כ"ו טבת תשע"א, כפר חב"ד

פדיון הבן לוי-יצחק פדיון הבן הרמן

פדיון בכור – בירור העזות

כתוב ש"ישראל עזין שבאומות"[א]. העזות של עם ישראל היא בעיקר אצל הבכור. כתוב שהבכור הוא התוקף. לכן גם בלעומת-זה המכה האחרונה היתה מכת בכורות, כמו שכתוב בפרשת השבוע, והיא באה כדי להכות את התוקף של מצרים – הבכורות. ממילא גם "בני בכורי ישראל"– כל עם ישראל הוא הבכור של ה' – הוא התוקף האלקי.

גם אצל כל משפחה בישראל הבכור, הראשון, הוא התוקף – הוא עיקר ה"ישראל עזין שבאומות", ואותו צריכים להקדיש לה', כמו בבִכּוּרים שאת הדבר הראשון, המובחר, עיקר הטיב של הפרי, צריכים להקדיש לה'. אבל, כמו ששמענו מהסבא – ונמשיך להתעמק במה שהסבא הסביר לנו – לא צריך להשאיר אותו אצל הכהן, צריכים דווקא לפדות אותו, להוציא אותו מהכהן, וצריך להבין למה.

במאמר שהאבא חזר[ב] כתוב שהכהן הוא החכמה, והחכמה היא הראשית – "ראשית חכמה יראת הוי'". גם מוסבר במאמר שהראשית שייכת לחסד – בלב הראשית היא החסד, האהבה, אבל בשכל, במוחין, הראשית היא החכמה. גם החכמה היא בחינת כהן וגם החסד הוא בחינת כהן, ואף על פי כן – כמה שהכהן חשוב – צריכים דווקא לפדות ממנו את הבכור ולהחזיר אותו לאבא שלו.

עזות חיובית ועזות שלילית

מה שכתוב "ישראל עזין שבאומות" הוא דבר טוב, או שיש בו גם משהו לא טוב? כתוב במפרשים שב"עזין שבאומות" יש גם טוב וגם לא-טוב. הרי מדת העזות – עזות מצח, עזות פנים – ככלל היא מדה לא טובה, כמו שכתוב "עז פנים לגיהנם ובשת פנים לגן עדן"[ג]. הגם שההלכה הראשונה בשולחן ערוך היא מאמר פרקי אבות (המופיע לפני "עז פנים לגיהנם וכו'") "הוי עז כנמר" – כך הטור ואדמו"ר הזקן פותחים את השלחן ערוך – אבל כתוב שם שלא צריך להתרגל למדת העזות, כי אז אפשר ליפול לעזות דקליפה. ומהי כן העזות החיובית? "אל יבוש מפני המלעיגים", בזה צריכים עזות. כמו חיל שיוצא למלחמה, בעד עמו וארצו, הוא יוצא בעוז – הוא חייב עוז. אבל סתם עזות היא שלילית.

זה פירוש אחד ב"ישראל עזין שבאומות", שדווקא במתן תורה קבלנו בושת פנים – "ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו", וכתוב שהיראה על הפנים היא הבושה[ד]. קבלנו במתן תורה את הבושה כדי לנטרל, במדה מסוימת, את העזות שיש לנו בטבע. הרי כולנו "בני בכורי ישראל", וכל שכן הבכורות ממש, יש לנו עזות בטבע.

כעת נאמר יותר: כתוב "כלם בחכמה עשית" – "כלם בחכמה אתברירו". הבירור נעשה בחכמה. הבירור של מה? בירור העזות. התורה באה להחליש את העזות הרעה ולהחליף אותה בבושה של קדושה. יחד עם זאת, כשעושים בירור, החלק הטוב שמתברר ונפרד מהרע גם מתחזק, וכך העזות דקדושה מתחזקת על ידי התורה – "החכמה תעז לחכם".

פדיון הבן – כדי לפעול בגוף

שמענו מהסבא שאם הילד, הבכור, היה נשאר אצל הכהן אז הצד העז שבו (הסבא דבר על הפן האקטיבי שלו, המעשים שלו, ונקרא לו הצד העז שלו) היה טפל ובטל לחכמה שבו, הגוף שלו היה בטל לנשמה שלו. הסבא אמר שזה כמו הפן הפסיבי לעומת הפן האקטיבי. לכל אחד יש נשמה וגוף. אנחנו באנו לעולם הזה כדי לפעול עם הגוף שלנו, לתקן את הגוף של העולם הזה – בשביל זה אנחנו פה.

אדמו"ר הזקן כותב[ה], והרבי מדגיש זאת מאד, שמה שה' בוחר בעם ישראל, העם הנבחר, זו בחירה בגוף היהודי. בנשמה אין צורך לבחור, שהרי היא "חלק אלוה ממעל ממש". "כל עצם בלתי מתחלק" ואם הנשמה חלק מהעצם הוא לא צריך לבחור בעצמו. לעומת זאת הגוף הוא דבר נפרד, ולכן מה שה' בוחר בנו ונותן לנו את התורה זו בחירה בגוף שלנו. למה? כי ה' רוצה להעניק לנו את הכח לפעול במציאות, לתקן עולם במלכות שדי. זה התפקיד והיעוד שלנו בעולם הזה.

לפדות את שם בן, המציאות

יש כמה פירושים במלה "בן". קוראים למצוה זו "פדיון הבן" והפשט הוא שלאבא ולאמא יש בן.

בקבלה כשאומרים בן רומזים בכך תמיד לשם של הקב"ה, שם בן (אצל אשכנזים וחסידים אומרים שם בַן אבל המקובלים אומרים שם בֵן). מה ההבדל בין שם מה לשם בן? מה הוא בטול, כמו חכמה, כח-מה. מה הוא מהות ובן הוא מציאות. אם הבן היה נשאר אצל הכהן, בקדושה, ה-בן – החלק המציאותי שלו – היה בטל למהות שלו, ל-מה שלו.

ה' לא רוצה זאת. ה' רוצה שיהיה גם מה וגם בן (בסוד "מה שמו ומה שם בנו", שאצל הבן יהיה גם "מה" וגם "שם בנו"), הוא לא רוצה שחלק ה-בן, החלק של המציאות, יהיה בטל ל-מה. צריכים גם את זה וגם את זה, צריך התכללות וזיווג ביניהם, ולכן צריך פדיון. צריכים לפדות את ה-בן מה-מה.

יש יותר קדושה ב-מה, בכהן, אבל צריכים לפדות את הבן – שיהיה גוף, שתהיה מציאות. המציאות קשורה להורים. הכהן יכול ללמד אותו ולטפל בנשמה שלו, אבל מי שיכול וצריך לטפל גם בגוף ולגדל אותו כיהודי בריא וחזק שיכול גם להתמודד עם קשיי העולם הזה ולנצח אותו הם ההורים. הכהן הוא הישיבה, וחשוב ללכת לישיבה, אבל מי שנותן לבן את הכח להתמודד ולהיות חזק זו לא הישיבה, זה אמור להיות הבית.

לפדות את ה'בָּנוּ' – הגוף הנבחר והבוחר

עוד ווארט: כשכותבים בן בארמית זה כמו המלה "בנו" בעברית, "אשר בחר בנו מכל העמים", "והבדילנו מן התועים". אם כן, פדיון הבן הוא גם לפדות את ה"בן", את מה שהקב"ה בוחר בנו. ושוב, ה' בוחר בגוף שלנו – הוא לא צריך לבחור בנשמה שלנו, שהיא ממילא חלק שלו. צריך לפדות את מה שה' בוחר בנו, וממילא נותן גם לנו את הכח לבחור. אם לא היה גוף, אלא רק נשמה, וגם הייתי כל כך קדוש שהגוף שלי היה בטל לגמרי בנשמה – בקושי היה אפשר לדבר על בחירה חפשית.

זהו בדיוק מה שהסבא אמר. מצד הנשמה אין בחירה חפשית – היא חלק מה', שם הכל זה הקב"ה. איפה יש לי בחירה חפשית, לפנות ימינה או שמאלה? בגוף, הגוף בוחר. כל פעם, כל יום, הגוף מגיע לאיזו פרשת דרכים וצריכים לבחור ימינה או שמאלה. הכח לבחור שבנו נובע מהתודעה שה' בוחר בנו – ה' גם כל פעם צריך לבחור בין היהודי לבין להבדיל משהו אחר. ה' בוחר בנו, צריך לפדות את הבחירה בנו וממילא לתת כח לבן לבחור בדרך הנכונה, בדרך העולה בית א-ל, בדרך המקדמת אותנו לגאולה האמתית והשלמה על ידי משיח צדקנו.

בינה, בנין ובחירה

הפירוש של בן מלשון "בנו" הוא מחודש, אבל יש עוד כמה פירושים. כתוב שבן הוא גם לשון בינה וגם לשון בנין. באותיות של קבלה הבן הוא זעיר-אנפין, "מה שמו ומה שם בנו כי תדע" (ו"ק המתפשטים מדעת, מפתחא דכליל שית, "ומה שם בנו כי תדע"). בינה היא אמא עילאה, ה עילאה, ובנין הוא אמא תתאה, מלכות – בנין המלכות.

חדשנו שיש בחירה עצמית וחופשית "בנו", זה תיקון הדעת מצד החכמה ("מה שמו... כי תדע"). זו בדיוק החכמה.

מה עושים במצות פדיון הבן?[ו] מעוררים את האבא – מה אתה בוחר? מה אתה מעדיף, להחזיק את חמשת השקלים או את הבן? אתה רוצה כסף או את הבן שלך? רואים שכל המצוה הזו היא מצוה של בחירה. לכהן יש את השכל להעמיד את האב בפני הדילמה מה הוא מעדיף, מה הוא בוחר. ברגע שהוא בוחר בבן הבן מרגיש – הנה, לאבא היה כסף, ואבא אוהב אותי יותר מהכסף שלו. הבן מקשיב ומבין זאת. הוא גם מבין שאני שוה כסף, שאני שוה יותר. מתי אהיה שוה יותר? כשאעשה משהו בעולם הזה, כשאפעל לתקן את מציאות העולם הזה, ה-בן.

שוב, "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו" היינו "אורייתא מחכמה נפקת" – בירור העז, "החכמה תעז לחכם", שישאר העז של הקדושה וביתר שאת ויתר עז. בינה היא גם לשון בין – "אשר יפלה הוי' בין מצרים ובין ישראל". כשבאים לבחור צריך לדעת ולהבחין בין זה לזה. אחר כך הבן בא למציאות ובונה אותה, והמלכות דקדושה זקוקה לעז – "ויתן עז למלכו", "יתר שאת [כהונה] ויתר עז [מלכות]". הכל כאן להגיע בסוף לבנין המלכות.

אם כן, עשינו פרצוף בקיצור – יש בחירה בנו, יש בינה ("אזן מלין תבחן"), בן כמשמעו, בנין:

י"אשר בחר בנו"

הבינה (בין)

ובן

הבנין

לימוד תורה – בנין עולם

תכלית הכוונה היא הבנין – "אל תקרי 'בניך' אלא 'בוניך'". זה תלמיד חכם – צריכים ללמוד תורה, הבן צריך ללכת לישיבה, אבל מההורים צריך לקבל את הכח שהלימוד יהפוך לבנין עולם, "אל תקרי בניך אלא בוניך". זו תכלית פדיון הבן – לפדות את הכח לבנות את המציאות מתוך הבטול של מה. אין שום זלזול ח"ו בשם מה, שהוא קדש קדשים, אבל ה' רוצה את שם בן – ברא את העולם בשביל בנין המציאות.

כל זה שייך לפרשה, יציאת מצרים של צבאות ה'. אנחנו צבא שלוחם במסירות נפש לתקן את העולם. שיהיה "דידן נצח", לחיים לחיים.

בן לוי לא צריך פדיון

איך חנה השאירה את שמואל אצל הכהן? זה בדיוק להיפך ממה שאמרנו, היא מסרה את הילד לכהן! ההסבר הוא שבגלל שהוא היה לוי לא היה צריך פדיון.

הווארט היה שמי שהוא הכי תקיף ועז מצד העצם צריך להקדיש אותו לכהן – שיתבטל – ואחר כך צריכים לפדות אותו בחזרה. אחרי שהבירור נעשה – זה חלק מהבירור, תכלית הבירור – צריכים להוציא את הבן חזרה. אדם שהוא תקיף חייב קודם כל להמסר, להתבטל, שהתקיפות תתבטל – ואחר כך צריכים לפדות אותו בחזרה (כמו אצל הרמב"ם, מן הקצה אל הקצה ואח"כ חזרה לאמצע[ז]). זו עזות מבוררת ("אין מלך בלא עם" היינו עזות מצח דקדושה שהיא עזות מבוררת; עזות מבוררת = 1331 = 11 בחזקת 3 = משיח במספר קדמי). [בדרך כלל מדברים על בירור ראשון ובירור שני – בירור שני הוא עוד יותר התכללות ועליה מבירור ראשון – כאן זה בירור שלישי: הבירור הראשון הוא בירור עזות ישראל במתן-תורה, השני – מסירה לכהן, והשלישי – הפדיון מהכהן].

רמזים בשמות בני המשפחה

יש 'מנהג' שבפדיון הבן עושים את הגימטריא של האבא והאמא והילד ביחד. אחר כך אפשר לעשות זאת גם בברית או בנתינת השם אצל בת, אבל כשיש בכור אפשר לחכות עד לפדיון, היות שעד פדיון הבן הוא עדיין לא שייך לגמרי למשפחה. בפדיון הוא משתייך למשפחה במאה אחוז.

אצלנו: גלעד-דוד אליטל-רוזה לוי-יצחק – 673 = "כי לי [ר"ת לוי יצחק] בני ישראל" = "מציון מכלל יפי אלהים הופיע". ר"ת של ההורים (גדאר) עולה יצחק, ובתוספת ר"ת של הבן (לי) עולה אברהם – שהבן יוסיף בתוקף שלו לתוקף והגבורה של ההורים, ובכך ימתיק את הכל ויהפוך את הגבורות לחסדים.

סעודת מצוה – ברכה משולשת

דבר נוסף, בדברי אדמו"ר הזקן בסידור יש משהו מענין בסוף דבריו (הכל הולך אחר הפתיחה והכל הולך אחר החיתום. כאן המענין הוא החיתום). הוא פותח בכך שיש נוהגין לעשות סעודה וכו', אף על פי שהסעודה אינה מחויבת, אבל נוהגים לעשות סעודה ולעשות את הפדיון בתוך הסעודה (אם יש שם יין, ואם אין שם יין עושים את הפדיון שלא בתוך הסעודה אך הסעודה היא עדיין סעודת מצוה) – כמו שעשינו ב"ה. והוא חותם בכך שסעודה זו היא סעודת מצוה. זהו ענין ששייך לכל סעודת מצוה, אבל מודגש בפדיון ששייך לכהן. אם יש יין הכהן מברך על היין מיד לאחר הפדיון (שאחר המוציא לסעודה). יש עוד מנהג ישראל מתאים לכך, שמיד אחרי ברכת הגפן הכהן מברך את הילד בברכת כהנים, כמו שעשינו, דבר שלא כתוב.

גמרנו לאכול, אבל אצל הבעל שם טוב כל הגילויים הם אחר כך – כעת, כשגמרנו, נתבונן שאכלנו סעודת מצוה. סעודת מצוה = 681 = ג"פ 227, ברכה, רמז מאד יפה ל"ברכה המשולשת בתורה", ברכת כהנים. זו סעודת מצוה, יש כהן והוא מברך על היין וגם מברך את הילד בברכה המשולשת בתורה.

ידוע שברכה היא גם זכר, יש משהו מיוחד בבכור שהוא זכר-זכר-זכר – "בתלת זימני הוי חזקה", זה התוקף והעז שלו, שהוא זכר-זכר-זכר, קשור לגאולה העתידה שהיא "שיר חדש" ולא "שירה" שאין אחריה גלות ח"ו. התינוק – שבוכה – שמח לשמוע את זה, הוא זכר-זכר-זכר, ברכה-ברכה-ברכה, הכל בזכות הכהן, אהוביה, שמברך באהבה אין סוף.