רשע בינוני וצדיק בקריאת שמע

אור לכ"ד טבת תשפ"ב – טלפונית

התבוננות לכבוד כ"ד טבת

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

בע"ה

קיצור מהלך השיעור

בליל כ"ד טבת, הילולת אדמו"ר הזקן, מסר הרב התבוננות המחברת את פסוק היחוד, "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", עם שלש המדרגות צדיק, בינוני ורשע – מושגים שהם יסודות שני החלקים העיקריים של ספר התניא. זו התבוננות קצרה ורעננה, שלוקחת את הרשע, הבינוני והצדיק של התניא, מאירה בהן פנים חדשות ומשייכת אותן לעבודת כל אחד (תוך הקבלות-יסוד שמותירות מקום רב למתבונן להעמיק בהן "אליבא דנפשיה"). כוונה שוה לכל נפש לפסוק היחוד שאנו אומרים (לפחות) פעמיים בכל יום.

ספר התניא: יחודא עילאה וסוד הבינוני

היות שנכנסנו ל-כ"ד טבת, נאמר משהו לכבוד אדמו"ר הזקן, בעל התניא:

שני החלקים העיקריים של ספר התניא (שבדפוס ראשון של התניא הרכיבו את כל ספר התניא) הם "לקוטי אמרים" (שנקרא גם "ספר של בינונים") ו"שער היחוד והאמונה". בכל אחד מהחלקים האלה חידוש יסודי ועיקרי בדרך חסידות חב"ד, עד שאדמו"ר הזקן התלבט איזה מהחלקים להקדים[ב], ואפילו שהוא הכריע להקדים את "לקוטי אמרים" הוא השאיר 'סימנים' למחשבה הקודמת, כדי לומר שעדיין קיימת גם האפשרות השניה.

שער היחוד והאמונה, כפי שהוא כותב בפתיחתו, בא להסביר מהם יחודא עילאה ויחודא תתאה, "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[ג] ו"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד"[ד]. ההתבוננות העיקרית של חב"ד היא בפסוק "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[ה], ביחודא עילאה, שעיקרו שתי המלים האחרונות – "הוי' אחד".

ב"ספר של בינונים", השם בו קרא אדמו"ר הזקן לספר התניא, הוא בא לבאר ולהגדיר את המהות של הבינוני. הבינוני של התניא הוא משהו נדיר. אנחנו מדברים לאחרונה[ו] על המושג הפשטה. אדמו"ר הזקן בעצם מפשיט את הבינוני מכל מרעין בישין. לבושי הנפש הם מחשבה, דבור ומעשה[ז], ואדמו"ר הזקן אומר שהבינוני של תניא הצליח לפשוט את הלבושים החיצוניים שלו, לבושי הנפש הבהמית שמעורבים טוב ורע (וללבוש רק את הלבושים של הנפש האלוקית). הבינוני הצליח לעשות הפשטה אחת בנפש שלו. לפעמים עולות אצלו מחשבות לא טובות אבל מיד הוא דוחה אותן, לא מקבל אותן ברצון (זה בעצם התניא של היום[ח]) – הוא פושט אפילו את לבוש המחשבה של הנפש הבהמית. בהרבה מקומות בחסידות מבואר[ט] שכוחות הנפש הפנימיים הם גם לבושים, אבל אותם הבינוני לא מצליח לפשוט. רק הצדיק הגמור עושה הפשטה גמורה, ואז גם הרע של הנפש הבהמית הופך להיות קדושה[י] (כפי שהסברנו בסוד "אדמת קדש הוא"[יא]). הרשע לא מצליח לעשות שום הפשטה, הבינוני עושה הפשטה אחת והצדיק עושה שתי הפשטות (כשההפשטה השניה, התפשטות גם ממושג ההפשטה, מאפשרת לו לחזור ולהתלבש במדות הנפש שהוא הפך לקדושה, ודוק[יב]).

כעת נעשה התבוננות שמחברת את שני החלקים – את ההתבוננות ב"שמע ישראל" עם ההגדרות של הבינוני והדמויות שסביבו, הרשע והצדיק:

השתלשלות-התלבשות-השראה בקריאת שמע

בפסוק "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" יש שלשה שלבים – "שמע ישראל, הוי' אלהינו, הוי' אחד". אפשר לכוון עוד יותר, שרק המלה "שמע" היא יחידה, לשון "ויְשַׁמַּע שאול את העם"[יג] (כמבואר בחסידות[יד]) שמבטאת את אחדות הנשמות, ואחריה שלש יחידות – "שמע: ישראל, הוי' אלהינו, הוי' אחד".

והנה, "הוי' אלהינו" שוה בינוני – כבר אומר דרשני. מדרגת הבינוני היא הפשטה אחת, כמו שעכשיו הסברנו, והיא השלב השני בפסוק.

את "הוי' אלהינו" מפרשים[טו] "כחנו וחיותנו". בעצם, בלשון הקבלה, זהו סוד ההתלבשות – "הוי' אלהינו", מתלבש בנו, ככח והחיות שלנו. ידוע מרבי אייזיק מהומיל שמושגי ההשכלה העיקריים לפיהם צריך ללמוד את ספר התניא הם השתלשלות-התלבשות-השראה[טז] (שמכוונים גם כנגד הכנעה-הבדלה-המתקה[יז]). אם המדרגה השניה, "הוי' אלהינו", היא סוד ההתלבשות, אפשר להבין שהמדרגה הראשונה, "שמע ישראל", היא סוד השתלשלות, והמדרגה הראשונה, "הוי' אחד"", היא כבר השראה-המתקה.

אחדות ישראל ב"שמע ישראל"

לאור זאת, אם "הוי' אלהינו" היינו הבינוני של התניא, "הוי' אחד" היינו הצדיק הגמור – שאצלו "אין עוד מלבדו"[יח], רק "הכל הוא ה' וה' הוא הכל"[יט]. עיקר החידוש הוא איך נתבונן לאור זאת ב"שמע ישראל".

הרבה פעמים[כ] אנחנו מתבוננים לאור דברי חז"ל, אשר פרשו[כא] שהשבטים אמרו "'שמע ישראל' סבא", פנו ליעקב-ישראל אבינו ואמרו לו "כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד". באותו אופן, אנחנו, החסידים, אומרים "'שמע ישראל' בעל שם טוב", ו"כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד" – אומרים לבעל שם טוב שאנחנו מקבלים אותך, מאמינים בתורה שלך, בחידוש של אחדות הוי' כמו שאתה חידשת ולימדת אותנו[כב]. בעצם, בכך אנו מקיימים מה שהמשיח אומר לבעל שם טוב[כג], שיבוא "לכשיפוצו מעינותיך חוצה", התורה שלמדתי אותך ושאתה השגת מעצמך. כל זה כלול ב"שמע ישראל", כאשר חלק מאחדות הוי' הוא גם אחדות ישראל – הא בהא תליא לגמרי.

"שמע ישראל" – "חטא ישראל"

עיקר חידוש הבעל שם טוב הוא מעלת היהודי הפשוט – הוא בא לרומם אותו, להתחבר אתו ולהזדהות אתו. על פי תניא קשה לומר שהיהודי הפשוט הוא בינוני של תניא, וודאי שהוא לא צדיק של תניא. נוהגים לומר שהיהודי הפשוט של הבעש"ט הוא סוג של "רשע וטוב לו", לפי ההגדרות של התניא[כד].

מה מאמר חז"ל הכי חזק בענין קדושת ישראל? לכאורה, זהו המאמר שנלמד מהביטוי שמופיע בספר יהושע במעשה עכן – "חטא ישראל"[כה]. מכאן לומדים חז"ל ש"ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא"[כו]. ישראל הוא "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם"[כז] – הוא ישראל לנצח. גם אם "חטא ישראל", אם הוא חסר (כפירוש חטא-חסרון[כח]), הוא עדיין "ישראל". או שמבינים כמו באיז'ביצא, רק נדמה לך שהוא חטא, או שגם אם הוא באמת חטא – החטא לא נוגע ב"ישראל".

הפסוק אומר "חטא ישראל", שעולה 559, בדיוק חצי "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" (1118). כל הפסוק עולה אלהים פעמים אחד (חצי הוי'), גדול (חצי אלהים) פעמים הוי', וממילא חצי הפסוק הוא אחד פעמים גדול. גם היהודי כשהוא חוטא, "חטא ישראל", עדיין שוה 'אחד [פעמים] גדול'. שוב, הוא חצי קריאת שמע – החצי המשלים את השלם (בסוד "שלם וחצי"[כט]). יש יהודים שלמים ויש יהודים לא שלמים, חוטאים, אבל הם המשלימים את השלם האמתי – חצי שמשלים את השלם.

רשע, בינוני וצדיק

יצאה כאן כוונה פשוטה ויפה ל"שמע ישראל":

כשאני אומר "שמע ישראל" אני מתעצם גם עם היהודי שהוא "חטא ישראל", שמסתמא זה אני בעצמי. צריך פשוט להתבונן ש"ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא", עם כל מה שהבעש"ט מסביר ומה שכתוב באיז'ביצא וכו'[ל]. אמרנו שהרשע שייך לתודעה של השתלשלות. השתלשלות היא שרשרת של עִלה-ועלול, כמו שרשרת אירועים של סבה ותוצאה שהיא שוב סבה לתוצאה הבאה וכו', ובשרשרת הטבעת התחתונה לא מחוברת ישירות לטבעת העליונה – אלא רק על ידי הטבעות שבאמצע (בניגוד להתלבשות, בה העליון הכי גבוה מתלבש בתוך כל המדרגות-הפרצופים, עד שהוא נמצא גם בתוך התחתון ביותר – בסוד "בא בימים [כולם]"[לא] – וכמובן בניגוד להשראה בה יש רק נוכחות של העליון בה בטלים כל התחתונים). לכן תתכן בתודעת התחתון הרגשת ניתוק מהעליון – שהיא השרש ל"חטא ישראל" (בתניא מוסבר[לב] שהחטא מנתק את חבל ההתקשרות, וכאן מדובר על שרש הענין, אפשרות תודעת החטא מעצם מציאות סדר השתלשלות – הסדר של עִלה ועלול הוא בעצמו מקור אלוקי לאפשרות החטא, בסוד "נורא עלילה על בני אדם"[לג]). אכן, אליבא דאמת, גם היהודי הכי נמוך ופשוט מחובר מעלה-מעלה על ידי כל הדרגות שבאמצע – זהו סוד תורת הבעל שם טוב[לד] שכל עם ישראל הוא בעצם מקשה אחת, וצריכים את כל הדרגות (בפועל!) כדי לחבר את כל הבנין להיות אחד.

אחר כך "הוי' אלהינו" – מתלבש בנו, עדיין לא שולל-מתפשט לגמרי מהמציאות, אבל כן שוכן בתוכנו, כמו שכתוב בתניא[לה] לגבי הבינוני ש"אלמלי הקב"ה עוזרו אין יכול לו"[לו]. הבינוני צריך כח של "עזר"[לז] שהוא דין, כח וגבורה, שם אלקים. מאד מתאים ששם "אלהינו" הוא הבינוני של התניא. למה הוא לא חוטא? כי אלקים עוזר לו. זו חויה של התלבשות.

אבל הצדיק של התניא הוא כבר יחודא עילאה, שהמציאות שלו בטלה לגמרי – שיש רק דבר אחד שהוא אמת, ה', 'ה' הוא הכל והכל הוא ה''. הכל בהשראה של נוכחות ה', בלי שום מציאות אחרת.

ב"שמע", ההתאספות של "וישמע שאול את העם", מתקבצות יחד כל המדרגות שבצבור – צדיק, בינוני ורשע[לח].

[אכן, בעומק, כשם שה"שמע" הוא קיבוץ של כל הדרגות כך ה"ישראל" הוא השם הכולל של כולן, כפשוט (החידוש הוא שאפילו הרשע נקרא "ישראל", שם המעלה, וממילא הדבר נכון לכל הדרגות שמעליו). יתר על כן, הגדרת "חטא ישראל" היא לא רק "אף על פי שחטא ישראל הוא", אלא שחלק מגדר ישראל הוא "חטא ישראל"[לט]! מעלת עם ישראל היא "כי אתם המעט מכל העמים"[מ] – "ממעטין עצמכם לפני"[מא] – ולכן "חשק הוי' בכם ויבחר בכם". "חטא" הוא לשון חסרון[מב], ובן ישראל מרגיש תמיד את חסרונו – "וחטאתי נגד תמיד"[מג]. יש יהודי צדיק, שכל החסר לו הוא בנוגע לעתיד – הוא חש בחסרון של מה שהוא שואף להגיע אליו ועדיין לא הצליח. אצל הבינוני החסרון הוא בהוה – הוא חש בקיומה של נפשו הבהמית בחלל השמאלי של הלב, אך אין עליו שום רושם של חטא שעשה בפועל ("לא עבר עבירה מימיו"[מד]). אצל הרשע (העבריין) יש חסרון בפועל הרשום בנפשו (והוא ניכר לעין אצל מי שרגיש לכך, דוגמת היודעים את חכמת הפרצוף) – עבירה-חטא מן העבר[מה]. על כל פנים, הצד השוה של כל היהודים הוא הרגישות לחטא-חסר הגורמת למיעוט עצמי[מו].]

עליה בקריאת שמע

אם כן, אני עולה בסולם המדרגות שבתניא תוך כדי אמירת הפסוק "שמע ישראל":

בהתחלה מאיר אצלי שאני עדיין ה"חטא ישראל", החוטא. אני צריך לומר על עצמי את מאמר ברוריה (שעכשיו היא מתחתנת[מז], בשעה טובה ומוצלחת...) – "יתמו חטאים מן הארץ"[מח], "'חטאים' ולא 'חוטאים'"[מט]. אני צריך להתפלל לה' שהחטאים יתמו מן הארץ, ולא החוטא, שהוא אני עצמי[נ].

אחר כך אני מזדהה עם הבינוני של התניא. הבינוני הוא משהו נדיר. הסברנו הרבה פעמים שמצד מסוים יותר חידוש להיות בינוני של תניא מאשר צדיק של תניא. אבל אם אדמו"ר הזקן הקדיש לדמותו את התניא, סימן ששייך גם לי[נא] – כמה שהוא חידוש. כשאני אומר "הוי' אלהינו" אני מכוון שבגימטריא בינוני, וגם אני יכול להיות בינוני, כמו שכתוב בתניא – "הלואי בינוני"[נב].

כשאני אומר "הוי' אחד" אז "ועמך כֻלם צדיקים לעולם יירשו ארץ"[נג] כפשוטו – בשביל שלמות העם, שלמות התורה, שלמות הארץ, משיח וגאולה, צריך שיתגלה יחודא עילאה, "הוי' אחד". "הוי' אחד" בגימטריא טל, הכח של "טל אורֹת טלך"[נד], טל תחיה – "הקיצו ורננו שֹכני עפר כי טל אורֹת טלך". יכולה להיות תחית המתים, שאני אקום להיות צדיק פתאום. לקום לתחיה היינו שמתנוצץ אצלי ניצוץ של צדיק, עיבור, כמו שכתוב בתניא[נה] שהלואי – כולי האי ואולי – יתעבר בי נצוץ של צדיק וגם אני אהיה צדיק. זהו סוד "טל אורות טלך".

עד כאן התבוננות קצרה ונחמדה מאד לכבוד בעל ההילולא. ולסיכום:

"שמע ישראל"רשע (וטוב לו) השתלשלות הכנעה "יתמו חטאים ולא חוטאים"

"הוי' אלהינו"בינוניהתלבשותהבדלה"הלואי בינוני" בעזר ה'

"הוי' אחד"צדיק השראה המתקהתחית המתים