תכלית החסידות – גילוי החן העצמי

בע"ה

ז' מנחם-אב תשפ"ב – כפ"ח

לימוד אגרת אדמו"ר הריי"צ (טלפונית)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

כתביו של הרבי הריי"צ מליובאוויטש – מאמריו, שיחותיו, אגרות-הקודש שלו, יומניו ורשימותיו – הם אוצר בלום שאין דומה לו בתולדות החסידות, מלא וגדוש יסודות-חסידות בהשכלה ובעבודה, טעון רגש, עסיס וניחוח חסידיים, ממה שהגיע אליו מהדורות הקודמים ומחידושיו שלו. במובן מסוים, עם כל העיסוק המרובה בדבריו, ניתן לומר שעדיין לא התחילו למצות את האוצרות הגנוזים בתוך דבריו (בדומה לדברי הרבי על תורת אדמו"ר האמצעי).

דוגמה יפהפיה לכך בשיעור שלפנינו, העוסק באגרת-קודש 'צדדית' לכאורה, בה בשני עמודים מרכז הרבי הריי"צ כמה מהלכי-יסוד בלתי-מוכרים: סידור מקורי של המדרגות השונות באתערותא-דלעילא; בעקבותיו הסבר מחודש של מדרגות נרנח"י שבנשמה; ניתוח שלבי החיים השונים של משה רבינו ושל מורנו הבעל שם טוב לאור המהלך החדש; פועל-יוצא של התגברות עוצמת החסידות מדור לדור, מהבעל שם טוב עד ביאת משיח צדקנו, והפקת לקח למעשה בתשובה לשאלת נמען המכתב על פעילותו שלו. את כל היפי הזה פורס הרב בשיעור, תוך הסבר, הרחבה והעמקה של הדברים – מעט בהשכלה ובעיקר בעבודת הנפש.

פרק א, הדרשני יותר, עוסק בפתיחת המכתב – הרקע לדברים שיבואו בהמשך – כשענינו הוא הפצת חסידות מתוך בריאות. פרק ב סודר ארבע מדרגות של אתערותא-דלעילא, כשעיקר החידוש הוא ההבחנה בין מתנה הבאה בעקבות שלמות עבודת האדם לבין מציאת חן התלויה בשלמות מהותו העצמית (הקשורה דווקא במדת השפלות שלו). פרק ג מבאר את הנרנח"י – הנפש כתשתית האנושית ורוח-נשמה-חיה-יחידה כאופנים שונים של אתערותא דלעילא המופיעים עליה ברחמי ה'. פרק ד מראה כיצד כל הדרגות מופיעות, בזו אחר זו, בתולדות חייו של משה רבינו ובתולדות חייו של ה"אתפשטותא דמשה" העיקרי עבורנו, מורנו הבעל שם טוב – הכל מתוך מגמה להראות כיצד אור החסידות הולך ומתעצם עד ביאת משיח צדקנו. מהדברים עולה שתכלית כל המהלך היא מדות טובות ונושאות חן המושרשות בנפש, המתבטאות במסירות נפש טבעית על אהבת ישראל. את השיעור חותם הרב בהסבר אותו מהלך גם אצל משיח צדקנו, שיבוא ויגאלנו תיכף ומיד ממש.

א. להפיץ אלקות מתוך בריאות

ירחם ה'

נלמד היום אגרת יפה ומיוחדת של הרבי הקודם[ב]. עיקר האגרת, בשבילו אנו לומדים אותה, הוא דברי החסידות העמוקים שבמרכזה, אבל אני קורא את הכל מהתחלה:

ב״ה כ״ט תשרי תש״ד

ברוקלין

ידידי הרה״ג וו״ח אי״א מוה״ר ירחמיאל שי'

האגרת ממוענת ליהודי בשם ר' יְרַחְמִיאֵל. זהו שם מקובל בדורות המאוחרים, אך בתנ"ך הצורה היחידה שלו היא יְרַחְמְאֵל – שם שחוזר כמה פעמים[ג], אצל אנשים שונים[ד]. למה השם כאן תפס לי העין? כי ירחמאל הוא ירחם א-ל. הנושא העיקרי במכתב הוא דרגות של גילוי אלקות לאדם – מהגילוי שקודם לעבודת האדם ועד הגילויים הכי נעלים שבאים בהמשך, למעלה-מעלה ממה שהאדם יכול להשיג בעבודתו. כל הגילויים האלה באים מתוך רחמים[ה] (הכל רחמים בגימטריא שמחה, "סוד הוי' ליראיו"[ו] וכו').

אם הייתי שואל מאיפה בא שה' מגלה לי משהו בכלל, גילוי אור? מאהבה ועוד יותר מרחמים, שה' מרחם עלי. במיוחד הגילוי הראשון, אתערותא דלעילא בלי כל אתערותא דלתתא – הוא בא לגמרי מתוך רחמים, שה' מרחם עלי ורוצה לעורר אותי, להוציא אותי מהחשך שלי ולהאיר לי. ההתעוררות הזו, וגם כל מה שיבוא אחריה, היא תופעה של רחמים, 'ירחם ה''. זהו השם העיקרי של 'ירחם ה'' בתנ"ך[ז]. התחינה שירחם ה' מתאימה דווקא לשבט יהודה – שבט המלכות, שמרגיש שאין לו משל עצמו כלום ואת הכל הוא מקבל מלמעלה.

ורמז: ירחמאל עולה 289, טוב ברבוע, "ברא אלהים". מיד כשה' בורא את העולם, "בראשית ברא אלהים", צריך שירחם ה', ירחם-אל – שימשיך בריאות לעולם שברא לכבודו, כמו הווארט החסידי[ח] ש"בראשית ברא" מלמד שקודם כל ("בראשית") צריך להיות בריא, ושיפעל שהנשמות תהיינה בחינת "אלהים", "אני אמרתי אלהים אתם"[ט]. כמו שמיד נראה, המכתב עוסק בשני הנושאים האלה – בריאותו של ר' ירחמיאל, אותו מברך הרבי בבריאות איתנה ("ברא"), והעיסוק שלו בגילוי אלקות בדרך מורנו הבעל שם טוב ("אלהים").

כל זה הערת-פתיחה על השם כאן – שם שנושא חן.

ברכות בגשם וברוח

שלום וברכה!

התלגרם שלו במועדה קבלתי וברכתי אותו ואת זוגתו תחי׳ ואת בנם שי' בברכת שנה טובה ומתוקה ואשר ימלא השי״ת את משאלות לבבו לטובה ולברכה בגשם וברוח.

החיבור של גשם ורוח, גשמיות ורוחניות, חוזר במכתב באופן בולט שוב ושוב. ר' ירחמיאל, מקבל המכתב, צריך לחבר את הגשם עם הרוח (את ה"ברא" עם ה"אלהים") – ואז יתגלה לו שהכל רוחניות[י].

סך הכל, חיבור הגשם והרוח חוזר במכתב חמש פעמים, שלש פעמים בפסקאות הפותחות, שאנו קוראים עכשיו, ועוד פעמיים בסיום המכתב. נושא עיקרי של המכתב הוא חמש מדרגות הנפש, נפש-רוח-נשמה-חיה-יחידה, לכן מתאים לומר שחמש החזרות על חיבור הגשמיות והרוחניות רומז לחמש המדרגות האלה (המתחלקות, כפי שיוסבר במכתב, לשלשה פנימיים, נר"נ, ושני מקיפים, ח"י – מתאים לחלוקת הביטויים במכתב).

במענה על מכתבו, ת״ל אשר פעל ועשה לטובת החזקת היהדות והשי״ת יעזר לו בגשמיות וברוחניות, ובודאי שצריך להתחשב עם מצב בריאותו ולעשות ככל האפשר, בעזרתו ית׳, להטיב בריאותו, והשי״ת ישלח לו רפואה ויחזקהו ויאמצהו בגשם וברוח

מה התכלית של הרפואה והחיזוק בגשמיות וברוחניות?

שיוכל להמשיך עבודתו הקדושה להאיר באור אמת,

"אור אמת" גם הוא ביטוי ששייך לספירת התפארת, שפנימיותה רחמים – "תתן אמת ליעקב"[יא]. ומהו אותו "אור אמת", גילוי אלקות שכולו רחמים?

היא תורת החסידות,

גילוי תורת החסידות של הבעל שם טוב הוא הרחמים העצומים של ה', כידוע אצלנו[יב] ש"רחמים עצומים" באים ממקום האמונה, רדל"א, מ"חביון עוז העצמות"[יג] שברדל"א.

אשר הנחילנו אבותינו רבותינו הק׳ בתורתם והדרכתם, נוסף על אצילות אור המאיר מורנו הבעש״ט נ״ע

המשיח אמר לבעל שם טוב[יד] שיתגלה כאשר "יפוצו מעינותיך חוצה" – "מה שלמדתי אותך והשגת", וכאן כותב בסדר הפוך – התורה של הנשיאים, רבותינו נשיאינו, מה שכל רבי השיג בעצמו, וזה נוסף על המקור, מה שמשיח בעצמו מלמד, "אצילות אור המאיר" שהיא "מורנו הבעש"ט נ"ע".

אשר מדור לדור ונשיא לנשיא נתגלה אור בהיר מקדש הקדשים.

הרבי מדגיש כאן שאור הבעל שם טוב מאיר בכל דור ודור יותר ויותר, נוסף על מה שכל אחד מרבותינו נשיאינו בהמשך מאיר בעצמו. הנושא הזה, של התגברות הארת הבעל שם טוב, יוסבר באריכות מתוך הביאור בחסידות שהוא עיקר המכתב:

ב. השפעות באתערותא דלעילא על נפש האדם

אתערותא דלתתא וארבע דרגות אתערותא דלעילא

וביאור הענין, הנה כל הגילוים המתגלים מלמעלה ונקראים בשם אתערותא והגילוים הם בשני אופנים, אם מצד עצמם או שבאים על ידי עבודה ופועל

כלומר, בכללות יש שני סוגי גילויים מלמעלה, שנקראים אתערותא דלעילא (אתעדל"ע) – כאלה שבאים בלי אתערותא דלתתא (אתעדל"ת) וכאלה שבאים עם אתערותא דלתתא.

[וכללות הגילוים דאתעדל״ע מתחלקים לארבע דרגות.

הוא יסביר שמדרגת הנפש בנרנח"י היא האדם עצמו וכללות הגילויים מלמעלה, כנגד רוח-נשמה-חיה-יחידה. גם ברביעיה הזו יש כמה דרכים לחלק. חלוקה פשוטה היא שהרוח היא בלי אתעדל"ת כלל וכל השאר באים אחרי אתעדל"ת. השאלה היא רק כמה הם לפי ערך האתעדל"ת שקדמה להם. ככל שעולים הגילוי לא לפי האתעדל"ת, אבל היא ישנה וקדמה להם. על החלוקה הזו אכן כתוב הרבה פעמים בכתבי האריז"ל[טו] שבתחלה יש לאדם נ"ר (נפש-רוח), והתוספת היא הנח"י (נשמה-חיה-יחידה). כאן הוא אומר, כפי שתיכף נסביר יותר, שהאדם עצמו הוא נפש, ועל הנפש, שהיא הכלי, יש ארבעה אורות, רוח-נשמה-חיה-יחידה.

עכשיו הוא מונה בפירוט את ארבע הדרגות של האתעדל"ע:

"חפץ חסד" – התעוררות שנועדה לעורר

א) אתערותא דלעילא לעורר אתערותא דלתתא,

זו התעוררות שבאה מלמעלה בלי אתעדל"ת, אבל היא שייכת אליה באופן של "הרואה את הנולד"[טז], כי התכלית של האתעדל"ע הזו היא לעורר את האתעדל"ת.

כעת הוא יסביר זאת גם ביחס לבריאת העולמות וגם בנוגע לאדם (שהוא עולם קטן[יז]):

בענין העולמות הוא מה שהתהוות העולמות ותחלת קיומם הוא מצד כי חפץ חסד הוא,

ידוע בחסידות[יח] שיש חיות ויש קיום, כאשר בקיום יש ממד של מקיף כדי לקיים את החיות. כאן הוא מדבר גם על "התהוות העולמות", שהולכת עם חיות ("'ואתה מחיה את כולם', אל תקרי 'מחיה' אלא 'מהוה'"[יט]), וגם על "תחלת קיומם". הכל בא מצד "חפץ חסד" – חסד הוא ראשית מדות הלב, "יומא דאזיל עם כולהו יומין"[כ] (כפי שנדרש על הפסוק "יומם יצוה הוי' חסדו ובלילה שירֹה עמי"[כא]). הוא יסביר שמדרגה זו כנגד הרוח, שהיא כללות מדת הלב. הרוח לא מתעוררת מצד עצמה, אלא אם כן מעוררים אותה – התעוררות מלמעלה כי ה' "חפץ חסד".

ובענין הנשמות הוא שמעוררים מלמעלה כמבואר בענין ונוזלים מן לבנון [המשכה משרש הנשמה, שאינו מודע להארת הנשמה המלובשת בגוף.] בענין הרהורי תשובה שנופלים בלי שום הכנה.

"לבנון" הוא שרש הנשמה, שאינו מודע להארת הנשמה המלובשת בגוף, המזל של הנשמה ממנו "נוזלים" גילויים לנשמה שבגוף. מאותו מקור באים לאדם באופן פתאומי הרהורי תשובה[כב]. זו מדרגת "חפץ חסד הוא" לגבי הנשמות. הרבי לא חוזר כאן על הביטוי, אבל פשוט שאותו ענין – ה' "חפץ חסד", רוצה שהמדות תתעוררנה. תיכף נסביר יותר את הנקודה הזו.

המשכה על ידי עבודה מודעת

ב) אתערותא דלעילא הבאה ע״י אתערותא דלתתא בתומ״צ ובעבודה שבלב.

"עבודה שבלב" היא מצד אמא, הבינה. הלב לא מתעורר מצד עצמו – צריך עבודה, שהיא התבוננות. כאן, בעבודה שבלב וכמובן גם בתורה ומצוות, כבר יש תודעה של רצון ה' – אני רוצה לעשות את רצון ה'. האתערותא דלעילא כאן מתחילה כבר מאתערותא דלתתא שבאה מתוך תודעה, ממוחין, לכן היא קשורה לנשמה (עליה נאמר "ונשמת שדי תבינם"[כג]), כמו שהוא יסביר.

והענין אינו דורש ביאור כי ידוע ומפורסם הוא באר היטב בכמה וכמה מאמרים כמבואר בענין רוח אייתי רוח ואמשיך רוח.

מה פירוש "רוח אייתי רוח ואמשיך רוח"[כד]? יש רוח של האדם ("רוח") שמביאה כנגדה רוח מלמעלה ("אייתי רוח") וממשיכה רוח ("ואמשיך רוח") ממקום עוד יותר עליון, מ"לעילא ולעילא". זהו חידוש – הייתי חושב שרק ה"רוח אייתי רוח" שייכת למדרגה הזו, של אתעדל"ע שלפי האתעדל"ת, אבל הוא אומר שגם ה"אמשיך רוח" קשור עדיין להתעוררות מצד האדם. גם כאן, אפילו שבא בעקבות עבודת האדם, רואים שה' נותן יותר ממה שכאילו מגיע לך – "אייתי רוח ואמשיך רוח" והכל נחשב "באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא".

מתנה למי ששלם בעבודתו

ג) אתערותא דלעילא בדרך מתנה ואינה באה ע״י העבודה דאתערותא דלתתא

לא שאין את העבודה – היתה כבר עבודה קודם, אחרת לא היה בא גילוי במדרגה זו. אבל הגילוי בכלל לא לפי ערך העבודה, לא גילוי שהאתעדל"ת מביאה, לא "רוח אייתי רוח ואמשיך רוח".

כי [האתעדל"ת הזו של האדם] אינה מסוג זה שתוכל לעורר האתערותא דלעילא

האעתדל"ע כאן נקראת מתנה – היא לא שכר על העבודה של האדם שקדמה לה. הביטוי "דרך מתנה" מיד מזכיר את הפסוק "עבֹדת מתנה אתן את כהֻנתכם"[כה]. כמו שכתוב בתניא, בכמה מקומות, "עבֹדת מתנה" היא בכלל לא לפי ערך העבודה הקודמת של האדם. באגרת הקדש "תתן אמת ליעקב"[כו] מסביר אדמו"ר הזקן ש"עבֹדת מתנה" היא ה'חתימה' של ה' על עבודת האדם – שה' חותם על העבודה, מאמת אותה, עם אמת שהיא רק מה'. שוב, בכמה וכמה מקומות בתניא[כז] מסביר אדמו"ר הזקן ש"עבֹדת מתנה" היא בעצם "אהבה בתענוגים"[כח] (כמו שהסברנו אתמול).

איך זוכים למתנה הזו?

ורק בשלימות ה[א]תעדל״ת

המדרגה הזו תלויה במושג שלמות – שלמות היא כל מה שאדם יכול לעשות בעצמו. כמו שכתוב בתניא[כט] (שלמדנו אתמול), אהבה בתענוגים שורה רק על מי שהוא שלם ביראה. הוא לא כותב בפירוש שהיינו יראה תתאה ויראה עילאה. "שלם ביראה" פירושו שהוא עשה את המקסימום שהוא מסוגל לעשות ביראה. גם כאן, מי שעשה את המקסימום שהוא בתור אדם מוגבל, קרוץ מחומר וכו', יכול לעשות – "כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה"[ל], אין שני אנשים דומים, לכן אי אפשר להגדיר מה העבודה כאן, רק לומר שעבד בשלמות – מגיע למדרגה השלישית:

דבזה עביד נייחא דרוחא כבי׳ למע׳

האדם עושה נחת רוח בכך שהוא ממצה את כוחותיו ואת רצונו הטוב עד הסוף. לא העבודה בפני עצמה עושה נחת רוח, אלא העובדה שהאדם השלים אותה, עשה את המקסימום.

הנה אז נותנים לו אתעדל״ע

מתנה אני נותן למי שעשה לי נחת רוח ("אי לאו דעביד ליה נייחא לנפשיה לא הוה יהיב ליה מתנתא"[לא]). כבר יש כאן שייכות מיוחדת לבית המקדש, שיבנה במהרה בימינו, כי כל הקרבנות הם "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני"[לב]. לכן יש הרבה תנאים לגבי כשרות הקרבן, שתלוי במחשבה נכונה[לג]. מי שמקריב קרבן בבית המקדש צריך להיות שלם, למצות את כל כוחות הנפש. אם מצליחים – עושים בכך נחת רוח. כנראה סבת החורבן היא שלא השלימו את האתעדל"ת. כלומר, פשוט לא עשו נחת רוח, כמו שכל הנביאים צועקים 'מה לי הקרבנות שלכם וכו'?!'[לד]. כל בית המקדש הוא בשביל נחת-רוח, בשביל לתת את "עבֹדת מתנה אתן את כהֻנתכם" – כל עובדי המקדש הם כהנים וה' רוצה לתת להם את המתנה. אם לא עושים נחת רוח – לא שייך, לא צריך את בית המקדש. בקיצור, שנזכה לעשות נחת רוח!

שהוא גילוי אור נפלא ונשגב במאד בדרך מתנה.

בביטוי "אור נפלא ונשגב במאד" הוא רומז למדרגות בכתר, שנקרא "פלא עליון"[לה] – זהו אור שבא מהכתר. בהמשך הוא יאמר שהמדרגה הזו היא כנגד החיה. בנפש לפעמים החיה היא חכמה[לו], במבנה של נרנח"י, אבל מצוי יותר בחסידות[לז] שהחיה היא חיצוניות הכתר והיחידה פנימיות הכתר, עתיק ואריך. גם אריך הוא כבר "אור נפלא ונשגב מאד".

החן של מי ששלם במהותו

עיקר החידוש במכתב הוא החלוקה בין המדרגה השלישית למדרגה הרביעית, שבדרך כלל כתובות יחד (אפילו במ"מ שנדפסו כאן בספר למכתב)[לח]. המדרגה השלישית היתה מתנה – מה יותר ממתנה?

ד) אתעדל״ע בדרך מציאות חן.

הקשר בין המדרגה השלישית והרביעית, בין המתנה והחן, שבדרך כלל כתובות יחד, רמוז בביטוי שמביא רש"י בתחלת פרשת ואתחנן – "אין חנון בכל מקום אלא לשון מתנת חנם. אף על פי שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים אין מבקשים מאת המקום אלא מתנת חנם. לפי שאמר לו 'וחנותי את אשר אחון' אמר לו בלשון 'ואתחנן'". בביטוי "מתנת חנם" יש גם מתנה וגם חן (אך הדגש ב"ואתחנן" הוא כמובן החן, המדרגה העליונה כאן)[לט].

והענין הוא דהנה ענין המתנה הרי עכ׳׳פ יש לה שייכות אל האתעדל״ת, ועם היות שאינה באופן ב׳ כנ״ל אבל בכל זה ה״ה באה רק באופן מתנה, דהנה המתנה היא אי לאו דעביד לי׳ נייחא לא הוה יהיב לי׳,

השלמות הנ"ל, שמי ששלם באתעדל"ת שלו עושה נחת רוח למעלה ואז מקבל מתנה, היא אמנם לא מתנה לפי העבודה הפרטית אלא מתוך שלמות העבודה – אבל יש לה עדיין זיקה מסוימת לעבודה שקדמה לה. עכשיו יש משהו יותר מזה, לא שלמות העבודה, שעל ידה זוכה למתנה:

ולכן הנה יש עוד מדרי׳ באתעדל״ע שהיא באה רק מצד השלמות בעצם מהותו,

מה ההבדל? כאן עיקר הנקודה, עיקר ההשכלה של המכתב הזה – שיש שלמות העבודה ויש שלמות בעצם מהותו[מ]. אני יכול להסתכל מה אתה עושה ואני יכול להסתכל עליך בעצמך, כמו שמיד נסביר.

מי החתן שיזכה בבת היחידה?

חשבתי על משל בשביל כל המכתב הזה: אדם שיש לו בת יחידה, אהובה, הוא צריך עבורה חתן. איך הוא בוחר חתן לבתו? יש אבא שהולך לראש ישיבה ומבקש את הבחור הכי למדן כחתן לבתו, אבל יש אבא שפשוט רואה איזה בחור ואותו בחור מוצא חן בעיניו – הוא לא יכול להסביר בדיוק למה, אבל מציאת החן היא כזו שהוא אומר 'אני רוצה שהוא יהיה בן שלי, רוצה שהוא יהיה חתן שלי (חתן הוא כמו בן), רוצה לתת לו את הבת היחידה האהובה שלי'. התחושה הזו היא בכלל לא בגלל התורה שהוא למד ולא בגלל העבודה שלו. זו מציאת חן – אני מוצא את עצמי בתוכו[מא], משקף אותו. זו לא העבודה שלו אלא המהות שלו – הוא בעצמו.

זהו עיקר החידוש בכל המהלך: יש את כל מה שאדם עושה בחיים ויש את ה'הוא' – האדם בעצמו, המהות שלו. יש קליפות שמסתירות על המהות של האדם, לכן צריך להסיר אותן, הגם ש"הוי' יראה ללבב"[מב]. יש מאמר ארוך שהוצאנו לפני הרבה שנים[מג], "בקש הוי' לו איש כלבבו"[מד] – פסוק שנאמר על דוד המלך, שמוצא חן בעיני ה'. צריך לא להסתכל בעינים אלא בלב. אפילו שמואל, שקרא לעצמו "הרֹאה"[מה], חיפש את החתן-המלך הכי מהודר – במדות שלו, בתורה שלו, עם הפעולות הכי אהובות – אבל הוא לא רואה את האדם בעצמו. האדם עצמו הוא ה"איש כלבבו" של ה', זו מציאת החן, אז אני מוכן לתת לו את הבת היחידה.

כתוב בזהר, ביחס למשיח, שאת בת המלך נותנים ל"מאן דקטיל חויא בישא"[מו] – שלעניננו היינו שהורג את הישות שלו, עיקר מציאת החן הוא על ידי שפלות – שפלות אינה מעלה, שמישהו למד הרבה תורה או שעשה הרבה עבודה שבלב, אלא היא האדם עצמו. זהו ווארט חשוב, ששפלות היינו האדם עצמו – להסתכל בראי, כמו שאנחנו מסבירים[מז]. שפלות הולכת יחד עם חן, כידוע[מח] – "אשת חן תתמֹך כבוד"[מט] ו"שפל רוח יתמֹך כבוד"[נ]. אותו בחור, שיש לו שפלות בעצם, שפל רוח בטבע, מוצא חן בעיני ה' – "אל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי"[נא].

הוא מסיים להגדיר את המדרגה הזו:

ער איז ווי מען בעדארף זיין,

פעם ראשונה שצריך לומר כאן במכתב משהו באידיש... מעיד על כך שיש פה משהו בעצם. 'הוא כמו שצריך להיות' – הוא! הסימן שאתה כמו שצריך להיות הוא עצם השפלות שלך. אז, מה שלא תהיה – זה הכי טוב. אז המדרגה שלך היא כמו שצריך:

באמת לאמיתו,

את הקשר בין השפלות לאמת מכירים מהביטוי בו היה חותם הויטבסקער – "השפל באמת".

ונותנים לו מלמע׳ אתערותא, גילוי אור נשגב ומאד נעלה בדרך מציאת חן.

קודם היה "אור נפלא ונשגב מאד" וכאן "אור נשגב ומאד נעלה" – שתי מדרגות בכתר, כנ"ל.

ג. סוד נרנח"י

אורות הרחמים על כלי הנפש

עד כאן הצעת המהלך. כעת הוא בעצמו מסביר:

והנה ארבע דרגות אלו בענין הגילוים שלמעלה הן נגד הכחות שבמדרי׳ רוח נשמה חי׳ יחידה שבנפש, כי מדרי׳ נפש שבנשמה היא הכלי המקבלת השפעת וגילוי הכחות של המדרי׳ רוח נשמה חי׳ ויחידה שלמעלה ממנה ומתגלות בה.

הנפש עצמה אינה אחת המדרגות שהוזכרו, היא לא באה ברחמים – לא תלויה בהם. כשה' ברא את העולם בשם אלקים, במדת הדין, הוא ברא בעצם את הנפש של המציאות. כשהקב"ה בקש לברוא את העולם במדת הדין הוא רצה לברוא עולם בו לא מקבלים רחמים בלי התעוררות מלמטה – אתה רוצה רחמים? רוצה תגובה טובה ממני? תתאמץ בעבודה שלך, או לפחות תבקש רחמים, ורק אז תקבל! אתה צריך להתעורר מעצמך, אתערותא דלתתא. אבל הקב"ה "ראה שאין העולם מתקיים" – אם נחכה להתעוררות של העולם והאדם הוא עלול להטמע בקליפות, בתוך היאוש ר"ל. לכן "הוסיף עליו מדת הרחמים ולא עוד אלא שהקדימה"[נב] – הרחמים מתחילים עוד קודם לדין, באתערותא דלעילא הראשונה שבאה כאן ללא כל אתערותא דלתתא אלא כהקדמה שבאה לעורר אותה מלמעלה. זהו הסבר יפה ליחס בין הנפש למדרגות שמעליה[נג].

כמו שלמדנו הרבה פעמים[נד], בזהר כתוב[נה] שאדם מתחיל עם נפש והשאר תוספת, ואילו באר"י כתוב[נו] שהאדם מתחיל עם נ"ר והשאר תוספת – "אלו ואלו דברי אלקים חיים". הנפש קשורה לגוף, כמו שלמדנו לאחרונה[נז], ובעצם היא חיבור הגשם והרוח – הביטוי שחוזר באגרת הזו שוב ושוב. החיבור, עליו נאמר[נח] "מפליא לעשות"[נט], הוא על ידי הנפש – "הדם הוא הנפש"[ס] והחיות מתלבשת בדם[סא]. חייבת להיות הנפש, כי אם אין נפש אין רוח, והגשם בפני עצמו הוא מת. הנפש היא "נפש חיה" – "ויהי האדם לנפש חיה"[סב]. הנפש היא בעצם הכלי שעל גביו צריכים לבוא כל הרחמים[סג] – היא ה"אלהים", מדת הדין.

רוח ונשמה: גילוי מרומם ועבודה מודעת

וביאור הענין דהגילוי דאתעדל״ע לעורר האת[ע]דל״ת הוא מבחי׳ רוח דנשמה והיינו שההתגלות באה במדרי׳ רוח

הגילוי הראשון הוא אור ורחמים שמתגלים אצלי בדרגת הרוח שבי. איך הסברנו קודם? אמרנו שהרוח שבי היא מדות הלב. גם המלה רחמים גופא מתחילה רוח, כידוע[סד], סוד "ורוח אלהים מרחפת על פני המים"[סה]. התופעה הראשונה של האתערותא דלעילא, "הכל הולך אחר הפתיחה"[סו] של כל מדרגות האתעדל"ע, היא רוח – היא באה להפיח בי רוח.

והוא סוד רוח ממרום

רוח שבאה מלמעלה, בלי אתעדל"ת. הרוח שיורדת, "עד יערה עלינו רוח ממרום"[סז], מתגלה בדרגת הנפש שנקראת רוח:

דהגילוי ממרום מתגלה במדרי׳ רוח

ולכן הנה פעולתה מה שמגביה את רוחו,

אפשר היה לומר גם 'שמרומם את רוחו' – "רוח ממרום".

האתעדל"ע לעורר אתעדל"ת היא כמו ההתגלות אצל השופטים, שה' מגביה את רוחו של השופט. כך מוצאים אצל גדעון[סח] ויש עוד הרבה דוגמאות[סט]. תיכף, בהמשך האגרת, הוא יאמר איך ההתגלות הזו היתה אצל משה רבינו והבעל שם טוב. שוב, הגילוי הראשון הוא שה' מגביה את רוחי. כמו שאומרים[ע] שבתחלת העבודה, כאשר אדם צריך לקום ולפעול משהו גדול[עא], שמצד החיצוניות של השפלות שלו הוא לא מרגיש שייך אליו בכלל – צריך דווקא לתת לו הרגשת "ויגבה לבו בדרכי הוי'"[עב], לרומם את רוחו.

אם מדובר באדם "שפל באמת", כמו המדרגה העליונה כאן, בסוף הוא באופן טבעי יבטל את עצמו – יחזור להיות אין ואפס. בתניא[עג] מופיע כמה פעמים הביטוי "אין ואפס המוחלט". ראיתי ווארט יפה, ש"אין" הוא דבר שהיה לי וכעת אין, "הילד איננו"[עד], ו"אפס" הוא דבר שאף פעם לא היה לי. זהו פשט פשוט ב"אין ואפס". יש בכתר "רישא דאין" ורדל"א – האמונה הפשוטה היא אפס, כך כתוב[עה], אין תפיסה, "לא ידע ולא אתיידע". אין הוא התאיינות. לפעמים אין כולל הכל, אבל כאשר מחלקים לאין ואפס – זו החלוקה. אותו אחד שהוא אפס – בהתחלה מגביהים אותו ומרוממים את רוחו, נותנים לו את הכח ליזום, ובסוף הוא ממילא חוזר להיות אפס, "זרוק חוטרא אעיקרא קאי"[עו].

עד כאן המדרגה הראשונה, בלי אתעדל"ת, וכעת הוא מוסיף את המדרגה השניה:

והאתעדל״ע הבאה בהעבודה דאתעדל״ת היא ההתגלות במדרי׳ נשמה,

אמרנו כלל שכל אתעדל"ת צריכה מוחין – אין אתעדל"ת, גם במדות, בהולדת אהוי"ר, בלי מוחין. לכן שייך לנשמה, "נשמת שדי תבינם". נשמה היא בינה, כנ"ל.

חיה ויחידה: שמירה והתאחדות

המדרגה השלישית:

הגילוים דאתעדל״ע בדרך מתנה מתגלים במדרי' חי' שבנשמה דמדרי׳ חי׳ היא ממדרי׳ המקיפים,

דבר שמקיף אותי לגמרי, שאני בתוכו. כתוב[עז] שבדרך לערי מקלט היו שלטים עליהם כתוב "מקלט מקלט" (בגימטריא משיח). אנחנו מסבירים[עח] את הכפילות של מקלט – "מקלט" שאני קולט אותו ו"מקלט" שאני נקלט בתוכו. המקיף הוא המקלט שאני נקלט בתוכו.

ב"תפלה קודם הלימוד"[עט] אנחנו קוראים לחיה "דבקות הבורא" – מאד מתאים לכאן. ליחידה אנחנו קוראים הפצת המעינות, מסירות נפש להפיץ את המעינות עד ביאת ינון – זה גם מקיף אותי. צריך להקלט בתוך השליחות.

דמעלת המקיף על הפנימי, שהפנימי מחי׳ והמקיף מחי׳ ושומר,

החיות שייכת לפנימי, אבל כשאתה נקלט בתוך הדבר הוא שומר אותך. סתם מקיף הוא כח שומר, שאי אפשר לחדור אליך – אי אפשר להפסיק את חבל ההתקשרות, הוא שומר ואתה נקלט בתוכו.

כעת הגילוי הכי גבוה:

והגילוי דאתעדל״ע בדרך מציאות חן מתגלה במדרי׳ יחידה שבנשמה שהוא התאחדותה ביחידו של עולם יתברך.

ברגע שמתייחדים, מתאחדים לגמרי, קורה מה שמתאר הבעל שם טוב במשל שנהג לומר לפני התקיעות[פ]: ברגע שבן המלך, שבמסירות נפש עבר את כל החומות והמניעות, הגיע עד המלך ועד בכלל – המלך אומר לו לפנות אחורה והוא רואה שלא היו אריות ונמרים ונחשים, לא היו חומות, הכל מישור. במדרגה הרביעית, לאו דווקא שהכל מישור, אבל דווקא מהמקום של ההתאחדות האדם מזדהה לגמרי עם רצון ה'. רצון ה' הוא שיגיע החוצה, שישפיע, לכן המדרגה הזו קשורה לשליחות. קודם היה צריך במסירות נפש לעבור הכל כדי להגיע לאבא, ואחר כך פונה החוצה ומתחיל בעצמו להיות מלך. זו ההתאחדות – "עבד מלך מלך"[פא] והוא "בן שנעשה עבד שנעשה בן", כמו שאנחנו מסבירים[פב]. לכן אמרנו שהמדרגה העליונה, החן הזה, היא להיות בן של ה' או חתן של ה'.

ד. המדרגות אצל משה רבינו, הבעל שם טוב והמשיח

ארבעת הגילויים אצל משה רבינו

כעת מדגים הרבי הקודם איך כל ארבע המדרגות מופיעות בפירוש אצל משה רבינו:

והנה ארבעה אופני[ם] אלו בסוגי האתעדל״ע מצינו בהגילוים עליונים שנתגלו למרע״ה,

דגילוי הראשון הי׳ באתעדל״ע מצ״ע שלא ע״י עבודת משה כמ״ש וירא מלאך ה׳ אליו וגו׳ שהיא האתעדל״ע לעורר האתעדל״ת,

המלאך הופיע בשביל לעורר אותו – החזיון של "הסנה בֹער באש והסנה איננו אֻכל"[פג] היה בשביל לעורר-להגביה את רוחו, שירצה לבוא. תכלית כל הגילוי היתה להטיל עליו שליחות לעם ישראל, דבר שברוב צניעותו ושפלותו הראשונה הוא לא הרגיש שייך אליו כלל, עד שהתווכח שבעה ימים ושבעה לילות עם הקב"ה כי לא רצה ללכת[פד]. צריך להגביה אותו, ודווקא המראה של "הסנה בֹער באש והסנה איננו אֻכל" השפיע עליו. יש הרבה פירושים מהו הסנה הבוער – יש מפרשים שהולך עליו בעצמו[פה], יש מפרשים שהולך על עם ישראל[פו] – אבל בכל מקרה מראה סנה השפיע עליו השפעה של אש קדש שתבער תמיד, לא תכלה, תשאר קיימת.

והגילוי השני כדכתיב ויקרא אליו וגו׳ משה משה וגו׳ בא ע״י עבודת משה

רק כשהוא נגש, עשה איזה צעד מעשי להתקרב:

כמ״ש אסורה נא וארא וגו׳ ופרש״י אסורה מכאן להתקרב שם

רואים שדי בתנועה הזו כדי לקרוא לעבודתו אתעדל"ת שממנה זוכים לאתעדל"ע במדרגה יותר פנימית, מדרגה של מוחין – שמשה רבינו כבר רוצה לראות מה קורה כאן, להבין את הפלא הזה של "הסנה בֹער באש והסנה איננו אֻכל". ברגע שיש מוחין יש אתעדל"ת, כפי שהוא ממשיך וכותב כאן בפירוש:

שהיא עבודה ע״פ טו״ד

הפעם היחידה כותב כאן שעבודת הנשמה היא עבודה על פי טו"ד.

אשר בכל יום ויום נתעלה בעבודתו

"ילכו מחיל אל חיל"[פז], חילא דאורייתא. זהו גם כלל גדול בכל מה שלמדנו על המסעות[פח] – הכל מוחין, טעם ודעת.]

ובאתעדל״ת אתעדל״ע,

והגילוי השלישי בהגילוים העליונים באתעדל״ע בדרך מתנה הי' במ״ת וכמבואר בענין ישמח משה במתנת חלקו כמ״ש בסידור השל״ה בשם האריז״ל דעם היותו מתנה בכ״ז שייך עכ״פ לעבודתו השלמה,

בגלל שלמות עבודתו עד אז – מדגיש את המלה "השלֵמה". כתוב ש"לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן"[פט] – נבואת משה ב"זה"[צ], עיקר הנבואה שלו, מתחילה במן. המדרגה הזו כבר קשורה לשלמות העבודה שלו, שהוא כבר יכול להתנבא ב"זה הדבר". המשכת המן לעם ישראל היא עצמה מתנה. כתוב[צא] שהיו שלש מתנות טובות, והמתנה של משה רבינו היא המן – "מן הוא כי לא ידעו מה הוא"[צב]. כך הוא הכשיר גם את עצמו וגם את כולם למתן תורה. במתן תורה משה מחיצה בפני עצמו ואהרן מחיצה בפני עצמו וכך הלאה[צג] – תלוי בשלמות העבודה של כל אחד ואחד.

והגילוים דאתעדל״ע בדרך מציאת חן מתגלים במדרי' יחידה שבנשמה כמבואר בענין קרני ההוד.

מציאת החן של משה בעיני ה', "כי מצאת חן בעיני"[צד], התבטאה בסופו של דבר בקרני ההוד להן זכה (ה"נפלאֹת אשר לא נבראו בכל הארץ ובכל הגוים", עליהן נאמר[צה] "וראה כל העם אשר אתה בקרבו את מעשה הוי' כי נורא הוא אשר אני עֹשה עמך"[צו]). כתוב שמשה רבינו "לא ידע כי קרן עור פניו"[צז]. כאן רואים מאד יפה, שזהו גילוי של מהותו – לא של מה שהוא עבד. שוב, אמרנו שעבודת האדם נוספת עליו בעצמו – זהו עיקר הווארט של כל המהלך, וכאן רואים אותו מאד יפה. קרני ההוד הן משה בעצמו, שהוא אחד ממש עם האלקות, עד כדי שפחדו מפניו ולא יכלו להתקרב אליו. רש"י מסביר[צח] שלא יכלו להתקרב בגלל החטא, שהרי קודם ראו את השכינה ולא הזדעזעו וכאן אפילו מפני משה רבינו פחדו, אבל הפנימיות היא אחרת – כאן מתגלה שהאדם הוא ממש אלקי, "עצמות ומהות כמו שהלביש את עצמו בתוך גוף"[צט], הם ראו את ה"מחציו ולמעלה אלקים"[ק]. משה עצמו "לא ידע" כי הגילוי בא מרדל"א, אמונה פשוטה – זהו החן. זהו גם הסימן שהקב"ה לוקח את משה רבינו לחתן לבת היחידה שלו, כנסת ישראל.

עד כאן ארבע המדרגות לגבי משה רבינו.

ארבעת הגילויים אצל הבעל שם טוב

עכשיו יפרט הרבי הקודם את ארבע המדרגות אצל הבעל שם טוב, ה"אתפשטותא דמשה"[קא] העיקרית:

מורנו הבעש״ט נ״ע הוא בחי׳ ומדרי׳ משה ראש נשיאי ישראל במשך כל הדורות עד הזמן הבהיר דהתגלות משיח צדקנו בקרוב ממש, והגילוי׳ העליונים שנתגלו למורנו הבעש״ט בסוגי אתעדל״ע הם ג״כ בארבעה אופנים

א) אתעדל״ע לעורר האתעדל״ת להתגלות.

כמו משה רבינו, גם הבעל שם טוב לא רצה להתגלות – הוא השתדל לא להתגלות, כמו הרבה צדיקים נסתרים. יש בענין כמה תיאורים ארוכים ויפים של הרבי הקודם, שנדפסו כהוספות לכתר שם טוב[קב]. בשביל לעורר אותו, לומר לו שהוא צריך להתגלות, צריך היה לתת לו זריקת עידוד גדול ביותר – אחיה השילוני היה צריך לומר שעליו להתגלות. זו הרוח ממרום אצל הבעל שם טוב – אחיה השילוני מגביה את רוחו, "ויגבה לבו בדרכי הוי'".

ב) הגילוים באתעדל״ע בתורה ובאותות ומופתים ע״י העבודה באתעדל״ת.

על ידי עבודת הבעל שם טוב הוא זכה להשיג, "מה שהשגת", ללמד את הדברים וגם לשמוע מפי משיח שזו שליחותו. הוא גם קבל כח לעשות מופתים גלויים בקרב הארץ[קג]. כתוב בפירוש[קד] בתניא שהמופתים שהצדיק עושה הם מדת הרחמים – זו דוגמה שהגילוי מלמעלה הוא מדת הרחמים.

למדרגה הזו שייכים כל סיפורי הבעל שם טוב, אבל לא המשך כל הדורות ממנו והלאה. החלוקה כאן מאד יפה, שהפנימיים, הרוח והנשמה, מתייחסים אליו, אבל המקיפים, החיה-יחידה, לתלמידיו ולדורות הבאים עד משיח:

ג) הגילוים באתעדל״ע בדרך מתנה בתלמידיו החבריא קדישא לתת להם כח ועוז להנחיל את אור התורה והעבודה לדורותיהם

המדרגה הבאה היא הופעת הבעל שם טוב בתלמידיו. מקיף הוא מעגל – יש מקיף הקרוב, מעגל קרוב, ומקיף הרחוק, המעגל הרחוק. במעגל הקרוב של תלמידי הבעש"ט מתגלה החיה שלו. כתוב[קה] שבכלל חיה-יחידה מתגלים במה שמחוץ לאדם, במה שעליו לתקן. כאן האור שלו מאיר כלפי חוץ ממנו – זהו גילוי שלו. החיה מתגלה במעגל הקרוב, בתלמידיו, והיחידה, המקיף הרחוק, מגיעה עד למעגל הרחוק ביותר:

ד) הגילוים דאתעדל״ע בדרך מציאת חן להנחיל את כל ישראל את הכח דמס"נ על מדות חסידות.

חשוב לשים לב שלא מדובר כאן על תורת החסידות, אלא דווקא על המדות שהחסידות מלמדת, כמו שמיד נסביר יותר.

רואים כאן שמקיפי החיה-יחידה לא מוגבלים בזמן. נפש-רוח-נשמה מוגבלות בזמן וגם בגוף שלו – כל זמן שחי עלי אדמות – אבל דווקא לאחר ההסתלקות מהגוף מתפשטות בגלוי החיה ועוד יותר היחידה שלו. בתניא[קו] אדמו"ר הזקן אומר שאחרי הסתלקות הצדיק קל יותר לקבל את הרוח שלו, את המדות העצמיות שלו, וכאן כתוב שעיקר ההתפשטות אחרי ההסתלקות היא היחידה. אין כאן סתירה – במכתב כאן מודגש שמדרגת היחידה היא "מסירות נפש על מדות חסידות", מסירות נפש דווקא על המדות הטובות ששייכות לרוח (ובתניא הדבר רמוז בכך שהמדות הטובות שם הן אהבה-יראה-אמונה, כנגד חסד-גבורה-תפארת[קז], ולא כמו שבדרך כלל מוסברות שלש המדות הללו, אהבה-יראה-רחמים – הרחמים שם עולים לראש העליון שבכתר, רדל"א שפנימיותו אמונה, ל"רחמים עצומים" של הכתר, כנ"ל).

מסירות נפש על אהבת ישראל – חן המדות הטובות

נרחיב את הנקודה האחרונה, הקשר בין היחידה לרוח, מדות הלב (עליו כתוב "ז"א בעתיקא אחיד ותליא"[קח], כמו שמסביר רבי אייזיק מהומיל[קט]):

הדגש כאן בסוף הוא מסירות נפש על מדות חסידות. למה צריך לכתוב מדות חסידות? שיכתוב חסידות בכלל, או משהו אחר. התכלית של ההפצה, שמגיעה בסופו של דבר לכולם (אפילו לאומות העולם, כמו שנסביר), היא המדות הטובות של החסידות. מה המדה הטובה העיקרית? אהבת ישראל. ב"היום יום" של ח' אב יש ווארט ממש חזק[קי], שלא זוכר אם הדגשנו במיוחד בעבר, פתגם של הרבי המהר"ש – "מהי הפעולה של חסידות ויראת שמים, כאשר העיקר חסר – אהבת ישראל, ועוד לגרום חס ושלום צער אל הזולת?!". כל היראת-שמים שלך לא שוה אם חסר לך העיקר, אהבת ישראל, ועוד יותר – שאתה לא מרגיש שאתה פוגע במישהו, שאתה אטום ואדיש לפגיעה בזולת. אם תשאל סתם חסיד היום מה הבסיס של הכל הוא יאמר קבלת עול מלכות שמים, יראת ה' – הוא חושב שלכך הרבי מתכוון, אבל ב"היום יום" הרבי כותב שהיראת-שמים שלך, כל מה שנראה כמו הבסיס של היהדות, לא שווה אם חסר לך העיקר האמתי, אהבת ישראל.

על אהבת ישראל צריך מסירות נפש – מסירות נפש על יהודי שאינך מכיר ושלא ראית מעולם, כמו שגם כתוב בלוח "היום יום"[קיא] בשם הבעל שם טוב. יחד עם מדת אהבת ישראל עוד מדה עצמית של החסידות היא שפלות[קיב]. הנחלת המדות האלה לכלל ישראל היא עיקר החידוש של החסידות – החידוש של אהבת ישראל והחידוש של השפלות והרחמים[קיג] בכל רגע ורגע. צריך שהכל יהיה במסירות נפש, שהיא היחידה שבנפש. ההגדרה של חסיד שהוא מקדים את טובת הזולת לטובתו שלו, "חסיד שורפן"[קיד] – הוא מוכן לגרום נזק לעצמו כדי להיטיב לזולת[קטו], זו מסירות נפש. זו מדה של הבעל שם טוב, שוודאי לא היתה מושגת לפניו – ההרגשה שהזולת חשוב ממני בעצם, התובנה הזו היא הפיכת החסידות למוטבעת בעצם היהדות.

המדרגה העליונה כאן, היחידה, היא מציאת חן. מה הכי מוצא חן? משהו טבעי, שאתה מענטש. הדוגמה העיקרית לכך שהעיקר בסוף הוא המענטשליכקייט, שאתה אדם טוב, היא רבי עקיבא. המשל שלנו היה אב שמחפש חתן לבתו, אבל יכול להיות גם שהבת מחפשת לעצמה, והדוגמה העיקרית היא רחל שבחרה ברבי עקיבא – הוא לא היה עשיר, לא מיוחס ולא תלמיד חכם, אבל היא ראתה שהוא אדם טוב, "צניע ומעלי"[קטז]. זו מציאת החן, ה"איש כלבבו" – לזהות את המדות הטובות המושרשות בעצם היהודי. זהו עיקר החיבור בין הרוח ליחידה – היחידה היא המדרגה של מציאת חן ומה שמוצא חן הוא המדות הטובות שהופכות להיות טבע[קיז], מדות טובות שמושרשות בעצם המהות של האדם, עד כדי מסירות נפש.

התעצמות הופעת הבעל שם טוב

והנה אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא, בכל דור ודור עד ביאת משיח צדקנו הוא אתפשטותא כחו של מורנו הבעש״ט נ״ע, וההתגלות בכל דור הוא גילוי אור עליון תקיף יותר

כתוב[קיח] שמקיף הוא גם מלשון תקיף. במקיפים, חיה-יחידה, גם יש דרגה מעל דרגה. בכל דור ודור, בכל נשיא ונשיא, אור מקיף ותקיף יותר – "גבֹה מעל גבֹה שֹמר וגבֹהים עליהם"[קיט]:

והוא לפי אופן סדר העילוים מעילוי אחר עילוי בנשמתו הקדושה של מורנו הבעש״ט נ״ע,

הצדיק אחרי ההסתלקות מתעלה בעילוי אחר עילוי ומופיע מלמעלה, כמו שכתוב בתניא באגרת הקדש כז, כמו השמש שמאירה מלמטה למעלה לששים ריבוא כוכבים[קכ].

כי בהיותו בעלמא דין הי' גילוי בחי' נר״נ

דהיינו הגוף שלו, ההתעוררות שלו – רוממות הרוח שלו – והמוחין שלו.

ואחר הסתלקותו מעלמא דין בסוד גדולים צדיקים כו'

"גדולים צדיקים במיתתם יותר מחייהם"[קכא], והוא חי, נקרא חי ("צדיקים במיתתן קרויים חיים"[קכב]), גדול יותר מהחיים המוגבלים כאן.

והגילוים בתלמידי תלמידיו ובדורות האחרונים הם הגילוים המתגלים ע״י מדריגת חי' יחידה של נשמת מורנו הבעש״ט נ״ע עד כי בעזרת נשמות הוד כ״ק אבותינו רבותינו הק׳ הנה המקושר אליהם וההולך בעקבותיהם, גם החלוש בכחות הגלוים בידיעת תורת החסידות יאמר גבור אני בעבודה בפועל ממש בהחזקת היהדות ובהרבצת תורה בכלל

היחידה של הבעל שם טוב מתגלה אצל מי שקשור לרביים – במה? לא ב"עבודה שבלב זו תפלה" אלא בשליחות[קכג].

ובהנהגה בדרכי החסידות בפרט.

בבית הפרטי של כל אחד ואחת, במדות החסידות הטובות של כל אחד ואחת.

"עד ביאת משיח צדקנו"

ה"אתפשטותא דמשה" גוברת מדור לדור "עד ביאת משיח צדקנו", שהוא היחידה הכללית בנשמות ישראל[קכד]. גם אצל המשיח רואים את הקשר שמודגש כאן בין היחידה, מסירות הנפש, לבין המדות הטובות, ששייכות לרוח:

המשיח מתואר בתנ"ך כרוח, כמו שקוראים השבוע במגלת איכה – "רוח אפינו משיח הוי'"[קכה]. כבר על ההופעה הראשונה של הרוח בתורה, "ורוח אלהים מרחפת על פני המים"^סג, אומרים חז"ל שזו "רוחו של מלך המשיח"[קכו]. מים הם הרבה פעמים חכמה[קכז], אבל הם יכולים להיות גם חסד[קכח] – "רוחו של מלך המשיח" מרחפת על פני המים של אהבת ישראל.

גם בנבואת ישעיהו, בפרק שלפי החלוקה שלנו יוצא השנה בתשעה באב, כל התיאור של המשיח הוא רוח – "ונחה עליו רוח הוי' רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת הוי'"[קכט]. אחר כך כתוב על משיח "והריחו ביראת הוי'"[קל], זהו קשר בין רוח לריח. היחידה כאן היא למלא את כל העולם בריחו של משיח – כמו שהרבי מדבר על המעלה של "אוירו של משיח"[קלא] – עד שכל העולם הופך להיות גן עדן עם הריח הכי טוב והכי מענג, הריח של המשיח, ריח של אהבת ישראל.

נרנח"י של משיח

אנחנו תמיד מדברים[קלב] על הנרנח"י של המשיח עצמו (נפש-רוח-נשמה-חיה-יחידה שביחידה), חמש המדרגות בפסוק "[א] הנה ישכיל עבדי [ב] ירום [ג] ונשא [ד] וגבה [ה] מאד"[קלג], ומסבירים שהביטוי שלהן הוא חמשת השלבים שמונה הרמב"ם: "[א] יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצות כדוד אביו כפי תורה שבכתב ושבעל פה ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה [ב] וילחם מלחמות ה'... [ג] ובנה מקדש במקומו [ד] וקבץ נדחי ישראל... [ה] ויתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד, שנאמר 'כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד'"[קלד]. איך מגיעים לכל האומות? על ידי שעם ישראל מוצא חן – שהמדות הטובות העצמיות שלנו, עד מסירות נפש, מבשמות את כל העולם בריח טוב.

אחרי ההסבר המחודש של הרבי הריי"צ כאן לנרנח"י מתבקש להתבונן בעוד מערכות של נרנח"י שאנחנו לומדים. אולי הכי דומה הנרנח"י שלמדנו במאמר "התקשרות לאחר ג' תמוז"[קלה], שם הנפש היא התקשרות למעשים הטובים של הרבי, הרוח היא התקשרות למדות הטובות שלו (והמדה הכי טובה ובולטת היא אהבת ישראל, עד כדי מסירות נפש), הנשמה היא התקשרות לתורה שלו, החיה היא התקשרות למבצעים שלו והיחידה התקשרות למבצע משיח. בעיקר בולט כאן הדמיון בחיה-יחידה – ההתקשרות למבצעים של הרבי מתבטאת בעיקר אצל השלוחים, בדומה לתלמידי הבעל שם טוב שהם השליחים שלו ("'שלוחו של אדם כמותו'[קלו] ממש"[קלז]), ומבצע משיח הוא כבר ההצלחה להגיע עם האור והמסר לכל העולם, מכח מי שמתמסר לחלוטין להפצה הזו. גם בנרנח"י שלנו ב"תפלה קודם הלימוד"^עז יש דמיון – "הנני רוצה ללמוד כדי שיביאני התלמוד לידי מעשה [נפש], ולידי מדות ישרות [רוח, כמו שהדגשנו כאן את המדות הטובות] ולידי ידיעת התורה [נשמה] ולידי דבקות הבורא [חיה, שכאן היינו עיקר כח תלמידי הבעש"ט] ולידי הפצת 'מעינֹת תהום רבה וארֻבֹת השמים נפתחו' ו'מלאה הארץ דעה את-הוי' כמים לים מכסים' בביאת גואל צדק במהרה בימינו אמן [יחידה, תכלית ההפצה של המשיח, כפי שנבאר כעת]".

אם נתמקד בנרנח"י של המשיח, בהתאמה לכך שכבר לא מדובר ב'סתם' נרנח"י אלא בנרנח"י שביחידה, יש כאן כמה חידושים. כבר חזרנו כמה פעמים שהמדרגה האחרונה, ההשפעה לכל העולם, היא בכח המסירות נפש על המדות הטובות, אז נרד משם ולמטה:

אצל הבעל שם טוב החיה היא הפעולה דרך המעגל הקרוב של התלמידים, ואצל המשיח החיה היא הפעולה על המעגל הקרוב של עם ישראל – קיבוץ נדחי ישראל[קלח] (לפני המעגל הרחוק, השפעה על העולם כולו). בשביל הפעולה הזו, כנראה, המשיח זקוק לשלוחים שיעזרו לו לקבץ את כל הניצוצות – צריך שליח בכל אתר ואתר, בכל פנה נידחת בעולם, שיביא לשם את דבר המלך וימשוך משם את הניצוצות-הנשמות. השלוחים מקבילים למעגל תלמידי הבעש"ט, כמו שהרגע אמרנו.

מדרגת הנשמה היא השכר שמקבלים בעקבות העבודה, שמתבטאת אצל הבעל שם טוב בכוחו לחולל מופתים. אצל משיח זהו בנין בית המקדש – המקום של העבודה, "ושם נעשה לפניך... כמצות רצונך"[קלט], והמקום בו רואים בגלוי איך העבודה מלמטה מזמינה התגלות מופתית מלמעלה, האש מן ההדיוט נענית באש מן השמים[קמ] ובקביעות מתחוללים נסים בבית המקדש[קמא].

מההקבלה יוצא כאן שהרוח, "יערה עלינו רוח ממרום", שאצל הבעל שם טוב היא הדחף להתגלות, מתבטאת אצל מלך המשיח בהתעוררות לנצח את האויב. אחרי שהוא בונה את תשתית המלכות שלו, מלכות לפי תורה, ההתעוררות המיוחדת מלמעלה, אתעדל"ע בלי אתעדל"ת, היא איזה רוח שלא חשבתי עליה קודם – תנופה של נצחון, עם בטחון וקשר חזק לה', בטחון שה' אתנו ויהיה "דידן נצח".

אבל החידוש הכי גדול כאן הוא דווקא במדרגה של הנפש, הבסיס שהכל שורה עליו – שעומד מלך מבית דוד שמחזק את בדק הבית ומחזר את עם ישראל בתשובה. למה זו הנפש של המשיח? כי "אין מלך בלא עם"[קמב]. עם הוא לשון עִם, העם צריך להיות עם המלך בדעה אחת ובדרך אחת. אם העם לא הולך עם המלך – זהו לא עם וממילא המלך אינו מלך. זהו היסוד שעליו באות כל שאר המדרגות, החל מהרוח ממרום לנצח ולכבוש את האויב. אם העם לא אתי בפנימיות, אני לא יכול להלחם ולנצח את האויב. יתכן שכל הנסיונות שכשלו בעבר לנצח לגמרי את האויב, גם של המלכים הגדולים, נבעו מכך שהעם לא היה מאה אחוז עם המלך, מדרגת הנפש לא היתה מוכנה.

אם נתרגם את הנקודה הזו לבעל שם טוב, יוצא גם חידוש חשוב, שלא כל כך דובר עליו: לפני שהבעל שם טוב התגלה, בהתעוררות רוח ממרום, הוא היה צדיק נסתר – אבל הוא לא היה בודד! הוא היה חלק מקבוצת צדיקים נסתרים, שבסוף הוא אפילו עמד בראשה[קמג]. כלומר, היה לו גיבוי רוחני חזק ביותר. כאשר גזרו עליו מן השמים להתגלות, כפי שאמר לו אחיה השילוני, היו בין הצדיקים הנסתרים שהבינו וידעו שהוא צריך להתגלות – היתה לו תמיכה. כתוב[קמד] שהבעל שם טוב לא הסכים לרדת לעולם בלי שהובטחו לו "ששים גִבֹּרים סביב"[קמה] – בפשטות מדובר בתלמידי הבעל שם טוב שלא היו מחבורת הצדיקים הנסתרים, בשלוחים שלו בהמשך (מדרגת החיה), אבל ודאי היו גם כמה מהחבורה הראשונה שלו, ממי שאפשר לקרוא להם חברי הילדות שלו. זו התשתית להתגלות מלמעלה ולכל העבודה של הבעל שם טוב בהמשך. שוב, הווארט כאן הוא שהנפש אינה בודדת. יש בכך מדרגות שונות, אצל המשיח כבר הכל בתוך מדרגת היחידה וגם הנפש שביחידה היא פעולה משיחית של תשובה של כל העם. זו תוספת חשובה לגבי המדרגה הכי בסיסית.

סיום האגרת

לאור כל זאת עונה הרבי הקודם לשאלתו של ר' ירחמיאל, תוך הדגשה חוזרת ונשנית של חיבור הגשם והרוח – ברכות והדרכות לבריאות ולהפצת תורה:

בדבר שאלתו בענין הישיבה אם מצב בריאותו מתאים צריך לקבל זאת כי הוא דבר גדול ומאד נעלה והשי״ת ישלח לו רפואה ויחזקהו ויאמצהו בגשם וברוח, שיוכל להמשיך עבודתו הק׳ בהחזקת היהדות והרבצת תורה ויראת שמים מתוך בריא[ו]ת הנכונה מתוך פרנסה בהרחבה ומתוך התחזקות בדרכי החסידות...

יפרוש גיני בשלום ידידנו אנ״ש שי׳ ויגיד להם את ברכתי כי ישפיע להם השי"ת שפעת חיים וברכה מרובה בגשמיות וברוחניות ואתענין לדעת בפרטיות מהנעשה אתם.

ידידו הדו"ש ומברכו.

ברוך ה' סיימנו את כל האגרת היפה הזו.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• ה' מגלה לי אור אלקי כי הוא אוהב אותי ומרחם עלי (ולא כי מגיע לי).
• "בראשית ברא אלהים" – בראשית הכל צריך ה' לתת בריאות כדי שנוכל לגלות את אלקותו בעולם.
• צריך לחבר את הגשם והרוח – ואז יתגלה שהכל רוחניות.
• אור הבעל שם טוב עצמו מתחזק בכל דור ודור (מלבד הארת רבותינו נשיאנו הבאים אחריו).
• אתעדל"ת הקודמת לאתעדל"ע מופיעה בבריאת העולם בחסד ה' ובהרהורי תשובה הנופלים לאדם ללא הכנה.
• אתערותא דלתתא היא עבודת ה' מודעת.
• "רוח אייתי רוח ואמשיך רוח" – ה' מגיב לאדם בהשפעה מרובה, מעבר למה ש'מגיע לו' לפי עבודתו.
• שלמות עבודת ה' היא המאמץ המקסימלי של האדם – "כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה".
• תכלית המקדש היא לעשות נחת-רוח לה' – ה' רוצה לזכות את כל עובדיו במקדש ב"עבֹדת מתנה".
• יש הסתכלות על מעשי האדם (עד לשלמות העבודה) ויש הסתכלות עליו עצמו (שלמות מהותו העצמית).
• מציאת חן היא בגלל מהות האדם ולא בגלל מעשיו.
• שפלות אינה מעלה אלא היא האדם עצמו – איך שאדם רואה את עצמו בראי – ולכן היא מוצאת חן.
• השפלות היא הסימן שאדם הוא 'כמו שהוא צריך להיות' – אז מצבו, איך שלא יהיה, הוא הכי טוב.
• הקב"ה בקש לברוא את העולם במדת הדין – עולם שבו גילוי רחמים יהיה תלוי בהתעוררות האדם.
• ראה שאין העולם מתקיים – שאם ימתינו להתעוררות האדם הוא ייטמע בקליפות וביאוש ר"ל.
• הנפש היא תשתית הקיום ורוח-נשמה-חיה-יחידה הן התגלות של אור ורחמים על גביה.
• גילוי הרוח מלמעלה הוא הגבהת רוחו של האדם לקום ולפעול – "ויגבה לבו בדרכי הוי'".
• אדם שפל באמת יחזור להיות "אין ואפס" אחרי שירוממו את רוחו.
• כשמתייחדים עם רצון ה' – שהאדם יצא להשפיע – האדם הופך להיות חלק מהמלך.
• ארבע הדרגות אצל משה: מראה הסנה; הגילויים בעקבות ההתקרבות לסנה; "ישמח משה במתנת חלקו"; "קרן עור פניו".
• דווקא בגילוי מהותו העצמית – ולא עבודתו ותוצאותיה – "משה לא ידע כי קרן עור פניו".
• ארבע הדרגות אצל הבעש"ט: הציווי להתגלות; ההשגות והמופתים שעל ידי עבודתו; כח ההשפעה של מעגל התלמידים הקרוב; כח המסירות על מדות חסידיות במעגל הרחוק (לדורי דורות).
• הפנימיים מתייחסים לבעש"ט עצמו והמקיפים לתלמידיו ולדורות הבאים.
• אחרי ההסתלקות מתגלות מידותיו העצמיות של הצדיק (רוח) והכח למסור עליהן את הנפש (יחידה).
• תכלית החסידות היא מסירות נפש על אהבת ישראל – הכרה טבעית שטובת הזולת קודמת לטובתי.
• כל יראת-השמים לא שוה שום דבר אם חסרה אהבת ישראל (וכ"ש אם פוגעים בזולת).
• מציאת חן תלויה במדות טובות, במענטשילכקייט.
• "אוירו של משיח" הוא בישום העולם ברוחו-ריחו של משיח – ריח של אהבת ישראל.
• בסיס העבודה – הנפש – הוא גיבוי רוחני של ציבור תמים-דעים.
• הבעל שם טוב קבל את הגיבוי להתגלות מ'חברי הילדות' שלו – חבורת הצדיקים הנסתרים.
• כח מלך המשיח להלחם באויבי ישראל מתחיל בעם שמזדהה עם המלך בדעות ובמעשים.
• בשביל לקבץ נדחי ישראל המשיח זקוק לשלוחים בכל פנה בעולם.
• על ידי המדות הטובות העצמיות נושאות-החן של עם ישראל אפשר לגלות אלקות לכל העולם.