1

בע"ה

קבלת פנים לאריאל וליאת לביא

כח מנחם-אב ס"ז – כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

שרו "שיר השירים", "קול דודי".

אריאל צריך להתחתן בחדש אב, ותופס את הסיום של חדש אב, כי "אריאל" קשור לבית המקדש. מאחז"ל אולי הכי חשוב לגבי כל החדש הזה הוא "עלה אריה במזל אריה והחריב אריאל על מנת שיעלה אריה במזל אריה ויבנה אריאל". אריאל זה בית המקדש, והחורבן זה עד תשעה באב, בו נולד "משיח בונה מקדש", וממנו והלאה יש כבר את ה"על מנת שיבוא אריה במזל אריה ויבנה אריאל". זה מגיע לשיא בט"ו באב, כפי שחושבים, ואחר כך – חושבים שיש ירידת הלבנה משם ואילך, אבל הרבי מסביר – ככל שיורד הגילוי של הלבנה יש התעצמות עם העצם, פחות גילוי ויותר עצם. אריה הוא המלך שבחיות והגיבור שבחיות, וענינו הולך וגובר עד לשיא כחו ב-כח מנחם אב. אם כן, היום זה שיא כחו של האריה של אריאל, של בית המקדש. על הפסוק "אריאל אריאל" (בישעיהו) יש שני פירושים לכינוי המקדש אריאל – או על שם אריה אש הרובץ על המזבח לאכול את הקרבנות, או שצורת ההיכל היא כצורת אריה, רחב מאחורה וצר מקדימה, היינו שכל מבנה המקדש הוא צורת אריה רובצת. יש רמז שכתוב ב"פ "אריאל אריאל" כנגד שני הפירושים. יש גם רמז פשוט, ש"אריאל אריאל" זה כנגד שתי הבחינות של המדרש – קודם "החריב אריאל" ואחר כך "בנה אריאל". גם כשאריאל מתחתן יש משהו שצריך להחריב את האריאל הרווק כדי לבנות מחדש את האיראל הנשוי, האדם השלם. זה כמו שדובר לא מזמן שיש תפקיד של "משפיע" בחסידות, שתפקידו לשבור את ישות התלמיד, ואחר כך יש את הרבי האמיתי שבונה מחדש את התלמיד. לכן צריך שתי בחינות אריאל – קודם להחריב אותו, זה כבר היה מן הסתם, ועכשיו לבנות אותו מחדש, שמתחתן, סוף כל סוף, אחרי הרבה מאמצים, השתדלות ומחשבה. מרוב זה שהוא היה חייב להתחתן – זה מה שהחריב אותו. הוא לא נתן לקב"ה לעשות את המלאכה במודעות טבעית, שיזרום ויגיע בשעה טובה ומוצלחת. היה צריך לחכות עד יחי מנחם אב. כח אב = אל, מדה ראשונה ביגהמ"ר, וכשמוסיפים את ה-מנחם זה כבר אהבה בריבוע, וכדלקמן.

בשמות חו"כ מלאים יש אהבה אותיות (אחד) – אהרן אריאל ליאת = ג"פ (ממוצע) שובה (מספר השראה ה-יג). ליאת (אותיות אילת – "אילת אהבים ויעלת חן") זה אמת – בזכותה החתן יזכה ל"אמת מארץ תצמח", "אשה מזרעת תחלה יולדת זכר [לידת מלך המשיח, כדלקמן]". אהרן זה שם של אהבה – הוא הכה"ג, "אהבה רבה", "ורב חסד" (וכן אהרן אותיות אהבה בחילוך ר-ב ן-ה במ"ק), ואריאל זה שם של גבורה ויראה. יתכן שעד החתונה קוראים לו אריאל ומכאן ואילך אולי להעדיף השם הראשון – אהרן – כדי לצאת מהגבורות ולעבור לאהבה רבה (זה רק הצעה, אפשר לקבל ואפשר גם לא לקבל, ואפשר גם לקרוא בשני השמות יחד – גם אהבה וגם יראה).

נדבר על הגימטריא של שם החתן לבד: אהרן אריאל = 498. זה מספר שכנגד מערכת חשובה בתורה, ששייכת גם לחתן העוסק במקצוע שהיום נקרא אקולוגיה, שמירה על האיזון של הטבע שה' ברא לכבודו. צריך להחדיר את גילוי ה' בטבע – הטבע = אלהים. יש שתי מערכות בטבע – יש מערכת יותר של יראה ויש יותר של אהבה, יסודות פשוטים ויסודות מורכבים בלשון קבלה וחסידות. יסודות פשוטים, שהם יותר ענין של יראה – ארמ"ע. יסודות מורכבים, שהם יותר ענין של אהבה – דצח"מ. את האקולוגיה מענין הדצח"מ – היחסים בין הדומם, הצומח, החי והמדבר. איך כל אחד מזין את השני, שדווקא הרמות היותר גבוהות מקבלות מלמטה – יש על זה הרבה חסידות, שזה העלאת ניצוצות התהו. כל דרגה יותר גבוה בסולם הדצח"ם בעצם אוכלת (במובן של מכלילה בעצמה) את הדרגה הנמוכה ממנה, וכך הכל עולה לה' כאשר "אתם קרויים 'אדם'" לוקחים כל הכחות ומעלים את זה לה' בקדושה. הזמן הכי מתאים לזה כשהאדם מתחתן. דומם צומח חי מדבר = אהרן אריאל. בהקבלת ארמ"ע לדצח"מ מתהפכות הדרגות הגבוהות – הרוח זה המדבר ("ויהי האדם לנפש חיה" – "רוח ממללא", עיקר העצם והחידוש של האדם זה בדיבור שלו, ולא היותו "משכיל") והאש זה החי. בגלל הגימטריא הזאת נאמר איזה ווארט קצר. הוא צריך לדעת כשהולך להתחתן – חתונה זה דעת, "והאדם ידע את חוה אשתו" – כיצד לנצל את כל הדרגות הללו בטבע כדי ליצור את היחס-יחד-אחד עם בת זוגו, בצורה הטובה והפנימית ביותר. כלומר, יש קשר של דומם בין חתן וכלה (שמרגישים שאנחנו שני אבנים), קשר של צומח (שני עצים, כמו דקלים – תמר הוא מלך העצים – שיש שם כבר זיווג מודע; זרע ופרי כתוב בצומח, ביום שלישי של מע"ב, פעמיים "כי טוב" כשיש זיווג בין שנים), קשר של חי וקשר של מדבר. הכל נמצא בתוך האדם. זה הבדל עיקרי בין היסודות המורכבים לפשוטים – בפשוטים העליון לא כולל את התחתונים, ואילו במורכבים פשוט שכל מדרגה כוללת בגילוי את זו שתחתיה. כתוב דבר עמוק שבעליון כל התחתונים גלויים ואילו בתחתונים נמצאים בכח, בפוטנציאל, גם התחתונים. זה גם החידוש של האקולוגיה על פי תורה – שצריך לדעת שהכל נמצא כבר במדבר, ולאידך שבכח הכל נמצא כבר בדומם, וזה גופא הסוד של העלאת הדרגות הנמוכות על ידי הגבוהות, שזה לגלות מה שהיה בכח בתוך הדרגות הנמוכות.

נתחיל מהדומם: יש עוד תופעה מובהקת בדצח"ם, שההתחלה והסוף זה דבר והיפוכו – דומם זה גם מלשון שותק, דממה, ההיפך ממדבר. כלומר, כל סוד הדצח"מ זה מ"חש" ל"מל" – הכל בסוד "'חשמל' – עתים חשות עתים ממללות". לכן, אם רוצים להבין את הקשר של כל אחד מהדצח"מ – שהבית כולו אקולוגיה מתוקנת, על פי תורה – הבנת הקשר של הדומם זה איך הזוג מתקשר תוך כדי שתיקה. חושבים שבשביל ליצור קשר צריך לדבר, צריך איזו תקשורת, אז לכאורה – אם לא מדברים אז אין תקשורת ואין קשר, כל אחד פונה לעסקיו שלו וגמרנו, אבל זה לא נכון. חז"ל אומרים שאם מלה בסלע משתוקא בתרין – אם מילה שוה שקל השתיקה שוה כפול מזה. כלומר, יש איזו יכולת של תקשורת נסתרת וקשר נסתר בשתיקה "כפלים לתושיה" מאשר בדיבור מפורש. לא צריך לפטפט כל הזמן עם האשה. הרי זה גם פרקי אבות מפורש – "אל תרבה שיחה עם האשה, באשתו אמרו". כשלא מרבים שיחה קטלנו את הקשר בין בני הזוג? חס ושלום. לכן הקשר מתחיל מהקשר של הדומם. אם נדמה – דומם גם מלשון דמיון – את החתן והכלה כשתי אבנים. בלשון ספר יצירה "שתי אבנים בונות שתי בתים" (אב, בא – אבן זה אות), אם יש שתי אבנים כבר יש שני בתים, בית ועליה, בית גלוי ובית נסתר. לא כתוב "אבן אחת בונה בית אחד" – אבן זה לא בית, אלא רק אבן (רק שיעקב אומר "והאבן הזאת אשר שמתי מצבה תהיה בית אלהים" – זה מתפתח, אבן-מצבה-בית, בסוד נקודה-קו-שטח, כאשר הוא מתחתן; כנראה ה"מצבה" זה כשעומד תחת החופה – "אתם נצבים היום לפני הוי' אלהיכם" – ואחר כך מתפתח הלאה להיות בית, אבל זה דווקא כשיש "שתי אבנים בונות שתי בתים"). שני בתים – בית פנימי של תורה ועבודה, רוחני יותר, ויש בית גמילות חסדים, בית שכולו מוקדש (כבית אברהם) להכניס אורחים ולצאת מהבית עם אור לעולם, זה הבית של צדקה וגמ"ח. אבל יש עוד דימוי. אם יש שתי אבנים, הן לא נדבקות. נגיד במילתא דבדיחותא – יש להקה מהמפורסמות בעולם "רולינג סטון", אבנים מתגלגלות. זוג של אבנים זה שמתגלגלים ביחד – אני מתגלגל וגם את מתגלגלת. הדבק אינו שמדביקים אותן יחד – זה המסתורין של הטבע, שחלקיק בצד אחד של היקום מגיב לחלקיק אחר בצד השני של היקום בלי שום תקשורת והעברת מידע (שמוגבלת למהירות האור, והם מתואמים במרחק של המון שנות אור ופועלים בו זמנית, ולפני כמה שבועות גם הוכח במכון ויצמן שלא מדובר דווקא בשני חלקיקים שהיה קשר קדום ביניהם – דבר שכל מי שיש לו חוש בזה ידע מראש, אבל בשביל הגוים צריך גם להוכיח את זה), זו המעלה של שתיקה על גבי דיבור. זה "דומם" אמיתי, ואף על פי כן מתגלגלים ביחד. זה הסימן הראשון של זוג מוצלח, שהוא מתגלגל ביחד באופן טבעי וספונטאני, בלי לחשוב ולדבר. כל אחד שמתחיל להתגלגל – השני מתגלגל אחריו. זה גם בלי רגש, בלי שום דבר – זה נקרא מוטבע, זה ספונטאני לגמרי, אינסטינקטיבי. הדומם זה הבסיס של הכל, הקשר האינסטינקטיבי. הארכנו בדומם, כי הוא החידוש.

אחר כך יש קשר של צומח. הרגש – האהבה – צומחת. הקשר הרגשי דורש צמיחה, בניגוד לקשר של הדומם. אם באים לצדיק עם רוה"ק אמיתי ושואלים אם זה שידוך אמיתי (אין היום כאלה, או שלא מכירים אותם), הוא בודק את הדומם – איך האבנים מתגלגלות. יש לפעמים אהבה ממבט ראשון, אבל זה לא הכרחי בכלל, וכן אם זה אהבה של עולם התיקון חייבת כל הזמן לצמוח מקטן לגדול. לכן כתוב שהקשר הצומח בין בני הזוג זה צמיחת הרגש. עוד ווארט חשוב מאד – צמיחת רגש זה על בסיס נאמנות. אם רוצים לתת שם צמיחה בנפש ל"רולינג סטונס" דקדושה שלנו זה נאמנות בסיסית – להתגלגל אחד אחרי השני בלי לחשוב, זה עצם הנאמנות (לא נאמנות של חשיבה, אלא נאמנות בעצם, בלי לחשוב ולתכנן – סולדריות בלע"ז). על בסיס נאמנות זו באה הצמיחה.

אם צמיחה זה צמיחת רגש, אז מה זה חי? כתוב בחסידות שחי זה – לא מה שהייתי חושב, שזה גם רגש וחיות – דעת ושכל. חיים בקבלה זה מוחין – המוחין באמת יורדים להתלבש ברגש ולהחיות אותו, אבל חי וחיים עצמם זה המשכת מוחין לתוך הרגש, ויש גם מוחין בעצם, שלא קשור לרגש בכלל. חי בין בני זוג זה כמו הביטוי "אבר חי", שהבעל שם טוב אומר שכל עבודת ה' צריכה להיות בבחינת "אבר חי". אין קישוי אלא לדעת – אבר חי זה גילוי של שכל, לא של רגש. אם כן, מה שיש קשר טוב ורצוי בין בני זוג, שקוראים לזה בספר קהלת "ראה חיים עם אשה אשר אהבת" (שזה קשור לפרשת "ראה", העליה לתורה של החתן, וכדלקמן – בפרט כשהחתונה ביום ראשון, הסמוך לשבת, אז אף שנכנסנו לשבת שופטים, עד החתונה ועד בכלל העיקר זה השראת פרשת ראה, וכמו שכתוב "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה" כתוב גם "ראה חיים עם אשה אשר אהבת"). חוץ מרגש האהבה, שזה הצומח, יש דריכות של דבקות במטרה וזה ה"חי" של הזיווג. כמו ששואלים מה צריך להיות הנושא של הדיבור בפגישות של החתן עם הכלה לפני ההחלטה, אז הפגישות זה לא בשביל להצמיח רגש – כפי שחושבים בטעות – אלא בשביל לבדוק אם יש "חי", אם יש דריכות והתחיות ביעד משותף. חוץ מזה שמתגלגלים בטבע לאן שמתגלגלים, שעל זה כתוב "מהוי' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ", שלאן שה' מגלגל אותנו מתגלגלים ביחד. זה עוד לא אומר שיש לנו יעד מודע בשכל אליו מכוונים. עיקר החיות זה החיות של היעד המשותף, וברגע שיש יעד משותף אז יש את ה"אבר חי" מדעת. אז מה עיקר מעלת החי? שיש לו תנועה רצונית, בניגוד למדרגות שתחתיו. תנועה רצונית זה בדיוק הדבר הזה – שנעים אל יעד באופן מודע, מתוך חיות של מוחין.

אחרי כל זה יש את המדרגה הכי גבוהה – דרגת המדבר. מדבר זה כן תקשורת, אבל זה דיבור של תורה, דיבור של חסידות, דיבור של שעשועים. כמו שבכוונות הזיווג, בקיצור, יש כוונה של "פרו ורבו וכו'" – יעד – ויש זיווג של שעשועים עצמיים (יש הרבה מדרגות של שעשועים). שעשועים זה נקרא אצילות, בחינת ה"מדבר". השעשועים בעצם זו הדרגה הגבוהה של המדבר. הביטוי הכי פשוט זה שהחתן והכלה משתעשעים על מאמר חסידות ביחד, מתוך דיבור והדברות משותפת.

עד כאן בקיצור הכי נמרץ מה זה תיקון האקולוגיה בבית, התיקון של אהרן אריאל, לממש את כל ארבע המדרגות של דומם צומח חי מדבר בקשר שלו עם אשתו.

ניגנו ניגון.

שיחה שניה:

אמרנו שהחתונה של היום זה בהשראה של שבת פרשת "ראה" – "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה". בהמשך משנה תורה יש עוד פסוק – "ראה נתתי לפניכם היום את החיים ואת הטוב". ידוע שיש שלושה דברים חיוביים שעל האדם לראות – ברכה, טוב, חיים – ר"ת בטח. על זה כתוב הרמז הידוע "בטח בדד עין יעקב" – דברי סיום של משה רבינו בפרשת "וזאת הברכה" – ש"בדד" זה לבד, ו"עין יעקב", העין של היהודי, צריכה רק להתמקד ולהסתכל על הבטח, על ברכה-טוב-חיים ולא על ההיפוך, והרמז היותר מופלא שברכה טוב חיים עולה "עין יעקב" (יב צירופי הוי'). גם על אשה כתוב, בפסוק השני של "אשת חיל", "בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר". אחד מהסודות של החתונה בכלל, כשהולכים להתחתן, זה מעבר בנפש מאמונה לבטחון, עם כל המשמעות של אמונה ובטחון. עד שהאדם לא מתחתן הוא מאמין שיש לו בת זוג מיועדת לו, ובעתו ובזמנו הקב"ה יזמן לו את בת הזוג (או לה את בן הזוג). "המאמין לא יחיש" – לא נכנס ללחץ, בגלל שהוא מאמין שיהיה טוב בעתו ובזמנו. עושה השתדלות, כשמגיע לפרקו, אבל בלי לחץ. אבל ברגע שהולך להתחתן אז יש מעבר מאמונה, שהיא יותר סבילה, לבטחון, שהוא יותר פעיל. בטחון זה גם לבטוח בה' – וגם באשה – אבל יש גם בטחון פעיל. כתוב ש"בטחון" זה לשון דבקות – לשון "וטח את הבית", שבלשון חז"ל זה לשון של זיווג. זה על דרך "ודבק באשתו והיו לבשר אחד". בטחון זה דבקות, והפעם הראשונה שכתוב דבקות בתורה זה "ודבק באשתו והיו לבשר אחד". "בטח בה לב בעלה" – איך על האדם לבטוח באשתו? שהוא רואה בה את הברכה ("כל השרוי בלא אשה שרוי בלא ברכה"), את הטוב ("מצא אשה מצא טוב"), ואת החיים ("ראה חיים עם אשה אשר אהבת"). כל שלושה אלו כתובים במפורש על האשה – "להניח ברכה אל ביתך" ("השרוי בלא אשה שרוי בלא ברכה"), "מצא אשה מצא טוב", "ראה חיים עם אשה אשר אהבת".

לפי זה, אפשר לפרש את כל הפסוק בן שבע המילים – "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה" – "ברכה" כנגד היסוד "וקללה" כנגד המלכות. ידוע המבואר בחסידות, ומוסבר גם ב"דבר מלכות" של ראה, ש"קללה" זה כח של אהתפכא (קלל זה אור חזק ובהיר, נחשת קלל מבריק ומבהיק, כמו שארור לשון ריבוי אור – רק שכמו "סגי נהור", שכל כך מבהיק עד שמסנוור), כח להחזיק רשעים בתשובה (ועל אור גדול זה כתוב שכח בע"ת למעלה מכח של צדיקים). אבל לפני הדרוש, שהקללה גבוהה מברכה – תשובה לעומת צדיק מעיקרא – קודם פשט. אם כל הפסוק קשור לחתונה, אז על פי פשט "ברכה" זה האשה ולפי זה "קללה" שאינך נשוי, שאינך מוצא את האשה. זה פירוש אחד, שהרווקות – לשון ריקנות – זה קללה. המקום הריק מושך לתוך עצמו כל מילין בישין, "'והבור רק אין בו מים' – מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו". נחשים ועקרבים זה מחשבות זרות, לכן כתוב שאי אפשר ללמוד תורה בטהרה כשהאדם רווק – יש כל מיני הרהורים בישין. כדי ללמוד תורה בטהרה, ובכלל לעבוד ה' בטהרה, צריך להתחתן. פירוש אחד ש"קללה" זה המצב הלא נשוי, כמו המלכין קדמאין דעולם התהו, בו כתוב "וימלך וימת" – המלכים לא היו נשואים ולכן כל אחד מת, זה מקור של קללה. עולם התיקון מתחיל מהדר, "ושם אשתו מהיטבאל", הוא הראשון שכתוב שנשוי ולכן לפי הקבלה הוא ראשית התיקון – להתחתן זה ראשית הברכה. זה פירוש אחד. יש פירוש קצת יותר פנימי, כמו שאנו דורשים את מאמר חז"ל שבמערבא (ארץ ישראל) היו שואלים את החתן תחת החופה "מצא או מוצא" – מה יהיה כאן? "מצא אשה מצא טוב" או חלילה "מוצא אני מר ממות את האשה"? ידוע, וכן אומרים המפרשים, שלא שואלים את החתן רק כדי להפיל את רוחו או להכניס אותו לפחד, אלא זה אומר שתלוי בו – אם תזכה, בבחירת החפשית שלך, בבחירת הלב שלך, זה יהיה "מצא אשה מצא טוב". היחס של האשה כלפיך הוא גלמי – "גלמי ראו עיניך" – ותלוי בך איך המצב הגלמי הזה יתפתח. אם תזכה, בבחירה החפשית שלך, היא תהיה אשה טובה – "מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה'" – אבל אך חלילה לא תזכה התוצאה תהיה "מר ממות". זה הפשט, אבל איך אנחנו דורשים? שבתוך הפסוקים גופא כתוב איך זוכים – זכה זה "מצא אשה" (מחפש אותה ומוצא אותה בשרש המשותף, לשון עבר), ואילו "מוצא" זה רק חויה רגעית של הוה, ועיקר הבעיה שזה "מוצא אני", שאם האדם מתחתן מתוך אינטרסים אגואיסטיים (תאוה, כסף, או מה שלא יהיה) התוצאה תהיה "מר ממות" כי אינו מוצא אותה בעצמה ואינו מתייחס אליה באמת אלא רק לעצמו.

כך אנו תמיד דורשים – כך כתוב בספרים. היום אפשר להוסיף לזה משהו קצת יותר, לפי ווארט חסידי ידוע על הקשר בין פרשת ראה לחדש אלול (חדש "אני לדודי ודודי לי"), שפרשת "ראה" היא תמיד או שבת מברכין אלול או שבת ר"ח אלול (לכן דרושי אלול בלקו"ת הם בפרשת ראה, כולל המשל המפורסם של "מלך בשדה" שמקבל את כולם ב"פנים יפות" ומראה "פנים שוחקות" לכולם). בדבר מלכות הרבי שואל שלכאורה זה דבר והיפוכו – "אני לדודי ודודי לי" זה עבודה ממטה למעלה, ואילו כל המלים של "ראה אנכי וגו'" זה הכל מלמעלה למטה (ממקום שאין אתדעל"ת מגיעה לשם). הרבי מסביר שם שדורשים מהאדם בעבודתו להגיע לכחות על טבעיים, לבלי גבול שלו, שבכך האדם עובד את ה' מלמטה בכחות של "בכל מאדך" – זה הקשר של "ראה" לחדש אלול. יש הרבה ווארטים על הקשר, ואחד מהם – לא מה שהרבי כותב – שבחדש אלול צריך חשבון נפש של "ראה אנכי", לעשות חשבון נפש של עצמו (ולא רק של ה"אני" אלא של ה"אנכי", כדלקמן) ולא של הזולת (זה ווארט גמור, כי בפסוק "אנכי" הולך על עצמותו יתברך,כמובן). צריך להיות כל מרוכז ב"אנכי" עד שלא מעביר שום בקורת, שום חשבון נפש, על מישהו אחר כלל וכלל. לפי הווארט הזה נסביר "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה". בפירוש הראשון אמרנו שברכה זה להיות נשוי וקללה לא להיות נשוי. לפי הפירוש השני ברכה זה להיות נשוי ב"זכה" והקללה זה כאילו להיות נשוי, אבל נישואין שהכל אחור באחור – "מוצא אני" במקום "מצא אשה" (ואז "מוצא אני מר ממות", אבל הוא משייך זאת לאשה ומאשים אותה, "את האשה", וזה החטא הראשון בגן עדן מקדם, שאדם הראשון במקום לומר "חטאתי" מטיל האחריות על האשה). לפי הווארט הזה – שצריך תמיד להסתכל בעצמי ולא להאשים את הזולת כלל וכלל (כמבואר באריכות בפרק בעבודת ה', מה זה רגש אשמה ומה זה התיקון שלו) – יוצא ש"מוצא אני מר ממות" זה בכוונה! תמיד מפרשים שנדמה לאדם שהמר ממות זה האשה כי שלא במודע מוצא עצמו ולא את האשה. כעת מפרשים פסוק זה לפסוק של "עבודה" באופן חיובי – שאדם מסתכל ב"אני" ומגלה שהאני הוא "מר ממות", ואז יכול לעשות נסירה מהמצב של "אחור באחור" ולהיות טפל לאשתו, "את האשה". בפסוק "מצא אשה מצא טוב" אין "את" (ואין גם ה הידיעה, "האשה"), ואילו כאן יש "את האשה", האשה הידועה – "את" בכל מקום זה לשון טפל ובטל, "בטח בה לב בעלה". אם האדם מוצא את האני מר ממות הוא נעשה "את האשה" – טפל ובטל לאשה. יש מצב בו האשה נעשית "נקודה תחת היסוד", אבל למען השויון צריך להיות איזה מצב בו הגבר נעשה נקודה תחת אשתו. "בטח בה לב בעלה" = נקודה. הגבר צריך לבטוח באשה? הוא צריך לבטוח בה'! מה השבח שהוא בטוח באשתו? זה גם עולה קללה (= נקודה וכו'). ב"בטח בה לב בעלה" הגבר נעשה נקודה – כשאני בוטח אני מצטמצם, "השלך על ה' יהבך" – שסמוכה ובטלה לאשה, ממנה מצפה לקבל כל הטוב, "ושלל לא יחסר". זה מצב מתוקן, זה קללה מתוקנת – קללה מתוקה. אמנם זה נקודה, אבל מתוך הנקודה הזאת יצמחו הקו והשטח – הספירה והפרצוף, בלשון הקבלה והחסידות – וככה באמת צריך להיות. לכן כשאדם מתחתן הוא צריך להפוך מאמונה לבטחון – זה בטחון בה', ואם זוכה זה גם "בטח בה לב בעלה", שעל דרך "ודבק באשתו והיו לבשר אחד". למה הוא בוטח בה? קודם כל כי חתך את האגו של עצמו, כי עשה "ראה אנכי" והתברר ש"ומוצא אני מר ממות". מגיע למסקנה שהאנוכיות היא המר ממות, ולכן צריך להפוך להיות "את האשה" – אני צריך להיות טפל לאשה. "את" זה טפל, זה נקודה, אני צריך להיות נקודה טפלה ל"האשה" ב-ה הידיעה, השכינה הקדושה (המתלבשת בתוך אשתי). כמו "היום יום" – "היום" לפני הצמצום ו"יום" אחרי, ה הידיעה מעלה את הדבר לשרש הכי עליון שלו. כאשר מוצא את האני "מר ממות" נעשה "את האשה" ומתקיימת בו הקללה למעליותא של "בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר".

עד כאן יש עוד מישוש של "ראה אנכי", הקשור לברכה-טוב-חיים, ל"בטח", וה"ראה" ל"ראה חיים עם אשה אשר אהבת" – כל הווארט מה זה הברכה ומה זה הקללה למעליותא. הברכה זה היסוד (המלה הששית), והקללה למעליותא זה תיקון המלכות (המלה השביעית).

שרו "אני לדודי"

הבחינה הזאת שהבעל הוא בעצם נקודה תחת אשתו זה בחינת "בעטרה שעטרה לו אמו" – "לא זז מחבבה עד שקראה אמי". אנו דורשים לגבי יום זה, שלפי הניחוש, זה צריך להיות יום ההולדת של הרב המגיד ממעזריטש. לא יודעים מה יום הולדתו של המגיד – הבעל שם טוב נולד ב-חי אלול ואדה"ז נולד ב-חי אלול כעבור מז שנים. לפי זה צריך לנחש (אם כי כתוב לא תנחשו, בכל אופן בערבון מוגבל מאד אפשר לנחש) – הבעש"ט והמגיד ואדה"ז הם כולם בחינת משה רבינו, "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא", וכתוב שעיקר ההתגלות לקראת "הוא גואל ראשון והוא גואל ראשון", הפיכת משה למלך המשיח, זה מתחיל מהבעש"ט. לכן יש להם מינון גדול מאד מאד של "משה שפיר קאמרת" בלשון חז"ל (שכל ת"ח הוא משה, אבל יש אחד שיש לו מינון יותר גבוה של זה), ועל משה רבינו נאמר בפסוק הכי גדול שמתאר את נבואתו "פה אל פה אדבר בו". פה = חי אלול, ואם יש "הה אל פה" יש פעמיים חי אלול – חי אלול של הבעש"ט ו-חי אלול של אדה"ז. יש מה שמחבר – "אל" – והיום היחיד בשנה שעולה "אל" הוא כח אב, לכן זה יום טוב להיות יום הולדת של המגיד. לכן, לכבוד זה, צריך לומר משהו שנוגע לנישואין מתורתו של הרב המגיד. כנראה שהחתונה שלנו היום קשורה ל"מזל גובר" של הרב המגיד.

אבל קודם כל, משהו שקצת משלים את הווארט הקודם: אמרנו שאסור לנחש, אז איך בכל אופן אנו מנחשים? זה ודאי בגדר שעשוע של תורה, אבל זה מתוך תקוה ותפלה שהשם יעזור לנו לברר את כח המדמה שלנו. זה גם קשור עם נישואין – כל מה שיכול להיות קללה, היפך הברכה, זה כח מדמה לא מבורר. הנבואה היא "וביד הנביאים אדמה" – בירור כח המדמה – וראשית הנבואה של כל אחד זה הנבואה עם מי להתחתן. אחר כך ידוע שכאשר נולד ילד וההורים מחליטים ביחד על שם זה רוה"ק – נבואה פורתא של ההורים. להתחתן זה להיות נביא, צריך איזה ניצוץ של רוח נבואה – רוח נבואה זה בירור כח המדמה. זה השלמה של הדבר הקודם. בשני הפסוקים, "ראה אנכי" (לפי הווארט החסידי, שצריך להסתכל באנכי ולא באחר) ו"מוצא אני" יש הבדל בין אני לאנכי – ההבדל זה האות כ. מה האות כ עושה? בדרך כלל כתוב ש-כ זה לשון כתר, לשון רוממות – ברוממות אומרים "אנכי" וסתם ככה אומרים "אני". באמירת "אנכי" יש התרוממות. יש עוד פירוש המובא בחסידות – וכנראה קשור, כי כל הפירושים על אותו ענין ואותו מלה קשורים – ש-כ ד"אנכי" היא כ הדמיון, "כה" (שזה נבואת שאר הנביאים, "כה אמר הוי'"). כלומר, ה-כ ב"אנכי" מוסיפה לגבי "אני", מחדירה בתוכו, גם מדה גדולה של מדמה. הוספת כח המדמה יכולה להזיק, אבל "את זה לעומת זה" ו"מרובה מדומה טובה". עיקר דמיון האדם – לטוב או למוטב – זה "אדמה לעליון". מי שאמר זאת הוא נבוכדנצר – הוא דימה לעצמו שהוא אלקים, זה האנוכיות הכי רעה שרק יכולה להיות. אז הפשט הוא שלאדם נדמה שהוא אלקים, וזה ודאי השרש של "מר ממות". אבל יש "אדמה לעליון" לטובה, שאדם כל הזמן שב לשורש ומתדמה לעליון, בקיום המצוה בתורה להתדמות לה'. אם כן, עיקר בירור כח המדמה הוא איך מפרשים את ה"אדמה לעליון", ולכן באמת יש בזה רוממות – או שזה רוממות אנכית גרידא, שזה הופך את האדם להיות ע"ז ואז נדמה לו שעובד את ה' אך בעצם הכל זה פולחן עצמי (כפי שמסביר אדמו"ר האמצעי מה זה פולחן עצמי בתחלת קונטרס ההתפעלות), אבל לעומת זה "אדמה לעליון" זה גילוי של רוממות קל מתוך שפלות האדם, ואז האדם מתוך שפלותו מתדמה לה' ועולה מעלה מעלה. לכן היהודי הראשון, כמה ש"ואנכי עפר ואפר", קרוי אברהם (ולפני כן אברם) על שם רם, לשון רוממות. לכן הוא נקרא "האדם הגדול בענקים" – האדם-האדמה הגדול בענקים (א כולל דומם ומדבר, בסוד הדצח"מ שהזכרנו קודם). זו השלמה לווארט הקודם, "ראה אנכי" – צריך להתבונן ב-כ, איזה סוג דמיון יש לי, איזו רוממות? אני מתרומם או שה' מתרומם בתוכי מתוך השפלות שלי? רוממות ה' מתוך השפלות שלי זה "כד אתכפיא סט"א [האני החיצוני שלי] אסתלקא יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין" (וכידוע הדרוש של הרבי הזה בריש "באתי לגני" ש"אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין" זה גילוי רוממות ה' בדרך או"ח בכל העולמות). כל זה השלמה לווארט הקודם, וגם קצת הצדקה לדמיונות – הדימוי שהיום יום הולדת של הצדיק הדומה לבוראו, המגיד המחבר בין הבעש"ט ואדה"ז.

לכן נקרא שני דברים קצרים שקשורים לחתונה מתוך הספר של המגיד – "מגיד דבריו ליעקב":

יש מאחז"ל מופלא בב"מ שמטרוניתא אחת שאלה את רבי ישמעאל ברבי יוסי ורבי אלעזר ברבי שמעון איך יכלו להזדקק לנשיהם, היות שהיו כל כך שמנים עד שאם היו עומדים כרס כנגד כרס יכלו לעבור שני שוורים למטה. אז היה קצת דו שיח, אבל הסוף הוא בשני תירוצים שאמרו לו – או "כי כאיש גבורתו" או "אהבה דוחקת את הבשר" (שלכאורה שתי דעות שונות). מי שזוכר בתניא יודע שהביטוי "אהבה דוחקת את הבשר" על צמצום ה' – צמצום לשון ריכוז, ולא לשון סילוק – והשראת שכינתו על העם הנבחר. אהבה רבה דוחקת את הבשר, והאדם מסוגל להתחבר כדי להוליד זרעא חיא וקיימא. התירוץ הראשון הוא "כאיש גבורתו" – זה פסוק ("אהבה דוחקת" זה מאחז"ל), שאמרו אותו שני מלכי מדין, זבח וצלמונע, לגדעון כאשר אמר לבנו להרוג אותם. בשביל שני המלכים זו היתה בושה שהנער יהרוג אותם, ואמרו שגדעון יהרוג אותם (וכך היה). חז"ל משתמשים בפסוק זה כדי לומר איך יכול להיות זיווג במצב שנראה לא אפשרי על פי טבע. עוד לפני דברי המגיד נפשט זאת, כדרך המהר"ל – יש אדם שמאד מסורבל (לא שמן פיזית – יש לנו חתן רזה – אלא שמסורבל בכך שיש לו המון ענינים, עד ששואלים איך יכול להתחתן עם כל הענינים), אז שואלים איך יכול להתחתן? יש שני תירוצים – או "כאיש גבורתו" או "אהבה דוחקת את הבשר". אמרנו קודם שגבורה זה יראה, אז גם כאן סימן שהפירוש הראשון שייך למדת הגבורה-היראה, והשני הוא בפירוש מאמר של אהבה. לא סתם שיש שני פירושים, אלא זה שני פירושים הפוכים ומשלימים. לאחרונה אנו מדברים – ומתאים לתקופה זו – על יחס בין יו"כ לט"ו באב, וצריך לשאול איזה תירוץ שייך לכל שידוך. לפי מה שנראה, זה מכניס ממד חדש בענין של חמשה עשר באב ויום הכיפורים. אחרי הקדמה זאת נקרא דבריו:

אהבה דוחקת הבשר, רוצה לומר אהבת ה' דוחקת ומזככת את הבשר שהוא הגוף.

בפירושו הראשון אומר ש'דוחקת' זה מזככת – ב"זכה עזר" ה"זכה" זה לשון זיכוך. אם יש אהבה בין בני הזוג, אז גם כאשר האדם מאד מסורבל בבשריות שלו, מזככים את זה כל כך עד שלא מפריע לזיווג להתקיים. בשר לא מזוכך יכול להפריע, אבל אהבה דוחקת את הבשר. הוא כמובן משייך זאת לאהבת ה'. בתניא מפרש על אהבת ה' אלינו, "ודודי לי", ואילו המגיד מפרש על אהבתנו לה', "אני לדודי".

עוד יש לומר שאהבה דוחקת וממתקת את הבשר, שהוא דין, כי הבשר בא מסטרא דדינא כידוע.

לכאורה הפירוש השני מאד קרוב, אבל מביא אותו כפירוש נוסף אז צריך להבין החידוש. כאן במקום ש"דוחקת" הוא "מזככת" זה "ממתקת", ובמקום ש"בשר" זה סתם בשריות הוא מתפרש כדינים. אם בשר זה בשריות, בנפש זה כמו תאוות. אם בשר זה דינים – זה בקורת על הזולת. דין בכל מקום זה בקורת, ובקורת על הזולת זה ההיפך מהפירוש החסידי ל"ראה אנכי" הנ"ל. יש כאן שני פירושים לבשר, ושניהם לא טובים – אם בשר זה בשריות או סירבול, צריך לזכך את זה, ואם בשר זה דינים, אז צריך להמתיק את הדין. להמתיק את הדין זה לגלות את שרש החסד שבתוכו. למשל, במקום לבקר את הזולת זה לגלות שבעצם אני אוהב אותך ורוצה שתהיה טוב מאד. כמו שכתוב בשו"ע שמצות תוכחה מותרת רק כאשר אוהבים את מי שמוכיחים אותו (תוכחה = תוך אהבה), וכאשר באים להוכיח צריך להבהיר לו שאתה אוהב אותו ועושה זאת לטובתו. עוד הבדל חשוב, שבפירוש הראשון אמר בפירוש שזה אהבת ה', ואילו בפירוש השני לא אמר זאת. בפירוש השני האהבה היא, לכאורה, אהבת הזולת, אהבת ישראל. לפני שני הפירושים צריך לדחוק את הבשר, או על ידי הסתכלות כלפי מעלה – גם בזיווג הכל אהבת ה', להסתכל על ה' (או "את האשה", אהבת השכינה, כפי שפירשנו קודם) – ויש מה שהאהבה ממתיקה את הדין, וזו אהבה מפורשת כלפי מטה, כלפי הזולת.

עוד ווארט של המגיד (שייך להערב – ריקוד לפני הכלה):

כיצד מרקדין לפני הכלה. היינו כיצד יכולין לרקוד לפני השכינה, כי הלא מלוא כל הארץ כבודו.

מפרש שחז"ל תוהים איך אפשר לרקוד לפני השכינה – שהיא הכלה – והרי "שכינה בכל מקום"?! מה הווארט? לכאורה הווארט כאן הוא איך אני יכול לצמצם את הריקוד למקום אחד של השכינה. בווארט הקודם הסביר שהפלא הכי גדול ועל טבעי זה שמשהו אין סופי מסוגל לצמצם את עצמו ולחדור לתוך גבול, תוך כדי בחירת העצם. בתניא זה שהאין סוף של ה' בוחר בעם ישראל – זה אהבה דוחקת את הבשר (בשר היינו ההתפשטות האין סופית של אור ה' והדחיקה היינו צמצום מלשון ריכוז בשביל עם ישראל). כאן זה עוד יותר קרוב – איך אני יכול לרקוד לפני הכלה הזאת? הרי הכלה היא השכינה (כסיפור המפורסם על רבי זושא שיצא מכליו בחתונה תוך כדי אמירת "כלה דא שכינתא", ובאמת אבד קשר עין עם הכלה הזאת באותו סיפור ונמצא כעבור כמה ימים באיזה יער – כנראה רבו אמר תורה זאת עבורו) – זה כח של "בלי גבול בגבול". זה הסבר למנהג של מצוה-טאנץ של הרבי עם הכלה, כי לרבי יש כח להכניס בל"ג בגבול. "על שלושה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים". יש פירוש עמוק, שבלימוד תורה צריך להיות בבחינת גבול – התורה מאד ספציפית ומדויקת, ודנה בעולם כפי שמתגלה אחרי הצמצום, ויש דינים וכו', הכל זה גבול. כשאדם מתפלל, כמו קרבן, אז "רזא דקרבנא עולה עד רזא דאין סוף" – אדם יוצא מהגבול (כמו שרבי עקיבא בתפלתו התחיל בפנה אחת ונמצא באחרת, כמו בסיפור של רבי זושא). התפלה היא לפני האין סוף, יוצאים מהגבול. העמוד השלישי, גמילות חסדים – שזה כמו להתחתן – זה היכולת להמשיך את הבלי-גבול בתוך גבול. זה לתת צדקה או לעשות טובה עם עני מסוים – לקיים "חות דרגה ונסיב איתתא" ולרקוד לפני הכלה הזאת, לבחור בכלה הזאת. זה גם כן משהו מאד חשוב כאשר מתחתנים, עוברים ממצב של "אחור באחור" למצב של "פנים בפנים", כדי להשפיע. כתוב "אז תשמח בתולה במחול", והצמח צדק – במאמר המפורסם "אחרי הוי' אלהיך" הנדפס בסוף דרמ"צ (פרשת ראה) – מסביר שסוד המחול של הבעש"ט הוא "פנים בפנים – אחור באחור", שכדי לעלות למדרגה יותר נעלית צריך כל פעם לחזור למצב של אחור באחור (משל השווינדל-טראפ – מדרגות לוליניות, שכל פעם שעושים סיבוב מאבדים מבט). זה העבודה גם בזיווג בין איש ואשה, וגם במחול העליה בעבודת ה'. כל פעם שמאבדים את המבט זו חזרה למצב של אחור באחור, ובסוף מגיעים למצב של פנים בפנים, וזה חוזר על עצמו עד אין סוף.

נחזור לגמרא של הדבר הראשון – הגמרא אומרת שני תירוצים. הראשון זה "כאיש גבורתו" – גבורתו = איש אשה, זה נדרש לחיבורם. איש גבורתו = חמשה עשר באב = איש אשה איש. חדש אב זה חודש של גבורה, של אריאל. מה זה אהרן? יום כיפור, יום בו כה"ג נכנס לפני ולפנים, אהרן זה אהבה. זה דבר חזק מאד וחשוב מאד, שלא קבל עדיין התייחסות בספר של חמשה עשר באב ויום כיפור, ששידוכי חמשה עשר באב הם חידושי גבורה, "כאיש גבורתו", זה שידוכי אריאל-אריות, ואילו שידוכי יו"כ זה "אהבה דוחקת את הבשר" (לכן צמים מתוך אהבה רבה בתענוגים – "לחיותם ברעב", לא רעב של עינוי נפש במובן הפשוט, אלא רעב של אהבה בתענוגים שדוחקת-מצמצמת – צום לשון צמצום – את הבשר). כשלומדים את הגמרא עם פירוש רש"י, יש שני פירושים. לפי הראשון משמע ששתי הפעולות מצד האיש – הוא פועל את גבורת הזיווג וכן אהבה דוחקת את הבשר מצדו, אך לפי השני משמע ש"כאיש גבורתו" מצד האיש ו"אהבה דוחקת את הבשר" מצד האשה (כפירוש המגיד, שזה אהבתנו לה'). אם אנו אומרים ש"אהבה דוחקת הבשר" שייך ליו"כ ו"כאיש גבורתו" שייך לט"ו באב יוצא משהו שנשמע הפוך ממה שדובר – שיו"כ זה דווקא מתאים לדור נשי ואילו חמשה עשר באב זה דור יותר גברי. והרי, אנו נוהגים לומר שלקראת משיח זה דור יותר נשי, ומאידך אמרנו בספר ששידוכי דורנו יותר ארציים, של חמשה עשר באב – יש כאן איזו התכללות שצריך ללבן (בתמצית, מהשלמה אחר השיעור: "גבורתו" היינו גם אהבה כאש, שעיקרה מלמטה, ואילו סתם אהבה היא אהבה כמים, שעיקרה מלמעלה, ודוק).

"כאיש גבורתו" זה לפני שמתחתנים, שצריך לחבר איש-אשה מכח איש. מה המוסר השכל הפשוט? אתה מסורבל – אז איך אתה מסוגל להתחתן? צריך גבורה! המהר"ל אומר שכח ההולדה זה כחו של יצחק – גבורה, צריך התגברות בשביל להתחתן. התגברות, כמו בווארט השני, זה כמו לרקוד לפני הכלה הזאת. אבל קודם, "כאיש גבורתו", צריך להרוג שני מלכי מדין. זה העבודה מכאן עד לחופה, ובזה נסיים. יש שני מלכי מדין, זבח וצלמונע. חושבים שאתה נער, שאתה לא יכול להרוג אותם, ואומרים – בא תוכיח את עצמך, אם אתה גבר תהרוג אותנו. מה זה מדין? כתוב בחסידות בדרוש "החלצו" – החל מלקו"ת, ובפרט ב"החלצו" רנ"ט של הרבי הרש"ב – שמדין זה שנאת חנם, לשון מדון ומריבה, בגללה נחרב המקדש (ובתיקונה תלוי התיקון – "יעלה אריה במזל אריה ויבנה אריאל). בפרט יש שני מלכים – זבח וצלמונע. זבח היינו זבח רע, עליו כתוב "טוב שמוע מזבח" – מאמר שמואל לשאול. אם אתה לא שומע, ולא זובח לה', אז אתה זובח לעצמך – פולחן עצמי. מה זה צלמונע? צלם-נע. היום זה צלם-נע – פעם היו הולכי רכיל, ששומעים דברים ומעבירים הלאה, והיום יש גם מכשירי האזנה אבל העיקר זה לצלם כל הזמן את השני. צלם נע הוא מי שהולך ומצלם כל דבר – אפילו לפעמים במחשבה טובה אבל מוטעית. כמו שמישהו חושב שזובח לה' ובעצם זה פולחן עצמי, כך יש "הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם" – כשמחקים-מצלמים צדיק זה טעות. אחד משלים את השני – צריך לא לעבוד את עצמך, אבל גם לא לחקות מישהו אחר, אלא למצוא את עצמך האמיתי. לא לרומם את עצמך ולעבוד עצמך, אבל גם לא כל הזמן לחפש אצל אחרים. צריך "איזהו חכם הלומד מכל אדם", אבל זה כשיש לך חוט שדרה שלך. אם אין לך חוט שדרה, וכל העבודה זה רק לצלם ולאמץ לעצמך מה שאתה רואה בחוץ, אף פעם לא תגיע לעצמך האמיתי. צריך גבורה להרוג את שני אלו, וזה העבודה לפני החתונה. כתוב שדוד המלך קדש את מיכל במאתים ערלות פלשתים, אז צריך משהו לעשות לפני שמתחתנים – לפחות צריך לחסל את זבח וצלמונע שני מלכי מדין. זה שייך דווקא לחדש אב, החל מחמשה עשר באב, "איש גבורתו", ומכח זה זוכים להולדה, ל"גבורתו" המחבר איש ואשה. בכל התנ"ך כתוב ה"פ "גבורתו", והאחרונה בפרק של הרבי – תהלים קו, ח: "ויושיעם למען שמו להודיע את גבורתו" (בתחלת הפרק "גבורות" – אותן אותיות, וזה רק פעמיים בתנ"ך).