מה השליחות שלי?

מוצאי ט' אייר תשפ"ה – כפ"ח

מסע בדרך לשליחות – אולפנת לבונה (ח"א)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. תנועה אל השליחות

מציאות השליחות – סוד ארץ ישראל

שלום עליכם לכולם. שהטיול שלכן יהיה מוצלח מאד, גם בגשמיות והעיקר ברוחניות. שכל אחת ואחת תזכה להיות שליחה, למצוא את השליחות שלה בחיים, וככה להקים בית נאמן בישראל, בית של שליחות.

מי שמוצא את השליחות שלו בחיים נקרא "בן חורין" – הוא יצא לחרות. כתוב שמי שעדיין בספק קיומי, שלא יודע בדיוק בשביל מה הוא נמצא כאן בעולם, נמצא עדיין במצב של גלות, ובעצם הוא בחוץ לארץ. לעומתו, מי שמוצא את השליחות נמצא בארץ ישראל.

ידוע שאדמו"ר הצמח-צדק אמר לחסיד אחד ששאל אותו על עליה לארץ "מאך דא ארץ ישראל" ('עשה כאן ארץ ישראל')[ב]. לפי מה שאמרנו כעת, זהו פשט הדברים שלו – בשביל לעשות ארץ ישראל גם בחוץ לארץ צריך שתהיה לאדם שליחות לעם ישראל. אם השליחות שלך כאן, בחו"ל, אתה עושה כאן ארץ ישראל, וזו גם ההצדקה היחידה שבינתים לא תעלה בגופך לארץ ישראל.

כולנו כאן מתחנכים לרצות את הארץ, את שלמות הארץ, להתעצם עם הארץ – ובשביל להתעצם עם הארץ צריך שכל אחד ימצא את השליחות שלו וכל אחת תמצא את השליחות שלה[ג].

ציר הספירה

בהשגחה פרטית, אנחנו ביום מאד חשוב בספירת העומר – נצח שבנצח. מי שכבר התפלל וספר את הספירה אמר "היום חמשה ועשרים יום לעמר". יש 49 ימים ו-25 הוא היום האמצעי, הציר המרכזי של הספירה. ציר הוא גם מלשון שליח – "ציר נאמן לשולחיו"[ד]. כל אחד צריך להיות ציר, והזדמן לנו להפגש דווקא ביום שהוא הציר של ספירת העמר.

שוב, 25 הוא הנקודה האמצעית של 49 ימי הספירה. נמשיך להתבונן לפי ההגיון של נקודה אמצעית: מה הנקודה האמצעית של 25? 13. של 13? 7. של 7? 4. כאשר מגיעים למספר זוגי אין יותר נקודה אמצעית (הנקודות האמצעיות שיצאו מ-49 – 25, 13, 7, 4 – עולות בעצמן 49). אז בעצם יש פה סדרה מאד חשובה בתורה, של 4, 7, 13 – זוג מובהק בתורה – 25, 49. אם ממשיכים הלאה מגיעים למספר שכינה, 385. אם כן, הסדרה קשורה גם לשכינה הקדושה, כנסת ישראל, ובפרט נשות ישראל.

אחרי 49 גם מגיעים לדמות מובהקת בתורה של שכינה, של כנסת ישראל. הרי 49 הוא הנקודה האמצעית של 97, מהיטבאל, אשת עולם התיקון. היתה שבירת הכלים, היו שבעה מלכים "אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך בישראל"[ה] – כולם מתו, "וימלך... וימת". כל המלכים היו רווקים, לפחות בפנימיות. אחר כך בא לראשונה זוג, המלך השמיני שנקרא הדר – שלא כתוב בו בתורה "וימת" – "ושם אשתו מהיטבאל"[ו]. אומרים שהוא ראשית התיקון[ז]. מי שלא מצא את השליחות, את הענין שלו בחיים, הוא בבחינת תהו, והרי נאמר "לא תהו בראה, לשבת יצרה"[ח] – ישוב ארץ ישראל, שליחות. כדי להגיע לתיקון צריך הדר – מלשון "הוד והדר" – וצריך את האשה, לה קוראים מהיטבאל (כאשר המלך הדר עצמו כלול באשתו מהיטבאל, סוד הדר-מהיטבאל בגימטריא אשה, "הכל [כללות הכלולות של חתן וכלה, הכל אותיות כלה] מן האשה"[ט]). יש יחוד פנימי בתוך מהיטבאל, שהיא שוה מה – שתי האותיות הראשונות – ושאר חמש אותיותיה שוות בן[י] (ז האותיות מתחלקות כאן ל-ב ו-ה, חלוקת זהב, כנודע). השמות מה ו-בן גופא הם איש ואשה בקבלה. שם מה הוא המהות של כל דבר ושם בן הוא המציאות של כל דבר[יא]. שניהם יחד בתוך הדמות הזו של מהיטבאל. אחר כך מגיעים בסדרה הזו ל-193 ("עד דלא ידע"[יב] של פורים, השם הקדוש טפטפיה, "שם המחשבה"[יג])[יד] ואחר כך ל-שכינה.

זהו דבר אחד חשוב, שאנחנו עכשיו בציר, בנקודה האמצעית, של ספירת העמר.

נקודה-קו-שטח של נצח

עוד דבר חשוב הוא הספירה הפרטית של היום הזה, נצח שבנצח. יש למלה נצח שלשה פירושים – נצחיות, נצחון וניצוח (חוש של ארגון והצלחה בעשיה בפועל, כמו שמנצח של תזמורת מצליח לחבר, לשלב, את כולם יחד, שיצא מכל התזמורת ניגון יפה ומושך את הלב).

שלשת המושגים הללו תואמים את המושגים נקודה-קו-שטח, שלישית מושגים בקבלה וחסידות[טו] שכתבו לי שהיא אחד הנושאים שלכם בטיול. השלישיה הזו מופיעה בהתקדמות לחיים לקראת היעד, לקראת השליחות: בתחלה היעד שלי נמצא בנקודה אחת; אחר כך, כשהוא מתחיל להתממש, כשמתחיל להתבהר אצלי מה הכיוון שלי בחיים, נמצאים בשלב שנקרא קו; בסוף אני זוכה לשטח. מהו שטח? כמו כיבוש שטחים בארץ ישראל. כשאני נכנס כל כולי ומתיישב בתוך השליחות אליה הלכתי – קודם חשבתי וביררתי, אחר כך הלכתי, וכעת הגעתי – זהו כבר שטח.

בהקשר לספירת הנצח ופירושיה: נצח לשון נצחיות הוא הנקודה – נקודת הנצח שמעל הזמן לגמרי. נצח לשון נצחון הוא סוד הקו – ההליכה לקראת היעד, בה יש מלחמות על ימין ועל שמאל וההתקדמות דורשת לנצח (ועד ל"דידן נצח"[טז] לגמרי). נצח לשון למנצח, ניצוח המאחד את כל הפרטים לכלל אחד ומפיק מן הכלל "רוב שירה וזמרה"[יז] בהרמוניה מושלמת, הוא בחינת שטח.

פנימיות ספירת הנצח היא מדת הבטחון[יח]. המלים בטח ו-שטח מתחלפות[יט] – "וישכן ישראל בטח"[כ] בשטח... מי שבא ליישב שטח חדש צריך קודם כל להיות בטוח מאד בזכותו האמתית על אותו שטח. את שטחי ארץ ישראל מיישבים מתוך בטחון בזכותנו על הארץ[כא] – הארץ המובטחת (כלומר, הבטחון בזכותנו נובע מהבטחת ה' לאבות האומה, החל מאברהם אבינו, הבטחה המתממשת על ידי הנצחון שלנו וישיבתנו בארץ לבטח).

געגועים-נענועים-שעשועים

יש עוד שלישיה של מושגים שאנחנו מזהים עם נקודה-קו-שטח – געגועים-נענועים-שעשועים[כב]:

הנקודה הראשונה היא ריכוז כל הרצונות שלי, תוך כדי חיפוש ובירור פנימי 'מה אני רוצה בחיים?' – זו נקודת הגעגועים. צריך קודם כל להגיע למצב שאני מתגעגע למשהו[כג].

אחר כך צריך נענועים – להתחיל לנוע, ללכת, והתנועה הזו היא הקו. שוב, הגעגועים הם הנקודה והנענועים הם הקו, ההליכה לקראת היעד.

אחר כך, כשמגיעים לארץ ישראל, מקימים איזה ישוב, יש כבר שעשועים. כתוב שישוב ארץ ישראל הוא כמו חתונה, "יבעלוך בניך"[כד] – זו בחינת שעשועים[כה]. כמובן, עיקר השליחות הוא כאשר מתחתנים ומקימים בית נאמן בישראל, בית של שליחות.

באחד הספרים שלנו, מלכות ישראל, מוסברת הדוגמה העיקרית של התהליך הזה, געגועים-נענועים-שעשועים, שבעצם הוא נקודה-קו-שטח, בהקשר לארץ ישראל:

בזמן הגלות, במשך אלפי שנים, עם ישראל מתגעגע געגועים עצמיים, הכי פנימיים ועצמיים בנפש, להגיע לארץ (גם מתוך זכרון העבר ובעיקר מתוך האמונה בעתיד, געגועים לגאולה) – אבל הכל רק בגדר געגועים, זו הנקודה. הגעגועים האלה, געגועים לגאולה, באים מנקודת הנצח שלמעלה מהזמן (וגם מגיעים אליה בסופו של דבר[כו]).

אחר כך, במיוחד בתקופה האחרונה, במאה השנים האחרונות, מתחיל חלק גדול מעם ישראל לנוע לקראת היעד – להגיע לארץ. אבל התיישבות ממש לא קורה מיד – לוקח זמן, לוקח הרבה מאמץ – אבל בסוף ב"ה מתיישבים בארץ.

זו אחת הדוגמאות של התהליך: קודם להתגעגע למשהו, אחר כך לנוע לקראת היעד ואחר כך להתיישב בו חזק, להגיע לשטח ולהרגיש שעכשיו אני נמצא, נמצאת, בשטח שלי, במקום שלי, הגעתי למקום, הגעתי הביתה, לבית שלי – כשאדם הצליח, בע"ה, למצוא את השליחות שלו.

תנועה בימי הספירה

דוגמה יסודית נוספת של געגועים-נענועים-שעשועים, שנוגעת במיוחד לימי הספירה שאנחנו בדיוק באמצעם, שייכת לתהליך של היווצרות עם ישראל:

געגועים הם המצב של עם ישראל במצרים. כתוב שהגאולה היתה "בזכות נשים צדקניות"[כז]. הנשים היו "נשים בוטחות"[כח], שזכרו את הבטחת הגאולה של ה' – בטחו בה, התכוננו לה והתגעגעו אליה (גם בשירי-הערש ששרו לתינוקות). הגעגועים לגאולה במצרים הם יסוד הגעגועים של עם ישראל בכל הדורות.

אחר כך, הגאולה עצמה היא ביום טוב ראשון של פסח, אבל הנענועים הם בימים הבאים – ימי ספירת העמר. מהיום של יציאת מצרים עם ישראל נמצא בתנועה לקראת הר סיני וגם בתנועה לארץ ישראל[כט]. התנועה המידית היא ליעד של "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה"[ל], לקיום הלשון הרביעית של הגאולה, "ולקחתי"[לא] (שמתפרשת על מתן תורה[לב], "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזֹבו"[לג]), אבל היעד הרחוק יותר – בסוד המקיף הרחוק, מקיף היחידה – הוא ההגעה לארץ ישראל, קיום לשון הגאולה החמישית, "והבאתי אתכם אל הארץ וגו'"[לד]. לכן ימי הספירה כוללים את כל מב המסעות במדבר (כפי שמכוונים ב"אנא בכח" שאומרים אחרי הספירה)[לה] – הדרך ממצרים עד ארץ ישראל.

השעשועים, ההגעה אל השטח, כוללים אם כן שתי בחינות – שעשועים רוחניים, שטח רוחני, של מתן תורה (עליה נאמר "ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשעים יום יום משחקת לפניו בכל עת. משחקת בתבל ארצו ושעשעי את בני אדם"[לו]), ושעשועים גשמיים בשטח גשמי, בביאה אל הארץ, עיקר התכלית בו מתממש היעוד של "דירה בתחתונים"[לז].

[דוגמה נוספת למבנה הזה יש בחגי תשרי: בראש השנה ויום כיפורים חווים געגועים (בפרט, ראש השנה הוא "עמק ראשית", געגועים לעבר, ויום כפור הוא "עמק אחרית"[לח], געגועים לעתיד), בסוכות עוסקים בעבודת הנענועים עם ארבעת המינים (כשהיו צדיקים שרקדו עם ארבעת המינים ב"רצוא ושוב"[לט], "אתהלך לפני הוי' בארצות החיים"[מ]); בשמיני עצרת-שמחת תורה (זמן היחוד[מא]) עסוקים בשעשועים, וד"ל.]

התנאי לשליחות: "ואהבת לרעך כמוך"

יש היום עוד משהו מאד חשוב, הכל בהשגחה פרטית, שלפי הקביעות של השנה הזו קוראים בתורה היום, נצח שבנצח, את ה"כלל גדול בתורה" שקבע רבי עקיבא – "'ואהבת לרעך כמוך'[מב] זה כלל גדול בתורה"[מג]. אנחנו כבר ביום חמישי, וב"חמישי" של פרשות אחרי-קדושים, המחוברות השנה – בתוך "קדֹשים תהיו" – כתוב "ואהבת לרעך כמוך" (במלים אחרות: "ואהבת לרעך כמוך" הוא עיקר ה"קדֹשים תהיו"[מד] – קדושת ישראל היא-היא קיום הכלל הגדול בתורה "ואהבת לרעך כמוך"!). אם כן, לפי הקביעות של השנה שלנו, היום הוא היום המיוחד בשנה שאדם צריך להתבונן (על מנת לקיים) במצות אהבת ישראל (וכידוע הרמז: אהבת ישראל שוה אהבה פעמים חכמה – אהבת ישראל אמיתית דורשת חכמה אלהית, החכמה לראות בראיה חושית ממש איך שכולנו אחד, "אב אחד לכולנו"[מה] וכולנו מאוחים ממש באהבה ואחוה אין סופית).

אהבת ישראל היא ודאי תנאי ראשון בשביל שליחות. למי השליחות? למי את "ציר נאמן לשולחיו"? לעם ישראל. מצד אחד אמרנו שמציאת השליחות היא הגעה לארץ והתיישבות טובה בתוכה – השליחות היא בחינת ארץ ישראל. אבל אל מי השליחות? אל עם ישראל. בשביל שאדם ירגיש שליחות לעם ישראל הוא צריך להיות מלא אהבה בלב לעם ישראל, זה ה"כלל גדול בתורה" של "ואהבת לרעך כמוך".

ב. שאלות מנחות לשליחות

נתבונן הלאה, איך האדם מזהה את השליחות שלו, וגם ניתן איזה מודל, מבנה, שהוא על דרך היסוד של עבודת ה' לפי הבעל שם טוב – הכנעה-הבדלה-המתקה[מו] (גם אחד מנושאי הטיול הזה, כך קראתי):

מה חסר לי?

כשאדם רוצה לדעת לאן הוא הולך – קבלת ההחלטות הרציניות ביותר בחיים – הוא צריך לחשוב דבר ראשון 'מה חסר לי בחיים?'. ברור שלכל אחד חסר משהו. לא משנה באיזה מקום הוא נמצא, לאיזו פסגה הוא הגיע עד עכשיו – הוא עדיין חסר. מה בדיוק חסר? שלב א' הוא ההתבוננות-בירור מה אני מרגיש – מה אני מרגישה – שהוא הדבר שהכי חסר לי בחיים.

רק בתור ממתק, אם נעשה את הגימטריא של 'מה חסר לי?' נראה שהוא שוה בגימטריא שמחה. כידוע, שליח בגימטריא שמח[מז].

מה אני רוצה באמת?

השאלה הבאה – הכל בא כהמשך אחד – היא 'מה אני רוצה באמת?' (לפי ההוראה של הרבי 'יתבונן מה רוצה באמת'). יכול להיות שכאשר אני חושב רק מה חסר לי אני אומר שאולי חסר לי לאכול גלידה עכשיו. זו דוגמה קיצונית לגריעותא... אבל כשאני ממשיך וחושב 'מה אני רוצה באמת?' – לא חייב להיות שמה שחסר לי הוא מה שאני רוצה באמת. אדרבא, אם אני חושב מה עכשיו, לפי המודעות הנוכחית שלי, 'מה חסר לי?' – בהחלט יכול לעלות במחשבה שחסרים לי כל מיני דברים גשמיים. אבל אחר כך צריך להמשיך ולחשוב 'מה אני באמת רוצה?'. שוב, מה שאני באמת רוצה הוא לאו דווקא מה שבתחילה חשבתי שחסר לי.

נסביר שמה שאני רוצה הוא ההכנעה שלי – הכנעה מתוך ההכרה שחסר לי, יש לי חסרונות. אבל מה שאני רוצה באמת הוא הבדלה – אני רוצה לכרות את הרצונות שהם ערלה ולהשאר רק עם הרצון הכי פנימי של הקדושה. הנענועים – שבתוך הסדר של געגועים-נענועים-שעשועים הם שלב ההבדלה – קשורים לשאלה 'מה אני רוצה באמת?'. רק אחרי שאני עושה את ברית-המילה הזו, מברר מה אני באמת רוצה, אני יכול להתחיל לנוע לקראת היעד[מח]. הידיעה 'מה חסר לי' לא מספיקה בשביל לנוע (אמנם אפשר לנוע לקראת הגלידה, להשיג את הגלידה[מט], אך אין אלו נענועים אמיתיים, נענועים של מצוה ושל קדושה, אלא תעתועים, נענועי "נע ונד תהיה בארץ"[נ] של קין, שהרג את אחיו הבל, ההפך הגמור של אהבת אחים כנ"ל).

מה חסר לעם ישראל?

על ידי השאלה 'מה אני רוצה באמת?' אפשר להגיע לשלב השלישי. אחרי שתי השאלות שכבר אמרנו אפשר וצריך לשאול עוד שאלה – לחזור לחשיבה של 'מה חסר?', אבל לא 'מה חסר לי?' אלא 'מה חסר לעם ישראל?'. אמרנו שהשליח נשלח לעם ישראל. אני צריך לדעת 'מה אני רוצה באמת?', כי הרצון שלי יעצב לי את השליחות שלי לעם ישראל (כפי שעוד נסביר). בכל אופן, אני צריך להרגיש מה חסר לציבור, לכלל ישראל.

לדוגמה: כל בת כאן לומדת באולפנא. בינתים נחשוב שהאולפנא היא העולם של כל אחת ואחת כאן לעת עתה. יש מה שחסר לי, יש מה שאני רוצה באמת ויש מה שחסר פה באולפנא. צריך לשאול – 'מה חסר פה? אולי אני יכול לעזור משהו? אולי אני יכול להועיל לכלל?'.

הכנעה-הבדלה-המתקה

שוב, המחשבה הראשונה, 'מה חסר לי?', היא הכנעה. כמו שאמרנו, לכל אחד חסר משהו, ואם חסר לי משהו אני לא מושלם. להכיר באי-שלמות שלי זו הכנעה בנפש. מה שחסר לי גם פועל אצלי געגועים, להגיע למה שחסר לי.

השאלה 'מה אני רוצה באמת?' היא הבדלה, שיוצרת נענועים בכיוון הנכון, הליכה שבאה רק מהשאלה הזו.

אבל ברגע שאדם מתמקד בשאלה 'מה חסר לעם ישראל?' – הוא מתחיל להתיישב בארץ, מתחיל להגיע להמתקה. זהו הסוד של השטח, ההתיישבות בארץ, והוא עיקר השליחות בפועל – לשאול 'מה חסר לעם ישראל?', מתוך התקוה שאולי, בע"ה, אוכל קצת למלא את החסרון של הכלל.

כך, לדוגמה, אם נאמר שמה שחסר לעם ישראל הוא משיח וגאולה – השליחות ודאי תהיה קשורה עם רצון עז, וגם מעשה בפועל, לזרז ולקרב את הגאולה האמתית והשלמה על ידי משיח צדקנו לעם ישראל.

אם כן, שלש השאלות הללו[נא] הן שלשה שלבים של מציאות השליחות. שוב, מציאות השליחות היא להתעצם עם ארצנו הקדושה, ליישב אותה כמו שצריך. אני לא עושה זה בשביל עצמי אלא בשביל כולם, לכן זה קשור לכלל הגדול בתורה של "ואהבת לרעך כמוך", וכפי שהוסיף אדמו"ר הזקן – "'כמוך' ממש"[נב].

אהבה, אמונה ושמחה

ניתן עוד כמה דוגמאות לעבודה עם הסדר של השאלות:

דוגמה פשוטה, שמישהו – בן או בת – שואל את עצמו 'מה חסר לי?'. אולי הוא יגיע למסקנה שמה שחסר לי בחיים זה אהבה – או שאני מרגיש שלא אוהבים אותי כל כך, או שאני גם מרגיש שאין לי בלב נביעה, פתיחת הלב, לאהוב את הזולת. אם כן, מה שחסר לי הוא אהבה. קודם אמרנו ש'מה חסר לי?' שוה שמחה, אז אפשר לומר שלכל אחד ואחת חסרה שמחה, "עבדו את הוי' בשמחה"[נג]. אבל כשאני סתם שואל 'מה חסר לי?' התשובה יכולה להיות אהבה. התשובה יכולה להיות גם אמונה – אולי האמונה שלי לא מספיק ודאית, אולי יש קצת קליפת עמלק שמטילה ספק באמונה[נד]. אמונה היא גם אמון – אולי חסר לי אמון באנשים, אולי אני לא מספיק מאמינה בחברות שלי.

אפשר לקחת את 'מה חסר לי?' ולעשות ממנו משהו הרבה יותר רציני מהגלידה שאמרנו קודם. אלו חסרונות אמתיים, שחסרה לי אמונה, אהבה או שמחה. השאלה הראשונה היא כמו ללכת ליועץ נפשי ולעשות בירור – 'מה חסר לי?', כמו לשאול 'מה הבעיה שלי?'. לכן השאלה הזו גם קשורה להכנעה. שוב, יתכן שהתשובה היא שחסר לי משהו ברוחניות – חוסר אהבה, חוסר שמחה או חוסר אמונה[נה], ואפשר להוסיף עוד כמה דוגמאות. כל המלים הללו הן מהכוחות הפנימיים של הנפש[נו], שוודאי למדתן.

מחסרון למודעות טבעית

אם חסר לי משהו ברוחניות, צריך לעשות חושבים איך אפשר להתקרב אליו. עכשיו אני רחוק ממנו, ובאמת התורה היום אומרת לי "ואהבת לרעך כמוך". לפי הרמב"ם[נז] מצות "ואהבת לרעך כמוך" היא לא רק משהו רגשי בלב, אלא בעיקר, לפי הגדרתו, דברים מעשיים בפועל. צריך לעשות דברים מעשיים כדי להוכיח, גם לי וגם לזולת, ש'אני אוהב אותך'. הפעולה הזו היא כבר נענועים – ללכת לקראת היעד מתוך הציווי של התורה. הבדלה היא ציווי והמתקה היא כבר טבעיות. המצב האידיאלי הוא שאני אוהב את כולם בטבע היהודי שלי, בלי שאף אחד יאמר לי. זו ההמתקה, השעשוע.

שוב, אהבת ישראל אמתית היא שעשוע. אותו דבר שמחה – השעשוע של השמחה נקרא "שמחה בטהרתה"[נח], ביטוי שטבע הרבי. זו לא שמחה ממשהו, אפילו לא שמחה של מצוה, אלא פשוט שאדם שמח בעצם. זהו השטח. אותו דבר לגבי אמונה – ודאי שאמונה אמורה להיות משהו טבעי, טבע יהודי מוחלט[נט]. אבל קודם בררתי ביני לבין עצמי ואני מרגיש שיש לי איזה חסרון או בעיה עם האמונה שלי – צריך עכשיו לעשות משהו כדי להתקרב. להתרחק מהלא-טוב ולהתקרב לטוב. כמו שכתוב בסנה, "'אסורה' מכאן להתקרב שם"[ס]. זו תנועה נפשית – נענועים. בסוף, כשהאמונה הופכת להיות מה שאנחנו קוראים מודעות טבעית[סא] היא כבר שעשועים.

מי השליח הראשון? אברהם אבינו. מה השליחות שלו? לפרסם אלקות בעולם. הוא היה צריך לעשות אתכפיא בשביל זה? לא, זה מה ש'בא לו'. בא לו עד כדי מסירות נפש, שהוא מוכן למות בשביל היעוד הזה. הכל בפשטות, בפשיטות, בלי שום שאלה, בלי שמישהו מצוה אותו. זהו הטבע היהודי האמתי, שנקרא השטח. השטח הזה הוא ארץ ישראל, לכן אומרים[סב] שארץ ישראל היא המקום של המודעות הטבעית, הטבע היהודי.

געגועים-נענועים-שעשועים בקיום מצוות

אפשר להמחיש זאת בכל מצוה: ההתחלה של כל מצוה היא געגועים לקיום המצוה. זו שמירת המצוה, במשמעות של "ואביו שמר את הדבר"[סג] – "ממתין ומצפה מתי יבוא"[סד] (כדוגמת אברהם אבינו שיושב בפתח האהל ומחכה לאורחים). גם כאשר המצוה מונחת לפני, זמינה לקיום מידי, צריך קודם להתגעגע אליה מתוך התבוננות שעל ידה אזכה להתקשר-להדבק בה'[סה]. אחר כך יש לקיים את המצוה בפועל, כאשר פעולת האדם היא הנענועים. שלמות המצוה היא כאשר עוברים מה'פעולה' ל'תוצאה'[סו] – ה'שטח' של קיום המצוה.

דוגמה יפה לכל השלבים יש בהנחת תפילין: כאשר התפילין מונחות על השלחן יש להתבונן בדבקות שנפעלת על ידי הנחתן ולהתגעגע לקיום המצוה[סז]. אחר כך, מקיימים את הפעולה של הנחת התפילין, ב"וקשרתם לאות על ידך"[סח], קיום המצוה בהנחת תפילין של יד. שלמות המצוה היא ב"והיו לטֹטפֹת בין עיניך"^ע, המצוה בתפילין של ראש שיהיו מונחות על הראש[סט], כהויה בעצם ("והיו") – בטבעיות גמורה (בלי סבה-כוונה מודעת, אלא "אזוי און ניט אנדערש"[ע], ככה!). דווקא בתוצאה-בשטח, הטבע היהודי שמופיע בתפילין של ראש, נאמר "'וראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך ויראו ממך'[עא]... אלו תפילין שבראש"[עב] (נמצא שהנחת תפילין של יד היא נענועים ותפילין של ראש הן שעשועים, בסוד "שעשעים יום יום"[עג], הספירות חכמה ובינה, תפילין של רש"י ותפילין של רבינו תם[עד], ודוק).

עד כאן כמה מחשבות שקשורות למה שאמרו לי שהוא הנושא שלכן בטיול. שכולנו – כל אחת ואחת מכן וכולנו יחד – נזכה לעבור את התהליך של נקודה-קו-שטח, של הכנעה-הבדלה-המתקה, ולהגיע לארץ טובה ורחבה של יהודי, של "ואהבת לרעך כמוך" בטבע. כל טוב!