העצמאות המתוקנת

ה' אייר תשנ"ב – יצהר

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א.     עצמאות ועצמות

מקור המלה עצמאות

נגנו "בורא עולם".

ירוחם, איזו ברכה מברכים שאדם פוגש את חברו ביום העצמאות? היום חשבתי שהפוגש את חברו ביום העצמאות שיאמר לו "הודו לה' כי טוב"[ב] והחבר עונה לי "כי לעולם חסדו". לחיים לחיים!

נגנו "הבה נגילה" (בלי המלים)

לחיים לחיים! "חדש ימינו כקדם"[ג], ניגון של ימי קדם. [מאיזה רבי זה?] המהר"ש כנראה. [שמעתי שמועה שהרבי הריי"צ אמר שזה ירד לקליפות הניגון הזה] עכשיו העלינו אותו, "ירידה לצורך עליה"[ד]. לחיים לחיים!

[יש כזה דבר עצם ועצמאי?] לא זוכר דבר כזה, של עצמאי, אבל 'עצמי' כן, כל החסידות היא עצמי. [זהו, "זאת הפעם עצם מעצמי"[ה]] לא, הביטוי עצמי הוא לא משם. [שם זה ממש עצם] כל המלה הזאת, עצמאות – צריך עיון מה פשר המלה ומה מקורה. באמת אין מקור לצורה הזאת. להיות עצמאי זה בעצם תרגום מאנגלית, עצם המושג שנקרא 'independent', יום העצמאות הוא פשוט תרגום של 'Independence Day', אין שום עצמאות לביטוי יום העצמאות. הוא בדיוק ההפך מעצמאות, השעבוד הכי גמור לתרבות אומות העולם. לקחת ביטוי, ממש ביטוי מובהק בצורתו, ולתרגם אותו לעברית בלי שום מקור בתורת ישראל סבא – זה יום העצמאות.

להעלות את הניגון

אבל כמו שאמרנו קודם, שצביקה שאל לגבי "הבה נגילה" שהוא במקורו ניגון חב"די, והרבי הקודם, כמו שהוא לא היה שבע רצון בלשון המעטה בכלל מכל מה שארע בתקופת הציונות כאן בארץ, גם לגבי הניגון הזה הוא התבטא כך, צביקה הזכיר לי שהתבטא שהניגון הזה "ירד לקליפות", אז אמרנו שעכשיו העלינו אותו בחזרה מתוך הקליפות. ודאי שאם יש לאדם איזה נכס או רכוש, למי שיש מדת העקשנות בקדושה – הוא לא מוכן שרכוש שלו ירד לטמיון. אפילו שהוא יורד קצת, לדעתו יבוא יום והוא יעלה אותו בחזרה, הוא יחזיר אותו, "אין אבוד", "ניטא קיין פארפאלען"[ו], "אין יאוש"[ז], בחסידות זה "ניטא קיין פארפאלען", "אין אבוד", אז גם ניגון שהוא פנינה.  אני יודע שהניגון הזה הוא חב"די, קבלתי את זה מר' אלי ריבקין, מי שראה את הספר ניגונים שלנו שהוצאנו, שהוא בעל כל אותם הניגונים. הוא גם אמר לי, שהיות שהוא כבר כל כך שמע את הניגון בגרסה המודרנית-אפשר לומר של הניגון הזה, הוא לא זוכר 100% את הניואנסים, איך שרו אותו בדיוק אצל החסידים, אבל חזקה גם כן, זה מה שגם חשבתי קודם, שאם נתחיל לרצות לנגן אותו באופן חסידי, באופן יהודי אמתי מקורי מאמין, ודאי שבדרך ממילא הוא יחזור לניואנס, לסגנון המקורי שכבר שומעים אותו. כבר ששרנו אותו ניכר ממש שהוא ניגון חב"ד מובהק – הסולם, המעברים, המינור, מי שמכיר קצת את הסולם החב"די – במיוחד המעבר בין התנועה הראשונה של הניגון לתנועה השניה, אם אתה קצת מכיר בשמיעה המוזיקלית של החסידות.

שני סוגי העלאות

שוב, ודאי שבדור שלנו צריך להעלות הכל, אם רוצים שמשיח יבוא תכף ומיד ממש, הכל צריך לחזור. ידוע שבהעלאה בכלל יש שני סוגים: יש העלאה שאתה משאיר את החיצוניות למטה ואתה מעלה רק את הפנימיות, ככה היא העלאה במשך כל הדורות, עד ביאת המשיח ועד לא בכלל. כל פעם שעולים הכוונה שהפנימיות עולה והיא משאירה ואפילו זורקת-מתנערת מהחיצוניות שכובלת ומגבילה אותה, והיא מתנערת ממנה, והיא משתחררת ועולה. היא של דינים. כל העלאה שהיא ניעור החיצוניות היא דין – אתה מבטל משהו ורק הרוחניות עולה ואילו הגשמיות, להפך,  נופלת ומתמוטטת לגמרי, נהרסת.

מה שאין כן, כתוב שההעלאה של הגאולה העתידה היא העלאה שלא עולים לפני שמסוגלים לברר ולזכך את החיצוניות ולקחת איתנו גם אותה, לא משאירים. העלאה בסוף היא כמו "אחרי כן יצאו ברכוש גדול"[ח]. לא משאירים בגלל שקשורים בעצם גם לחיצוניות, צריך שהכל יעלה. כתוב שכל העלאה בה רק הפנימיות עולה ומשאירה את החיצוניות נקראת סילוק, זו הסתלקות, היא ממש הפך החיים, הפך הכוונה. אז או שהעלאה הכוונה להסתלק מהחיצוניות ולקחת רק את הטוב, או שהעלאה של המשיח היא שהכל עולה.

עצמאות – עצם הלוז

נחזור לשאלה שאמרנו קודם, עצם המלה עצמאות – בכוונה החיצונית היא ממש חיקוי, copy, מעשה קוף. כמו שאנחנו מפרשים תמיד ש-קוף לשון copy, מעשה קוף. זהו מושג שיש אצל האמריקאים – אצל כל העמים אבל הכי מקורי הוא אצל האמריקאים עם 'Independence Day' – שעושים לו תרגום וקוראים לו יום העצמאות. כל החיצוניות כאן היא חיקוי זול של התרבות האמריקאית.

בקבלת הראשונים, של הרמ"ק ושל האר"י, עצמות קשורה עם אור, אבל החסידות נתנה למלה הזאת ממד חדש לגמרי. אצל המקובלים עצמות היא כמו האורות, אין אצלם הבדל בין עצמות ואורות. אצל הרמ"ק העצמות בתוך הכלים, האורות בתוך הכלים. אבל בחסידות זה ממש אחרת לגמרי מהאורות. עצמות אינה אור, להפך – מה שכן יש זה כמו עצימת עיניים. עצמות היא התעצמות, וכשמתעצמים סוגרים את הראות, סוגרים את האור. כדי להגיע למאור-לעצם אתה מכסה את האור. עצמות היא המקור הנעלם העצמי של האור, שנקרא מאור. בדרך כלל עצמות היא מאור. בספרי הקבלה עצמות היא שם נרדף לאורות. יש עצמות בתוך כלים, ככה הביטוי של הרמ"ק[ט].

שוב, אמרנו שעל פי פשט בתודעה הפשוטה של האנשים שאימצו וחידשו את המלה יום העצמאות, הם פשוט תרגמו, עם ככל העמים, "ככל הגוים בית ישראל"[י], היו לא תהיה, ואם יש להם יום 'Independence Day אז אנחנו צריכים יום העצמאות.

הבעל שם טוב מלמד אותנו כלל גדול מאד, כלל כל הכללים שכולנו מכירים, בכל עבודת ה', בכל דבר אמתי, בתודעת האדם שעובד עבודה אמתית. עבודה אמתית נקראת עבודה תמה בלשון חז"ל[יא]. דבר אמת הכוונה שהוא גמור, שהוא מושלם, בלשון חז"ל עבודה תמה בקרבנות היינו "עבודה שאין אחריה עבודה", כלומר עבודה גמורה שהיא מטרה מוחלטת, לא רק מכשיר או חלק מעבודה אחרת. אומר הבעל שם טוב שבכל עבודה תמה צריכות להיות ג' בחינות של הכנעה-הבדלה-המתקה[יב].

גם במושג עצמאות ודאי צריכות להיות כל ג' הבחינות. אם כי שהמושג החזק עצמאות, המדה הזאת, או אפילו 'עצמי' – מאד קרוב לאופי היהודי המובהק של "עם קשה ערף"[יג]. מה זה עצמי? זה בא מלשון עצם. לעם ישראל יש עצם הלוז, סוד התחיה, העצם, החלק-הניצוץ שלא מת שחי חיים נצחיים ואף על פי שהכל מתמוטט והכל נרקב, הכל חוזר לאנטרופיה, "עפר אתה ואל עפר תשוב"[יד] – הוא חי וקים, והוא עתיד לצמוח, "צמח שמו ומתחתיו יצמח"[טו]. נקודת העצמאות היא ודאי כמו עצם הלוז. עצם הלוז הוא באמת במקום הקשיחות וקשיות העורף. שייך באמת גם לשכם. בשכם יש שם עצם הלוז. שוב, אם אנחנו באים, רוצים לתת תוכן, יש כלל גדול.

ב.     מכתב הרבי

מכתב ר' אלי ריבקין לרבי

הזכרנו עכשיו את ר' אלי ריבקין ע"ה, בעל הניגונים, הוא בא לכאן בתחילה, אולי שנתיים אחרי-בסמיכות למלחמת השחרור והיה מורה ביפו כל השנים, והוא זה שכתב את המכתב לרבי עם המענה היחיד המפורש מה חסידי חב"ד צריכים לעשות ביום העצמאות, הוא היחיד שקיבל תשובה. [מי זה?] אותו ר' אלי ריבקין, שהוא המקור לניגונים שאנחנו שרים. מפיו שמענו את הניגונים ודניאל שליט כתב אותם בחוברת. הוא גם היה מאד מאד חסיד-ציוני, אפשר לומר, הראשון שבאהבה רבה ובמסירות נפש טפח את החלקה שלו, שתל ועיבד, וקיים מצות ישוב ארץ ישראל גם בגופו ממש.

ידוע הרמז, כתוב בקבלה[טז] שגנן אותיות נגן, ו"באתי לגני אחתי כלה"[יז] היינו שיבת ציון, אז הוא גם ה-נגן, ה-מנגן של חב"ד, וגם גנן למופת. איש מיוחד לגמרי, היה מאד אהוב על התלמידים שלו שלימד ביפו, עד היום הזה.

הוא שאל את הרבי מה צריך לעשות ביום העצמאות והרבי ענה לו מכתב ארוך[יח]. [את הרבי הריי"צ?] לא, את הרבי שליט"א, זה היה בשנת תשט"ו. [מה הרבי ענה?] תכף נאמר. המכתב הוא כך, חבל שלא הבאתי אותו. בחלק הראשון הוא אומר מה האמת, שמה שקרה כאן הוא מאורע שנוגע לציבור גדול של עם ישראל. הוא פותח ככה, שלפי מה שלמדנו ושמענו הרבה פעמים מהשווער, הרבי הקודם, תורת הבעל שם טוב שכל מה שקורה בעולם צריך ללמוד אותו ולהתפעל ממנו, לקחת מוסר השכל. ודאי וודאי כשמדובר בדבר גדול שקרה לחלק גדול מאד של עם ישראל, וודאי וודאי דבר-סיפור – ובזה אני כבר מצטט אותו – "שמסר ה' יתברך רבים ביד מעטים באופן נסי", זה ציטוט. אז ודאי שצריך לקחת וללמוד ממנו, אני כבר לא זוכר את המלים בדיוק, ולהתחזק בעבודת ה', לעבוד את ה'.

חג – התחזקות בעבודת ה'

כמו בכל חג. מהם כל החגים? אם רוצים באמת שהיום הזה יהיה חג, והלואי שיהיה חג, מה צריך לעשות כדי שהוא יהיה באמת ראוי להיות חג? בשביל מה יש חגים ומועדים בעם ישראל? כל חג וחג הוא יום שבו היהודי, הכלל והפרט, מתחזק בהתקשרות לקב"ה בעבודת ה'. אחרי הרגל, עולים לירושלים, מתחזקים מיטהרים, "חייב אדם לטהר את עצמו ברגל"[יט], אפילו עם הארץ מתבטל לכלל ויוצא ממנו מחוזק בעבודת ה'.

כך כל שבת וכל מועד – המכנה המשותף של כולם הוא ימים שבהם מתחזקים בעבודת הקב"ה. כמובן שלכל יום ויום, לכל חג ולכל שבת יש את האופי-הגוון המיוחד שלו, אבל המכנה המשותף, הצד השווה שבכולם שאלו ימי התחזקות שנצא מהם יותר ביחד – יותר יהודים ויותר עובדים את הקב"ה "שכם אחד".

כך הוא כותב, שאם כך היה, אם זה גם כן הענין של היום הזה הוא באמת יכול להיות חג. אדרבה, מצידי שיהיה חג החגים, כמו י"ט כסלו שנקרא 'חג החגים'. [חג חגי החגים] אז שיהיה 'חג חגי החגים', כמו שיש מלך מלכים המלכים הקב"ה... אבל אם רוצים שיהיה 'חג חגי החגים', אז שיהיה חג יהודי. שוב, שלא יהיה תרגום ישיר של ביטוי באנגלית, שכך הוא נתפס, ככה זה. כדי לעשות ממנו חג צריך את כל שלבי העבודה. שוב, כל "עבודה תמה" – התכל'ס שנצא ממנה מחוזקים בעבודת ה' – אז צריך להיות בזה הכנעה-הבדלה-המתקה.

מהי הכנעה על פי פשט? שמכירים בריבונו של עולם, כמו הפסוק שאמרנו קודם, שלא לומר "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה"[כ].

המשל מפרק מ"ו

מה באמת המשך המכתב? בהמשך המכתב הרבי באמת יורד על המציאות, על איך ש"חוגגים" במרכאות את היום הזה כאן בארץ, ואומר דברים קשים מאד. הוא נותן את המשל המפורסם, מי ששמע אותו פעם – מי שלומד בספר התניא קדישא בפרק מ"ו – כמו איך שמלך גדול ונורא יורד למטה-מטה לתוך קיא הצואה של מי שמתגולל ברחוב ומוציא אותו משם, רוחץ אותו, מכניס אותו חדר לפנים מחדר, לתוך חדר, מקרב אותו, מחבק אותו, מנשק אותו. כך, "כמים הפנים לפנים כך לב האדם לאדם"[כא], צריך להיות. לו יצויר שאחרי שהמלך עושה כך וכך לבן שלו שהיה בשאול תחתית – מחזיר אותו הביתה, מכניס אותו, מנקה אותו והכל – ואחר כך אותו בן איך הוא מגיב? במקום להכיר טובה, הוא אומר לאבא להסתלק מכאן, 'אני חזרתי לפלטין עכשיו, אתה יכול ללכת'. שומו שמים, אם אין לך עלבון גדול מזה. [על מי הקושיא?] זה המשל שהרבי נותן לדרך שמתייחסים. לא הבאתי את המכתב הזה כדי לא לקרוא אותו...

אני רק אומר את זה בדרך אגב, שודאי צריכה להיות איזו הבדלה. דיברנו על כך לא פעם ולא פעמיים. אולי עיקר הווארט, מה שאנחנו רוצים מהמטבע הלשונית המאד מאד יפה של הכנעה-הבדלה-המתקה הוא להבהיר שוב ושוב שכל הטעויות של כל השיטות, במיוחד בדורות האחרונים, הן חיפושים-רצון להגיע ישר להמתקה, מבלי לעבור ולהתעצם גם עם שלב ההבדלה. זהו מקור כל הטעויות בכל השיטות למיניהן.

הכנעה – לא להיות כפוי טובה

נשוב לעניננו, ההכנעה של היום הזה היא שלא להיות כפוי טובה. זה פשט. איך אני יודע שהמלה הכנעה היא לא להיות כפוי טובה? זה מה שאנחנו לומדים תמיד שההכנעה משתייכת לספירת ההוד, כמו שלמדנו בפרק בעבודת ה' שיש בטול-ענוה-הכנעה-שפלות[כב]. הבטול הוא בחכמה; והענוה היא באמא-בבינה; ההכנעה בהוד; והשפלות במלכות. עיקר ההכנעה הוא להודות, לא להיות כפוי טובה, שהיום באמת יהיה יום הודיה.

לכן זהו הווארט שאמרתי קודם, שכדאי שכשפוגשים אחד את השני, ובאמת רוצים להתפעל מתוך הכנעה אמתית ולא להיות כפוי טובה, לומר ביום הזה יותר מכל יום אחר "הודו לה' כי טוב כי זה עולם חסדו". זו ההכנעה שצריכה להיות ביום הזה.

הבדלה – לא יום עצמאות כמו האמריקאים

אחר כך ההבדלה. כאמור, אנחנו לא רוצים יום עצמאות בסגנון 'Independence Day' של האמריקאים, של מטוסים באוויר והפגנת נשק עם "כחי ועצם ידי". זה לא יום העצמאות. השנה הקב"ה עשה חסד, היות שהשנה היא שנת ביאת משיח, הוא כנראה רצה לתקן לנו את יום העצמאות...

[דוקא בעניני מלכות רואים שכן רוצים להיות כמו הגוים] רוצים, אבל זה לא מוצא חן בעיני הקב"ה. זה שלב, הרבה פעמים אחרי זה יש המתקה. אמרנו שאנחנו רוצים כאן להעלות גם את "הבה נגילה" וגם עוד כמה דברים, וגם את יום העצמאות – כליל, לא להשאיר אותו בכלל. [אז בטח צריך להראות את המטוסים]. בסוף, בסוף אנחנו יודעים לטפל בשכם עם כל הנשק שלנו... אני גם אפילו רוצה שתקנו לי איזה רובה אחד... זה מתוכנן, זה הסיום של הערב הזה...

בדרך להמתקה

[יש תחושה שהדברים נאמרים מבחוץ, שמישהו אחר צריך לעבור את התהליך של "הכנעה, הבדלה, המתקה"] אם אני נשמע מבחוץ זה שלא שתיתי מספיק. אולי אם אשתה עוד קצת אני ארד עוד. אולי כשאני אגיע מתחת לשולחן זה כבר ישמע יותר טוב... צריך להגיע לאיזושהי נקודה ממנה נשמע שאני חלק. גם בציבור יש מי שמעיר. לא יכול להיות בתוך הציבור שיש מישהו שמעיר לכולם 'בואו חבר'ה נעשה כך וכך'? ['בואו חברה' כבר נשמע יותר טוב...] בסדר, אם זה עוד לא נשמע ככה זה רק סימן שלא שתיתי מספיק...

[אין שום ענין במטוסים? כל ישראלי כאן מרגיש את הצורך בזה] רוצים גאות, אני רוצה את הגאוה האמתית, כמו שבעלך כותב בספר שלו[כג], בו הוא עושה הבדלה מהי גאוה יהודית אמתית. זה מה שאני רוצה. אני רוצה להגיע לזה באמת.. הגאוה הזאת היא העצמאות האמתית. העצמאות האמתית, העצמי האמיתי היהודי, היא ההמתקה כאן. בודאי שאני רוצה עכשיו להגיע לזה, אבל צריך משהו שגם מהר מהר נצא ידי חובת ההכנעה וההבדלה, כדי שנוכל להגיע להמתקה של הענין הזה.

יום הזכרון ויום העצמאות – סדר יהודי

אפילו כל הראש החילוני, כנהוג כאן בארץ, שעושים את יום הזיכרון לפני העצמאות, יש בזה ודאי רגש בלב של הכנעה לפני השלבים הבאים. זה טוב מאוד. הסדר הזה הוא סדר יהודי. אפשר ודאי לומר שהראש הזה, שעושים קודם יום הזכרון ואחר כך יום העצמאות, הוא משהו יהודי ביותר שמאד תואם את מה שצריך לקרות בתוך הנפש. אם כי שאם יום הזכרון הוא רק קדיש זה כמובן גם ענין, אבל אם מתוך כך נודה לה', שכאשר נכנס יום המחרת יום העצמאות הוא יביא אותנו עם הודיה אמתית לקב"ה – אז זה טוב.

דיברנו לפני כמה זמן על כך שההפרדה של יום השואה ויום הזיכרון היא גם דבר שאצלי לא כל כך מסתדר. הם לא לגמרי כלל אחד. חוץ מזה שיום השואה אצל היהדות הדתית נקבע בזמן אחר, אבל לעשות יום זכרון כללי לכל קדושי עם ישראל, כל הקדושים של כל הדורות ובמיוחד בדור שלנו, ודאי שלתת דגש על הדור שלנו, מה שקרה כאן, בתור הקדמה – זה ודאי דבר יהודי מאד מאד.

יום הזכרון וחג העצמאות

עד כדי כך, שקודם אחד מהרמזים ששיחקתי אתם קודם הוא יום הזכרון וחג העצמאות, י-ה-ו-ה, כך מסודר על פי  קבלה. כלומר, "יום" הוא חכמה, אור-בהירות; ו"הזכרון", במיוחד הזכרון של אלה שמסרו את נפשם על קידוש ה', הוא ביסוד אמא. כתוב[כד] שכל מי שמוסר את נפשו על קידוש ה', נשמתו עולה ליסוד אמא, ואין כאן מקום להאריך בזה. הוא מעלה מ"ן. הכלל בקבלה שמסירות נפש וקידוש ה', גם שייך לפרשת השבוע, "ונקדשתי בתוך בני ישראל"[כה], מעלה מ"ן ביסוד אמא, יותר מכל מצוות התורה. כל המצות בתורה כולן, רק נאמר את זה בקיצור, רק מעלות מ"ן בנוקבא, ב-ה תתאה של שם הוי'. אבל מסירות נפש, קידוש ה', מעלה מ"ן ב"נסתרת להוי' אלהינו"[כו]. אז יום הזכרון ודאי מכוון כנגד י-ה של שם הוי'.

אחר כך, "וחג" – במקום יום העצמאות כמקובל נקרא לו 'חג העצמאות' –הוא התפעלות המדות כמבואר באריכות. זו שמחה, "נתת שמחה בלבי"[כז], שתבוא לאחר יום הזכרון. כל החגיגה, אם היא חגיגה אמיתית, היא לידת מדות כביכול מתוך הזיכרון של אותם קדושים שעולים ליסוד אמא. אותם קדושים נולדים מחדש והם חוגגים. זה ודאי הרעיון הפנימי של יום הזכרון וחג העצמאות, שהקדושים עצמם שמסרו את נפשם על קידוש השם, חוזרים להיוולד ולחגוג את היום, את התוצאה של מסירות הנפש שלהם. כמו על פי פשט, הם מסרו את נפשם על הארץ, והם אחר כך נולדים ומתעברים בלשון הקבלה אצל הבנים שלהם, בני המשפחה הקרובים שלהם. הם מתעברים, והם-הם שחוגגים את העצמאות.

מה זה "העצמאות"? זו המלכות. העצמאות היא ממש מלכות ישראל. כל זמן שאנחנו משועבדים, אנחנו בגלות בין אומות העולם, אנחנו לא עצמאים. שוב, אם כי שהמלה הזאת היא לקוחה-שאולה מהז'רגון הגוי, אבל אצלנו היא משהו יחודי. כמו שנסביר יותר, עצמאות של יהודי היא ודאי משהו ייחודי, להבדיל מעצמאות של מישהו אחר. אצלנו העצמאות היהודית היא מלכות ישראל. מלכות ישראל היא אחרת בעצם מאשר מלכות שאר אומות העולם, עד כדי כך ש"אין בין  העולם הזה לבין ימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד"[כח]. כלומר, הענין שהעצמאות הוא המעבר, ההבדל בין העולם הזה לבין ימות המשיח. זה הפשט, של "אין בין העולם הזה לבין ימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד".

בירור העצמאות

הדבר הזה, עצמאות של עם ישראל, אם רק נבין אותו נכון, שאנחנו עצמאים, וזו ודאי שיטת הרב קוק ושיטת ר' צבי יהודה קוק, היא ימות המשיח. זה מה שכתוב שימות המשיח הם בעצם שהמלכות בידינו. אבל שבאמת יהיה כך, שהמלכות תהיה בידינו, שלא נהיה משועבדים. אם באמת אפשר לעבור את מעבר יבק, ש"אין בין העולם הזה לבין ימות המשיח, אלא שעבוד מלכויות בלבד", אז  נכנסנו ישר לימות המשיח, אם נגיע, וזו העצמאות האמתית.

אבל מה, למשל בדברים החריפים של הרבי ועוד גדולי ישראל חרדים נגד כל המהלך הזה, מה הם חושבים שהם שומעים את המלה עצמאות? מה הם שומעים בביטוי הזה? שומעים גם "כחי ועצם ידי", ושומעים –  בלשון חב״ד – דבר נפרד בפני עצמו. מה זה עצמאי? מה ששאלת על פשט המלה עצמאי. מה זה אדם עצמאי? זהו הדבר הכי מגונה. הביטוי הזה המופיע בכל ספרי החסידות הוא דבר נפרד בפני עצמו.

הבירור והתיקון של היום הזה הוא שהעצמאות שלנו היא לא חס ושלום שאנחנו דבר נפרד בפני עצמנו. דבר נפרד מהגוים – כן, "הן עם לבדד ישכן ובגוים לא יתחשב"[כט]. כן צריכים להיות דבר נפרד בפני עצמנו מהשפעה גוית. אבל לא חס ושלום להיות דבר נפרד בפני עצמו ביחס לקב"ה. לכן הכל תלוי ומתחיל מהכנעה. הכנעה היא ההצהרה והיסוד המוסד שהעצמאות הזאת היא לא עצמאות מה'. צריך להיות "עם חופשי בארצנו", לא חופשי מהקב"ה. שוב, לא שהקב"ה יכניס אותנו לפלטין שלו, עם כל התיאור של פרק מ"ב איך שהוא מתאר אותו, ואחר כך נאמר לו תסתלק מכאן.

ג.      פרק מ"ד ופרק מ"ה

סיום פרק מ"ד – מעבר בין דם לאדם

מאיזה פסוק המשל הזה? זו לא המצאה של הרבי. בפסוק באיוב כתוב "האֹמרים לאל סור ממנו"[ל]. יש פעמיים את הפסוק הזה, כתוב "יאמרו לאל סור ממנו"[לא] ו"האמרים לאל סור ממנו". מי במיוחד אמר פסוק כזה? לא הפסוק הזה, פסוק דומה לו, לפי איך שחז"ל דורשים אותו בתלמוד ירושלמי[לב], מישהו גדול בעם ישראל שאמר לה' לא צריך אותך. [בר כוכבא] מה הוא אמר? איזה פסוק? "לא תצא בצבאותינו"[לג]. באיזה פרק זה כתוב? מ"ד.

[יום העצמאות ה-מ"ד] כן, כמו שנסביר בהמשך, צריך לעשות כמה שיותר מנהגים טובים של יום העצמאות, ובוודאי שיום העצמאות הוא כמו יום הולדת. ידוע מהבעל שם טוב[לד] שביום הולדת בכל שנה גומרים את הפרק של השנה הקודמת ומתחילים פרק חדש. [הרב צבי יהודה נהג כך] לגבי יום העצמאות? [כן] פלאי פלאים. [מזמור י"ט למדינת ישראל] יפי ב"ה, פלאי פלאים.

אז השנה גומרים פרק מ"ד – אולי אחר כך נקרא פסוקים מהפרק הזה – ומתחילים פרק מ"ה. כלומר, שהבירור של השנה הוא 'בין דם לאדם'. ו'אָנהייב צו ווערן אַ מענטש', מתחילים להיות אדם, עוברים ממ"ד למ"ה, גומרים עם הדם ומסיימים אתו ומתחילים להיות אדם, "חכמת אדם תאיר פניו"[לה], מתחילים להאיר את פנימיות הענין. ה‑א של אדם נקראת רוח החיים שבתוך הדם, שהוא מאיר, כמו "חכמת אדם תאיר פניו", שמתחילים להאיר את פנימיות הפרצוף ושיעור הקומה.

פרק מ"ד – פרק הגלות

אם מסתכלים בתהלים, משהו ממש מדהים, שני הפרקים האלה. פרק מ"ד הוא ממש פרק הגלות ופרק מ"ה, כמו שהאבן עזרא כותב בפירוש[לו], הוא פרק המשיח. המעבר בתהלים בין פרק מ"ד לפרק מ"ה הוא ממש סוף הגלות ואתחלתא דגאולה. אין שום מעבר כזה מובהק בתהלים כמו בין שני הפרקים האלה.

למשל – אחר כך נקרא את כל הפסוקים שלהם, אבל – מה זה פרק מ"ד? שנזכרים שפעם עשית לנו ניסים כך וכך, והיום אתה כבר לא עושה. פעם היה, הוצאת אותנו ממצרים, כל מיני ניסים עשית לנו, עכשיו אתה לא עושה אותם. זנחת אותנו, הזנחת אותנו, ו"לא תצא בצבאותינו". מה זה על פי פשט "לא תצא בצבאותינו"? אתה לא יוצא בצבאותינו, אתה לא אתנו. אף על פי כן אנחנו ממשיכים להאמין בך,  בקשיות עורף, ו"כי עליך הרגנו כל היום וכו'"[לז].

פרק מ"ד הוא פרק של "כי עליך הורגנו כל היום". מה זה "כל היום"? האריז"ל עצמו אומר[לח] שזה האלף החמישי. האריז"ל כותב במקום אחד שעיקר הגלות הוא כנגד ספירת ההוד, "הודי נהפך עלי למשחית"[לט], וספירת ההוד היא האלף החמישי. על כל הגלות של האלף החמישי כתוב "כי עליך הרגנו כל היום וכו'".

אם כבר אמרנו את זה, נתחיל לקרוא את הפרק. זה ממש מההתחלה: "אלהים באזנינו שמענו", שמענו את הנסים שלך, "אבותינו סיפרו לנו פעל פעלת בימיהם בימי קדם", פעם היית טוב, פעם היית אתנו בסדר הקב"ה. "אתה ידך גוים הורשת ותטעם", סיפור של פעם, מה קרה פעם. "תרע לאמים ותשלחם. כי לא בחרבם ירשו ארץ, וזרועם לא הושיעה למו, כי ימינך וזרועך ואור פניך כי רציתם". זו גם הכנעה, יודעים שפעם לא היה כחנו ועצם ידינו, הכל אתה עשית.

"אתה הוא מלכי אלהים, צוה ישועות יעקב. בך צרינו ננגח", עכשיו מבקשים, מתפללים, שגם עכשיו תהיה אתנו ככה. "בשמך נבוס קמינו. כי לא בקשתי אבטח וחרבי לא תושיעני". תכף נראה בפרק מ"ה שזה כבר לא כך. לומדים מהעבר שהקב"ה לוחם את מלחמתנו, מתפללים שגם בהווה יהיה ככה. אבל אחר כך מה כתוב? "אף זנחת ותכלימנו, ולא תצא בצבאותינו. תשיבנו אחור מני צר ומשנאינו שסו לנו. תתננו כצאן מאכל ובגוים זריתנו. תמכר עמך בלא הון ולא רבית במחיריהם". התפלה שלנו היא לשווא, זה לא עוזר.

אבל אף על פי כן , כך גם כותב האבן עזרא, לפני שהוא מתחיל את כל הפסוקים הרעים האלה, שכביכול ה' זנח אותנו, הוא מקדים ואומר "באלהים הללנו כל היום". יש פה שני פסוקים עם "כל היום": בסוף כתוב "כי עליך הרגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה", אבל לפני שהוא מתחיל את כל החלק הרע של הפרק הזה הוא מקדים פסוק "באלהים הללנו כל היום, שמך לעולם נודה סלה". מסבירים שם המפרשים, שעל אף מה שהוא יאמר הלאה, עדיין עם כל הצרות וכל האכזבה שאתה לא אתנו – אנחנו ממשיכים להאמין בך. כל אותו יום ש"עליך הורגנו" – "באלהים הללנו כל היום שמך לעולם נודה סלה".

אחר כך מתוארת כל המציאות הרעה בהרבה פסוקים: "תשימנו משל בגוים מנוד ראש בלאמים". – "כל היום כלימתי נגדי (יש פה עוד "כל היום") ובשת בפני כסתני. מקול מחרף ומגדף, מפני אויב ומתנקם, כל זאת באתנו ולא שכחנוך, ולא שקרנו בבריתך וכו' וכו'". אחר כך, "הלא אלהים יחקר זאת, כי הוא ידע את תעלמות לב". מה יחקור? שאף על פי שיש הסתרת פנים – אנחנו עדיין נאמנים לך עם כל האכזבה הגדולה מכך שאתה לא מוכיח את עצמך כלפינו כמו פעם, כמו הסיפורים ששמענו עליך.

מהם "תעלמות לב"? שוב, זה פרשת השבוע "ונקדשתי בתוך בני ישראל" – "כי עליך הרגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה". אחרי הפסוק הזה – "עורה למה תישן אדני, הקיצה אל תזנח לנצח". אל תזנח אותנו לנצח. "למה פניך תסתיר, תשכח ענינו ולחצנו. כי שחה לעפר נפשנו דבקה לארץ בטננו", אין פסוקים כאלה. קודם כל, מאד מיוחד הפרק הזה, שכולו לשון רבים, כלל ישראל. רוב הפרקים והפסוקים מהסוג הזה הם בלשון יחיד. זאת אומרת, זהו פרק שכולו כנסת ישראל. "קומה עזרתה לנו ופדנו למען חסדך", זה הסיום. בכך אנחנו סיימנו את שנת המ"ד. הפרק הזה הוא סיום הגלות. כמובן, התוכן הוא הנאמנות לקב"ה ומסירות הנפש בתוך הגלות.

פרק מ"ה – פרק המשיח

אחר כך זה ממש מן הקצה אל הקצה – "רחש לבי דבר טוב"[מ]. אחרי כל הרע הזה, פתאום "רחש לבי דבר טוב, אֹמר אני מעשי למלך". כל הפרק הזה מופנה למלך. מי זה המלך? כותב האבן עזרא^לט שזה דוד המלך או שזה מלך המשיח. הפשט הפשוט הוא שזהו מלך המשיח. כל הפרק הזה הוא פרק הלל למשיח, שרואים כבר את המשיח וממש מהללים אותו. עד כדי כך שיש כאן פסוק קרוב לסוף, הפסוק האחרון, "אזכירה שמך בכל דר ודר. על כן עמים יהודך לעלם ועד", שהאבן עזרא כותב שעל פי פשט, אפשר לחשוב שאולי הוא כבר הולך על הקב"ה. אחרי שכל הפרק הלל את המלך, את המשיח, הפסוק האחרון אולי כבר פונה לה'. הוא אומר שהפשט הוא לא ככה, שגם הפסוק האחרון הוא הילול למשיח. הוא מסתכל על המשיח ואומר לו "אזכירה שמך בכל דר ודר על כן עמים יהודך לעלם ועד".

"רחש לבי דבר טוב" – מהו "דבר טוב"? אפשר לפרש אותו על דרך "דבר אחד לדור ולא שני דברים לדור"[מא], מנהיג טוב. "אמר אני מעשי למלך, לשוני עט סופר מהיר. יפיפית מבני אדם". מכאן מתחילה פניה-דבור עם כנסת ישראל על כך ש"רצוננו לראות את מלכנו"[מב], זוכים לראות את המלך, ומהללים את המלך, את המשיח, "יפיפית מבני אדם הוצק חן בשפתותיך, על כן ברכך אלהים לעולם".

"חגור חרבך ירך גיבור, הודך והדרך", אמרנו שכאן גם קיים הבדל מאד מאד בולט, שבפרק הקודם הוא מבטל את החרב, בגלל שהכל רק הקב"ה. החרב אינה פונקציה, היא לא מְשחקת, וכאן הוא משבח את החרב. זה בדיוק מה שאמרנו קודם, שלפני שנשבח את המטוסים צריך קודם לבטל אותם. קודם צריך לדעת מאיפה הם באים ורק אחר כך לשבח אותם, שהם באמת יהיו תכשיט, לפי אותו מאן דאמר[מג] שלעתיד לבוא החרב הזו תהיה לנו תכשיט. זה רק אחרי שמבטלים אותה. שוב, בפרק הקודם כתוב "כי לא בקשתי אבטח וחרבי לא תושיעני. כי הושעתנו מצרינו ומשנאינו הבישות", זה פרק מ"ד. אבל כאן זה כבר אחרת – "חגור חרבך על ירך גבור, הודך והדרך". על מה "הודך והדרך"? החרב שלך.

אחר כך, אולי הפסוק הכי יפה בכל הפרק, פסוק ממש הפלא ופלא: "והדרך צלח רכב על דבר אמת וענוה צדק, ותורך נוראות ימינך". לא מכיר עוד פסוק כזה בתנ״ך. אבן עזרא כותב ש"והדרך צלח" הכוונה בהדר הזה – על מי זה הולך הדר? מי שייך להדר? יוסף[מד]. מי הוא "צלח"? מי שייך להצלחה? גם יוסף[מה]. כתוב "והדרך צלח" – 'בהדרך צלח', תצליח בהדר שלך, בחרב, ב"חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך. והדרך צלח".

"רכב על דבר אמת", המשיח הוא "עני ורכב על חמור"[מו]. מה זה החמור? חמור בגימטריא עוד יוסף חי. מה החמור שלו? "רכב על דבר אמת וענוה צדק".

ואחר כך, "ותורך נוראות ימינך". מה זה "ותורך"? במפרשים יש שני פירושים, גם האבן עזרא מביא אותם: או ש"תורך" הוא לשון הוראה, כמו תורה, או ש"תורך" – עוד יותר נחמד – הוא לשון יריית חיצים, כמו הפסוק הבא אחריו, "חיציך שנונים". כלומר, "ימינך" תורֶה אותך "נוראות" – או נוראות חיצים של נשק, נוראות ונפלאות, או ש"ימינך" תורֶה אותך איך לחולל נפלאות ונוראות בכלל. יש אפילו פירוש שלישי, אם זה "תורך" מלשון הוראה, או כמו שרש״י כותב שהקב"ה יורה אותך איך לפעול "נוראות בימינך". יש שלשה פירושים: או שהקב"ה יורה את ימינך איך לחולל נוראות; או שימינך תורֶה אותך איך לפעול נוראות; או שימינך תורֶה ותזרוק נוראות, מלשון יריית חיצים.

"והדרך צלח..."

גם פה יש רמזי רמזים, ממש הפלא ופלא הלשון כאן. מה זה "דבר אמת וענוה צדק"? על פי פשט, מה הצירוף כאן, שתי המדות? כאילו שהמשיח פועל יחוד של "דבר אמת וענוה צדק". מהן? יסוד ומלכות, "צדק מלכותא קדישא"[מז], אמת היא יסוד[מח], חותם. [צדק הוא מלכות?] "צדק מלכותא קדישא", כתוב[מט] גם שהמלכות מקבלת ה' חסדים מהיסוד, אז היא נעשה צדקה, ו"ענוה צדק" היא השפלות של המלכות, השפלות של משפט צדק, ולא סתם שפלות. כמו שאנחנו מסבירים, ענוה בעצם היא הארה מאמא לתוך המלכות, אבל הביטוי "ענוה צדק" הוא ודאי במלכות, ו"דבר אמת" ביסוד.

ומה שנקרא "רכב", כידוע שרכב הוא גם לשון הרכבה, כמו רביעה, שזה יחוד וזיווג, אז מה שהוא רוכב על, על מה הוא רוכב – על מה הוא הולך לזווג. מה מטרת הזיווג של ביאת המשיח, כאילו שביאת המשיח זה לשון ביאה וזיווג, אז מה הוא רוצה לזווג? הוא רוצה לזווג "דבר אמת וענוה צדק". ואז הוא גם יורה חיצים, חיצים נוראים מה"דבר אמת" לתוך ה"ענוה צדק", להפרות את ה"ענוה צדק" בחיצי "דבר אמת".

אחר כך כתוב "חציך שנונים עמים תחתיך יפלו, בלב אויבי המלך". החיצים יורים ישר לתוך הלב של אויבי המלך. "כסאך אלהים עולם ועד". גם כאן יש קצת קושי, למי פונה "כסאך אלהים לעולם ועד"? אז גם כאן כתוב[נ] שהולך על המשיח, על דרך שלמה המלך ש"ישב על כסא הוי' למלך"[נא].

"שבט מישר שבט מלכותך. אהבת צדק ותשנא רשע, על כן משחך אלהים אלהיך שמן ששון מחבריך". אחר כך "בנות מלכים ביקרותיך, נצבה שגל לימינך בכתם אופיר. שמעי בת וראי והטי אזנך" הוא על דרך "אז אהפך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם הוי' ולעבדו שכם אחד"[נב], "ונהרו אליו כל הגוים"[נג]. יש כאן עכשיו הרבה פסוקים של הבת הנוהרת אחרי המלך, אחרי המשיח, על דרך "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית הוי' בראש ההרים ונשא מגבעות ונהרו אליו כל הגוים". כך מסבירים את פשט כל הפסוקים האלה.

עד כדי כך שמסבירים את מה שכתוב המשך "כל כבודה בת מלך פנימה"[נד] – יש מי שדורש אותו[נה] על בת מלך גשור של דוד המלך, אבל כיוצא בה כל בנות המלכים, שעד שלא יזדווגו בלשון חיות, עד שלא ינהרו לבוא לירושלים, להתקשר לעם ישראל, הן מסתתרות שם אצלן, בינן לבין עצמן. כלומר, "כל כבודה בת מלך פנימה" היינו עד ולא עד בכלל. אבל ברגע שהיא באה להתקשר לעם ישראל היא כבר יוצאת מהחדר שלה ונוהרת, היא נוסעת או באוטובוס או בצורה אחרת, היא ממהרת לנסוע למלך, למשיח.

דור מעבר

אחר כך יש כאן עוד פסוק מאד מענין, אחד לפני הסוף: "תחת אבותיך יהיו בניך". יש בלשון הזו הרבה פירושים בחסידות[נו], מה זה "תחת אבותיך יהיו בניך". האבן עזרא כותב משהו מאד מאד מענין, שצריך הרבה להתבונן בו. הוא כותב שהדור של דוד וכן דור של משיח, כך הוא כותב בפירוש, הוא דור מעבר בין אבות לבנים. כלומר, הוא באמצע. "תחת [במקום] אבותיך יהיו בניך" פרושו שזה לא הדור שלך בכלל, יש דור לפניך שהוא "אבותיך", יש דור אחריך של "בניך", ואתה פועל את המעבר של "תחת אבותיך יהיו בניך". כלומר, יהיה פה חידוש של "בניך" ובכל זאת יהיה קשור למורשת "אבותיך". עד כדי כך שהרבה פעמים דורשים את הפסוק הזה – "תחת אבותיך יהיו בניך" – על דרך "מה זרעו בחיים אף הוא בחיים"[נז]. או כמו שאמרנו קודם, שעל ידי מסירות הנפש על קידוש ה' האדם נולד מחדש ומתעבר בתוך הבנים בדורות הבאים אחריו.

היחס לחרב

אם כן, קראנו עכשיו את רוב הפסוקים של פרק מ"ה, הפרק החדש של מדינת ישראל, שבמהרה תהפוך להיות, בעזרת ה', מלכות ישראל אמיתית. שוב, ממש מעבר נפלא שני הפרקים האלה ביחד, שהם ממש תכלית הגלות, "כי עליך הרגנו כל היום", ותכלית הגאולה. שוב, הפלא בפרק מ"ה הוא התפעלות הגאולה – כל הפנים כלפי משיח. כל הגאולה של פרק מ"ה כולה "הכונו לביאת המשיח". לא סתם "הכונו לביאת המשיח", הרבה יותר מכך – תפקחו את העינים ותנהרו, כמו "מלך ביפיו".

מה כתוב כאן? הפסוק  הראשון על המשיח הוא "יפיפית מבני אדם", אתה הכי יפה מכל בני האדם שיש בעולם. ממש אותו פסוק שכתוב במקום אחר – "מלך ביפיו תחזינה עיניך"[נח], לנהור אחר יפי המלך.

ומה קורה שם? החרב והקשת והחיצים גם נעשים ההדר של המלך. כשאומרים למלך, המלך הוא מלך ודאי איש שלום, כמו שלמה, אומרים לו "חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך", זה ההוד שלך, ההדר שלך, "והדרך צלח", בזה אתה מצליח.

שוב, זה ממש 'ראש אחר' לגמרי מזה של הפרק הקודם. אלא מה? הפרק הקודם הוא כאמור, הכנעה ביחס לנשק הפיזי הגשמי, צריך להכיר מאיפה הוא בא.

העצמאות האמיתית – להגיע להמתקה

רק נסיים את השיחה הזאת, שודאי אנחנו רוצים את ההמתקה של העצמאות, כלומר את העצמאות האמתית. אבל כדי להגיע לעצמאות היהודית-האמתית, היחודית, צריך להבדיל, לכרות ברית – העצמאות בגימטריא ברית. צריכה להיות התקשרות של ברית עם הקב"ה. צריכה להיות ההכנעה להכיר מאין היא באה, "מאין באת"[נט], וצריכה להיות הבדלה שלא רוצים כאן לחקות את הגוים. יש פה מנטליות ילדותית, תינוקית, עוד לא אדם, עוד לא גדל מספיק. העובדה שמאז קום המדינה הכל מאד מאד התעצם כאן, שהמדינה גדֵלה כמו ילד, זה דבר נחמד, לא יודע אם בשאר המדינות זה כך. באמת צריך מחקר אם גם האמריקאים והצרפתים וכו' בתחלת העצמאות שלהם חשבו על עצמם כילד שגדל, מישהו יודע? מסתמא, זו לא המצאה יותר מדי גאונית.

עוד פעם, יש כאן הרבה מוטיבים. עיקר המוטיבים שהיו פה כולם חיקוי, כמו שאמרנו, הכל קוף. באמת יש להכיר בכך וצריך לפרוש מהם. צריך להיבדל מה'קופיות', מחיקוי הגוים, שהוא עיקר השעבוד. ילד ישראלי צריך לדעת שהמטוס הזה באוויר הוא חיקוי זול של מישהו אחר. זה לא הענין שלנו. אחר כך – להפך, הם יהיו ההדר שלנו. [צריך לפרוש מהדעת של החיקוי, למה צריך לפרוש מהמטוסים? להם יש את המטוסים שלהם ואנחנו בשם ה'!] נכון, כך כתוב.

[אנחנו מלמדים את הילד מה שטוב] אין הכי נמי. רוצים להגיע לעצמאות האמתית, להיות באמת דבר נפרד למעליותא בפני עצמנו. ולהיות "עם חופשי בארצנו" למעליותא – "הן עם לבדד ישכן ובגוים לא יתחשב". אבל יש פה השפעה, כמו שרבי נחמן אומר[ס] שצריך לצאת להתבודד, כך גם ביום ההולדת שביום העצמאות צריך להתבודד. גם בחב״ד כתוב[סא], שביום ההולדת צריך להתבודד ולהעלות את כל הזכרונות. זה כמו יום הזכרון. הרי יום הולדת הוא כמו ראש השנה – תכף נגיע לראש השנה, יום כיפור, ימים נוראים – וצריך להגיע ולהיזכר בכל מה שעבר עלינו. יום הולדת הוא יום בו אדם מעלה את כל הזכרונות שלו על מנת להשתפר. אז ודאי שצריכים עכשיו הכל, כמו שאמרנו. אנחנו רוצים כאן להעלות, לא להסתלק ממשהו. רוצים הכל לקחת איתנו.

מה אומר רבי נחמן לגבי התבודדות? שאם אתה בתוך עיר, אפילו בלא מודע, אתה מאד מושפע מהמחשבות והבלבולים של כולם. לכן בשביל לעשות התבודדות טובה צריך לצאת מחוץ לישוב, שם אין השפעה של בלבולי הבריות. אז אם יום העצמאות הוא גם יום הולדת זהו ודאי טעם למעליותא לכך שצריך לטייל לאיזה מקום ולהתבודד כדי לעשות חשבון נפש מה קרה אתנו ולאן פנינו מועדות.

[לפי הסברה הזאת הכי טוב לעשות התבודדות בעיר ביום העצמאות] בעיר או ביער? יש עיר ויש יער, אותן אותיות [בעיר. יש היום סברה לעשות התבודדות דוקא בתוך העיר. אומרים תמיד שעבודת הצדיקים היא להעלות ניצוצות בתפלה, אז עכשיו אין ברירה, אנחנו הצדיקים, וצריך להרגיש את העיר, וכך להתבודד] צריך להגיע לזה. כמו שכותבים שאפשר לצאת גם לרגע, כל ההכנעה וההבדלה שאני מדבר כאן, באמת הלוואי שיהיה הכל "רגע כמימרא". בגלל שבאמת מה שבעיקר רוצים הוא להגיע לעצמאות, להמתקה. אבל צריך להיות איזה מן "רגע כמימרא" בו עוברים את ההכנעה ואת ההבדלה. חייב להיות, בגלל שאם לא עברת שום הכנעה והבדלה – ההמתקה היא סילוף, פשוט לא אמתית, היא משהו אחר, לא מה שאתה רוצה. רוצים באמת להגיע לעצמאות האמתית שלנו.

[למה עצמאות קשורה לברית? מה הקשר היותר עצמי שיש בין להיות לבד מהגוים לבין להיות בברית?] תמיד המתקה גורמת אחר כך לפעול – להאיר גם לגוים. זו תנועה הפוכה לגמרי, לעורר אותם לנהור אלינו "לעבדו שכם אחד". "אז אהפוך אל עמים שפה ברורה וכו'". ההמתקה בסוף היא לא הפרישה, היא ממש תנועה הפוכה מאשר פרישה.

הבדלה והמתקה ביחס לגוים

מה רוצים כאן? שנהיה ביחד. שמעתי ממישהו (הרב יניב) שאמר לי אתמול, שדיברו נגד בגין. שולמית אלוני אמרה בנאום שבגין לא בסדר בכך שהוא שתל בתודעת העם שצריך לפחד מהגוים, או שאי אפשר להיות ביחד אתם.  היא ממש ירדה על בגין שהחטא הכי גדול שלו שהוא עשה ניתוק בתודעה בין יהודים לבין גוים.

מה היא רצתה? מה שורש הנשמה שלה רצה לומר? מה תכלית הכוונה? לא שאין הבדל, שנוכל להיות ביחד באופן של משפיע, של מאיר. יש 'מבצעים' שצריך לעשות עם כל הגוים, צריך לקרב אותם וצריך להעלות אותם, זה תפקידנו. אבל מה, להגיע לתכלית הזו צריך קודם להתעצם עם היחודיות שלנו ולדעת ש"ובגוים לא יתחשב", שלא צריך להתחשב, לא צריך להיות משועבדים להם באופן של התחשבות תמידית "מה יאמרו הגוים", כמו שהיום המצב. שוב, מה שהיא מתכוונת למטה, בהארת הנשמה המאירה בגלות הגוף, הוא שנהיה כמו הגוים, פתח להתבוללות, היה לא תהיה.

לא בוכים על העבר

שוב, בכל הענינים זה ככה, שחייבת להיות הבדלה לצורך המתקה, ואין המתקה יותר מהעצמאות האמתית, ה"עם חופשי בארצנו", מכל הדברים האלה, האמת שלהם – היא באמת תכלית הכוונה. אבל אנחנו לא מיישמים אותה, אומרים את המלים האלה ומתרחקים ממנה. כל שנה שעוברת בלי לחזור בתשובה – זה פשט, פשוט, לא מתקרבים אל כל הסיסמאות האלה, מתרחקים. איך אני יודע שמתרחקים? בגלל שאני רואה שעוזבים את הארץ, ושהחיילים, כך אני שומע, מאבדים את המורל, אני מקוה שזה לא נכון.

רואים שבמקום להתקרב ל"עם חופשי בארצנו", לעצמאות ישראל, יש תנועה הפוכה. מה זאת אומרת? זה גילוי מילתא למפרע שהכל לא היה כדבעי, כלומר שחיפשו את התכלית מבלי לעבור את השלבים הנחוצים כדי להגיע אליה, דהיינו הכנעה והבדלה.

[הבעיה בכל זה, שאי אפשר לדבר ככה, זה דיון תיאורטי, כי המדינה לא קמה סתם מתוך מחשבות אלא אחרי הסערה שהק"ה בישל את השואה שגרמה להתמוטטות הגולה. כביכול הקב"ה לא למד את הבעל שם טוב, הוא לא ידע שהסדר הוא לפי הכנעה-הבדלה-המתקה. מי תעזורנה כל הסברות? גם אנחנו רוצים גאולה מסודרת, אבל הקב"ה מבלגן את כל הענין ולא מתחשב בכך. להיות עצמאי היה צורך קיומי, אם לא היו הולכים בראש כזה לא היו הולכים בכלל] אנחנו לא בוחרים את העבר. אנחנו רוצים להתחיל מהיום. גם לגבי מה שאמרת קודם, לא שאני אומר מוסר למישהו שלא היה בסדר, אני רק מתחיל לחשוב מה עלינו לעשות היום. [זה מה שאני אומר, שאנחנו לא מספיק מבינים מה קרה. מבינים את האנשים, אבל לא מבינים מה ה' רוצה פה, לכן גם קשה לדעת איך לעשות תפנית] תבין אותי טוב ואחר כך נחשוב מה עושים הלאה. [את ה' אני לא מבין טוב] אז תבין אותו, יום העצמאות היום אז תבין אותו, היום הוא יום טוב בשביל להבין אותו.

[אבל למה זה לא הלך בדרך כזו של הכנעה הבדלה המתקה?] לא אמרנו שדוקא כך היה צריך ללכת. כמו הרב קוק אומר על נשמות דתהו[סב], כנראה היה צריך להיות בדרך של תהו. אבל מדברים עכשיו, על מהיום למחר, לא על מה שהיה. מה שהיה – טוב, עכשיו שיהיה עוד יותר טוב. היה טוב, הגענו לאיזה מן מעבר ללא מוצא, וצריך עכשיו לחשוב איך מביאים את המשיח, איך מגיעים לתוך הראש הזה של "יפיפית מבני אדם הוצק חן בשפתותיך".

מחזורים קטנים וגדולים

[לא ראיתי אף פעם מישהו שיושב בפסח ודורש דרשה שלמה על כך שלא היתה גאולה שלמה בפסח, לא הספיק מה שהיה עד עכשיו, ומעכשיו נחליט מה לעשות] ידוע הרמז, לא יודע מי הראשון שאמר אותו, זה רמז יפה, על מה שכתוב בשלחן ערוך[סג] על הסימן אתב"ש מימי הפסח למועדי השנה. הרמז שם מגיע עד ו-פ, שיום הששי של פסח הוא פורים הקודם, ואחר כך ז-ע חסר. כהמשך של סעודת משיח, ה-ז שהוא שביעי של פסח, סעודת משיח וקריעת ים סוף, חל באותו יום של יום העצמאות, חג העצמאות.

מי בעל החידוש הזה? ידוע בשם הגר"א שכבר ניבא את יום ה' אייר בתור יום גאולת ישראל ושיבת ציון. [יום ירושלים או ה' באייר?] ה' באייר, בקול התור[סד]. הסגולות, הסיבה שהוא אמר את זה, באמת נשאיר אולי לאחר כך, אחרי תפלת מעריב, שנגיע ממש לתוך ה' אייר, אפשר לדבר על זה יותר. אנחנו כבר בה' אייר, אבל עוד לא התפללנו.

מחר אומרים תחנון או לא? [לא – תשאל אם אומרים הלל] יש כאלה שאומרים גם הלל מחר? [מי שאומר – אומר רק מחר] אם יש כבר מחלוקות בזה זה טוב...

אני מקבל הדברים על המתקה ושל הרגשת העצמאות 100%, אבל זהו רק בגדול. מה שאת אמרת עכשיו הוא מחזור גדול. הבעל שם טוב אומר שיש כמו שעון עם הרבה מחוגים אחד בתוך השני. יש מחזורים גדולים ויש מחזורים יותר קטנים. מה שאת אמרת ודאי 100% נכון בתור מחזור גדול, אבל עבודת ה' הפנימית היא במחזורים קטנים, מחוגים קטנים. [יש הרגשה שיש את המחזור הגדול, ההמתקה של העצמאות, אבל במחזורים הקטנים זה אחרת לגמרי, הם מקבלים את ה"הכנעה הבדלה המתקה" בתוך האור של ההמתקה הגדולה, ויש לפעמים שאתה מרגיש שהוא עומד בפני עצמו] השאלה מה מנחה את מה? המיקרוקוסמוס את המקרוקוסמוס או המקרוקוסמוס את המיקרוקוסמוס? היום זו ממש מחלוקת בין הפיזיקאים, אבל רובם ככולם אומרים שהמיקרוקוסמוס, הקטנים, מנחים את המחזורים הגדולים, מאמתים ומנציחים אותם. בצורה פשוטה, כביכול הגדול בנוי מכך וכך אין סוף קטנים, כמו שגם שעון עובד כך.

קבלת החסידות-הגר"א-הספרדים – נפש-שנה-עולם

[יש הארה שונה כשאתה פועל בתוך דבר כזה או כשאתה פועל במיקרוקוסמוס. זו תחושה אחרת, טונציה שונה] זה גם אחד מהנושאים הכלליים שמדברים פה, שגם הרב קוק וגם הגר"א, בעיקר הגר"א וגם הרמח"ל, כל הקו הזה שהם בנו, שניסו להבין את כל הקבלה, את כל החסידות, בהיסטוריה רחבה. להבין אותה בזמן הכולל.

החסידות ניסתה בעיקר להבין את ה-כל בנפש האדם. זהו ההבדל בין ממד השנה לממד הנפש. באמת תמיד שואלים למה חב"ד לא מתייחסת להיסטוריה בכלל, לא מעניינת אותה. זו שאלה של ביקורת, שהחסידות לא מתייחסת לעולם ולא להיסטוריה, היא כמעט לא מנסה להבין אותה. זה נכון, בגלל שעיקר החסידות הוא בתוך ממד שנקרא נפש, ואילו הקבלה של הרמח"ל והגר"א, וגם על הרב קוק אחריו, היא בממד שנקרא שנה. באמת צריך את שניהם, גם את וגם את זה.

אצל הספרדים יש עוד ממד שנקרא עולם. יש עולם-שנה-נפש. כולם קיבלו את קבלת האריז"ל, והמקובלים הספרדים פיתחו את הכל בממד העולם – המכניקה של כל הפרצופים בכל העולמות. הרמח"ל והגר"א וכל מי שבא אחריו, כולל הרב קוק – הרב קוק היה גם בזה וגם בחסידות אבל – בענין הבנת ההיסטוריה הוא ממשיך את האסכולה של הגר"א, שנקראת שנה. החסידות עבדה לגמרי על הנפש, שהיא יותר המחוגים הקטנים.

לכן מתקבל גם הרושם הלא נכון, מה שתמיד אומרים ב'מרכז', שחסידות דנה רק בפרט ולא בכלל. זה ווארט מאד חשוב, חושבים שמי שהוא פנימי הוא כביכול פרטי, בגלל שהוא כל הזמן חושב רק פנימה, על חויה פנימית. נדמה שחדירה פנימה היא לבודד פרטים, רק לחשוב עליהם ולא על הכלל הגדול, וכביכול להגיע לכלל צריך להיות בחוץ. זו טעות אופטית, נדמה שהכלל נמצא בחוץ והפרט נמצא בפנים. באמת, מה פתאום?! למה שיהיה כך, להפך – איפכא מסתברא, אולי הכלל בפנים והפרט בחוץ, זה ודאי יותר אמתי. צריך להתבונן בזה. [הכלל יותר עמוק?] כן, איפה כנסת ישראל? ודאי שהיא גם בחוץ, אבל איך מגיעים אליה?

[אי אפשר לקחת היום אדם יהודי ולהתעלם מכל הרקע. כל אחד מאתנו כאן הוא בגדר זה, נכון שהדבר נמצא בפנים, אבל אתה לא יכול להתעלם מכך שיש לך היום במדינת ישראל, זה ודאי נכון, דור של משוגעי שואה. זאת אומרת, משפחות הרוסות שלמות. אי אפשר להתעלם מזה בהויה שמתגבשת באדם הפרטי] ככל שהזמן עובר זה ודאי נשכח, זה פשוט. [דוקא עכשיו נראה שזה יותר נמצא] זה כאילו חוזר לאופנה בגלל שבאמת מתרחקים מזה, לכן אפשר להשקיף על זה בעיניים אובייקטיביות, כאילו לרצות להתפעל מזה. מי שחי את זה לא צריך לחנך אותו, לא מחנכים אדם לדבר שהוא טראומה אצלו. מחנכים את הדור לא לשכוח את השואה, בגלל שהוא התרחק ממנה לגמרי. [כן, אבל חלק ממה שאתה קורא מהלך השנה, 4,000 שנה האלו מצביעים על משהו בנפש של האיש הפרטי] בסדר, אני גם אומר שזה מקובל 100%. צריך את כל הממדים האלה. ודאי שהשנה תורמת לנפש, חייבים להיות יחסי גומלין ביניהם. [יש איזו הרגשה שחב"ד מתעלמת מ-200-300 שנה האחרונות...] אבל אמרת לי קודם שלא מדברים כאן חב"ד, עכשיו מדברים רק 'עצמי'... לגבי ההתעלמות, עד אתמול היא התעלמה, אבל היום היא כבר לא מתעלמת. עכשיו יש כבר פנים חדשות...

[מה שרציתי לשאול ביחס למה שאמרת על "רגע כמימרא": האם נכון להתחיל את התהליך של הכנעה הבדלה המתקה מחדש? האם נכון להגיד שתהליכים שקורים בהיסטוריה במשך הרבה זמן נדחסים לנפש ונעשים ערימות-ערימות, ואז ההפנמה יותר קצרה ותהליך הבירור גם יותר חריף?] יש לכך דוגמה מצוינת, רבי נחמן הוא היחיד שמקשר אותם בדבריו על הרוגי אומן שבבית הקברות של אומן[סה]. נדמה לי שאף אחד לא היה חולם שיש קשר בין תנועת החסידות, על כל יופיה והדרה, לבין גזרות ת"ח ות"ט, השואה הקודמת. מדבריו אנחנו יכולים להבין ולראות שכל הבעל שם טוב הזה הוא איזה מן פרח שצמח בבית הקברות של הרוגי ת"ח ות"ט. זו גם תודעה של כנסת ישראל. הפרח הזה של הבעל שם טוב ודאי צמח על הקבר של אותו קדוש.

לכן באמת, מה שאת אומרת על ישראליות, אני רק מחכה בכליון עינים לישראליות ולישראלי שיצוץ לנו, שגם הוא יהיה פרח מתוך השואה. הפרח שאולי טמון באדמה חמישים שנה או יותר עד שמתחיל לצמוח. על כך כתוב "צמח שמו ומתחתיו יצמח"[סו]. ודאי שהתודעה הזאת נמצאת בעם ומחכים שהבעל שם טוב החדש יצא.

[הבעל שם טוב נולד 50 שנה אחרי הפרעות] כן, נכון בדיוק. הבעל שם טוב נולד בדיוק 50 שנה לאחר השואה. [בגזרת ת"ח ות"ט נהרגו חצי מליון יהודים, אף אחד כמעט לא יודע מזה] חשוב גם לדעת מה האחוז, כי לא היו אז כל כך הרבה יהודים. יכול להיות שהאחוז היה כמעט דומה.

ד.     מחלה קלה המצריכה תיקון קטן

ניגון "כי הנה כחומר"

נעבור לשלב הבא של ההתוועדות. השלב הבא הוא שיש עוד מנהג של יום העצמאות, שצריך לשיר "כי הנה כחומר ביד היוצר"[סז]. צריך להסביר למה. קודם כל בגלל הניגון, כמו שדיברו קודם לגבי "הבה נגילה", היה גם דור שלם בחב״ד שלא ניגנו את הניגון הזה בגלל שהואה ירד לקליפות. אבל כאן התקדים הוא ששכחו מזה באיזשהו שלב, לא יודע בדיוק באיזו שנה, שכחו שלא מנגנים אותו בגלל שה'ציונים' תפסו אותו, פשוט שכחו שירד לקליפות והתחילו לנגן אותו עוד פעם, ביתר שאת ויתר עוז את ה-ניגון של "כי הנה כחומר ביד היוצר". [בחב"ד מנגנים את זה היום?] כן, ב"כל נדרי", בקודש קודשים.

הניגון הזה, על פי פשט, הוא פסוק. מאיפה בא הפיוט הזה? מפסוק בירמיהו, שם כתובות בפירוש המלים "הנה כחמר ביד היוצר כן אתם בידי בית ישראל"[סח]. יש הרבה פיוטים נפלאים מאד, אבל זה כנראה, לפחות ברגע זה, אם הייתי צריך לבחור את הפיוט הכי יפה בעולם הזה – זה הפיוט הזה. במבנה שלו שבעה בתים, ומי שמתבונן מבחין בתוך הביטויים השונים כאן גם בשבע ספירות מלמעלה למטה, מחסד עד מלכות, וגם בשבע ספירות מלמטה למעלה, ממלכות עד חסד.

כל בית מתחיל עם חומר אחר, "כי הנה כחומר", זה הפסוק של ירמיהו, אחר כך "כי הנה כאבן... כי הנה כגרזן... כי הנה כהגה... כי הנה כזכוכית... כי הנה כיריעה... כי הנה ככסף".  אחר כך, בסוף הבית יש איזה ביטוי על הקב"ה – "חסד נוצר... מחיה ומותת... תומך עני ורש... אל טוב וסלח... מעביר זדון ושוגג... אל קנא ונוקם... ממציא למזור טרף".

הפיוט הזה הוא של ברית. מה הסוף שלו? "לברית הבט ואל תפן ליצר", זהו החרוז החוזר. אפשר לדרוש אותו ממש על יום העצמאות. באמת כל אחד שרוצה שהיום הזה יהיה עם תוכן יהודי חייב לומר-להתפלל-לבקש מהקב"ה "לברית הבט ואל תפן ליצר" [וכמו שאמרנו קודם, ברית בגימטריא העצמאות]. כלומר, כמו באותו מכתב של הרבי, מה היצר מחולל באותו יום, רק תביט לברית, לעצם שיש ביום הזה. כנראה שהמקום של "אל תפן ליצר", רק לברית – הוא ביצהר. יצהר הוא ראשי תבות יצר הרע... אבל לעניננו, יצהר הוא שמן זית זך "שמן למאֹר"[סט], שהוא מקור האור. כנראה שהיצהר, מאור העיניים שיש בו, הוא "לברית הבט ואל תפן ליצר", המאור של להסתכל-להביט-להתבונן-להתקשר לברית ולא ליצר. כך פונים לקב"ה.

מה הצד השווה של כל הפיוט? שאנחנו בידך, אתה עושה איתנו מה שאתה רוצה. זה בדיוק ההפך הגמור מ"כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה", רק "כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל".

ניגנו "כי הנה כחומר"

ז"ע – שביעי של פסח ויום העצמאות

לחיים לחיים.

יש את הסיפור של רבי נחמן על הכסא הנפלא של המלך[ע] – כמו בפרק החדש של המדינה "כסאך אלהים עולם ועד" – בו יש ריבוי קישוטים עד אין סוף, וצריך להיות מבין דבר מתוך דבר כדי לדעת לאן משתייך כל דבר, כל פרט ופרט. לפי הסיפור, מוצאים אותו במצב שהוא לא עובד, אם בכסא הכל היה נכון ועובד – היה שר שיר נפלא, מתוך כל מערכת המכונה שיש בכסא הנפלא הזה, "כסאך אלהים עולם ועד". אבל היות שיש בו משהו לא תקין הוא לא עובד בכלל, כמו איזו מכונה גדולה מאד, שאם יש איזה בורג קטן שלא במקום הוא לא עובד כליל. צריך להיות מבין דבר מתוך דבר כדי לראות מה לא במקום ואיך מסדרים אותו. כאשר עושים את השינוי הקטן הזה, כל היפי וההדר והוד – הכל מתגלה, והוא מתחיל לשיר את השיר הנפלא שלו. זה הרעיון של הסיפור.

ועל פי הסיפור הזה נאמר עוד משל אחר, משל מצוי היום של רופאים. כידוע, החודש הזה הוא חודש הרפואה, חודש אייר. כתוב[עא] שאיר ראשי תבות "אני הוי' רפאך"[עב]. זהו קשר נוסף בין היום ה-ז של חג הפסח, שביעי של פסח וקריעת ים סוף, ובין ה' אייר, שהוא ה-ע שהולך ביחד עם ה-ז. סיום וחיתום קריאת התורה, "הכל הולך אחר החיתום"[עג], הוא "אני הוי' רפאך". זהו סיום קריאת שירת הים בפרשת בשלח שקוראים בשביעי של פסח. "כל המחלה וכו' כי אני ה' רפאך", שלש המלים "אני ה' רפאך" הן היסוד הרמז לאייר בכלל, וליום הזה בפרט, שמצטרף כאמור עם יום השביעי של פסח.

דרך אגב, חשבתי גם על איזה ווארט-מליצה, שמי שהגיע רק ל-ו-פ, ליום הששי של פסח שקשור לפורים, עליו נאמר במגילת אסתר "לא קם ולא זע"[עד], שלא מתקומם לדרוש את ז-ע, הוא רק נשאר עם ו-פ. על זה כתוב "אכתי עבדי אחשוורוש אנן"[עה]. יש רק פעם אחת בתנ״ך שכתובה המלה "זע", רק באותו פסוק. השורש מופיע בכמה צורות שונות, אבל "זע" מופיע רק פעם אחת – "לא קם ולא זע". מרדכי לא הגיע עד לסוד של יום העצמאות, לקשר בין שביעי של פסח ליום העצמאות. למה? בגלל שהיה לו ענין עם המן, הוא נלחם נגד המן, "אכתי עבדי אחשוורוש אנן", לכן "לא זע". אבל אם באמת יוצאים מהמן אפשר לזוע.

מספיק שינוי קטן

איך שלא יהיה, הסיום בקריאת שביעי של פסח הוא "אני ה' רפאך". אצל רופא גם ישנה בעיה, שזו בעיה שלי בזמן האחרון, שמתי לב לבעיה הזאת. לפעמים יש לאדם איזו בעיה בריאותית קטנה, משהו, ובאים לאיזה רופא, והרופא לא יודע מה זה והוא נותן משהו מאד מאד חזק, תרופה אחת. כמו למשל, שיש לך זבוב על פנים ולא יודעים איך להיפטר ממנו – לוקחים איזה פטיש גדול, פטיש של יום העצמאות, ו'טראח' לתוך הפנים... יש גם שיטה רפואית כזאת, השיטה הרווחת ברפואה, שאם יש איזה משהו קטן, אבל לא יודעים מה לעשות אתו, לא יודעים איך לאבחן, אז שוב, לוקחים איזה פטיש גדול ועל הפנים – גומרים את הכל...

איך המשל הזה קשור לסיפור של רבי נחמן? רואים שהכסא לא עובד, חושבים שמי יודע, טוב, אז אולי צריך להכניס אותו למוסך ממש, צריך לעבור פה איזה טיפול רציני מהיסוד. מה קורה אם עושים ככה? זה יכול באמת לקלקל את כל העסק, רחמנא ליצלן, פשוט לשבור את כל המכונות. אין את ההבנה, את המבין דבר מתוך דבר, שצריך רק שינוי קל מאד, שיש איזה פרט קטן, איזה פרח מאד מאד קטן למטה שצריך לשים אותו למעלה, פשוט להחליף מקום, כך הוא כותב בסיפור. יש משהו קטן למטה שצריך להעלות למעלה ואז – פיקס, הכל פרפקט, מאה אחוז, הכל במקומו. צריך הבנה עמוקה מאד.

מה כל זה שייך ליום העצמאות? כך אני רוצה ללמד זכות על המדינה הזאת. יש הרבה חרדים שחושבים שבאמת אפילו אוברול הכי גדול לא יעזור כאן, הכל פה על הפנים לגמרי, משהו מקולקל, צריך אולי להחליף את הרכב או לא יודע מה, משהו קרוב לכך. יש פה איזה רכב שצריך כבר, הגיע הזמן להחליף אותו.

כך הוא בכל מצב שאתה נבוך מול תקלה. עכשיו אנחנו עדים למצב שיש פה איזו תקלה בעסק, אז אפשר לומר כמו שאמרתי לכם, שהעסק הזה הוא טרף מהיסוד, צריך לזרוק אותו, להחליף אותו, לפחות לעשות משהו מאד מאד רציני. לעומת זאת, יש גישה אחרת, אבל בשבילה צריך להיות מבין דבר מתוך דבר, שזה יקר המציאות לגמרי, שבעצם הכל בסדר כאן, 99.99% בסדר, יש רק משהו מאד מאד קטן שצריך לסדר נכון בפאזל הזה. אם רק נעשה פעולה הכי הכי קטנה, שנעביר מכאן לשם ומשם לכאן, ה-כל – "והדרך צלח". הכל יעלה על ההוד וההדר, על ההצלחה האמתית של "רכב על דבר אמת וענוה צדק ותורך נוראות ימינך".

כך באמת חשבתי, כך צריך לחשוב, "טראכט גוט"[עו], לחשוב גוט כאן על המציאות, וזו לכאורה גם דרך איך לחבר היום את הטפטוף מהרבי על "משיח נאו"[עז], שלא חסר שום דבר והכל גמור, "צחצחו את כל הכפתורים" ועשו תשובה[עח], ו"כלו כל הקיצין"[עט], והכל על צד הטוב ביותר, יחד עם מה שרואים במציאות, שהיא עגומה מאד.

הדרך היחידה לסדר בראש את שתי הגישות האלה ולא לומר שהרבי כביכול בגישה של התעלמות מן המציאות ויחד עם זה שמתוך כל התהליך הזה של המדינה והכל יוצאת אפשרות באמת ממש להכשיר אותו – נאמר שיש פה איזו מחלה, אבל היא מחלה קטנה מאד. רק מה? שזה טרטור. זו מחלה, משהו קטן מאד, שמאד מטרטרת. בגלל שהיא כל כך מטרטרת מתקבל הרושם שמי יודע מה זה, משהו איום ונורא. אבל בואו נחשוב שזה משהו מאד קל, ממש הדבר הכי קטן, שהפתרון יכול להיות רק על חודו של מחט, להזיז מכאן לכאן, ואז פתאום הכל "והדרך צלח".

לכן כתוב שחודש אייר הוא של רפואה טבעית וחודש אלול הוא של רפואה מדיצינית, כך כתוב בחסידות. יש שני חודשי רפואה, חודש אייר וחודש אלול, שחודש אייר הוא רק צמחים וחודש אלול הוא כדורים קשים. לכן היות שהמדינה הזאת שייכת לחודש אייר, אז אפילו אם יש קצת חולי, כל אחד הוא קצת חולה, לא ניתן לה כדורים, ניתן לה צמחים, צמחי מרפא. כלומר, "ניתן לה" פרושו ניתן לעצמנו כמובן, נאמין באמת שזה לא כל כך חמור ולא כל כך מפחיד. אבל צריך איזה איש מבין, שמבין דבר מתוך דבר.

לחיים, לחיים.

הסתכלות פנימית

[רצית לדרוש על הניגון?] יקח שעות לדרוש את כולו, צריך פעם אחרת. מי שחיבר את הניגון הזה הוא רבי שלום חריטונוב. יודעים בדיוק את מקור הניגון הזה ששרנו קודם.

דרך אגב, יכול להיות שכל מה שעכשיו דיברנו על הגישה למחלה יכול להיות גם הסבר טוב למה שקודם דיברנו על תורת הרב קוק בענין הנשמות דתהו, שהם ראשוני הציונים, שאורות דתהו הם דבר נעלה ונשגב. מי שמסתכל מתוך עיניים חרדיות-דתיות על ההתנהגות שלהם – אלו תאוות היתר ותאוות איסור. יש הרבה מאמרי חסידות[פ] שמי שיש לו תאוות היתר נקרא חולה שאין בו סכנה ומי שיש בו כבר תאוות איסור – אפילו רק תאוות איסור, לפני שעושה את האיסורים – נקרא חולה שיש בו סכנה. ואם הוא כבר נכשל באיסורים הוא עוד יותר מזה, הוא כבר גוסס, רחמנא ליצלן.

מתוך ההסתכלות הזאת, ברגע שאתה רואה אדם חילוני וכופר ומדינת הכופרים, וכו' וכו' – הוא חולה הכי מסוכן שיש בעולם. ממש גוסס, רחמנא ליצלן. אבל ההסתכלות של הרב קוק כנראה היתה לראות אותו אחרת. לא שהוא אינו חולה בכלל, אבל כחולה שאין בו סכנה.

הדבר שאמרת קודם יש גם בחסידות, כך מלמדים זכות בחב"ד על איזה יהודי עשיר, גביר באמריקה, חילוני לגמרי, אבל נדבן גדול שנותן המון כסף. בדור שלנו יש יותר נדיבים מאשר פעם, ומאותם נדיבים גדולים יש הרבה מאד שהם חילונים גמורים. זה דבר שכתוב ממש, שיכול להיות שכל מה שהיה חסר לנשמתו הוא להיות נדבן. על פי שלחן ערוך מאד קשה לומר את זה, שלא נורא שהוא מחלל שבת ואוכל טריפות וכו' וכו'. זה לא מסתדר עם הפשט. אבל על פי סוד – מי יודע? מי יודע מה קורה כאן? איזו נשמה שירדה לענין מסוים. כלומר, הוא חולה, אבל אפשר למתן ולהמעיט מאד מאד את חומרת המחלה.

מאד חשוב איך מסתכלים על מחלה. אם הרופא נבהל מחומרת המצב הוא קודם-כל גם יכניס לחולה פאניקה, והפאניקה שהוא מכניס לחולה היא עצמה מחליאה אותו. הוא גם כן יתן לו פטיש על הראש וכו' וכו'.

אבל אם להפך, אומרים שאפילו שיש פה סימנים חמורים, אבל זה משהו קל מאד. יכול להיות משהו מאד מאד קל עם סימנים-סימפטומים של משהו חמור מאד. יכולים להיות סימפטומים מאד מאד קשים, שבדרך כלל מעידים שמישהו מאד מאד חולה, ובאמת, במקרה-בנידון דידן זהו משהו מאד מאד קל. צריך רק איזו תרופה הכי קטנה והכל יזוז-יכנס למקום, הכל יסתדר על הצד הטוב ביותר.

שוב, אולי אנשים פחות מדי שמחים, יותר מדי מתפלספים מה צריך לעשות ביום העצמאות? לשמוח? "רק לשמוח יש". איך שלא יהיה, רוצים באמת שנוכל לשמוח.

לכאורה, לרב גורן, יש רעיון נכון, שעיקר יום העצמאות צריך להיות מחר. אם כבר – אז כבר, אם כבר ה' אייר שיהיה ה' אייר, שלא יהיה ד' אייר. כמובן. עכשיו, לזכות המדינה, הדחיה ליום חמישי היא בגלל הדתיים כמובן. זכותם יגן עליהם שדחו ליום החמישי. בכל זאת, אנחנו יכולים לעשות את זה ביומו.

ה' אייר

דרך אגב, כשהרבי כותב על יום העצמאות, כששואלים, הוא אף פעם לא אומר יום העצמאות. אומרים ה' אייר. כל אחד יודע מה זה ה' אייר... ככה מתייחסים. לא יום העצמאות. זאת אומרת שהדבר העצמי ביום הזה – הוא ה' אייר שבו [הכי עצמי ביום הזה הוא להיות עם כולם] ודאי, בסדר, אפשר לעשות שני ימים.

יום חידוש הברית בשכם

כשאני חושב על זה, חשבתי היום על זה הרבה, לפי ערך, שבאמת יום העצמאות שייך לשכם, לא סתם בגלל שיש לי נגיעה בדבר, שאני רוצה למצוא חן בעיני אנשים שיש להם נגיעה בדבר... אלא אפשר לומר, זו פעם ראשונה שאני באמת חושב שיש משהו מיוחד בשכם, שאם כבר יום העצמאות אז הוא באמת שייך לבין גריזים ועיבל. היות שעצמאות היא ברית, אז אם יש איזה יום של עצמאות אמתית, מאד מאד ראוי לחגוג אותו במקום שהיינו כולנו יחד, כשעברנו ונכנסנו לארץ וכולנו יחד קבלנו על עצמנו את הברית של שלמות הארץ ושלמות התורה ושלמות העם.

אם כבר רוצים באמת לעשות איזה מנהג, כמו שאמרת, שלא יודעים מה לעשות ביום העצמאות, צריך ממחר או מהשנה הבאה, שכבר נהיה ביחד עם משיח בעזרת ה', לעשות מנהג שכל עם ישראל מדי יום העצמאות – ממש מדרשת שכם למופת – שיהיה ה-יום שכל בית ישראל חוזר לבין גריזים לעיבל.

[נעם רוצה לעשות את זה כל הזמן, הוא עובד עם זה] למה הוא לא עשה את זה? [הוא אומר שיקח לו כמה חודשים טובים לארגן יום חידוש הברית] עוד פעם, זו התכל'ס של כל ההתוועדות, אם יש משהו אמתי ביום העצמאות זהו יום חידוש הברית של כל עם ישראל – שלמות העם, שלמות הארץ, שלמות התורה, שעם ישראל מחדש את הברית שלו עם הקב"ה כאן. המקום שעושים שעשו זאת ושצריך לעשות זאת הוא בין גריזים לעיבל, כולנו "שכם אחד".

אם כבר יש רעיון כזה – כל דבר טוב מתחילים מקטן, אחר כך כל שנה צריך לגלגל את זה. כמו שיש פטישים, מי התחיל עם הפטישים? [בטח בחוץ לארץ] אני לא זוכר דבר כזה בחוץ לארץ. ישראלים. אתה זוכר משהו כזה בחוץ לארץ? [אומרים שזה ישראלי] זה ישראלי נטו.

שוב, זה משהו נחמד, להתחיל לעשות מסורת, שיום העצמאות הוא יום שבאים לחדש את הברית. זה יום חידוש הברית של עם ישראל. שהיהדות, לפחות מי שמאמין, יכול מאד מאד בקלות להבין את הקשר הזה. [גם הברית על הארץ] כן, עוד פעם, המושג של שלש שלמויות – שלמות העם-שלמות הארץ-שלמות התורה – הוא הברית שהיתה בשכם. כל העם וכל הארץ והברית היא לשמור את כל התורה. אפילו כותבים את כל התורה על האבנים, שלש השלמויות ממש בצורה הכי מוחשית.

בכלל כתוב שברית היא "ברית שלום"[פא], היא שלמות. שאלת קודם, מה הקשר בין ברית לעצמאות? ברית בתורה זו זיקה עצמית לשלמות. זהו שלום במובן של שלמות, שחייב להיות הכל. לכן ברית היא למעלה מטעת ודעת, כמו שדיברנו שלשום בשיעור באנגלית[פב] על הביטוי באנגליתAll or Nothing , הכל או לא כלום, כל הקופה. הביטוי היום 'כל הקופה' הוא ברית, כמבואר בחסידות, למעלה מטעם ודעת. כלומר, ברית פרושה שאתה הולך על הכל, ודוקא על הכל.

שוב, הברית היא על הכל, זו השלמות – כל התורה, כל הארץ וכל העם – ולא מוותרים על אף שעל של אף אחד מהם. זהו גם המסר הפנימי של שמעון ולוי. מה זה שמעון ולוי? שלא מוותרים על הדבר הכי קטן, לא של העם, לא של התורה ולא של הארץ. זה למעלה מטעם ודעת. זה אמור להיות המסר האמתי היהודי של יום העצמאות.

אני מציע שנרד. יש פה רכבים? יש שני רכבים, לאחד קוראים "דבר אמת", ולשני "ענוה צדק". "רכב על דבר אמת וענוה צדק"... לחיים לחיים.