ווארט דוידי אריאל ושלומציון אלפסי

מוצאי יג תמוז תשס"ו – ירושלים

הרב יצחק גינזבורג שליט"א^[א]

פעם אחת אדמו"ר הזקן אמר לרבי אייזיק מהומיל זצ"ל בוא איתי למקוה ואעלה אותך לדרגת צדיק של התניא. רבי אייזיק סרב ואמר שרוצה לעבוד ה' מכח עצמו, ולא רוצה מתנות – אפילו לא מהרבי שלו – כי למד מהרבי שהעיקר זה עבודה בכח עצמו. אחר כך, כשהיה מבוגר יותר, אמר שמתחרט שסרב לאדה"ז – הבין שאדה"ז הציע לו לטובתו, וידע מה שהוא מציע (ידע גם מה שלימד בתניא על עבודה בכח עצמו, ואף על פי הציע לו), ורבי אייזיק התחכם ביחס לרבו. אמר שהוא מתחרט, והסביר שגם לצדיק יש מה לעשות – אם הייתי צדיק היה לי עוד יותר מה לעשות ולעבוד בכח עצמי, לעשות עוד תיקונים ועוד ענינים שדווקא שייך לצדיק. בכללות ההבדל בין בינוני של התניא לצדיק – שבינוני עדיין עוסק בתיקון עצמו (עם כל המצוות שעושה וכו') וצדיק לא כל כך עסוק בעצמו, לא צריך להיות עסוק בעצמו, וכולו מסור לכלל. הוא לא צריך כל הזמן לעבוד מחדש – הוא "עבד ה'", בשם התואר – ואם כן מה שעושה בחיים זה רק דואג לתקן את הכלל.

לכאורה רבי אייזיק גם ידע זאת – גם לפני שסרב – זה לא כל כך חידוש. לכן אנחנו נקשר זאת למה ששמענו מהחתן – שמענו רק את סוף דבריו (ואבי החתן אמר לי בקיצור גמור איפה זה התחיל) – שיש שלושה מצבים בגן עדן מקדם. כשהקב"ה ברא את האדם אמר "לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו". אנו מסבירים בכל מקום שיש שלוש מדרגות – לו, עזר, כנגדו (חז"ל בפשט מבחינים רק בין "זכה 'עזר', לא זכה 'כנגדו' להלחם בו", אך במ"א – לגבי "די מחסורו אשר יחסר לו" – דורשים מפסוק זה ש"'לו' זה אשה"; במאמר מוסגר: זה חשוב ביותר כי אחת המצוות של "חובת האב על הבן", להשיאו אשה, וזה שכל יהודי מחויב ביחס לכל יהודי ב"די מחסורו אשר יחסר לו" אומר שכל יהודי צריך להתייחס לכל בחור כאבא). "לו" זה מדרגת צדיקים (לו צדיקים) – מסירות גמורה, מסירה ונתינה של כל אחד מבני הזוג לרעהו (הפסוק מדבר על מסירת ונתינת האשה לאיש, אך הא בהא תליא ו"כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" – לא יתכן אצלה אם אין אצלו). במדרגה זו אפילו לא חושבים על "עזר" – לא מחפשים עזרה – כי יש דבקות עצמית. מדרגה יותר נמוכה שחסר "עזר" – מחפשים עזרה ממישהו – וזה הרבה יותר נמוך. אם אדם חושב על עצמו, שה' ברא מישהו לעזור לי, אז מהר מאד יתדרדר ל"כנגדו" – כי כל אחד פועל לפי האינטרסים שלו.

הרבה פעמים אנו מסבירים שמצב אידיאלי של "לו" זה המצב של גן עדן. ברגע שמתגרשים מגן עדן – ותיכף נסביר מה הפלוס והמינוס שבכך – הופך להיות מנגנון של "עזר כנגדו". מחוץ לגן עדן יש שני זמנים – זמן הבית וזמן החורבן. זמן הבית זה לא גן עדן – בית המקדש שהיה עד כה כלל לא מגיע ל"גן עדן מקדם". הרוגאצ'ובר אומר ש"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" לא התקיים אף פעם – במשכן, במקדש ראשון או שני – ומחכה ל"מקדש א-דני כוננו ידיך", המקדש שיבנה על ידי הקב"ה. בכל אופן יש הבדל עצום בהיסטוריה בין זמן הבית, שיחסית הכל בסדר, לזמן הגלות והחורבן שהכל לא בסדר. אצל זוג, זמן הבית זה זמן של שלום בית – נשמע מאד יפה "שלום בית", אך זה מחשבה של "עזר" (ולא של "לו", שם אין בכלל את המושג "שלום בית" – הרבי אומר שכמה שהמושג "שלום" זה גדול, עדיין זה כולל שנים, ולא אחד ממש, ורק שיחיו בשלום ולא יריבו). זמן הבית – "עזר", עם ממד של רצון ושיתוף פעולה וכל מיני מניעים חיוביים, אך יש גם ממד של אינטרסים בכך שכל אחד זקוק ל"עזר" (זה לא שולל שהאדם עושה טובה למישהו, אפילו מכל הלב, אך עם זאת עדיין יש איזה 'יש', "יש מי שאוהב", "יש מי שעוזר", וזה "חסד שאינו של אמת" – "חסד של אמת" זה רק כשלא מצפים לשום תמורה, ואדה"ז כותב שאי אפשר לצפות לכך, בפרט בגלות האחרונה, ואומר שהגאולה על ידי "חסד שאינו של אמת", שזה "שלום בית", ולא המדרגה הגבוהה של "לו" ו"לה", בה אין שום זיהוי וישות פרטית). זמן החורבן – "כנגדו" (אז יש מלחמה, ועיקר המלחמה בין היהודים – כבר התחיל בסוף זמן הבית, שנאת חנם שהחריבה את הבית, וידוע ש"כל דור שלא נבנה בו כאילו נחרב בו", ויש שיחות שהרבי יצא מגדרו בביאור ענין זה, עד לשיחה המפורסמת של "קער וועלט היינט" שבא מתוך הרגש שהיום בית המקדש נשרף מול העינים).

הפסקה ששרו "פדה בשלום נפשי"

ב"ואני אבטח בך" שלושה פירושים, מי זה ה"בך" – או שזה הקב"ה, או כב אתוון דאורייתא, או "בטח בה לב בעלה". הפירוש השלישי נראה חדש. "ואני אבטח בך" = "אם כל חי". אם לא היה סוף פסוק היה בךָ, אך בסוף פסוק זה בךְ – זה כי כל סוף פסוק זה בחינת נוקבא, "סיפא דכל דרגין". או ש"בך" זה ב-ך – בכתר עליון, בפנימיות עתיק וחביון עוז העצמות שבתוכו (זה הקב"ה), או כב אתוון, או "בטח בה לב בעלה". בקדושין לומד חזקיה שאב חייב ללמוד בנו אומנות – חוץ מללמדו תורה ולהשיאו אשה – מהפסוק "ראה חיים עם אשה אשר אהבת" (פסוק שאדה"ז מביא בלקו"ת פינחס), וחז"ל מסבירים שאם מדובר באשה ממש אז כשם שמחויב האב להשיאו אשה כך מחויב ללמדו אומנות (שיהיה "ראה חיים"), ואם מדובר בפסוק בתורה (שהרי אשה בכל ספר משלי רומזת לתורה, וכך בקהלת וכו' – בכ"מ אשה טובה רומזת לתורה) אז גם כשם שחייב האב ללמדו תורה כך חייב ללמדו אומנות. גם ב"ואני אבטח בך" יש פירוש שזה תורה – כב אתוון דאורייתא, שזה תורה שבכתב. אשה זה תורה שבעל פה – היא היא התושב"ע. הגמרא אומרת או שאשה ממש או תורה, אך מכך ניתן להבין שאשה ממש היא היא התורה – תורה שבעל פה. שלושת פירושי "ואני אבטח בך" זה כנגד "תלת קשרין מתקשראן דא בדא – ישראל מתקשראן באורייתא ואורייתא בקוב"ה". הפירוש הראשון – כתר עליון וכו' ("אנכי מי שאנכי") – זה קוב"ה. הפירוש השני – כב אתוון – זה אורייתא (תושב"כ שצוה לנו משה – "זכרו תורת משה עבדי", מתן תורה מלמעלה). הפירוש השלישי – אשה ממש, "ואני אבטח בך" – זה ישראל (המלכות, כנס"י – כנס"י ואשה ממש ותושב"ע הכל היינו הך).

נחזור לענין הראשון: ההוא אמינא של רבי אייזיק – שהיא בעצם ההוא אמינא של החתן בדרשה – שלא מענין להיות צדיק, לא מענין להיות גן עדן. אדה"ז יקח אותי למקוה ויכניס אותי לג"ע – ופתאום נהיה שם ביחד – זה לא כיף ולא מענין. אחר כך ר' אייזיק התחרט יותר מאוחר – זה ר' אייזיק, מי ידמה לו ומי ישוה לו ומי יערך לו – הבין שגם בגן עדן יכול להיות מענין, ויכול להיותאפילו יותר מענין. צריך להבין איך יכול להיות יותר מענין בגן עדן מאשר מחוץ לגן עדן. לא פשוט להבין זאת. הדרך להבין זאת דרך העיון בלו-עזר-כנגדו – גן עדן, זמן הבית, זמן הגלות.

אפשר לשאול, הרי כל הפסוק "לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו" נאמר בגן עדן – משמע שכל המדרגות בגן עדן, שעוד לפני החטא והגירוש יש "עזר כנגדו". איך זה מסתדר עם מה שביארנו שלו-עזר-כנגדו זה התדרדרות היסטורית (וכך גם בהיסטוריה האישית, בתולדות חייו של כל יהודי, כשהולך להתחתן זה "לו", אחר כך יכול להתדרדר ל"עזר" ויכול ר"ל להמשיך להתדרדר ל"כנגדו"). ידוע בחסידות – ובפרט באגרת הויכוח והשלום המיוחדת לצ"צ (אך מאד יתכן שזה של אחד החסידים הראשונים, אולי ר"ב קלעצקער) – שהבדל בין חסידים למתנגדים זה בין לו צדיקים נסתרים ל-לו צדיקים נגלים, שהם על דרך בע"ת וצדיקים, ו"משיח אתא לאתבא צדיקיא [לו נגלים] בתשובה" (וכמדומה שבארנו זאת פעם באיכות בשכם עיה"ק תובב"א). גם בלו-עזר-כנגדו יש שתי בחינות "לו" – יש לו נגלים, שזה גם "לו" במסירה ונתינה (שלמעלה משלום בין שנים), שמתוכם גופא בא החטא, והחטא אצלם כדאי. מי שבקי בנגלה – יותר מענין לו מחוץ לכתלי בית המדרש. אצלם יש כל הענין של "ותפקחנה עיני שניהם" – שמחפש מענין בחיים. כמה ש-לו נגלים זה מדרגה גבוהה, יכול להתדרדר מכך שעדיף אפילו לחטוא בשביל לטעום טעם החטא ותהיה ירידה צורך עליה – הירידה צורך עליה שבסוף יחזור להיות חסיד, אחד מ-לו נסתרים. מי שלומד בישיבה נגלה – "ראש של נגלה", ראש של מתנגד טוב (בלי ליצנות, אומרים ברצינות) – בהחלט מזה משתלשל אחר כך גירושין מג"ע מקדם, ואז יש תקופה שהכל בסדר, זמן הבית בו יש שלום בית, אך אחר כך זה לא מחזיק מעמד ונופלים לגלות של "כנגדו".

הרבי בעל הגאולה, שיום הולדתו היה בשבת (השחרור בפועל היה ב-יג, אך הודיעו לו שמשתחרר ב-יב, ביום הולדתו), התחיל לומר – לפי מנהג הבעש"ט – פרק קכז (נולד בשנת "תרם ידך על אויביך"), "שיר המעלות לשלמה". שם כתוב "אם הוי' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו, אם הוי' לא ישמור עיר שוא שקד שומר" (אחר כך "כחצים ביד גבור בני הנעורים" – זה נוער הגבעות – צריך לשאוף לחבורת חצים ביד גבור, "אשרי מלא את אשפתו מהם", והם צומחים דווקא מתוך האשפה, ואז מרימים ואתם משם ויורים אותם). רש"י כותב ש"שיר המעלות לשלמה" כי דוד אמר ברוח הקדש על בנו שלמה, שעתיד לבנות בית המקדש, וראה שבאותו יום ישא לאשה את בת פרעה ואז נאמר "על אפי ועל חמתי היה לי הבית הזה מיום הבנותו". אומר לשלמה שאם יבנה הבית "על אפי ועל חמתי", ואז זה לא הבית של ה' – "אם הוי' לא יבנה בית" – זה בניה של שוא. תוכחה נוקבת של דוד, שמחד מסר נפשו על המקדש בכל מלחמותיו, ונקרא על שמו, אך רואה ברוה"ק שבנו הולך לקלקל לו את כל העסק (כבר יודע מה שהרוגאצ'ובר עתיד לומר – שזה לא זה). וכך "אם הוי' לא ישמור עיר" הקדש, ירושלים, "שוא שקד שומר". זה מה שאנו אומרים – יש מצבים שאדם נמצא בגובה מסוים, אך זה עתיד להתדרדר – מועד להתדרדרות, ולא יעזור שום דבר. גם כשנמצא בגן עדן, זה שמחפש את היותר מענין מחוץ לגן עדן – סימן שגם היכן שנמצא בג"ע, ב"לו" התחתון, חייב ליפול ל"עזר" ו"כנגדו". זה "נורא עלילה על בני אדם" – אם אתה ב"לו" התחתון חייב לחטוא, לחפש יותר מענין בחוץ, ואז יהיה "עזר" ואחר כך "כנגדו". רק מה, היות שאנו בטוחים שגם ה"נורא עלילה על בני אדם" זה ירידה צורך עליה – לכן הסוף יהיה שיחזור ויעלה יותר גבוה ממה שהיה בהתחלה, לגובה העליון.

אכן, על פי פשט כל ה"לו עזר כנגדו" נאמר בגן עדן – כל ה'מענין' של "עזר כנגדו" נמצא בתוך ה"לו" העליון. ב"לו" העליון, בפשט, הכל אותו דבר – "לו עזר כנגדו", בלי חלוקה לדרגות. אז ה"כנגדו" זה ששוים בקומתן – זה שויון כפי שיהיה לעתיד לבוא בין האיש והאשה. אחד הפסוקים המצביעים על המצב האידיאלי של ה"כנגדו" כמו שהוא בתוך ה"לו" העליון זה הפסוק שנאמר אצל יצחק אבינו – כידוע שיצחק ורבקה הם הזוג האידיאלי בתנ"ך, ה"שוין בקומתן" – "ויעתר יצחק להוי' לנכח אשתו" (אשה ממש...), כל אחד מתפלל בפינתו ושוין בקומתן. למה "ויעתר לו הוי'" – ולא לה – כי הוא צדיק בין צדיק והיא צדיקה בין רשע. זה מצד היחוס, אך חוץ מזה שוין לגמרי. השויון שלהם רמוז בר"ת של "בפי ישראים וכו'" בתפלת שבת. יצחק רבקה = תפלה, שלמות עבודת התפלה, כי הם ביחד עמוד העבודה.

[במאמר מוסגר: אם הפסוק הזה – "ויעתר יצחק להוי' לנכח אשתו" – כדרך הבעש"ט, שייך לכל אחד בכל זמן בכל מקום, ובכל תפלה צריך לשאוף למדרגה זו, של ריבוי באיכות התפלה, התעצמות, ולא רק בכמות התפלה. התפלה "כי עקרה היא" – מחד "שוין בקומתן" בתפלה, ומאידך התוכן על האשה, ושניהם מבקשים שהיא תהרה. "ויעתר לו הוי' – ותהר רבקה אשתו". אם רוצים לשייך זאת לכל אדם, איש ואשה, בכל פעם שמתפללים לה' – צריך גם להסביר ענין של "צדיק בן צדיק" ו"צדיקה בן רשע", שכך כל פעם. כל איש ואשה הם מהדורה חדשה של אדם וחוה – ואצל כולם מאחלים "שמח תשמח רעים אהובים כשמחך יצירך בגן עדן מקדם" (חז"ל יודעים שיש חיים מענינים וחיים לא מענינים, ואף על פי כן מברכים זוג להיות כמו בגן עדן, והכוונה ל"לו" העליון – זה ג"ע שאף פעם לא היה, כי אם היה כבר לא היה יותר מענין בחוץ מאשר בפנים, זה לא היה וזה התיקון של הדור שלנו). איך אפשר לומר על כל איש שהוא "צדיק בן צדיק" ועל כל אשה ש"צדיקה בן רשע"? "הנחש השיאני" – הנחש בא על חוה, ויש לה איזו בחינה של השפעה של רשע שהתלבש אליה. אפשר כך לפרש – שכל אשה מושפעת מהנחש (חוה לשון חויא) – ולכן היא "צדיקה בת רשע". יש אפילו זהר על רבקה בת בתואל, שבתואל זה בחינת נחש. אפשר לומר שיצחק ורבקה זה מצב של אחרי החטא – ואז זה פירוש טוב – אך אם זה הזיווג האידיאלי צריך לומר שהם גם בחינת "בגן עדן מקדם" שלפני החטא, וצריך פירוש יותר עמוק. והפירוש היותר עמוק – אדה"ר הוא יציר כפיו של ה', וכך כל איש, ולכן הוא "צדיק בן צדיק", אבל חוה זה הצלע של אדם הראשון לפני החטא, אז לכן היא "צדיק בן רשע" (גם לפני החטא, היא בעצם "צדיק בן רשע").

לכאורה זה סתירה, כי אם האדם נחשב ל"רשע" – אז כבר לא "צדיק בן צדיק". אפשר לומר שהכל יחסי, שיחסית לה' הוא רשע, אך זה לא מספיק. קודם כל, באמת נכון שיחסית לה' הוא צדיק ויחסית לחוה הוא רשע – כשיש לו עסקים עם הקב"ה ופונה אליו הוא "צדיק בן צדיק", אך בעסקים שלו עם חוה הוא רשע, כפי שנסביר. נסביר באותיות של קבלה: כתוב שחוה נלקחה מצד האחור – זו הצלע, שהרי נבראו דו-פרצופין – ואכן פניו של אדה"ר, המודעות שלו, בה פונה אל ה' ועובד אותו במודע, זה "צדיק בן צדיק", אך האחור של אדה"ר זה היצה"ר שלו, ה"רשע" שלו, והיא נלקחה מהאחור שלו. לאדה"ר יש פנים ואחור – צדיק ורשע – גם לפני החטא. אם לא היה כך, ודאי וודאי שלא היה חוטא אף פעם, ואף על פי כן – בגלל זה גופא – "'ויעתר לו' ולא לה". נעמיק בכך. כתוב באגרת הויכוח והשלום שה-לו צדיקים עליונים הם הבעלי תשובה – זה החסידים. ה-לו צדיקים תחתונים זה צדיקים, שומרי שו"ע מתחלה ועד סוף – זה המתנגדים. עיקר עבודת התשובה זה תשוב-ה, ויש בכך שתי בחינות – תשוב ה תתאה ותשוב ה עילאה – אך בכל מקרה ה זה נוקבא. עיקר עבודת התשובה, כמבואר אצלנו בהרבה מקומות, זה עבודה של אשה. איש ואשה עושים תשובה אחרת. כשאיש עושה תשובה יש בכך הרבה חיצוניות – יש הרבה 'הידורי תשובה', כמבואר באר"י ביחס לאדה"ר, שתשובה זה תענית-שק-וידוי-בכי-הספד. אך אצל הבעש"ט (כפי שלימד רבי זושא) – תיקון חוה – התחדש שתשובה זה "תמים תהיה", "שויתי הוי'", "ואהבת לרעך", "בכל דרכיך", "הצנע לכת" (העיקר ה"הצנע לכת" בסוף – צניעות – זו תשובה של אשה). את זה הרבי מביא ב"היום יום" בעשי"ת – ימי הנסירה ובנית פרצוף הנוקבא.

מה שרוצים לומר שכאשר האשה מתחתנת מקבלת על עצמה תפקיד גדול מאד – לעשות תשובה על היצה"ר של בעלה. לאיש אין הרבה סיכוי שיצליח לעשות תשובה על היצה"ר של עצמו, כי גם בקושי מכיר אותו – זה בצד האחור שלו. היא נלקחה מזה, וה"צדיק" אצלה זה בחינת התשובה – כח התשובה שלה, תשובה צנועה של אשה צנועה. זה הפירוש של "עזר כנגדו" – שהכי עוזרת לו בכך שקצת מבטשת הישות שלו. עיקר יצה"ר זה הגאוה – שרש התאוה – ויודעת בחכמת נשים שלה איך לבטש אותו. לא מסתפקת בבטוש, אלא עושה עבודה פנימית ותשובה – כל עבודת ה' של האשה זה לתקן יצה"ר של בעלה (אף שלא מודעת לכך), כי לא ימנע שהאיש בוחר אשה עם קצת או הרבה יצה"ר שלו, עם צד האחור שלו. אפשר לומר שבזכות זה שה' לא נעתר לתפלת רבקה כן נעתר לתפלת יצחק – היא יותר בשפלות, יודעת שצדיקה בת רשע, ובזכות זה "ויעתר לו", ואז "ותהר רבקה אשתו" (מתפללים עליה, כי יש לה בעיה, ובסוף ה' מקבל הבקשה שהיא תפקד – מה אכפת לה למי ה' ישמע? התכל'ס זה שהיא תהרה).]

צריך לסיים הענין של "גן עדן מקדם", שיש שם שלוש בחינות: מה כבר יכול להיות מענין בגן עדן? זה ה"לו" העליון. כתוב שיש שלושה דברים שנקנים ביסורים – תורה, ארץ ישראל, עולם הבא. גן עדן זה עולם הבא. הפשט של מאמר זה שאחרי החטא ואחרי הגירושין לחזור לשם – שה' שם שם להט החרב המתהפכת והכרובים – אז אם מוסרים הנפש לעבוד ה' כל החיים, עם יסורים תצליח להכנס. אם כן, אפשר לפרש שכל היסורים – לתורה, לא"י ולג"ע – זה רק אחרי החטא, ובלי החטא הכל היה בקל (ויותר מזה, היה כבר נתון). אך לא מוכרחים לפרש כך – אפשר לפרש שאפילו "גן עדן מקדם" יש איזה ממד של יסורים שצריך בשביל לזכות לו. מי שחושב שיותר מענין בחוץ, יש לו יסורים להשאר בגן עדן – יכול להיות שבזכות היסורים האלה זוכה לגן עדן האמיתי. יש לו יסורים בגלל שהוא ב"לו" התחתון – שנדמה שיותר מענין בחוץ, מענין אותו מה יש לנחש לומר (הנחש זה ראש כל הפרופסורים וראש כל האמנים, כפי שלמדנו הרבה בשכם שהנחש זה זקן הדור – הרבה יותר מבוגר מאדם וחוה, ויודע בדיוק מה קורה בעולם הזה, לכן הקשיבו לו ואצלו כל הדברים המענינים), ובגלל זה יש לו יסורים – אך אם היה זוכה יסורים אלו גופא היו מסוגלים להקפיץ אותו מה"לו" התחתון ל"לו" העליון.

נקח דוגמה – על ארץ ישראל כתוב שעתידה ארץ ישראל להתפשט בכל הארצות. יש במדרש, ומובא באחרונים, שמה שהארץ חטאה ולא הוציאה "עץ פרי" זה לא היה בגן עדן – בגן עדן באמת הוציאה "עץ פרי", שטעם עצו וטעם פריו שוין – ורק מחוץ לג"ע חטאה ב"עץ פרי עושה פרי". אז כשהאדם גורש והתקלל גם היא התקללה על חטאה – אין לה דעת, כמובן ב"נורא עלילה על בני אדם" – כדי שיהיה "בזעת אפך תאכל לחם". אך היה אפשר שהיסורים בפנים, אם היתה אמונה איתנה, אז האדם גם היה עולה לדרגה העליונה של ה"לו". שם ה"כנגדו" זה "שוין בקומתן" – כנ"ל – וה"עזר", זה הפשט, ביחס לפו"ר. האחרונים כותבים שאדם הראשון (אדה"ר נברא עם כפיות טובה – כתוב שהיה כופר, וכופר זה כפוי טובה – באמת "צדיקה בן רשע", כי נולדה מתוך אחד שכפוי טובה לגביה) היה כפוי טובה – "האשה אשר נתת עמדי" (כמבואר בפרק בעבודת ה' ששרש כל חטא זה רגש אשמה לא מתוקן, שמרגיש אשם עד שבסוף מתפרק ממנה, כדי לא להתאבד, ומפנה הכל כלפי החברה ובסוף כלפי ה') – משום שבג"ע לא היה ניכר ענין ה"עזר" של בישול ותפירה וכו', כי העצים הצמיחו גלוסקאות והכל היה מוכן. האוה"ח אומר שהחטא היה כי לא היתה תקשורת תקינה בין אדם וחוה, אך אנו אומרים הרבה יותר עמוק – לא רק בעית תקשורת, אלא שמהיסוד לא יודע להעריך אותה. אם אחרי החטא יכול לומר "האשה אשר נתת עמדי", סימן שכמה שאמר "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי וגו'" לא ידע להעריך אותה – כפוי טובה בעצם. האחרונים מלמדים עליו זכות כנ"ל – שבגן עדן מקדם הכל היה מוכן, לא היה צריך "עזר", ולכן לא היה מענין (זה הסבר של אליהו הנביא – שאדם מביא חטים ואשה אופה וכו'). זה אסמכתא הכי טובה ש"עזר כנגדו" התחיל אחרי החטא, כי הפירוש של אליהו הנביא בגמרא אכן לא היה קיים בגן עדן (אפילו את המן במדבר דכו במדוכה והורידו בפרור וטעמו היה משתנה – בגן עדן יותר מזה, לא היה צורך בכלום). מה הפספוס של אדה"ר? זה חוזר לתפלת יצחק ורבקה – לא התפללו על פרנסה, אלא על בנים. ה' עשה אבות ואמהות – שהם עיקר תיקון אדם וחוה – עקרים, כי מתאוה לתפלתן של צדיקים (עיקר תפלה על עקרות, כמו שעיקר בית המקדש בשביל פו"ר). ה"עזר" במצוה שנצטוה קודם – להוליד ילדים – ואז היה מאד קל, עלו למטה 2 וירדו 7 (אחד מסודות זהב – ז מתחלק ל-ה ו-ב). בגלל שהכל כל כך קל לא יודע להעריך – ולכן לא מענין, זה אותו דבר. היה כפוי טובה – אז צריך לגרשו ואז יבין מה זה "עזר כנגדו", שבלי זה אין מה לאכול ומה ללבוש. זו ממש ירידה פלאים, שבמקום "לו" צריך את האשה בשביל גשמיות – להלביש ולהאכיל אותי – ואז יש או "עזר" או "כנגדו" (היום לא מגיע לך לאכול...). בגן עדן לא מענין כי יותר מדי קל. כמו שהקב"ה יודע מראש ש"נהמא דכיסופא" זה לא טוב – גן עדן מראש זה לא טוב, כי זה לא שכר, הכל מדי קל. אמנם יש "לעבדה ולשמרה" ב-רמח מ"ע ו-שסה ל"ת, אך זה ברוחניות (כמו שנסביר בהמשך מה זה רוחניות ומה זה גשמיות) – וודאי יש לזה אחיזה בגשמיות, אך העיקר בגשמיות.

ב"לו" העליון הכל יחד – ה"עזר" זה לקיים מצות "פרו ורבו". אם היו מקיימים כל ההמשך "ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו" – זה כבר לא כל כך קל, זה להתפשט עד "עתידה ארץ ישראל להתפשט בכל הארצות". זה מה שהבין רבי אייזיק בסוף – שלהיות צדיק זה לא להשאר שם, אלא שרק אז מתחילה העבודה של להתפשט מחוץ לגן עדן, גם למקומות בהם הארץ לא קיימה את צו ה'. צריך שגן עדן יתפשט, שהארץ תתפשט, כך שכל שטח שכובשים יתהפך לארץ ישראל. במלים הכי פשוטים: אם אדם נמצא בתוך הישיבה אך אין לו חזון שהישיבה תכבוש כל תל אביב וכל העולם, זה באמת לא מענין. אז רוצה להכיר מה זה תל אביב ומה זה לונדון. ברגע שהמגמה זה כיבוש – עבודת צדיקים, כפי שרבי אייזיק הבין בסוף ימיו – אי אפשר לכבוש בלי שיש תוקף עצמי בפנים. על זה נאמר "במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד" – הן בעלי תשובה שבאו מן החוץ, והן צדיקים נסתרים הכוללים בתוך עצמם, בראש ובלב, את כל התרבות החיצונית, ויש להם מגמה להתפשט עם התורה ולהכליל הכל בפנים, שזה לכבוש את המציאות. מי שמענין אותו איך בחוץ – לא כובש, אלא נופל לו-עזר-כנגדו. אם ב"לו" העליון – עם כל הגובה של צדיקים נסתרים – יש לו אג'נדה, יש לו תכנית לכבוש את הכל העולם, להגיע ל"והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד". ממילא זה הכי מענין – הכל נמצא בתוכו, לא צריך לצאת החוצה בשביל למצוא, ואחר כל החיים שלו מתפשט. לכן רבי אייזיק אמר בסוף חבל שלא טבלתי – לא שיערתי שיכול להיות מענין שם, ושזו המשימה הכי גבוהה. נאחל לחו"כ שיהיו במדרגה גבוהה של "לו", ויהיו "בגן עדם מקדם" ובלי לעזוב שם בכלל יקחו את הגן עדן ויתפשטו לכבוש כל העולם.

אחד מהענינים של יב-יג תמוז – מאמר שהרבי הוציא בתשי"א, שנת הסתלקות בעל ההילולא, שאמר בשנת תרצ"ד – זה ד"ה "נתתה ליראיך נס להתנוסס". נתתה = אדם פעמים חוה. ליראיך = הריון. מאמר זה מבוסס על מאמר של הרבי הרש"ב – משנת פר"ת (בשנה אחרונה לחייו, שאז פרק התהלים שלו היה ס) – ולמעלה בקודש אצל הרביים שקדמו. אפשר לומר שמאמר זה אחד מד"ה החשובים – אולי הכי חשוב – בענין עבודת הנסיון. מפרשים "להתנוסס" מלשון נסיון. יש כמה פרושי "להתנוסס" – בהקשר של חו"כ זה גם לשון נישואין. כמובן גם לשון הרמת נס. אך הפירוש כמו שהרבי הריי"צ כותב – בדרך כלל מתמצת את הנקודה שאפשר לפספס כשלומדים את המאמרים היותר מורכבים – ש"נס להתנוסס" זה כח ועז (כח נסי, כמו נס לעומת טבע) לעמוד בנסיונות. הנס שביהודי זה מה שיש לו כח ועז לעמוד בנסיון. "נתת ליראיך נס להתנוסס" – שלכל יהודי ירא ה' הקב"ה נותן כח ועז נסי על מנת שיצליח לעמוד בנסיונות החיים. "מפני קשט סלה" – התרגום מתרגם "מפני קושטיה דאברהם לעלמין", מפני האמת של אברהם לעולם ועד (סלה). הייתי חושב שאמת שייכת ליעקב – "תתן אמת ליעקב" – אך כאן רואים שקושט, אמת, שייך לאברהם. האמת שלו – שהוא זה שעמד בעשרה נסיונות. איך עמד בעשרה נסיונות? מכח מסירות נפשו. הוא לא חיפש נסיונות – כידוע שזה ההבדל בין אברהם אבינו לרבי עקיבא – אך הוא נקרא "איתן האזרחי", הוא תוקף האמונה האיתנה ("ראש אמנה"), תוקף המסירות נפש לעמוד בנסיון, וזה האמת שלו. הוא דווקא המזכה ב"מפני קשט סלה". רוב מאמרי חב"ד על עבודת הנסיונות לפי פסוק זה.

לגבי אברהם, בעל העז לעמוד בנסיונות במסירות נפש: הוא הראשון שהכיר את ה' – בן שלוש שנים, אחר כך בן ארבעים, בן נח. כמה מדרגות, החל מגיל שלוש, שאז חיפש בעל הבית לבירה עד שהציץ עליו בעל הבירה ואמר אני בעל הבירה – "יגעתי ומצאתי". קודם כל נאמר ווארט מאד חשוב: אצל מי מוצאים מסירות נפש לעמוד בנסיונות? מסירות נפש – אולי לא ביודעין, כי צריך לבקש "אל תבואני לידי נסיון" – אך מי שהולך על מסירות נפש ודאי יוצר לעצמו נסיונות, ביודעין או שלא ביודעין. ה"כחצים ביד גיבור כן בני הנעורים" ודאי פוגשים בדרכם נסיונות – זה חלק מהטבע שלהם. אפילו בלי לחפש, ברגע שהוא ככה – בטוח יבואו לו נסיונות. באגרת הקדש יא כתוב שכל העוה"ז בשביל לעבור נסיונות – בשביל זה ה' ברא אותנו, וזה המבחן אם אתה יהודי (יהודי עובר נסיונות – כמו היהודי הראשון). כל הזמן לשים לב שנסיון ונישואין קשורים זה בזה – הכל כדי להגיע ל"מפני קשט סלה". אברהם הוא הראשון שפועל במגמת כיבוש והתפשטות – נלחם נגד תרבות אביו, כמה שהיא 'מענינת' ו'ציורית', ולא מחפש כלום בחוץ, מענין לו כי הכל בתוכו ופועל לשבור כל הפסלים ופונה לכבוש את העולם (שובר את הפסלים כי לא חסר לו – ה

ניצוצות שיש שם כבר יש לו, וכל החיצוניות זה קליפה וטומאה שצריך לשבור – כך מתחיל, וכך ממשיך כל החיים שלו). הוא צדיק גלוי – בפרט ביחס ליצחק בנו – אך בדרגת לו העליונים, ולכן הוא זה שמתחיל לתקן את אדם הראשון. הווארט שמי שמגלה את ה' – כמו אברהם – מזה באה מסירות נפש. מאיפה יהודי לוקח מסירות נפש? יש מסירות נפש של נרצחים על קידוש ה' – קדושה עליונה שאין עומדים במחיצתם – אך יש גם מסירות נפש עם רוח קרבית, לקרב הכל לעבודת ה' ולכבוש כל העולם. מאיפה באה מס"נ קרבית? אפשר לדייק בין השורות במאמר הריי"צ שזה "מפני קושט סלה" – בדרך כלל אצל בעלי תשובה, אך אולי יתכן גם אצל בן ישיבה שלא בעל תשובה – מתוך החויה של גילוי ה', של "הציץ עליו בעל הבירה", של אברהם אבינו. מי שחוה חויה זה שפתאום גילה ה', מקבל מסירות נפש לכל חייו – לפרסם אלקות. מי שלא גילה את ה', כמו אברהם אבינו, יש להסתפק באיכות מסירות נפשו – מה היא בדיוק אומרת. מסירות נפש אמיתית של יהודי, גם להלחם, באה מהחויה של גילוי ה' בעולם. ממילא גם לגבי נישואין – אם אחד עוד לא גילה שיש ה' בעולם, אז מציאת בת זוג זו הזדמנות פז לגלות שיש ה' בעולם, זה רגע בחיים שאפשר פתאום לגלות שיש ה' בעולם. מסירות נפש אמיתית באה רק מתוך חויה זו.

ממשיך ומסביר במאמר אודות ההבדל בין עבודת הנסיונות לעבודת הבירורים. העבודה הרגילה – תומ"צ, בכל דרכיך דעהו – נקראת בסך הכל "עבודת הבירורים". אחד מפירושי "נסתיימה עבודת הבירורים" זה שנסתיימה – לטובת עבודת הנסיונות. הווארט הפשוט – מאמר זה מצטיין בהסברה ישירה ופשוטה – שבירורים זה ב"חפצא" ונסיונות זה ב"גברא". בירורים זה עם המציאות החיצונית, ונסיונות זה אך ורק בתוך האדם. נסיון זה העלם והסתר עצום – שזה לא הולך (כמו שהחתן הזכיר שהרבה פעמים אדם יוצר משהו, וממש לא הולך; יכול להיות יותר קשה, שלא רק שלא הולך אלא שמתמוטט, והוא מתמוטט, והכל מתמוטט, אחרי שרצה לעשות משהו טוב מאד – מרגיש שמישהו מתנקם על רצונות טובים). בנסיון על העבודה זה אך ורק להתעצם עם הכח העצמי שלו – להתעצם עם עצמו. לא מזכיר זאת, זה כמו שכתוב בפל"ג בתניא – שלפעמים לאדם אין כח לקיים שום מצוה, ואז צריך רק להתעצם עם כך שאני יהודי ויש לי רק דבר אחד לעשות, להאמין שיש ה' (וזה בירושה מהאבות), ו"צדיק באמונתו יחיה" ובשביל זה כדאי לחיות בעולם. מי שמתחזק בזה – ובכל רבי נחמן (שיש הרבה התחזקות) אין כמו בפל"ג (בחב"ד הכל עצמי עד הסוף) – מתחיה כתחית המתים ממש לקיים כל מצוות התורה בחיות ושמחה. יש רגעים בחיים שאדם אאוט לחלוטין – זה הנסיון הגדול, ועבודת הנסיונות זה רק בתוך עצמו, להתעצם עם האמונה הפשוטה שאנו יורשים מאברהם אבינו.

בקיצור, הוא אומר שתכלית הנס והכח לעמוד בנסיון – זה "מפני קשט סלה". קושט זה אמת – אם האדם עומד בנסיון הוא מגלה את האמת (זה באמת קושטיה דאברהם – מגלה אותה אמת שאברהם גילה; אברהם קודם גילה שיש ה' בעולם, ואז היו לו נסיונות – עד העקידה – ובכל פעם התעצם יותר, ובכל פעם שהתעצם יותר מה שגילה בגיל שלוש התאמת אצלו יותר). הכל זה בשביל שהמציאות האלקית תתאמת לחלוטין – בשביל זה "נתת ליראיך נס להתנוסס מפני קושט סלה". מה היא אמת זו? טבע העולמות מטביע ומעלים את האלקות והנסיון – בו האדם עובד עם עצמו – פועל גילוי שהטבע עצמו הוא בעצם למעלה מהטבע. למעלה מהטבע היינו שיש אין אלקי המהוה בכל רגע את כל היש – כל הטבע מתהוה ומתקיים ומתחיה בכל רגע על ידי האין האלקי הזורם בו ומהוה אותו. לכן כל הטבע הוא לבוש חיצוני, והפנימיות שפועמת בתוכו – וגם בתוכי, בטבע שלי – כולו אלקות. אברהם זה "בהבראם" – גילוי האמת של הבריאה יש מאין, שבסוף זה אומר שהכל זה אלקות והטבע הוא בעצם למעלה מהטבע.

הוא נותן דוגמה – מקצרים המאמר בשביל נקודה זו, שהיא כוונה זריקת אבנים (ויתכן מאד שנצטרך לכוון כוונה זו – יש הרבה זריקת אבנים בחסידות, וכאן בא בצורה מאד יפה ופשוטה) – משל זריקת האבנים. אומר שלכל דבר בעולם יש טבע כללי וטבע פרטי. אדה"ר יציר כפיו של הקב"ה, וכולנו נחתמנו בחותם זה, ואף על פי כן "כשם שפרצופיהן שונים כך טבעיהן שונים". יש טבע כללי של האדם, של המין, ויש טבע של הפרט – טבע האיש – וכך בכל דבר בעולם יש טבע כללי וטבע פרטי. חושבים ש"מין" ו"איש" זה רק בצח"מ, אך האם יש גם בדומם? מסביר שכן – גם באבן יש טבע כללי וטבע פרטי. הטבע הכללי של האבן זה כובד – מסה – והטבע הפרטי של האבן שאם מונח באיזה מקום, נח שם (אפשר להסביר גם בפיזיקה, אך נשאיר להזדמנות אחרת – זה אינרציה). יודעים שמנוחת האבן זה טבע פרטי – כי ברגע שאהרוס את מעמד ומצב האבן היא לא נחה יותר, אלא נופלת בגלל טבעה הכללי של הכובד. זה שהטבע הכללי גובר על הטבע הפרטי. כל זמן שרואים הטבע הפרטי שלו גם לא רואים הטבע הכללי, אך ברגע ששוברים את הבסיס לא נח אלא נופל. מה קורה שכזורקים את האבן? כל הטבע מתבטל בשניה אחת – גם הכללי וגם הפרטי. הכח הזורק זה הדרגה הכי נמוכה בנפש של כח רוחני, והראיה שזה כח רוחני – שאי אפשר לראות אותו (גם תופעה פזיולוגית שהמדע מסביר – אם לא רואים, זה כבר נקרא רוחני). הכח הרוחני הזה מבטל את הטבע של האבן לגמרי – גם את הטבע הפרטי (כי האבן בתנועה, נגד טבע המנוחה שלה) וגם את הטבע הכללי (שלזמן מה האבן לא נופלת, נגד טבע הכובד שלה). זה משל פשוט לבריאת העולם. זריקת אבן זה תרגיל של מדיטציה – תרגיל לתנועת נוער שלנו, לזרוק אבן עם מודעות. המודעות של זריקת אבן – שזו הדוגמה הכי פשוטה של בריאת העולם, הממחישה שהטבע הוא גארנישט, שהוא לבוש חיצוני לחלוטין שמה שמהוה אותו בכל רגע זה כח רוחני. רואים זאת הכי מוחשית כשזורקים אבן.

מסביר שבתניא קדישא "טבע" כתוב בשלושה הקשרים – בפי"ט שטבע הנר"ן של הנה"א לעלות כשלהבת כלפי מעלה, כפי שהשלהבת עולה ליסוד האש שתחת הירח, וכך הנשמה רוצה להסתלק מהפתילה-הגוף להסתלק באלקות (זה דווקא טבע של יהודי); טבע תולדתי (של כל אדם) של מח שליט על הלב – שלכן לרשע אין תרוץ שברשות לבו, כי בתור אדם, אפילו גוי, יש כח להשתלט על גאוותו ותאוותו; "טבע הרגילות" – שבימיהם היה טבע ללמוד כל פרק ללמוד מאה פעמים, ובשביל לחרוג מהרגילות צריך מאמץ עילאי לשנות טבעך. [לא כתוב זאת בפירוש, אך די ברור שטבע הנה"א זה הטבע שלמעלה מהטבע ולכן שואף לעלות לאלקות. הטבע של מח שליט על הלב – והכל שליט על הכבד (מרכז הכובד) – זה הטבע הכללי. טבע הרגילות – הטבע הפרטי (זה איזו מנוחה, שנח לו כך כי התרגל כך וקשה לו מאד לחרוג מרגילותו – רק אם שוברים את הבסיס חורג מעצמו). כך אפשר לומר – לא מאה אחוז]. יש טבע נפש האלקית (לעלות כאש), טבע נפש השכלית (מח שליט על הלב), טבע נפש הבהמית (רגילות; דימוי של חמור, זה חלק מהחומריות) – הראשון רק ליהודי, והשאר גם לגויים. הלמעלה מהטבע זה גם טבע – זה הטבע האלקי – כמו שכח הזורק זה הכח הרוחני הנמוך ביותר של הנה"א (צריך להזהר שרק נה"א תזרוק את האבנים). זה שבסוף האבן יורדת וחוזרת – מח שליט על הלב שהאבן פוגעת ביעד, ואחר כך זה גם נח. מהטבע האלקי חוזר לטבע הכללי (כשפוגע) ואז גם לטבע הפרטי (בסוף הכל שקט – השטח שקט בסוף...).

אומר שכל הנסיונות שאדם עובר בחיים – גם להתחתן – זה הכל דוגמה בשביל לראות סוד זה של כח הזורק. הנסיון זה בשביל שיראה שיש משהו יותר חזק מהטבע הכללי והטבע הפרטי של כל דבר. קודם הטבע הכללי והפרטי מסתירים על עצמו – צריך עבודה לגלות העצמי שלו – ובסוף רואה שיש משהו אחר, ומה שעשה את ההסתר והנסיון זה הטבע החיצוני, אך יש דברים בגו וזה לא זה. יש כח זורק – יש אין שמהוה את היש. זה קיצור מאמר זה של יב-יג תמוז.

יש מאמר "ארבעה צריכים להודות", ואחר מהם זה חבוש שיצא מבית האסורים שסימנו יסורים – בסימן "וכל החיים יודוך סלה", חולה-יסורים-ים-מדבר. סתם יסורים זה בית סהר – במדה מסוימת יותר גרוע מהכל. אם שלושה דברים נקנים ביסורים – תורה, ארץ ישראל ועוה"ב – ועיקר היסורים כדי לעלות ל-לו צדיקים עליונים, לכלול הכל בעצם ומשם לכבוש כל העולם, אז עיקר היסורים זה להרגיש עצמך בבית האסורים. זה מה שקונה ומקנה את הכל. על זה כתוב "מבית הסורים יצא למלוך" – למלוך זה להתפשט על המציאות, "והיה הוי' למלך על כל הארץ". בית האסורים זו חויה של מאסר בתוך הקדושה, אך במקום לצאת החוצה פורצים למעלה – ואז פורצים משם החוצה, בלי לעזוב את הענין, אלא בלקיחת כל הגן עדן וכיבוש העולם בזה (בזריקת אבנים לכל עבר).

"משם רועה אבן ישראל" ר"ת מאיר – ר"ת "רוח אפינו משיח הוי'". אבן זה אב-בן-נכד (ונין) – שבכל זריקת אבן פו"ר, הרבה ילדים וכו'.

השלמות (למחרת בטלפון):

כל הענין על ג"ע ושתי מדרגות "לו" וכו' – מתלבש על עוד 'ווארט' לגבי גן עדן, המבואר באר"י שאדם הראשון היה סקרן להציץ בהיכלות הטומאה, ונפגע מהצצה זו משום ש"לא היה רבי". ב"לו" הגלויים יש סקנות לצאת מגן עדן. אצל "רבי" זה הכל בתוך עצמו – כי "אין עוד מלבדו" – אז לא רק שלא מזיק, אלא שנותן כח לכלול הכל וכו'.

העליה של האיש מ"לו" צדיקים גלויים ל"לו" צדיקים נסתרים בזכות האשה העושה תשובה על יצרו הרע לצאת מגן עדן. כל העליה מכח האשה, השומרת על האיש, שעל כן "כל השרוי בלא אשה שרוי בלא חומה". כהאשה חוזרת ממעמדה בצד האחור של האיש לצד הפנים – הוא רואה את ה"אחור" שלו (ועל דרך "והוא ימשול בך" בפירוש שהאיש מושל באשה את כל המשלים), את הצד המתענין במה שקורה מחוץ לגן עדן. היא מסוגלת לשקף לו את מה שמענין אותו בחוץ, ואם עושה זאת נכון היא מעלה אותו מהסקרנות כלפי חוץ אל המדרגה בה הכל כלול בתוכו, בגן עדן. היא מעלה את ההתענינות שלו ב"חוץ" מיצר הרע לרצון לגאול את המציאות.

כל הענין הזה קשור למבואר בספר "עמק תפלה" בדרוש הראשון, שם מבאר אודות הקדמת ה"אחור" ל"קדם" ב"אחור וקדם צרתני".

לגבי תפלת יצחק ורבקה, שבפשטות שניהם מתפללים עליה – "כי עקרה היא": יש שתי בחינות בתפלה, משום שכל אחד תופס את הבעיה של "כי עקרה היא" באופן אחר, וה' נעתר דווקא לתפלתו של יצחק ופותר את הבעיה כפי שהוא רואה אותה. צריך להרחיב בכך יותר.

לגבי עצם המושג בו האשה עושה תשובה על פגמי האיש (כפי שנתבאר בשיעור לגבי "צדיקה בת רשע" וכו'): איך פועלת תשובה על פגמי הזולת? בהנחת תפלין אפשר לכוון שקיימת התכללות בנשמות, אך בתשובה ודאי לא על דרך זה – לא רק חויה שתשובה שדם פרטי עושה היא "בשם כל ישראל" ו"מוציאה ידי חובה" את הזולת. תשובה על חטאי הזולת אינה באה מצד התכללות, אלא (ענין פשוט, וצ"ע אם כתוב משהו מעין זה) שמתוך הקרבה הרבה שלי למישהו אני נשבר מתוך מעשיו השליליים או חש עליהם בושה. "כל העובר עבירה ומתבייש מוחלין לו על כל עוונותיו", וכאשר שני כה קרובים עד שהאחד חש בושה עבור השני – הוא יכול לעשות תשובה בשבילו. שני אנשים יכולים להיות יחידה אחת, כאשר האחד מתבייש עבור השני ומתחרט עבורו. ענין זה שייך בפרט אצל אשה ובעלה. האשה גם יכולה, מתוך תחושת החטא של בעלה, להתחרט על החתונה – אך חרטה זו לא מפרידה את הקשר ביניהם, כי הרי כרתו ברית – ולכן היא הופכת לחרטה היולית-גלמית המשמשת כתשובה על חטא הבעל. עיקר התשובה היא שפלות ולב ונשבר – האשה, עם אהבתה לבעלה והיותה ביחד עצמו, מתביישת באיזו רמה נסתרת על השטויות שהוא עושה וחבל לה שהוא כזה. ענין זה באמת עוזר בפועל גם לתחושתו שלו, ופועל גם אצלו לב נשבר.

חויה זו היא מנגון הפוך מחיפוש הנקודות הטובות והמעלות שמתאר רבי נחמן. עולה מזה שיש שלושה מנגנונים שונים בהם האחד יכול לגרום לעליה של זולתו:

א. יש אופן של מציאת נקודות טובות שמתאר רבי נחמן בו על ידי ראיה של האחד את מעלות הזולת פועל בו "והתבוננת על מקומו ואיננו"

ב. אופן בו מצד ההתכללות האחד יכול לעשות משהו "בשם כל ישראל" וכך להוציא ידי חובה ולהעלות את זולתו.

ג. אופן המבוסס על זיקה אישית ממש בין שנים, המאפשרת לאחד להתבייש עבור זולתו.

חכמה מיוחדת של האשה היא היכולת להראות לבעלה פנים שמחות, ועם זאת לחוש בפנימיות ב"לב נשבר" מתוך ש"ידעה בנפשיה" מה מצבו האמיתי של בעלה.

1

הנחה – לא מוגה