך אגב, כמאמר מוסגר, שיש את התפלה קודם התפלה. כמובן שהתפלה קודם התפלה של חב"ד זה ללמוד מאמר חסידות ולהתעמק בו.

חוץ מהצעטיל קטן של הרבי ר' אלימלך יש לו גם הנהגת האדם, שזה פחות  ידוע, ששם רומז שצריך ללמוד לפני התפלה. מדבר על הזריזות, ואומר שצריך להיות זריז ללכת לבית כנסת כל בקר לאחר שקם מן הספר. כלומר, קודם הוא יושב על הספר, ואחר כך כשמגיע הזמן שצריך להתפלל צריך לקום מהר ולרוץ לבית כנסת להתפלל. זו גם הוראה של הרבי ר' אלימלך.

נאמר רק דבר אחד, נסיים עם ווארט אחד וזה העיקר, ווארט אחד שנוגע לנו בצעטיל קטן: קשור למה שאמרנו שהוא מפרש "אשה כי תזריע" על תקון המדות וכו'. בצעטיל קטן יש י"ז סעיפים, מתחיל בקדוש ה' ונגמר בקדוש ה'. מתחיל מזמן פנאי, שאתה פנוי מן התורה – אז צריך להרהר על "ונקדשתי בתוך בני ישראל", הנכונות שלי לקפוץ לאש על מנת לקדש שם שמים. זה גם כתוב בתניא, פכ"ה. וזה גם נגמר באותו רעיון – אני ראשון ואני אחרון. גם הדבר הראשון שם הוא "ונקדשתי" וגם הדבר האחרון הוא "ונקדשתי". הכל מתחיל ממה שאתה עושה בזמן הפנאי שלך, בחופש, בזמן שאתה לא לומד תורה. "אני ראשון ואני אחרון" – כשאתה נמצא ביחד עם ה"אני". זה הזמן לקיים במחשבה "ונקדשתי בתוך בני ישראל". זו ההתחלה.

באות לפני הסוף, אות ט"ז, נמצא הדבר הכי חזק – הכי הוראה שיש שם:

[וזו לשונו שם:

האדם לא נברא בעולם רק לשבר את הטבע לכן יזרז א"ע לתקן מדותיו בשנת י"ח דוקא כמו שאבאר כגון מי שנולד בטבע של עקשנות ישבר את טבעו מ' יום רצופים לעשות דוקא להיפך ממה שיעלה במחשבתו וכן מי שבטבע עצל ירגיל את עצמו מ' יום רצופים לעשות כל דבר בזריזות הן בהולך לשכוב על מטתו הן לקום בבוקר ממשכבו הן בזריזות לבישת בגדים ונט"י ולנקות את גופו ולילך בזריזות לבהכ"נ תיכף אחר קומו מהספר וכיוצא בהן וכן מי שטבעו ביישן מהחלק של בושה רעה ירגיל את עצמו מ' יום להתפלל דוקא בקול רם וכח תנועת אבריו ולקיים כל עצמותי תאמרנה ולברך על התורה בקול רם עד שיעזרהו מן השמים להסיר הבושה הרעה ממנו וכן מי שאמרי פיו אינם עולים יפה ומסודר מחמת הרגל טבעו וכלי הדיבור שלו ירגיל את עצמו מ' יום להטות אזנו להדיבורים היוצאים מאליו הן במילי דעלמא והן במילי דשמיא הן בשעת הלימוד כי הרגל של כל דבר נעשה שלטון וכן מי שטבעו אינו מתמיד בלימודו ירגיל את עצמו גם כן מ' יום וילמוד יותר מהרגל שלו ויסתכל בכל פעם קודם הלימוד בצעטיל קטן שלי ומשם ואילך מן השמים יעזרוהו להיות מוסיף והולך בשבירת מדות הרעות עד תומם:]

אומר שם הרבי ר' אלימלך (שרצה מאד מאד, וגם כתב בפירוש, שהחסידים שלו – פונה לכל עם ישראל – יהיה כל הזמן הצעטיל קטן מול עיניהם, זו סגולה) שתכלית בריאת האדם בעולם הזה היא לשבר את הטבע. זה קשור עם "אשה כי תזריע" – צריך לשבר את הטבע. כשהוא אומר לשבר את הטבע הוא מתכוון לטבע המדות הרעות של האדם. זה הביטוי שלו – "לשבר את הטבע". איך אומרים אותו רעיון בחב"ד? שהאדם יכול וממילא גם מחויב לשנות את טבע מדותיו. לגבי מדותיו הטבעיות לא כל כך פשוט שהאדם מסוגל לשנותן, אבל לשנות את טבע המדות שלו כל אחד יכול וממילא כל אחד מחויב, וזו ראשית עבודת ה'. זה הסגנון בחב"ד, והסגנון שלו הוא שאדם נברא בעולם הזה רק בשביל לשבר את הטבע. הוא אומר שאפשר לשבר את הטבע. יש הרבה תכניות של אנשים שמחפשים שיקום למשהו עם כך וכך צעדים לשיקום. יש כל מיני שיטות בעולם, גם בקדש ועוד יותר לא בקדש. כאן יש שיטה בקדש, למשל אדם שמכור למשהו, איך הוא יוצא מזה. כאן הוא אומר שכל השיקום הוא בארבעים ימים. היות שהוא נותן חמש דוגמאות, אז מקסימום מאתים ימים ואתה מתוקן... מה שמענין, רק בדוגמה הראשונה, הוא כותב עוד פעם שזה נקרא לשבור את הטבע. אחר כך עוד ארבע דוגמאות שלא מתאים כ"כ לכתוב עליהן לשבר את הטבע. אבל בכל אופן, אחרי שהוא גומר את כל החמש, הוא שוב אומר שכל זה נקרא לשבר את הטבע.

וחמש הדוגמאות בקיצור (כל חמש המדות הלא-טובות זה תולדתי):

הדבר הראשון זה מי שנולד בטבע העקשנות. כשהוא אומר מדות חושבים, כמו בדרך כלל בחסידות, על אהבה ויראה ורחמים. אבל כאן כשהוא אומר מדות ושבירת המדות וכו' זה הכל דפוסי הנהגה של האדם – התנהגות. זה שיש לו חמש מדות, יתכן שזה חמש מדות משני שלישי התפארת התחתונים (שכבר קשורים לנה"י, להתנהגות) וכל הנהי"ם. צריך לחשוב איך להקביל, אבל זה חמש מדות של התנהגות. הדבר הראשון – עקשנות, שהכל צריך להיות כמו שהוא רוצה, החל מהיחסים עם אשתו בבית, שהוא נותן את הפקודות, והכל בעקשנות. כאן הוא אומר מי שהוא עקשן צריך לשבר את זה, ואיך שוברים את זה? שארבעים ימים כל מה שעולה על דעתך לעשות תעשה ההיפך. זה נשמע כמו הווארט המפורסם בין חסידי חב"ד שאם לא יודעים מה לעשות תשאל רב מתנגד ותעשה ההיפך, שהרבה חסידי חב"ד ניצולו בשואה – כשלא יכלו לשאול את הרבי – על ידי עצה טובה זו (נצולו ממש, הצילו את החיים שלהם). אם כבר אומרים את זה, אז בכיוון הפוך, בתקופה שהרבי היה בפאריז בתחלת המלחמה השניה – היתה שם סכנת נפשות, וכל שכן בנסיעה בתוך אירופה. לפני סוכות, בהתחלת המלחמה, הרבי מאד השתוקק שיהיה לו אתרוג מקלאבריא, ואתרוג כזה היה אפשר להשיג רק באיטליה, והנאצים ימח שמם כבר היו שם. הוא שקל אם לנסוע לאיטליה מפריז או לא, ולא היה לו את מי לשאול – את הרבי השווער – אז הוא גם קיים את העצה הזו. הוא הלך לרב של פריז, רב לא חסידי, ושאל אותו מה צריך לעשות, שהוא מאד משתוקק לאתרוג מקאלבריא. הרב הסתכל עליו כאדם לא שפוי, ואמר שיש פה מאות אתרוגים מהודרים, אז תסכן את חייך לנסוע לאיטליה? זה שגעון! הוא פסק לו בצורה הכי נחרצת שלא נוסעים, ואז הרבי קיים את ההוראה, שמה שהוא אומר לו לעשות צריך לעשות ההיפך, אז הוא נסע וזכה באתרוג שרצה – ה' שמר עליו. בכל אופן, זו היתה רק אסוציאציה במחשבה. בכל אופן, אומר הרבי ר' אלימלך שהמדה הראשונה שצריך לתקן זו עקשנות – לא להתעקש על דברים סתם. אמרנו שכל מה שכותב כאן זה בלשון חב"ד לשנות את טבע מדותיו, ולאו דווקא לשנות את מדותיו הטבעיות – את עצם המדות. למשל כאן, אחרי שהאדם מתקן את העקשנות הרעה – עקשנות האגו, האני, ה'איך', של האדם – אז אפשר להתעקש על עניני קדושה. ידוע ש"עם קשה עורף" זה גם עקשנות של קדושה. אבל עקשנות הקדושה נסתרת ונעלמת בתוך העקשנות של ה'איך', וצריך לשבור את הקליפה (כמו שלומדים בכל דבר, שצריך לשבר את קליפת האגוז). הדבר הראשון שצריך לשבר זה קליפת העקשנות, ואיך? שארבעים ימים ראשונים שכל מה שעולה בדעתך לעשות – הכרח, חייבים כך – תעשה הפוך. הכל זה בעצם מוחין, כמו שנסביר. קודם כל אדם צריך להיות מודע לעצמו. ברגע שעולה על דעתו כך וכך הוא קבל החלטה לעשות הפוך – כאן רואים שההחלטה היא עצם העקשנות. זו עקשנות נגד עקשנות – שכל מה שעולה על דעתי לעשות אני דווקא עושה ההיפך. מה שעולה על דעתי לעשות זה מה שהרב המתנגד פוסק לי, כי גם בתוכי יש רב מתנגד – הוא פוסק לי כך וכך, ואני צריך לומר שצריך לעשות ההיפך. אמרנו שמתוך ליזענסק יצאו גם חצרות החסידות הכללית בכלל וגם המיוחד – פרשיסחא (שמשם קוצק), החל מהיהודי הקדוש מפרשיסחא. הוא אמר שיש רצון, רצון לרצון וכו', עד עשרים מדרגות (כמו שהסברנו פעם). כאן לא אותו דבר, אבל יש דמיון – כמו שיש עקשנות מודעת, זה ודאי מופיע מתוך איזה מקור לא מודע, וצריך לגלות כח של עקשנות-על שאפשר לשבר את העקשנות החיצונית. זו הדוגמה הראשונה.

הדוגמה השניה – עצלות. מי שהוא בטבע עצלן, זה רק סיפור של ארבעים ימים. הוא אומר שמשם – אם באמת עושה את זה נכון, עם כל הכח, ארבעים יום – אז מכאן ואילך הקב"ה יעזור לנו. חשוב לדעת שצריך רק לעשות את זה ארבעים ימים – כל דבר במשך היום בזריזות, החל מהקימה.

הדוגמה השלישית זה מי שיש לו מדה רעה של בושה – חלק הרע של הבושה, שהוא מתבייש מאנשים. יש לו פחד מקהל וכל מיני בושות רעות. הוא מתפעל – בחב"ד קוראים לזה התפעלות חיצונית – כל הזמן מתפעל מאנשים, מה יאמרו הבריות, וממילא זה מונע ממנו לעשות דברים, במיוחד דברים גדולים ולא מקובלים בחברה. מי שרוצה לעשות דברים לא מקובלים בחברה, וכל שכן אם רוצה להקנות לחברה את הדרכים הלא-מקובלות, צריך להתפטר מהבושה. איך? פשוט מאד – ארבעים ימים תעלה לתורה ותאמר את הברכות בכל  יום, בברקים ורעמים. וכך כל דבר – ארבעים ימים תנהג קצת כמו משוגע, איך שקולטים את זה, אבל זה טיפול רק של ארבעים ימים. רק בעקשנות מדבר על שבירת התהו שוב, אבל הכל אותו ענין – שאתה עושה דווקא ההיפך, זה הכל. רק אצל בושה הוא אומר שזה החלק הרע של הבושה, כלומר שיש גם בושה טובה – לגבי השאר לא כתב את זה. אבל זה בנין אב, שכמו שיש בושה רעה זה אומר שיש גם בושה טובה – כך גם לגבי כולם. כאן המקום שמורגש במיוחד שיש אותו שם, ויש את החלק הרע שלו ולעומת זה גם את החלק הטוב שלו.

הדבר הרביעי שכותב למי שמגמגם – הוא לא משתמש במלה גמגום, אלא מי שלא מדבר ברור – לא מפחד לדבר, אבל לא מדבר ברור. זה דבר רביעי. פלא איך שמייחד דברים אלה. אם היה כותב חג"ת היה ברור, כנגד הספירות, והוא בוחר דברים קצת מחודשים. הוא נולד עם דבור שלא יוצא ברור, זה טבע. כאן הווארט הוא שלאדם יש טבע, ותכלית הבריאה בעולם הזה היא לשבר את הטבע שלך. כמובן, איזה טבע? הטבע הרע שלך. אז יש אחד שבטבע נולד כך שלא מדבר ברור. הוא אומר שהוא צריך לשבר את זה במשך ארבעים ימים, איך? בכל דבר יש ווארט. כאן אומר שישים לב – ישמע – מה שמוציא מפיו. יקיים בעצמו "שמע" – ישים לב איך הוא מדבר, מה שלא עושה בדרך כלל – על מנת שהוא יקפיד לדבר ברור. כתוב בחב"ד שהמדה הכי חשובה של רבי בחב"ד היא "שפה ברורה" – ככה ברכו את הרביים, ככה הרבי מהר"ש ברך את הרבי הקודם, הריי"צ, בברית המילה שלו, שיזכה לומר חסידות בשפה ברורה. יש "נעימה קדושה" ויש "שפה ברורה". "נעימה קדושה" זה "נעם אלימלך" ו"קדושת לוי" ו"שפה ברורה" זה תניא, זה חב"ד. בכל אופן, זו המדה הרביעית שלו. כאן הוא אומר עוד ווארט מיוחד ועיקרי לנו, שתיכף נאמר.

אחרון חביב, אומר שמי שנולד בטבע שקשה לו להתמיד בלימוד. מה רואים מכאן? לכאורה זו חסידות כללית. רואים שגם החסידות הכללית זה מוחין של שינוי הטבע. אם היום תבוא לפסיכולוג כללי עם בעיה הוא לא יאמר שאפשר לשנות טבע. אם אחד יבוא – אפילו לרב – ויאמר שקשה לו ללמוד, יגיד לו לך לעבוד, תעשה משהו חיובי בחיים, תתגייס (או שאתה לומד או שאתה מתגייס). הוא אומר לו – נכון, אתה לא מתמיד, אבל יש לי תכנית של ארבעים ימים (כנראה שייך לזמן אלול, מר"ח אלול עד יו"כ, תכנית "אני לדודי ודודי לי"), שכל יום תלמד קצת יותר ממה שאתה מרגיש את עצמך מסוגל, ומשם והלאה יעזרוך מן השמים, תלך ותתמיד יותר ויותר ויותר, פשוט תשנה את הטבע. זה לכאורה לגמרי משהו חב"די, רק שבחב"ד יש עוד דגש – כי אומר בתניא שגם אחד שכן מתמיד צריך ללמוד יותר מרגילותו (החמור שהולך עוד פרסה, הפעם המאה ואחת של המשנה, יותר ממאה פעמים). כאן אומר שאפשר להפוך מלא-מתמיד למתמיד. בתניא זה נקרא אתכפיא – הכל כאן אתכפיא.

אחר כך הוא מסכם את הכל ואומר שככה ימשיך וילך וישבור את כל טבעו הרע, ויעזרו לו מן השמים. שוב, זו אות ט"ז בצעטיל קטן.

במדה הרביעית הוא מסכם את עצמו, לגבי הכל – וכל מה שדברנו עכשיו רק בשביל סיכום זה – איך אני כל כך בטוח שהתכנית שלי עובדת? כי "הרגל של כל דבר נעשה שלטון". נתפסנו לאות זו בגלל המלה "שלטון", שתפסה לנו את העין. הבטוי השגור הוא "הרגל נעשה טבע", ולמה הוא לא אומר שהרגל של כל דבר נעשה טבע? צריך לדייק בכל מלה שלו, זה קדש קדשים. הוא מקפיד ואומר שההרגל של כל דבר נעשה שלטון. כנראה שיש פה איזה מפתח, איזה סוד, לגבי איך עושים שלטון, איך תופסים שלטון. השאלה הראשונה למה אמרת שלטון ולא טבע, כמו שתמיד כתוב (יש כמה פעמים שכתוב שלטון, החל מרבינו יונה וגם בתניא פי"ד, אבל רוב הפעמים בכל הספרים הלשון היא טבע). איך שהבנתי את זה, שהיות שכל הפיסקה כאן היא בשביל לשבור את הטבע, אז הוא לא רוצה לומר את המלה טבע. באתי לשבור את הטבע, אז למה צריך "נעשה טבע"? אני נגד הטבע. לכן צריך לחפש מלה אחרת במקום טבע. אפילו טבע שני – שעולה אמת בגימטריא – הוא לא רוצה להגיד, כל הפסקה כאן שצריך לשבור את הטבע, אם כן איני יכול לומר שהרגל נעשה טבע בשום צורה. לכן אני צריך לומר שההרגל נעשה שלטון. מאיפה לקח מלה זו? מאותו מקום שאדמו"ר הזקן לקח בתניא – "מח שליט על הלב". זו לא המצאה של בעל התניא, אלא של הזהר, של רבי שמעון בר יוחאי. מאותו מקום שלקח אדה"ז "מח שליט על הלב" הוא לקח שלטון. הוא אומר – גם אני חב"דניק, כל ההנהגה שלי היא שלטון, מח שליט על הלב. שליט על חיצוניות הלב, שם מקור כל המדות הרעות, כל דפוסי ההנהגה הלא-טובים. מה יש בתוך המוחין? רצון, והרגשת אין, "ברקים למטר עשה".

עד כאן לא עשינו גימטריאות: הרגל שוה רחל, שהיא בנין ארץ ישראל. עכשיו נגיע לתכל'ס. בנין ארץ ישראל זה בנין פרצוף רחל. זה ש-רחל עולה הרגל – סימן בשביל שלטון צריך הרגל, בנין פרצוף רחל. אם יש הרגל טוב, רחל, בסוד "אשה כי תזריע" – אז הרגל של כל דבר נעשה שלטון. שלטון שוה נשמה, פרנסה וכו'. טבע שוה 81 (הטבע זה אלהים, אבל טבע זה 81). מה הממוצע בין טבע ל-שלטון (שני המושגים של "הרגל נעשה...")? הרגל. זו גימטריא ראויה לשבח. כמו שאמרנו, כשמתפטרים מהטבע הרע זוכים לטבע הטוב. "בנין פרצוף רחל" זה אידישע נאטור – הטבע היהודי. זו גימטריא מופלאה, שלא ידענו עד עכשיו, שהטבע היהודי זה טבע כזה שהוא שלטון – מוחין, שבתוכם יש רצון אלקי, "אין מזל לישראל", הברק שפועל את המטר – והממוצע שלהם הוא הרגל-רחל. מה מוסר ההשכל שלנו? ששלטון עושים על ידי הרגל – זה הכל תרגיל של הרגל. זה גם עקשנות טובה עם זריזות, זה הרגל של לפרסם את המסר שלך עד שישריש שרשים בתוך העם, בתוך אנשים שהטבע שלהם עד עכשיו לא היה כך, ועד כדי כך שהיה הפוך בהשקפות ובדעות. יש סוד אחד, הרגל. הוא התחיל בעקשנות וגמר בהתמדה, ובאמצע צריך זריזות ולא להתבייש (כמו ההלכה הראשונה של השו"ע, "הוי עז כנמר", לא לבוש מפני המלעיגים) וצריך דוברות (בחינת אשה, "כן בנות צלפחד דוברות", כנראה שדברו מאד-מאד ברור) – הכל זה תהליך לעשות שלטון על ידי הרגל של קדושה. יש לנו הרבה נושאים של תדיר ומקודש. הרגל זה יותר תדיר כמובן. צריך לדעת שהכל זה הרגל. הרגל זה כל יום עוד צעד ועוד צעד לקראת היעד – שאני מתרגל, וחייב שכל הצבור יתרגל לשמוע את המסר שלי. זה צריך להכנס לתוך האזניים של כולם, צריך להכנס לתוך הלא-מודע של כל העם. זה הרגל בגימטריא רחל – בנין הטבע היהודי, בנין פרצוף רחל. כל מה שיש היום בארץ זה הרגל. כל תנועת 'הישוב' (תנועת הקבוצים וכו') זה הרגלים. לשנות את דפוסי החשיבה צריך כל הזמן להתרגל. עיקר הקושי זה רק ארבעים הימים הראשונים, להכנס לראש אחר. זה שאתה מתרגל – מה טוב, זה היסוד. צריך להיות קבוע אצלך, בהתמדה. אבל העבודה שלך היא שכולם יתרגלו לזה. כל הדברים מתחילים משגעון ונגמר בנורמה – אז יש כבר בעיה (זה מה שקורה לשלטון). על זה כתוב "דיה לצרה בשעתה". בלשון הרבי, איך מורידים אורות דתהו לכלים דתיקון? יש מי שאומר לכתחילה רק לומר בסגנון שאנשים אוהבים לשמוע – זה חלש. כלים דתיקון האמתיים זה שמהתעבות האורות נתהוו הכלים. זה איזה ברק אצל משיחיסטים, אבל השאלה אם יודעים איך לעשות את זה נכון. זה שהשגעון ישמע – לא לשנות את השגעון. לא לומר משהו אחר, אלא לומר את השגעון שלך בצורה הכי מתקבלת. מה הכי משכנע? שאתה אומר את זה עוד פעם ועוד פעם, אתה לא מתחרט. זה בנין פרצוף רחל, בנין הטבע היהודי, שיהיה שלטון אמיתי בארצנו הקדושה.

זה היה לכבוד הברית, לכבוד הרבי ר' אלימלך, שנמצא אתנו פה עם כל הדורות, עם כל הצדדים – כל המשפחה, כל המחותנים – ועם כל הזרמים, כל החברים שלו תלמידי המגיד, כל מי שיצא ממנו, כל עם ישראל. [להתחיל מברקים?] צריך להתרגל גם לברקים. כתוב שהנס יהפוך לשפע. המטר הוא שפע כל הזמן – זה הופך לטבע. הפסוק בשביל זה הוא "תמיד עיני הוי' אלהיך בא מרשית השנה ועד אחרית שנה". עינים זה ברקים, ראיה, ובהשגחה פרטית החידוש הוא ש"תמיד עיני הוי' אלהיך בה". הברק הראשון הופך להיות קול שופר – "מצות היום בשופר" – הזיווג הראשון בין הברק הראשון של השנה לרעם. כנראה הברק היה כבר בלילה, ואת הרעם שומעים בבקר – קול שופר – זה היחוד הראשון, ומתוך זה נולדה שנה חדשה ומבורכת. הכל צריך להיות ברקים, וכדי שיהפוך להיות שלטון – שיהיה בנין פרצוף רחל, שהיא ה"אשה כי תזריע" – אז מה החידוש כאן? שגם אחרי ש"ילדה זכר", הברק, עדיין יש את ה"אשה כי תזריע". ג"פ בלע (ר"ת "ברקים למטר עשה") עולה אשה – "אשה כי תזריע". יש שמונה ימי מילה. לפני "אשה כי תזריע" כתוב "דבר אל בני ישראל לאמר" – משפט שכתוב ח"פ בתורה, כנגד ח' ימי מילה (גם "זה הדבר אשר צוה הוי'" בפרשה כתוב ח"פ בתורה). זו הפעם החמישית בתורה. "דבר אל בני ישראל לאמר" עולה 1111 (שייך במיוחד לפעם החמישית) = אשה במספר קדמי, ואז מתחיל "אשה...". גם אחרי שהיא יולדת זכר צריך עדיין את האשה, בנין פרצוף רחל, שההרגל שלה והכלים של ההברקים ושל האין ייעשו שלטון – שלטון בנפש ובעם ישראל.

עוד משהו לגבי יצחק – יש כוונה ב"בפי ישרים תתרומם ובשפתי צדיקים תתברך ובלשון חסידים תתקדש  ובקרב קדושים תתהלל" של ר"ת יצחק ורבקה (יחד תפלה). יצחק ר"ת ישר-צדיק-חסיד-קדוש – מטבע של חכמים בתפלה. אפשר ללמוד מזה דבר חשוב לגבי המהות של יצחק. מי הישר באבות? ישראל. מי הצדיק? יוסף. מי החסיד? אברהם. מי הקדוש? יצחק, שהוא עולה תמימה, פשט צווארו על המזבח (הוא מוכן כמו בצעטיל קטן – כל הזמן מוכן ומזומן לקיים מצות עשה של "ונקדשתי בתוך בני ישראל"). לומדים מכאן שיצחק זה ר"ת ישר-צדיק-חסיד-קדוש – "בפי ישרים... בשפתי צדיקים... ובלשון חסידים... ובקרב קדושים". לומדים משהו יפה מאד – שיצחק זה טיפוס שבא רק בסוף, אני הס"ת של עצמי. אבל מי בא קודם? הבן שלי, אחר כך הנכד שלי, אחר כך האבא שלי, ובסוף בא אני. אפשר ללמוד מזה משהו מאד יפה. בני בנים הרי הם כבנים. ההזדהות שלי, וממילא גם המסירות שלי, היא קודם הבן, אחר כך הנכד (שאצלו זה יעקב ויוסף, "גופא ובריתא חשבינן חד", חייב להיות אחד אחרי השני, ישר-צדיק), אחר כך עולה לאבא שלי, ואחר כך שב לעצמי. אז העצמי הזה הוא כבר קדוש – נבדל, אין, לא כאן בכלל. יש הרבה סודות של אותיות יצחק – קשור לארץ ישראל ולכל מיני דברים – אבל זה משהו חשבו של יצחק בתפלה. כמה שצריך להיות געשמאק ונעם בכל מה שאדם עושה, בכל המצוות שעושה ובתורה שלומד, אבל כתוב שעיקר הגעשמאק של הכל זה תפלת שבת – שם מדגישים אותיות אלה, לפי המנהג, בסדורים ובמחזורים. אומרים את זה בכל שבת – זו תפלת שבת. עיקר הנעם, מכל הנעם שיש בעולם, זה תפלת שבת. שהרך הנימול יתפלל עם כל הנעם את תפלת שבת. זה כבר אחרי הגאולה האמתית והשלמה על ידי משיח צדקנו. שכבר נהיה אחרי זה, ונזכה ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים. לחיים לחיים.

ניגנו לכתחילה אריבער, ניגון הקפות (?), "שיבנה בית המקדש".

ננצל את הזמן (עד שיביאו יין): טבע שלטון עולה פעמיים רחל. רחל זה הטבע היהודי, בנין א''י זה פרצוף רחל. אם טבע שלטון זה רחל רחל זה אומר שהמכנה המשותף הוא רחל – רחל כנגד טבע ורחל כנגד שלטון. האם יש בקבלה ב' בחינות של רחל? אצל האריז''ל יש "שם הקטנה רחל", יש רחל הקטנה. לעתיד לבוא, בעלית המלכות, רחל תהיה שוה בקומתה ותכלול גם את לאה, ואז היא נקראת "רחל הגדולה", כוללת את "שם הגדולה לאה". לאה עיניה רכות ורחל יפת תואר ויפת מראה ולעתיד לבא יש רחל הגדולה. כשעם ישראל חוזר לארץ צריך לזכות לרחל הקטנה, שזה תקון הטבע היהודי, בגלל שבחוץ לארץ עיני לאה רכות, שבוכה שמא תפול בגורלו של עשו הרשע – אומות העולם בכלל, ובפרט מלכות עשו. אבל ברגע שחוזרים לארץ צריך לזכות לרחל הקטנה, שעליה כתוב "יפת תואר ויפת מראה", כמו שכתוב על שרה "בת ק' כבת כ' ובת כ' כבת ז' ליפי" – זה דוקא בקטנה. בזכות הרחל הקטנה בא''י פרצוף רחל גדל ועולה את ז' העליות המתוארות בע''ח והתכלית זה השלטון – רחל השולטת זו לא רחל הקטנה, אלא רחל שעיניה רכות. בתוך עיני לאה יש מנהיגות – המנהיגים נקראים "עיני העדה" – ורחל צריכה לכלול אותה. המלכות באה משבט יהודה, מבני לאה, אך דוד המלך עצמו מכוון במרכבה כנגד רחל, והיינו מה שרחל הגדולה כוללת גם את לאה. זה מה שהבעש''ט אומר "כן בקדש חזיתיך" – שצריך לשמור על הבכי של הגלות גם בשיבת ציון, "צמאה לך נפשי כמה לך בשרי". קודם רחל היא בבחינת טבע ואח''כ זוכים לרחל בבחינת שלטון ובממוצע זה רחל אחת.

ניגנו "צמאה לך נפשי".

השלמה: לשון הצעטיל קטן הוא הרגל (לא ההרגל; הרגל = רחל) של (לא על) כל דבר נעשה שלטון. כמו שאמרתי בשיעור שמתי לב לשלטון כאן מפני שהוא בא לשבר את הטבע, על ידי הרגל שנעשה שלטון (על הטבע). טוב מאד שלשון שלטון נמצא בעוד מקומות (לשון התניא: ההרגל על כל דבר שלטון ונעשה טבע שני – הערך הממוצע של הרגל, שלטון, טבע שני = משיח! הדיוק בלשון התניא הוא שהוא שלטון בשעת מעשה ממש, בתקופת ההרגל המודע והמאומץ, ולאחר מכן נעשה טבע שני וקיים בדרך ממילא ללא מאמץ, והיינו מה שהנושא שם הוא שכולי האי ואולי יזכה להיות צדיק, משא"כ בצעטיל קטן מדבר על עבודת הבינוני של התניא דוקא, שנמצא באמצע המלחמה והעיקר הוא ענין השלטון על הטבע הרע, והיינו מה שממשיך שם ומשם ואילך וכו' עד תומם ודוק. ומה שלאחר השלטון יש טבע שני הגם שהסברנו שהטבע היהודי היינו רחל הקטנה והשלטון היינו רחל הגדולה, היינו מה שידוע שלאחר היותו מלך, שלטון, חוזר המשיח להיות נשיא, רעיא מהימנא, טבע שני של בתי שמעל אמי שמעל אחותי, שוים בקומתם, וד"ל), כולם שואפים לשלטון. הגימטריא שביקש יוסי: הרגל של כל דבר נעשה שלטון = 1644 = ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, וד"ל. 1644 = 12 פעמים 137 = 6 פעמים מרדכי, הערך הממוצע של כל אחת מ-ו תבות הרגל של כל דבר נעשה שלטון = מרדכי פנים ואחור. כך עולה מרדכי לשלטון, על ידי ההרגל של לא יכרע ולא ישתחוה לשלטון הגוי, בימים ההם עלה למשנה למלך, אך עתה עליו לעלות למלך עצמו.