בע"ה

בר מצוה נחום אריאל

כ שבט סז – יצהר

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג שליט"א[1]

הכנו כמה דברים לכבוד הבר-מצוה (הכל לכבוד הבר-מצוה, אבל כמה דברים פרטיים-אישיים, היות שכעת יום הבר-מצוה): דובר לאחרונה שחדש שבט הכי דומה במבנה שלו לחדש תשרי, החדש השביעי המשובע במצוות, וזה משתקף בחז"ל במחלוקת ב"ש וב"ה לגבי ר"ה לאילנות – א שבט ו-טו בשבט, שע"ד ר"ה וחג הסוכות (וכך בפשט, נגזר מר"ה וסוכות). הקשר בין ר"ה לסוכות נדרש בפסוק "בכסא ליום חגנו" – מה שמכוסה בר"ה מתגלה ביום חגנו, בחג הסוכות. בדור האחרון התחדש עוד יום חשוב מאד בחדש הזה – י שבט, יום הסתלקות הרבי הקודם ותחילת הנשיאות של הרבי – ולפי מבנה זה הוא כיום כיפור. אז יש ר"ה ויו"כ וסוכות. השנה כמו קביעות של ר"ה שחל בשבת – שר"ה בשבת וסוכות בשבת וגם שמח"ת בשבת. השבת הקרובה, כב שבט, כנגד שמח"ת – הילולא חשובה בחסידות הכללית, של הרבי מקוצק (אז כל מי שחסיד חריף זה יום חשוב בשבילו), ובדור האחרון בחב"ד זה יום ההילולא של הרבנית (שאז קרתה איזו תפנית מאד חשובה אצל הרבי, ואכמ"ל). מתאים ש'סוכות' חל בשבת שירה, אבל עוד יותר מתאים ש'שמחת תורה' ביתרו. לפי זה, היום – כ שבט – זה האושפיזין של יוסף הצדיק. אז מי שמתאים ליוסף הצדיק ולשכם, מאד מתאים שנשמתו תרד לעולם ביום הזה.

[עוד ענין, לפי סדר הנשיאים – סדר הקבלת השבטים לחדשים לפי האריז"ל – חדש שבט מכוון כנגד אשר, ויום הילולא שלו ב-כ שבט (השבט היחיד שהילולא שלו בשבט שלו). הרבי מאד אהב את שבט אשר, כי כל מחנה דן זה שבטים של קבלת עול, אבל אשר זה אושר – העיקר אצל הרבי זה קבלת עול מתוך תענוג וגשמאק (הנשיא אשר שייך ל-יא ניסן, יום ההילולא של הרבי, לכן הרבי כל כך אוהב אותו). היום הכי מתאים לזה, יום של קבלת עול מצוות, שיהיה מתוך אושר גדול – "אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו" שזכינו להיות יהודים, בא"ה שלא עשני גוי ושאנו זוכים לקיים מצוות וכך להיות בצותא חדא עם מצוה המצוה.]

כעת מדברים על האושפיזין של יוסף – יש סדר אחר של השבטים כנגד החדשים, לפי סדר הלידה, ולפי סדר זה זהו החדש של יוסף. סדר הלידה, שזה מה שמובא כעיקר בראשונים לפני האריז"ל, זה "מוחין דיניקה". לסדר זאת לפי דגלי המדבר, שכך מסדר האר"י הקדוש, זה "מוחין דגדלות". גם מתאים שהמעבר בין יניקה למוחין, בין קטנות לגדלות (סדר הלידה וסדר הנשיאין), זה יום הבר-מצוה. אם יש את המעבר, יש שתי הבחינות יחד, והיום העיקרי לזה הוא היום הזה – כ' שבט. בכל חדש בשנה, אם היינו מקבילים לתשרי, כ' היה היום של יוסף. הכי מתאים שבט, אבל בכל חדש יש ר"ח ו"קיימא סיהרא באשלמותא" וכו', וצריך לתת את הדעת על הקשר בין יוסף לבין עשרים. הדבר הכי פשוט בעשרים זה "עשרה עשרה הכף" – שעשרים זה "כפלים לתושיה" ביחס לעשר. כ (י ועוד י) עצמו במילוי – כף – עולה י פעמים י. בכתר יש עשרים ספירות, כי יש שם שני פרצופים – פנימיות הכתר, התענוג העל-מודע של הנפש, וחיצוניות הכתר, הרצון העל-מודע של הנפש – ובכל אחד י ספירות. דווקא בכתר יש עשרים ספירות, ולכן כתוב "אין כ אלא לכתר". עשרים עולה כתר. ר' אייזיק אומר עוד יותר, שהצורה של ה-כ זה צורה של כתר – כשאדם שוכב (משתחוה, בטול במציאות ממש), או כשאדם עומד והכתר בא אליו ממול (מה שיורד מלמטה זה רק השתלשלות, אבל מה שבא ממול זה השראה – זו גם החויה של מ"ת – וזה קבלת הבעש"ט, לא שדברים יורדים אלא שמופיעים ממול). איך הכתר קשור ליוסף הצדיק, שמדתו יסוד? רבי נחמן פותח את תקון הכללי ב"מכתם" – המשכה מכתר ("ראשו כתם פז") ליסוד ("'מכתם' – שמכתו תם"). הצדיק יסוד עולם עולה גם לדעת, כמו בבר מצוה, וגם "כל אור חוזר חוזר לקדמותו ממש", מהדעת ממשיך לעלות לכתר, ולא רק לחיצוניות הכתר אלא גם לפנימיות הכתר.

זה הסבר קבלי על הקשר של עשרים ליוסף, אבל יש גם פסוק מפורש שיוסף שוה עשרים – מכרו אותו בעשרים כסף (והשבטים לא היו טפשים, הם ידעו כמה הוא שוה ועשו עסק הוגן – מכר ואותו לישמעאלים לפי שויו האמיתי). רואים כאן שעשרים קשור לכסף – כיסופים – ומקור הכיסופים זה "ארבע מאות שקל כסף" בהם קנה אברהם את מערת המכפלה. ארבע מאות זה כ בריבוע – העשרים שקל של יוסף זה השרש של הארבע מאות כסף של מערת המכפלה. כלומר, שיוסף הצדיק הוא השרש של האבות והאמהות. אברהם קנה את המערה בשביל כל ששת האבות והאמהות שעתידים להיות שם, וזה שוה "ארבע מאות שקל כסף", ויוסף הוא הכתר והשרש של כיסופים אלו (כתר ר"ת כיסופים-תשוקה-רצון, נושא שאכמ"ל). סה"כ זה ארבע מאות ועשרים כסף – אם מחברים שרש לריבוע שלו יוצא יהלום (שני משולשים של אותו מספר). כצורה גיאומטרית, "עשרה עשרה הכף" זה היהלום של ארבע, ואותה תופעה לגבי עשרים עולה 420 = יעקב רחל, הוריו של יוסף (שהוא התמצית והעצם שלהם). ורמז יפה: עשרים כסף = 780 = ה פעמים יוסף = י יו יוס יוסף יוסף וסף סף ף (כלל שמילה פנים ואחור זה ערך המלה כפול אחד יותר ממספר אותיותיה). לפי זה, איך שלא נסובב את יוסף – פנים ואחור – שוה עשרים כסף (זה מה שהשבטים חישבו, בסופו של דבר כולם רק עסקו בגימטריאות...). עד כאן 'ווארט' על הקשר בין יוסף הצדיק ל-כ שבט.

ועוד: כ שבט = אפרים, אחד מבני יוסף, יוסף הוא היסוד ואפרים הוא "עטרת היסוד", ומשיח בן יוסף הרבה פעמים נקרא "משיח בן אפרים", ועד שיש הסבר שזה כולל את משיח בן דוד – עטרת היסוד כוללת את המלכות – ויש מדרשים שה' קורא למשיח בן דוד "אפרים בני"; זה חיזוק לכך שהרמב"ם וכן בחסידות לא מחלקים את משיח בן יוסף ומשיח בן דוד לשני אישים, אלא לשתי תקופות או שתי בחינות, והמחבר הוא אפרים. הכל לדרוש את גדולת היום של הבר-מצוה.

בהקשר של אפרים, עוד דבר – שלא נזכר במאמר בר-מצוה שנלמד בסמוך, אבל הרביים מביאים במאמרים – שהציטוט הכי חשוב בזהר לגבי בר מצוה (פרשת משפטים, דף צח כנראה) הוא שפותח על "אם לבנו ייעדנה", ומתוך פסוק זה הדברים מתגלגלים לפסוק "הוי' אמר אלי בני אתה אני היום ילידתיך" (פסוק שדוד שם בפיו של המשיח, על לידת מלך המשיח), והזהר אומר שהפסוק הזה קאי על יום הבר-מצוה. משהו מאד חשוב להתבונן ביום הסגולה של הבר-מצוה, שלפני 13 שנה נולדת, אבל ביום הבר-מצוה האיש צריך להרגיש ולומר "הוי' אמר אלי, בני אתה, אני היום ילידתיך". נוהגים בחסידות לומר שיום החתונה זה לידה חדשה, ירידת הנשמה לתוך הגוף, אבל כאן כתוב בפירוש שיום הבר-מצוה זה "אני היום ילידתיך". לפני 13 נולדת להוריך, אז מה הלידה בבר-מצוה? הזהר ממשיך ואומר שביום הבר-מצוה הנער נעשה בן לכנסת ישראל. עד עכשיו היית בן של ההורים שלך, של אבא ואמא, וביום הבר-מצוה צריכה להיות לידה חדשה, שאתה נעשה בן לכנסת ישראל. בע"ה עוד שבע שנים, שתהיה בן עשרים (שאז אדם רשאי גם למכור בנכסי אביו וכו'), נעשה בן לקוב"ה – מתוך הזהר הזה האר"י לומד שמוחין דגדלות דאמא מקבלים בבר-מצוה ומוחין דגדלות דאבא ביום הולדת עשרים). עוד הפעם, כשאדם נולד, עד בר-מצוה, הוא בן להוריו, בבר-מצוה נעשה בן לכנס"י ובגיל עשרים בן לקוב"ה – כנס"י וקוב"ה זה ז"א ומלכות, וה, אך יותר גבוה זה יה, מוחין דאבא ומוחין דאמא.

זה גם קשור לכך ששבת זו, בה קוראים לומדים פרשת יתרו, כדי לקבל תורה בנ"י אומרים "נעשה לנשמע" – יודעים רז שמלאכי השרת משתמשים בו, "עושי דברו לשמוע בקול דברו" – ואז זוכים לשני כתרים, שני עדיים, ובעצם רומז ל"מקום יש בראש להניח שני תפילין". כתוב שתפילין של רש"י זה "נעשה" ותפילין של ר"ת זה "נשמע" – לפי פשט "היום לעשותם ומחר לקבל שכרם", היום לעשות ומחר לשמוע. כל סוד של "נעשה ונשמע" זה להקדים עבודת עוה"ז כהכשרה והקדמה נחוצה ל"על מנת לקבל שכרם", אבל, היות שאנו כבר צריכים להתחיל לקבל משיח ולהיות בתוך המחר, ושאלת תם של דורנו זה "מתי המשיח יבוא" – על התם בהגדה כתוב "כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת" – אז ברגע שיש תם יש כבר מחר. אם זוכים להיות תמימים – "תומכי תמימים" – אז שואלים שאלת תם, וסימן שאנו כבר בתוך המחר, וצריכים תפילין של ר"ת. דווקא התמימים צריכים תפילין של רבינו תם – חושבים שהוא מאד חכם, אבל אם הוא רבינו יעקב תם הוא הבן התם (אצל רבי נחמן אברהם הוא האבא, ויש ארבעה בנים – יצחק החכם, ישמעאל שאינו יודע לשאול, עשו הרשע ויעקב התם). ב"כי ישאלך בנך מחר" מפרש רש"י "יש מחר שלאחר זמן", אבל כנראה עבר מספיק זמן – "כלו כל הקיצין" וצועקים מהלב "עד מתי", זה לאחר זמן (אחרי כל הקיצים), ואז מתחיל להיות מחר, צריכים להיות תם, ועל זה "מקום יש בראש להניח שני זוגות תפילין", שהם "נעשה ונשמע", ודווקא התם זוכה ל"נשמע", לשמוע טעמי תורה. פעם באמת היו מתחילים להניח תפילין ר"ת בחתונה או בגיל עשרים (היו שכבר שאלו בגיל שמונה עשרה אם להניח, וזה היה משהו פרטי-אישי לכל אחד לשאול את הרבי) – הכל על פי הזהר הזה, שמוחין דאבא מתחיל אז (ובעוד בגיל בר-מצוה מתחילים עם תפילין דרש"י, מוחין דאמא, שאז נעשה בן לכנס"י – אמא תתאה, מלכות, או אמא עילאה, בינה).

אם כן, רואים שיש שלוש תקופות בחיים, והכל נקרא בן – פעמיים בן זה נחום, וג"פ בן זה יוסף. עד עכשיו היית בן אחד להוריך, כעת נעשה עוד בן – בן לכנס"י – וברגע שאתה בן אתה צריך לכבד את ההורים (עד גיל עשרים כנראה שהעיקר זה כיבוד הורים), והשאיפה זה לג"פ בן, שזה כבר יוסף (להוסיף "חצי" ל"שלם"). כל יהודי הוא ג"פ בן – בתחלה להוריו, אח"כ לכנס"י ובסוף לקוב"ה. אם לא הייתי יודע את הזהר הזה הייתי אומר משהו דומה, על דעת הנגלה, עם שינוי קל מאד – שעד בר-מצוה מתייחסים לילד כבן ("הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים"), והחינוך צריך להיות בעיקר עם "ימין מקרבת" (וזה גם קצת חידוש של החסידות, שהחינוך זה לא רצועה ח"ו, אלא חינוך למצוות עשה – שזה אהבה, כפי שכותב אדה"ז ב"חנוך קטן"), וביום הבר-מצוה, ביחד עם הדעת של הילד שזה עתה הופך להיות איש, אז הדעת צריכה לומר לו לקבל עול מצוות. עול מצוות זה לא עבודת בן בכלל, זה עבודת עבד. לפי הפשט הייתי אומר שביום הבר-מצוה זה "בן שנעשה עבד" (מדרגה מאד גבוהה, מה שהרבי הרש"ב אמר על עצמו ביחס לאביו, ועל כך כתב המשך שלם – תרס"ו – להבין מה זה "בן שנעשה עבד"), בעוד עד הבר-מצוה זה בן (והמעבר לעבד זה לא ירידה, אלא "בן שנעשה עבד"). לפי זה בגיל עשרים נעשה "ברא כרעא דאבוה" ממש – הופך להיות יורש ש"עומד במקום אביו", שמתעצם עם דרגת בן. אז יוצא ששבע שנים של גיל הטפש-עשרה (שצריך להנצל מזה) זה איזה מעבר – קודם זה "בן שנעשה עבד", ואחר כך זה מדרגת משיח ממש, "בן שנעשה עבד שנעשה בן", עליו נאמר "בני אתה". לכאורה, אם "בני אתה" נאמר במשיח, הייתי אומר שמתאים לגיל עשרים, אך הזהר דורש על בר-מצוה (לכאורה עיקר ה"בני אתה" זה על גיל עשרים – היום כ, מזל של עשרים – בו נעשה "בני אתה" לקוב"ה). לפי פשט זה יש רק שתי בחינות של בן (ב"פ בן = נחום), שבאמצע יש "בן שנעשה עבד" שמחבר אותם. אפשר קצת לחבר זאת לזהר, אם אנו אומרים שבן גיל שלוש עשרה לעשרים עיקר הבן זה "בן לכנס"י" – זמן של מוחין דאמא, בן של אמא – ואז אפשר לומר שבאותו זמן הוא עבד לגבי האבא. בן-עבד-בן כלפי האבא, ובן-בן-בן כלפי האמא. רבי מאיר אומר "בין כך ובין כך קרויים בנים" – מגלה שגם כעבד (עבד שלא היה ולא נברא, של הגלגול הקודם, בו לא עשו רצונו של מקום, כי בגלגול הזה מתחילים כבן ואח"כ "בן שנעשה עבד") קרויים בן (ובודאי "בן שנעשה עבד" שיש לו עצם פנימי של בן).

כשאומרים "בן שנעשה עבד שנעשה בן" חושבים שזה אותו אחד – קודם בן לאבא במודעות של "ילד שעשועים", אחר כך נשאר בן לאמא ונעשה עבד לאבא, ואחר כך הוא שוב הופך להיות ממש אבא, בן לאבא בתור אבא עצמו, אבל יש פה גם חידוש (שרצינו לקשר לסוגיא בב"ק, המסכת הנלמדת בישיבה, אם יהיה לנו זמן) – שבעצם יש כאן "שינוי רשות". במה שהזהר אומר שבגיל בר-מצוה נעשה בן לכנס"י ואח"כ בגיל עשרים נעשה בן לאביו יש עוד דגש – חוץ מעלית מדרגה (בן, בן שנעשה עבד, בן שנעשה עבד שנעשה בן), יש כאן שינוי רשות. עד כה היית בן להוריך, שיחיו בטוב ובנעימים, ובבר-מצוה האב מברך "ברוך שפטרני" ובכך מוציאו מרשותו. לא שזורק אותו ומפקירו (אם כי יש כאן נקודת הפקרות, כפי שיש בסוגיא לגבי העדאה של שור מועד, אם רשות משנה או לא) – הוא כן משחרר אותו, אבל תוך כדי זה שמשחרר אותו הוא מוסר אותו לה'. חנה עשתה זאת בגיל הרך יותר, אבל מה שחנה עשתה בגיל הרך לגבי שמואל, כך ההורים עושים לגבי הבן כשמגיע לגיל הזה – כעת אתה איש (הרבי אפילו מביא בסוף מאמרו "איתא במדרש תילים" את הפסוק "וחזקת והיית לאיש" – מצוואת דוד לשלמה – שזה פסוק של בר-מצוה), ותוך כדי שאומר לו "וחזקת והיית לאיש" מוסר אותו לה', אומר לו שיש לו אבא חדש שרק בפניו צריך לתת דין וחשבון. בעצם האבא החדש של בר-מצוה זה האמא, זה כנסת ישראל. גם אחרי הבר-מצוה נותר רשימו מההורים הקודמים – תמיד יש מצות כיבוד אב ואם גשמיים, אך ביחס לכיבוד אב ואם חדשים זה רשימו. כעת צריך להיות קשוב מה כנסת ישראל אומרת לך – מה האחריות וחובת הקדש כלפי האמא, ה"אל תטוש תורת אמך" של כנס"י. איך אפשר להיות קשוב לכנס"י? בשביל זה צריך להיות בר דעת. יש הרבה הסברים מה זה הדעת של בר-מצוה, מה המשמעות של קבלת דעת, ולפי הסבר זה דעת זה להיות קשור למשהו שלא היית מסוגל קודם בשום פנים ואופן – להיות קשוב למשהו שלא רואים ולא שומעים. הדעת של הילד שנעשה איש זה היכולת להיות קשוב לאמא ולעשות מה שהיא אומרת – זה עיקר ההורה עכשיו. אחר כך, בגיל עשרים, יש שוב שינוי רשות – מכנס"י לקוב"ה. זה גם מאד חשוב, יש אנשים שנתקעים כבנים לכנס"י, כאילו, ואז כל העסק מתחיל להסתבך אצלם. יש להקשיב מה כנס"י רוצה ממני, אבל צריך לעבור גם את זה – בגיל עשרים לשאול מה קוב"ה רוצה ממני. קוב"ה וכנס"י אוהבים זה את זה, זוג מאד אוהבים ומסורים, ולכן "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך" – יש שלום בית, ולכן גם כשעובר להיות בן לקוב"ה לא שזונח ח"ו את כנס"י (כפי שאמרנו קודם שודאי לא זונח גם את הוריו, והקשר בין קוב"ה לכנס"י יותר חזק מהקשר בין הוריו לכנס"י), אך בכל זאת יש כאן מעבר להיות בן של מישהו אחר. זה מוחין דגדלות, זה ר"ת. זה גם ווארט מאד יפה מה זה ר"ת – מי שרוצה רק להשאר כל הזמן בן של כנס"י, ולא להתבגר עוד יותר ולהיות בן של קוב"ה, מספיקות לו תפילין דרש"י ("היום לעשותם"), אך מי שרוצה להיות תם, לשאול שאלת תם "מה זאת" (לא שאלת הלכות, כבן חכם, אלא "מה קורה כאן?", שאלה אקטואלית מה קורה עם משיח – לא צריך הרבה לפרט, זו לא שאלה חכמה, אבל זו שאלה תמה, וכנראה שלבן תם יותר אכפת מהמצב והמציאות מאשר הבן חכם, לכן הרבי הרש"ב קצת זלזל בבן חכם ובטל אותו, ובעיקר אהב את ה"בן תם") – צריך להניח ר"ת.

אמרנו שלכל חדש יש את ה-כ של החדש, ובחב"ד התאריך המיוחד של כ זה יום הולדת של הרבי רש"ב – שבו, בבר-מצוה שלו, אמר את המאמר של הבר-מצוה.

מי ש'משוגע' על יוסף הצדיק ראוי לו להתוועד בכל כ בחדש. היות שהענין של יוסף זה "יוסף הוי' לי בן אחר" – שיכול לצאת, לקחת מישהו שמשתייך בנתיים לצד האחר, ולהחזיר אותו להיות "בן", אז אחרי שמתוועדים בכל ליל כ צריך בכל היום לעשות מבצעים.

[שרו ניגון רוסטוב כהכנה למאמר]

תפילין מניחים בבקר, אבל עוד לפני הבקר – המצוה הראשונה של הבר-מצוה זה ק"ש של ערבית, זה עוד לפני ה"איתא במדרש תילים" הדן בתפילין. תוך כדי הניגון נזכרתי בעוד השלמה – מהכוונות העיקרית של ק"ש לכוון אותיות עד הגדולות של "שמע... אחד". בק"ש "אתם עדי" – שאנו עדים לסוד של "הוי' אלהינו" (ולע"ל "הוי' אחד" – ש"אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לעבדו כולם שכם אחד", השלב החמישי-המשיחי של ביאת המשיח לפי הרמב"ם, היחידה של המשיח, המשיח שבמשיח – כפירש"י עה"פ) – ולכך מכוונים ב"עד" של ק"ש. "אתם עדי נאם הוי'", והעדות בשביל להעיד ולגלות ולפרסם את הסוד לכל העולם כולו. פתחנו בכך שהזהר דורש כל הנ"ל עה"פ "אם לבנו ייעדנה". לשער עד יש כל מיני משמעויות, וחלק מהן שהזכרנו – עדות, עדי, יעוד, ויש גם מועד. צריך להניח ר"ת כדי לעבור על ידי שינוי רשות משור מועד לשור תם – יש אפשרות שכמה שאתה מועד אתה יכול לחזור להיות תם על ידי שינוי רשות (כך פוסק הרמב"ם – כנגד פוסקים רבים – כדעת רבי מאיר, כי רב פפא סובר כך). כל ה'ווארט' היה שבר-מצוה זה שינוי רשות, "בני אתה אני היום ילדיתיך" ברשות חדשה – יש עדי, יעוד עדות, העאדה, והכל קשור לשינוי רשות.

נדבר רק על הפשט של "אם לבנו ייעדנה" – מה המתנה הכי גדולה שהאב יכול לתת לבנו לבר מצוה? אמה עבריה. קונה אמה עבריה כדי שתהיה לו מתנה לבר-מצוה של בנו – לפי הבנים מכין את המתנות, שלא צריך קידושין ושום דבר. לא סתם שהזהר דורש את ה"בני אתה" על הבר-מצוה. כזה ווארט לא חייבים לפרש כפשוטו – אפשר לפרש גם בפנימיות. אמרנו שלייעד זה לשון יעוד – ביום הבר-מצוה האבא מוסר את הבן לרשות אחרת ("ברוך שפטרני"), מעבירו לרשות כנסת ישראל, אבל כמו כל שחרור של עבד צריך הענקה – צריך לתת לו יעוד בחיים. סדר של עבד כנעני, עבד עברי ואמה עבריה זה עבודה כנגד עולמות התחתונים בי"ע – אמה עבריה עובדת בבית, עבד עברי בחוץ, ועבד כנעני עושה עבודות שחורות בחוץ. העבודה של עולם הבריאה זה עבודת ההתבוננות באלקות. ליעד את האמה זה להעלות את האמה לאצילות – שתטעם עבודת אצילות (כווארט בחסידות שגם נשמות דבי"ע, "זרע בהמה", יוכלו לחוות יחו"ע דאצילות – "זרע אדם" – או בלשון הרבי במאמר "איתא במדרש תילים" זה תש"ר, יחו"ע, היכולת לאדם לעשות גם "אתהפכא", בעוד תש"י זה יחו"ת, עבודת "אתכפיא"). יעוד אמה עבריה זה להעלות מהתבוננות בגדולת ה' בטבע בלי יכולת לחוש יחוד ה' ש"כולא קמיה כלא חשיב" – גם ילד צריך להתבונן, אך פתאום ביום הבר-מצוה יעוד האמה עבריה זה שנישאת לבן, והנישואין זה העלאת ההתבוננות שתוכל לתפוס במעין יחו"ע, ושדבר זה יוכל להאיר בתוך התבוננות בבריאה. יעוד האמה זה העלאת המלכות למקומה באצילות, אז יש בכך כבר טעם של בטול במציאות (זה לא עצם הבטול במציאות, אך זה טעם של זה – מסירות נפש אדה"ז כנ"ל). זה "מבין דבר מתוך דבר". לפי פירוש זה עיקר היעוד של "אם לבנו ייעדנה", שעל זה הזהר דורש "בני אתה אני היום ילידתיך", זה שעד עכשיו ודאי היה חינוך לחסידות והתבוננות, וכעת יש איזה דילוג קוונטי – קבלת דעת, איזה יעוד אמה עבריה, איזה שינוי יכולת תפיסת ההתבוננות. רק זה דורש שעד כה היה הרבה חינוך להתבוננות, וכעת זה כבר להכנס לתחום ה"עד ועד בכלל" (לעמוד על הגבול ולהכנס לתחום זה) – עד הבר-מצוה זה "עד ולא עד בכלל" וכעת מתחיל "עד ועד בכלל" (לפי רבי אייזיק, שמפרש זאת למעליותא). "העניק תעניק" – לשון עדי – ה"עדי" של התפילין (שני עדיים, כנגד "נעשה ונשמע"). בבר-מצוה – העדי של התפילין, והיעוד, וכנראה גם מועד למעליותא (שהרי תם-מועד זוג מאד נחמד, זוג מילים שהשניה יוצאת מהראשונה – התם עצמו אומר שאני תם, כשה-ת שלי שולטת על ה-מ שלי, התם שולט על היכולת להיות מועד; אם זה הפוך – אותיות היפך החיים – המועד בראש, אבל אפילו שהוא מת יש לו יכולת לחזור להיות תם, על ידי שינוי רשות, ועל פי זה שינוי רשות זה כמו תחית המתים. מועד זה בעל יצר הרע בכח – גם לתם יש יצה"ר, ועד שיש מועד-שהוא-תם, שור האיצטדין. בשינוי רשות יש מטמורפוזה, לפי פסק הרמב"ם).

זה להשלמת הדבר הקודם, לפני המאמר.

איתא במדרש תילים תרנ"ג

עם הערות וביאורים מאת הרב יצחק גינזבורג שליט"א[2]

איתא[*] במדרש תילים[א] ר' אליעזר אומר אמרו ישראל לפני הקב"ה רבש"ע רוצין אנו ליגע בתורה יומם ולילה אבל אין לנו פנאי א"ל הקב"ה קיימו מצות תפילין ומעלה אני עליכם כאלו אתם יגיעים בתורה יומם ולילה[3]. ולכאורה צ"ל מהו"ע מצות תפילין שעי"ז יפטרו מלימוד התורה ומה ענינים זל"ז. אך הענין הוא דהנה כתיב מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל [איתא[ב] במדרש ע"ז] יש מי שהוא מצוה לאחרים לעשות והוא אינו עושה אבל הקב"ה מה שהוא עושה אומר לישראל לעשות שנא' מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו[4]. ופי' מה שהוא עושה, מי הוא הגורם שיעשה הקב"ה את המצות ע"י שישראל עושים המצות עי"ז גורמים שיעשה הקב"ה את מצות אלו[5]. ונמצא ע"י שישראל מניחים תפילין עי"ז גורמים להיות הקב"ה מניח תפילין. והנה ארז"ל[ג] תפילין דמארי עלמא מה כתיב בהו ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ[6]. ונמצא כי ע"י שהקב"ה מניח תפילין עי"ז מתגדלים ישראל[7]. וביאור הענין[ד] דהנה כתיב השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך ישראל[8]. כי הנה כתיב רם על כל גוים הוי' כו' שהוא מרומם כו'[9], ומצד עצמותו אם[ה] חטאת מה תפעול בו ורבו פשעיך מה תעשה לו אם צדקת מה תתן לו ומה[10] מידך יקח[11]. וכל העולמות עליונים ותחתונים כולא קמי' כלא ממש חשיבי, וכדכתיב כי נשגב שמו לבדו, רק הודו וזיוו והארתו על ארץ ושמים[12]. וזהו כד סליק הקב"ה לעילא, ר"ל כשנסתלק החיות מההארה למעלה מעלה בבחי' עצמותו, ואזי העולמות אינם תופסים מקום והנהגת העולמות הוא בבחי' שינה[ו] כביכול, כאדם הישן שנסתלק שכלו מהכלי שהוא הגוף למקורו ושרשו, ולא נשאר כ"א כח הדמיון שהוא רשימו[13]. ולכן כתי' ויקץ[14] כישן הוי' וכתיב עורה למה תישן הוי' שיהי' גילוי אוא"ס ב"ה בחכ' וחסד[15] בבחי' עצמותו ומהותו ית' בכבודו ובעצמו ויאר פניו פנימיות רצונו כו'[16]. והיינו ע"י המשכת התומ"צ, וזהו הבט משמים וראה והשקיפה ממעון קדשיך מן השמים, שם מים[ז][17], שהוא בחי' התו' שנמשלה למים [שנאמר הוי כל צמא לכו למים כו' שזה קאי על בחי' התורה כו'] [ח] ואזי וברך את עמך ישראל, כי ע"י בחי' זו נהי' אנחנו עם בנ"י נתראים לפניו לדבר חשוב[18], שכל עיקר ההשגה והגילוי הוא ע"י התורה והתורה היא אצלנו בהתגלות. וזש"ה נפתחו השמים[19] ואראה מראות אלקי' בחי' אספקלריא המאירה שע"י בחי' שמים מתראה לפני' כביכול כאלו עד"מ רואה במראה המאירה שהוא מכלי זכוכית[20] שע"י המראה נראה הדבר שרואין בה לדבר גדול יותר ומשובח יותר ממה שרואין אותו כך בלי מראה, כך ע"י הבטה והשקפה בבחי' התו' שם נראים לפניו ית' ישראל שהם מקיימים התו'[21] בבחי' שבח וגדולה. וזהו ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ פי' שהם ממשיכים בחי' אחד בארץ להיות שורה ומתגלה בחי' הוי' אחד שיהי' שורה בארץ התחתונה.

וביאור הענין מעלת התו' יובן ממארז"ל[ט] אלפים שנה קדמה תורה לעולם[22], פי' קדמה אין פי' בזמן, שהרי הזמן ומקום שניהם מחודשים, וקודם שנבה"ע לא הי' ג"כ בחי' הזמן. אלא שענין הקדימה היא קדימת המעלה[23]. להיות שורש ומקור העולמות הוא מבחי' מדות כמ"ש ששת ימים עשה ולא כתי' בששת[י], אלא כי ששת ימים אלו הם ששה מדות עליונות נשפלו בבחי' עשי'. וזהו שראשית עשרה מאמרות הוא בראשית ברא שית[יא][24], פי' ברא שית ע"ד מ"ש עולם חסד יבנה שיש בזה ב' פי', הא' בכדי שיתהוו עולמות זהו ע"י מדת החסד שהוא אזיל עם כולהו יומין[יב][25], הב' שצריכים לבנות את מדת החסד[26], ועד"ז הוא בראשית ברא שית שהוא בנין המדות[27] בכדי שיהי' מקור לעולמות בי"ע. אבל התורה קדמה לעולם להיות כי אורייתא מחכמה נפקת[יג][28]. שענין בחי' המוחין אינם שייכים לעולמות כלל[29]. וגם כשלא יש למי להשפיע דבר שכל הרי הוא יכול לישב ולהשכיל השכלות[30]. משא"כ בבחי' המדות עד"מ מדת החסד כשלא יש למי להשפיע טוב וחסד הרי בטל כל המדה וכלא הי' כלל. וכמו שמצינו באברהם דכתיב בי' והוא יושב פתח האהל[31] כחום היום, שענין מה שישב על הפתח הוא שחפש אחר עוברים ושבים בכדי שיהי' לו למי להשפיע החסד, כי בלתי המקבל מתאבד כל פעולת המשפיע כו'. ועד"ז יובן למעלה דכתיב זכור[יד] רחמיך וחסדיך כי מעולם המה[32] שבחי' הרחמים והחסדים זהו שייכים לעולמות וכנ"ל בענין כי אמרתי עולם חסד יבנה וכדפי' שצריכים לבנות מדת החסד, כי בלא התהוות[טו] אינם צריכים למדת החסד, כי על מי יתחסד. וזהו שמתחיל הע"ח כשעלה ברצונו הפשוט להיטיב לבראויות שזהו מצד טבע הטוב להיטיב שהוא בחי' השפעת החסד שנמשך מבחי' כי חפץ חסד שהוא בחי' החסד שבחפץ הוי'[33]. אבל מבחי' המוחין לא נמשך בבריאת העולם. והגם כי ארז"ל[טז] בעשרה דברים ברא הקב"ה עולמות בחכ' ובתבונה ובדעת, ובס"י בשלשה ספרים כו' בספר וסופר וסיפור, שנת' בד"ה ושאבתם[יז] שסופר [בוא"ו][יח] הוא בחי' חכמה כמו הסופר שכותב את הספר [בלא וא"ו שנק'][יט] בינה[כ], מ"מ מה שנמשך במדות הוא רק בחי' מוחין שבמדות[34], אבל לא בחי' מוחין בעצם. אבל אורייתא מחכ' נפקת[35], לכן אלפים שנה קדמה תורה לעולם. [וזהו ענין אאלפך חכמה אאלפך בינה שהם בחי' מוחין הם קדמו לעולם שהוא בחי' מדות כו', וזהו אלפים כו' אלפים הוא לשון אאלפך כו'[כא]].

וזהו שא' ר"א אמרו ישראל לפני הקב"ה רוצים אנו ליגע בתורה, להיות כי ע"י לימוד התורה ימשיכו בחי' מוחין[36] במדות שזהו מעלה גדולה ונפלאה[37] כו', אבל אין לנו פנאי. א"ל הקב"ה קיימו מצות תפילין ומעלה אני עליכם כאלו אתם יגיעים בתורה יומם ולילה. והיינו כי ע"י מצות תפילין ממשיכים להיות הקב"ה מניח תפילין כנ"ל[38]. שפי' הקב"ה הוא זו"נ דאצי', שז"א הוא קדוש ומל' ברוך[39], כנודע מענין יום ולילה, ולכן כשאמרו קדוש ידע מרע"ה בהר שהוא יום, וכשאמרו ברוך ידע שזה לילה[40]. אבל ענין שהקב"ה מניח תפילין[41] הוא בחי' המשכת מוחין במדות והיינו בחי' מוחין בעצם[42]. ולכן הקטן שלא הגיע לי"ג שנה פטור מתפילין, כי אינו נק' איש, ולא יש בו כ"א קטנות המוחין. רק בהיות בן יג"ש ויום אחד שנעשה איש[43], אז ע"י הנחת תפילין ממשיך להיות הקב"ה מניח תפילין. ונמצא מובן שענין התפילין שלמעלה הוא המשכת מוחין בעצם. ונמצא כי זה בחי' אחת עם לימוד התורה[44]. ולכן אמר קיימו מצות תפילין ומעלה אני עליכם כאלו אתם יגיעים בתורה יום ולילה כו'. ופי' כאלו, כי ע"י יגיעת התורה הי' נמשך באויר העולם[45]. ולכן אמר הגם כי ע"י התפילין נמשך המוחין בשרש ומקור המהווה עולמות מ"מ מעלה אני עליכם כאילו אתם יגיעים בתורה יום ולילה הוא בחי' עולם שלמטה כו'[46].

כעת נעבור לסוגיא בקצרה:

נתחיל מההלכות ברמב"ם – הכל בהלכות נזקי ממון:

פ"ו ה"ו:

שור שהועד ונמכר או ניתן במתנה חזר לתמותו שהרשות שנשתנית משנה דינו אבל אם השאילו או מסרו לשומר הרי הוא בחזקתו וכן שור שהועד בפני אפטרופין ונתפקח החרש ונשתפה השוטה והגדיל הקטן אע"פ שבטל האפטרופוס הרי הן מועדין בחזקתן שהרי ברשות בעליהן הן.

זה מתחיל ממחלוקת במשנה, אם "רשות משנה" או "רשות אינה משנה", בין רבי יוסי לרבי מאיר. אחר כך זה מחלוקת אמוראים בגמרא, ושם רב פפא פוסק כרבי מאיר, והרמב"ם פוסק כמותו (שזה נגד כללי הפסיקה בין ר"י לר"מ).

הסברא אצל כולם ל"רשות משנה", שאם השור היה אצלי לא היה מגיע להעדה כי הייתי שומר עליו יותר טוב. כשקוראים "רשות משנה" – לפחות מי שנגוע בחסידות – אז חושבים ששור של צדיק משתנה אחרת משור של רשע, אבל הפשט בנגלה שלא השתנה משהו אצל השור, אלא שאם השור היה אצלי הייתי שומר אותו יותר טוב ולא היה מגיע להעדה. דבר ראשון שאני רוצה לסבור כאן, שהרמב"ם לא בדיוק מחזיק מהטעם הזה. אם הרמב"ם כן היה סובר טעם זה, זה טעם כל כך חשוב שהיה כדאי לומר אותו – רק לומר "רשות משנה" או "רשות לא משנה", בלי הסבר פשוט זה בנגלה, זה חסר. אף שהרמב"ם לא תמיד מפרש טעמים, כאן נדמה אם היה סובר כך היה מביא. האמת שיש כאן סוגיה של כמה דפים, שלא קראתי אותם בעיון – אולי אז היה מסתדר אחרת – אך בהשקפה מלמעלה נדמה שכשהרמב"ם כותב בשתי הלכות רק את הווארט של "רשות משנה" כולל יותר מאשר רק הסברא שאני הייתי שומר טוב יותר.

יכולות להיות שלוש מדרגות: או שהייתי שומר עליו יותר טוב (חיצוני לגמרי), או שהייתי מחנך אותו, והדבר הכי רוחני – שעצם זה שעבר מרשות לרשות משנה אותו (אפילו אם אני לא יותר צדיק, יש משהו בעצם במעבר מרשות לרשות שיש בכך נקודת אין, והיות שיש איזו חזרה לאין לכן ברשות החדשה הוא יש חדש, ולכן חזר לתמותו ולטבעו הראשוני).

לפי"ז יש ארבע מדרגות של תם: תם על ידי שמירה, תם על ידי חינוך, תם בשל מקיף טוב של בעליו (כל שלושת תמים אלו – כי אני יותר טוב מהבעלים הקודם; זה כנגד מורה-מחנך-משפיע), תם בגלל המעבר דרך האין (הרבי חושב שהוא הכי גרוע מכולם, אבל מעביר אותי דרך האין – זה דומה למאמרו של ר"ש מקרלין שהתקשרות לצדיק דורשת התרוקנות מכל השפעות צדיקים אחרים; דוגמה הכי טובה למעבר מרשות לרשות – מעבר מצדיק לצדיק, שבדרך כלל לא צריך לעשות זאת, אבל לפעמים כן, אולי בדורנו יותר).

הכי עמוק ש"רשות משנה" בגלל המעבר דרך האין. פעם למדנו בשכם שיטת הרמב"ם והרמב"ן לגבי "תפלות אבות תקנום", ואמרנו ששניהם סוברים שיש "אין" בין "יש" ראשון ל"יש" שני, אבל אצל הרמב"ן רואים שזה "אין" ואצל הרמב"ם זה נעלם (כמו יסוד אבא המלובש ביסוד אמא – שלא רואים אותו). בשביל שאשה תעבור מרשות לרשות צריך גירושין – פעולה של כריתות. במעבר מרשות לרשות של בר מצוה יש "ברוך שפטרני". השאלה האם יש סברא שבסתם קנין, שבמעבר מרשות לרשות יש נקודת הפקר? לדעתי הרמב"ם יאמר שיש, רק שלא רואים אותו – אי אפשר להצביע עליו, אין רגע של הפקר, אבל זה קיים, חייבת להיות מציאות של הפקר, וזה עומק פסיקת הרמב"ם ש"רשות משנה". אם לא הייתי יודע ש"ים של שלמה" חולק עליו כל כך חזק, הייתי 'עובר על זה', אבל מתוך דברי החולק נראה כך להעמיק בדברי הרמב"ם.

על הלכה זו יש רק את ה"מגיד משנה" (זה גם מענין), והוא עושה 'קונץ' – מביא את הגמרא ורוצה 'להציל' את הרמב"ם מכך שפוסק כמו רבי מאיר (טענת היש"ש עליו), ולומר שבעצם פוסק כרבי יוסי – כי במשנה "מכרו ונתנו" לא מופיע, אלא רק הדין של שואל ואפטרופוס – ורב פפא חדש שבעלמא רשות משנה ובמקרים אלו לא. המ"מ כותב "ולא ראיתי חולק", ועל כך צועק היש"ש שאף אחד לא דן בכך.

לרבי מאיר מתאים לראות בעין את האין (מחליף ע ב-א), ואילו רבי יוסי (ש"נמוקו עמו") מכוון כנגד המלכות בתלמידי רשב"י – מלכות זה יש.

פ"ד ה"ט:

שאלו כשהוא תם והועד בבית השואל והחזירו לבעליו חזר לתמותו הואיל ונשתנית רשותו בטלה ההעדה והבעלים משלמין חצי נזק והשואל פטור שהרי החזירו.

למה כשהועד אצל הבעלים והלך לשואל נשאר מועד, ואילו כאשר הועד אצל השואל וחזר לבעלים חוזר להיות תם? זה מענין (ואפשר להתאים לכך דימוי בפיזיקה) – מבעלים לשואל אומרים שרשות אינה משנה ומשואל לבעלים רשות משנה. הרמב"ם אומר כאן "הואיל" – הנתינת טעם היא "ונשתנית רשותו בטלה ההעדה", ולא בגלל שהיה שומר יותר טוב וכו'.

גם כאן, אף שיש עוד מפרשים על ההלכה, רק המ"מ מתייחס לחידוש של הרמב"ם (ואף אחד לא מתייחס בסתירה) – פסק כרב פפא שהוא בתרא, ותימא שאין בכך רמז בהלכות (ברי"ף). בפשטות אף אחד לא דן בכך כי אין מועד בבבל. [אגב: בספר המפתח של פרנקל מביא ש"מעשה רוקח" מיישב עפ"י מ"מ בפי"ב ה"ה. גם שם המ"מ מציין שאין ראיה מדברי הרב רבי יצחק שהרי"ף השמיט הלכה כי הרי"ף השמיט הרבה דברים בלתי מצויים – אבל כמעט מצחיק שמשוה זאת, כי הרי זה משהו אחר לגמרי, "אין מועד בבבל" זה לא בגלל שלא שכיח אלא בגלל שלא דנים בכך, ואילו בפי"ב מדבר על מקרה בלתי שכיח.]

כמו שאמרנו, נראה שהרמב"ם הסתיר את הטעם בכמה מקומות – אומר ש"רשות משנה", אך לא מסביר הטעם. במקום אחד אומר שאם יש שינוי רשות "הדין משתנה", ובהלכה השניה אומר יותר חזק – "הואיל ונשתנית רשותו בטלה ההעדה", משהו בעצם השינוי רשות.

המשנה (ב"ק לט, א):

שור של פקח שנגח שור של חרש שוטה וקטן חייב ושל חרש שוטה וקטן שנגח שור של פקח פטור שור של חרש שוטה וקטן שנגח בית דין מעמידין להן אפוטרופוס ומעידין להן בפני אפוטרופוס נתפקח החרש נשתפה השוטה והגדיל הקטן חזר לתמותו דברי ר"מ רבי יוסי אומר הרי הוא בחזקתו [ולענין זה פוסק הרמב"ם כמותו] שור האצטדין אינו חייב מיתה שנאמר כי יגח ולא שיגיחוהו.

הברייתא (מ, א):

תנו רבנן שאלו בחזקת תם ונמצא מועד בעלים משלמין חצי נזק ושואל משלם חצי נזק [היינו שרשות לא משנה, לכאורה כרבי יוסי] הועד בבית שואל והחזירו לבעלים בעלים משלמין חצי נזק ושואל פטור מכלום [היינו שרשות משנה, כרבי מאיר].

הסוגיא לעניננו (מ, ב):

הועד בבית שואל והחזירו לבעלים בעלים משלמין חצי נזק ושואל פטור מכלום סיפא רשות משנה רישא רשות אינה משנה אמר רבי יוחנן תברא מי ששנה זו לא שנה זו רבה אמר מדרישא רשות אינה משנה סיפא נמי רשות אינה משנה וסיפא היינו טעמא משום דא"ל לאו כל כמינך דמייעדת ליה לתוראי רב פפא אמר מדסיפא רשות משנה רישא נמי רשות משנה ורישא היינו טעמא משום דכל מקום שהולך שם בעליו עליו:

הים של שלמה אומר שרב פפא מתרץ רק אליבא דרבי מאיר, כי לא יכול לפסוק נגד רבי יוסי. זו בעיה של כללי הפסיקה – האם הולכים אחרי כלל פסיקה במשנה, או אחרי בתרא בדיון בכך בגמרא. לכאורה הרמב"ם הולך אחרי האמוראים, ותיכף נראה רמז למה הרמב"ם אוהב את רב פפא.

"כל מקום שהולך שם בעליו עליו" זה איזה מקיף – כמו "מלך שמו נקרא עליהם" – שהמקיף של הבעלים משפיע על השור. אם סוברים את הסברא העליונה – שהרמב"ם כמובן לא יכול לומר זאת בפירוש – אז באמת זה לא נוגע אם זה רבי מאיר או רבי יוסי (כמובן לא יכול להיות כרבה – שאומר עוד טעם, כמו יצירה או עשיה, בעוד רב פפא זה כמו הבריאה).

תן לחכם ויחכם עוד ללמוד את מסקנות הסוגיה, רק כמה רמזים לסוף (כלל גדול בגמרא, שהדברים הכי נחמדים יוצאים כשמחברים חכמים שחולקים): רבי יוחנן רבה רב פפא = רשות (הנושא בו חולקים, אם רשות משנה או לא). למה רבי משה בן מימון נוטה לרב פפא? כי חיבור שמותיהם עולה שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד. רבי מאיר ורבי יוסי אוהבים להתנגח כי עולים מספר השראה של עשרים – "[אשר עשה משה] לעיני כל ישראל" (וכמו שמשה הוא מחלוקת-שמאי-הלל, כך "לעיני כל ישראל" זה רבי מאיר ורבי יוסי).

הווארט הוא שבר מצוה זה מעבר מרשות לרשות, ונקודת האין שם זה "ברוך שפטרנו". הבעש"ט אומר שרק רופא מומחה יכול להשתמש בסם המות – רק מומחה יכול ליצור איזה משבר, החזרת הילד לאין, כדי להקפיץ את הילד למעלה. הכי טוב אם אפשר לעשות משבר זה בלי שיורגש כלל – שיהיה שם, בלי שאף אחד ידע שעבר משבר, שמיד יתייצב על משהו חדש. הוא לא מרגיש את המשבר, אבל בעצם יש נקודת אין, שחייבים אותה כדי שנשיג את מטרתנו ש"רשות משנה" – שתוציא מכלל מועד ותחזיר לתמותו (והתמות של היהודי זה איך ש"האלהים עשה את האדם ישר", וה"והמה בקשו חשבונות רבים" זה שנעשה מועד, וצריך להחזיר אותו לישרות הראשונה שלו – שור ישר בהתחלה).

תם מועד = 560. שור תם מועד = 1066 = מא פעמים הוי', רומז לפסוק "כי ביה הוי' צור עולמים" – יה הוי' פעמים הוי'. שני העדיים זה "בטחו בהוי' עדי עד" ושני זוגות תפלין זה "כי ביה". הרבי כתב שתש"י זה יחו"ת ונותנים כח לעשות אתכפיא ותש"ר זה יחו"ע ונותנים כח לעשות אתהפכא. לפי זה, איך נסביר מה זה ר"ת? גם בר"ת זה יחו"ע ויחו"ת, אתהפכא ואתכפייא, אבל ההבדל ששניהם יכולים להיות מוחין שמאירים בדרך התלבשות (אור פנימי), ויש גם גילוי של יחו"ע ויחו"ת (שנותן כח לאתהפכא ואתכפייא) בדרך השראה (ואז גם האתכפייא ואתהפכא יהיו יותר בדרך השראה). כלומר, יחסית, גם האתהפכא של רש"י – היות שזה אור פנימי – יש בכך 'לחץ' ומודעות, צריך לעשות את זה מכח תודעה. השראה זה השראה אלקית. למה כדי להניח תפילין של ר"ת? כי אז גם האתכפייא וגם האתהפכא וגם התודעה הכל בכיף – הכל בהשראה. השראה זה משהו אחר, זה הבעל שם טוב. ניתן עוד משל, יש אחד שיש לו תודעת יחו"ת ויחו"ע כי למד הרבה מאמרי חסידות חב"ד, שם זה מוסבר בטוט"ד, ולמד טוב הרבה פעמים והתבונן – זה בדרך התלבשות, שטחן את החומר. יש שקבל זאת מתוך סיפורי הבעל שם טוב – רק מקריאת סיפורי הבעש"ט אפשר לקבל בהשראה מה זה יחו"ע ומה זה יחו"ת, וממילא מה זה אתכפייא ומה זה אתהפכא. זה ההבדל בין ללמוד קשה לבין ללמוד בכיף.

מי שמתרגל למשהו נעשה מועד לכך. בתניא יש דין מועד באגה"ת – שבעשיית ג"פ עבירה הכתם עובר מעבר לעבר. כל טבע זה מועד (גם קשור לבר-מצוה – כתוב שהרבי רש"ב לפני בר מצוה הרגיל אבריו להתנהג לפי שו"ע).

היו כמה חידושים שהחסידים התפלאו מהם בהנהגת אדה"ז בבר-מצוה של אדמו"ר האמצעי. הוא נעשה בר-מצוה ביום חמישי, כמו היום, ואז בקריאת התורה אדה"ז עצמו היה בעל קורא – הוא עצמו עלה ל"שלישי", ואחר כך ברך בשם ומלכות "ברוך שפטרני". גם זה היה פלא בעיני החסידים, אך גם כשבאה שבת הוא לא נתן לבנו שום עליה – עוד יותר פלא. רק במנחה של שבת נתן עליה לחתן הבר-מצוה. החסידים רצו לחקור מה זה, אז חקרו את רח"א (האח השני, הרבה יותר צעיר – היה אז בן שש), והוא סיפר להם ששמעתי בליל שבת שאבא לומד עם בערל דברים עמוקים, ובערל הבין הכל ואני לא הבנתי כלום, אז בכיתי מאד, אבל כן שמעתי שאבא מסביר לבערל שהזמן הכי עליון בשביל לעלות בתורה פעם ראשונה זה "רעוא דרעוין". שבאמת אפשר לעלות פעם ראשונה בשני וחמישי – דווקא לא בשבת בבקר – אבל הכי נעלה זה במנחה של שבת. בשבת אחרי זה, אחרי שעלה פעם ראשונה, מקבל "מפטיר" (ואם רוצה לקרוא – מה טוב). מכל הסיפור הזה הכי בולט ש"ברוך שפטרני" זה אחר עליה של עצמו, ולא עליה של הבן – זה במדה מסוימת מחזק את ההפקר לפני הבעלות החדשה, זה להחזיר אותו לאין. אפשר לומר שהכניסה לרשות החדשה זה בעליה הראשונה לתורה, וזה שהקפיד לעלות קודם לתורה ולומר "ברוך שפטרני" – זה מאה אחוז מצוה של האב, שצריך לעלות לתורה ולקבל את הכח לשחרר את הבן. אז, בעת רצון, שהכי עת רצון זה רעוא דרעוין, הוא יתקשר ויתעלה לרשות החדשה שלו.

השלמות (כא שבט, בית הרב):

נתחיל מהסוף: זה שהרמב"ם אוהב את רב פפא – אמרנו שהם 1118 יחד, אבל יש משהו יותר יסודי: בכתבי האריז"ל כתוב ש-משה זה שני שמות – קסא (אהיה במילוי יודין) קפד (אחורי עב) – אבל לא אומר שהכל על בסיס חיה (משה עולה טו פעמים כג, קסא ז פעמים כג ו-קפד ח"פ כג). המילויי יודין של אהיה זה יותר משמעותי אצלו מאחורי עב – זה ה"משה זכה לבינה". זה "אם אסק שמים שם אתה", והעיקר שזה "איני יודע" – שער הנון של רבי נחמן – שלומדים ממשה ש"לעולם ילמד אדם את לשונו לומר איני יודע". פפא זה האיני יודע של משה. עיקר הווארט של השיעור היה לומר שיש איזה אין בין יש ליש, הרגישות לאין, ו-פפא הוא ה"איני יודע" של משה. כך באמת מסבירים, ששער ה-נ של ה"איני יודע", זה לעבור להבנה שבאין ערוך – לעבור רשות, "רשות משנה" (משנה אותיות משה-נ). משה-פפא עולה שור (רק צריך לחשוב מי התם ומי המועד).

שלושת אלו שחולקים בפירוש הברייתא – רבי יוחנן ("תברא" – קצת מרחיק לכת, אבל הוא אומר שבתוך הברייתא יש נקודת אין – מעבר מרשות לרשות, מדעה אחת לדעה אחרת, וממילא בפנימיות הוא סובר ש"רשות משנה").

אם יש מושג הוא מקובל – הוא נכון, והשאלה רק אם נכון למושג זה. כך, ודאי שיש מושג של "רשות משנה", השאלה רק היכן חל. כנראה גם כתבו כבר כלל זה.

ווארט לגבי בר מצוה: כמו שיש "בר מצוה" צריך להיות גם "בר תורה". בר מצוה = 7 בחזקת 3 ("כצאת השמש בגבורתו"). בר תורה = ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור (= אראריתא, שם הכתר בקבלה). ביחד יוצר ריבוע: בר מצוה בר תורה = טוב טוב בריבוע ("אין טוב אלא תורה" וגם האור של ה"נר מצוה" זה תורה), היינו שהערך ההמוצע של כל מילה הוא טוב בריבוע (= ברא אלהים; ברא זה בן בארמית, היינו שאפשר לפרש "בן אלקים" – "בני אתה, אני היום ילדתיך").