ליל ש"ק מטות־מסעי

שבת לבחורי ישיבת תום ודעת

אור לכ"ח תמוז ע"ג – כפר חב"ד

א. תנועת המאחזים

אחוזה-נחלה-ירושה

דובר בשבועות האחרונים על שלשה ביטויים לגבי ירושת הארץ – אחוזה, נחלה, ירושה. בשיעור האחרון עסקנו בעיקר בתיקון של המלך אחז, שהיה המלך הכי רשע, והתיקון שלו קשור דווקא באחוזה – 'איהו אחז איהי אחֻזה' (אחוזה-נחלה-ירושה ר"ת אני, וראינו שחמשת המלכים האחרונים של שלשים הדורות מאברהם אבינו: אחז-חזקיהו-מנשה-אמון-יאשיהו עולים אני פעמים אחז).

פעם היו מקימים התנחלויות, מלשון נחלה, אבל בשנים האחרונות מקימים מאחזים, מלשון אחוזה. מאחז מבטא אחיזה עקשנית במקום, כנגד כל התנגדות. הסדר הוא שקודם מקימים מאחז, נאחזים במקום למרות כל ההתנגדות. אחר כך הוא הופך להיות התנחלות – נחלה, ממוצע (כמו נחל) בין אחוזה לירושה – כאשר מתיישבים במקום בקביעות. כאשר זוכים להוריש אותו לבנים זו כבר קביעות של ירושה. במושגים היום, כירושה מתייחסים רק למה שנמצא מערבית לקו הירוק – מה שפחות-או-יותר אין עליו עוררין (חוץ מבשמאל הקיצוני).

יש "נעוץ תחלתן בסופן" – יש בפרשה שלנו כמה לשונות של הורשה, ורש"י מסביר שהם לא מלשון ירושה אלא מלשון הורשה-גירוש (תירוכין). בשביל שהארץ תהיה אחוזה-נחלה-ירושה צריכים קודם להוריש-לתרך את מי שלא שייך לכאן, שלא יהיה כאן. בשביל להגיע לירושה בתל אביב, ברמת אביב, היה צריך קודם לגרש את מי שגרו שם קודם. וממילא, "נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן" – רש מלשון הורשה-גירוש באחוזה, אחיזה ראשונית וחזקה בקרקע.

מאחז – אחיזה עצמית

[למה פעם היו התנחלויות והיום מאחזים? הסדר היה צריך להיות הפוך]. כמו שאמרנו, מאחז הוא מציאות בה אדם נאחז במקום באופן הכי עצמי, כנגד כל התנגדות. כנראה שפעם, כשהקימו התנחלויות, זה היה פחות עצמי – נתקלו בפחות התנגדות. היום לפעמים יש למאחז התנגדות גם מבחוץ וגם יחסית 'מבית'. האחיזה העצמית נובעת מכך שהאדם מזהה שזה שייך לו, זה החלק שלו. אפשר להגיד שהמאחז הראשון הוא ההאחזות של בני ראובן וגד וחצי שבט המנשה בעבר הירדן. הם מזהים שזה החלק שלהם ונאחזים שם, אפילו שמשה רבינו מתנגד לכך בהתחלה. זו אולי הדוגמה העיקרית בתורה של "לא כן עבדי משה" – שבתחלה משה אומר להם 'לא', ואחרי שהם מתחייבים לעבור חלוצים (ועוד מוסיפים שבע שנים יותר ממה שהוא אמר) הוא אומר להם 'כן'. האחיזה העצמית היא על דרך מעשה פינחס, שהזכרנו בשיעורים שיחה של הרבי בה הוא מסביר כי פינחס עשה את המעשה מכחו העצמי – לא מכח משה רבינו שבדור, ואפילו לא מכח ניצוץ משה רבינו שבתוכו.

מאחז – צורך בטחוני

הסברנו שאחוזה-נחלה-ירושה הם כנגד שלש המדרגות לפיהם נתחלקה הארץ – גורל (ירושה), רוח הקדש (נחלה), שכל (אחוזה). כפי שנתבאר כמה פעמים, שלש המדרגות הן כנגד שלשת הטעמים של שמירת שלמות הארץ – מצד קדושת הארץ ושייכותה לנו (גורל-ירושה), מצד הכרת הטוב למתנה שנתן לנו הקב"ה (רוה"ק-נחלה), מצד הצורך הבטחוני (שכל-אחוזה). מה הסבה שמקימים מאחז? קודם כל, צורך בטחוני. מי קובע את צרכי הבטחון? התורה? הרבי הדגיש שקציני הצבא קובעים את הצורך הבטחוני, ובלבד שהם אומרים את דעתם האמתית ואינם משוחדים. אם היה היום קצין צבא, אלוף, רמטכ"ל, שאינו משוחד ואינו מושפע מהפוליטיקאים הוא היה קובע את הצורך הבטחוני. הייתי יכול לחשוב שהאחיזה העצמית במקום נובעת ממשהו שלמעלה מטעם ודעת, מהמדרגה העליונה ביותר, אבל מתברר שדווקא ההגיון הבריא של הצורך הבטחוני משקף משהו עצמי ביותר באחיזה בארץ (ולכן הרבי הדגיש מאד טעם זה).

מאחז בתורה

יש מאחז כפשוטו, אבל התופעה של אחיזה עצמית כנגד התנגדות יכולה להיות בעוד דברים. למשל, אם יש בחור שמרגיש משיכה ללימוד פנימיות התורה – הוא מרגיש שהחלק שלו בתורה הוא קבלה וחסידות, הוא רוצה ללמוד ספר מסוים, אבל יש לכך התנגדות בישיבה בה הוא לומד. אז הוא צריך להקים מאחז בתורה – להתעקש ולהאחז בלימוד ששייך לו, עד שזה יהפוך אצלו לנחלה וירושה.

רמזי מאחז

המלה מאחז היא חדשה, מישהו החליט על הצורה הזו. נעשה בה רמז: כמו שאפשר לחבר את האותיות של שרש אחז, אפשר גם לעשות הכאה – א פעמים ח פעמים ז – עולה מאחז. הערך הממוצע של ארבע אותיות מאחז עולה יד – "וידו אחזת בעקב עשו" – שעולה דוד מלך ישראל חי וקים (דוד האדמוני, התיקון של עשו האדמוני).

מאחז – תקופה בחיים

יש עוד דבר להעיר לגבי מאחז: בדרך כלל מי שהולך למאחז הם בחורים. יש גם מאחזים שיש בהם זוגות, אבל זו בעיה, כי לפי התנאים השכיחים היום ברוב המאחזים לא צריכים שתהיינה בנות במאחזים. ממילא, מאחז הוא לתקופה בחיים – תקופה של כמה שנים של רווקות. כמו שיש שליחות שבחור יוצא – כעת דוידי ו לוי'ק נוסעים להודו – שהיא שליחות לתקופה, לאו דווקא לכל החיים, אבל זו הכנה טובה לקראת החתונה והשליחות הקבועה[1].

נטית המלכות לחילוניות

למה מלך נהיה רשע כמו אחז? למה דווקא אצל המלכים שעמדו לעם ישראל יש כזאת תופעה – שבולטת במיוחד בדורות האחרונים של המלכים – שאחרי מלך צדיק בא מלך רשע? כתוב שהתפלה היא "חיי שעה" והתורה "חיי עולם". המלכות עוסקת ב"חיי שעה", במציאות הגשמית של העולם. הטענה של מלך רשע היא שאבא שלי היה צדיק מדי, היה רוחני מדי, ומלך צריך לעסוק במציאות, בעניני החול – מלכות צריכה להיות 'חילונית'. פעם תרבות חילונית, חיים חילוניים, כללו גם עבודה זרה – עבודה של משהו מגושם, של פסל – ולכן המלכים הרשעים גם עבדו עבודה זרה.

ב. שושלת מלכי יהודה בסוד השם יהודה

שושלת בית דוד כנגד ימי החדש

הזכרנו קודם, וגם בשיעורים האחרונים, שבשושלת של דברי הימים – השושלת של מלכי בית דוד – יש שלשים דורות מאברהם אבינו עד יאשיהו המלך (יש לציין שהשושלת הזו לא מקבילה בזמן לשושלות אחרות; למשל, כשאומרים שמשה הוא שביעי לאברהם, הרי אהרן אחיו נשא את אחות נחשון בן עמינדב, שהיא כבר הדור התשיעי מאברהם דרך שבט יהודה, ועוד כיו"ב). יש דוד דורות עד דוד ועוד אחז דורות עד הסוף. שלשים הדורות מחולקים ל-15 דורות של עליה, עד לשלמה המלך שבנה את בית המקדש, שעל ימיו נאמר שהיתה "סיהרא באשלמותא" – כנגד אמצע החדש – ולאחר מכן 15 דורות של ירידה, כחציו השני של החדש. לכן, אפשר להקביל כל אחד מהדורות ליום אחד בחודש.

טוב לכוון כוונה זו בכל חדש, וכדאי לדעת בעל פה את שושלת הדורות: אברהם, יצחק, יעקב, יהודה, פרץ, חצרון, רם, עמינדב, נחשון (נמצא שהיום הכי מתאים לקפוץ לים הוא ט' בחדש, והיום הכי המתאים להתנדב הוא ח' לחדש), שׂלמה (שנקרא ברות גם שׂלמון, ובדברי הימים שֹלמא), בעז (הוא כנגד היום ה-יא, אז מתאים לקרוא את מגלת רות בכל יום יא לחדש, כמו למחרת יום כיפור, או בימים החשובים של הרבי – יא ניסן ו-יא שבט), עובד, ישי, דוד, שלמה, רחבעם (הוא הדור ה-טז, אם היה בסדר היה נעשה משיח – בן דוד ובן שלמה – במקום להתחיל את הירידה היתה עוד עליה ללבנה, והיא היתה עליה נצחית, אלא שבטפשותו הוא שמע לעצת הילדים, בני כתתו שהיו אז בני 41, והכביד את עולו על העם ובכך גרם למרד וכו'), אביה, אסא, יהושפט, יורם, אחזיהו, יואש, אמציהו, עוזיהו, יותם, אחז, חזקיהו, מנשה, אמון, יאשיהו (עליו קונן ירמיהו "רוח אפינו משיח הוי'").

שלשים הדורות בחלוקה לאותיות יהודה

השושלת הזו היא שושלת מלכות יהודה. על פי הידוע ש-יהודה עולה בגימטריא 30 (כנגד שלשים המעלות בהן המלכות נקנית), מתבקש להתאים את 30 הדורות לאותיות יהודה. אותיות יהודה הן עצמן יה במילוי – יוד הה – ה-וד הן מילוי האות יוד וה-ה שבסוף היא מילוי האות הה. המילוי הזה נקרא מילוי שם בן. יש נוהגים לכתוב יהודא – הפשט הוא שלא רוצים לכתוב את כל אותיות שם הוי', אבל הפנימיות זהו מילוי שם מה (יוד הא). אז כל השם שוה לשם הוי' ב"ה, וכשמקבילים אותו לדורות מגיעים עד המלך אחז, המלך ה-26, כפי שדובר. כאשר מחלקים את הדורות כך, היחידה הראשונה היא י הדורות הראשונים – מאברהם עד שלמון (לשון השלמה); היחידה השניה היא ה הדורות הבאים – מבעז עד שלמה (גם לשון שלמות והשלמה); היחידה השלישית ו הדורות הבאים – מרחבעם עד אחזיהו; היחידה הרביעית ד הדורות הבאים – מיואש עד יותם (שהיה תם ושלם, בו 'תם ונשלם' עוד סדר – הוא היה הצדיק הכי גדול, תכלית של השושלת במובן מסוים); היחידה החמישית ה הדורות האחרונים – מאחז עד יאשיהו.

חמש התחלות

מה ההגיון בחלוקה הזו? מעבר לרמזי ה'תם ונשלם' בסדרים שונים, כל סדר כאן מתחיל התחלה חדשה אחרי ההתחלה הראשונה מאברהם אבינו.

למשה רבינו נאמר לא לצור את מואב ועמון ולא להלחם בהם כדי להמתין לשתי פרדות טובות שיש בהם – נשמות ששייכות בסופו של דבר למלכות. רות, "אמה של מלכות", היא הראשונה לשושלת המלכות ובלעדיה זו לא היתה מתאפשרת. בעז נושא את רות, ובכך הוא מתחיל את מלכות בית דוד התלויה גם בגֵנים של רות המואביה. שלמה נושא את נעמה העמונית, ובכך מסיים את אימוץ הגנים ממואב ועמון.

לאחר מכן, רחבעם מתחיל תקופה חדשה ואחרת של מלכות דוד, לאחר קריעת הממלכה (כאשר אחיה הנביא, שהיה גדול משמואל הרמתי, בטל את פעולת שמואל להמליך את דוד וזרעו אחריו על כל עם ישראל, כפי שדובר בשיעור).

מיואש ישנה התחלה נוספת, שהרי אמו עתליה קשרה קשר להכרית את כל זרע המלוכה, ורק בזכות יהושבע אשת הכהן הגדול ובעלה יהוידע ניצול יואש וגדל בקדש הקדשים. במובן זה, המלכת יואש היא התחלה חדשה לגמרי של בית דוד.

באיזה מובן מתחיל אחז מחדש את מלכות בית דוד? אפשר לומר שכל התחלה כאן היא מה שקוראים היום במדע מוטציה, שינוי גנטי, כמו הכניסה של רות שבה תלויה המשכת נשמות המלכות בשבט יהודה. אצל אחז נוספת תכונה חשובה חדשה למלכי בית דוד – העקשנות שלו, להוסיף ולמעול בה' גם כאשר מייסרים אותו, עליה מפרשים חז"ל את ביטוי ההתפעלות "הוא המלך אחז" (וכפי שדובר בשיעור, שיש גם ללמוד ממדת העקשנות הזו ולנצלה בקדושה).

לפי זה, יש חמש התחלות הרמוזות בחמש אותיות יהודה: אברהם בעז רחבעם יואש אחז כאשר הערך הממוצע שלהם עולה דוד ברבוע!

ג. כפולות אחז בשושלת מלכי יהודה

תדירות בלתי-סבירה של כפולות אחז בשושלת מלכי יהודה

נסיים בעוד התבוננות של רמז. נשאל כמה מהשמות בשלשים השמות בשושלת הם כפולה של אחז. לפני כן, נסביר שלפי ההסתברות של 1/16 בשלשים שמות צריכים להיות 'כמעט שנים' ששמם מתחלק במספר זה. שם שלישי שיתחלק במספר 16 כבר יהפוך להסתברות נמוכה יותר, וכל שם נוסף שהוא כפולה של אחז מקטין בהרבה את הסיכוי הזה. רק לשם ההמחשה, אם נעבור מלה-מלה מ"בראשית ברא" עד סוף יום אחד של מעשה בראשית נגלה שרק המלה "ערב" – המלה ה-48 בתורה (48 עולה ג"פ אחז) – היא כפולה של אחז. והנה, למרבית הפלא וריחוק ההסתברות, ב-30 השמות יש 7 – כלומר, 6 בנוסף ל-אחז עצמו – ששמם מתחלק ב-אחז, ואלה הם:

שבעת השמות שמתחלקים ב-אחז

יצחק, העולה אחד פעמים אחז. ליצחק מתאים לאהוב את אחז, על דרך "ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו", כפי שדובר. אחר כך רם עולה יה פעמים אחז ועמינדב עולה וה פעמים אחז (כך שיש כאן השלמת י-ה-ו-ה, מספר הדור של אחז, כפי שדובר, ועם יצחק יש כאן בינתים "הוי' אחד" – ג"פ אחד, היינו שהממוצע הוא יצחק – פעמים אחז). ישי – העולה שך – עולה כ פעמים אחז, מתאים לכך שאחז התחיל את מלכותו בגיל כ ומלך אחז שנים. גם רחבעם עולה אותו מספר בדיוק (ומן הסתם בברית שלו דרש אביו, שלמה המלך, שהוא הגלגול של ישי). המלך יורם (שנכתוב אותו כך, ולא כפי שכתוב לפעמים יהורם, בשביל הגימטריא) עולה אחז ברבוע! אחז הוא השביעי ששמו מתחלק ב-אחז, ויחד איתו עולים כל שבעת השמות 1536 – 96 (דוד בהכאת אותיות – ד פעמים ו פעמים ד) פעמים אחז, והיינו שש פעמים (כנגד ששת צירופי) אחז ברבוע (שעולה יורם)!

"כל ישראל ערבים"

נסיים בחזרה למלה הראשונה במעשה בראשית שמתחלקת ב-אחז – ערב (טוב פעמים אחז – אחז בצורת יהלום). קודם כל, אפשר ללמוד מכאן שטוב להקים מאחזים דווקא בערב... לשרש ערב יש הרבה מובנים בלשון הקדש. כעת נתמקד רק בשלשה מהם, שמתאימים למאמר חז"ל – לו יש שתי גירסאות – "כל ישראל ערבים זה בזה" או "כל ישראל ערבים זה לזה". אדמו"ר הזקן מסביר שלשה פירושים במאמר זה. כמובן, אדמו"ר הזקן לא מסביר בסגנון זה, אך שלשת הפירושים הם כנגד הכנעה-הבדלה-המתקה (וכן, הראשון הוא לפי הגרסה הראשונה ושני הבאים לפי הגרסה השניה, בסדר של חש-מל-מל):

• "כל ישראל ערבים זה בזה" מלשון ערבוב – כל היהודים מעורבבים ביחד. יש הכנעה בתחושה של יהודי שהוא מעורב בכל היהודים האחרים, דבר העושה אותו לפרט קטן מתוך כלל גדול ומטשטש את המחשבה שהוא מיוחד ועומד בפני עצמו. וממילא הוא מעורב עם הצבור, מתעניין תמיד מה חדש אצל החבר – "כל ישראל חברים" – ומוכן תמיד לבוא לעזרתו.
• "כל ישראל ערבים זה לזה" מלשון ערבות כספית. כאן יש דוגמה יפה לקשר בין הבדלה להתלבשות. הערבות מבוססת על זה שהחוב של הזולת אינו החוב שלי – המציאות שלי נבדלת ועומדת בפני עצמה (בדרך כלל הערב הוא גם נבדל בכך שהוא עשיר ביחס ללוה שהוא ערב בשבילו, והוא מרגיש את ההשגחה הפרטית שבכך, שעל האח העשיר לדאוג לאחיו העני ממנו). אמנם, בערבות אני משעבד את עצמי למרות הנבדלות הזו – 'מלביש' את עצמי במציאות של הזולת מתוך רצון עז לעזור ולתקן (מעל ומעבר להושטת יד לעזרה הבאה מכח המעורבות הנ"ל). וכן ברוחניות, הערב לוקח אחריות על העבירות של הזולת, ומוכן אף לשלם עבורן מ'כספו' הוא.
• "כל ישראל ערבים זה לזה" מלשון ערבות ומתיקות – כל היהודים מתוקים וערבים אחד לשני. זו, כמובן, המתקה כפשוטה.

כל זה רמוז במלה הראשונה של התורה – "בראשית" שעולה בגימטריא "כל ישראל ערבים" שעולה גם "שלשה דברים יחד" (כידוע מרבי אברהם אבולעפיא ז"ל) כנגד שלשת הפירושים הנ"ל[2].

יום-יום-יום ביום השבת

בכל אחד מימי בראשית כתוב "ויהי ערב ויהי בקר...". רק ביום השבת לא כתוב "ויהי ערב ויהי בקר". לעומת זאת, בשבת כתוב שלש פעמים "יום [השביעי]" – "... ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה וישבֹת ביום השביעי... ויברך אלהים את יום השביעי...". ה"יום" הראשון הוא התעצמות עם ליל שבת (כנגד "ויהי ערב"), ה"יום" השני הוא התעצמות עם יום השבת (כנגד "ויהי בקר"), וה"יום" השלישי הוא ציון היום בעצמו, "עיצומו של יום", כמו "יומא" (בחינת "יום אחד") של יום כיפור. שבת שלום.