תיקון המדינה: הארץ המובטחת

פרשת לך לך תשפ"ג

פרשת לך לך היא פרשת ארץ ישראל השלמה. הקב"ה נתן את הארץ לאברהם אבינו, ומאז היא שייכת לאברהם ובניו[א], "ארץ ישראל מוחזקת היא"[ב], קניין עם ישראל לעולם ועד ("ארץ ישראל בחזקתנו עומדת לעולם ואע"פ שאין אנו שולטים בה"[ג]). בני עם אחר יכולים להתגורר בארצנו בתנאים מסוימים (כ"גר תושב"[ד]) אך הבעלות על הארץ שמורה ליהודים. רק בדרך זו, יכולים אברהם ובניו להאיר כראוי לכל בני האדם בעולם, "לך לך אל הארץ אשר אראך... ונברכו בך כל משפחות האדמה". זהו היסוד ל'מלכות ישראל' המקווה, שלטון עם ישראל בארץ המובטחת.

בתיקון המדינה כיום יש להגדיר: אדמות מדינה וקרקעות ציבוריות בארץ שייכות לעם היהודי, דהיינו כלל היהודים בעולם. ממילא, גופים כמו קק"ל ומנהל מקרקעי ישראל יכולים לפעול רק בתור באי כוחו של העם היהודי. בנוגע לבעלות פרטית, ניתן להציע שכל יהודי יקבל נחלה בארץ[ה], ומי שאינו יהודי יכול לחכור קרקע (בלא שיוגדר כבעלים).

ארבע הבטחות

ארבע פעמים מבטיח הקב"ה את הארץ לאברהם אבינו. הפעם הראשונה בתחילת ביאתו לארץ, "וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ. וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת". הפעם השניה לאחר חזרתו ממצרים, "וַה' אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה. כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם". הפעם השלישית בברית בין הבתרים "בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת"... והפעם הרביעית יחד עם הציווי על ברית המילה ושינוי השם מאברם לאברהם "וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ. וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים".

כל הבטחה מהווה נדבך נוסף במתנת הארץ (כמו שמבאר הרמב"ן[ו]). בפעם הראשונה, המתנה מתייחסת בעיקר ל"ארץ שכם" (ראשית ותמצית האחיזה בארץ כולה, כמו שיעקב אבינו נכנס תחילה לשכם וכן ישראל בימי יהושע בן נון), ובפעם השניה לכל המרחב לארבע רוחות. אך עדיין הגבולות אינם מפורטים בשלמות והנתינה היא בלשון עתיד ("אתן, אתננה"), ואילו בפעם השלישית והרביעית זו מתנה גמורה בלשון עבר, "נתתי".

בפעם השלישית נכרתת ברית שאינה משתנה, המבטיחה שגם אם ישראל יחטאו ח"ו לא יאבדו את זכותם על הארץ, ומפורטים "גבולות ההבטחה" הרחבים ביותר. בפעם הרביעית נכרתת ברית נוספת, יחד עם ברית המילה (ובזכות המילה אנו יורשים את הארץ) וגילוי השגחת ה' המיוחדת בארץ, "והייתי לכם לאלהים, שם אהיה לכם לאלהים אבל הדר בחוצה לארץ כמו שאין לו אלוה". ברית המילה חקוקה בבשרנו בכל מקום, והיא מבטיחה שגם לאחר גלות בארצות נכר עוד נשוב לארץ הקדש. בעומק, ההבטחה הרביעית מגלה שהקשר בין עם ישראל לארץ ישראל הוא 'לא מקומי', בכל מקום שיהודי נמצא הוא קשור לארץ ישראל, מעצם נקודת היהדות שבו ('נקודת ציון'), ולבסוף יזכה להגיע בפועל אל הארץ ולרשת אותה.

נספח: הבטחה באותיות השם המיוחד

לפי פנימיות התורה, ארבע ההבטחות מכוונות יפה כנגד ארבע אותיות שם הוי', מלמטה למעלה. וההסבר בקצרה (למצוי במושגים):

ההבטחה הראשונה כנגד ה אחרונה בשם הוי', מדת המלכות. ההבטחה נאמרה ב"מקום שכם" שיש לו זיקה מיוחדת למלכות כרמוז בראשי התבות "שם כבוד מלכותו" (בשכם הוקמה מלכות ישראל עם פילוג הממלכה. אמנם היתה זו מרידה במלכות בית דוד אך מכל מקום שרש המלכות דווקא בשכם). בשלב הראשון, המלכות מופיעה כנקודה ראשונית ולא מפותחת, כהבטחת הארץ ללא פירוט הגבולות.

ההבטחה השניה כנגד ו בשם הוי', ז"א ('זעיר אנפין'). כאן שייך סוד המרכבה המתפרטת לארבע רוחות השמים, "צפונה ונגבה וקדמה וימה [צפון, גבורה. נגבה-דרום, חסד. קדמה-מזרח, תפארת. ימה-מערב, יסוד]". אותיות ו-ה בשם הוי' הן החלק הגלוי, "והנגלות לנו ולבנינו", וכן ההבטחה הראשונה והשניה עוסקות במישור הגלוי ולכן מדברות על העתיד (שהרי לעת עתה נתינת הארץ לא הוגשמה בפועל).

ההבטחה השלישית שייכת לאות ה עילאה בשם הוי', בינה-אמא. כאן מגיעה התפשטות השטח-המקום לשיאה, עד נהר פרת (בסוד "רחֹבֹת הנהר"), "ואי זה מקום בינה". עד כאן דובר על "ארץ כנען" הכוללת את שבעת עממי כנען, המכוונים כנגד שבע המדות (אותיות ו-ה בשם הוי'), וכאן נוספים הקיני הקנזי והקדמֹני שכנגד המוחין חב"ד. ירושת קיני-קנזי-קדמני תהיה לעתיד לבוא, ועצם המושג עתיד לבוא ("עומק אחרית") שייך לאמא עילאה.

ההבטחה הרביעית כנגד י, חכמה-אבא. בחכמה מאיר שם הוי' בשלמות ("הוי' בחכמה") ובה יש "שלשים ושתים נתיבות חכמה", מכאן שיש בחכמה לב פעמים הוי' = ארץ ישראל. הבטחה זו באה עם הציווי על ברית המילה (חתימת אות י בבשרנו) – ברית המילה היא ביסוד, סיום הארת החכמה, "יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א". הבטחה זו אינה מוגבלת במקום, כשם שחכמה היא 'לא מקומית' (מקום שייך לבינה כנ"ל), קשר עצמי לארץ ישראל בכל מקום שהוא. הקשר העצמי הזה הוא עצם 'נקודת היהדות', "נקודת ציון" – "רעותא דלבא" – וממילא כאן רמוז קוצו של י בשם הוי', כתר. ההבטחה השלישית והרביעית נאמרות בלשון עבר – כי מצד המוחין ההבטחה כבר התקיימה!

והנה ארבע אותיות שם הוי' מקבילות גם בדרך זו: י – הקב"ה. ה ראשונה – תורת ישראל. ו – עם ישראל. ה אחרונה – ארץ ישראל. ניתן לראות שארבע הבטחות הארץ מקבילות אף הן למערכת זו: ההבטחה הראשונה היא "ארץ שבארץ", ההבטחה השניה "עם שבארץ" (כמו שהתפשטות הזרע של יעקב היא "ימה וקדמה צפנה ונגבה"), ההבטחה השלישית היא "תורה שבארץ"; וההבטחה הרביעית "ה' שבארץ", הקשר העצמי לה' והשגחתו על ארץ הקדש. ודוק.