1

בע"ה

התוועדות כ"ד טבת

מוצאי כד טבת סז – מגדל העמק

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג שליט"א[1]

[רש"ז פבזנר חזר מאמר "כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה" תשמ"ז]

שיחה ראשונה:

היום הילולת אדה"ז, כד טבת. עכשיו שמענו מאמר שהרבי משוה בו את האבות לבנים, ומבאר שהאבות זה בחינת עיבור והבנים בחינת לידה. הוא מקשה קושיא, שבמצב העיבור נאמר "עינים ולא יראו, אזנים להם ולא ישמעו" – אז איך אפשר לומר שהאבות זה בחינת עיבור? בנוסף למה שהרבי כותב במאמר, זה גם הנושא של ה"דבר מלכות" של השבוע (פרשת וארא). ב"דבר מלכות" הרבי כותב שהאבות זה הגילוי של עצם הנשמה היהודית, עצם נשמת ישראל, שיותר גבוה גם ממתן תורה. אם כי חז"ל אמרו שהמצוות שקיימו האבות "ריחות היו", בכל זאת יש משהו ב"האבות הן הן המרכבה" ו"אין קורין אבות אלא לשלושה, אברהם יצחק ויעקב" שבאין ערוך למעלה מהבנים. אף שהבנים זכו למשהו שהאבות לא, לתורה, בכל זאת הכל בזכות האבות. זה על דרך מה שהרבי מבאר ב"באתי לגני" שמשה הוא השביעי החביב בגלל שביעי לראשון דווקא, לאברהם אבינו. האבות זה גילוי עצם הנשמה, וזה יותר ממה שיש בהמשך – זה גם תירוץ לקושיא במאמר. אכן יתכן שיחסית לגילויים בהמשך האבות זה פחות, כפי שהרבי משוה הרבה פעמים בין עצם לגילויים. גם בגילויים יש מדרגות, ומ"ת זה גילויים עצמיים, אך יש משהו עצמי בנשמה של יהודי – "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר", כולל לתורה הקדומה (כפי שהרבי כותב) – שיותר עצמי גם מהגילויים העצמיים במ"ת, ואפילו מהגילויים היותר עצמיים של משיח. ירידת הנשמה לתוך הגוף זה תהליך – עיבור, לידה, בר מצוה, חתונה – אבל ראשית הפלא הזה, שנשמה יהודית מתקשרת בגוף, הוא ראשית העיבור. האריז"ל כותב שעיבור זה סוד עב ריו – סוד בירור רפח ניצוצין – זה מתחיל מהעיבור. לכן בגמרא נפסק שגם לנפלים יש חלק לעולם הבא – גם לפני הלידה יש את הפלא של חיבור הנשמה היהודית לגוף, שזה עולה על כולנה, ולכן גם לנפלים יש חלק לעולם הבא.

מזה נתחיל, שמחד האבות זה בחינת עיבור ומאידך יש אצלם את גילוי עצם הנשמה – זה נושא של תחלת פרשת השבוע. צריך "לחיות עם הזמן", לחיות עם הפרשה, וגם לשים לב שהקביעות השנה היא כמו בשנת ההסתלקות. ההסתלקות היתה במוצ"ש שמות, אחרי הבדלה – לא היה שם יין, ואדה"ז הבדיל על קפה שחור (והקפה נשפך) ואחר כך הסתלק. מוצ"ש שמות, אך כבר מתחילים "ראשון" של "וארא", המתחילה "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי הוי' לא נודעתי להם". גם כאן נראה שה' מתגלה לאבות בשם פחות, ולא בשם העצם, אבל גם לכך הרבי מתייחס ב"דבר מלכות" ומבאר שגם שם יש את מעלת העצם אצל האבות. ידוע שבמ"ת התבטלה גזירת "עליונים לא ירדו למטה ותחתונים לא יעלו למעלה", אז איך אפשר לומר שיש אצל האבות מעלה? אז שוב, הרבי מחדש לפי דרך הקדש, שמעלת האבות זה כלל לא בגדר עליונים ותחתונים. מצד הענין של עליונים ותחתונים יש אכן גזירה עד מ"ת ושינוי למעליותא אחר מ"ת, אבל מצד עצם הנשמה לא שייך גדר עליון ותחתון – זה באין ערוך למעלה מהגדרים של עליון ותחתון, שזה שמים וארץ. לכן בכחם ובזכותם של האבות (ותמיד הסיבה גדולה מהמסובב, הסיבה זה האבות והמסובב זה מ"ת לבנים) זכינו במתן תורה לבטול הגזירה שהיתה קיימת משי"ב ש"עליונים לא ירדו וכו'". הכל זה מכח האבות, מכח "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי", אף על פי ש"ושמי הוי' לא נודעתי להם". לכן גם ה' אומר למשה "חבל על דאבדין ולא משתכחין" – האבות לא שאלו שאלות, ואמונתם הפשוטה זה גופא גילוי עצם הנשמה, והנה אתה מקשה קושיות.

ידוע שאדה"ז, ולפניו הרב המגיד ממעזריטש, ולפניו מורנו הבעל שם טוב, הם האבות של החסידות. לכן מאד מכוון שהילולת אדה"ז חלה ביום שקוראים "'וארא' אל האבות", כי הוא בעצם משלים את האבות ש"הן הן המרכבה". כל מה שיצמח עכשיו, בדור השביעי, האחרון לגלות והראשון לגאולה, הוא מכח האבות, ובפרט מכח אדה"ז שהוא בחינת יעקב, הבחיר שבאבות. ידועים דברי רבי אייזיק מהומיל, גדול המשכילים בכל דורות חב"ד, שלפני ביאת משיח יצטרכו "א נייעם סדר" – "סדר" בחב"ד זה הבעש"ט, המגיד ואדה"ז (הוא היה כמעט במדרגה של רבי, היה ראוי להיות רבי ו'ויתר' לצמח-צדק, ואמר זאת במעין נבואה). כמו שיש שמים חדשים וארץ חדשה – צריך בעל שם טוב חדש וכו', הכל חדש. יש סימן שהרבי נתן לשלושת הרביים שרבי אייזיק לא ראה – ויש לומר שהם הסדר החדש שהוא צפה וחזה – שזה הרבי רש"ב, הרבי ריי"צ והרבי. והסימן שהרבי נתן: מיד – מנחם-מענדל, יוסף-יצחק, דובער (שמו השני של הרש"ב, שהוא שמו אשר ניתן לו על שם רבי קודם). זה בסוד דברי הרמב"ם ש"סוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן [וכבר עשו תשובה מספקת בשביל הגאולה] ומיד הן נגאלין". כדי להרגיש עוד יותר שהדבר הזה הוא הוא הסדר החדש שצפה רבי אייזיק מהומיל, יש גם סימן דומה ומובהק אצל אבות החסידות – ישראל, דוב-בער, שניאור זלמן – "וארא... באל שדי". זה נשלם בהילולת אדה"ז, היום בו נשלמת כל עבודת הצדיק ועולה למעלה – אז נשלמו אבות החסידות, ה"סדר" המקורי של החסידות, שבזכות האבות זוכים הבנים לכל מה שהם זוכים. ידוע שאדה"ז קרא למגיד אבא ולבעש"ט סבא, וזה ה"סדר" המקורי – אבות החסידות. ידוע הדיוק בכך שעל "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב" כותב רש"י "האבות" (שמובן מאליו, לכאורה) – לרמז שצריך לחברם יחד, ו"אין קורין אבות אלא לשלושה". אליהם הגילוי "באל שדי" – רמז מובהק בתורה לאבות החסידות.

נספר סיפור:

לאדמו"ר הזקן היה חסיד שהיה 'מלמד', וידוע שבזמן ההוא מי שהיה 'מלמד' היה ההיפך מעשיר. אבל היה אדם טוב מאד, חסיד של אדה"ז. פעם באמצע החורף, ביום שלג וקור אימים, דפקו בדלתו, וכשפתח ראה יהודי קופא מקור, כמעט גווע מקור, ומיד הכניסו לביתו, חימם לו כוס תה לשתות והשכיב אותו על התנור (המקום הכי חם בבית, שם היו משכיבים את הילדים הקטנים שיהיה להם חם בלילה; במקרה זה הוא הוריד אותם באמצע הלילה מהתנור והשכיב שם את האורח). בבקר האורח קם והתחיה, אמר לו תודה רבה רבה על שהציל חייו, ונפרד ממנו לדרכו. כעבור זמן מה הילדים אומרים – אבא, תראה מה יש על התנור, והוא הסתכל וראה שם אוצר בלום של זהב, חפצי זהב וכו'. כמובן שהוא נבהל – הוא אפילו לא שאל מי היהודי, הוא לא יודע, ולא יודע מה לעשות. זה גם יכול להיות מסוכן – שבמלכות ההיא מוצאים אוצר ולא מצהירים למלכות. הוא נבוך לגמרי, ואז – כפי שחסיד עושה – רץ מהר לליאזנא (זה היה בתחילת נשיאות אדה"ז) וספר לרבי את כל הסיפור. הרבי אמר לו, מן השמים נתנו לך מטמון – אף אחד לא יחקור ולא יבוא אף פעם לחפש את האוצר הזה, זיכו אותך מן השמים. שוב, מדובר באחד שעד עכשיו היה עני. אז מה עושים? אדה"ז אמר לו שבמקרה זה אתה צריך לנהוג מאד זהיר. אתה 'מלמד', שנשכר לשנה, ועד סוף השנה אתה ממשיך כרגיל בתפקידך בלי שום שינוי.

אחרי שסיים את השנה בא לשאול מה לעשות, ואדה"ז אמר לו לקחת רק קצת מהכסף ולקנות חנות צנועה בעיירה, לרכוש סחורה מהסוחרים בעיר – ובוא בעוד שנה. אחרי שנה בא ואמר שהעסק מצליח ב"ה, פתחתי חנות, קניתי סחורה מסוחרים מקומיים וזה מצליח – אבל כמעט לא נגעתי באוצר. מה הלאה? אדה"ז אומר שהסוחרים שאתה קונה מהם נוסעים לויטבסק, העיקר הגדולה הסמוכה, ושם הם קונים סחורה מסוחרים יותר גדולים. השנה אתה עצמך אתה תסע גם לויטבסק, ותוכל להיות סוחר יותר גדול שמוכר לעוד סוחרים. בשביל כל עליה צריך כסף להשקעה – קח מהאוצר כמה שצריך, ותתקדם, ותחזור בעוד שנה. הוא קיים בנאמנות את פקודת אדה"ז, נסע לויטבסק כמה פעמים במשך השנה, קונה הרבה סחורה יחסית ומוכר לתת-סוחרים, ומאד מצליח. כעבור שנה חוזר לאדה"ז, ואז אדה"ז אומר לו שאלו שבויטבסק קונים ממוסקבה, והשנה אתה עצמך תעלה דרגה ותיסע בעצמך למוסקבה, ותמכור את הסחורה גם בויטבסק (הכל בהדרגה – יש בכך הרבה מוסר השכל) – ותחזור בעוד שנה. ב"ה מאד מצליח, ועוד שנה שואל מה הלאה. אדה"ז אומר שיש מקום בדייטשלנד – קניסבורג – שגם מוסקבה רוכשת משם. השנה אתה תהפוך לאחד הסוחרים הכי גדולים, שמספקים סחורה לכל רוסיה, ובשביל כך תשקיע מה שצריך מהאוצר. החסיד עושה כך, ומצליח מאד מאד, ונעשה אחד מגדולי-גדולי הסוחרים בכל מדינת רוסיה. כעבור שנה – אדמו"ר הזקן לא העלה אותו עוד.

כמה שנים עברו, וכל פעם נוסע לשם ומביא המון סחורה ומוכר לכולם, אבל שום נסיעה לא נוסע שלא על דעת רבו – לפני כל נסיעה בא לשאול, כאילו לא יודע כלום, ומבקש ברכה, וכל הצלחתו רק בזכות הרבי. פעם אחת בא ואומר שנוסע שוב לקניסבורג, ואדה"ז אמר שאני תמה עליך – כבר כמה פעמים נסעת לשם ולא הבאת לי מתנה. משהו קצת מוזר, אבל הוא שמע זאת, הוא חסיד – אז מחפש שם מתנה, ובוחר קופסת טבק הכי מהודרת מכסף ומביא לו. אדה"ז אומר שזה יפה, ותודה רבה, אבל לא לזה התכוונתי. פעם הבאה שוב נוסע אחרי ברכת הרבי (אדה"ז לא חוזר על ענין המתנה, אך אין צורך, הספיקה פעם אחת) – ומביא איזה משהו מאד יפה ויקר מזהב. אדה"ז שוב אומר תודה, זה יפה ויקר, אך לא לזה התכוונתי. אדה"ז רואה שהוא נבוך ומסכן – באמת מסכן, שלא יודע מה להביא לרבי – אז אדה"ז שואל אותו אם בקר פעם בתאטרון (שם הכי יוקרתי). החסיד נבהל – חסיד חב"ד יבקר בתאטרון?! אבל אדה"ז שאל שאלה, והוא צריך למלא את ההוראה.

הוא לא מבין בכך, אבל שואל מה זה ואיפה זה, מגיע לשם וקונה את הכרטיס הכי יוקרתי שיש (הוא הרי גביר אדיר), ומקבל כסא מול המציגים – מול הבימה, מרופד וסופר-יפה – ורק מתיישב וכבר נרדם, כי אין לו שום ענין בתיאטרון. היה כסא מרופד וטוב, אז הוא ישן חזק את כל ההופעה, וגם אחרי שכולם יצאו. בא המנקה ומוצא יהודי ישן על הכסא, אז הוא מעיר אותו ומתחיל לשאול אותו מהיכן הוא. המנקה גם היה יהודי, וכשהוא שומע שהוא חסיד של אדה"ז הוא אמר שתחזור ללאזניא תמסור ד"ש לזלמני'ו ממני, קרול. הוא חוזר לאדה"ז, וצריך למלא את הדבר הזה, אז מספר את כל הסיפור ושבסוף המנקה שם – קרול – בקש למסור ד"ש לרבי. אז אדה"ז אמר – זו המתנה אליה התכוונתי, לקבל ממנה דרישת שלום. פעם הבאה שתהיה בקניסברג אני אתן לך קופסא סגורה למסור לו, ולפני שתחזור תקח את זה ממנו בחזרה. החסיד לקח את הקופסא ונסע לקניסברג, והלך שוב לתיאטרון. הוא לא נכנס, אלא רק מחפש את המנקה, מוצא אותו ואומר שהרבי שלח לך את הקופסא הזו. קרול לקח ואפילו לא פתח. כעבור כמה שבועות, כשעמד לחזור, בא עוד הפעם ואומר – מה שלא אמר לו בתחילה – שהרבי בקש שאביא לו את זה בחזרה. הוא הופתע, ואומר שאם כך אפתח את זה לראות מה הוא רוצה – הוא פתח ומצא בתוך הקופסא ספר התניא בכתי"ק של אדה"ז (היו המון העתקות, שבשל שיבושיהם אדה"ז הסכים להדפיס, וזה היה האורגינל). הוא פותח ומתחיל לדפדף ולעיין, וכל מה שרואה יוצא מהכלים – והוא לא טיפוס חם, מנקה התאטרון בקניסברג – ואומר על משהו "רוח הקדש", אחר כך על משהו "אמת'ער רוח הקדש" ובסוף, לפני שהחזיר לחסיד, אמר "אני כבר לא יודע מה משיח יחדש".

כל מה שספרנו את הסיפור זה בשביל ה'ווארט' בסוף. אצל משפיעי חב"ד משמעות הסיפור פשוטה – שאדה"ז היה צריך את הסכמת אותו מנקה, ומשמע שאותו קרול היה ראש הצדיקים הנסתרים של הדור. אם ראש הצדיקים הנסתרים אומר שהוא כבר לא יודע מה משיח יחדש – צריך לתת על זה את הדעת. זה קשור למה שאמרנו שאצל האבות יש גילוי העצם, שכמה שיש חידוש אצל הבנים, ואפילו "תורה חדשה" של משיח, זה כבר נמצא אצל האבות, ובפרט אצל ה"בחיר שבאבות", היעקב-ישראל שבאבות, המשלים את הגילוי של שם "שדי". יש כמה פירושים ב"שדי", ואחד מהם "שאמר לעולמו די" – שאמר די להעלם, עד כאן החושך כפול ומכופל של הגלות, והגיע הזמן למשיח. כתוב שזה מכח ישראל-יעקב-דוד: שאמר עולה ישראל, לעולמו עולה יעקב, די עולה דוד. זה סדר של זיווג יעקב-ישראל (תפארת, וחז"ל אומרים שכל האבות נקראו ישראל) עם דוד (מלכות). הרבי נתן את הסימן של הדורות האחרונים, מיד, אבל הסימן המובהק של הסדר הראשון זה "שדי", וזה נשלם היום. שה' יאמר לעולמו-העלמו די, שתגמר הגלות ותיכף ומיד הדור האחרון לגלות הופך לדור הראשון לגאולה ונזכה למשיח.

שיחה שניה:

שמענו במאמר לעיל גם שאדה"ז הוא נשמה חדשה, כפי שאמר עליו הבעל שם טוב. ידוע שלנשמת כל רבי יש שלוש מעלות – נשמה חדשה, נשמה דאצילות, נשמה כללית. כך מובא בחסידות. נשמה חדשה – חידוש מופלא שלא היה בעולם כלל וכלל. נשמה דאצילות – נשמה אצילית, כפי שנסביר מעט בהמשך. נשמה כללית – שכוללת כל נשמות עם ישראל, החל מכל נשמות דורו (שהרי הוא נשיא הדור – נשיא ר"ת "ניצוצו של יעקב אבינו", ויעקב כולל כל השבטים). במאמר הוזכרה אמנם מעלתו כנשמה חדשה, אבל יש גם מעלה מיוחדת שלו דווקא כנשמה דאצילות. החבר הכי טוב של אדה"ז, כנראה, זה הרבי ר' זושא. מאד משמעותי שההילולא שלו זה בדיוק שבוע אחרי אדה"ז – מוצאי שבת הבאה. רבם, המגיד, התייחס בצורה מיוחדת דווקא לשניהם. התלמיד החביב ביותר אצלו היה אדה"ז, אך העריך מאד את רבי זושא ואמר לבנו רבי אברהם המלאך (שגם מילא מקומו כמה שנים) שיקבל משניהם דעה ועצה – מאדה"ז, שהחב"ד שלו עד אין סוף ומה שנופל בדעתו זה נבואה קטנה, ומרבי זושא, שכבר עלה למעלה מזה. משמע שאדה"ז זה חב"ד, עד ששיקול ראשון שלו זה נבואה, ורבי זושא זה אורות מקיפים – כתר שלמעלה מחב"ד. בכל אופן, כמו ששני אלו היו המובחרים בעיני רבם המגיד, כך ביניהם היו חברים הכי טובים.

כמובן שאדה"ז היה חבר לכל התלמידים. היה מאד מיודד עם ה"מאור עינים" רבי נחום מטשרנוביל, ואף דאג להשתדך איתו (פעם המגיד התבטא שמשיח יבוא או מהתלמידים הקשישים שלי או מהתלמידים הצעירים שלי – אדה"ז הבין שהוא מהצעירים ור"נ מטשרנוביל הוא מהקשישים, ולכן יש סיפור ארוך איך דאג שבת אדהאמ"צ תתחתן עם רבי יעקב ישראל נכד המאור עינים, כדי שמשיח יצא מהשידוך הזה). כמובן היה קשור במי שכבדו כרבי (או רב חבר) – רבי מ"מ מויטבסק. הוא גם היה מחותן עם רלוי"צ מברדיטשוב, ועוד ועוד. מסיפורי אותו דור, של תלמידי המגיד, רואים משהו פלאי: כמה שהתרחקו זה מזה, וכל אחד התיישב במקום אחר (ובימים ההם לא היה פשוט לנסוע ממקום למקום), אף על פי כן צדיקים אלו – גם בזקנתם (שהיה עוד יותר קשה לנסוע) – היו נוסעים לעתים קרובות לבקר זה את זה. זה אני אומר בלי להסביר, אני רק זורק את זה, אבל צריך לתת את הלב – היום קשה לצייר שצדיקים מחצרות שונות נוסעים לבקר זה את זה, אבל מאז יש המון סיפורים של קירוב דעת ואהבה וחיבה בין הצדיקים (שהורו דרכים שונות), וזה היה כל כך חזק עד שטרחו פעמים רבות לנסוע לבקר זה את זה. מכאן אפשר ללמוד מה זה אחדות ישראל, החל מהצדיקים הגדולים, ובכך מצטיינים דווקא אצל תלמידי המגיד.

אף על פי כן ולמרות הכל, בכל זאת, החבר הכי טוב של אדמו"ר הזקן זה הרבי ר' זושא. הרבי ר' זושא מאד העריך אדה"ז, גם כשהגיע למעזריטש כאברך צעיר שטרם עמדו על טיבו. כתוב שכאשר אדה"ז רק הגיע למעזריטש, בה רבי זושא היה מהותיקים, בא פעם אדה"ז לבקרו והוא הזדעזע וברח לתוך התנור (לא יודע אם היתה שם אש או לא...), תוך כדי שהוא אומר שנשמה דאצילות באה לבקר אותי. אחרי ששמענו במאמר שאדה"ז הוא נשמה חדשה, אנו רוצים רגע לעמוד על כך שיש שני סיפורים בהם רבי זושא, החבר הכי טוב, כינה אדה"ז נשמה דאצילות, כאשר אצלו עצמו זה פעל זעזוע. הסיפור השני, קצת יותר מאוחר, הוא שרבי זושא ישב בביתו ולמד עם בנו, ולפתע החל להזדעזע (אצלו זה לא היה רגיל, בניגוד לצדיקים מסוימים אחרים, שהיו מזדעזעים תדירות). בנו נבהל ושאל את האב מה קרה, ורבי זושא אמר לו שאתה ראית רק אותי מזדעזע, אבל כל כותלי הבית רעדו, כי זה עתה עברה נשמה דאצילות ברחוב. אז הבן שאל את האב האם הוא יזכה לראות את הנשמה דאצילות, והאבא אמר לו שכן. כעבור שעה מישהו פשוט, עובר אורח עם פעקלע, החליף כמה מילים עם ר"ז ויצא (עדיין תוך כדי לימודם). המשיכו את השיעור, וכעבור עוד שעה הבן פונה לאב ואומר שהבטחת לי לראות את הנשמה דאצילות, והאב אומר – ראית, זה היה מי שנכנס. אדה"ז עוד לא היה מפורסם, לכן הבן לא הכירו, אבל הוא זה שנכנס כיהודי פשוט עם חבילתו, החליף כמה מילים עם רבי זושא ויצא.

שני סיפורים – שני עדים – שהרבי ר' זושא מכנה את בעל ההילולא נשמה דאצילות.

לפני שנסביר, נשאל שאלת תם – אם כשהנשמה דאצילות עוברת ברחוב רבי זושא מזדעזע (עם כל הכתלים), למה כשנכנס לדבר עימו הכל בפשטות ומדבר עימו כדבר איש אל רעהו?

בקיצור נמרץ, אפשר להסביר לפי זה סוד מאד עמוק בקבלה ובחסידות. ידוע שאחד הדברים שהבעל שם טוב מחדש זה שהצמצום לא כפשוטו – שח"ו לפרש כפשוטו את הכתוב בספרי קבלה, שה' צמצם אורו כדי לברוא עולם (ויש פגם באמונה אם מפרשים כפשוטו), אלא שהפירוש הוא שה' העלים את האור, אך גם במקום הצמצום אורו נמצא והוא עצמו ודאי נמצא. מ'השכלה' זו, שהצמצום לא כפשוטו, נגזרת כל דרך עבודת ה' של החסידות – דרך שהיא חידוש אמיתי (ותיכף נסביר יותר מה זה חידוש אמיתי). חב"ד באה להסביר את הדברים העמוקים ביותר בטוב טעם ודעת, כדי ש"יתפרנסון מיניה" – זה גילוי הרזין דרזין העמוקים, עד שקרול אמר על תורה זו שלא יודע כבר מה משיח יחדש – ובחב"ד מבואר שה' פעל את מה שנדמה כצמצום וסילוק (אך אין סילוק אמיתי, וכך גם ביחס להסתלקות צדיק, וביחס להסתלקות כל יהודי) באופן כזה ש"המאור נכנס במקום האור". העצם-המאור נכנס למקום שקודם היה מאיר אור – כמובן שגם זה לא כפשוטו, שהרי המאור היה שם גם קודם ו"לית אתר פנוי מיניה" קודם הבריאה ואחר הבריאה – ומההתעצמות המיוחדת של המאור במקום זה של האור ("הנקודה האמצעית" של האוא"ס, בלשון הקבלה, שגם דורש הסבר) הגילוי התבטל. כשיש מאור, "ישת חשך סתרו", אז האור – שנמצא שם עדיין – בטל כשרגא בטיהרא (וכ"ש וק"ו שאור הטיהרא בטל לחלוטין בעצם). העצם שם והאור שם, רק שלא רואים אותו. צריך להבין זאת, אך כך כתוב – שהצמצום הנדמה לנו נפעל על ידי שהמאור נכנס במקום בו נמצא האור.

איך זה קשור לסיפור של נשמה דאצילות? כמו שיש עולם האצילות יש אדם דאצילות. יש בקבלה "מאמר אדם דאצילות" – על אור אין סוף שלפני הצמצום, שבו התקיים "כד סליק ברעותיה [לפני הצמצום] למברי עלמא". אדם דאצילות זה האור עצמו, אבל יש מאור. כשאדה"ז, שהוא נשמה דאצילות, עובר ברחוב – ולא חושב עדיין להיכנס לרבי זושא (אולי זה אצלו בתכנית להמשך, אבל כרגע לא במחשבתו) – זה נשמה דאצילות בטהרתה, כפי שהיא לעצמה. הוא לא הולך ברגע זה להכנס אל תוך הבית, אלא רק עובר ברחוב. כשהוא עובר ברחוב הבית מזדעזע – הכתלים מזדעזעים, כולל רבי זושא עצמו – כי נשמה דאצילות עוברת. אבל כשהוא נכנס לתוך הבית אין את הזעזוע, אף שלכאורה כ"ש וק"ו. אפשר לפרש שהמאור נכנס במקום האור בתוקף, אבל לפי הסיפור כאן הפוך – המאור נכנס במקום האור כמו שאדה"ז נכנס לתוך הבית. ברגע שהוא נכנס לתוך הבית הוא מצטמצם. גם הצמצום הזה הוא עצם, זה כח עצמי שפועל על האדם דאצילות להצטמצם, ולכן האור שהיה קודם מתעלם. ברגע שאדמו"ר הזקן נכנס הביתה זה בשביל לדבר עם רבי זושא – זה לא נשמה דאצילות סתם, כפי שהיא לעצמה, אלא כפי שהיא ברצון לדבר עם רבי זושא, ומכיון שהוא בעולם התיקון הוא לא רוצה שבירה ומצמצם עצמו כפי הצורך (כך, בחתונה הידועה בז'לובין, בשל הצפיפות הציע רבי לוי יצחק לאדמו"ר הזקן לעבור דרך הקיר, ואדה"ז אמר שלא צריך לצאת מגדרי המציאות, לא לשרוף את חוקי "שאמר לעולמו די"). כשהוא נכנס לדבר עם רבי זושא זה בשביל לדבר עמו, וגם רבי זושא חש זאת, וכבר אין זעזוע – זה עולם התיקון. האור הגדול, גם מצד רבי זושא וגם מצד אדה"ז, מתעלם.

עד כאן דוגמה של לקיחת סיפור פשוט ונסיון ללמוד (בדרך אפשר) איזה דבר עמוק בחסידות מתוך הסיפור. דבר עמוק שהוא גם "המעשה הוא העיקר" – ענין שנוגע לעבודה. ולעניננו, כשכל אחד הולך ברחוב צריך להיות עם ראש באצילות, וכשנכנס הביתה אל מישהו צריך לצמצם עצמו כדי להתייחס ולדבר עם אותו אחד. אף על פי, ודווקא, כשמדובר בצדיקים הכי גדולים בעולם.

ומה זה נשמה דאצילות? זה "אצילי בני ישראל" – מישהו אציל. האצילות האמיתית של נשמה יהודית זה מדת הענוה. להיות אציל באמת זה להיות ענו באמת – "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה". כל צדיק אמת, כל רבי, יש לו שלוש בחינות – חידוש, אצילות, כלליות. את כל הבחינות אפשר למצוא אצל משה רבינו. הכלליות – משה רבינו אוהב ישראל היה, וזיכה את כולם במה שה' נותן רק לו, כי כל יהודי אהוב לו וחשוב לו אפילו יותר ממנו. נשמה כללית זה מי שהכי אוהב ישראל בדור. זו מצוה לזהות אצל הנשיא, אצל הרבי, את שלוש הבחינות. מצוה על חסיד לראות ברבו את שלוש הבחינות האלה. זה שהוא נשמה כללית רואים באהבת ישראל עצומה, אהבת ישראל לא תשוער, הפלא ופלא, ועל כל דבר יש סיפורים.

ובמאמר מוסגר: אדה"ז פעם אמר 'ווארט', בנוגע למה שהעולם אומר שמספרים סיפור על צדיק זה "מעשה מרכבה", ויש לו דין עדיפות גם על לימוד גמרא (שהרי "מעשה מרכבה" זה "דבר גדול" ו"הויות אביי דרבא" זה "דבר קטן", וממילא מסתבר שדבר גדול עדיף על דבר קטן). הוא אמר שבשביל זה צריך שני דברים – שהצדיק יהיה אמת והסיפור יהיה אמת. זה חידוש – שלא כל הצדיקים אמת, וכל שכן שלא כל הסיפורים אמת. אם אתה רוצה לעסוק ב"מעשה מרכבה", קצת על חשבון לימוד גמרא, צריך לדאוג שיהיה צדיק אמת וסיפור אמת. ידוע שהצמח צדק אמר בנוגע לכל מה שמספרים על הבעל שם טוב, כי מי שלא מאמין שהמעשה יכול להיות הוא אפיקורס, ומי שמאמין שהכל היה בעוה"ז התחתון הוא שוטה. לכאורה זה קשה על הסיפור שלנו, כי אמנם הצדיק אמת לאמיתו, אך משמע מהווארט הזה שלא כל כך מענין או הכרחי שהסיפור מאה אחוז אמת – כל מה שמספרים עליו יכול להיות. אם מישהו המציא משהו עליו, כנראה היתה לו השראת הבעש"ט בעוה"ז או בעולם אחר. צ"ע איך ליישב את הדברים. ורמז: צדיק אמת ספור אמת = משיח משיח משיח משיח (היינו שזה ממוצע כל מילה). איך סיים אדה"ז 'ווארט' זה? שאם אינך בטוח באמיתות הצדיק והסיפור – עדיף שתעסוק בהויות אביי ורבא, שזה "א ודאי אמת". יש עוד הרבה מה לומר בכך – אבל נעזוב את זה, זה מאמר מוסגר.

בכל אופן, מסיפור אמת על צדיק אמת אפשר ללמוד הרבה. הרמ"ק, המקובל הכי גדול לפני האר"י, אומר שבכל ספירה יש את מה שמקבלת מעליה, אותה בעצמה, ואת מה שמשפיעה למטה. אצל הצדיק מה שהוא משפיע זה הנשמה כללית – אהבת ישראל. מה שהוא מקבל מלמעלה זה תורה חדשה – נשמה חדשה – "יבוא טוב ויקבל טוב [מלמעלה ממנו] מטוב לטובים". משה מקבל מלמעלה את התורה החדשה, הנשמה החדשה – את החב"ד. מה שמקבלים מלמעלה – זה החב"ד שלך. אתה עצמך – זה החג"ת שלך. מה שמשפיעים למטה – זה הנה"י שלך. להיות נשמה חדשה זה להיות חכם, חכמה בראש. מה שאתה עצמך צריך להיות זה אציל – אצילות זה במדות. עיקר מה שכולל את כל המדות, האצילות שלך, זה הענוה. זה שאתה צריך להשפיע, ולהקדיש חייך לשליחותך, זו האהבת ישראל שלך. כך בתמצית, מצוה שכל חסיד יראה ברבי את האהבה אין סופית שלו, את הענוה והאצילות האמיתית שלו, וכמובן שיקבל מהתורה החדשה שלו. זה שלוש הבחינות של נשמה כללית, נשמה דאצילות ונשמה חדשה.

כשאדה"ז הולך ברחוב יש משהו שדווקא הנשמה דאצילות שלו מופיעה לרבי זושא (ולא מסופר שחש כך ביחס למגיד או למישהו אחר מחבריו) – ומופיעה כך דווקא כשהוא לעצמו. ברגע שנכנס אליו הוא הופך לנשמה כללית – כל שיחת הצדיקים ("ועמך כלם צדיקים") היא על עניני הכלל, איך לתקן את עם ישראל ולהיטיב לו. זה הנה"י שלו – כשנכנס ברגליו לבית – אך מצד עצמו הוא נשמה אצילית, ויש בו משהו הכי אציל, כך שדווקא אצלו רבי זושא מרגיש זאת. זה שהוא נשמה חדשה רואים כמובן בתורה חדשה שלו. את זה שהוא נשמה כללית רואים כל דור יותר ויותר, בכך שהרביים דואגים לכל יהודי בתבל, ומוסרים את הנפש – על ידי השלוחים, ששלוחו של אדם כמותו ממש – לצאת לסוף העולם לקרב יהודים, על חשבון כל ההתעלות העצמית של השליח. אם כן, למדנו מסיפור זה של נשמה דאצילות איזה מסר בשבילנו.

נמשיך עם עוד סיפור, אולי הסיפור העמוק ביותר והלימוד העמוק ביותר:

שיחה שלישית:

לפני הסיפור החדש, בהמשך למה שדברנו קודם: מי החידוש העיקרי בין האבות, אברהם יצחק ויעקב? לפי הרמב"ם, המתאר את התהוות ולידת עם ישראל, פשוט מאד (וכך כמובן גם לפי השכל הפשוט) שאברהם אבינו, הראשון, עליו נאמר "מי יתן טהור מטמא לא אחד" (אברהם מתרח), זה ודאי החידוש הכי גדול. הרי יעקב הוא ה"בחיר שבאבות" הוא עמוד התורה, ולכאורה כשאומרים חידוש מתכוונים ל"תורה חדשה", אף על פי כן החידוש של המאמין הראשון – "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם" – ה"תשורי מראש אמנה" (מ"ראש כל המאמינים"), זה לא בדיוק פלפול דאורייתא (ואולי בכלל לא). אך באמת, מי אומר שחידוש צריך להיות חידוש תורה במובן המקובל? אדרבה, אברהם אבינו זה החידוש הכי גדול שבעולם (אף שלא מושלם בתכלית, כי יוצא ממנו ישמעאל, ומיצחק יוצא עשו). יעקב הוא הבחיר שבאבות וגם ה"קטן" (בעוד שאברהם הוא ה"ענק"), עמוד התורה, עמודא דאמצעיתא, עץ החיים – יש בו ודאי מעלה עצומה. מעלה עצומה גם ביצחק, שלעתיד לבוא יאמרו לו "כי אתה אבינו". אף על פי כן, הפשט ברמב"ם שאברהם אבינו הוא החידוש הכי גדול.

כדי להבין את זה נשליך זאת לאבות החסידות (ששלמותם זה היום, כד טבת): תורתו של אדמו"ר הזקן זה משהו נפלא, בלעדיו אין "יפוצו מעינותיך חוצה", בלעדיו אין "יתפרנסון מיניה", ולכן לא יכול לבא משיח – אבל הוא לוקח את תורת הבעל שם טוב. תורת הבעל שם טוב זה היולי. תדמית הבעל שם טוב בעיני אנשי דורו – וכך להבא, אלמלי אדמו"ר הזקן שמסר נפשו לשנות את התדמית – היתה כזאת שבמקרה הטוב החשיבו אותו לבן תורה, אבל לא לגאון עולם בנגלה. יש כמה סיפורים, שלא נספר, שאדמו"ר הזקן מסר את עצמו להראות גדולת הבעל שם טוב (ואמר שהוא מוחין דאביי בגמרא) – הוא חזר על סוגית שהפליאו גאוני אותו דור, שלא יכלו לרדת לעומקם, בשם הבעש"ט. ממש ניסה לשנות תדמית, ואף על פי כן עד עצם היום הזה – אצל מתנגד אין מה לדבר, ואפילו אצל יהודי פשוט, הערכת הבעל שם טוב זה לא על גאונותו (אפילו אצל חסידי חב"ד). אדמו"ר הזקן הוא גאון הגאונים, גם בנגלה וגם בנסתר – פוסק גם בשו"ע וגם בתניא. הסוכוצ'ובער (שנחשב לגאון הדור) דיבר פעם בהפלאה על הגר"א, ואז אחד החסידים שאל 'ומה עם הגאון שלנו ("אונזערע גאון")?' – אדה"ז – וכששמע זאת הוא הזדעזע ואמר שזה משהו אחר לגמרי, לית כל מוחא סביל דא. אף שאדה"ז הוא גאון הגאונים בנגלה ובנסתר, אם שואלים מי זה החידוש של החסידות – פשוט שזה הבעל שם טוב. אדמו"ר הזקן גם אמר בפירוש, שהוא מוסר את הנפש לא לשנות בכהוא זה שום דבר מהסבא, מהבעש"ט. כמה שזה היולי, זה בדיוק כמו אברהם אבינו – יעקב הוא עמוד התורה, אבל אברהם חידש פן באמונה, וכך עשה הבעל שם טוב. הצמח צדק מסכם את תורת חב"ד בדרך מצוותיך, ובביאור מצות "אחדות הוי'" (שיותר נעלית מ"האמנת אלקות") הוא אומר שאצלנו כל זה הוא חידוש של הבעל שם טוב (לא של אדה"ז, רק שאדה"ז לימד איך להבין זאת באופן של "יתפרנסון מיניה"). ובאמת, אחרי הבעל שם טוב ועד גואל צדק אין כזה חידוש. אם קרול הסתכל בתניא ואמר שאחרי זה אינו יודע מה משיח יחדש, זה רק כי אדה"ז זכה לכתוב מה שלא ניתן להכתב – את חידושו של הבעל שם טוב, שזה חידושו של משיח, שאמר לבעל שם טוב שיפיץ "מה שלמדתי אותך ומה שהשגת" (שעל ידי "יפוצו מעינותיך" של זה "קאתי מר" בחסד וברחמים, ומי שזכה לגלות זה אדה"ז). בשביל לחדש באמונה צריך להיות לגמרי נשמה חדשה, לא מעלמא דין בכלל – נשמה של לאחר ביאת המשיח. כתוב שאחרי ביאת המשיח יהיו נשמות חדשות לגמרי, שיאכלו אותנו, שנהיה בהמות יחסית לאותן נשמות (וכמו שאנו אוכלים בהמות להעלות ניצוצות, כך הם יאכלו אותנו, ככתוב בלקו"ת, וכל אחד צריך להתכונן מתי נזכה לכך). הבעל שם טוב הוא מאותן נשמות, ואחר כך צריך להוריד את זה.

נסכם, לפני הסיפור הבא: המושג חידוש ודאי מתחיל מהבעל שם טוב ונמצא אצלו בעיקר. אחר כך הוא יורד, מתבהר ומתעצם אצל אדה"ז (דרך הממוצע המחבר – הרב המגיד).

אם העולם לא תופס את הבעש"ט כגאון עולם, בטעות, אין זה כך לגבי המגיד – לפני שהתקרב לחסידות היה חברותא של הפני יהושע, וכולם ידעו שהוא מגאוני הדור. כשאדמו"ר הזקן נסע פעם ראשונה למעזריטש, הוא עשה תנאי בינו לבין עצמו, שאם הוא לא ישמע מהמגיד חידוש בנגלה, דבר שאינו יודע בעצמו עדיין, הוא לא ישאר שם. וכך היה – רגע אחד לפני שהיה על סף היציאה מהמגיד הוא שמע ממנו חידוש. אך העיקר אצל המגיד הוא דבר מופלא שמוצאים אצל תלמידיו, שאחר הסתלקות המגיד כל אחד מהם נשלח למקום אחר – ברוסיה, באוקראינה, בפולניה ואפילו בגרמניה (רבי שמעלקא מניקלשבורג ור"פ בעל ההפלאה) – והידידות והחיבור שלהם, עם כל השיטות השונות, היו להפליא. הלואי שהיינו מוצאים טפה מידידות זו כיום – ידידות שבאה לידי ביטוי בנסיעות זה אל זה, אף בזקנתם, ובשיחותיהם (לא על עתיק ואריך כפי שהם, אלא על עתיק ואריך כפי שנוגעים לגאולת וטובת ישראל). תדמית המגיד כוללת גם את העולם החסידי וגם המתנגדי – גאון שנחשב ומוערך כל ידי כל המחנות. והכלליות נמצאת גם בתלמידיו (יותר מתלמידי הבעש"ט, במדה מסוימת), שהיו השליחים להקים מרכזי חסידות בכל מקום באירופה. כל אחד מהם נקרא 'א גוטער ייד', שמוסר חייו בגשמיות ורוחניות להיטיב לכל אשר בשם ישראל יכונה – צדיקים, בינונים, וגם היפך הצדיקים, עד לדיוטא התחתונה ביותר. יש משהו במושג נשמה כללית שמתבטא דווקא במגיד ובכל הצדיקים תלמידי המגיד.

ממילא, מה שנשאר זה הווארט של רבי זושא – שיש משהו אצילי באדה"ז. הוא ודאי מופלא בתורה, והכלליות שלו הולכת ומתפשטת כל דור, אבל הוא עצמו – עצם הנשמה שלו (על דרך שהרבי כותב בסוף ה"דבר מלכות" ביחס לאבות) – זה עצם הגילוי של "ונפש השנית בישראל היא חלק אלוה ממעל ממש". את הביטוי הזה בתניא הוא כותב על עצמו. מה הסימן שאדה"ז הוא אצילות יותר מכל שבח ומכל דבר אחר? ידוע שבתניא אדה"ז לא הצליח לכתוב "אצילות" מלא, אלא רק בקיצור – אצי'. כי בעת כתיבת התניא, בכל ענין וענין, הוא היה שם ממש, והיות שהוא כל כך קשור לאצילות (ונהג לקרוא לאצילות סתם כך "'למעלה"), אז כשהגיע ל-י של זה לא הצליח להמשיך – זה בטול במציאות. רמז מובהק, שכמה שאדה"ז נשמה חדשה ונשמה כללית – יחודו שהוא נשמה דאצילות. אמרנו שזה לא רק עולם האצילות, אלא אדם דאצילות לפנה"צ – זה הגילוי ש"נפש השנית בישראל היא חלק אלוה ממעל ממש". זה בדיוק השלמות של האבות שהרבי מסביר ב"דבר מלכות" – שעצם ענין האבות זה גילוי עצם הנשמה, וכל מה שיבוא אחר כך, מ"ת וימות המשיח, נגזר מזה.

היו שלושה אבות – ובבחינה זו אפשר לומר שהעיקר זה השלישי, ובגלל זה הוא ה"בחיר שבאבות" (לא רק בגלל שהוא עמוד התורה, אלא בגלל שהוא עמוד האמת שמלמעלה עד למטה) – והם העצם דישראל (המתגלה בעיקר אצל מי שנקרא בפירוש ישראל). וכך אצל הבעש"ט והמגיד ואדה"ז – כמו אצל כל הנשיאים – יש את כל הבחינות של נשמה חדשה, נשמה דאצילות ונשמה כללית, אך לכל אחד יחוד עיקרי. עוד לא הסברנו למה הסדר הוא חב"ד-נה"י-חג"ת, לפי מה שאמרנו. ובאותיות קצרות: יש לעם ישראל שלושה שמות – ישראל, ישורון, יעקב (הכל שמותיו של יעקב, הבחיר שבאבות). כתוב בקבלה, וכך מבואר בתורה של המגיד ממעזריטש, שזה כנגד קוש"י, גוף ה-י והשביל של ה-י. כתוב שהקוץ התחתון מקבל ישירות מהקוץ העליון (דהיינו שאפשר לצייר את הסדר כישראל-יעקב-ישורון, חב"ד-נה"י-חג"ת). ואכן, שניאור שייך לישורון (רק מוסיפים א) – זה אצילות דאצילות (ועל כך נאמר "ויהי בישרון מלך וגו'" – המלך האציל הוא הישורון, ובזכות זה יש אחר כך "יחד שבטי ישראל", כשזה חובק את כולם). עד כאן בענין זה, ממש בקיצור.

נספר סיפור אחרון: ידוע שאדה"ז היה במאסר פעמיים – פעם ראשונה האישום היה ביחס אליו עצמו, שהוא רוצה להיות מלך, ופעם שניה על תורת החסידות. תנאי המאסר בפעם השניה היו יותר קלים, אבל הסיכוי לצאת לחופש יותר קשה. היה גביר גדול, נטע נוטקין, שלא נמנה על החסידים, אבל היה אדם טוב מאד שרצה בצדקת הצדיק. הוא היה מקורב למלכות, ואז התחלף הצאר, והיה מקובל מדורי דורות שבשלושת הנירות הראשונים שהצאר מקבל כשהוא עולה למלכות שלו הוא מיטיב – הוא נותן חנינה. מביאים לפני צאר נירות לחנינה וענישה, וכשאתה מלך חדש נהוג להיטיב בשלושת הנירות הראשונים שמביאים לאישורך, ובפרט בראשון, בו אין ספק כלל שחוננים ומיטיבים (זה משהו נחמד, שנוהג גם אצל הגוים הרשעים). אותו ר' נטע נוטקין ז"ל בא לאדה"ז – היה אפשר להכנס למקום מאסרו (לא היה סגור לגמרי כמו בפעם ראשונה) – ואמר לו: אני מוכן להשתדל שהנייר שלך יהיה למעלה, ובודאי הצאר ישחרר אותך, אבל יש תנאי. אני שואף לשלום בין חסידים למתנגדים, לכן התנאי שלי שאחרי שתשתחרר תבקר אצל שלושת גדולי גאוני המתנגדים (אחרי פטירת הגר"א) – ר"מ חפץ, ר"י צייטלין ורבי יואל – ותתוכח איתם על ענין החסידות. אדה"ז הסכים ונתן לו תקיעת כף, וכך היה – הוא הצליח בהשתדלותו שניר אדה"ז יהיה הכי למעלה, הוא השתחרר, ואחר הוא קיים את התנאי.

קודם כל נסע לרבי משה חפץ, שהיה זקן מופלג שגר בצניעות בעלית גג. אדה"ז עלה לעלית גג שלו, דפק בדלת ונכנס. עיניו של ר"מ חפץ כבר כהו מראות, אז הוא שאל מי זה, ואדה"ז ענה – אני המגיד מלאזנא (ר"מ חפץ ידע מי הוא, ואולי גם הכינו אותו לביקור – כל בני העיר הכינו מקלות ואבנים כדי לסקול אדה"ז כאשר יצא בבושות, לפני דמיונם). ר"מ חפץ אמר לו, עוד לפני שישב: שמעתי שאתה יודע ללמוד – כמה מחלוקות אביי ורבא יש בש"ס? אדה"ז אמר מיד, והוא הגיב ואמר לאדה"ז שכמעט צודק, אבל הוא החסיר אחד, ואדה"ז ענה לו שבאותו מקום שהוא חושב שטעה בו יש שינוי גירסא – צ"ל אביי ורבה ולא אביי ורבא. הוא קצת הזדעזע (אולי לא כמו רבי זושא...) ותפס שיש כאן מישהו רציני. כתוב שאשתו של ר"מ חפץ, הרבנית, היתה למדנית גדולה. פעם כשלא היה בבית מישהו בא לשאול, והוא לא היה, אז היא פסקה הלכה. בעקבות זאת הוא קנס אותה, שבגלל שפסקה במקום המרא דאתרא, היא חייבת כל הזמן לשבת לידו. שכאשר מישהו יכנס – ח"ו לא יגש אליה לפני שנגש אליו. וכך היא ישבה שם גם כשאדה"ז נכנס. אחרי הווארט הראשון הזה ביניהם ר"מ חפץ אמר לאשתו שהיא כבר יכולה ללכת לחדרה – היא קמה והלכה, ואז הוא עבר לשבת על הכסא של אשתו וכיבד את אדה"ז לשבת על כסאו, באמרו שעל כסא זה אף פעם לא ישבה אשה.

אחר כך ר"מ חפץ שאל את אדמו"ר הזקן על התניא (ומהשאלה רואים שהוא למד את התניא) – למה הוא כתב שמצוה שמקיימים בלא דו"ר לא פרחא לעילא. לדעתו חמור מאד לומר ליהודי שאם הוא עושה מצוות בלי אהבה ויראה זה לא עולה, ואף שאכן כך כתוב בזהר – אנו לא פוסקים הלכה לפי הזהר, צריך ראיה מהגמרא לדבר כזה. אדמו"ר הזקן אמר שאכן זה כתוב בגמרא, ור"מ חפץ עבר על הש"ס בראשו ולא מצא. אז אדה"ז אמר לו שזה משמעות המימרא "רבא [שבדרך כלל פוסקים כמותו] רמי: כתיב 'כי גדֹל עד שמים חסדך' וכתיב 'כי גדֹל מעל שמים חסדך', הא כיצד? כאן בעושין לשמה וכאן בעושין שלא לשמה" – עושים לשמה, בדחילו ורחימו, מגיעים מעל השמים, ואילו כשעושים שלא לשמה הרי שהתורה והמצוות עולים עד השמים ולא למעלה מכך. זה משהו נפלא, אבל עדיין בגדר אנושי. אחר כך הוא כבר התיידד איתו – רואים שמי שבאמת גאון, ולא ע"מ לקנטר ח"ו, אז כמה שיכול להיות קשה הוא רך אופי, ומיד מכיר באמת ומודה עליה. התנגדותו הקודמת היתה כי קבל מלשינות, כמו כולם, וכאשר גילה את האמת וראה גדול בישראל לפניו החל להתיידד איתו (ועל כן אדה"ז התחרט שלא שבר את הדלת כשבא לגר"א, ואמר שאם הייתי שובר את הדלת ונכנס ודאי היה פה שלום).

אז ר"מ חפץ סיפר לו סיפור: בצעירותי הייתי תלמיד אצל הגר"א, והסדר אצלו היה שכל אחד מתלמידיו הרבים והגדולים בתורה למד בענין שלו, והיו כותבים על פתקים הסוגיות שבהן יש להם שאלות (מ"מ שיש ביניהן סתירות וכיו"ב, אבל בלי כתיבת השאלה) ומניחים על שולחנו, ובאיזה זמן קבוע הגר"א היה פותח את הפתקים ועונה. היו פתקים שהבין מהפתק מיד מה הקושיא, ותירץ, והיו פתקים שלא הבין – שאל מי כתב ומה הבעיה – ואז תירץ. וסיפר ר"מ חפץ – אני כתבתי לגאון קושיא בשני מדרשים, פרשת כי תשא ופרשת עקב. הגר"א לא מיד הבין, הוא שאל אותי, הסברתי לו, והוא נתן לי איזה תשובה, אבל עדיין השאלה הזו יושבת אצלי (עד גילי המופלג כיום). אדה"ז בקש שיספר לו את הקושיא, והוא ספר לו (ובחרנו לעסוק בכך בגלל שנוגע לאבות):

אחרי חטא העגל, כשמשה מתחנן לסלוח, הוא אומר "זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך". לא תמיד הוא מזכיר זכות אבות, אבל כאן כן, והמדרש שואל למה. בכי תשא (על אתר, בסיפור חטא העגל) המדרש עונה שהקב"ה אמר למשה – אם אתה רוצה שאסלח, אז כמו שאצל אברהם בחטא של סדום בקשתי עשרה צדיקים כדי לסלוח לכל המקום כך תמצא לי גם אתה. משה מסכים ומונה את הצדיקים – אני, אהרן, אלעזר, איתמר, פינחס, יהושע, כלב. ה' אומר שזה רק שבעה, ואף ש"כל השביעין חביבין" בקשתי עשרה, ואז משה מתוכח עם ה' – הוא שואל "אתה מסכים איתי שחיים הם המתים?", וה' אומר שכן, ואז משה אומר "זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך", ובצירופם יש עשרה, ואז התקיים "ויאמר ה' סלחתי כדבריך". בסוף פרשת עקב מופיע מדרש דומה, אבל קצת אחרת. שם משה אומר לה' – בסדום בקשת חמישים צדיקים וירדת עד עשר, ואני אביא לך שמונים צדיקים! ה' מסכים – אמרת, תביא. מי זה? שבעים זקנים, אהרן נדב ואביהוא (שעוד חיו) אלעזר ואיתמר פינחס וכלב (בלי עצמו ויהושע, כפי שנסביר). זה שבעים ושבעה, אז ה' רוצה עוד שלושה – ושוב אותו דיון על צירוף האבות, כמו בכי תשא. אחר כך המדרש מסיים שעל זה אמר שלמה המלך בהתפעלותו מויכוח זה בין משה לקב"ה – "ושבח אני את המתים מן החיים אשר חיים עדנה". ר"מ חפץ שאל את הגר"א שתי שאלות – למה כאן עשרה וכאן שמונים, ובעיקר למה סיומת ההתפעלות של שלמה רק במדרש השני ולא בראשון?

בלי לחשוב פעמיים אדה"ז אמר שזה מחלוקת תנאים בש"ס – שמדרש אחד אליבא דתנא אחד ומדרש אחר אליבא דתנא אחר, וזה שרש השינויים ביניהם. באותו זמן ר"מ חפץ למד מסכת הוריות. למשמע דברי אדמו"ר הזקן הוא עבר על כל הש"ס בראשו, ולא מצא. אז שאל באיזה מסכת, ואדה"ז אמר שזה במסכת הוריות, ושוב הוא עבר ולא מצא. אז אדה"ז אמר לו שזה לא בגמרא אלא במשנה, ועדיין לא מצא. בסופו של דבר אדה"ז גילה לו שזה בפרק א של הוריות, שם יש מחלוקת לגבי קהל שחטא בעבירה שחייבים חטאת קבועה בהוראת בי"ד – והכי חמור בע"ז, שיש קרבן מיוחד, אך זה לא נוגע כרגע – האם כאשר בי"ד תופסים את טעותם מביאים פר העלם דבר (ושעיר בע"ז) בשביל בית הדין (זו דעת רבי מאיר) או פר כנגד כל שבט ושבט (שזו דעת רבי יהודה). יש ראשונים שאומרים שלפי רבי יהודה השבטים מביאים את הפרים בשביל עצמם, ואילו לפי רבי מאיר פשוט שמביאים בשביל בית הדין (זה לא כתוב בסיפור, רק שנבין את הפשט). הרמב"ם פוסק כרבי יהודה (וזה חשוב להבנת ה'ווארט' בסוף), אך הוא אומר בפירוש בריש הלכות שגגות שהשבטים מביאים על יד בית דין הגדול – לא בשביל עצמם, אלא בשביל עיני העדה (אם היה זמן היינו מתעמקים בזה, אבל כעת נקצר). המשיך אדה"ז לומר לר"מ חפץ, שבחטא העגל חטאו יא שבטים – שהרי שבט לוי לא חטא – ואז לפי רבי מאיר מספיק פר אחד. דהיינו, לפי רבי מאיר זה נחשב קהל אחד, ואז די בעשרה צדיקים להגן עליו, ואם יש רק שבעה צריך "זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך". אבל לפי רבי מאיר צריך יא פרים, דהיינו שיש יא קהלים, וצריך עשרה צדיקים לכל קהל – צריך סך הכל 110 צדיקים. למה משה רבינו אומר שמונים? הוא יודע את סוף הסיפור – הכל מתוכנן אצלו – לכן אומר שמונים כדי להגיע לשבעים ושבע. הוא מביא שבעים ושבע צדיקים, שבעה לכל שבט, ואז מצרף את שלושת האבות לכל שבט ושבט! על כך שהאבות מצטרפים לכל שבט בפרט אומר שלמה המלך "ושבח אני וגו'" – המת שוה הרבה יותר מן החי, יא פעמים יותר מהצדיק הכי גדול החי.

אחרי שאדה"ז אמר פירוש זה, כתוב שר"מ חפץ קם – היה קצת מאור עינים, כנ"ל – ומדד את ראשו של אדה"ז עם הידים, ואחר כך לוה אותו החוצה, וכל האנשים שעמדו מוכנים עם מקלות ואבנים ראו שהרב הזקן מלוה אותו החוצה וברחו. זה סיום הסיפור.

חשוב לדעת שפוסקים את ההלכה כמו המדרש שמובא בפרשת עקב. יש שאלה אחת, שכבר שאלו – למה בפרשת עקב לא נמנים בין הצדיקים גם משה ויהושע? הסיפור הזה מסופר גם על ידי הרבי המהר"ש בכבודו ובעצמו, והוא מסביר שמשה ויהושע לא היו בשעת מעשה של העגל, ולומד מכאן דין לדיני תעניות ציבור, שאי אפשר לצרף גם הכי גדולים אם אינם חלק מהצרה. כך הרבי מהר"ש מסביר למה אינם במדרש של עקב – הם לא היו צדיקים תוך כדי החטא במקום החטא – ומשליך זאת על הלכה בשו"ע. אבל יש שאלה שניה, שהרבי המהר"ש לא מתייחס אליה – למה בכי תשא לא נמנים נדב ואביהוא ואף אחד משבעים זקנים? לכאורה, יחד עם נדב ואביהוא היה תשעה – מנין שבסדום היה מספיק, כי ה' היה מצטרף – וגם יכול היה להשלים לעשרה בקלות עם שבעים הזקנים. למה הרבי מהר"ש לא מתייחס לכך? כנראה כי זה כבר מפורש במגלה-עמוקות (אחד מגדולי המקובלים, שגם מצוטט במפרשי המדרש רבה), שלפי המדרש הראשון אי אפשר לצרף את נדב ואביהוא ושבעים הזקנים משם שהיו מ"אצילי בני ישראל" שנאמר בהם "ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו". עם כל כמה שהיו צדיקים גדולים (עד שמשה אומר שנדב ואביהוא גדולים ממנו ומאהרן) בכך שהציצו בשכינה ותוך כדי זה זלזלו, אכלו ושתו, פגמו באצילותם. כך מתרץ המג"ע, אבל אז הדרא קושיא לדוכתא – איך למדרש השני לא אכפת מזה, וכן אפשר לכלול אותם? עדיין יש פה כמה קושיות.

יש בעצם חמשה דיוקים – שלא נאמר את כולם, כי אין זמן – שאת כולם צריך ליישב בפשטות לפי הסבר אדה"ז, שהמדרש הראשון זה רבי מאיר והמדרש השני זה רבי יהודה. פוסקים אמנם כמו רבי יהודה, אבל אם יש שינויים – חמשה דיוקים חשובים שאין בסיפור – צריך להסביר לפי ר"מ ור"י. השורה התחתונה שבמחלוקת ר"מ ור"י – וכך בעוד מחלוקות תנאים – לא פוסקים הלכה כיותר גדול דווקא, שהוא באצילות, ובדרך כלל ההלכה היא דווקא כמי שיותר למטה ויודע מה מתאים למציאות (וכך גם הלכה כרבים, שרבים במציאות ומבינים אותה). ובסגנון אחר – על סוף דעתו של רבי מאיר לא עמדו, ולכן אין הלכה כמותו. במחלוקת כזו, דעה זו היא "דעת עליון" והדעה השניה היא "דעת תחתון" – והלכה כדעת תחתון. על בסיס זה מוסברים כל הדיוקים:

אצל רבי מאיר, שמדרגתו היא אצילות, יש רגישות לפגם ב"אצילי בני ישראל". זה שנדב ואביהוא ושבעים הזקנים לא ראויים להמנות כצדיקים זה לפי רבי מאיר, שלמעלה באצילות, אך לפי רבי יהודה ח"ו לומר כך – הם צדיקים גמורים, הראויים להקרא צדיקים בשביל להגן על הדור. אם אנו אומרים שהדבר הכי מיוחד אצל אדה"ז זה "נפש השנית בישראל היא חלק אלוה ממעל ממש", שהוא הנשמה דאצילות, זה תיקון הדבר הזה.

עוד דבר פשוט מאד: במדרש הראשון, לפי רבי מאיר, ה' מבקש עשרה צדיקים לכתחילה (לא אומר שבסדום היו חמישים וירדתי לעשר), ואילו בעקב כתוב שמשה רבינו המציא את החכמה הזאת, והיה צריך לומר שבתחילה בקשת חמישים, ובסוף ירדת לעשרה, ואני מביא שמונים. המדרש הראשון זה גילוי מלמעלה למטה, דעת עליון, ואילו השני זה ממטה למעלה, דעת תחתון.

זה שייך גם לכך שהמדרש הראשון בחומש שמות והשני בחומש דברים. שני החומשים זה שני דורות – כתוב שהדור של חומש שמות, דור יוצאי מצרים, זה נשמות דאצילות, והדור של משנה תורה, דור באי הארץ, זה נשמות דבריאה. במשנה תורה שכינה מדברת מתוך גרונו של משה, ולכן הוא הפותח, ובשמות ה' מדבר ולכן הוא הפותח.

הדיוק הכי משמעותי הוא ביחס למה שהרבי מהר"ש מלמד, שהמדרש השני סובר משהו שהראשון לא – שאי אפשר למנות את משה ואהרן כי לא היו שם. את זה המגלה עמוקות לא מתרץ, אלא רק הרבי מהר"ש, אך לפי תירוצו קשה על המדרש הראשון, שכן מנה את משה ואהרן. כנראה שהמדרש הראשון סובר שלא מפריע שהם לא היו שם, ואפשר לכלול אותם למרות זאת. זה, יותר מהכל, מבדיל בין הראשים של רבי מאיר ורבי יהודה. איך אומרים זאת היום? יש ראש 'מקומי' ויש ראש 'לא מקומי'. דעת תחתון זה מקומיות ודעת עליון, אצילות, זה שייך לתופעות לא מקומיות. לרבי מאיר, שהוא דעת עליון באצילות, בכלל לא משנה איפה אתה נמצא – הוא חי 'לא מקומית'. לרבי יהודה, שהוא למטה, במציאות שלנו, זה מאד משנה היכן אתה – היית או לא. אצל רבי מאיר 'אצילות איז אויך דא' – כשאתה שם, אתה בכל מקום, אבל בבריאה אינך יכול להיות בשני מקומות יחד. יש עוד כמה דיוקים, אך מה שאמרנו עכשיו זה העיקר. לפי זה הלכה של עוה"ז היא הלכה מקומית יחסית, אך לע"ל הכל יתהפך – נפסוק כב"ש וכו'.

יש עוד 'ווארט' שמוכיח שאדה"ז הוא בעיקר נשמה דאצילות – אדהאמ"צ כותב בריש קונטרס ההתפעלות (שהוא אולי הספר הכי עמוק שלו) שאביו מסר את נפשו על כך שגם נשמות דבי"ע, בינונים של תניא, יטעמו את הדעת עליון. לא כפי שמשמע, שלבינוני די בעבודה מלמטה למעלה, אלא אדמו"ר הזקן מסר את הנפש להמחיש את דברי המגיד ש"אצילות איז אויך דא" לכל אחד ואחד. אמרנו קודם שאצילות זה ענוה, אך יש עוד ביטוי – 'אדלקייט' (עדינות). לא בכל חסידות יש את הווארט שתכלית העבודה שאדם יתעדן בכל מדותיו, אבל בחב"ד זה העיקר – להתעדן זה להתאצל. הפסוק של שלמה הוא "ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר המה חיים עדנה, וטוב משניהם את אשר עדן לא היה". הכי טוב זה "אשר עדן לא היה" – "עדן" זה גן עדן, משהו עדין (ובלשון נקבה זה "עדנה", כפי שאמרה שרה לפני לידת יצחק – "אחרי בלותי היתה לי עדנה" – שבשרה התעדן). יש הרבה סודות במלים "אשר עדן לא היה" (שעולות הוי' בריבוע) – תן לחכם ויחכם עוד – ומתקבל על הדעת שהן רומזות למשיח (אחרי שקודם רמוזים דורו של משה והאבות).

אם נתאצל נזכה לתורתו של רבי מאיר, שבה כתוב "כתנות אור" (ולא "כתנות עור", שזה עור הנחש) – לזכות לרבי מאיר זה לזכות לתיקון חטא אדה"ר, לתיקון חטא העגל, לתיקון החטא הכי גדול בשבילו, שזלזלו והגשימו את האצילות. על זה אדה"ז מסר את חייו, לא להגשים את האצילות ועם זה להורידה מטה מטה – "אצילות איז אויך דא", כדברי רבו, ולהנחיל זאת לכל יהודי באשר הוא שם, וכשנזכה לכך נזכה גם לגילוי "אשר עדן לא היה" שיבוא ויגאלנו תיכף ומיד ממש.