אהבה ונחמה

בע"ה

שבת ואתחנן, ט"ו מנחם-אב תשפ"א – כפ"ח

שיעור לסטודנטים לפני שחרית

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשיעור קצר לסטודנטים וסטודנטיות הסביר הרב את היחוד של תכונות האהבה והנחמה בתורה. מהשיעור עלו שלש תובנות חשובות: (א) בסופו של דבר, גם הנחמה וגם האהבה הן אהבה – הכל אהבה! (ב) בחתונה יש 'שחקנים' רבים – החתן, הכלה, ההורים שלהם – אך בסופו של דבר הכלה היא הכל! (ג) לכל אחד ואחת יש שאיפה פנימית כמוסה, שאי-מימושה גורם צער ואבלות והנחמה היא רק עם מימושה במציאת האהבה האמתית של האדם (זיווגו ושליחותו).

שבת נחמו וחמשה עשר באב

אנחנו ביום מאד מיוחד בשנה: קודם כל, זו שבת נחמו – שבת של נחמה אחרי החורבן של תשעה באב. תשעה באב הוא נקודת השפל של השנה, אך תוך כמה ימים מגיעים לשיא העליה של השנה[ב] – לחמשה עשר באב, שהשנה חל ביום השבת, שבת נחמו. כתוב ש"לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב..."[ג] – בחמשה עשר באב היו בנות ישראל יוצאות לחול-לרקוד בכרמים, הבנים היו עומדים מסביב, והבנות היו אומרות "בחור שא נא עיניך וראה", תבחר לך כלה מתאימה[ד]. היום כבר לא עושים את המנהג הזה בשום מקום, אבל זו בהחלט ההשראה של היום. היום יש חוגים שקוראים לחמשה עשר באב 'חג האהבה' – איני מכיר לכך מקור מפורש בתורה, אבל נכון שזהו יום של שידוכים, יום של אהבה.

אם כן, יש בעצם שתי תכונות שמתאחדות השבת – אהבה, מצד חמשה עשר באב, ונחמה, מצד שבת נחמו. יש פסוק אחד בכל התנ"ך שמחבר את שתי התכונות האלה. אחרי הפטירה של שרה אמנו כתוב בתורה באריכות גדולה על השידוך של יצחק ורבקה. כתוב בחסידות[ה] שזהו השידוך הכי פנימי, 'עצמי' זו המלה, בעם ישראל – לכן ביום של שידוכים מתאים להתבונן בשידוך הזה. יש פרק ארוך[ו], עם 67 פסוקים, בו חוזר פעמיים הסיפור – יש שם שדכן, אליעזר עבד אברהם, שהולך להביא כלה ליצחק, את רבקה. בסיום כתוב "ויבִאֶהָ יצחק האֹהלה שרה אמו ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה וינחם יצחק אחרי אמו"[ז] – פסוק שמוזכרות בו גם אהבה וגם נחמה (בסמיכות שני הפעלים זה לזה).

"וינחם אחרי אמו"

יצחק הביא את רבקה לאהל של שרה אמו, וחז"ל אומרים ש"הרי היא שרה אמו"[ח] – יצחק רואה ברבקה את כל התכונות הטובות שהיו לאמא שלו, את כל הנסים שקרו לה. כאן יש מקור שבחור מחפש, במודע או שלא במודע, מישהי שתהיה דומה לאמא שלו. בבן יש חלק מאבא שלו ("ברא כרעא דאבוה"[ט]), שאוהב את אמא שלו, ולכן גם הוא אוהב את אמא שלו ומחפש לעצמו כלה שדומה לה. כאן יצחק רואה שאמא שלו, שרה, משתקפת בכלה שלו, רבקה – הוא מתחתן אתה ("ותהי לו לאשה"), אוהב אותה, כאשר "ויאהבה" כאן הוא גם תיאור לאופי של עצם החיבור שלו עם רבקה[י].

מה הסיפור? יצחק אבינו מתאבל על אמו שנפטרה שלש שנים קודם. בשעת העקדה פרחה נשמתה של שרה[יא] ואז גם נולדה רבקה[יב]. יצחק היה בן 37 בעקדה והוא המתין עד שרבקה תהיה בת שלש והם התחתנו – החתן בן ארבעים והכלה בת שלש, ילדה בת שלש שאומרת בכל התוקף "אלך"[יג], בוחרת לעזוב את בית הוריה על מנת להתחתן עם יצחק. זה לא אומר שאנחנו צריכים ללמוד מהם על גיל הנישואין... אבל יש כאן רמז יפה – המלה גיל, ה-ג הוא הגיל של רבקה וה-יל הוא הגיל של יצחק. המלה גיל במובן בו אנחנו משתמשים היום, גיל של בן אדם, מופיעה פעם אחת בספר דניאל[יד], ובכל שאר התנ"ך גיל הוא לשון גילה ושמחה. בכל אופן, כשיצחק רואה את אמא שלו משתקפת ברבקה, מתחתן איתה ואוהב אותה, מתחבר אליה, הוא מתנחם אחרי אמו.

במושגים של הקבלה, שאיני יודע אם מכירים, האהבה שייכת לספירת החסד והנחמה שייכת לבינה, שנקראת גם אמא. יש פסוק "כאיש אשר אמו תנחמנו"[טו], ממנו לומדים שהנחמה קשורה לאמא. באותו פסוק האמא מנחמת את הבן וכאן בכיוון ההפוך – יצחק מתנחם אחרי אמו. בכל אופן, רואים שיש קשר בין האמא והנחמה. על מה אנחנו צריכים להתנחם ב"נחמו נחמו עמי"? על חורבן בית המקדש. בית המקדש הוא כמו אמא עבורנו, אמא שלנו. יש רמז שהגימטריא של בית המקדש היא 861, המשולש של אם (כלומר, סכום כל המספרים מ-1 עד 41).

הכל אהבה

כבר הבנתם שאנחנו אוהבים שעשועי תורה. נעשה כעת עוד גימטריא: אם יש בפסוק של נישואי יצחק ורבקה שתי מילים חשובות סמוכות זו לזו, אהבה ונחמה, צריך לחבר אותן – "ויאהבה וינחם" עולה 143. יש בשתי המלים 11 אותיות, אז נבדוק האם הסך-הכל מתחלק ב-11 – יש סיכוי של 1 ל-11 – ואז יהיה ממוצע לכל אות. 143 אכן מתחלק ל-11 – 11 פעמים 13, כלומר 11 פעמים אהבה. יש כאן נחמה ואהבה, אבל הרמז אומר שהכל אהבה[טז] – כאילו כתוב כאן אהבה-אהבה-אהבה-אהבה וכו', 11 פעמים (11 בגימטריא חג – כלומר, יש כאן חג פעמים אהבה, כמו הכינוי העממי שהזכרנו קודם, חג האהבה. ואכן, "ויאהבה" עולה בגימטריא חג האהבה, אולי זה היום שבו התחתנו יצחק ורבקה!).

אפשר לחשב לא רק את שני הפעלים, "ויאהבה וינחם", אלא את שתי המלים אהבה-נחמה – הן עולות ביחד 116, מספר שמתחלק ל-2, כשהממוצע הוא חן. כלומר, אהבה-נחמה הן "חן חן" (ביטוי מפורש בנביא זכריה, "... האבן הראשה תשֻאות חן חן לה"[יז], פסוק המתאר את הנחת אבן הפנה של בית המקדש, הנבנה מחדש לאחר חורבנו...)[יח]. אמרנו, ומיד נרחיב, שבפסוק יש שתי דמויות בחייו של יצחק – שרה אמו ורבקה אשתו. והנה, שרה ועוד רבקה בגימטריא שבע פעמים "חן חן" (החן של שרה בעיני יצחק, שהוא-הוא החן שמוצאת רבקה בעיני יצחק, כנ"ל) – שבע פעמים נחמה (על שרה) אהבה (אל רבקה). ועוד רמז מיוחד להיום: הגימטריא של חמשה עשר באב – 928, שיש לו הרבה גימטריאות חשובות[יט], החל מ"כתיבה וחתימה טובה" שנוהגים לאחל מהיום[כ] – היא גם שמונה פעמים "חן חן" (שרה-רבקה ועוד אהבה-נחמה).

הכל כלה

נתבונן בעוד רמז: יש בפסוק ארבעה שמות – "ויבאה יצחק האהלה שרה אמו ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה וינחם יצחק אחרי אמו"[כא]. אם מחברים את כל השמות מקבלים 1228 – מספר שמתחלק ב-4, כך שיש ממוצע של ארבעת השמות, 307. והנה, 307 הוא אחד השמות – רבקה. כלומר, יש כאן פעמיים יצחק, החתן, ואת אמא שלו, שרה, ואת הכלה, רבקה – אבל בעצם הכל רבקה, הכל האשה, הכל הכלה (דבר הרמוז בכך ש-הכל אותיות כלה, רמז שכתוב[כב]).

אם כן יצאו לנו כאן שני רמזים חשובים – יש אהבה ונחמה, אבל בסופו של דבר הכל אהבה, וכן הכל הוא הכלה, רבקה. אהבה-רבקה ב'הכאה פרטית' (א פעמים ר, ה פעמים ב, ב פעמים ק, ה פעמים ה) שוה 435, המשולש של 29 (סכום כל המספרים מ-1 עד 29), "ויאהבה" (חג האהבה כנ"ל)!

חיפוש השאיפה

נחזור לעוד נקודה עיקרית: אצל כל חתן יש – במודע או שלא במודע – חיפוש של דמות האמא שלו, שתשתקף אצל הכלה. אצל יצחק זהו חיפוש מודע, אבל אצל רוב האנשים החיפוש הוא לא מודע. רק כשיצחק מוצא את הכלה שלו הוא מתנחם על אמא שלו, שאותה חיפש.

במילים אחרות, האמא היא השאיפה של כל אחד – לכל אחד יש שאיפה לא-מודעת, השאיפה הכי חזקה של החיים שלו, וכל עוד הוא לא משיג אותה הוא בצער, באבל. בכל חתונה יש נחמה – כאשר זוכים לממש את השאיפה. אמרנו שאנחנו צריכים להתנחם על המקדש, שהוא ה'אמא' שלנו – האם השאיפה הכי עמוקה של כל אחד היא המקדש? בדרך כלל לא באופן מודע – רוב היהודים היום לא יודעים שהם שואפים למקדש. אבל באמת המקדש הוא השאיפה הכי עמוקה שלנו – כל אחד צריך להקים בית מקדש, לכך נועד חמשה עשר באב, החג של השידוכים בו כל אחד מקים את בית המקדש הפרטי שלו, מממש את השאיפה שלו ומתנחם.

קודם כל צריכים למצוא את השידוך – את בת הזוג עמה מקימים את בית המקדש. אבל גם מי שכבר התחתן וחי עם אשתו ב"אהבה ואחוה ושלום ורעות"[כג] עוד מחפש שידוך – הזיווג הרוחני עם השליחות שלו[כד], הדרך בה הוא עושה לה' יתברך "דירה בתחתונים"[כה], בית מקדש. הנחמה האמתית היא כאשר מוצאים את האהבה האמתית שלנו וממשים את השאיפה הכי פנימית ועמוקה שלנו.