שער בש

ב. השער השבועי: שער בש

אהוד בן גרא תקן חטא העגל בהריגת עגלון מלך מואב

נתחיל לעשות סדר: קודם כל, כמה שרשים יש בשער בש? השער בש חשוב מאד, כי הוא הזוג השני באתב"ש. אין בו יותר מדי שרשים – שלשה שרשים, או אם נחלק בין בוש ל-בשש ארבעה. יש בוש, גם להתבייש וגם לאחר (אם כולל בושש). כאשר רש"י מסביר "כי בשש משה" אומר שכמו "מדוע בשש רכבו לבוא", ומביא עוד דוגמה – "ויחילו עד בוש", שעל פי פשט לא בושה אלא שחכו עד מאוחר.

איפה כתוב הפסוק "ויחילו עד בוש"? בספור של אהוד בן גרא[6], שהרג את עגלון מלך מואב וסגר את הדלת בעדו וברח. העבדים חכו, חשבו שהוא מסך את רגליו, אבל "ויחילו עד בוש" וראו שלא יוצא, פרצו את החדר וראו שהוא מת. אז היה נצחון גדול מאד של עם ישראל. אפשר לומר שבכל ההסטוריה של עם ישראל הרשימו של נצחון אהוד בן גרא עולה על כולנה – "ותשקֹט הארץ שמונים שנה". אין אף פעם שהרשימו – רושם ושומר, השלום שנשאר – נשאר שמונים שנה. יש שנשאר ארבעים שנה, כמו דבורה וברק ועוד שופטים[7], אבל אין אף פעם מעשה גבורה בעם ישראל שהרושם שלו נשאר שמונים שנה ("כפלים לתושיה" ביחס לארבעים שנה). סימן שמה שאהוד בן גרא עשה הוא משהו מאד גדול.

את מי הוא הרג? עגלון, חטא העגל. חטא העגל הוא השרש של קליפת עגלון. גם כאשר יהושע בן נון נכנס לארץ ישראל הוא היה צריך לכבוש לא מלכים, שכל מלך מלך על עיר, ואחד המלכים – השביעי לפי הסדר, "כל השביעין חביבין" – "דביר מלך עגלון". כלומר, יש גם מקום בארץ ישראל שנקרא עגלון. אם המלך של אותו מקום נקרא דביר, סימן שהוא קשור לקדש הקדשים בבית המקדש, שגם נקרא דביר. הוא השביעי בין לא מלכים. אחרי התורה מוצאים את עגלון כמקום בארץ ישראל שיהושע בן נון צריך לכבוש, ואחר כך אותו עגלון מתגלגל ומופיע כעגלון מלך מואב, ואהוד בן גרא הורג אותו ועושה את התיקון (ועל ידי זה יוצאת פרדה טובה – רות המואביה, אם המלכות – מעגלון מלך מואב) – תיכף נגיע אליו עוד פעם.

רש"י מביא את הפסוק "מדוע בשש רכבו לבוא" של סיסרא, שאחרי עגלון מלך מואב, ואת הפסוק של עגלון מלך מואב. השופט אחרי אהוד הוא שמגר ואחריו דבורה הנביאה. אלה שני הפסוקים שרש"י מביא להסביר "בשש משה".

שוב, יש לנו שרש בוש, שלפי רוב המפרשים כולל גם בשש, שפירושו בושה או איחור. עגלון היה "איש בריא מאד" – היה בקי בכל תורות הבריאות. אותו היה צריך לדקור בבטן. הוא דקר את כל הדיאטות למיניהן. אחרי שהוא דקר אותו וברח החוצה, כתוב שתחת פיקוד אהוד ארבו למואבים, ובשביל להגיע לרושם של שמונים שנה היו צריכים להרוג רק עשרת אלפים (מעט יחסית), אבל את מי הרגו? "כל שמן וכל איש חיל". כנראה הם היו חסידים גדולים שלו – הוא היה איש בריא מאד והם היו שמנים. הרגו את כל השמנים, ואז "ותשקט הארץ שמונים שנה" (שמונים לשון "כל שמן"). מי השמן הזה? כנראה הכל השפעה של עגל הזהב, שגדל להיות שור ופר – יש משהו מאד שמן בעגל.

באש ו-יבש

איזה עוד שרשים יש ב-בש? באש, "ובאש היאֹר". כנראה שמי שמתבייש בושה רעה בסוף נבאש. הוא נסרח. מי שמאחר הוא גם בחינה של "סרח העודף". "וירֻם תולעים ויבאש". חוץ מסרחון שייך לסרח העודף, אחור, יותר מדי – עודף בלתי רצוי שהוא מקור כל המחלות. יש רק עוד שרש אחד בשער בש – יבש. "ונהר יחרב ויבש".

לבש ו-בשל

הזכרנו, לפני שבוע או שבועיים, שחז"ל דורשים עוד שרש שקשור לבושה – לבוש, לא-בוש. לשם מה ה' עשה כתנות עור והלביש את אדם וחוה? שלא יתביישו יותר. קודם "ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבששו" כי לא היתה בהם דעת להתבייש, אך אחרי שאכלו מעץ הדעת ה' עשה להם לבוש שלא יתביישו. לא היינו כוללים לבש בשער בש, אך היות שחז"ל דורשים בפירוש שלא-בש אפשר להתבונן בו. אם שמים את ה-ל בסוף – בשל. אם שמים באמצע – בלש. בלש לא נמצא בתנ"ך אלא לשון חז"ל, אבל לבש ו-בשל מלים חשובות בתנ"ך (קשור למה שאחנו מדברים שבועות על "לא תבשל גדי" ו"לא תלבש שעטנז"). כנראה גם ה-בשל וה-לבש קשורים לשער בש.

חכמה: בוש; בינה: בשש

נעשה סדר: מה שרש העליון של כל ה'בשים'? באתב"ש הזוג השני הוא חכמה דאתב"ש (הזוגות הן לפי סדר הספירות). איזו חכמה יש ב-בש? בארמית בש הוא רע, עסק ביש. כבר קשור ל"עץ הדעת טוב ורע" – הוא הרע – אבל באתב"ש הוא החכמה. איזו חכמה יש ב-בש? שרש הבושה. כתוב בפירוש בתיקוני הזהר, בקבלה ובחסידות, שחכמה היא יראה עילאה שנקראת ירא-בשת (אותיות בראשית, "בחוכמא ברא").

איך מוסבר בחסידות? במלה אחת, שאדם מרגיש בפני אור-אין-סוף ככתם שחור על סדין לבן, וממילא אני מתבייש במציאותי ומתאיין. אין בושה יותר ממציאות האני, ומתוך הבושה, מזה שאני, האדם מתבטל במציאות. הבושה הזו היא בטול במציאות, חכמה, ירא-בשת. אז יש בש שמאד גבוה, ירא-בשת, רק שרבי הלל אומר בעצמו שאם אתה במדרגה זו אתה מנותק מהמציאות. אתה אולי על ההר, מלשון בהירות – "בהר סיני" – אבל אתה לא למטה עם העם באותו רגע ממש. אתה 'אויס', אתה ירא-בשת, בטל במציאות. באמת תמיד אומרים שזו מדרגת משה רבינו, ירא בשת.

שוב, יש מי שאומר של-בשש מגיע שרש בפני עצמו. אפילו אם לא מגיע לו שרש בפני עצמו, מאד נכון לומר ש-בוש ו-בשש הם על דרך "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין".

חכמה ובינה – קולא וחומרא

אמרנו שאיחור הוא בבינה – הקדמה בחכמה ואיחור בבינה. אם צריך ארבעים ימים שלמים, "לילו עמו", ולא מספיק חצי יום בהתחלה – שעלה בז' סיון – זה מוחין דאמא, שהכל צריך להיות פרפקט, מושלם. יש אנשים כאלה. אולי יש ספק אם צריך לילו עמו או לא, אולי מספיק שעלה בבקר ומי אומר שצריך לילו עמו? זה ספק. מה הראש כאן של משה רבינו? הוא 'מחמיר'. זה "ספק דאורייתא לחומרא". אולי ספק דרבנן, אולי אתה רבנן ויש לך ספק כמה זמן צריך להיות על הר סיני – אולי לקולא, ואם היה פוסק שספק לקולא היה יורד ולא היה קורה כל חטא העגל. סימן שמשה רבינו מחמיר.

איזה מוחין זה מחמיר? מוחין דאמא. זה ראש של מתנגד אחד, לא רוצה לומר את המלה שוב... אבל גם המתנגדים יוצאים ממשה רבינו, לא לשכוח, צריך שיהיה לו גם שרש בשבילם. גם הערב-רב יוצא ממשה רבינו. הוא נשמה כללית, כולל את כולם.

מה זה מוחין דאבא? "כחא דהיתרא עדיף". מי שיכול להתיר ספק הוא העז, לכן כחא דהיתרא עדיף, "החכמה תעז לחכם" שיתיר את הספק, ולא שיחמיר (שאין בזה שום חידוש אמיתי). אם היה מתיר לא צריך לילו עמו. מה אמרנו? ירא-בשת, בושה בתכלית, של בטול במציאות – היא בחכמה. אבל בושש, לאחר, בבינה. וזה שאומרים שאותו שרש, סימן ש"תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין".

דעת: בא־שש

מה לגבי דעת? דעת היא הבושש של חז"ל. בושה ואיחור הם פשט, אבל חז"ל דורשים את האחור – בא-שש – והדרוש בדעת. כך מפורש בזהר, שהערב-רב (בגימטריא דעת) הבינו שהכח של משה הוא בשש השעות הראשונות של היום, כי כחו הוא דעת והדעת היא "מפתחא דכליל שית", הוא כולל כל השש.

סוד מנחה גדולה ומנחה קטנה

לכן הערב-רב, חרטומי מצרים – ובמיוחד שני ראשים שלהם, שנקראים יונוס ויומברוס, בניו של בלעם הרשע (אף שכולם שם מצרים), שהם עשו את העגל – ידעו שאין להם כח בשש השעות הראשונות של היום, ששייכות למשה רבינו, שהוא הדעת. אבל מסוף השעה הששית, הכנה לזמן מנחה גדולה – כתוב בזהר שערב-רב שייך למנחה גדולה, ל"בין הערבים". בתפלת מנחה יש שם אלקים, שם הדין, כנגד יצחק – לכן שם הקליפות יכולות לקבל יניקה (מנחה בגימטריא עגל). אבל יש ערב-רב וערב-זעירא – כתוב בזהר – כנגד מנחה גדולה ומנחה קטנה. מנחה גדולה היא שלש שעות, משש וחצי עד תשע וחצי. אחר כך, מתשע וחצי עד חצות לילה, הכל נכלל בערב-זעירא. מכאן איזה רמז שניתן להתפלל מנחה עד חצות... לשאר החרטומים יש שלטון באותו זמן, אבל לגדולי המכשפים, שני אלה בלבד – שגם בסוד "שלם וחצי", כפי שתיכף נסביר – יכולים לשלוט גם עם שלש השעות של מנחה גדולה.

יש פה כוונה יפהפיה מה לכוון במנחה. כשמתפללים מנחה גדולה לכוון שאנחנו נלחמים נגד יונוס ויומברוס, לגמור איתם חשבון סופית, לתקן את חטא העגל לגמרי. בא-שש בדעת. אז יש לי את שרש הבשת בחכמה (ירא-בשת), לאחר – בושש – בבינה. בא-שש, זהר מפורש שענינו של משה רבינו, סוד השש. כנראה משה רבינו גם נמצא אצל אדם הראשון. לפי פירוש המהרז"ו על המדרש דבורה תקנה – כמו שאהוד תקן את חטא העגל כשהרג את עגלון – יחד עם ברק בן אבינעם, בכך שלקחו את ה"בשש" של חטא העגל ושמו את זה על סיסרא. לקחו את הרע של חטא העגל ושמו על סיסרא, "בשש רכבו לבוא".

חסד־נצח־הוד: בושה

מה לגבי חסד? חסד הוא גם בושה. פסוק מפורש ורש"י מפורש "כי חסד הוא" לשון בושה. שם אין הכוונה ירא-בשת, אלא בושה שהיא תוצאה מובהקת של חטא עץ הדעת – כמו "יש מי שאוהב", זו בושה רעה של מודעות עצמית. באמת יש בושה, כמו בסיפור של לקחת אחות, שבעולמות התחתונים "חסד הוא", זו בושה. הרבה פעמים בושה, בשת, הולכת יחד עם עריות. יש בושה בחסד, יש שרש הבושה בחכמה.

בשרש בוש יש גם "מבושיו", האשכים שדברנו עליהם לפני שבוע, נצח והוד, "תרין ביעין". שם נקרא מבושים בגלל הקשר בין בשת לפחד – שנקרא גם "פחדיו" – כפי שרש"י מסביר. פחד ובושה קשורים, במיוחד בושה לקפוץ לראש – פחד רע. פוגם בנצח והוד, המבצעים במעשה, המוציאים לפועל.

עזות ובושה דקליפה – שתי עבודות זרות

הרמב"ם כותב שכל התורה כולה היא לשלול עבודה זרה, כל המצוות, הכל. יש תורה, ויש את הלעומת זה של כולה – עבודה זרה. עבודה זרה ר"ת עז – עזות דקליפה. לכן צריך מאד להזהר כשאדם הוא עז, שלא יפול לעזות דקליפה, כמו שכתוב בתחלת השו"ע של אדמו"ר הזקן. עזות דקליפה היא ממש עבודה זרה. אבל גם בושה, שהיא ההיפך מעזות, היא עבודה זרה. שני הקצוות של עזות ובושה בקליפה – שניהם יסודות של עבודה זרה, אנטי-תזה של כל התורה כולה. אין בושה יותר מעבודה זרה. כמו שבושה היא גם עריות, גילוי ערוה, אפילו יותר בושה מכך – לעבוד עבודה זרה.

מה זה בנפש? שני צדדי המטבע שמוסברים אצלנו תמיד – הגאוה והיאוש. יש עבודה זרה מתוך חולשה, מתוך יאוש, להתפס באיזה געטשקע, באיזה אליל, זו הבושה של הלעו"ז – בושה תהומית. זה תלות רעה. מדברים הרבה נגד יצירת תלות, גם בין משפיע ומושפע. תלות היא עבודה זרה של בושה. אבל יש עבודה זרה של גאוה, ש"אני ואפסי עוד", שמביאה את האדם – שנפל בעבודה זרה של עזות – להתגאות ולהתנהג בלעומת זה של "ואתהלכה ברחבה", ההתפשטות של איז'ביצא, ההיפך הגמור, שעושה כל מה שעולה על דעתו לעשות מתוך עזות דקליפה, אין מונע ומעכב בעדו.

אלה שני הקצוות של עבודה זרה, עזות דקליפה ובושה דקליפה. עוד פעם, בושה דקליפה היא מתוך נעבעכיות, שאדם נאחז באליל. בדרך כלל עבודה זרה של בושה היא, כמו שאמרנו, להאחז במישהו אחר. עבודה זרה של עזות היא להאחז בעצמו – פולחן עצמי.

גבורה ותפארת: בשל ו־לבש; יסוד: באש

אז יש לנו בושה בחכמה, בושש בבינה, בא-שש בדעת, בושה בחסד. מה בגבורה? בשל – לבשל באש. בתפארת יש לבש – סתם לבוש בתפארת. בנצח והוד יש "מבושיו", גם בושה, כמו שהסברנו שבוע שעבר שמשלימים פרצוף עם חזרה על אותו שרש. ביסוד יש באש – "ובאש היאֹר", שהוא יסוד. מ"ובאש היאֹר" מגיעים עוד יותר נמוך, "ונהר יחרב [בחורבן בית ראשון] ויבש [לגמרי בחרבן בית שני]" – זה הפגם הסופי של היבשה (קשור למאמר בע"ב שנלמד), המלכות. כך השלמנו את פרצוף השער בש[8]:

חכמה בוש (ירא בשת)		בינה בוש-בשש (המתנה)
	דעת בא-שש
חסד בוש ("חסד הוא")		גבורה בשל
	תפארת לבש
נצח-הוד בוש (מבושיו)
	יסוד באש
מלכות יבש