אותיות כא-כג – שיעור מס' 11

כח סיון תשמ"ה

ניגנו ניגון

הגענו לאמצע אות כא, שזה בעצם נושא חדש:

[המשך] כא. ר' הלל... טבילה במלח בשאר הימים תחילה [יש מנהג ישראל לטבול בימים הנוראים את הכזית פת בדבש, והוא היה מקפיד להמשיך ולטבול קודם במלח] ואחר כך בדבש, והרש"ג אמר שזה מובן מדא"ח [חסידות, דברי אלקים חיים], שמלח ממתיק דינים.

זה מנהג מיוחד שאין בשום מקום אחר. דבש הוא הגבורות הממותקות כבר. על ארץ ישראל כתוב "ארץ זבת חלב ודבש" – חלב הם החסדים שבדעת ודבש הן הגבורות. דבש זה בנין המלכות, חלב זה בנין הז"א. דבש עולה שלום בית, וראשי תיבות דוד בת שבע, כמו שלמדנו הרבה. המלח הוא חסד שיש בו גבורה, חסד עם כח להמתיק דינים. לא תמיד יש בחסד כח כזה. מלח בא ממים, לכן חסד. אבל דבר זה גבורה שכבר ממותקת. לכן הסדר שלו היה כך. המלח הוא בבחינת משפיע – גבורה שבחסד, הדבש הוא בבחינת מקבל – חסד שבגבורה. מלח דבש עולים זכר נקבה. במספר סידורי עולים 60. אם טובלים משהו גם במלח וגם בדבש אז הדבר הנפרד בטל בששים ונכלל בקדושה.

כב. "למען איתן הנזרק בלהב אש". איתן פירוש חכמה ואש זה בינה, וזה יחוד אבא ואמא עילאין. וביאור הענין הפסוק ד"ה ...[לא ברור] ואיך ישתחווה לצלם, ומה שכתוב איתן אברהם אוהבי... [לא ברור].

המשפט הוא מתוך פיוט להושענא רבה, על אברהם אבינו. איתן הן אותיות תניא, אותיות המשמשות לעתיד. אברהם נקרא איתן האזרחי, שעתיד להאיר. איתן זה חכמה, אלא שבסוף התניא כתוב שזה יסוד אבא, הכח שבחכמה לשמש לעתיד לבוא. עתיד לבוא זה אמא עילאה, שבעבודה זו הנקודה הפנימית שבלב, והכח לשמש – מלשון תשמיש – בו הוא יסוד אבא. להב אש זו אמא עילאה, יסוד אמא עילאה, וביחד יש כאן יחוד אבא ואמא. מתי זה קרה? אצל אברהם אבינו עם נמרוד, שחז"ל לומדים מהמילים 'אור כשדים'. יש דעות בראשונים שזה היה הניסיון הראשון שלו, ו"הכל הולך אחר הפתיחה", ויש דעות שזה לא נחשב לגביו כניסיון, כי זה לא 'קונץ' בשבילו, ולכן הסיפור הזה לא נכתב בפירוש בתורה. אם זה לא ניסיון אז זה הטבע שלו, אינסטינקט של אמונה. מתאים לדעת הבה"ג שאין מצוה להאמין בה', כי זה טבע של יהודי, שלא כדעת הרמב"ם. לדעת הרמב"ם המצוה היא להמשיך את האמונה הזו בתוך הדעת, ומוסבר בחסידות שזו גם תכלית כל עבודת הניסיונות – "כי מנסה ה' אתכם לדעת...". זה לא שה' צריך לדעת אלא אתם צריכים לדעת. אז לפי אותה דעה, שלאברהם זה לא ניסיון – הלשון בפיוט היא 'נזרק', בלשון נפעל, וכתוב בחסידות שלשון נפעל באה על דבר הנעשה מאליו – אם כך אז בזכות מה אנחנו מבקשים מה' רחמים? הרי גם קל שבקלים עומד בניסיון כזה, כמבואר בתניא? איך שלא יהיה זה המעשה הראשון של אבינו הראשון של מסירות נפש, והוא בהעלם. בתורה שבכתב הניסיון הראשון הוא 'לך לך', אבל הסיפור הזה בא רק בתורה שבעל פה. הדבר הראשון היא הנקודה הראשונה אצל כל אחד ואחד מאתנו, בזכות זה אנחנו יהודים. דוגמה טובה לדברי חז"ל: "חביבים עלי דברי סופרים יותר מיינה של תורה". דברי סופרים זה פנימיות אבא - סופר זה אבא וספר זה אמא - ותורה שבעל פה היא פנימיות אבא, והיחוד ביניהם הוא הסוד של "למען איתן נזרק בלהב אש".

שאלה: איך זה מסתדר עם מה שידוע, ש"מוסר אביך" זה תורה שבכתב ו"תורת אמך" היא תורה שבעל פה?

תשובה: סתם כך זה נכון, כי תורה שבכתב היא בקיצור, כמו טיפה, ותורה שבכתב מפתחת אותה לפרטי פרטים, כמו בעיבור. זה מצד הפעולה שפועלת התורה שבעל פה בתורה שבכתב. אפשר לומר טוב יותר שזה כמו היחס של ישראל סבא ותבונה. מה שהסברנו כעת, שכתוב במפורש בליקוטי תורה, הוא מצד עצם התורה. זה יחוד אבא ואמא עילאין. אמא היא בחינת עבודה – "ועבד הלוי הוא" – ואבא הוא בבחינת שבת, מנוחה לחיי העולמים, שאין שם עבודה. הכל באינסטינקט. גם שם יש עילוי אחר עילוי עד אין סוף, רצוא ושוב הנקראים שעשועים עצמיים, אבל עבודה שייכת לאמא. כל התורה שבכתב היא מלשון הוראה. הכל מספר לנו על עבודה וניסיון. היא לא מספרת על דברים שהם בדרך ממילא. אבל התורה שבעל פה כן מגלה את שורש הנשמה הזה. כמו גילוי מילתא.

נסביר יותר. ביחוד ישראל סבא ותבונה היא באה להסביר אותו. תפקידה הוא לעבר את הטיפה בהתפשטות לאורך ולרוחב, בהעמקה וכו'. היחוד של אבא ואמא עילאין הוא יחוד של טבע עצמי עם הגילוי בפועל שיש בו נתינת כח לכל העבודות שיבואו אחר כך. הניסיון של אברהם בכבשן האש זה כמו ילד יחסית לכל מה שיבוא אחר כך. יש הרבה סיפורים ברוסיה ובשואה על מסירות נפש של ילדים שעושים את זה בטבעיות גמורה, יותר ממבוגרים. מה שהיצר הטוב נכנס רק בגיל שלוש עשרה זה ביחס לדעת, ליכולת להתגבר על הרע, אבל ביחס לטבע היהודי שלו – הוא מאיר יותר אצלו. אצל הרבי שליט"א הילדים הם צבאות ה' יותר מאשר המבוגרים. אם כך, למה הוא אומר להם שהמלחמה שלהם היא עם היצר הרע? אלא יש שתי בחינות במלחמה אתו: יש מלחמה בדרך התלבשות, שכח המברר מתלבש בלבושי המתברר כדי "להוציא יקר מזולל". המלחמה הזו מתחילה רק עם כניסת הדעת בגיל בר מצוה, אבל מלחמה בדרך השראה, בבחינת בטול, שהוא יודע שהדבר הזה רע – שטלויזיה זה דבר רע והוא זורק אבן ושובר אותה – זו מלחמה ששייכת אצלו, ואדרבה, הוא יותר מוצלח בה. הוא יכול להילחם בדרך השראה תמימה של טוב. מה מוסיף לילד שעשה מעשה כזה של מסירות נפש להמשך החיים? זה נותן לו כח לעמוד בכל הניסיונות שיבואו אחר כך. הסיפור אצל אברהם זה שהוא בתור ילד, וזו התחלת העבודה, וזה נקרא יחוד אבא ואמא, שהטבע מתגלה בפועל – נתינת הכח לכל עבודה שתבוא אחר כך. לקחת את הנקודה עצמית שנקראת איתן ולעשות ממנה שורש של עבודה זה יחוד אבא ואמא עילאין. יחוד האינסטינקט עם ראשית הגילוי בפועל, ראשית המציאות. לתת לו מציאות ואחיזה ממשית, שתתן כח בהמשך החיים. לכן חשוב שלכל ילד יהיה איזה סיפור של מסירות נפש. היום אלו הימים שהרבי הקודם היה במאסר. ביומנו מספר שהיה 7 פעמים במאסר, והראשונה היתה בתור ילד, שראה שוטר מכה יהודי ומיד קפץ ובעט בו. אצלו זה לא היה ניסיון, זה היה טבעי אצלו, אבל ברור שהפעם הזו עמדה לו בתור שורש ונתינת כח לכל המשך המאסרים בחיים.

לחיים לחיים!

ניגנו ניגון

נשלים את ההסבר. את האש הדליק נמרוד, אבל אברהם שקפץ לתוכה הפך אותה למקור התורה שבכתב. איך יודעים? "הלא כל דברי כאש וכפטיש יפוצץ סלע", ורש"י מביא שזה על התורה שבכתב שמתחלקת לריבוי ניצוצות. כתוב בזהר שהתורה שבכתב היא אש שחורה על גבי אש לבנה. הדרש שהבאנו – "חביבין עלי דברי סופרים יותר מיינה של תורה" – כתוב ביחס לניסוך היין וניסוך המים בחג הסוכות. ניסוך היין הוא מדאורייתא, בחינת אש, וניסוך המים מדרבנן, בבחינת מים. אברהם בשורש הוא מים – "זכור אב נמשך [ממילא] אחריך כמים". נחל איתן הוא נחל של מים. הוא מים חזקים, מי איתן. יש תוקף עצמי במים שאין באש, ולכן מים מכבים אש. אברהם הוא מים הנזרקים אל תוך האש, ומקדש את האש ומגלה את שורש התורה שנקראת אש.

רמז: להב אש עולה הוי' פעמים אחד, השם שצריך לכוון בפסוק ראשון של קריאת שמע. אם 'נזרוק' את האיתן לתוך הלהב אש – איתן הוי' אחד עולה 500, פרו ורבו.

כג. ראש חודש חשון דיבר [כנראה ר' הלל] מענין קליפת הלבושים [זה דבר שנוגע כאן לכולם], שאמר שנוכל לראות עוצם קליפה זו מיעקב שאמר "אנכי עשו בכורך" וכתיב "ותלבש בגדי עשו" וכו' [לבושים זה דבר שמתחיל ברגע שאדם מתחיל להיכנס לעולם הזה. לתוך עסקים, כמו להפיץ ספרים וכו'. אז הוא חייב להתלבש בלבושים של העולם הזה. הקליפה מתבטאת בשקר. את זה רואים מיעקב, שברגע שלבש את בגדי עשו מיד שיקר – "אנכי עשו בכורך", לפי הפשט]. ואם נאמר שיעקב אמר שקר [שידע והיה מודע לכך שאומר שקר], ואף שרש"י פירש, מכל מקום דיבורו היה פשוט [לא משנה מה התכוון, יצחק שמע בסופו של דבר שקר] הרי זה גופא ראיה שלבושיו של עשו פעלו, שאף יעקב אמר שקר. ואם נאמר שאמר זאת בפשיטות [בטבעיות, בלי לחשוב אם משקר או לא] מכל מקום  זה ראיה שרק לבש לבושי עשו מיד אמר על עצמו עשו [וזה עוד יותר גרוע], והבן.

ברגע שאדם מתלבש בלבושי עשו, בלבושי עולם הזה, הוא מיד מתחיל לשקר, רק השאלה איך... יש לו שתי אפשרויות של שקר: או מתוך מודעות או בתום לב.

המשפט הבא שמסיים את הפסקה הוא בלי קשר, אבל אנו נמצא בהשגחה פרטית:

מהר"ש אמר [באידיש]: שום כבוד אני לא צריך ולא מחפש, ולהשפיל את עצמי אני גם לא מחפש.

מה הקשר? לבושים נקראים כבוד. היפך הכבוד היא השפלות. יש אחד שמתלבש בלבושים וזה משפיל אותו ויש אחד שזה מרומם אותו. בסיפורי מעשיות הבעל תפילה נותן לכל אחד לבושים לפי הענין שלו. מי שלא מחפש לא כבוד ולא שפלות הוא אחד שאין לו עסק עם לבושים. גם שפלות היא לבוש. בספירות לבוש זה מלכות – "הוי' מלך גאות לבש". גאות כידוע עולה שפל, הוי' מלך הם ראשי תבות ים, וגאות לבש הם ראשי תבות גל. אז יש גל שיוצא מן הים, וזה הגאות, ויש גל שחוזר את הים וזה השפל. שתי תנועות של כבוד בים המלכות. אחד שלא דורש את שניהם אין לו ענין עם לבושים בכלל. לא מלכות ולא היפך המלכות, ומה שבא – בא. הוא לא מחפש את זה. לא רודף אחרי הכבוד וגם לא בורח ממנו. יש אחד שבורח מן הכבוד כדי שהוא ירדוף אחריו...

על זה כתוב "תתן אמת ליעקב", והרי יעקב הוא איש תם מצד עצמו? אלא שהוא בשפלות – "קטונתי מכל החסדים" – אבל יש יותר מזה, והיא האמת. זה נקרא יחוד אמת  ושפלות – יחוד יסוד ומלכות – כאשר היא חוזרת להיות נקודה תחת היסוד, שרדיפת השפלות בטלה לגבי האמת. אז האמת ממציאה את השפלות מחדש, כמו שצריך. כך יעקב יכול לנצח את עשו, מלכות של קליפה, כמבואר בליקוטי מוהר"ן תורה א. למה יעקב רצה את הברכות? מה זה הברכות בכלל? זה היה ביזנס, שיהיה פרנסה ברווח – "מטל השמים...". לכן זה הולך עם רמאות. בשביל ביזנס ילד מרמה את אבא שלו... התקון לזה הוא בטול הכבוד והיפך הכבוד מול האמת. "תתן אמת ליעקב" זה התקון לשקר היחיד שלו. כל דבר עצמי בקדושה לא יכולה להתגלות כל עוד הדבר קיים מצד הסטרא אחרא. כל זמן שיש ערלה הברית לא יכול להתגלות. כמו שיש שפלות בקדושה כך יש בסטרא אחרא – "זה לעומת זה עשה אלקים".

* * *