1

בע"ה

התוועדות ג' כסלו

ג' כסלו ס"ח – רמת אביב

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[ניגנו "צמאה לך נפשי"]

נפתח הערב עם ה"דבר מלכות" של כ"ח חשון, שם הרבי מדבר על פרשת נח ופרשת תולדות, שבשתיהן זה מתחיל אותו דבר – "אלה תולדות נח" ו"אלה תולדות יצחק" – אז השאלה הטבעית, למה לראשונה קוראים "נח" ולשניה "תולדות", אולי עדיף ההיפך, הראשונה "תולדות" והשניה "יצחק". בפרט שבדרך כלל בוחרים במלה היותר קרובה לתחלת הפרשה, "תולדות" כתוב לפני "נח", ואם כך היו עושים, כדי להבחין, לפרשה השניה היו צריכים לקרוא "יצחק". השאלה מתחזקת, כי רש"י מדגיש את המלה "תולדות" בנח, באמרו ש"עיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים [וידוע הפירוש בחסידות שהיינו מעשים טובים ומאירים, 'את האור כי טוב']" – זה עוד יותר סיבה להדגיש את נקודת ה"תולדות" בפרשת נח. נקודת הביאור של הרבי היא ש"נח" זה השם של הבן-אדם, של הצדיק, ואילו "תולדות" זה מה יוצא ממנו. זה באמת המעשים טובים, אבל יכול להיות שיוצא ממנו אפילו יותר ממעשים טובים ומאירים במובן הפשוט, שהרי אור בסה"כ הוא גילוי – כידוע שבחסידות מחלקים, במיוחד הרבי, בין גילוי אור לבין עצמו – וסתם תולדות זה אור, שאדם מאיר את העולם על ידי שעושה מצוות ולומד תורה אור. אבל יש תולדות שזה גם כן המשכת העצם, וזה יותר קרוב לפשט של המלה תולדות – שאבא ואמא מולידים בן שהוא העצם שלהם. אז ב"תולדות" יש שתי בחינות – או תולדות של גילויים-אור, או תולדות של עצם, ולא סתם עצם, אלא המשכת וגילוי העצם במעשים הטובים שאדם עושה, שיורגש העצם-העוצמה באור הטוב שהוא מאיר ומפיץ.

בכל אחד יש מעלה לגבי השני: בנח, הצדיק עצמו, המעלה שיש זיהוי – יש צדיק, קוראים לו נח. על פי פשט זה לא יהודי, אבל לפי הסוד הוא לא סתם יהודי אלא רומז לנשמת משיח (עשרת הדורות הראשונים בבריאה חובקים כל תולדות עולם, מהבריאה עד למשיח – מאדם הראשון עד נח). אז השם שלו, שזה העצם שלו, זה המציאות שלו – לא הפעילות שלו. לכל דבר יש את המציאות שלו ויש את הפעולה שלו – יש את הצדיק ויש את ה"פעולת צדיק לחיים". כל חיי הצדיק זה שבשביל לפעול – אנו בעולם הזה בשביל לפעול, "היום לעשותם ומחר לקבל שכרם". מרגע שיהודי נולד הוא מתחיל לפעול – בירור, יחוד, תיקון. אבל בלי העצם שלו אין מי שיפעל – יש את העצם שלו טרם כל הפעילות שלו. כך הרבי אומר, שקודם צריך להיות העצם – "נח" – ואחר כך יש פעולות, מ"ת וכו', ובכך שני אופנים, פעולות שהן רק אור ופעולות שכוללות ותופסות וממשיכות את העצם לתוך הגילוי, שזה נקרא "גלוי העצם". גלוי העצם זה ביטוי של נשיאת הפכים, כי "עצם" זה לשון עצימת עינים – דבר עצמי לא רואים – אבל זה שהעצם הוא שלמותא דכולא ולא חסר בו כלום, זה אומר שגם לא חסר בו שאת הדבר שאי אפשר לראות גם יראו, ולהיפך, זה מגלה באמת מה זה העצם – העצם מגלה גם את ההיפך של מה שחשבתי שהוא עצמו. אם חשבתי שעצם זה לא גילוי, זה רק עצימת עינים, דבר שאפשר להתייחס ולתפוס רק בחשך שקדם לאור ("ברישא חשוכא והדר נהורא"), אז זה שגם הוא יכול להתגלות זה הפלא הכי גדול ומראה שהוא באמת עצם – שלא נמנע ממנו כלום ("נמנע הנמנעות" בלשון הרשב"א). אם כן, העצם כמציאות – שיש כזה דבר – זה נח, ותכלית הגילוי של העצם זה פרשת "תולדות יצחק". זו הנקודה.

תוך כדי שהרבי מסביר את הנקודה הזאת של "נח" ו"תולדות יצחק" הוא מביא את התנדב"א המפורסם שיש ישראל ויש תורה, ואיני יודע מי קודם – באוא"ס שלפנה"צ, לפני הבריאה, איני יודע אם שרש נש"י קודם או שרש התורה קודם – ואז כתוב בתנא-דבי-אליהו (ויש לכך מקבילה בבראשית רבה, אבל בתנדב"א יותר חזק) שישראל קדם, ישראל קדמו לתורה. כמו שזה מצוטט בחסידות, ההוכחה לכך היא החזרה של התורה כל פעם "צו את בני ישראל", "דבר אל בני ישראל", "אמור אל בני ישראל" – בלי בני ישראל אין תורה, הכל זה בשבילם. אם כתוב "בראשית" ודורשים "בשביל התורה ובשביל ישראל" אז לא יודעים מי קדם (ורש"י מקדים "בשביל התורה" ל"בשביל ישראל"), אבל אם מסתכלים בתורה רואים שאין תורה בלי ישראל, ומכאן לומדים שישראל קדם. קודם צריך את עם ישראל, ואז יש למי לומר ולצוות וכו'. אנו יודעים שאחד מגדולי גדולי החסידות, רבי לוי יצחק מברדיטשוב, עשה מביטויים אלו שיר – שכל התורה היא בשביל ישראל, מכאן לומדים שישראל קדם. קודם כל צריך להבין למה צריך בכלל לשקול מי קדם, כנראה שחשוב לדעת וצריך להבין למה.

הרבי ממשיך את הרעיון של חז"ל ואומר שכמו שלפי המדרש ישראל קדם לתורה, מתוך פסוקים אלו של "דבר אל בני ישראל", "צו את בני ישראל" וכו', אפשר ללמוד שהגוף של היהודי קדם לנשמתו – זה חידוש של הרבי. החידוש של חז"ל הוא שישראל קדם לתורה, ואומר הרבי שבאותו הגיון אפשר ללכת שלב אחד הלאה וללמוד שהגוף קדם לנשמה, שהרי אפשר לצוות את בני ישראל רק כשהן נשמות בגופים – מצוות התורה הן גשמיות, לנשמות בגופים דווקא – אז צריך להיות גוף, ונשמה שיורדת פלאים כדי להתלבש בגוף הגשמי הקרוץ מחומר, ורק אחר כך יש מקום לומר "צו את בני ישראל". אם כן, צריך להיות גוף, נשמה שמתלבשת בגוף, ורק אז דברי תורה – זה הסדר, לפי ההגיון של המדרש, והגוף של היהודי קודם לכל, לפני נשמתו. הדבר הזה יתגלה רק לעתיד לבוא – זה ימות המשיח, שהדבר הזה יתגלה – כי בעולם הזה פשיטא שהנשמה מחיה את הגוף. בכלל, הנשמה היא נצחית וכל פעם מתגלגלת בגוף אחר ומקיימת אותו – הגוף מתחדש מטיפת אביו ואמו, והנשמה נשארת וחוזרת שוב ושוב. אצלנו פשיטא שהנשמה קדמה, גם כשהיא יורדת להתלבש בגוף – זה לגבי הגילוי למטה, אבל הרבי מדבר על השרש, לפני הצמצום הראשון, לפני בריאת העולם. איך שזה לפני הצמצום הראשון, זה בעצם הגילוי של המשיח, ועל זה כתוב בלשון אדה"ז מייסד חסידות חב"ד שבעולם התחיה הגוף יזון מן הנשמה, בניגוד לכך שבעולם הזה הנשמה מחיה את הגוף (ובלעדיה הוא מת) – בעולם הבא הגוף יהיה המשפיע. בעולם הזה הזכר משפיע ואילו בעולם הבא "נקבה תסובב גבר", הנשמה תיזון מהגוף, ובשביל זה אנו מחכים לראות את משיח צדקנו – לראות את ההיפוך הזה. לראות איך הגילוי של העצם עובר מהגוף לנשמה. עד כאן הבסיס – הנקודה הראשונה – שבשרש הראשון, השרש הכי עליון לפני הצמצום, יש קודם גוף של יהודי ואחר כך יש נשמה ואחר כך יש תורה (זה נשמע מאד מוזר).

לפני שנמשיך הלאה נתעכב רק על הסדר שהרבי קובע בשיחה הזאת (שיחה מאד מאד עמוקה ויסודית – כל השיחות של השנה האחרונה של ה"דבר מלכות" זה שיחות סיכום, של כל החסידות וכל דברי הרבי במשך ארבעים שנה, ושיחה זו היא מהסיכומים הכי חשובים של הרבי): גוף-נשמה-תורה. כמובן שהרבי לא עוסק בסדרות ריבועיות, אבל אנחנו כן, ולכן נתייחס לשלוש מילים אלו כסדרה ונראה מה זה יכול ללמד אותנו: 89-395-611. עוד לפני שנבנה את הסדרה ונחשב מה המספר הבא, כמה הכל יחד? גוף נשמה (שני ממדי ישראל, עוד לפני התורה, שהמדרש מתייחס לשניהם יחד) = 22 בריבוע (22 אותיות, 22 כרומוזומים שיש בזרע המהוה את הגוף – כולל זה הקובע אם זה זכר או נקבה). בצירוף תורה עולה 1095 =ג"פ (ממוצע) שסה (מצוות ל"ת, מספר השראה, ימות שנת החמה). שסה = ה"פ חכמה. היינו שהכל זה יה (שם החכמה) פעמים חכמה. רק כדי להשלים חלק זה, יש עוד שלישית מושגים (שהאחרון הוא תורה) העולה אותו דבר. כתוב בחסידות שיש שלוש חכמתו בכללות – חכמת העולמות, חכמת הנשמות וחכמת האלקות. לפי הבעל שם טוב כל העולם בנוי על יסוד של שלושה ממדים שהוא קורא להם עולמות-נשמות-אלקות. אחר כך הוא מסביר שיסוד חכמת העולמות – חכמת הטבע, המדע – זה המתמטיקה (שכל המדע בנוי עליו, כידוע היום יותר ויותר), חשבון (כאשר עוסקים במספרים זה עיסוק בעולמות, אך אם זה מספרי תורה ולשה"ק זה עולמות שבאלקות – עולמות של תורה – אבל זה הרובד התחתון ביותר). חכמת העולמות זה כמו חכמת הגוף, וחכמת הגוף זה לעשות חשבון – מי שהוא טוב במתמטיקה יש לו חכמה גופנית מפותחת. בחכמת הגוף יש אמת (שתים פלוס שתים שוה ארבע) ושקר (שתים פלוס שתים שוה חמש). חכמת הנשמת זה מוזיקה – חכמת הנגינה – "כל בעלי השיר יוצאים בשיר ונמשכים בשיר". כל עלית וירידת הנשמות ברו"ש, כל התנועה של הנשמות, זה בתנועות המוזיקה – כל תנועה של מוזיקה זו תנועה נפשית-נשמתית, יש תנועה שהנשמה עולה ויש תנועה שהנשמה יורדת. העליה זה "יוצאין בשיר" – "צאינה וראינה בנות ציון", "צא אני", לצאת ממגבלת האגו זה על ידי נגינה – וגם כאשר צריך לרדת לעולם ולעשות מצוות, לתקן את העולם, זה גם עם תנועת שיר שיורד. למשל, אם צריך לצאת לקרב, איך חילים עושים זאת? עם שיר שמתאים לתנועת ירידה למציאות לנצח בה את האויב, עם 'מארש'. גם אצל חסידים יש 'מארש'. זו דוגמה של ירידה למציאות, עם קבלת הכח והמרץ ליישום המשימה – זה הכל שיר, הכל מוזיקה. עד כדי כך שכתוב שיש שיר שיכול להחיות מתים, ויש גם שיר שיכול להמית חיים. אם באמת היו יודעים לשיר, לא היה צריך כלי מלחמה בכלל – רק לדעת את השיר המתאים. אם כן, הדבר הכי עצמי בנשמה זה חכמת הנגינה. החכמה האלקית זה חכמת התורה. חשבון נגינה תורה = גוף נשמה תורה (אם כן, חשבון נגינה = 22 בריבוע, כפשוט). הפלא, לפי שיחת הרבי, שיש גם בחכמות סדר כזה – שבשרש יש משהו ש"באו חשבון" ראשון (קודם ל"תבנה ותכונן עיר סיחון" – עיר הנשמות המדברות-סחות), קודם לנגינה (ומי שלומד באקדמיה למוזיקה, תאוריה של המוזיקה, אז צריך גם ללמוד הרבה הרבה חשבון, כי יש בזה הרבה סודות של חשבון – לא בזכות החשבון הוא מובטח בחוש פנימי-נשמתי של להלחין או אפילו לנגן מנגינה, אבל יש כלי-גוף חשבוני גם למוזיקה, ויש משהו בגוף הזה שהוא קודם גם לנשמתיות של הנגינה), והכי פלא זה לומר ששני אלה קודמים לחכמה אלקית. איך אפשר לומר כזה דבר, שהוא היפוך גמור ממה שכל יהודי יאמר בהשקפה ראשונה? אף על פי כן זה ככה. נעשה במהירות סדרה ריבועית: ההפרש בין גוף לנשמה הוא 306 (אשה, יהלום של טוב, ואם כן  גוף אשה = נשמה). בין נשמה לתורה ההפרשה הוא 216 (6 בחזקת 3, גבורה). ההפרש בין אשה ל-גבורה הוא 90-. אם כן, ההפרש הבא הוא 126, והמספר הבא הוא 737 = שלהבת = בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך (שלש מדרגות אהבת ה', גם כן כנגד גוף-נשמה-תורה – "בכל לבבך" הגוף, "בכל לבבך" הנשמה, וצריך להבין איך "בכל מאדך" זה תורה, בחינת יעקב שהוא עמוד התורה). הבסיס שלילי, אז המספרים החיובים גבוליים, והסוף שלהם יהיה משיח. עד כאן כדי לבלבל את השטן, וכעת נמשיך.

הביטוי הכי חשוב בשיחה הזאת של הרבי – שהיא שיחה חשובה של סיכום 40שנות חסידות מפי הרבי – הוא "בחירת העצמות", שלקב"ה יש בחירה חפשית. בחירה חפשית זה דווקא ביןשני דברים שנדמים שוים, אותו דבר, אבל מי שבוחר בוחר באחד מהם, למה? ככה! אם יש טעם למה בחרתי באחד על פני השני זה לא בחירה עצמית, אלא בחירה על פי איזה שיקול דעת, אבל אם אין שום טעם וסיבה למה אבחר את זה ולא את זה, אבל אני דווקא – בלי שום סיבה מודעת – בוחר בזה, זה נקרא בחירה עצמית, "בחירת העצמות". בהשקפה ראשונה – השלב הראשון של מהלך הרבי בשיחה – רק הגוף היהודי נבחר מאת הקב"ה בבחירת העצמות, כי כתוב בתניא שהגוף של היהודי נדמה בחיצוניות בדיוק אותו דבר לגוף לא-יהודי, ואי אפשר להבחין ביניהם בכח המדמה הפשוט של השכל האנושי. לכן מה פתאום לומר שה' יותר אוהב את זה מאשר את זה? אין שום סיבה בעולם שה' יותר יאהב את הגוף היהודי שלי מאשר,להבדיל, הגוף של איזה גוי – ואם אני אומר שאף על פי כן ה' בוחר בגוף של היהודי זה "ככה", בלי שום טעם, ולבחירה חפשית כזאת קוראים "בחירת העצמות". מה לגבי הנשמה? לגבי נשמת היהודי, שהיא "חלק אלוה ממעל ממש", יש טעם לבחירה – היא בן, "בנים אתה להוי' אלהיכם", ומי שרגיש וחש מה זה נשמה של יהודי לעומת נשמה של לא יהודי מרגיש שזה יותר מאשר בין שמים וארץ. היות שיש טעם אז אין חידוש בהעדפת הנשמה האלקית של היהודי – זה לא דורש בחירה, זה אוטומטי – ודאי שה' יעדיף בן, שאבא יעדיף בן על מי שאינו בן. אם כן, כמה שיש קשר עצמי בין האבא והבן, אי אפשר לכאורה לומר שהאבא בוחר בבן בבחירה עצמית – הוא לא זקוק לזה, לא צריך את זה, אז גם לא מתאים לומר שאבא בוחר בבנו. אז לכאורה נדמה שאין בחירה עצמית של אבא בבן, כי יש מעלה עצמית של הבן בפני עצמו, וממילא זה מושך את התקשרות האבא לבן. אבל בגוף היהודי, שה' יבחר בו בפני עצמו (ולא רק בנשמה, בן של ה'), לכך אין שום סיבה בעולם למה גוף זה עדיף על גוף אחר, של לא יהודי, לכן לזה אני קורא "בחירת העצמות".

הווארט הזה הוא מה שמסביר לי ששרש הגוף גבוה משרש הנשמה – מסביר לי איפה זה יותר גבוה. לפני שאמרנו את ההסבר של הרבי היה אפשר לחשוב שיש באוא"ס לפנה"צ גם כח הבלי גבול וגם כח הגבול, שרש האורות ושרש הכלים, כי אם אתה אומר שהוא רק בלי גבול ואין לו כח בגבול נמצאת מחסר שלמותו. היות שכח הגבול שבא"ס זה שרש הגבול, שרש הגוף, הייתי יכול לחשוב שמעלת שרש הגוף על שרש הנשמה זה לומר ששרש כח הגבול למעלה מכח הבלי גבול, אבל הרבי אומר משהו הרבה יותר גבוה – שקדימת הגוף לנשמה זה בגלל שהוא משקף את בחירת העצמות. כלומר, זה לא בגלל שלגוף יש מעלה מצד עצמו, ואם אני אומר שהגוף הוא קדוש אז מה יש שם? זה לא כח הגבול שבא"ס שמייחד את הגוף, אלא הגוף הוא שום דבר בפני עצמו, והוא אך ורק משקף את בחירת העצמות בו. כלומר, מעלת הגוף זה אך ורק מצד עצמותו יתברך, בבחינת "ככה" (הבעל שם טוב אמר שזה שם קדוש, ר"ת "כתר כל הכתרים"). אבל הנשמה, אם ה' אוהב את היהודי בגלל נשמתו, זה בגלל שהוא בן שלו – שיש לו מדות תרומיות, אלקיות, הוא עדין נפש, הוא חכם ("בן חכם ישמח אב") – וזה לא נקרא בחירת העצמות. כשאני מסתכל על הנשמה אנימרגיש מעלה עצמית בנשמה – איני מרגיש שהנשמה היא גארנישט שאך ורק משקף בחירת העצמות בה, אלא אדרבה, מורגשת מעלת הנשמה בפני עצמה. עד כאן הסברנו את הפשט בכוונת דברי הרבי ששרש הגוף קודם לשרש הנשמה.

אחר כך הרבי מחדש יותר מזה: הוא אומר שאי אפשר לומר שה' לא בוחר בנשמה, ורק בגוף הוא בוחר, ואילו הנשמה זה חלק ממנו ולכן לא צריך בחירה. הרבי מחדש חידוש נפלא, שחייבים לומר שיש גם בחירת העצמות בנשמה, ש"מי יאמר לו מה תעשה" – מי יאמר לו שתאציל נפש או חלק ממך, שהחלק הזה הוא "חלק אלוה ממעל ממש", בן שלך? הכל אצל ה' זה רצוני, אין משהו שקורה בלי רצונו העצמי, רק שהיות שאחרי שהנשמה נאצלה רואים בה מעלה אלקית, שהיא חלק מה' ממש, לכן אני לא מרגיש בזה את בחירת העצמות, אבל חייבים לומר שיש גם בחירת העצמות בנשמה, ולא רק בגוף. רק היות שיש לנשמה מעלה בפני עצמה איני מרגיש את בחירת העצמות בנשמה. זו כבר נקודה חדשה. מתוך שחייבים לומר שגם בנשמה יש בחירת העצמות, וחייבים לומר שגם לעתיד לבוא בחירת העצמות בנשמה תתגלה – ולא רק בחירת העצמות בגוף – אז, לפני שנמשיך מהלך החשיבה של הרבי, רק נאמר שזה הפשט בכך שהנשמה תיזון מהגוף, הגוף ישפיע לנשמה, האשה תשפיע לזכר. מה שהאשה-הגוף ישפיע לע"ל גם בנשמה זה גילוי בחירת העצמות – שמהגוף תתגלה בחירת העצמות גם בנשמה. זה התכל'ס של מה שהרבי הולך להסביר, אבל יש בכך ארבעה שלבים.

שלב א' ו-ב' כבר אמרנו: שלב א' – היות שאין בגוף שום הבדל גלוי בין יהודי לגוי, אז בחירת ה' בגוף היהודי זה לא מצד מעלת הגוף אלא אך ורק השתקפות עצמותו יתברך. שלב ב' – חייבים לומר שגם בנשמה יש בחירת העצמות, כי באמת לאמיתו הכל מה' ואי אפשר לחלק (הכל זה ה', ואם מוליד-מאציל נשמה אלקית, בן, זה גם בחירה שלו, רק היות שיש מעלה ניכרת איני מרגיש שזה בחירת העצמות). אחר כך שלב ג' (שני השלבים הראשונים לפני הבריאה-הצמצום) – כשהנשמה יורדת להתלבש בגוף (אחרי שה' בורא את העולם גוזר עליה לרדת ולהתלבש בגוף להחיותו), ולא רק חיים גשמיים-טבעיים, אלא היות שאין בגוף שום מעלה מיוחדת ועצמית, אז גם ברור שהגוף בפני עצמו גם לא ירגיש את הבחירת העצמות בו אילולי הנשמה שיורדת להתלבש בתוכו. ה' שלח את הבן שלו – כמו משלי הבעש"ט, שהמלך שולח את בנו יחידו לאיזו מדינה רחוקה כדי לתקן אותה – לגוף, מדינה סתמית לכאורה, שמשום מה הקב"ה רוצה בה מאד, בוחר בה, ושולח את בנו יחידו לתקנה (בהוראות המלך לבנו – לעשות מצוות). בכניסת הבן-הנשמה לגוף אתה יודע שהמלך-אבא בחר במדינה זאת, ואינך יודע למה. דברנו על "חולש על גוים" – מלך שמטיל גורל איזו מדינה לכבוש, כי יכול לכבוש את כולן, ומטיל גורל את מי לכבוש כרגע. אבל גורל בשרש זה בחירה עצמית, ואם הקב"ה שולח את בנו לתוך מדינה, אז הבן יודע היטב שהאבא-העצמות בוחר בגוף הזה, כי שולח אותי לתוך הגוף הזה על מנת לתקנו. עוד הפעם – שלב ה-ג' הוא שהקב"ה שולח את בנו, הנשמה הטהורה, לתוך הגוף, לעשות שם תיקון על ידי תורה ומצוות. מה מתגלה מתוך זה? שהקב"ה בחר בגוף. כלומר, שלב א' מתגלה באמצעות התלבשות הנשמה בגוף בשלב ג'. שלב ד' זה האור חוזר מתוך המדינה, מתוך הגוף, וזה לע"ל – זה מה שאמרנו שלע"ל הנשמה תיזון מהגוף, הגוף-המדינה יגלה לנשמה-הבן שאתה לא רק בן, יש יותר מזה, שאתה גם כן בטל לגמרי לאבא, והאבא לא רק הוליד אותך (שאפשר לומר גם ברוחניות שזו לידה ביולוגית) אלא שאתה הבחירה העצמית של האבא. זה דבר שעד כאן היה נעלם לחלוטין, ומי שמגלה זאת זה הגוף שהנשמה תקנה – קודם הנשמה פועלת לגלות בחירת העצמות בגוף, ואחר כך הגוף חוזר לגלות בחירת העצמות בנשמה. עד כאן כללות המהלך של הרבי בשיחה.

אם מתבוננים בארבעת השלבים שאמרנו זה חותם המתהפך – גוף-נשמה-נשמה משפיעה בגוף-גוף משפיע בנשמה (בחירת הגוף, בחירת הנשמה, גילוי הנשמה על בחירת העצמות בגוף, גילוי הגוף על בחירת העצמות בנשמה). בדרך כלל חותם המתהפך זה דחילו ורחימו ורחימו ודחילו – מלמעלה למטה זה יראה עילאה, אהבה רבה, אהבה זוטא, יראה תתאה. על פי פשט יראה זה גוף ונשמה זה אהבה, כך זה הכלל, כי גוף זה נקבה ("אשה יראת הוי' היא תתהלל") ונשמה זה זכר ("זכר חסדו", וחסד זה אהבה). אם כן, המהלך כאן הוא באותו סדר של חותם המתהפך – יראה-אהבה-אהבה-יראה. חותם המתהפך בחסידות זה תופעה יותר עמוקה ועצמית מאשר סדר של זכר-נקבה-זכר-נקבה (הוי').

נסיים את החלק הזה – של הסברת מהלך הרבי – עם גימטריא מאד יפה: אמרנו שהביטוי העיקרי כאן הוא "בחירת העצמות", אז נתבונן רק בו. בחירת = כתר, העצמות = תורה, בחירת העצמות = כתר תורה. בחירת זה למעלה מטו"ד, זה כתר, והעצמות כאן זה דווקא תורה. כשהרבי התחיל לדבר על בחירת העצמות כאילו הסיח דעת מהתורה – כי פונה לגוף ולנשמה שקודמים לה – אבל יש בסוף רמז יפה לתורה. המספר הזה, כתר תורה, מובא בספרי הקבלה הקדמונים, בפרט אצל רבי אברהם אבולעפיא. בתורה "כתר תורה" זה כתר אותיות (הכוללות תריג מצוות דאורייתא ו-ז מצוות דרבנן) של "עשרת הדברים" (= כתר תורה). אחר כך הוא אומר עוד משהו, שכל התורה כולה כלולה בשם ה', שם המיוחד, שם הוי' ב"ה – העולה עשרים וששה (זה נקרא המספר המספרי שלו). עשרים = כתר, וששה = תורה. כל זה מאבולעפיא, ואנו הוספנו שזה הביטוי שהרבי כאן בוחר בבחירתו העצמית – הביטוי אולי הכי עמוק בכתבי ודברי הרבי – שעולה אותו דבר, מילה-מילה. אם כבר מדברים על המספר החשוב הזה, נזכיר עוד כמה דברים שזה שוה: כשמוציאים ס"ת מההיכל לפני קריאת התורה החזן אומר "גדלו להוי' אתי ונרוממה שמו יחדו" – פסוק שלם מתהלים לד – העולה כתר תורה. לפי ההתבוננות שלנו, זה פסוק שהנשמה אומרת לגוף. יש כמה דוגמאות בחסידות לפסוקים שמפרשים כאמירת הנשמה לגוף, וזו דוגמה קלאסית לפסוק שאפשר לפרש כך. "גדלו להוי' אתי" זה שלב ג', שהנשמה מגלה לגוף את מעלתו, ו"ונרוממה שמו יחדו" זה הסוף, כאשר הגוף מגלה לנשמה שגם בה יש בחירת העצמות. עוד גימטריא אחת (מתוך רבות) – "עמד [התעכב] והתבונן נפלאות אל" (אחד מהביטויים העיקריים – שגם מובא בדא"ח – למצות ההתבוננות, שצריך כל הזמן להתבונן מתוך התפעלות של הפלאה אין סופית). כלומר, בנושא של "בחירת העצמות" במיוחד צריך לעמוד דום ולהתבונן בו – בסוד הנפלא של בחירת העצמות, קודם בגוף ואז בנשמה (על אף מעלתה). עד כאן סיימנו נושא זה – שיחה יחסית קצרה ב"דבר מלכות", בסיכומי תורת הרבי, אבל אולי מהכי עמוקות בענינה. גם החידוש של בחירת העצמות בגוף, ועוד יותר שהגוף-האשה מגלה לנשמה-הבעל שכל המעלות זה גארנישט והעיקר זה בחירת העצמות.

יש לנו עוד קצת זמן, אז רציתי שנעשה הערב עוד משהו בקיצור, וזה בעצם תשובה לשאלה כללית של אחד התלמידים לגבי עצם מהות וענין החסידות – מה חדשה החסידות, במיוחד בדורנו, בענין תיקון המדות של האדם?

יש הרבה שאומרים בשביל מה צריך בכלל חסידות? הרי יש ספרי מוסר שמלמדים את האדם איך להיות אדם טוב ולתקן מדותיו – כל ספרי המוסר מונים מדות טובות ורעות ומביאים מדרשי חז"ל בנושא. אם באמת, כמו שאומר רבינו רס"ג, תכלית הבריאה היא תיקון המדות (ואם נתקן אותן כדבעי נמשיך במדות את העצמות, ואולי זה חידוש החסידות, כדלקמן) – אז מה מצפים בדורנו מיהודי שלומד חסידות שזה יפעל על לבו ואישיותו? השאלה הזאת היא על רקע כך שמתקבל, בטעות, גם מתוך החסידות גופא, שבדורות האחרונים יש פחות ופחות קשר בין המח ובין הלב – שפעם היה יותר קשר מח-לב, והיום יש יותר השכלה. זה אפילו כתוב, שלדאבוננו יש קצתירידת הדורות בחסידות בקשר בין המח ובין הלב, בפעולת החסידות על תיקון מדות הלב. אם כן, השאלה היא כפולה – מה חידוש החסידות לגבי המוסר? מה היה ומה הוה, מה נדרש היום (ואיך אפשר גם לחוש את זה, וזה לא דבר נעלם מן העין לגמרי – איך אפשר לראות שעשרות שנות לימוד חסידות עשו לחסיד משהו)?

היות שזה סיום סדרת שיעורים אלו, אז חשבתי שטוב לסיים ב"המעשה הוא העיקר" – המעשה זה תיקון, ולעניננו המעשה זה תיקון החסידות ודרך החסידות על מדות הלב. ראשית, חס ושלום לחשוב שיש ניתוק בין המח ובין הלב. ניתוק בין המח ובין הלב זה קליפת עמלק, ויש לנו מצוה מיוחדת להכרית את זרע עמלק. זו מצוה מיוחדת ששייכת למשיח, אז בדורנו – שצריך לחיות עם משיח – צריך להכרית את הקליפה שבין השכל למדות. מה שכן אפשר לומר:

נאמר קודם כל הקדמה כללית, ואחר כך מן הכלל אל הפרט. הכלל הוא שלא צריך כל כך בדורנו לחפש השפעה ישירה מהלימוד לתיקון האישיות. הבקר למדתי מאמר חסידות, כעת ישבנו ושמענו שיעור חסידות, וכעת אני קם והולך הביתה ואני אדם יותר טוב אוטומטית – אולי היה צריך להיות ככה, ואולי יש מעטים שאצלם זה כך, אבל ברור שככלל הפעולה היא מצטברת של סך הכל. זה כמו מאזן שנתי, שמאזן שנתי בעבודת ה', שיהודי למד הרבה חסידות, הלך בדרך החסידות, התוועד עם חסידים, ניגן הרבה הרבה נגינה חסידית, שמח עם חסידים, רקד ושר ולמד וספר הרבה סיפורי צדיקים וקיים את מנהגי החסידים ומקושר לרבי – הסך הכל של החסידות זה ודאי וודאי, גם היום, ואפילו דוקא היום, זה בהחלט אמור לפעול שינוי אמיתי ומוחלט, מן הקצה אל הקצה, באישיות של האדם.

נאמר עוד כלל, לפני הפרטים, כמו שהרבי אוהב לומר זאת. הרבי אומר שיסוד היהדות זה "נעשה ונשמע", קבלת עול, ויהודי הוא קבלת-עול'ניק בטבעו, אבל קבלת עול זה לא משהו עצוב, אלא משהו שמח ומאושר – עם אושר וענג. כל פעם אנו חוזרים שמיסודי היסודות של הרבי שהבסיס של הכל זה קבלת עול, אבל עם אושר פנימי ותענוג – זה שבט אשר, לכן הרבי נולד ב-יא ניסן (יום של אשר) וקבל נשיאות ביום ה-יא של החדש ה-יא. בקבלה כתוב שענג זה ר"ת עדן-נהר-גן – "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן". מלמעלה למטה עדן זה חכמה, נהר זה בינה, ונהר הבינה נמשך דרך מדות הלב עד שמגיע למלכות-הגן. אם יש זרימה זאת יש את תכלית הענג האלקי, גם בגן המלכות – קבלת עול מלכות שמים, "לעבדה ולשמרה" ב-רמח מ"ע ו-שסה מל"ת – הכל מתוך ענג, תכלית המלכות הרצויה זה קב"ע בתוך גן עדן (כך ה' ברא את האדם, אבל בגלל "והמה בקשו חשבונות רבים" האדם גורש מגן עדן). הראשית היא קבלת עול באוירה של גן עדן (אויר של משיח), ולזה הרבי רוצה להחזיר אותנו. אם מדברים על הנושא של תיקון המדות, איך חסיד תופס את תיקון המדות, את תיקון האישיות של האדם? יש באידיש מלה אחת בשביל תיקון המדות – התעדנות (אויס איידלן זיך). זה מלה מוכרת, אבל בספרי המוסר בקושי כתוב שצריך להתעדן. זה משהו פשוט ביותר, אבל זה חידוש לתפיסה של מהו יסוד היסודות של תיקון הלב – קודם צריך להתעדן, זה אבן הבחן אם החסידות פעלה עליך משהו. אם הלימוד וההתקשרות וכל אורח החיים עידן אותך. להתעדן זה עדן, ובקבלה עדן זה חכמה, וחכמה זה בטול – זה כבר חידוש של החסידות לגבי המוסר, שהמוסר לא אומר שתכל'ס הכל תלוי בבטול היש, שכל התיקון נבחן אם האדם מצליח להאיר את החכמה האלקית של "אין עוד מלבדו" בתוך לבו, שה'אני' שלי מתבטל לאור ה', אור האין סוף. זה ש"עדן" הוא חכמה, וכאשר הוא מאיר בנפש-בלב של היהודי הוא מתעדן, והמדות נעשות עדינות. אחר כך יש נהר – לפי פשט הקבלה עדן-נהר-גן זה מלמעלה למטה, אבל בעבודה זה אפילו קצת ממטה למעלה. קודם צריך להתעדן, מתוך הלימוד ומכל אורח החיים המקיף של החסידות (להפוך מ'גראב' ל'איידל'; הבעש"ט קרא לבתו אדל, היא היתה, אולי, עיקר היורשת העיקרית של הבעל שם טוב – היתה נביאה – והסמיך את שמה על "אש דת למו", אבל הפשט באידיש זה 'עדינה'). אחר כך יש "נהר" – שנוהרים אחרי ה', גם שנוהרים אחרי צדיק-רבי. הנהירה האמיתית זה שייך רק לאנשים עדינים – מי שזכה ל"עדן" יכול אחר כך לזכות לנהירה המתוקנת, ה"נהר" שיוצא נפשית מהמצב של "עדן" (הפרט נוהר אחרי הכלל, אחרי שרשו). ה"גן" זה המקום בו טועמים את התענוג – מלא עצים ופירות – ובגן עדן זה תענוג אלקי, ולא תענוגות בני אדם. היכולת להתענג על ה' – כמו בשבת, "אז תתענג על ה'" – זה הגן עצמו. כל הקבלת עול והכל צריך להיות בסוד האושר והענג – התהליך של עדן-נהר-גן. זה עוד כלל, שאם רוצים לומר תיקון המדות במלה אחת זה "אדלקייט" – חסיד צריך להיות עדין, ואם הוא 'גראב' באמת החסידות לא פעלה כמו שצריכה לפעול.

אחרי כל זה אפשר לעבור על ו מדות הלב, הו"ק, בקיצור – מה זה בחסידות:

חסד באור החסידות זה חוש טבעי באהבת ישראל. גם מי שלומד מוסר יש לו הגדרות מעשיות לפי תורה איך מקיימים מצות אהבת ישראל, אבל החסידות מחדשת תיקון הלב – גילוי המדות האלקיות שיש בלב, שיכבשו גם את המדות החיצוניות שיש בלב, מדות נפש הבהמית, וגם יהיו בטוי למדה האלקית – ואז הדבר הראשון זה 'חוש' באהבת ישראל. 'חוש' באהבת ישראל זה שאני הולך ברחוב, רואה יהודי ופשוט אוהב אותו. זה המבחן הראשון אם החסידות עשתה לך משהו – אם אתה רואה יהודי ברחוב, האם מתעורר לך חשק ללכת לחבק אותו? לאו דווקא שתלך לחבק אותו – עלולים לאשפז אותך – אבל שזה עושה לך חשק טבעי בלב. זה סמן ראשון שהחסידות פעלה – לא שעשתה זאת יש מאין, אלא שהצליחה לגלות זאת, זה חוש טבעי של אהבה.

גבורה-יראה באור החסידות זה דבר שאנו מסבירים הרבה מאד, שבחסידות כתוב ששרש היראה זה רגישות – רגישות יתר אפילו – לרגשות של הזולת. מצד אחד הייתי יכול לומר שהבעל שם טוב כבר אמר לי "לא לפחד משום דבר, רק מהקב"ה" – זה ענין, אבל זה עוד לא תיקון המדות שכעת מדברים עליו. לא המקום ממי צריך לירא וממי לא – רוצים עכשיו להגיע לעומק המושג היראה ואיך זה מתבטא ביום יום. היראה כפי שהיא אמורה להתבטא ביום-יום זה כל הזמן זהירות – יראה זה רגישות לזולת, שלא לפגוע בו. למשל איש ואשה בבית, אם בלא-יודעים האיש פוגע באשתו במלה מכאיבה קוראים לזה "אונאת דברים" – בדרך כלל הוא לא מתכוון בכלל, לכן לא מבין למה אשתו בוכה, כי לא התכוון (כי רוב הבעלים מטומטמים). האם נפטור אותו, כי לא התכוון? אפשר במדת הדין לפטור אותו, אבל אפילו בשו"ע כתוב שהדבר הכי גרוע בעולם זה אונאת אשתו. פנימיות היראה זה רגישות דקה, כך כתוב גם במאמרי הרש"ב – אהבה זה רגש טהור, אבל יראה זה יותר שכלי. צריך לא לפחד ברגש, אבל כן לפחד מלפגוע – באופן טבעי לגמרי, כי כל הדברים של החסידות זה דברים טבעיים, טבע שני מתוקן של נפש האלקית. עושים את המבחן השנתי של החסידות – השנה למדתי חסידות, והלכתי בדרכי החסידים, ונסיתי להיות מקושר לרבי ולעשות רצונו, ושרתי הרבה שירים, ורקדתי הרבה וכו' – הייתי חסיד, זה עשה לי משהו? האם היום, אחרי שנה שלמה של עבודה חסידית, אתה יותר רגיש כלפי הזולת מאשר לפני שנה? זה תיקון היראה.

תפארת-רחמים, מכולם זה אולי הכי קל. זה לא אהבה אלא רחמים – אהבה זה שאתה הולך ברחוב ואוהב את הבריות, אוהב יהודים, כמו שאמרנו, ורחמים זה שאתה הולך ברחוב ורואה מישהו מסכן (לאו דווקא פושט יד, אלא מישהו נכה או מישהו אחר שבאמת צריך לפנות גם כלפי שמיא ולשאול למה ה' עשה אותו ככה, מה הוא אשם), ואתה בטבעיות מתעורר ברחמים. אפילו שאתה הולך ברחוב ורואה מישהו עושה עבירות – אתה יודע שזה עבירות, הוא אולי לא, הוא 'עושה חיים' ואתה רואה בכך 'היפך החיים' – מי שלא חסיד כועס, ומי שהוא חסיד הוא מרחם, כמו שכתוב בתניא. אם באופן טבעי אתה לא כועס, אלא מתעוררים רחמים בלבך, אז החסידות פעלה עליך. כלומר, שוב, אם כעבור שנה אתה יותר מרחם על אנשים מאשר קודם – גם על אנשים מסכנים, וגם על אנשים שיש להם בעיה ברוחניות – זה תיקון התפארת.

כל הדברים שאנו אומרים, המכנה המשותף שלהם הוא אדלקייט, וכל הדברים האלה באים מתוך המקיף – ההשפעה הכוללת, המקיפה – של כל החסידות, כל מה שהיא אומרת ודורשת מהאדם, ושום דבר אי אפשר לבודד. אי אפשר לומר שחסידות זה רק רבי, רק קבלת פני משיח – זה תכלית השליחות, אבל לומר שזה כל החסידות, בלי לימוד ומנהגים ושירה וכו' זה פספוס. אנו אומרים שחסידות זה מכלול – לכל מקיף יש עצם פנימי, התקשרות לקב"ה, התקשרות לרבי, אבל מה שהחסידות פועלת זה סך הכל של הקדשת החיים להליכה בדרכי החסידות. המבחן זה עדינות, שמתגלה ברב גוניות של שש ספירות הלב.

נצח – הדימוי של נצח זה רגל, אבל זה הזרוע המבצעת של החסד. נצח זה נצחון, נצחיות וגם ניצוח על תזמורת ועל כל מפעל בחיים. אם האהבה היא חוש באהבת ישראל טבעית לכל יהודי, אז הנצח זה כאשר אתה יוצא באופן טבעי לעשות טובה ליהודי. בלשון הרבי, שאהבת ישראל אחר כך באה לידי ביטוי כמבצעים של הרבי. הנצח זה הרבי, אבל בעצם זה הזרוע המבצעת של החסד – יש לך משימה לנצח בה, והמשימה היא לעשות טוב ליהודים. זה גם קרב, ואתה צריך לנצח בו, אבל לנצח זה שכל הזמן אתה מסור ונתון לעשות טובה ליהודים, גם בגשמיות וגם ברוחניות (ולפי הבעל שם טוב החל מגשמיות ורק אחר כך ברוחניות). זה תיקון הנצח, והכל צריך לזרום. השאלה אם החסידות פעלה עלי שאני יותר בטבעיות ויותר במסירות וגם יותר בכיף עושה פעולות, מנצח.

הוד זה הכרת הטוב, זה גם די פשוט. "מודה אני לפניך" כלפי שמיא וגם כלפי כל יהודי שעשה לי טובה – לא להיות ח"ו כפוי טובה. בספר חובת הלבבות אומר שזה יסוד תיקון כל המדות, ולכן גם התחלת היום והתחלת התפלה בהודיה. אם אמרנו שיראה זה רגישות לא לפגוע בזולת, ההוד – ענף היראה-הגבורה – זה גם סוג של רגישות, רגישות כל הזמן להכיר בטובה של הזולת ולהודות לו. יש ביטוי "דע לומר תודה" – האות דלת, "דלית לה מגרמה כלום", ו"איהי בהוד". המודעות המתוקנת של הסיהרא, דלית לה מגרמה כלום ומקבלת הכל מהשמש, זה "דע לומר תודה" – כל הזמן הודיה לקב"ה, וכל הזמן להודות לכל אחד שעושה. כמובן שהכל צריך להיות בדרך ארץ המקובלת, כמו שאמרנו קודם לגבי חיבוק סתם אדם ברחוב, וגם כאן – כל דבר אפשר לעשות בצורה מופרזת, שזאת אומרת שיש בזה גם ישות נסתרת. חלק מהעדינות זה גם הצנע לכת היכן שצריך – עדינות וצניעות הולך יחד.

יסוד - אחרון אחרון זה היסוד. ידוע שלבני נח יש שבע מצוות – שש מצוות לא-תעשה כנגד ו"ק, ועוד מצות עשה אחת כנגד המלכות, להקים מערכת משפט לשפוט את שש המדות הקודמות. לפי הרמב"ם – יש כמה שיטות בזה – חמש מצוות קבל אדה"ר, ואחת קבל נח. קוראים לכולן שבע מצוות בני נח, אבל חמש קבל אדה"ר ונח את הששית. המצוה שקבל נח – אבר מן החי, לא לתלוש אבר מבהמה חיה ולאכול. אם הורג את הבהמה מותרת לו – לא צריך שחיטה שלמה – 'לבריאות' שיאכל הבהמה כרצונו, כשרה או לא, אבל לתלוש מבהמה חיה ולהכניס לפה זה אסור לו. אם הוא יכול לאכול מה שאסור לנו לגמרי, וגם לא צריך לשחוט בכלל, אז מה כל כך גרוע שהוא תולש אבר מן החי ומכניס לפה? הפירוש הפנימי בחסידות הוא שכל המצוות שלו זה גם תיקונים, תיקונים ששייכים לכל מין האנוש, ואבר מן החי זה תיקון האימפולסיביות הטבעית של האדם, החיתיות של האדם. מי שתולש אבר מן החי ומכניס לפה הוא לא בן אדם, הוא לא צלם אנוש. לנקוט באימפולסיביות טבעית, לעשות ברגע הזה מה שבא לך (מצד הנפש הבהמית, כמובן) זה הופך לחיה – ה' רוצה שגם גוי יהיה בן אדם, לכן נתן לו שבע מצוות, והדבר הזה שולל את הצלם אנוש והופך אותו לחיה. בתור בן אדם מותר לו לאכול הכל, כל איסורי התורה, אבל הדבר הזה שעושה ממנו חיה טורפת זה אסור. למה הארכנו בזה? כי כתוב שגם בקדושה בן אדם יכול להיות אימפולסיבי בדקות, וכל אימפולסיביות של בן אדם בדקות – לא לתלוש אבר מן החי, אבל יש מליון דוגמאות (ניתן דוגמה לקמן) – יש בזה פגם הברית בדקות. אם אמרנו שיראה זה רגישות לזולת, היסוד – שכבר כולל את כל המדות – הוא גם סוג של רגישות, לאו דווקא לאדם הזולת, אלא רגישות כללית לכל היקום כולו. הבעל שם טוב, מייסד החסידות, אומר שאם אדם הולך ברחוב וסתם בא לו לתלוש עלה מן העץ, אז לפני שעושה זאת צריך לשאול עצמו פעמיים בשביל מה – יש לי איזה צורך בעלה? איזה מצוה? אם אני צריך את זה אני יכול לתלוש, אבל אם לא צריך לשום דבר טוב – אל תגע בזה. יש אפילו סיפור מופלא של הבעל שם טוב, שהלך לנוח בצהרים על המטה ושם את נעליו ליד הספה, והיה משרת חדש שהיה צריך לנקות את החדר. בדרך כלל כשמטאטאים את החדר מזיזים הכל, אבל המשרת באופן טבעי הרגיש יראת כבוד כלפי הנעלים ולא הזיז. באותו רגע הבעל שם טוב התעורר ושאל אם הוא נגע בנעליו, והוא אמר שלא, ואז הבעל שם טוב ברך אותו באריכות ימים – הוא חי יותר ממאה שנה בזכות זה שלא נגע בנעלי הבעל שם טוב. יש איזו מן רגישות יסודית של אי-פזיזות (מלה לאימפולסיביות – פזיזות). עוד מלה באנגלית היא clamzi – אפשר לחשוב שזה מישהו שצריך לרחם עליו, כמו בתפארת, מישהו שיש לו בעיה בתנועות שמפיל דברים, זו בעית ילדים ומבוגרים. התיקון הוא להתגבר על כך מתוך הנפש פנימה, להתגבר על האי-רגישות לעולם. היסוד בסופו של דבר זה להרגיש השגח"פ בכל, להרגיש אלקות בכל, וכל מה שקורה זה לא סתם – זה ה' עושה, זה לא מקרה. פגם הברית זה מקרה לילה, קרי, ובתיקון הברית יש מודעות – זה בא לידי ביטוי בכל התנועות, אבל המודעות זה שאין מקרה בעולם, אין קרי, הכל מכוון. דוגמה פשוטה לזה – אימפולסיביות בדקות, שמתבטאת במעשה. אדם פותח את המקרר, ויש שם שתי קופסאות – קופסת מלפפון חמוץ שהוא רוצה, אבל לפני כן יש קופסא של זיתים או משהו אחר שלא רוצה כרגע. הוא רוצה את הקופסא הפנימית, אז מיד פושט את היד שלו ותופס את זה, ועד שמוציא את זה מהמקרר מפיל את הקופסא הקודמת. זו פעולה אימפולסיבית – גם clamzi – זה לא בכוונה, אבל זה בגלל שהוא אימפולסיבי כלפי העולם בכלל. תכלית תיקון הברית במאזן הכללי של השפעת החסידות – האם השתפרתי בדבר הזה (שיש לכל אחד, מי יותר ומי פחות). הרבה פעמים מסבירים בחסידות שיסוד זה סדר – יש גם ביטוי שהבעש"ט היה מסודר, המגיד היה מסודר, אדה"ז היה מסודר, חסידות דורשת סדר. להיות מסודר זו תכונה של יסוד, ורוב האנשים לדאבוננו לא מסודרים. האם החסידות עזרה אפילו טפה לקראת סדר? סדר כמו סדר יום שייך גם לספרי מוסר, אבל כאן זה סדר בנפש – סדר שאם אני צריך להגיע לקופסא האחורית, צריך קודם להתייחס יפה לקופסא הקדמית, להזיז הצדה ולא להפיל. זו דוגמה לתיקון ספירת היסוד.

כל שלוש הספירות האחרונות, נה"י, זה נקרא רגש מעשי – רגש של מעשה – בעוד השלש הראשונות, החג"ת, זה רגש רגשי, כולו רגש.

אם כן, ניסינו לענות על שאלה שמישהו שאל לאחרונה (שאלה כללית, שכל אחד צריך לשאול), ושבהחלט בדור שלנו החסידות חייבת לפעול לטובה על ההתעדנות הכללית של האדם ועל התיקון הכללי של כל התכונות האלה – התיקונים הפרטיים של ו קצוות הלב, מחסד עד יסוד.

עד כאן הערב – נודיע לצבור המכובד שבמוצ"ש עושים כאן קדוש לבנה ברוב עם בשמונה וחצי ואחר כך התוועדות – כולם מוזמנים.