כ' אלול ס"ח – בית גל עיני, ירושלים

שבת סליחות

[ליל שבת:]

א. "גמול דלים" וסדר הבאת בכורים

קביעות השנה – "גמול דלים"

השבת הזאת, כולה, נקראת "שבת סליחות" – כולה מחוברת ומכינה לסליחות שאומרים במוצאי שבת. בהתוועדות חי אלול דברנו על כך ש-כב הימים מ-חי אלול עד יום כיפור הם כנגד אותיות האלף-בית, ולפי זה "שבת סליחות" וסליחות מכוונות, לפי הקביעות השנה, כנגד האותיות ג (כ אלול) ו-ד (כא אלול). בין שתי האותיות האלה יש קשר מובהק, כפי שדורשים חז"ל[א] – "גימל דלת – גמול דלים". האות גימל משפיעה וגומלת חסד עם האות דלת.

ב"היום יום" מובא שמ-חי אלול, ב-יב הימים האחרונים של השנה, עושים חשבון נפש על יב חדשי השנה שעברה, וכמובן מתכוננים ומקבלים החלטות טובות לגבי יב חדשי השנה הבאה. בסדר הזה, ג-ד היינו החדשים כסלו-טבת, שהם שני החדשים היחידים שמחוברים ביניהם על ידי חג אחד – חג החנוכה שמתחיל ב-כה כסלו ומסיים ב-ב או ב-ג טבת (חג החשמונאים, חשמונאי אותיות משיח נאו, כנודע). לפי הקביעות של הסליחות השנה, בימים שכנגד ג-ד, עיקר חשבון הנפש הוא על הענין של גמילות דלים – חשבון נפש על כך שלא הייתי מספיק משפיע וגומל חסד השנה, והעיקר הוא קבלת החלטות לשנה הבאה לקבל בשביל להשפיע לזולת כל טוב בגשמיות וברוחניות. יהודי צריך להתבונן בכך שכל מה שהוא מקבל הוא בשביל להעביר הלאה, ה' נתן לי משהו – בגשמיות או ברוחניות – רק בשביל שאשפיע את זה ליהודי אחר שזה חסר לו (ואחר כך גם לגוים, להיות "אור לגוים").

ג-ד גם יוצר את השם גד, שהוא, על פי ספר יצירה, השבט ששייך לחדש אלול – זה מכוון מאד. החוש של חדש אלול הוא חוש התקון, שנקרא גם חוש העשיה, לפי נוסחאות שונות בספר יצירה (עשיה היא תקון, כבפירוש "אשר ברא אלהים לעשות" – "לתקן").

תקון הרגלים בריצה להשפיע חסד

שבט גד הוא חלוץ – "גד גדוד יגודנו והוא יגוד עקב" (בקריאת שמע על המטה אומרים את הפסוק ישר והפוך – כל הפסוק עולה יש, "להנחיל אוהבי יש", שי עולמות, וכשאומרים ישר והפוך זה "ישיש", בגימטריא כתר; הכתר-הרצון הוא מקור הריצה לתת, כדלקמן). צריכים להיות חלוצים בכל הענינים – חלוצים בשלמות הארץ ובבטחון וכו', וגם חלוצים בנתינה. החלוץ רץ קדימה. מהיכן לומדת הגמרא שהגימל משפיע לדלת? מזה שהרגל שלו פשוטה קדימה, "כרעיה פשוטה", ומכאן לומדים שהוא רץ אחרי הדל להשפיע לו חסד. לא לומדים שהגימל משפיעה מזה שיש לה ראש, או מזה שיש לה גוף, אלא מזה שיש לה רגל שרצה קדימה. מהרבה סיפורים, גם בחז"ל וגם סיפורי חסידים, לומדים שבשביל לתת צדקה צריך לרוץ – הרבה פעמים העני בורח וצריך להשיג אותו ולתת לו מה שהוא צריך. העיקריות של הריצה מלמדת גם שהנתינה לא צריכה להיות משהו שבא מהשכל (הראש) ולא מהרגש (הגוף) אלא מהרגליים – משהו מוטבע לגמרי, שיהודי יודע שכל מה שהוא מקבל הוא ישר צריך להשפיע הלאה.

עיקר ביאת המשיח תלויה ב"מטו רגלין ברגלין", בתקון הרגלים בעקבתא דעקבתא דמשיחא (בזמן חז"ל העיקר היה תורה, בזמן האריז"ל העיקר היה תפלה, ובזמננו – מאדמו"ר הזקן – כתוב בתניא שהעיקר הוא גמילות חסדים, עבודת הרגלים, והדבר האחרון שאמר הוא שמשיח יבוא בזכות חסד, גם אם אינו של אמת; לא צריך לדקדק במהות הנתינה – העיקר לתת עוד ועוד, לגמול חסד, גמול דלים).

תורת הבעש"ט על הבאת בכורים – אורות דתהו בכלים דתקון

צריך "לחיות עם הזמן" ולקשר את הכל לפרשת השבוע. בכלל, פרשת כי תבוא מלאה ענינים עיקריים ויסודיים ביחס לכל עבודת ה'. הפרשה מתחילה עם מצות בכורים – "והיה [לשון שמחה, גם הקללות מתחילות ב'והיה' לשון שמחה, הכל שמח – צריך בעל קורא כמו אדמו"ר הזקן שאצלו שומעים שהכל טוב] כי תבוא אל הארץ... ולקחת מראשית כל פרי האדמה ושמת בטנא והלכת אל המקום אשר יבחר הוי' אלהיך לשכן שמו שם. ובאת אל הכהן...".

על תחלת הפרשה יש תורה שאמר הבעל שם טוב בגן עדן בשבת פרשת כי תבוא חי אלול תרנ"ב (אחת משבע תורות ששמע הרבי רש"ב). הבעל שם טוב פירש כי "והיה כי תבוא אל הארץ" היינו הביאה אל הרצון והמרוצה שבנשמה; "אשר ה' אלקיך נותן לך נחלה וירשתה", שהיא מתנה מלמעלה בירושה בכל אחד מישראל; אזי צריכה להיות העבודה של "וישבת בה", שהענין יהיה בהתיישבות; "ולקחת וגו' ושמת בטנא", להלביש את האורות בכלים; "והלכת אל המקום", הוא ענין השגחה פרטית; "אשר יבחר ה' אלקיך" בכל מקום שיהודי הולך זה מקום שהקב"ה שולח אותו אליו, בהשגחה עליונה, בשביל שימלא שם את הכוונה של "לשכן שמו שם", לפרסם אלקות בעולם (היינו שהיהודי ישכן שם את שם ה' על ידי מעשיו). הלימוד מתורה זאת הוא שכל מה שיהודי מקבל מלמעלה, בדרך מתנה וירושה, מיועד כדי להשפיע אותו הלאה – ללכת (לרוץ) אל המקום אליו ה' שולח אותו, בהשגחה פרטית, כדי להשפיע שם כל טוב ולפרסם שם אלקות (בסופו של דבר נותנים את הבכורים לכהנים, אבל הכוונה לכל יהודי מ"ממלכת כהנים וגוי קדוש", ואחר כך מהשפעת האור הזה ליהודים משפיעים לכל העולם כולו, להיות גם "אור לגוים", כנ"ל).

את האורות שמים ב"טנא", הלבשת האורות בכלים, כפי שמסביר הבעל שם טוב וכפי שמדובר גם ב"דבר מלכות". בכלל, כאן מקור ראשון ועיקרי של "אורות דתהו בכלים דתקון" – הדרך להביא את המשיח, כפי שאמר הרבי – ה"בכורים" הם האורות דתהו, האורות הראשונים של הבכורה, וצריך להכיל אותם בכלים. בלי שמכילים אורות בכלים גם אי אפשר להעניק אותם הלאה. טנא פירושו כלי, והוא עולה בגימטריא כלי, ועל פי הקבלה הוא גם ראשי תבות של טעמים-נקודות-אותיות שהן ציורי ה'כלים' בהם שוכנים האורות.

טנא – טף, נשים, אנשים

השנה הבאה היא שנת הַקְהֵל, ובהקשר הזה יש עוד ראשי תבות של טנא – טף-נשים-אנשים. על "הקהל את העם האנשים והנשים והטף" אומרים חז"ל ש"אנשים ללמוד, נשים לשמוע, וטף למה באים? ליתן שכר למביאיהם". כשמחברים את ראשי התבות עולה כי הלימוד הוא עצם התוכן – האנשים לומדים את האותיות (יש גם ענין של "אותיות הרב", דיוק באותיות). הנשים באות לשמוע את הנקודות – אחרי ששומעים שיעור, אם רוצים לדעת מה היתה ה'נקודה' של כל השיעור, צריך לשאול את הנשים. ולמה באים הטף? הטף קולטים בעל-מודע את הממד הגבוה ביותר, את טעמי התורה. טעמי תורה יתגלו רק לעתיד לבוא – גם היום אפשר לשמוע אותם, אבל הם לא-מובנים – וזה בחינת "היום לעשותם [אותיות ונקודות] ומחר לקבל שכרם". אבל הטף, שעדיין לא מבין את התוכן הפנימי, קולט את טעמי התורה בעל מודע, וזה ה"ליתן שכר למביאיהם" – בזכות שהטף קולט את טעמי התורה, שהם השכר שלעתיד לבוא, זה מחלחל גם לעל-מודע של מביאיהם ונותן להם כבר היום נתינה מהשכר. גם במצוות הקהל רואים שתפקידו של המלך לקבל אורות, לקבל תורה חדשה, ולהשפיע אותה לכל העם (כפי שיגלה המשיח) – את מה שהוא מקבל הוא מיד נותן, בלי לעכב אצלו, וכל מי שמקבל מהמלך בהקהל צריך לחזור למקומו ולהשפיע את זה הלאה.

"הלך בתם" – נתינה כסדר – אורות דתהו בכלים דתקון

יש פסוק שאוהבים לדרוש תמיד – "הֹלך בתֹם ילך בטח". רוצים ללכת בטוח בכל ארץ ישראל, ובשביל זה צריכה להיות הליכה בתם, בתמימות. התמימות היא פנימיות מדת ההוד, רגל שמאל, והבטחון פנימיות מדת הנצח, רגל ימין, וביחד צריך ללכת שמאל-ימין (כמו בצבא) – "הלך בתם ילך בטח".

גם המקובלים הראשונים אהבו לדרוש את הפסוק הזה, והסבירו ש"בתם" הוא ר"ת בינה-תפארת-מלכות. בינה-תפארת-מלכות הן כנגד אותיות הוה של שם הוי' ב"ה, והיהודי ההולך הוא ה-י של שם הוי' ב"ה. ה-י היא חכמה שפנימיותה בטול, ויהודי צריך להיות "בטול מהלך" (כניב החסידי הידוע) – בשביל ללכת בבטחה בכל מקום, כפי שאנחנו רוצים, צריך להיות "בטול מהלך" – ואז הוא "הלך בתם", מתחבר ל-הוה (שזה גם הכנסת האורות שלו לכלים) והשם נעשה שלם.

כלל גדול של "אורות דתהו בכלים דתקון" הוא שתהו הוא בלי סדר ותקון הוא בסדר מסודר. אפשר לחשוב שאם העיקר לתת ולפזר כל מה שמקבלים ("פזר נתן לאביונים") לא חשוב הסדר, העיקר לתת הכל, אבל התורה מלמדת לימוד חשוב שבשביל לתת צריך להכניס את האורות בכלים – צריך לתת בסדר מסודר. חלק מוידוי מעשרות הוא שנתתי את המעשרות כסדר, וגם הסדר הזה רמוז ב"הלך בתם" – בכורים-תרומה-מעשר – כאשר אסור להקדים תרומה לבכורים ואסור להקדים מעשר לתרומה. הסדר הוא ראשית התקון.

"בתם": [חכמה-בטול,] בינה-בכורים, תפארת-תרומה, מלכות-מעשר

נחבר את שני הרמזים: ראשית כל צריך להיות הבטול לאלקות, מושא ההתבוננות, להיות "בטול מהלך". אחר כך ה"בכורים" הם ראשית ההשגה שמשיגים בנפש, הברקות חדשות שנקלטות בנפש בעבודת ההתבוננות של הבינה. בינה היא התבוננות, בחינת אמא, ועל כך כתוב "אם הבנים שמחה" – יש בטול לאלקות, אבל השמחה מתחילה כאשר קולטים משהו חדש בהתבוננות ונעשים איתו 'אמא', קולטים כמו קליטת הזרע של רעיון תורני חדש, נכנסים להריון ומרגישים שהוא מתפתח-מתעבר בתוכי. כמובן, בלי שיש קליטה גם אי אפשר לתת את זה לאף אחד – היכולת לתת מתחילה מלקבל משהו בפנימיות, לקלוט אותו בתוכי. כשקולטים את ההשגה, האמא נעשית "אם הבנים שמחה", יש שמחה על ההשגות החדשות באלקות. כל השגה שמשיגים – היא בשביל מיד ללמד את זה לזולת, לתת את הבכורים לכהנים של "ממלכת כהנים וגוי קדוש".

אחר כך באה התרומה. תרומה היא ענין חשוב, חז"ל דורשים על "ויקחו לי תרומה" שזה תורה שניתנה ל-מ יום וש"אותי אתם לוקחים" שהרי אורייתא וקוב"ה כולא חד. בנפש התרומה מכוונת כנגד ה-ו שבשם, כנ"ל, והיינו להעניק התרוממות רוח לזולת – לתת רגשות. הרגש העיקרי הוא פנימיות התפארת, מדת הרחמים, והתרומה היינו הענקת הרחמים בנפש לזולת – נתינה מתמדת מתוך רחמים. יהודים הם "רחמנים ביישנים וגומלי חסדים" – הכל כתכונות מוטבעות של יהודים, ומי שלא רחמן צריך לבדוק את היחוס שלו. הרחמנות כאן היא הדבר השני בסדר, אחרי הבכורים.

התרומה היא התורה, ומתברר שעוד לפני מתן תורה העיקר של יהודי הוא שהוא משיג השגות אלקיות, הרה מהן ושמח מהן, וכמובן מפרסם אותם בעולם (כאברהם אבינו היהודי הראשון, שהתחיל להאיר בפרסום אלקות – "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם"). אחר כך התורה היא זו שעושה את ישראל "רחמנים ביישנים וגומלי חסדים". מפורש שלפני מתן תורה היו ישראל "עזין שבאומות" ומתן תורה החדיר בהם את הביישנות – "למען תהיה יראת הוי' על פניכם", יראה שעל הפנים זו בושה – אך על דרך זה יש לומר שהתורה היא המשלימה את כל התכונות העצמיות של היהודים. התורה מלמדת להתדמות לה' וללכת בדרכיו – עוד אחד הפסוקים העיקריים והכוללים שבפרשתנו – וזה מתחיל מ"מה הוא רחום אף אתה רחום".

אחר כך מגיע המעשר שמכוון כנגד המלכות (המלך הוא הנותן בהקהל הכל לעם, כנ"ל), "המעשה הוא העיקר", נתינה בפועל ועשיה של תקון המציאות והשלמת כל החסרים של הדלים. מבחינה כמותית המעשר הוא הכי גדול – לבכורים ולתרומה אין שיעור מן התורה (בתרומה שערו חכמים אחד מארבעים עין יפה), אבל מעשר הוא אחד מעשר, ויש אחר כך עוד מעשר (שני או עני, וכדלקמן), כך שכמותית זו הנתינה העיקרית.

הקבלת ארבעת השלבים למהות-מציאות-איכות-כמות

גם זה מתאים לספירת המלכות, בסוד הקבלת שם הוי' למהות-מציאות-איכות-כמות[ב]: לעניננו, ה"בטול מהלך" עם הבכורים היינו יחוד של מהות-מציאות (בנתינת ההשגה נותנים את ראשית המציאות שבבינה), התרומה היא הנתינה האיכותית-הרגשית, והמעשר הוא התרומה הכמותית הגדולה. המעשר עצמו מתחלק לשלשה סוגים – מעשר ראשון, מעשר שני (בשנים ראשונה, שניה, רביעית וחמישית) ומעשר עני (בשנים שלישית וששית, הנכנסת גם לשביעית). זו ירידת המלכות דאצילות (שמכונה "מעשר", אחת מעשר הספירות דאצילות) לחונן דלים, לקיים ולתקן את שלשת העולמות התחתונים בריאה-יצירה-עשיה (זה עוד פירוש ל"יצרתיו אף עשיתיו" – זה כמו יצרתיו-או-עשיתיו, לפעמים יש מעשר שני שמתקן יצירה ולפעמים מעשר עני שמתקן עשיה).

מעשר ראשון ניתן ללוי, וזה תקון עולם הבריאה (הלוי הוא בבינה, "ועבד הלוי הוא", ו"אמא מקננא בבריאה"). מעשר שני מעלים לירושלים לאכול אותו בקדושה (אכילה 'איכותית'), וזה תקון עולם היצירה. מעשר עני זה התכל'ס, לגמול דלים ועניים ממש, וזה התקון של עולם העשיה.

ולסיכום:

חכמה בטול מהלך		בינה בכורים
	תפארת תרומה
	מלכות מעשר
	בריאה מעשר ראשון
	יצירה מעשר שני
	עשיה מעשר עני

כל סדר הנתינה הזאת הוא עיקר הענין שלנו היום והשנה, גמול-דלים, לתת הכל לזולת – לרוץ אחרי הדל להעניק לו. זה התקון של חדש אלול, עבודת שבט גד, החלוץ שבשבטים. נאחל שנהיה כולנו חלוצים הרצים לתת, וחלוצים בכל ענין, וכפי שהתקיים בשבט גד שלא נפקד ממנו איש (צבא הוא נוטריקון יוצא ובא, יוצא למלחמה ובא ממנה בשלמות).

ב. התחברות האורות דתהו עם הכלים דתקון – מאמר הרבי רש"ב

קושיא ראשונה: ההבדל בין האורות והכלים הוא במהות ולא בכמות

יש מאמר של הרבי רש"ב שדן איך יתכן "אורות דתהו בכלים דתקון". הוא אומר שיש הבדלת הערך כזו בין האורות המרובים דתהו לבין הכלים דתקון, שלכאורה לא יעזור כמה שהכלים דתקון יתפתחו (התפתחות בתורה ומצוות, שזה הענין של התקון) האורות דתהו לא יוכלו לשכון בהם (הריבוי של התהו על גבי התקון הוא לא כמותי אלא מהותי, דילוג הערך, אז איך יתכן שיתחברו?!). זו קושיא חזקה – אם הדרך להביא משיח זה "אורות דתהו בכלים דתקון", איך זה יכול להתקיים?

האחדות מאפשרת חיבור בין שנים שאין ערוך ביניהם

על זה מסביר הרבי רש"ב שאכן התקון לא יכול להכיל את התהו מצד עצמו, התקון הוא שם מה והתהו הוא שם סג שמעליו, אבל יש תכונה מיוחדת של התקון שבזכותה התהו יכול לשרות עליו על אף שהם באין ערוך זה לזה – תכונת האחדות של התקון. הוא מייסד את דבריו על המאמר ש"שכינתא לא שריא באתר פגים אלא באתר שלים" – יש ענין של "אתר שלים" שעליו יכול לשרות גילוי אלקות שלא בערך למה שמרכיב את האתר השלם הזה.

השכינה שורה רק ב"אתר שלים" – תכונת עולם התקון

הענין הזה מובא בספר התניא בפרק לב, שעל ידי אהבת ואחדות ישראל יוצרים "אתר שלים" שעליו שורה השכינה. אהבת ואחדות ישראל תלויות בבטול מוחלט, להתפשט לגמרי מהגוף – שעיקרו הוא התדמית האישית, כפי שמסביר הרבי – וכאשר מתפשטים מהגוף אפשר להתאחד. הבעל שם טוב אומר שאהבת ישראל היא גם ליהודי שלא ראיתי מעולם, ואין הכוונה שלא ראיתי אותו פיזית אלא שאיני מסוגל לראות אותו כי אנחנו כל כך שונים – שגם אם יעמוד מולי איני רואה אותו, כי הוא לגמרי זר לשכל-הסתכלות שלי. בשביל לאהוב גם יהודי כזה ולהתחבר אליו צריך להשתחרר לגמרי מהתדמית האישית שלי, ואז יוצרים בחיבור שלנו "אתר שלים" להשראת השכינה.

עולם התקון מתאפיין באהבה ואחדות, בהתכללות מלאה. התכללות זו היא הנתינה אודותה דובר – "גמול דלים". מדתו של החסיד היא "שלי שלך ושלך שלך" – הוא נותן את הכל, שלא על מנת לקבל (אם יקבל זה טוב, והוא יקבל, אבל הוא לא מתנה; "שלי שלך ושלך שלי" זה מדתו של עם הארץ, שזה גם לא דבר שלילי בהקשר של בנין עולם התקון) – זו ההתכללות, שכל מה שיש לי אני נותן לזולת וכולם מקבלים זה מזה. אדמו"ר הזקן רצה שהחסידים יהיו "משפחה אחת באהבה על פי תורה" – זה שנותנים הכל לזולת נעשה באופן הכי טבעי בתוך המשפחה. ההתכללות, האהבה והאחדות, של עולם התקון עושים אותו "אתר שלים", ואז אף שהאורות דתהו מרובים שלא בערך הם שורים עליו.

קושיא שניה: מדוע שהאורות ירצו לשרות בכלים?

אבל, אחרי ההסבר הזה, שמסביר שיתכן שהאורות דתהו ישרו בכלים דתקון, מקשה הרבי רש"ב עוד קושיא: האורות דתהו יכולים להתלבש בכלים דתקון, אבל למה שהם ירצו לעשות את זה? יש יהודי שהוא טיפוס של תהו, ויהודי של תקון הוא יהודי שהוא לא רואה – יהודי משעמם לגמרי בעיניו, למה שהוא יתחבר איתו ויתלבש בו. מה בתקון יכול לפתות את התהו לשרות בו? יש פסוק "מגדל עז שם הוי' בו ירוץ צדיק ונשגב" – הצדיק רץ לתת (כנ"ל בענין "גמול דלים" ו"כי תבואו אל הארץ") מתוך תחושה שיש ב"מגדל עז שם הוי'" משהו שיגרום לו ל"ונשגב", החיבור דורש חשק, ומה בטיפוס משעמם של תקון יכול לעשות חשק לטיפוס של תהו?

האורות דתהו נמשכים לניצוצות שהצדיק אוסף

הרבי רש"ב מסביר את זה דרך התבוננות ידועה – מדוע האוכל מקיים את האדם. מוסבר בחסידות שהאדם ה"מדבר" ניזון ממה שתחתיו, מהדומם-צומח-חי, בזכות הניצוצות שבתוכם שהשרש העליון שלהם בעולם התהו שלמעלה מהאדם. כך, ה'חשק' של עולם התהו להתחבר לתקון קשור לעבודת הבירורים, העבודה של "בכל דרכיך דעהו" (המבצע האחרון של הרבי). חוץ מכל התפתחות הכלים דתקון בתורה ומצוות, הענין המובהק של התקון, יש גם עבודת הבירורים.

איך האדם יכול לכוון את עצמו באכילה אל הניצוץ? חוץ מלכוון ש"בכל דרכיך דעהו" וש"על כל מוצא הוי' [הניצוץ האלקי שבלחם, כמבואר בדא"ח] יחיה האדם" צריך 'לזהות' את הניצוץ. מבואר בחסידות – זה לא דבר חדש, אבל הרבי רש"ב מביא זאת גם במאמר זה – שניצוצות שוכנים דוקא בטעם של המאכל (המדרגה הכי גבוהה, ה"טעמים"). אוכל בלי טעם לא כדאי לאכול אותו – אין בו ניצוצות. משהו בלי טעם ובלי ריח הוא לא טרי, משהו מקולקל מתבטא בסרחון בטעם ובריח או בהעדר טעם וריח. אפשר לחשוב שבשביל לאכול לשם שמים האדם צריך לסגף את עצמו ולא להרגיש את הטעם – ויש בזה משהו – אבל כמו שדובר ב-חי אלול החסידות באה להראות "מה יפית ומה נעמת", שה' נתן לנו עולם יפה וטעים – חסיד מרגיש את הטעם הטוב במשהו.

אפילו על אדמו"ר הזקן מסופר ששם הרבה מלח על האוכל כך שלכאורה אי אפשר להרגיש את הטעם, אבל בטוח הרגיש את הטעם. הרבנית טרחה הרבה שיהיה אוכל טעים ובסוף הוא קלקל אותו עם המלח, אבל ודאי היתה לו רחמנות על עבודת הרבנית ואחרי כל המלח הרגיש את הטעם הטוב של המאכל – בטעם שורה הניצוץ. בטעם נמצא הניצוץ, והאדם צריך להזהר להעלות אותו ולא להפיל אותו ולפול איתו – צריך לדעת לטעום, ולא להתגשם מהטעם, אבל בטעם נמצא הניצוץ שממנו ניזון האדם.

שוב, כשם שבזכות הניצוצות האדם ניזון מהאוכל, גם בזכות עבודת בירור והעלאת הניצוצות של עולם התקון מתקבצים לעולם התקון טעמים טובים, איזה חריפות, איזה 'פלפל', שעושה חשק גם לעולם התהו להתחבר איתו. גם הצדיק הכי משעמם בעולם צריך לאכול, ולעסוק בעוד עניני בירורים, וזה נותן לו טעם. כשטיפוס של תהו מדבר עם טיפוס של תקון ופתאום הוא מוצא בו איזה טעם, איזה סברא וכיו"ב שהיא חידוש גם בשבילו זה נותן לו חשק להתחבר איתו.

קושיא שלישית: איך הניצוצות יכולים לעלות ולהתכלל בתקון?

אחרי התשובה לשתי הקושיות הללו – איך האורות דתהו יכולים לשכון בתקון ולמה שהם ירצו לעשות את זה – הוא מקשה עוד קושיא: אכן בזכות הניצוצות שעולים התהו ירצה להתחבר בתקון, אבל איך הניצוצות יכולים לעלות? איך ניצוץ שהיה נפול בגשמיות, נחות ומלוכלך, יכול לעלות ולהתכלל בתקון?

התכללות עולם התקון מנקה את הזוהמה שעל הניצוצות וכוללת אותם

הוא אומר שגם הדבר הזה הוא בזכות האחדות של עולם התקון. כידוע יש שני בירורים, בירור א ובירור ב, הראשון הוא שהדבר המתברר יעלה ויתבטל ביטול היש, אבל העיקר הוא שיתבטל במציאות ויכלל באצילות. ואיך זה יתכן? האחדות של עולם האצילות, תכונת ההתכללות, גם 'רוחצת' את הניצוץ וגורמת לו להכלל-להאכל באצילות.

אם כן, הנתינה בה אנו עוסקים, הפועלת את ההתכללות, היא זו המאפשרת בתחלה לברר ולהעלות את הניצוצות כך שיתכללו באצילות, הדבר הזה נותן טעמים מיוחדים בתקון ומעורר את החשק של עולם התהו להתחבר לעולם התקון, ואז שוב נדרשת האחדות כדי לאפשר את עבודת היחודים הזאת – יחוד התהו בתוך התקון. בלשון הבעל שם טוב יש עולמות-נשמות-אלקות שעולים-מתקשרים-ומתיחדים – התקשרות הנשמות באהבת ואחדות ישראל של עולם התקון היא המאפשרת את העליה של הניצוצות מהעולמות הנמוכים ואת היחוד וההשראה של האלקות בעולמות (שהוא עיקר החידוש).

"הלך בתם ילך בטח" – הבעש"ט ואדמו"ר הזקן

נסיים את השיחה הזאת עם עוד ענין בפסוק שהזכרנו קודם, "הלך בתם ילך בטח". צריך לקשר גם את הפסוק הזה לבעלי יום ההולדת של חי אלול, הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן. "בתם" עולה בגימטריא בעל שם. בעל שם כבר כולל את ה-טוב, כי הוא עולה הוי' פעמים טוב (בעל = ו"פ טוב, שם = כ"פ טוב), כנודע, אבל היינו רוצים למצוא גם את ה"טוב" המפורש (כמו שלא מסתפקים באמירת "בעל שם" אלא קוראים לו "בעל שם טוב").

ידוע שהמלה "בטח" היא ראשי תבות ברכה-טוב-חיים, שלשת הדברים שצריכים לראות ולבחור בהם תמיד (יהודי רואה את היפי והנועם בכל העולם, ואפילו כאשר רואה את השלילה – כמו שמסופר על אדמו"ר הזקן – מסוגל לחדור את זה ולבחור בברכה-טוב-חיים שבפנימיות), אז ה-ט של "ילך בטח" זה כבר טוב. יותר מזה, טח בעצמו הוא בגימטריא טוב. טח הן גם האותיות העיקריות בשרש בטח, וכן ברמז של ברכה-טוב-חיים החלוקה היא לפסוק אחד בו נזכרת הברכה והפכה ולפסוק נוסף בו נזכרים יחד החיים והטוב והפכם, היינו ש-טח הולכים ביחד (וכן, המלה חיים עצמה עולה ד"פ טוב).

אם כן, יש כאן רמז שכל הכח של "[הלך] בתם [ילך] בטח" הוא כח של הבעל שם טוב. איפה נמצא כאן אדמו"ר הזקן בעל התניא? בתם-בטח = תניא. ידוע שאדמו"ר הזקן לא התחיל את ספר התניא באופן סתמי במלה זו, אלא היתה לו בכך כוונה. יש בכך הרבה פירושים, והעיקר הוא שזה כמו שרשב"י בחר לפתוח את האדרא ב"תניא" – זה כדי להתמודד, בכח פנימיות התורה, עם קליפת הגאוה והישות של תלמידי חכמים. אפשר לומר שרבי שמעון בר יוחאי רק הכניע את הקליפה הזאת ואדמו"ר הזקן כבר הצליח גם להפוך ולהמתיק אותה.

סגולה חדשה: לימוד "תם" – תניא-משניות

על כל פנים, הזכירו קודם ש"בתם" רומז לכל מיני דברים טובים – זה גם תפילין של רבינו תם, שרבים מהחברים ראו בפועל ממש כמה זה טוב לשמירה בכל מיני ענינים טובים שעושים, וזה גם ר"ת תג מחיר.

כעת נגיד שה-ת של "בתם" הוא תניא – יש ענין גדול ללמוד תניא ולדעת תניא בעל פה. אדמו"ר הזקן עצמו אמר שהעיקר הוא להיות בקיא במשניות בעל פה – כשלומדים בספר זה גמרא, אבל כשהולכים בדרך לחזור משניות – וזה ה-מ של "בתם" (הבעל שם טוב רצה בקיאות בתהלים, המגיד בשירת האזינו, ואדמו"ר הזקן במשניות).

הסדר של תניא-משניות מזכיר את התורה מהבעל שם טוב[ג] שה' עסק קודם בנסתר, תניא, ובו ברא "עלמין סתימין", ואחר כך עסק בנגלה, משניות, ובו ברא עלמין דאתגליין. מי שעולה מלמטה למעלה צריך קודם לעסוק בנגלה ואז בנסתר, אבל בסדר של מלמעלה למטה – סדר של השפעה ונתינה (מצוות ה' היא הצדקה בבריאת העולמות) – מתחילים מתניא ואז משניות (ואף תבת סדר הוא ר"ת סוד דרוש רמז, מלמעלה למטה, כנודע).

אז אם עד כה הבחורים ידעו שבשביל "ילך בטח" בכל המבצעים והדברים הטובים צריך להיות "הלך בתם" בהנחת רבינו תם כעת מוסיפים עוד ענין – לימוד תניא ומשניות. לפי ערך ירידת הדורות דורשים מעט – לזכור "משה קבל תורה מסיני" ו"תניא (בספ"ג דנדה) משביעין אותו תהי צדיק" (בכלל, שתי המלים הראשונות כאן לבד הן כבר "תם" – תניא משביעין – ה"ספ"ג דנדה" הם בסוגריים, בשביל להתגרות בת"ח[ד], אבל החבר'ה שלנו צריכים להתגרות בעוד אנשים) – ואז אפשר ללכת "בטח" בכל מקום.

[דברו קצת על הנחת רבינו תם ועל הבחורים שנעצרו ביום ששי ביצהר.]

ניגנו "מתיר אסורים", "אנעים זמירות".

ג. עבודת בלע בן בעור אצל הבעש"ט ואדה"ז

חי אלול – היום שכנגד בלע בן בעור

כל שנה מזכירים שהרש"ש אומר ש-חי אלול הוא היום הראשון של בריאת עולם התהו. כה אלול הוא ראשית בריאת העולם שלנו, ושבוע קודם הוא ראשית בריאת עולם התהו – המלך הראשון של עולם התהו, בלע בן בעור. העבודה של תקון עולם התהו והכנסת האורות דתהו בכלים של עולם התקון היא עבודה ששייכת לפרשה שלנו, כפי שהוזכר, ובפרט חי אלול הוא תקון המלך הראשון – בלע בן בעור.

להיות 'כופר' דקדושה – לקחת את הבטחון בידים

ידוע ממורנו הבעל שם טוב הענין של "את זה לעמת זה עשה האלהים" וכי כל דבר שיש בקליפה צריך ללמוד ממנו ולעשות לעומתו גם בקדושה. דוגמה חריפה ומפורסמת לזה היא דברי רבי פינחס מקוריץ שהסביר שמכיון שכל דבר צריך להיות בקדושה צריך גם ללמוד ולקחת מהכפירה עצמה, והיכן היא הכפירה בעבודת ה'? במה שעוסקים בו כל הערב – גמול דלים. בנתינת צדקה צריך להיות 'כופר' – לא להגיד שאם היהודי הזה עני ה' רצה כך, והוא צריך להיות עני עד שה' ידאג לפרנס אותו, אלא צריך לקחת אחריות ולדאוג לו. 'לכפור' בכך שזה רצון ה' ואחריות של ה' ולדעת שאם לא תדאג לו הוא ימות ברעב ואתה תהיה אשם בזה.

כיוצא בזה גם סוגית הבטחון שעוסקים בה כעת. כל הזמן אומרים שאי אפשר לסמוך על הצבא, וזה פשוט, אבל צריך לדעת שגם על הקב"ה אי אפשר לסמוך – כאן צריך 'כפירה', צריך לקום ולדאוג בעצמנו לבטחון, ואם לא עושים זאת אז האחריות לדברים שקורים היא עלינו.

עבודת הבעש"ט: בלע – חיות נצחית – "בלע המות לנצח"

לאור זאת, צריך להתבונן מה התקון והעבודה של בלע בן בעור בקדושה (האריז"ל אומר שבלע בן בעור קשור לבלעם בן בעור – ש"לא קם בישראל כמשה" אבל באומות העולם קם, "ומנו? בלעם" – זה תקון משמעותי, וכדלקמן עוד). צריך לומר ששני בעלי יום ההולדת הם ביחד התקון של בלע בן בעור – הבעל שם טוב הוא עבודת בלע בקדושה ואדמו"ר הזקן הוא עבודת בעור בקדושה.

מה התקון של "בלע"? כמובן שבבליעה של קדושה – "בלע המות לנצח". מתוך כך אפשר להסביר למה בלע הוא בלעם – מ היא האות הראשונה של מות כמפורש בכמה מקומות בזהר (כדוגמת זה ש"וירא פינחס" היינו שראה מ מרחפת באויר[ה], וההיפוך של בלעם היינו עבודת "בלע המות לנצח" (בלע המות אותיות בלעם תהו = מחיה מתים, ודוק). כל מה שהבעל שם טוב בא לפעול בעולם זה "בלע המות לנצח" (תקון חטא הבל ומותו בידי קין, "בלע המות לנצח" ר"ת הבל, ונצח = הבל פנים ואחור – ה הב הבל הבל בל ל). הוא אמר שבא להחדיר חיות בעבודת אלול, טריות בכל היהדות. דבר לא טרי הוא מת (מקולקל, בלי טעם ובלי ריח, כנ"ל), והבעל שם טוב בא להחיות את העצמות היבשות. מי שחי בדרך הבעל שם טוב כבר יש אצלו "בלע המות לנצח" – לא שייכת אצלו מיתה בשום נקודה בעבודתו, הוא חי בכל, חיים נצחיים.

לפני הסתלקות הבעל שם טוב הוא אמר לתלמידיו שלא יתפללו כי חבל על הזמן, זה לא יעזור, וגער במי שרצה להביא לו רופא – האם אתה חושב שאני כמו כל אחד, ששייכים אצלי חולי ומיתה גשמיים שצריכים רופא?! הפנימיות של זה שגער בתלמידיו שהם חוששים שימות – זה אומר שלא הפנימו את כל העבודה שלו, "בלע המות לנצח", כך שלא שייך אצלו כלל ועיקר ענין המיתה. כמו שהרבי אומר שהגאולה האחרונה היא גאולה-שאין-אחריה-גלות לא במובן הטכני (שלא תהיה אחריה גלות), אלא שזו בעצם גאולה כזו שלא שייך שתהיה אחריה גלות, כך גם החיות שמחדיר הבעל שם טוב זה חיות כזו שלא שייך אחריה מיתה, חיות כזו שענינה "בלע המות לנצח".

פירושי בער והקבלת ששת הצרופים כנגד הספירות

ההסבר של עבודת "בלע" של הבעל שם טוב היה פשוט, אבל בשביל להסביר את עבודת "בעור" של אדמו"ר הזקן נצטרך להעמיק יותר (וזה גם השלמה עיקרית למה שדובר ב-חי אלול):

שרש בער הוא שרש חשוב בתורה. המשמעות של לבער היא גם לכלות ולשרוף, אבל גם לאכול – בהמה מתורגמת "בעירו" בגלל שהיא אוכלת (בהמה אוהבת לאכול, לא יודעת לעשות דברים אחרים), וגם בתורה לשון זו היא אכילה של בהמה ("ובער בשדה אחר"). יש קשר בין בלע (בליעה) לבין בעור (ביעור ואכילה), בשני השרשים יש שתי אותיות משותפות – בע (ואף האות השלישית בכל שרש – לר – מתחלפות באותיות למנר כנודע), לשון מבעה, זו השן ההולכת ואוכלת בארבעה אבות נזיקין (היא תמיד מבקשת לאכול, בעי בארמית לשון בקשה, ובעצם יש כאן בעיה חמורה, שרש כל הבעיות שבעולם, המלך הראשון של עולם התהו, בלע בן בעור).

גם בפרשה שלנו חוזר ענין הביעור – "בערתי הקדש מן הבית וגם נתתיו ללוי", וחלק מהביעור הזה הוא פשוט לאכול את המעשרות. ענין האכילה הוא עבודה חשובה, כנ"ל, ויש גם בזה "ואכלתם את כל העמים".

יש שבעה שרשים בלשון הקדש שכל צירופיהם בעלי משמעות (ושרש בלשון הקדש), ושרש בער לא אחד מהם, אבל הוא הכי קרוב לזה – חמשה מתוך ששת צרופיו הם בעלי משמעות (רבע, בער, ערב, רעב, עבר; יש גם קשר – מי שרעב אוכל-מבער, והכי טוב לאכול אוכל ערב, עם טעם טוב) והששי הוא שם בתורה (ברע). בשביל לדעת את הסדר שלהם לפי חכמת הצירוף צריך לשייך את שלשת האותיות לחב"ד – בדרך כלל ר שייכת ל"ראשית חכמה", ב ל"בינה" ו-ע לדעת (הכוללת את כל ז הספירות התחתונות, שכל אחת כלולה מ-י והכל עולה ע). לפי זה הסדר כנ"ל: רבע בחסד ("רֹבע ישראל", השפעה ונתינה), בער בגבורה (יסוד האש המבער), ערב בתפארת (טעמים ערבים), רעב בנצח, ברע בהוד, עבר ביסוד (שם העבירה היא פגם הברית).

חסד רבע		גבורה בער
	תפארת ערב
נצח רעב		הוד ברע
	יסוד עבר

כל זה היה בשביל להעמיק קצת בשרש הזה, ולראות שהצרוף בער שייך לגבורה שענינה לבער את הרע – הענין בו נרצה להעמיק.

תורת הבעש"ט על "משה משה" ובעירת הסנה

בשביל להעמיק בענין הביעור נביא עוד תורה של הבעל שם טוב[ו] על המראה הראשון של משה רבינו, רבן של כל הנביאים, שיש בו בעירה – "והנה הסנה בֹער באש והסנה איננו אֻכל [קשר בין בעירה לאכילה]. ויאמר משה אסֻרה נא ואראה... מדוע לא יבער הסנה"[ז]:

מהבעש"ט [שמעתי בשם מורי] וירא ה' כי סר לראות, כי [היה] משה רבינו ע"ה ירא שמא הוא קליפה, עד שאמר משה משה, אז אמר הנני. והענין, כי משה שמו כולל כל העולמות, ולכך שמו הוקשה לו. והענין, כמו שהשכינה כוללת כל העולמות דומם צומח ו[כל הנביאים] טובים ורעים, כך אות מ' מן משה הרומז למלכות כולל כל הענינים ג"כ. ואות ש' כולל כל הרוחות, ואות ה' הנשמות, ולכך שמו הוקשה לו, ודרשו חז"ל מנורה שקלים החדש ר"ת משה כו', אבל באמת שמו עצמו הוקשה לו, ששמו כולל כל מיני טוב ורע ג"כ, זה היה תמיה לו איך שהיחוד האמיתי היא השכינה ואיך כוללת ב' הפכים בנושא א', טוב ורע שהם ב' הפכים, והוא היחוד, וכן ג"כ שמו משה ג"כ כולל הכל ואיך נעשה היחוד על ידו. וזה שאמרו בש"ס משה רבכם קוביוסטוס.

אבל באמת אתי שפיר, כי הרע הוא כסא אל הטוב, כמו ופרעה הקריב כו', או ע"י שרואה מעשה הרשעים יש לו הנאה שהוא צדיק ויש לו הנאה ותענוג, ונעשה זה בכל העולמות התענוג ע"י הרע, וכמעט שעי"ז יש לרע עליה ג"כ, רק כשעולה משם יתפרדו כל פועלי און. וכן מחשבה רעה הוא כסא על דבר הנ"ל. וז"ש משה פעם א' לא אמר הנני, שהיה תמיה לו איך נעשה יחוד, כי כשנגלה בסנה, מדריגה תחתונה, נפתחו כל מקורות עליונות עד למטה, ומה טעמא לא יבער הסנה, שיכלו ויתבערו הרע שהוא הסנה עד שא"ל פעם ב' משה, שנעשה עי"ז יחוד וחיבור וקישור מדריגה תחתונה בעליונה כו', אז אמר הנני [ודפח"ח כי קצרתי].

"משה משה" – כולל גם את הרע שבו

הבעל שם טוב מלמד שהדבר שמשה לא יכול היה להשיג – לפחות בראשית דרכו – הוא איך העולם כולו יפה (בסגנון שאמרנו ב-חי אלול), עם הטוב ועם הרע, ולא שהרע מתבטל אלא הכל נשאר. משה רבינו התקשה במראה הסנה, איך השכינה כוללת את הטוב והרע, והכל בוער אבל הרע לא מאוכל ונשרף. על דרך זה גם התקשה בעצמו, בשמו משה (וזה רמוז בכך שהתקשה במנורה-שקלים-החדש) – ידע שהוא כולל את הכל, את הטוב ואת הרע. על זה כתוב "משה רבכם קוביוסטוס" – יש בו גם את הצד השלילי.

התגברות ה"קוביוסטוס" שבמשה בהתפשטותו בכל דור

יש שני פירושים בקוביוסטוס – או גונב נפשות או משחק בקוביא. צריך להגיד שיש את שניהם למעליותא בדמות של משה, ושל משה בכל דור – הוא גם גונב נפשות בקדושה וגם מהמר בקדושה. בגלל שמשה הוא התקשה לא ענה כאשר ה' קרא לו "משה" – חשב שה' מתכוון רק לטוב שבו והוא כולל הרי גם את הרע, והרע "איננו אוכל". ורק כאשר ה' קרא "משה משה", כל המשה, גם הטוב וגם הרע, אז "ויאמר הנני".

זה עוד פירוש מקורי ב"משה משה לא פסיק טעמיה בגוויהו". מכיון שאחד הפירושים הוא שזה קאי על ה"אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא" מסתבר שהמשה השני, שהוא ה'שלילי', בולט יותר ויותר בהתפשטות של משה – בכל דור הוא יותר 'גונב נפשות' ויותר 'מהמר'.

קושית משה רבינו: איך יתכן שהרע יהיה כסא לטוב אם צריך לבער אותו?!

על כל פנים, מה שלמעלה מהשגת משה בראשית דרכו זה איך השכינה נושאת שני הפכים בנושא אחד, את הטוב ואת הרע, והרע איננו אוכל. איך הרע נכלל ונשאר בעולם? זה הבטוי המפורסם של הבעל שם טוב "הרע כסא לטוב"[ח]. הבעל שם טוב מסביר כאן שזה בשני אופנים – או על דרך "ופרעה הקריב", שהרע רודף את הטוב ודוחף אותו לעלות לקדושה, או בכך שהצדיק רואה את מעשי הרשעים ונהנה מכך שהוא לא כזה, שאז הרע הוא בידור בעבור הצדיק. אפשר לחשוב שזה אותו ענין, שבסופו של דבר הרע נעשה כסא לטוב, אבל כעת נסביר שזה שני ענינים שונים בתקון הרע והעלאתו.

נקודת ההסבר של מה שדובר ב-חי אלול, שמצד אחד צריך להיות "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים", איך שכל העולם של ה' (עם הרע שבו, שהרי "לית אתר פנוי מיניה") הוא יפה ונעים, ומצד שני "וכבודי לאחר לא אתן ותהלתי לפסילים", שייכת לענין הזה.

איך אפשר לדבר על זה שהרע עולה ונעשה כסא לטוב, אבל נשאר חלק מהתמונה – מה עם "ובערת הרע מקרבך"? זה בטוי שמופיע עשר פעמים – מצד ענינו (ז"פ "ובערת הרע מקרבך", פעמיים "ובערת הרע מישראל" ופעם אחת "ובערת דם הנקי מישראל") – כולן בחומש דברים, דוקא לדור שנכנס לארץ (וראה עוד לקמן). הרי יש דבר פשוט, שצריך לבער את הרע ולכלות אותו. גם המלך שמעמידים תפקידו לבער רוצחים, "קוצים אני מכלה מהכרם", ואיך אפשר להגיד שהרע נשאר תמיד והכל חלק מהעולם הטוב והיפה של ה' ש"לית אתר פנוי מיניה"?!

"הרע כסא לטוב" לאחר ההכנה של עבודת ההכנעה

צריך להגיד ששתי המדרגות שהבעל שם טוב מתאר, בהן הרע נעשה כסא לטוב, הן מדרגות של הבדלה והמתקה, אבל לפניהן צריכה לבוא עבודה של הכנעה – עבודת "בעור" של ביעור הרע כפשוטו. יש ממד של הרע שכן כלה ונעלם, זה ממד דמיוני בעיקרו, אבל נגדו צריך להלחם. אחרי שמכניעים ומבערים את הרע – את החלק הדמיוני שבו – אז מתגלה כיצד החלק האמיתי שלו ממלא תפקיד בעולם[ט]. הבעל שם טוב אומר ש"כמעט נעשית לו עליה", וצריך להגיד שבאמת יש לו עליה עד רמה מסוימת (כמו שיש מאמרי חסידות שהמן עולה עד דרגה מסוימת, בזכות זה שעם ישראל קבל ממנו את פורים, ורק משם ואילך דוחים אותו – יש עליה מסוימת לרע, רק שלא עולה להיות כמו הטוב ממש, כמו שניתן היה לטעות).

בהתחלה התפקיד שלו הוא להבדיל את הטוב מתוך הרע, להבחין עד כמה הטוב נבדל ממנו דרך הרדיפה שלו – "ופרעה הקריב" את לבם של ישראל לאביהם שבשמים. אחר כך, יש המתקה של הרע – כשהצדיק עושה מהרע צחוק ושעשוע, כשזה הכל בידור בשבילו, זה המתקה (זה שאומרים שצריך לגרש את הערבים מארץ ישראל זה רק בתנאי שנוכל להמשיך לצחוק מהרע מרחוק – אחרת אין טעם). זה ההסבר הפשוט לכל "האופן בתוך האופן" שהתבאר – שבאופן החיצוני זה ההכנעה, לבער את הרע כפשוטו, וזה לגמרי מחובר עם האופן הפנימי שרואה איך "הרע כסא לטוב" ויש הבדלה והמתקה.

פרצוף פסוקי "ובערת"

נסיים עם הפרצוף של "ובערת..." – לשון שחוזרת עשר פעמים בתנ"ך, הכל בספר דברים, כנ"ל. נאמר בקיצור, כי אלו דברים פשוטים:

חכמה – "ובערת הרע מישראל" בזקן ממרא (אורייתא מחכמה נפקת, פגיעה בעיני העדה). בינה – "ובערת הרע מקרבך" בנביא שקר (מקור הנבואה בבינה). דעת – "ובערת הרע מקרבך" בעדים זוממים (עדות שייכת לדעת). חסד – "ובערת הרע מקרבך" בבן סורר ומורה (התגברות ההורים על האהבה לילד; חסד להרוג אותו זכאי שלא ימות חייב). גבורה – "ובערת דם הנקי מישראל" ברוצח במזיד שברח לעיר מקלט וצריך להוציאו משם ולהרגו (רצח בגבורה, עיקר הביעור שעושה המלך). תפארת – "ובערת הרע מקרבך" בגונב נפש (קוביוסטוס; בחינת שבעים נפש דיעקב, תפארת-גופא, משה מלגו ויעקב מלבר; ב-ז מצות בני נח איסור גנבה בתפארת-גופא). נצח-הוד-יסוד – כולם עניני עריות – נצח והוד הם "ובערת הרע מקרבך" בנערה המאורסה בכלל ובנערה המאורסה שנאנסה בעיר ("על דבר אשר לא צעקה"). יסוד הוא "ובערת הרע מישראל" באשת איש. מלכות – "ובערת הרע מקרבך" בעבודה זרה (מרד במלכות ה'; אחת מע"ז זה מולך). ולסיכום:

חכמה "ובערת הרע מישראל" (זקן ממרא)		בינה "ובערת הרע מקרבך" (נביא שקר)
	דעת "ובערת הרע מקרבך" (עדים זוממים)
חסד "ובערת הרע מקרבך" (בן סורר ומורה)		גבורה "ובערת דם הנקי מישראל" (רוצח במזיד)
	תפארת "ובערת הרע מקרבך" (גונב נפש)
	נצח והוד "ובערת הרע מקרבך" (נערה מאורסה)
	יסוד "ובערת הרע מישראל" (אשת איש)
מלכות "ובערת הרע מקרבך" (ע"ז)