1

כ"ח מנחם-אב ע"ח – כפ"ח

אמונה ובטחון (14)

שיעור לבנות תיכון יעלת חן

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. משה רבינו – מבטול לבטחון

אמונה (נסתרת) במוחין ובטחון (גלוי) בלב

בקר טוב לכולן. פעם קודמת[ב] התחלנו את פרק ה והגענו עד סוף עמוד סז. למדנו שבטחון הוא בלב ואמונה היא במוחין. המוחין נקראים "הנסתרֹת להוי' אלהינו"[ג] – הם כנגד אותיות י-ה שבשם, שגם בנפש הן נסתרות. למטה מהן יש "והנגלֹת לנו ולבנינו" – אותיות ו-ה שבשם. האות ה תתאה היא הלבושים של הנפש, מחשבה-דבור-מעשה, וה-ו היא המדות, הרגש בנפש. גם המדות מתחלקות לשתי דרגות – המדות שהן עיקר הרגש הפנימי, אהבה-יראה-רחמים, חג"ת (חסד-גבורה-תפארת), והמדות שבעיקר מניעות את המעשה, נה"י (נצח-הוד-יסוד), אף שגם הן סוג של רגש.

הבטחון הפעיל והבטחון הסביל הם בנצח והוד, והם מתרכזים ביסוד. אם כן, הבטחון הוא בלב, במדות שנקראות "והנגלֹת". כלומר, מה שצריך להיות תמיד מודע במחשבה – להיות נגלה בנפש – הוא הבטחון בה'. הבטחון בה' כולל את הבטחון לעשות מה שצריך לעשות – כל יום לקום בבקר, ללכת לבית ספר וללמוד, ולעשות ככל יכולתנו כדי להצליח. ברקע, בפנים, יש אמונה. האמונה כל הזמן נמצאת כרקע, שהוא המוחין – פנימיות המוחין, הנסתר של הנפש. על כך למדנו בפעם הקודמת.

נשמות של בטול ונשמות של בטחון

כהמשך לכך למדנו שיש נשמות מיוחדות שקשורות במיוחד למוחין, לאמונה, ויש להן כל כך הרבה בטול – בטול במציאות, כאילו אינן קיימות – עד שבקושי יש להן אחיזה בבטחון, במיוחד בבטחון הפעיל במציאות. הדוגמה בחסידות[ד] היא יעקב אבינו ומשה רבינו, שבעת סכנה, מתוך בטול, לא עמדו להתמודד מול הגורם המסכן אלא ברחו.

יש עוד הרבה צדיקים שראינו שברחו: אדמו"ר הזקן ברח מנפוליאון. בסדר, ב"ה הוא ברח ממנו, כך שנפוליאון לא הצליח להאחז בכי-הוא-זה מקדושתו (כרצון הקליפה לינוק מן הקדושה) ובגלל זה נפוליאון הפסיד במלחמה (כרצון אדה"ז), אבל גם בסוף אדמו"ר הזקן נפטר מאותו סיפור[ה]. אדמו"ר הזקן יכול להלחם פנים בפנים נגד נפוליאון? לא שייך. לכן הוא ברח, לא נורא. הרבה צדיקים בעת סכנה ברחו. גם בשואה מי שהצליח ברח. בפנימיות, יש משהו טוב בבריחה – היא נובעת מבטול, שאיני סומך על הנס (כתוב שאסור לסמוך על הנס[ו]) ואיני מחזיק מעצמי כלל (לא ראוי שה' יעשה לי משהו מיוחד), ואם כן ה' רוצה שאכנע דווקא ל"עולם כמנהגו נוהג"[ז]. אם צריך לברוח – צריך לברוח. יש דין של "וחי בהם"[ח], צריך לשמור את החיים.

לעומת זאת, יש נשמות מאד חזקות בלב דווקא, עם לב אמיץ, כמו שאומרים לכל מי שצריך להלחם ולכבוש – דוגמת יהושע, שנאמר לו הרבה פעמים – "חזק ואמץ"[ט]. הבטחון הוא תכונה של הלב, אומץ לב. עד כאן מה שלמדנו פעם קודמת – הבטחון ואומץ הלב הם ב"והנגלֹת", אבל יש אמונה בה איני סומך על עצמי, ואפילו לא על הכחות שה' נותן לי, אני לגמרי בטל במציאות.

הלימוד ממשה – בטול עם בטחון מלכותי

נשאלת השאלה, וגם שאלו אחרי השיעור הקודם: הרי משה רבינו הוא מנהיג, מלך ישראל[י], ומלך לא יכול להיות פחדן – אפילו פחדן של קדושה. מלך חייב לעמוד מול כל המשימות, כל האתגרים, ורואים שבסוף ימיו – בגיל 120 שנה – משה רבינו קם ונלחם כבחור צעיר, עד היום האחרון, נגד סיחון מלך האמורי ונגד עוג מלך הבשן. במלחמת מדין הוא שלח חיילים להלחם, לנקום את נקמת ה' ממדין (אף שידע שמיתתו תלויה בדבר[יא]). רואים שמשה רבינו הוא חזק מאד, לא אחד שהוא גארנישט. פעם קודמת קבלנו את הרושם שאמונה נטו, בלי בטחון, מאפיינת מישהו בטל לגמרי – אחד שאין לו שום ישות – והציור הזה לא מתאים למדות של משה כפי שאנו מכירים אותו. זו שאלה מצוינת, ומה שנלמד היום בדיוק בא להסביר את הפרדוקס-לכאורה, בו מחד משה רבינו הכי בטל, "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה"[יב], ומאידך הוא מתפקד כמלך.

אותו פרדוקס-לכאורה שנמצא במשה רבינו שייך לכל אחד בבחינה שלו: מחד, אדם צריך להיות בטל, אבל כאשר הוא בא להנהגה עליו לפעול מתוך בטחון. לכל אחד יש את הזירה בה הוא צריך להיות מלך. עוד כמה שנים אי"ה כל אחת תהיה אמא, ובתוך הבית האמא היא המלכה. אם יוצאים לעבוד, להפיץ, להיות מורה בבית ספר – צריך לגלות את כח ההנהגה, בטחון. לא להיות בטול, 'אויס' באידיש – לא זה מה שה' רוצה, ככה לא מביאים את המשיח. הרבי אמר "עשו כל אשר ביכלתכם"[יג]!

ממשה רבינו צריך ללמוד איך מסתדרות התכונות ההפוכות הללו ואיך הכל מתאזן. מצד אחד, משה רבינו הכי בטל מכולם, הכי גארנישט, "ונחנו מה"[יד] (הפסוק בו סיימנו את השיעור הקודם) – מי אני? מה אני? גארנישט, שום דבר! מצד שני, עליו נאמר הפסוק (שתיכף נראה בפנים) "ויהי בישרון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל"[טו]. מי המלך בפסוק? יש שני פירושים[טז] – או הקב"ה או משה רבינו, ו"אלו ואלו דברי אלהים חיים"[יז]. אכן, המלך הראשון של עם ישראל הוא משה רבינו והמלך השני הוא יהושע, התלמיד שלו. אחר כך בא שאול המלך ואחריו דוד המלך. דוד המלך הוא מלך לעולם, "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם"[יח], אבל המלכות מתחילה ממשה.

כולן יודעות שאנחנו מאד חושבים ומדברים ומתפללים על כינון מלכות – מלכות ישראל בארץ ישראל, כאן, עד שנזכה בקרוב למלכות מלך המשיח. גם על מלך המשיח כתוב אותו פרדוקס: מחד, הוא הכי ענו[יט] – דבר המתבטא בכך שכשם שהוא ילמד תורה עם משה רבינו ועם האבות הוא ילמד עם היהודי הכי פשוט, יקח אותו, יקרב אותו, ישב אתו ביחד וילמד אתו, כי הוא גארנישט בעיני עצמו. אבל, מאידך, מלך המשיח גם צריך לכוף את כל ישראל לקיים תורה ומצוות (בלשון הרמב"ם[כ]), להלחם מלחמות ה' ולנצח, לבנות מקדש במקומו, לקבץ נדחי ישראל ולהביא את כל העולם לעבוד את ה' שכם אחד – דברים שלא עושים אותם, בחיצוניות, כשאדם הוא גארנישט.

משה – ש בתוך מה

בתוך השם משה עצמו רמוזות שתי הבחינות שהוא מחבר: אנחנו יוצאים עכשו מהפסוק "ונחנו מה" – 'מה אנחנו?!' – ואותיות מה הן מסגרת השם משה. ה"מה" שלו, הענוה והבטול שלו, הוא המסגרת שלו. אבל יש משהו בתוך המסגרת – בתוך ה"מה" שלו יש את האות ש.

מה אומרת האות ש? בספר יצירה[כא] ש היא אש, אך היא גם יש[כב]). מצד אחד משה הוא "מה", אבל בפנים הוא אש, הוא יש. הישות שלו – שהיא הישות של הקדושה, השתקפות היש האמתי של ה' בו – היא הכח להנהיג בפועל את עם ישראל, והיא האש שבוערת בתוכו. יש ווארט שכל חסיד צריך להיות בפנים, בלב, אש להבה (אף על פי שכלפי חוץ הוא בבטול). אם כן, רואים שיש שני ממדים למשה רבינו.

"והאיש משה" – "גדול מאד" (מול המצרים) ו"ענו מאד" (מול אחיו)

הדבר גם מודגש בכך שחז"ל אומרים[כג] שמשה נקרא סתם "איש" בתורה. מיהו "האיש" למופת? משה רבינו. יש שני פסוקים בענין. פסוק אחד הוא לפני יציאת מצרים, כשהוא כבר מנהיג את העם ומחולל עשר מכות למצרים – פעולות שבאות מתוך הישות דקדושה השורה במשה, לא מתוך היותו גארנישט – כתוב "גם האיש משה גדול מאד בארץ מצרים בעיני עבדי פרעה ובעיני העם"[כד]. אחר כך, הרבה יותר מאוחר בתורה, כתוב הפסוק היותר מוכר – "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה"יב.

ממש רואים את ההשוואה בין הפסוקים – הפסוק הראשון שמכנה אותו איש מתייחס לאיש "גדול מאד", דווקא מול האויב, "בארץ מצרים", ואחר כך כתוב שהאיש הוא "ענו מאד"[כה]. באיזה הקשר מכונה משה רבינו "ענו מאד"? שלא הקפיד על מרים, אחותו הגדולה, שדברה כנגדו יחד עם אהרן, אחיו הגדול (כאן משה הוא הקטן, לא הגדול), לשם שמים. אפשר ללמוד מההשוואה מוסר השכל מאד חשוב: בתוך המשפחה – עם הכי קרובים – לא להקפיד על אף אחד, על אחים, צריך להיות ענו מאד. אבל מול פרעה צריך להיות "גדול מאד".

רמזי אין-יש (מה-ש) ב"איש משה"

גם במלה איש יש הרכב, כמו בשם משה – איש הוא אין-יש, יש מאין, כאשר האות י עולה לכאן ולכאן (והאות ן של אין נעלמת, וכנודע שהאות נ נופלת[כו] מן השרש ונעלמת). שוב, כתוב שסתם "איש" היינו משה רבינו.

אם כן, יש פה שני רמזים. גם בשם משה ה-מה הוא הבטול שלו וה-ש – כמו שנסביר – הוא הבטחון שלו. נעשה רמז: יש קשר במספרים בין ש, 300, ל-בטחון, 75? ש עולה ד"פ בטחון. כנראה צריכים ארבעה בטחונות כדי לזכות ל-ש של הקדושה. מה יכול להיות ארבעה בטחון? יכול להיות בטחון בכל אחד מארבעת העולמות אבי"ע. בטחון באצילות, בטחון בבריאה, בטחון ביצירה וגם בטחון ב"אף עשיתיו"[כז] – בעשיה, עם כל הקשיים, בעולם הזה ש"רובו רע"[כח] ו"החשך יכסה ארץ"[כט]. רק באות ש לבדה יש ארבעה בטחון, אבל מקיפה אותה המסגרת של מה, של הבטול.

שוב, גם בשם משה יש רמז זה וגם במלה איש – משה הוא ה"איש" של התורה – יש את האין שלה ואת היש שלה.

תחלת דרך משה – בטול

כשיש דברים כל כך קטביים, הפכיים, קשה שיתבטאו בעת ובעונה אחת. בפנימיות הכל קיים, אבל דברים כל כך הפוכים אחד מהשני אי אפשר לראות בשטח ביחד. כאשר משה בורח – הוא לא תקיף. כאשר הוא תקיף מול כל הקשיים – לא רואים את הצד של הבריחה.

מה היחס בחיי משה? הכלל שהבטול הוא בתחלת דרכו (כמו שה-מ של "מה" היא תחלת שמו). הגם שיש סיפור אחד בתורה, שאנחנו קוראים לו "ראשית דרכו של גואל ישראל"[ל], בו מרוב הזדהות עם האחים שלו הוא קם והרג את המצרי – אבל אחר כך הוא ברח מפרעה. מצד אחד, הדבר הראשון שהוא עשה היה נועז במיוחד, משהו שאף אחד אחר לא היה מעז לעשות – הוא כבר גילה את גרעין התוקף שלו – אבל אחר כך הוא עושה חושבים...

הרבה פעמים קורה שאדם עושה משהו נועז ואחר כך 'תופס את עצמו'. כתוב בתניא[לא] שאדם עושה משהו מאד נועז "למעלה מטעם ודעת", כמו שטות, 'יצאתי מדעתי'. משה רבינו הורג את המצרי במצב של "שטות דקדושה"[לב] – הוא חייב לעשות זאת. יש שיחה של הרבי[לג] להצדיק את שמעון ולוי בהריגת שכם – הרבי מסביר שהיו חייבים לעשות זאת, כי המעשה בא מהיחידה שבנפש שלהם, היו חייבים לנקום את נקמת דינה אחותם. לא משנה מה יעקב אביהם אומר, מה התורה אומרת – זהו העצם שלהם, למעלה מטעם ודעת, שטות דקדושה. גם משה רבינו התחיל ככה, אבל מיד אחרי שאדם יוצא מעצמו, עושה משהו משוגע, הוא יורד למציאות, אם הוא עדיין שפוי... תוהה 'מה עשיתי?!' – הוא תופס שהוא סיכן עצמו לגמרי. לא שהוא מתחרט, אבל בכל אופן הוא בורח. זהו משה רבינו בהתחלה.

מראה הסנה – חינוך משה לבטחון

המעשה של משה מוצא חן בעיני הקב"ה והוא רוצה למנות אותו לגואל עם ישראל – "הוא גואל ראשון הוא גואל אחרון"[לד] – והוא קורא לו למדבר. כתוב שם שמשה התווכח שבעה ימים[לה] – ה' רוצה לשלוח אותי ואני מסרב. למה? מתוך איזו תכונה? מתוך ה'אין' שלו, הגארנישט. עד שבסוף משה אומר "שלח נא ביד תשלח"[לו] – לא שייך לי בכלל, שלח את אהרן[לז], תביא את מלך המשיח[לח], מישהו יותר טוב, לי לא מתאים – וה' צריך לכוף אותו לקבל את השליחות.

ה' עושה לו מופת – קח את המטה והשלך אותו לארץ ויהיה לתנין. מה משה עושה כשהמטה שלו הפך לנחש? בורח[לט]! מה ה' צריך לומר לו? לך תחזיק בנחש, לא פשוט. תחזיק בזנב שלו – הכי מסוכן להחזיק בזנב של נחש, אם אוחזים בראש אפשר לעצור אותו אבל בנחש הכי מסוכן לאחוז בזנבו. איזה סוג תרגיל ה' עושה למשה? ה' הוא מחנך. משה רבינו כאן הוא הילד בכתה והקב"ה הוא המחנך. המחנך עכשיו רוצה לנסוך בו בטחון – וזה מה שהוא עושה אתו.

כל הסיפור של משה רבינו, שה' רוצה לגלות את ה-ש בתוך השם שלו, את ה'יש' של ה"איש" שלו. מאז שהוא הולך למצרים ומתחיל לעשות מופתים נגד פרעה – שוב, פחד נורא, כל הזקנים משתמטים מלהכנס לפרעה[מ]. יש פחד להכנס לפרעה, וה' אומר לו "בא אל פרעה"[מא]. גם משה רצה לברוח, מפחד, וה' אומר לו "בא"[מב] – 'בא אתי, אני אתך, תהיה חזק, תבטח'. כך הלאה, כל הזמן ה' נותן למשה רבינו יותר ויותר בטחון שהגאולה תלויה בו.

מאז שהוא מצליח – בא לחולל את המכות, אחר כך להוציא את עם ישראל מארץ מצרים וגם תפקידו במתן תורה – הוא הופך להיות מלך. מהיום שהוא מלך לא צריך לראות עליו בכלל את טבע הבריחה. רק בסיפור בו האחים הגדולים יורדים עליו פתאום מתגלה שהוא "ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" – לא לריב בתוך המשפחה. לא סתם משהו מהשפה ולחוץ, אלא משהו אמתי לגמרי.

מבטול לבטחון – תחלת וסוף קו ימין

אם כן, מה המסקנה? שהבסיס הוא הבטול, אבל ממתי שהוא מקבל את התפקיד – כאשר ה' בוחר בו, בזכות הבטול שלו – הוא מגלה יותר ויותר בטחון. הוא מגלה את הפנימיות, שהיא – כמו שנסביר – היש האמתי שלו. קודם הוא באין, אבל יש משהו יותר גבוה – היש האמתי – שהוא מה שה' רוצה לתת למשה רבינו. הקדמנו את כל ההקדמה הזאת כדי שנוכל להבין את ההמשך.

נמצא שאצל משה רבינו יש שתי מדות. אפשר לשאול: מהי הספירה של משה רבינו? מצד אחד, אומרים שהוא חכמה – "מן המים משיתהו"[מג], מי החכמה – וחכמה היא בטול, כח-מה. אבל בתוך מדות הלב (כמו בשבעת האושפיזין של סוכות) אומרים שהוא הבטחון הפעיל, נצח מלשון נצחון, "דידן נצח"[מד]. בספירות, החכמה היא הנקודה העליונה בקו ימין והנצח הוא הענף האחרון, הספירה האחרונה, בקו ימין.

יש כל הזמן "רצוא ושוב"[מה] בקו ימין. כתוב "מוליך לימין משה"[מו] – משה שייך לימין (הוא משרש הבל, כנ"ל, קו הימין של אדם הראשון). הנקודה העליונה של הימין היא בטול והנקודה התחתונה היא בטחון – בטחון פעיל, של איש, זכרי – וכל הזמן משה רבינו עולה לבטול, "מן המים משיתהו", ויורד לנצח. בדרך כלל בעבודת ה' הסדר הוא מלמטה למעלה, מתחילים מהדרגה הנמוכה יותר ועולים – "מעלין בקדש"[מז] – למדרגה העליונה יותר. לכן הייתי חושב שמשה רבינו צריך להתחיל מהנצח שלו ולעלות לחכמה שלו, לבטול שלו. אבל הנה, אנחנו רואים שהפוך – "מן המים משיתהו" מהלידה.

ששחרור ממשקעי הבריחה מראשית הילדות – מפרנויה לבטחון פעיל

איך אני יודע שיש למשה תכונת בריחה מאז ומתמיד? מה הדבר הראשון שהוא עשה בחיים? אמא שלו הבריחה אותו. הדבר ודאי נרשם בלא-מודע שלו – 'היו צריכים קודם להחביא אותי, שלשה חדשים, ואחר כך שמו אותי בתוך תבה'. הוא מוברח בעצם – הבריחה, שהיא הבטול, שהוא גם פחד, נמצאת אצלו בעצם. למה הצפינו אותו ושמו אותו ביאור? מפחד. זו התפעלות של פחד, שנמצאת אצלו בתת-מודע הכי חזק בעולם. מה שקורה עם התינוק נרשם לו לכל החיים. רק מה? כתוב "והאלהים יבקש את נרדף"[מח] – הוא נרדף, מוברח ובורח, מעודו, והאלקים מבקש אותו, רוצה למנות אותו, שיהפוך מטיפוס נרדף למלך[מט].

משה רבינו יכול להיות פרנואיד בעקבות שלשה חדשי החבאה ואז זריקה ליאור – הבסיס שלו הוא החויה שרודפים אותו, ובפסיכולוגיה יכולה לצמוח מכך פרנויה. אבל אחר כך מה קורה איתו? הוא אב-טיפוס של התגברות בעצמו, ותפקידו להוציא את כל עם ישראל מהפרנויה שלו, מרדיפת מצרים. מתי? בשיא יציאת מצרים, קריעת ים סוף – כולם פוחדים שרודפים אותם, וכתוב[נ] שקריעת ים סוף היא הרפואה הנפשית של תסביך רדיפה. זהו תפקידו של משה, ה' רוצה שיתהפך אצלו לתכלית גדלות המוחין.

זהו היסוד הכי חשוב: יש לאדם משקעים – מהעיבור ומהיניקה ואפילו מגלגולים קודמים – וחושבים שהאדם משועבד להם. אך כל התורה כולה נועדה לתת כח לצאת מהם לגמרי, להפוך הכל מן הקצה אל הקצה. רואים זאת כאן, אצל משה רבינו.

ב. הבטחון העליון של יוסף הצדיק ומשה רבינו

בטחון בשם הוי' דלעילא

אם כן, אמרנו שהבטול הוא פנימיות החכמה, למעלה בקו ימין, והבטחון הוא פנימיות הנצח, למטה בקו ימין. הייתי חושב שעולים מנצח לחכמה, אבל אצל משה רבינו הסדר הוא הפוך – מהבטול הוא בא לבטחון. החידוש הוא, כפי שנלמד כעת, שתנועה זו מבטול לבטחון היא לא רק תנועה מלמעלה למטה, אלא שתוך כדי שהאדם נמצא למטה – ליישם דברים במציאות, לעמוד כנגד קשיים בחיים, בחיי הפרט ובחיי הכלל – יש כאן תנועה גם מלמטה למעלה, כי שרש הבטחון כאן הוא למעלה מהבטול. נדמה שיש ירידה מבטול לבטחון, אבל באמת יש עליה, כפי שנקרא כעת.

נתחיל לקרוא בראש עמ' סח, המקום אליו הגענו פעם שעברה:

אכן יש עוד מדרגת בטחון [בנוסע על הבטחון במדות הלב.] שלמעלה גם מבטול זה [אמרנו שמהבטול בא חסיון בה', והסברנו – בפעם הקודמת – שיש חסיון שגבוה מבטחון. כאן מתחדש שיש גם בטחון שלמעלה מאותו חסיון:], והוא הבטחון האמיתי בשם הוי' ב"ה דלעילא

בתוך הלימוד, אנחנו נמצאים באמצע ביאור הפסוק "בטחו בהוי' עדי עד"[נא] על פי הזהר[נב] והחסידותד. ההסבר הוא שיש בטחון בשם הוי' דלתתא – שם הוי' שמהוה את העולמות, גילוי אלקות כמו שהוא בעולם, בטבע – ויש בטחון בשם הוי' דלעילא, שם הוי' שלמעלה מהתהוות העולם הזה, שנקרא 'היש האמתי' של ה'.

הפיכת הבוטח ל"מחויב המציאות"

יש בטחון שמגיע עד ליש האמתי, וכאשר בוטחים ביש האמתי גם האדם הופך להיות "מחויב המציאות". יש ביטוי בחסידות, רבי נחמן מדבר עליו[נג], שאדם "מתחייב בנפשו" – הופך ל"מחויב המציאות". אנחנו מציאות חולפת, רק ה' מחויב המציאות – חייב להיות, תמיד היה, הוה ויהיה. המציאות שלו היא חלק מהמהות שלו. כל דבר חוץ מה' אינו "מחויב המציאות" אלא "אפשרי המציאות"[נד], אבל יהודי שהוא "חלק אלוה ממעל ממש"[נה] גם יכול להיות מחויב המציאות. איך? על ידי הבטחון בשם הוי' דלעילא, היש האמתי של ה'. למדנו[נו] שבטחון הוא לשון דבקות – "ואתם הדבקים בהוי' אלהיכם חיים כלכם היום"[נז], "אל כל החיים יש בטחון"[נח] – וכשיהודי נדבק במחויב המציאות גם הוא הופך להיות מעין מחויב המציאות.

זהו הבטחון שלמעלה מבטול. מהו בטול? הכרה שאני באמת רק אפשרי המציאות, עד כדי כך שאני גארנישט, שום דבר. מהבטול הזה, שאני שום דבר, אפשר לעלות ולהרגיש את מחויב המציאות, להזדהות עם מחויב המציאות של הקב"ה, שם הוי' דלעילא, שלא קשור לעולמות בכלל, שהרי מחויב המציאות היה לפני שנברא העולם, גם עכשיו הוא ככה וגם לעתיד לבוא יהיה ככה.

עשר ספירות הגנוזות במאצילן

מהי מדרגת שם הוי' דלעילא, שלמעלה משם הוי' עליו למדנו את הפסוק "בטחו בהוי' עדי עד" פעם קודמת?

([שם הוי' דלעילא הוא] בסוד י"ס הגנוזות במאצילן[נט] בא"ק לאחר הצמצום[ס], וב"קדמון" "אחד" "יחיד" שלפני הצמצום[סא], כמבואר בדא"ח וד"ל),

בשם הוי' כלולות עשר הספירות – י היא חכמה, ה היא בינה, ו היא שש מדות הלב ו-ה תתאה היא המלכות. עשר ספירות כלולות גם בשם הוי' דלתתא וגם בשם הוי' דלעילא, כאשר הספירות בשם הוי' דלעילא נקראות "עשר ספירות הגנוזות במאצילן". איפה הן? למעלה מכל מה שדברנו פעם קודמת.

בשיעור הקודםב הסברנו שהבטחון הוא במדות דאצילות והאמונה במוחין דאצילות. מה יש למעלה מאצילות? יש דבר אחד שלמעלה מאצילות אחרי שה' צמצם את אורו – אדם קדמון. גם בו יש עשר ספירות הכלולות במאצילן, זו המדרגה הכי נמוכה של הספירות הגנוזות. מדרגה זו כבר שייכת לשם הוי' דלעילא, הבטחון שמעל הבטול. ה' מחנך את משה רבינו – והוא צריך לחנך אותנו – להגיע למדרגה זו. למעלה מכך יש את עשר הספירות לפני הצמצום, גם בכל אחת משלש המדרגות עליהן דברנו בשיעורים קודמים[סב] (לגבי שרש הקו, שענינו בטחון) – יחיד-אחד-קדמון.

בנפש, הבטחון שנאחז שם, כביכול, היינו בטחון ביש האמתי, שלמעלה מהאין-הגארנישט של בטול י-ה של עולם האצילות, כמבואר כאן:

היש האמיתי שלמעלה ממדת האין דג"ר דאצילות בכלל [י-ה עליהם למדנו פעם קודמת, בסוד "ביה הוי'".] (סוד ג' אותיות אין כנגד ג"ר [א – כתר, י – חכמה, ן – בינה. וההסבר: אלף אותיות פלא, י היא נקודת החכמה ובבינה יש נ שערים. אם כן, אין היינו כתר-חכמה-בינה – איפה? בעולם האצילות.], כנודע).

בטחון יוסף הצדיק – למעלה מאצילות

מי זכה למדרגה זו? אומרים שמשה רבינו צריך לזכות לה – לעלות מהבטול אל הבטחון הגבוה ממנו. אבל עוד לפניו, מי עלה למעלה מאצילות? כתוב שהאבות הם באצילות, אברהם-חסד, יצחק-גבורה ויעקב-תפארת, אבל האם יש מישהו שעלה לבטחון שלמעלה מעולם האצילות? כן, יוסף הצדיק.

כל לימוד צריך להיות אליבא דנפשיה, לכל אחד יש ניצוץ של משה רבינו, כמו שכתוב בתניא[סג] (וכפי שמוצאים בגמרא ביחס לכל חכם שאמר דבר אמת – "משה שפיר קאמרת"[סד]). לכל אחד יש ניצוץ, בתחלה הוא קצת פחדן, והוא צריך להפוך לגבור הכי גדול בעולם. זהו הניצוץ של משה רבינו בכל אחד, אבל מי הראשון שאחז בבטחון שלמעלה מהמדות, למעלה מהבטול ואפילו למעלה מהאמונה (כפי שהיא מאירה בראש העליון של הכתר דאצילות, רישא דלא ידע ולא אתידע)? יוסף. ה' דרש ממנו כזה בטחון, וכאשר בטח בשר המשקים נענש בעוד שנתיים ישיבה בכלא.

כתוב[סה] שאם יעקב אבינו היה מבקש עזרה משר המשקים לא היתה בכך שום בעיה. יש כאן כלל – יתכן שדבר אחד נכון למישהו אחד ולא נכון למישהו אחר, ושניהם צדיקים הכי גדולים. כתוב שבשביל יעקב היה נכון לבקש ולהשתדל בדרך הטבע. יוסף אומר 'אם אבי היה מבקש משר המשקים להזכירו היה בסדר גמור' ולכן רוצה לפעול באותה צורה. באמת יוסף צודק, לאביו אין שום בעיה, אבל בשבילו זו בעיה גדולה, כי ה' רוצה ממנו בטחון שלמעלה מטעם ודעת, בטחון ביש האמתי.

כמו שנסביר בהמשך, יש היינו פרצוף היסוד. יוסף הוא ה"צדיק יסוד עולם"[סו] וה' דורש ממנו בטחון שלמעלה מעולם האצילות. זהו יסוד א"ק, שרשו של יוסף[סז]. ה' דורש מאתנו להגיע לשרש שלנו – אף פעם ה' לא דורש דבר שלא שייך לך – ויוסף צריך להגיע לשרשו ביש האמתי, שלמעלה מאצילות.

יש על כך פסוק בתהלים – "אשרי הגבר אשר שם הוי' מבטחו ולא פנה אל רהבים ושטי כזב"[סח]. זהו הפסוק של יוסף, שנקרא כאן "הגבר" – "אשר הגבר אשר שם הוי' מבטחו", בוטח בהוי', שם הוי' דלעילא מבטחו, "ולא פנה אל רהבים", רהב לשון גאוה. "רהבים" הם מצרים[סט], שר המשקים. בעצם הפסוק מעביר בקורת על יוסף, "ולא פנה אל רהבים ושטי כזב". כל הגוים, במיוחד המצרים, הם "שטי כזב" ו"אשרי הגבר אשר שם הוי' [דלעילא] מבטחו". זהו הפסוק של תיקון יוסף, מה שה' דורש מיוסף הצדיק.

יוסף הצדיק ומשה רבינו

והוא הבטחון דיוסף הצדיק, וכן כל מנהיג (מכלכל ומשביר) אמתי בישראל

עד כאן דברנו על משה רבינו, מה הקשר ליוסף? כתוב "ויקח משה את עצמות יוסף עמו"[ע] – משה רבינו יוצא ממצרים, צריך להנהיג, וכדי לקבל את הכח להנהיג הוא לוקח עמו את עצמות יוסף. בטול טוב בבית, בין האחים, אבל כדי להנהיג צריך מקור השראה. מי? אם משה רבינו צריך מקור השראה להזדהות איתו, כנראה גם משיח כך. משיח מקבל השראה מרבי ישראל בעל שם טוב וכל הרביים ומשה רבינו מקבל השראה מיוסף הצדיק, עד כדי כך שהוא חייב לקחת את העצמוֹת שלו, העצמוּת שלו, איתו[עא]. הכל כדי שיקבל בטחון – שלמעלה מטעם ודעת – להנהיג את עם ישראל.

שוב, יוסף הצדיק הוא אב טיפוס של מנהיג (של רבי, ראש בני ישראל), לכן שייך לשרש נשמתו בטחון שלמעלה מטעם ודעת, תכונה של מנהיג. המנהיג השני של עם ישראל הוא משה רבינו, והמנהיג השני צריך לקבל מהמנהיג הראשון (שניהם יחד, משה-יוסף, עולים בגימטריא ראש – ראש בני ישראל). יוסף, מטעם פרעה, הוא המנהיג של המצרים, וזוכה לכלכל גם את אחיו ("משם רֹעה אבן ישראל"[עב], אב ובנים[עג]), כאשר מביא אותם למצרים.

כל תופעת מלכות מתחילה בחשך, "ברישא חשוכא והדר נהורא"[עד]. לכן מנהיגות עם ישראל מתחילה מאחד שהגוים לא יודעים שהוא יהודי, והוא מנהיג של גוים. גם משה רבינו מתחיל בגדילה בבית פרעה, ואם לא היה זוכה גם היה נעשה איזה שר במצרים. כאשר הכה את המצרי הוא הפסיד, בין היתר, את הקריירה ה'מצרית' שהיתה צפויה לו. בסוף הוא זכה להנהיג את עם ישראל. רואים שעצם המנהיגות עוברת ממנהיגות על מצרים למנהיגות על עם ישראל – תופעה יפה מאד של טבע המלכות, "ברישא חשוכא והדר נהורא". שוב, כל המנהיגים, החל ממשה רבינו, צריכים לקחת עמם את העצמוֹת והעצמוּת של יוסף הצדיק, "אשרי הגבר אשר שם הוי' [דלעילא] מבטחו".

"יש שבר במצרים"

על הבטחון של המנהיג לומדים מיוסף, שבפרט מנהיגותו התבטאה בהיותו "מכלכל ומשביר". כל מנהיג צריך להיות מכלכל ומשביר. על יוסף המשביר כתוב "יש שבר במצרים"[עה].

אתן בטח זוכרות את הסיפור שכאשר אסרו את אדמו"ר הזקן הוא שלח פ"נ לרבי לוי יצחק מברדיטשוב. השליח, שהיה מגדולי החסידים – מכאן לומדים מהו חסיד של פעם – נשאל על ידי רבי לוי יצחק מה שם אמו של הרבי. רבי לוי יצחק היה חבר טוב של אדמו"ר הזקן, ובכל אופן לא ידע איך קוראים לאמא שלו, וגם החסיד לא ידע – אצל 'אמאליקע חסידים', חסידים של פעם, מה שעיקר עיקר ומה שלא עיקר לא עיקר. החסיד לא ידע את שם אמו של אדמו"ר הזקן, אז מה עשה רבי לוי יצחק? כמו שיש שואלים היום באגרות קדש, הוא פתח חומש ושם את אצבעו על מה שנפתח לו, ונפתח לו בפסוק "יש שבר במצרים". אז הוא אמר ברוה"ק שקוראים לו שניאור בן רבקה ר"ת שבר. יכול היה להיות שניאור בן רחל או שניאור בן רוחמה, אבל ברוח הקדש (בעזרת הפסוק שנפתח לו בחומש, כמו הכהן הגדול שברוח הקדש מצרף יחד את האותיות הבולטות בחשן המשפט) הוא אמר שקוראים לו שניאור בן רבקה.

איפה היה אדמו"ר הזקן? קודם בליאזנא ואחר כך בליאדי. מתי התחילה חב"ד בליובאוויטש? כילד אדמו"ר הזקן היה הרבה בליובאוויטש, והיה קשור לרב שהיה שם, אבל לא היה שם בתור רבי. מי הרבי הראשון שגר בליובאוויטש – בנו, אדמו"ר האמצעי. בכל אופן, ידוע שליובאוויטש היא הלעו"ז של מצרים – שוה אותו דבר, 380. שוב, הפסוק שרבי לוי יצחק שם עליו את האצבע היה "יש שבר במצרים". כך כל מנהיג – כמו אדמו"ר הזקן, שבסוף גם ברח מנפוליאון, כנ"ל – צריך להיות משביר.

שבר הוא לשון שבירה – מה הקשר? למה נקרא שבר? שבר הוא מזון, שפע, ובא משרש לשבור. מה שוברים? את הרעב. מה עושים בסוף צום, כמו בסוף יום כיפור? שוברים את הצום. "יש שבר במצרים" – זהו כח של מנהיג. מכלכל הוא מצד החסד, אבל שבר מצד הגבורה, התגברות החסדים. כל מנהיג צריך להיות "מכלכל חיים בחסד" וגם להיות משביר, לשבור את הרעב.

יעקב, ישורון, ישראל

(שלמדרגה זו [מדרגת הבטחון של יוסף הצדיק, בטחונו של המנהיג.] נתעלה משה בעצמו כאשר נעשה מלך ישראל [כאן עיקר הווארט: עד שהוא לא נעשה מלך ישראל הוא לא התעצם עם הבטחון שלמעלה מהאמונה והבטול, אבל ברגע שהוא הופך להיות מלך ישראל הוא חייב להתעצם עם מקור הבטחון. על משה נאמר הפסוק] – "ויהי בישרון מלך"[עו]),

היות שהגענו לפסוק "ויהי בישֻרון מלך", פסוק מאד חשוב, נתבונן בו קצת. ובהקדים: יש שלשה שמות לעם ישראל – יעקב, ישורון, ישראל. היחס בין יעקב לישראל, השמות השגורים, הוא בין קטנות מוחין לגדלות מוחין, בין עבודת הבינוני של התניא לעבודת הצדיק[עז]. אבל יש עוד שם שלישי – ישורון. ישראל מתחיל באותיות ישר, אבל עם ש שמאלית. גם ישרון מתחיל ישר, אבל ממש ישר (עם ש ימנית), לא בדרוש. לפי הפשט ישראל לשון "כי שרית"[עח] וישרון לשון יושר. בתחלת פרק ב בפרקי אבות כתוב "איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם – כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם". מה לומדים מכך? ש"ישר" היינו תפארת – "תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם".

ישראל היינו לי-ראש, מוחין דגדלות, ו-יעקב הוא י עקב, "וידו אֹחזת בעקב עשו"[עט]. יש כמה הסברים לפסוק, והכי פשוט שיעקב הוא בחינת המוטבע שבנפש – כך הוא יוצא מהרחם, ידו (האות יוד) "אחזת בעקב עשו". ישראל, לעומתו, היינו המוחין, המושכל שבנפש, לי-ראש. החבור ביניהם הוא על ידי התפארת, המורגש שבנפש, סוד ישורון. בטחון הוא גם בנה"י וגם בלב. אומרים שיש כאן שלש מדרגות כנגד חלקי ה-י – קוץ למעלה, קוץ למטה וגוף ה-י. יש ביאור של הרב המגיד[פ] שהקוץ למעלה הוא ישראל והקוץ למטה הוא יעקב, אבל הגוף – עצם השטח (אף שזו נקודה, בכל זאת זו 'נקודה מצוירת') – הוא ישורון הישר.

רמזי ישֻרון

נעשה כמה חשבונות יפים: כמה שוה ישרון? 566, משיח בן יוסף. אנחנו מצפים למשיח בן דוד, אבל קודם צריך משיח בן יוסף, ומשה רבינו לוקח את הכח המיוחד להנהיג ולכלכל מיוסף, נמצא שהוא עצמו בחינת משיח בן יוסף.

אם כן, במדה מסוימת יהושע בן נון, תלמידו המובהק של משה, הוא משיח בן דוד (אף על פי שיהושע הוא משבט אפרים ולכאורה ראוי להיות משיח בן יוסף), כמו שהאריז"ל אמר על עצמו שהוא משיח בן יוסף, ואמר שאם עם ישראל יזכה מהרח"ו, תלמידו המובהק, יהיה משיח בן דוד[פא]. הרבה פעמים הרב הגדול הוא משיח בן יוסף, והתלמיד-המבצע הוא משיח בן דוד. משה הוא המלמד, אבל יהושע התלמיד מכניס ישראל לארץ – "פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה"[פב], הלבנה היא המלכות, בחינת משיח בן דוד. את כל הכח וההשראה משה רבינו, "ויהי בישרון מלך", משיח בן יוסף, צריך לקבל מיוסף. זו גימטריא אחת.

אמרנו שמשה רבינו צריך לחבר שתי ספירות: הספירה העצמית שלו היא חכמה, "מן המים משיתהו", וכמנהיג הוא צריך להתעצם עם הנצח. נעשה חשבון כזה: משה חכמה נצח – שתי הספירות שמשה צריך לחבר, ומתחיל דווקא מחכמה ומגיע לנצח שבשרש גבוה ממנה – עולה 566, ישרון, משיח בן יוסף! בדיוק רומז שמשה צריך לייחד כאן את שני הקצוות.

ועוד גימטריא: "ויהי בישרון מלך" עולה  689 (כפולת 13). זהו מספר לא זוגי, ולכן יש לו נקודה אמצעית (איך מחשבים? מוסיפים אחד ומחלק ל-2. הנקודה האמצעית של 7 היא 4, של 13 היא 7 וכו'). הנקודה האמצעית של 689 היא 345 – משה. איזה עוד ביטוי חשוב בתורה שוה "ויהי בישרון מלך"? איזה עוד ביטוי מאד חשוב בתורה שוה 689? הביטוי אולי הכי חשוב בתנ"ך של מספר זה הוא "נצח ישראל", "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם"[פג]. זה בדיוק הנושא שלנו כאן – משה רבינו כמלך צריך להתעצם עם "נצח ישראל". מה פירוש "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם"? הוא למעלה משינוי, כמו "אני הוי' לא שניתי"[פד], היש האמתי שלמעלה מהעולם, גם למעלה מעולם האצילות. גם באצילות יש שינוי, התהווות, ולמעלה ממנו "לא שניתי", "נצח ישראל לא ישקר", יש האמתי. זהו "ויהי בישרון מלך".

"'משה משה' לא פסיק טעמא בגווייהו" – יחוד הבטול והבטחון

נוסיף עוד משהו עמוק שלא אמרנו, פירוש עמוק ביותר – "שבעים פנים לתורה"[פה] – ל"'משה משה'[פו] לא פסיק טעמא בגווייהו"[פז]:

בסנה ה' פונה למשה, קורא לו להיות מנהיג – רוצה להפוך אותו מגארנישט אחד למלך עתידי – ואומר לו "משה משה" בלי הפסק ביניהם (בניגוד ל"אברהם אברהם"[פח], "יעקב יעקב"[פט] ו"שמואל שמואל"[צ] – ואפילו "הוי' הוי'"[צא] – ביניהם יש הפסק). שני המצבים האלה, של הבורח לעומת המלך, הם דבר והיפוכו לגמרי – הייתי מצפה לאיזה פסיק-הפסק ביניהם – אבל הסוד הוא "'משה משה' לא פסיק טעמא בגווייהו", בין הבטול שלו לבטחון שלו אין שום הפסק, אף שהם נראים דבר והפוכו לגמרי. זהו יסוד ועומק הסוד של נשמת משה רבינו, ושל ניצוץ משה רבינו בתוך כל אחד מישראל.

משה כנשמה כללית – ספירת הדעת

אמרנו שחכמה היא הנקודה העליונה של קו ימין ונצח הנקודה התחתונה של קו ימין בעץ החיים של הספירות. יש עוד ספירה של משה – כתוב, מפורש גם בתניא, שניצוץ משה שבכל יהודי הוא כח הדעת. לכל יהודי יש כח לקיים "וידעת היום והשבֹת אל לבבך כי הוי' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד"[צב] – כל יהודי מקבל ממשה רבינו את הכח לדעת, דעת "לשון התקשרות והתחברות"[צג], להתקשר ולהתחבר לה' בדעתו. מחד, אמרנו שאמונה היא מוחין, אבל היא כח של התקשרות – כח שמשה רבינו מנחיל לכל אחד מעם ישראל.

כאשר אומרים שמשה רבינו הוא חכמה, בטול פשוט, גארנישט – מתכוונים לשרשו, "מן המים משיתהו", מאז שנולד. היותו בטחון היינו שהוא צריך להתעלות לנצח, המדה שלו בלב (ובבחינת "פנימיות הלב שליט על המח"[צד]). הדעת היא היותו נשמה כללית – התכונה מה שהוא מנחיל לכל עם ישראל – אבל הוא עצמו או חכמה או נצח[צה].

זו תוספת להבהרה, שבתוך עצמו הוא בטול של חכמה ותוקף של נצח, ובהזדהות שלו, הקשר שלו לכללות עם ישראל הוא כח הדעת. כתוב שמשיח הוא הכתר, מסירות נפש שלמעלה מטעם ודעת (שרש הדעת).

השרש למעלה מהשבירה והתקון

ששרשו [של המנהיג, יוסף הצדיק.] ביסוד [אותיות יש של] א"ק שלמעלה מתהו ותקון [כל השינויים נובעים מעולם התהו שנשבר ויש לתקנו וכל העבודה שלנו היא לתקן את התוצאה של עולם התהו שנשבר, "יש שבר במצרים", "שבר בת עמי" (ר"ת שֹבע – כאשר שוברים את הרעב) שקראנו באיכה[צו]. יש מנגנון של תהו ותקון – גם עולם האצילות הוא תקון התהו – ובעל עולם התקון הוא יעקב אבינו. אבל יש משהו שלמעלה מכל מנגנון השבירה והתקון, שבנשמה נקרא "האיתן שבנשמה". ספר התניא בא לגלות את האיתן של הנשמה[צז]. זהו התוקף העצמי, שלמעלה מכל הסיפור של חטאים ותיקונים וכו'. זהו היש האמתי, ומי שאחוז שם בוטח בה' למעלה מטעם ודעת לגמרי, למעלה מאין, למעלה מבטול, בטחון שלמעלה מאמונה. הוא לא אין, הוא יש האמתי.]

(דהיינו בטול [עיקר התיקון הוא הבטול, האין של המוחין דאצילות.] עד שנתקן כלי להמשכת השפע מלמעלה [הכלים נשברו, על ידי בטול מתקנים את הכלים כדי שיוכלו לקבל את השפע מלמעלה. זו העבודה הרגילה שלנו, לתקן כלים.]).

רפואת הנפש – על ידי כלים או בהשראה מלמעלה

חוזרים כאן לסוגיא שמדברים כל השנים: אנשים באים ומבקשים כלים – תנו לנו כלים (כמו שהעם צעק למשה רבינו ללחם ולמים). למה אנשים מבקשים כלים? כי הם שבורים – הם במצב של שבירה, ומי ששבור צריך לתקן את הכלים. איך מתקנים את הכלים? על ידי בטול.

אבל הרבי האמתי, כמו יוסף הצדיק ומשה רבינו, בא ממקום אחר. הוא גם רוצה לתת לך הרגשה והשראה של מקום אחר – שיש מקום שלא נשבר, וממילא לא צריך לתקן אותו, וממילא לא צריך לעבוד קשה לעשות כלים בכלל. באים לרבי אמתי, כמו משה רבינו, בשביל לדעת שיש בכל אחד ואחד נקודה שלא נפגמה מעולם, "השלמות העצמית" שלו[צח], האיתן שלו, ששלם לגמרי, מאז ומתמיד ולתמיד. עם המטען הזה – לך ותעשה מה שצריך לעשות בחיים. צריך כלים? ה' יתן לך כלים.

עוד פעם, יש משהו שלמעלה מכל הסיפור של שבירה ותיקון, למעלה מהעובדה שיש חטאים שחטאתי, שיש משקעים, שיש טראומות. מהם משקעים? טראומות. מהי שבירה? שאדם עבר טראומה. מה היה אם לא היתה כזו מלה? בעיה – אם לא היתה המלה טראומה אי אפשר היה לדבר על טראומות, לא היה קיים... מה שבאמת קיים במציאות הוא רק מה שיש לו שם בלשון הקדש, שלעניננו היינו משבר, כמו בפסוק שאומר דוד המלך ואחריו יונה הנביא, "כל משבריך וגליך עלי עברו"[צט]. משבר הוא סך הכל כמו גל שעובר ("עלי עברו"), לא משקע-טראומה שאין לצאת ממנו. צריך לתקן את המשברים, את הכלים השבורים, אבל עיקר התיקון, בדרך ממילא, בא ממקום בנפש שלמעלה לגמרי מכל המשברים וה'טראומות' המדומות – למעלה משבירה ותיקון – וכדי להגיע אליו צריך את משה רבינו, שבא משם (כתוב[ק] שמשה רבינו בא מהשמיטה הקודמת, שמיטת החסד שלפני השמיטה העכשווית, שמיטת הגבורה).

ג. "ברוך הגבר אשר יבטח בהוי' והיה הוי' מבטחו"

"אשרי הגבר" ו"ברוך הגבר"

למעלה מעלה באור אין סוף ב"ה אמיתת בחינה זו היא מדרגת משיח צדקנו ששרשו במלכות דאין סוף ב"ה [עוד למעלה מאדם קדמון. אמרנו ששרש יוסף הוא ביסוד דא"ק, ומלך המשיח הוא במלכות דאין סוף.], ועליו ביחוד נאמר [בציטוט הבא יש טעות דפוס, בשל בלבול בין שני פסוקים דומים. על יוסף כתוב "אשרי הגבר אשר שם הוי' מבטחו", ועל מלך המשיח כתוב "ברוך הגבר אשר יבטח בהוי' והיה הוי' מבטחו". שני הפסוקים מאד דומים, "אשרי הגבר" של תהלים ו"ברוך הגבר" של ירמיהו. שניהם עם "הגבר" ושניהם מדברים על בטחון ומשתמשים באותה מלה, "מבטחו". בפסוק ירמיהו יש אפילו שני בטחון, "אשר יבטח בהוי' והיה הוי' מבטחו".

בספר המודפס כתוב כאן "אשרי הגבר", אבל צריך להיות:] "'ברוך הגבר אשר יבטח בהוי' והיה הוי' מבטחו'[קא] [פסוק שאומרים בסיום ברכת המזון. אחרי שיוסף בא וכלכל והשביע אותנו צריך לברך, וחותמים בפסוק זה. יש שממשיכים עוד פסוק ("נער הייתי גם זקנתי וגו'"[קב]), אבל אדמו"ר הזקן רצה לחתום דווקא ב"ברוך הגבר אשר יבטח בהוי' והיה הוי' מבטחו" – "הכל הולך אחר החיתום"[קג], כך קבע לחתום ברכת המזון שהיא מצוה עשה מן התורה (כמו שכתוב "ואכלת ושבעת וברכך את הוי' אלהיך"[קד]).],

נאמר גימטריא בזכות הבלבול כאן – "אשרי הגבר" במקום "ברוך הגבר" (אחד התלמידים כרך חוברת של שיעור שלנו בשם "ברוך הגבר", כנראה כדי לתקן את הטעות...). בעצם אנחנו בחברה טובה – בספריהם של לפחות עוד שלשה מגדולי ישראל כתוב 'אשרי הגבר אשר יבטח בה'" במקום "ברוך הגבר אשר יבטח בה'", הלא הם המהרש"א הכתב סופר והערוך לנר. ראוי אם כן להתבונן איך שני הפסוקים הקשורים מתחברים יחד. אם מחברים את שני הפסוקים – "ברוך הגבר אשר יבטח בהוי' והיה הוי' מבטחו" "אשרי הגבר אשר שם הוי' מבטחו ולא פנה אל רהבים ושטי כזב" – מקבלים י"פ משיח, שלמות של משיח.

"בהוי' והיה הוי'" – התחדשות-התחזקות-התחדשות

יש עוד משהו מיוחד בפסוק זה, שאין עוד כמותו בתנ"ך: יש בו שלש פעמים הוי' ברציפות – "בהוי' והיה הוי'" –שהרי גם "והיה" הוא הוי', רק בצירוף אחר. על "והיה" כתוב "אין 'והיה' אלא לשון שמחה"[קה] ו"אין 'והיה' אלא לשון מיד"[קו], מיד לשמוח.

צירוף י-ה-ו-ה ישר הוא הצירוף שמאיר בחדש ניסן וצירוף "והיה" הוא הצירוף שמאיר בחדש השביעי, המשובע בכל טוב[קז], בו ה' גוזר גזרות טובות ופרנסה טובה. אם כן, בביטוי "הוי' והיה הוי'" יש שנה וחצי – ניסן-תשרי-ניסן. התחדשות-התחזקות-התחדשות במושגים שלמדנו בשיעור הקודםב. י-ה-ו-ה ראשי תבות "ישמחו השמים ותגל הארץ"[קח], שירת הטבע בהתחדשותו בחדש האביב. אחר כך "והיה" היינו התחזקות, שהיא גם שמחה – תשובה משמחה – ובסיום עוד פעם התחדשות. זו תופעה מיוחדת דווקא בפסוק זה, "אשר יבטח בהוי' והיה הוי' מבטחו".

"מבטחו" וסוד המזוזה – התעצמות עם אהבה ובטחון

שוב, בשני הפסוקים כתוב "מבטחו" – מלה משותפת, לכן נתבונן בה:

יש במלה "מבטחו" חמש אותיות והיא שוה 65, שם א-דני, האופן בו אנחנו מבטאים את שם הוי', כך שהבטוי "הוי' מבטחו" בעצם מחבר הוי' וא-דני. הערך הממוצע של כל אות הוא יג. משהו יפה, שדברנו עליו פעמים קודמותב – אמרנו שבטחון נובע מהתחושה שה' אוהב אותי. למעלה בקו ימין יש חכמה-בטול ולמטה נצח-בטחון ובאמצע יש חסד-אהבה. הערך הממוצע של כל אות ב"מבטחו" הוא אהבה. צריך להרגיש הרבה אהבה בשביל לרכוש בטחון.

איזו מצוה חשובה, שגם בשמה יש חמש אותיות, שוה אותו דבר? מזוזה. כתוב בכוונות שמזוזה היא שם א-דני, וגם כאן יש חמש אותיות, כך שהממוצע הוא אהבה. מה זה אומר לי לגבי מזוזה? עד עכשיו ידעתי שסגולת מזוזה היא שמירה – "הוי' ישמֹר צאתך ובואך מעתה ועד עולם"[קט] – וכעת אפשר לרמוז שמצות מזוזה נותנת לאדם בטחון. לא רק שה' שומר עלי כשאני יוצא ובא, אלא הוא גם נותן לי בטחון לצאת ולפעול בעולם. על פי הלכה לא צריך כל שנה לבדוק מזוזות, אבל הרבי מאד רצה שיבדקו כל שנה – כעת התקופה, באלול – כי הוא מאד בעד בטחון פעיל, לעשות דברים. צריך מאד לבדוק את המזוזות בבית, כי הן הנותנות כח לקום ולפעול. שמירת ה' היא מקיף, אבל רוצים גם "הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל"[קי] – גם בכח המזוזה.

כתוב[קיא] ש"מזֻזות"[קיב] אותיות זז-מות. מה המשמעות בנפש? לכל אחד יש פחד מות, במודע או לא במודע. פחד מות הוא גם פחד כשלון. מה הסבה העיקרית שאנשים לא קמים ועושים דברים חשובים בחיים? הם פוחדים מכשלון. זו גאוה. כשלאדם יש ישות הוא פוחד להכשל, פוחד שיעשה משהו לא מוצלח – כשלון הוא סוג של מות, פחד מות של עצמו, פחד כשלון. מהי המזוזה? זז-מות, צריך לזרוק את פחד המות החוצה, אין יותר פחד כשלון, כי בוטחים בה' ש"הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל".

יש עוד מלה חשובה בתורה שיש בה חמש אותיות והיא שוה 65? כדאי לחפש, כדי שתהיה לנו חזקה של שלש מלים. יש פסוק עיקרי של אברהם אבינו, המאמין הראשון וגם הבוטח הראשון והעיקרי בתורה, כמו שהסברנו בשיעורים הקודמים[קיג]. באברהם נאמר "ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה"[קיד]. כתוב "והחיות רצוא ושוב"מה, המלאכים, חיות הקדש, כל הזמן ברצוא ושוב. קודם אמרנו שה"רצוא ושוב" של משה הוא בין בטול לבטחון. לכל אחד יש "רצוא ושוב" שלו. "הלוך ונסוע" היינו ה"רצוא ושוב" של אברהם, אבל כל הזמן "מגמת פניהם קדימה"[קטו] – כל הזמן הוא נוסע "הנגבה". זו מלה מיוחדת מאד, ששוה 65, ומיכון שגם בה יש 5 אותיות ממוצע כל אות הוא אהבה. נגב הוא דרום, הכיוון של אברהם אבינו, חסד-אהבה. "מנורה בדרום"[קטז] רומזת גם לחכמה (שעל כן "הרוצה שיחכים ידרים"קטז), קו ימין. אבל הפשט של "אברהם אֹהבי"[קיז] הוא מדת האהבה, ומתוך אהבתו הוא גם רוכש בטחון.

אם כן, יש לנו כאן שלש מלים חשובות ופשוטות שוות בנות חמש אותיות – מבטחו, מזוזה, הנגבה. כל הזמן יותר אהבה, "הנגבה", וממילא יותר בטחון. אנחנו בנים של אברהם אבינו, כל הזמן צריך לנסוע הנגבה, עוד אהבה ועוד אהבה, יותר אהבה ויותר אהבה.

"להיות כיוצא בו"

[על הפסוק "ברוך הגבר אשר יבטח בהוי' והיה הוי' מבטחו" בירמיהו אומרים חז"ל:] כל מי שבוטח בהוי' זוכה להיות כיוצא בו"[קיח] [ירמיהו הוא נביא החורבן, אבל אחד הפסוקים הכי חזקים של תוקף בתנ"ך הוא בנבואתו. האריז"ל אומר שמבין הנביאים הוא הגלגול העיקרי של משה רבינו. אחרי תשעה באב קוראים "שבע דנחמתא", כולן מישעיהו, נביא הנחמה. בתשעה באב קראנו את מגלת איכה, שכתב ירמיהו, אז נולד משיח – יש משהו בירמיהו שיותר חזק ותקיף גם מישעיהו. אחד הפסוקים החזקים בירמיהו הוא פסוק זה, אותו אומרים בסיום ברכת המזון – אז כדאי לחשוב עליו כל פעם, התכלית של "ואכלת ושבעת וברכת". על אותו פסוק אומרים חז"ל משהו חזק ביותר – "כל מי שבוטח בהוי' זוכה להיות כיוצא בו", הופך להיות "מחויב המציאות", כפי שאמרנו קודם. על ידי מדת הבטחון הבוטח הופך להיות "מחויב המציאות", "ברוך הגבר".].

דרכו [דרך משה רבינו, המנהיג האמתי, המלך, "ויהי בישֻרון מלך",] נמשכת מדה זו לכל ישראל, וכמ"ש "ואנשי קדש תהיון לי"[קיט] [פסוק שדורשים בחסידות[קכ] על מצב משיחי, הולך על לעתיד לבוא, שכל היהודים יהפכו להיות "קדש". היום הכהן הגדול הוא קדש, כתוב על הציץ שעל מצחו "קדש להוי'"[קכא]. מה שנמצא אצל הכהן הגדול בפועל נמצא היום אצל כל יהודי בכח, ויהפוך לעתיד להיות בפועל, "ואנשי קדש תהיון לי". ה"קדש" של ה' היינו היותו מחויב המציאות, בכך הוא נבדל מהחול – הכל אפשרי המציאות ורק אחד הוא מחויב המציאות, ה', זהו הקדש-הנבדל שלו. את הקדש-הנבדל שלו הוא רוצה לתת לכולנו – "ואנשי קדש תהיון לי", כמו שאני מחויב המציאות כך תהיו גם אתם, על ידי שאדם בוטח בבטחון שלמעלה מטעם ודעת.]

ו"עתידין צדיקים ('ועמך כלם צדיקים'[קכב]) שיאמרו לפניהם קדוש"[קכג] [לעתיד לבוא כל יהודי הוא "קדש", מחויב המציאות, והמלאכים יאמרו בפני הנשמות – "ואנשי קדש תהיון לי" – "קדוש קדוש קדוש". היום אומרים לה' "קדוש קדוש קדוש הוי' צבאות"[קכד] ולעתיד לבוא, כתוב במדרש, יאמרו כך המלאכים לנשמות.] ובמדרגה גבוהה יותר מאשר אומרים קדוש בעוה"ז לפני ה' [היום המלאכים אומרים "קדוש קדוש קדוש" ולא משיגים את העצמות, את היש האמתי, אבל ב"קדש" של היהודי – שבפניו יאמרו "קדוש קדוש קדוש" לעתיד לבוא – תהיה התגלות היש האמתי.].

קראנו רק פסקה אחת, אבל אולי נפסיק כאן. עד עמ' ע הכל ממשיך בנושא של משה רבינו – שצריך מבטול להגיע לנצח יותר גבוה – ולשם חשבתי להגיע, אבל על הדרך למדנו הרבה דברים חשובים. שתהיה לכולן כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה. עוד נפגש אי"ה לפני ר"ה, אבל כבר מאחלים כתיבה וחתימה טובה. מתי מתחילים את הלימודים? [כ"ב אלול.] הרבה זמן, לנצל את הימים האלה לבטוח בה' חזק, לעשות דברים טובים ולהביא את המשיח עוד לפני תחלת שנת הלימודים.