ווארט מ"מ גינזבורג וד"ל נוטיק

אור ל-יא תמוז תשס"ו – צפת

הרב יצחק גינזבורג שליט"א^[א]

החתן חזר מאמר "ארבעה צריכין להודות", יב תמוז תשמ"ח. הרבי מביא שם הרמז שארבעה הצריכים להודות זה חיים – חולה, יסורים, ים, מדבר. הרבי אומר שהכל יש ברוחניות – מסתמך על מאמר הרבי ריי"צ, שם מפרט – וכדי לצאת מזה צריך להשתדל אך אחר כך מגיע למעלה יותר גדולה.

"חולה" – טמטום המח והלב (אדם לא מגיע לכך בלי סיבות, אך ר"ל רבים מאיתנו מגיעים לכך). לא מביא הרמז בחסידות שחולה עולה מט – שאפילו אם חסר רק שער אחד מנש"ב, הוא כבר חולה, ולעניננו הרמז ש-מט זה טמטום.

"חבוש" – מי שנתון להשפעות לא רצויות, "רשע מכתיר את הצדיק". ברגע שאדם הוא במעצר רוחני, שרשעים מכתירים-מסובבים אותו, נקרא חבוש. כמובן שהרשעים יתכן שיהיו ענינים שהוא עצמו יצר אותם – השלכות והשתקפויות של יצרו הרע – ובכך הנקודת צדיק שלו חבושה בבית האסורים.

"יורדי הים" – מים זידונים, דבר הידוע בחסידות, בפרט בהמשך "מים רבים" של הרבי מהר"ש, שזה טרדות הפרנסה, שלאדם בעוה"ז יש הרבה דאגות על הראש. בהקדמת קונטרס ההתפעלות מסביר זאת באריכות, שהמפריע הגדול ביותר בעבודת ה' זה טרדות הפרנסה, ועד שאדהאמ"צ אומר שהיו חסידים עובדי ה' גדולים שירדו ממעלתם בגלל עניות – שהעניות מעבירה על דעתו, שהאדם מפסיק להתפלל בעבודה ולאט לאט יורד מדחי אל דחי ר"ל. זה יורדי הים – שמוטרד מדאגות עוה"ז.

"הולכי מדבר" – אחד שמסור לחומריות (בניסוח הרבי הריי"צ). בלשוננו מסור זה כמו מכור – מי ששקוע בחומריות. זה לא בדיוק שטרוד – יש מי שהיה רוצה להשתחרר, אך הוא טרוד ומודאג, אך המסור הוא פשוט מכור, ויתכן שבכלל לא מרגיש שזה התמכרות ומרגיש טוב עם זה. הביטוי הוא מסור לחומריות – לא רק לגשמיות, אלא לחומריות של העוה"ז.

יש במאמר שהחתן חזר כמה ביטויים מאד יפים, ואחד מהם שהרבי אומר שהסימן שאדם נגאל ממצב בלתי רצוי – שמקבל חיות בתוקף הכי גדול. ווארט מאד יפה, שסימן הגאולה זה חיות בעבודת ה' בתוקף. ידוע שבעל הגאולה מאד אהב תקיפות, ונהג בתקיפות גדולה – בפרט במה שקשור עם המאסר והגאולה, שהמסר שצריכים לקבל ממנו זה תקיפות לעמוד על "אזוי און נישט אנדרעש" בעבודת ה', לעמוד על "ככה" (שם קדוש – כתר כל הכתרים, כפי שלמד הבעש"ט). הרבי הריי"צ היה מפרש ש"כח מה" זה "תקיפות הבטול" (לא זוכר ביטוי זה אצל הרביים הקודמים) – מה שלכאורה נשמע דבר והיפוכו, אך זה הווארט, שצריך להיות בטול והוא צריך להתבטא בתקיפות בעבודת ה', בכל מה שעיקר בתורת ישראל ועבודת ישראל.

לענין חתן וכלה, ודאי שצריכים להודות מאד מאד. יש ארבעה שצריכים להודות – ההורים של החתן וההורים של הכלה. אחר כך החתן והכלה עצמם צריכים להודות בדרגה עוד יותר גבוהה – להגיע לכתר. כמו שהרבי מסביר במאמר שארבעה שצריכים להודות כנגד שם הוי' ב"ה, אך אחר כך צריכים להגיע ל"המעשה הוא העיקר" ועל ידי זה ל"ישת חשך סתרו" – ר"ת יחס, יחסי החו"כ – לכתר שלמעלה משם הוי' ב"ה.

"ארבעה צריכים להודות" ר"ת אצל, לשון אצילות. על אצילות כתוב ששתי משמעויות – או האצלה והפרשה (כמו "ויאצל משה מן הרוח"), גילוי ההעלם בדרגה גבוהה, שמאיר החוצה מהעצם, אך זה חיצוניות האצילות. פנימיות האצילות זה מלשון אצל וסמוך – אצל הקב"ה – והר"ת של "ארבעה צריכים להודות" זה פנימיות האצילות. כשה' עושה נס – כמו נס הנישואין, הנס הכי גדול – זה קירוב הכי גדול, שצריך להכיר בו ולהודות עליו, ועל ידי ההודאה מגיעים עוד יותר אצל וסמוך לשותף השלישי בבנין עדי עד, הקב"ה. כתוב בספרים עוד דבר שר"ת אצל – למפרע – "לפום צערא אגרא". מאד קשור, ארבעה היו במצב קשה – צערא – וה' עזר ש"העם ההולכים בחשך ראו אור גדול" אז צריכים להודות. זה אצל ישר וזה אצל הפוך – אך אותו ענין. יש משהו בצער שנשאר ומתעלה – הר"ת של הארבעה זה "חיים", "וכל החיים יודוך סלה" – "אודך הוי' כי אנפת בי" (והרבי אמר שמאז עומדי על דעתי חשבתי וציפיתי מתי אני ועם ישראל נוכל לומר "אודך הוי' כי אנפת בי", מהדברים הכי פנימיים ועצמיים של הרבי). לכן הרבי חזר הרבה בשנים האחרונות שגאולה זה גולה עם הארת א – החומר גלם זה הגולה, לא זורקים אותו, זה בנין הכלים ורק צריכים להכניס את ה-א. אותו דבר איש ואשה לפני שמוצאים זה את זו – לפני "מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מהוי' הטוב" – אז כל אחד בגלות, ב"טרום חיים", טרום "ראה חיים עם אשה אשר אהבת" – עיקר החיים זה "ראה חיים" (חוש הראיה שייך לחדש תמוז, בו אנו עומדים, ולכן לשידוך בתמוז הכי מתאים הפסוק "ראה חיים"). החיים כולל כל המצבים הלא טובים – החומר גלם זה החיים הראשונים, וזה מתעלה. זה עוד ווארט יפה במאמר – שהשער של עולם זה על, לשון עליה, היינו שה' ברא את העולם, העלם והסתר אלקות, בשביל העליה. הכל ירידה צורך עליה. כל מה שירד נשאר – לא זורקים אותו – רק שמתעלה. ברגע שהשותף השלישי – ה-א – נכנס לתוך הגולה, לתוך מצב הרווקות, זה הופך להיות גאולה. כל ענין החתונה זה גאולה – ביאת המשיח – ולכן כל חתונה זה עוד נדבך בבנין בית המקדש השלישי והמשולש, שיבנה תיכף ומיד ממש על ידי הרבי מה"מ. הנדבך האחרון, זה כל פעם שיש שידוך וזיווג טוב.

על ידי "ארבעה צריכים להודות" מגיעים ל"פנימיות אבא פנימיות עתיק".

עוד ביאור חשוב:

כל הקרבנות בטלים לע"ל חוץ מקרבן תודה. קרבן – ענין של קירוב. כל ענין החסידות ליצור קירוב – קירוב לה', קירוב בין הרבי והחסידים, קירוב בינינו. לפני החסידות היתה בדידות, והחסידות הסירה את הבדידות, שכמה שהרבי באין ערוך לגבי החסיד והיהודי הפשוט, הכל קרוב, אצל וסמוך. לכן ספר התניא מבוסס על הפסוק "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו". גם ענין חתונה זה קירוב של שנים, עד "ודבק באשתו והיו לבשר אחד" בבשר הולד.

אף שכאן הוד במובן של אמירת תודה, הרי לספירת הוד ארבעה פירושים – תודה על טובה, הודאה על האמת (על דרך "מודים חכמים לרבי מאיר"), וידוי ("רשע תן תודה"), הוד מלכות (זה לכאורה אחר לגמרי, משלושת הפירושים הראשונים שיש ביניהם קשר, עד שבספרי המקובלים הראשונים לא ברור מה עיקר הפשט של הספירה – הודיה או הוד והדר, יש אומרים שעיקר הפשט זה הוד והדר ויש אומרים שעיקר הפשט זה הודיה-הודאה-וידוי, כך בעבודת הקדש ובדרך כלל בחסידות, אם כי בתנ"ך סתם הוד זה יותר בהקשר של הוד והדר).

כתוב בחסידות שב"ארבעה צריכים להודות" אם כי בכללות הכל הודיה, בפרטות לכל אחד זיקה לפירוש אחד של הוד (כסדר חיים):

ההודיה המיוחדת של החולה היא הודיה עם וידוי – כמו שמי ששוכב על ערש דוי, שכיב מרע, מתודה. בכל מצב יש עבודה כדי לצאת ממנו – כפי שאומר הרבי – ומי שחולה כדי לצאת מזה צריך פשוט להתוודות. כך מפורש בתהלים – "רפאה נפשי כי חטאתי לך". צריך לבקש את הרפואה ביחד עם הכאה על חטא.

ההודיה המיוחדת של חבוש בבית האסורים – "מבית הסורים יצא למלוך" (שדורשים חז"ל על יוסף הצדיק – שהיה חבוש בבית האסורים ויצא למלוך). יש משהו דווקא במי שיושב בכלא, שהודיה שלו עם "הוד מלכות". לכן כל הרביים (וכל מי שצריך להאיר אור גדול במיוחד, החל מיוסף הצדיק) ישבו בבית האסורים – ששם החשך יותר גרוע מאצל חולים וכו', כפי שרואים מההדרגה של "סומך נופלים, ורופא חולים, ומתיר אסורים" (שמתיר אסורים בעשיה – "'אף' הפסיק הענין") – כדי שיקוים אצלם "מבית הסורים יצא למלוך", שצריך להגיע מטה מטה כדי לצאת משם עם הוד מלכות. יש הוד של מלך שזוכה לו בזכות שיצא מבית האסורים.

"יורדי הים" – טרדות הפרנסה – הכי דורשים "מודה אני לפניך" לפי הפשט. בסידורים הגדולים כתובה פרשת המן, ויש רבים שאומרים כל יום, כדי לבקש פרנסה – כמו בזמן המדבר, שזה היה הנסיון, שלא יקחו מן ליומים אלא יהיה "דבר יום ביומו", כדי לחזק את מדת הבטחון. הטרוד בטרדת הפרנסה נסיונו ועבודתו להתחזק במדת הבטחון ואז מתחזק גם בשמחה – זוכה ל"איזהו עשיר השמח בחלקו" (שצריך לקיים בגשמיות, ומי שעושה זאת יכול להשיג המדרגות הכי גבוהות ברוחניות – כפי שכתוב ב"היום יום"). זה מי שמודה לה' דבר יום ביומו, על כל נשימה ונשימה. להודות לה' על כל מה שנותן, עם בטחון שאין מה לדאוג – שהבעיה והדאגה שלי לקיים תומ"צ, לעשות שליחותי, והבעיה של הקב"ה שתהיה לי ולכל ב"ב והתלויים בי פרנסה ברווח, והכלי לקבל זאת פשוט להודות על כל דבר קטן – זה עיקר ההודיה הפשוטה, של יורדי הים.

הולכי מדבריות זה מי ששקוע בחומריות – מי שמכור לאיזה תאוה, מכור לאיזה הרגל רע שהתרגל בו מצעירותו ולא יכול לצאת מהרגל זה. מה בכל זאת העבודה כדי לצאת מזה, שבסופה נאמר תודה לה' שהוציאנו מזה? ברגע שהאדם הוא מכור ומסור לחומריות לא יכול להשיג פנימיות. יש ווארט של הרבי הקודם, בעל הגאולה, שמי ששקוע בחיצוניות לא רק שאין לו פנימיות, אלא שגם מקלקל ומזיק את החוש שלו בפנימיות. אותו הדבר, מי שמכור/מסור לחומריות מאד מאד הספיק להזיק את החוש שלו בכל מה שהוא פנימי, אז תיקונו להודות למעלה מטעם ודעת – פשוט להתחזק באמונה פשוטה .לכל יהודי יש אמונה פשוטה, וצריך להודות לאמונה. כמו שכתוב בתניא פל"ג שאפילו לבינוני יש מצבים שנופל ואבד כל שמחת החיים שלו, ואז עבודתו רק להתחזק באמונה – לחשוב ש"צדיק באמונתו יחיה" ואין לי מה לעשות בעולם חוץ מי להאמין בה', שזו ירושתנו ו"מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו וכו'". להתבונן שאני יהודי – ברוך שלא עשני גוי – ויש לי אמונה, ומכח זה יכול לעלות ולקיים כל התורה ומצוות. זה הודאה של יהודי פשוט – שבאמונה פשוטה קשור לפשיטות העצמות, ואז פשיטות העצמות תוציא אותי מכל הגלויות ומכל המדברות. גם צריך להודות לצדיקים – הולך מדבר שמסור לחומריות צריך מאד מאד להיות מקושר לרבי, וזה בעיקר להודות למעלה מטו"ד (כולנו צריכים, אך מי שיודע בנפשו שהוא הולך מדבריות צריך זאת מאד מאד).

מכח העבודה של כל אחד מפירושים אלו יוצאים לחיים טובים – ל"ראה חיים עם אשה אשר אהבת".

נקשר כל הדברים הללו לחתן וכלה. צריך לומר שלפני שמתחתנים קיימים כל המצבים הללו – במודע או שלא במודע – אצל רווקים. חושבים שרק שמתחתנים יש עול הפרנסה של "יורדי הים" ו"הולכי מדבר" וכו' – אך האמת האמיתית שבעיות אלו זה המצב של לפני שמתחתנים, והחתונה אמורה לפתור את כל הבעיות. ובפרטות:

המצב הראשון זה טמטום המח והלב. לפני תו"ת היה – גם בחב"ד, וכל שכן במקומות אחרים – שמי שלא נשוי לא יכול ללמוד פנימיות, קבלה בוודאי שלא, וגם חסידות. הרבי רש"ב חידש בתו"ת שבחור יכול ללמוד חסידות – ודווקא בכך צריך לבנות היסודות שלו בעודו בחור. אך יש וודאי ענין שאי אפשר להגיע לפנימיות בקבלה – ור"א מהומיל מסביר שגם חסידות זה קבלה, קבלת הבעש"ט – לפני החתונה. מי שלא נשוי יש לו נקודת טמטום. כל הצדיקים היו מתחתנים מוקדם מאד – אצל וסמוך לבר מצוה. עכשיו מתחתנים יותר מאוחר. על כל פנים יש משהו שלפני החתונה יש טמטום גם במח וגם בלב – אפילו אצל מי שהוא עילוי – ובע"ה כאשר מתחתן זה נפתח לו. מתנגדים לא יודעים זאת, לכן יש ישיבות שמתחתנים בגיל 40-50, אך אצל חסידים לא היה כך, ואפילו היום – שקצת יותר מאוחר ממה שהיה פעם – חשוב להבין שיש משהו לפני הנישואין שיש טמטום הלב והמח. אפשר לשבת עם בחורים ולומר שכעת עיקר הזמן לספוג חסידות ופנימיות – האמת לא כך, כל זמן שאין טלית על הראש יש איזה מעצור ומחסום בנפש, גם במח וגם בלב, לקלוט את העצם הפנימי ביותר. לכן להתחתן זה לצאת מהחלי – הדבר הראשון ב"כל החיים יודוך סלה", בארבעה צריכים להודות. העבודה הראשונה היא להתחתן וללמוד הרבה חסידות – ביתר שאת. שהחתן והכלה יקבלו עליהם שאם למדנו קצת עד כה, כעת מתחתנים כדי שנוכל ללמוד הרבה חסידות. כידוע שאדמו"ר האמצעי הסכים להתחתן כי ידע שאז ישמע הרבה חסידות מאביו, ויותר עמוק – ידע שאחרי שיתחתן ויהיה אדם השלם יבין דברי החסידות של אביו בדילוג הערך (לא רק דברי החסידות ש'ירויח' בשבע ברכות), עד כדי כך שיבין שלפני החתונה היה לו טמטום המח וטמטום הלב.

אחר כך יש את המצב של בית האסורים. בית האסורים – שהיה בתוך מסגרת שביודעין או שלא-ביודעין היתה עבורו בית האסורים. כל אחד יודע זאת באיזה מובן. יש כל מיני מצבים של בית הסהר. כאן הרבי הריי"צ כותב שבית הסהר זה כל מצב שנקודת הצדיק לא יכולה להתבטא – שרשע מכתיר את הצדיק. כשאדם מתחתן זה בשביל להיות חפשי – "כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבד ובשנה השביעית יצא לחפשי חנם". עבד עברי = משיח. יש נקודת משיח בכל אחד, ומשיח זה עובד שש שנים, אך בשביעית צריך לצאת לחפשי חנם – זה החתונה. מי שלא זוכה, בחתונה מקבל עול על צווארו וכאילו נעשה מסכן, אך האמת האמיתי שהחתונה האמיתית זה כדי לצאת לחפשי – "שמח תשמח רעים אהובים כשמחך יצירך בגן עדן מקדם". בלי ה"אעשה לו עזר כנגדו" האדם עדיין משועבד, ודווקא כאשר "מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה' הטוב" יוצא לחופש. איך מתבטא אחרי הנישואין? השרוי בלא אשה שרוי בלא חומה וכו' – ומי שזוכה אחרי החתונה מקבל כזה כח ועז שנעשה חפשי. יתכן שקודם לא ידע שיושב במאסר, אך מי שזוכה לנישואין אמיתיים – לאשה טובה – אז כשמתחתן פתאום נעשה אדם החפשי, גם החתן וגם הכלה. זה בא לידי ביטוי אחרי הנישואין בשליחות של הזוג – שחופשיים מכל הגבלה ממסדית, ופועלים ישר מכח המשלח. זה "היום יום" של היום – ששליחות הנשמות היא שליחות על פי תורה, והשליח הוא הוא כח המשלח. לצאת לשליחות ולהיות הוא הוא כח המשלח – בפנימיות הוא משתחרר מהממסד שעוקף אותו, כל אחד לפי ענינו. יש כל מיני ממסדים וממסדיות שזה בית סהר בשביל הניצוץ משיח שנמצא בכל יהודי, ומי שזוכה ל"זכו שכינה ביניהם", זוכים לחופש אמיתי על פי תורה – שאז המשלח קרוב, אצל וסמוך, ובא לציון גואל. זו עבודת הוד מלכות – הוד ניצוץ משיח – שלצאת מבית האסורים על ידי שמתחתנים.

וכן, מתי יש האפשרות לשמוח ולבטוח בה' ולהודות לו דבר יום ביומו ולא להיות טרוד? אמרנו שבגלל ה"מים רבים" נפלו גם גדולים וטובים, ואף על פי כן תכלית הנישואין זה להעמיד האדם מול המים הרבים – כותב כתובה ומתחייב לאשתו – שרק אז יכול להבין מה זה לבטוח בה', להודות לו ולשמוח בו. "לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן" – נסיון המן כדי לחשל האדם ולחזק בטחונו והודיה שלו על כל צעד בחיים. דווקא כשמתחתנים מתחילים לבטוח. כתוב בחסידות שבטחון גם לשון "וטח את הבית" (בטח – בית טח) – לשון דבקות – וב"ודבק באשתו" מתחיל לבטוח. כל השרוי בלא אשה שרוי בלא חומה – אין לו בטחון בחיים (ואם יש, זה משהו חיצוני). בטחון ושמחה בחיים באים עם הנישואין – והביטוי שלהם זה הודיה.

ואחרון – האשה היא אמונה פשוטה. "איהו אמת איהי אמונה". בחור שלומד טוב, בחור טוב שיודע מאמרים בעל פה, שיודע את כל הש"ס, זה "איהו אמת" – אך אין את היסוד של האמונה. לפני "פוקח עורים" סיפור ארוך, שרואים שגם אצל החסידים הכי גדולים בלי האשה אין את האמונה ברבי וכו'. הכלה גם זקוקה לחתן – ל"איהו אמת" – אך הכח להודות על האמת זה בא מהכלה. להתחזק בעבודת ההודאה – בהכרת האמת, שזה בעצם ממני והלאה – זה גם בא רק עם החתונה. לא יתכן שיש כזה דבר בכלל לפני שאדם מתחתן.

כל הבחורים לא יודעים מה זה לבטוח בה' (כי אין צורך), לא יודעים להודות על האמת, לא יודעים ללמוד חסידות בפנימיות, וכמובן שמשועבדים לאיזו מסגרת. כל הניסים של השחרור מארבעת עלו – בא עם החתונה. כמובן שחייבים להתבגר ולעבור את הרווקות, אך תכלית הכוונה זה הגאולה – החתונה – וכאשר זוכים לזה יש שמחה בלי סוף. תכלית הכוונה – למעלה מההוי' שכאן – להגיע ל"ישת חשך סתרו" (ר"ת יחס, כנ"ל העולה, ג"פ הוי'), אך שהוא עצמו נהפך ל"אור חדש" שחדש להיות אור. אחרי ה"ארבעה צריכים להודות" – הורי חו"כ – החתן והכלה עצמם יודעים ש"המעשה הוא העיקר", השליחות זה העיקר, ועל ידי זה מגיעים ל"ישת חשך סתרו", אך גם העצמות החשוך בעצם עתיד להתגלות, ועל זה כתוב "אור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו מהרה לאורו".

ידוע שמכל מדות הלב הכי חשוב אצל הרבי זה "הוד" – היסוד, האדן, של כל עבודת היום זה ה"מודה אני". זה כולל את כל עבודת ה' – להודות לה'. מי שמודה לה' יש לו בטחון ויש לו שמחה – "כי בו ישמח לבנו, כי בשם קדשו בטחנו" (השמחה באה מהבטחון). כל זה זה החתונה של החו"כ (ואנו מרגישים בצורה חזקה שיש כאן "מצא אשה מצא טוב". שתהיה כל השליחות "בריש גלי" – כפי שזכיתי לברכה מהרבי).

השלמות (בדרך חזרה):

אמרנו שהחתונה זה רפואת החולה – טמטום המח וטמטום הלב. בפרט, מטמטום המח מתרפאים על ידי לימוד החסידות בעיון. ראיתי באג"ק לפני כמה ימים, שהרבי כתב לרב החב"די של תל אביב – אליעזר קרסיק – בתחילת הנשיאות, כר"א קרסיק היה חולה, והרבי הציע לו לקבוע שיעור מיוחד ללמוד חסידות בעיון גדול, וזה ירפא אותו. רואים שבכללות לימוד חסידות בעיון זה סגולה לרפואה, אך בפרטיות – זה תיקון לחולי של טמטום המח. טמטום הלב שייך לעבודת התפלה של החסידות – תפלה באריכות. מה שהרב אורנשטיין דבר זה היה נכון – שהבחור יכול להתפלל באריכות, אך לא יודע בכלל להתפלל, כי תפלה זה בקשה, והבחור לא מסוגל להרגיש לפני החתונה את הדברים בהרגש פנימי – לכן יש לו טמטום הלב, כמו שרבי נחמן כותב שעיקר הרחמים זה על האשה, ולפני שיש אשה אין על מי לרחם ואי אפשר להרגיש רחמים באמת, וכל התפלה נקראת "רחמי"; לא שייך כל כך להתפלל בבחינת "רחמי" לפני הנישואין – לומדים זאת בתניא בפמ"ה מ"וישק יעקב לרחל וישא את קולו ויבך" – לפני שיש רחל ולפני שיש "וישק יעקב לרחל", אתדבקות רוחא ברוחא (כפי שנסביר יותר בהמשך מה זה) – אין גם "וישא את קולו ויבך", אין תפלה והתעוררות רחמים, לא רק על האשה בתור האשה אלא גם בתור המסמלת את כנסת ישראל, את השכינה בגלות. לימוד החסידות לפני התפלה – רפואה לטמטום המח. התפלה באריכות – רפואה לטמטום הלב.

זה שמעלים את ה"חיים" ל"וכל החיים יודוך סלה" – חולה שנתרפא, חבוש שיצא וכו' (שכל אחד עולה) – זו גם כוונה טובה כשאומרים "לחיים" (זה "לחיים" לחתן ולכלה).

לגבי "ארבעה צריכים להודות" ר"ת אצ"ל – הכתר, החמישי, זה לח"י.

ארבעה צריכים להודות = 1099 = ברכי נפשי את הוי' = נפש רוח נשמה חיה יחידה (חמש מדרגות, רמז יפה שבתוך הארבעה יש גם את החמישי – מדרגת "ישת חשך סתרו", דרגת היחידה לגבי הנרנ"ח). בחמש פעמים "ברכי נפשי את הוי'" רק האחרונה חותמת ב"הללויה" – אין עד אז, כמפורש בגמרא – וזה ה-יה של החתן והכלה (לפי המסורה המדויקת זה שתי מלים – הללו-יה), להם אומרים "הללו-יה", שממשיכים י-ה ביחוד שלהם.

"ראה חיים עם אשה אשר אהבת" = אהבה פעמים ענג ("אהבה בתענוגים"). אדמו"ר האמצעי אומר ש"אהבה בתענוגים" זה מה שבא מתוך "כי חולת אהבה אני". "חולת אהבה אני" זה גילוי היחידה בגלות, וכשיש גאולה זה הופך להיות "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים". זה הנושא כאן – "לפום צערא אגרא", להפוך את הגולה לגאולה ע"י תוספת א, מיניה וביה.

כדי שהתמימים ירגישו בעצמם שעד החתונה היו "יורדי ים" ו"הולכי מדבר" (זה שירגישו עצמם "חבוש בבית האסורים", זה מובן, וכן שירגישו שהם "חולה") – זה כאשר עושים שליחות בכל מיני מקומות נדחים, אז בפשטות טועמים טעם יורדי ים והולכי מדבר, וזה כדי שיקחו חומר גלם זה ויעבדו אחרי החתונה בשליחות האמיתית.

בחת"ת של אתמול – בו השידוך נעשה, וקבלו הברכה מהרבי – יש הברכה "מי מנה עפר יעקב ומספר את רבע ישראל". "רבע ישראל" זה, ככתוב באריכות בחסידות, שזו המדרגה הרביעית (שיש ארבע מדרגות). "ומספר את רבע ישראל" = 40 בריבוע (מתחלק לארבע מילים). רש"י מביא בשם חז"ל שזה על שם רביעותיהן של ישראל – ענין של זיווג – מתי תצא הטפה ממנה יוולד הצדיק, "ועמך כלם צדיקים". יעקב התברך "והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וגו'". כל הברכות של פרשת בלק זה בהשראת שני השמות המובהקים של עם ישראל – יעקב וישראל (וכפי שכותב רש"י, שחשב שמא אחד מהם אינו מובהק). בדרך כלל ישראל זה שם המעלה. יעקב, י עקב, זה כמו תודעת "המעשה הוא העיקר" – שזה מה שמביא לקוש"י. יש משהו ש"ישת חשך סתרו" קשור ליעקב. בפסוקים תמיד מקדים יעקב לישראל – אפשר לומר שזה ממעלה למטה, אך יותר פשוט לומר שזה ממטה למעלה. אפשר לומר שזה "לא זו אף זו", אך יותר נכון לומר שזה "זו ואין צריך לומר זו". בסוף הפרשה יש "דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל" – שזה הולך על משיח. יש משהו ביעקב – י עקב – ש"נעוץ סופן בתחילתן", שדווקא העקב רומז למדרגה החמישית. כאן מודגש ש"מי מנה עפר יעקב" זה "והיה זרעך כעפר הארץ [המדרגה החמישית, בסוד ההיולי, ואז ארבע המדרגות של] ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה". כמו שמסביר במאמר, הארבע זה אותיות שם הוי', שהגאולה זה לגלותם, אך יש מדרגה יותר גבוהה. מתאים שהוי' זה כנגד ישראל – ישראל הוא בחינת הוי', מוחין דגדלות. נסביר תיכף שהוי' זה סוד אלף, אך פלא – שלמעלה מאלף – זה מתגלה על ידי עבודת יעקב למטה מטה, בקבעומ"ש כשרק "המעשה הוא העיקר".

אמרנו ש"ארבעה צריכים להודות" זה הורי החו"כ. אפשר לומר גם שאם הארבעה זה הוי' – שבדרך כלל זה אב-אם-חתן-כלה – אז יש בחינה שגם החו"כ הם חלק מהארבעה. אז החמישי זה השותף השלישי בנישואין, כנגד קוב"ה, שזה היחוד של החו"כ – לא במדרגה של כל אחד בפני עצמו (וה). כאשר ה-ו עוזב את האבא ואמא ונדבק ב-ה – "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו" – אז יש את ההשראה של השותף השלישי, קוש"י. על זה נאמר "ביום ההוא יהיה הוי'" – הפשט הוא ש-וה לא מתפרשין לעלמין כמו יה, וצריך לומר שזוכים לזה כאשר ה-וה מספיק גדלים, מתחתנים ועוזבים אבא ואמא. עזיבת אב ואם זה חלק מה"יצא חפשי" – הממסד הראשון בתורה זה "בית אביך" ("לך לך מבית אביך") – קשור ל"זה אלי ואנוהו אלהי אבי וארוממנהו" וכיו"ב). וה זוכים להיות יה כאשר בונים בית בעצמם וכאילו מתנתקים מה-יה העליון – כשהופכים בעצמם להיות יה, ואז ממילא עולים לכתר.

אם לארבעה יש גם מדרגה חמישית – מדרגה משיחית – אז צריך עוד פירוש ל"הוד": הוד מלשון הד ("הד הרים"). הד זה בטול מוחלט – שאני רק מחזיר קול. "הד" זה בת קול מהשמים. בת קול, ההד, גם בחינת א"ח עט"ב. "בת תחלה סימן יפה לבנים" – זה הקול של הבת, בת קול, זה השרש של כל שאר הקולות.

וכל החיים יודוך סלה = דוד אהרן (השם של המחותן).

הזכרנו ביטוי של הרבי שסימן הגאולה זה "[שאחרי הגאולה העבודה היא באופן של] חיות בתוקף הכי גדול". טז אותיות בביטוי זה, ואם עושים ריבוע הפינות זה אותיות גחלת = אמת = אהיה בריבוע – רומז למשנה בס"י "שלהבת קשורה בגחלת". השלהבת העולה מאליה (שלהבת = בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך) קשורה לגחלת האמת. עוד ר"ת גש – גחלת-שלהבת (לצרף לשיעורים במעזיבוז). חיות = משיח בן דוד.

כמאמר מוסגר: יש שלוש מדרגות – חי, חיים, חיות. חי זה "חי בעצם" (בכתר), חיים זה "חיים להחיות" (במוחין), חיות זה התלהבות (שלהבת עולה מאליה בלב). המשפיע – משפיע חיים. כשהשלהבת עולה מאליה – כשכבר לא זקוקה לידי המשפיע – זה חיות. מכך מובן למה דווקא החיות צריכה להיות בתוקף הכי גדול.

גחלת = אמת. שלהבת = בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך. ביחד זה ר"ת גש – "ויגש אליו יהודה". גחלת שלהבת = הוי' תורה ישראל (תלת קשרין ואף כולא חד).

נושא חשוב שלא נגעתי (היו שלושה נושאים – שבשני והשלישי לא נגענו) – סוד המלה גאולה:

כותב כאן שתכלית הגאולה זה לגלות את שם הוי', שכל הזמן מהוה ומחיה ומקיים את העולמות, אך בגלות הוא בהעלם, והגאולה זה לגלות את שם הוי' הזה. בשנים האחרונות בדבר מלכות הרבי דבר על ה-א בתוך גולה – עם שלושה פירושי האלף, כמוסבר באריכות בדבר מלכות ואחר כך במודעות טבעית. הכי גבוה זה ה"פלא". ההסבר הכי טוב על זה שאני זוכר כרגע – כנראה לא במודעות טבעית – זה בפרק א של שער היחוד (עם הביאור של ר"ה), שם מסביר מה זה האלף ומה זה הפלא. בכל אופן, במאמר הזה לא מזכיר א בתוך גולה, אלא רק גילוי שם הוי'. על דרך הקבלה – על דרך האר"י במיוחד – יש רמז מאד בולט שאומר שזה אותו דבר. הציור הפשוט של ה-א זה יוי – העולה כמנין הוי' – ואז מוסבר שלהמשיך א בתוך הגולה זה לגלות את ההוי' שבלאו הכי מחיה את הגולה. מסביר הרבה יותר בעומק שהגולה נשארת גולה, אותו חומר גלם, ורק מגלים את שם הוי' שמחיה אותה – וגילוי זה הוא שם הוי'. גולה בלי א זה מד, ובהוספת א זה אדם – מה – אך אם א עולה הוי' עולה ע. כתוב שבעצם המילוי הכי קטן של שם הוי' זה מד – בלי א בתוך ה-וו של שם מה. כשמחברים את השרש (הוי') עם מילויו הקטן (מד) זה ע – שבעים פנים לתורה וכו'. הגלות בתוך השבעים עממין זה בשביל לברר את ה-ע לשונות ולהעלותן ל-ע פנים. הלשונות של אומות העולם זה הניצוץ שצריך לברר – יש שבעים אומות, ושבעים לשונות, ושבעים פנים.

רמז סוג א: גולה בהכאת אותיות – ג פעמים ו פעמים ל פעמים ה – עולה 2700, וכשמכניסים א זה 2701 = בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. כל הפסוק הראשון זה סוד הגאולה. אחרי שיש גאולה את התורה מתחילה לספר "והארץ היתה תהו ובהו וכו'" – גאולה זו היא 'משולש' של חכמה, כנודע, ועל זה כתיב "בחכמה יבנה בית" (בית החתן והכלה – השמים והארץ, כנגד הנשמה והגוף, וכן יש בחינה שהם בחינת "אלהים", לשון רבים, "אני אמרתי אלהים אתם", זה בשרש בו החו"כ הם אחד, ללא פירוד, וכשנפרדים זה מזה הם שמים וארץ וצריך לחברם על ידי שם ה-טוב, "ודבק [אומר לדבק טוב הוא, הדבק זה שם הטוב] באשתו וגו'"). היפי בגימטריא הזו, שאם הגאולה היא לכתחילה – לא גולה בתוספת א – אז זה רק 2700 (בהכאה). רק בזכות זה שהגולה חומר גלם בפ"ע, ורק אחר כך נכנסת ה-א, עולה 2701. דומה אצל אדם, שרק בו ראשית כל "וייצר הוי' אלהים את האדם עפר מן האדמה" ורק אחר כך "ויפח באפיו נשמת חיים" (משא"כ כל שאר הנבראים, שנבראו נפש וגוף יחד). גופו של האדם זה התכלית – כמו שהגולה היא הגוף, המציאות – וה"ויפח באפיו נשמת חיים" זה ה-א. הנשמה זה בשביל להעלות חולה-יסורים-ים-מדבר לחיים נצחיים – "וראה חיים עם אשה אשר אהבת".

ווארט קצר: זה שהרבי כותב שעולם זה לשון עליה. הייתי יכול לפרש – וכנראה כתוב – שעולם זה לשון עול-מ, עול מלכות שמים, היינו שה' בורא עולם-העלם כי מתכוון לעבודה בקב"ע, "אין מלך בלא עם" (עולם אותיות עם לו). אז מתפרשות אותיות על כעול – ב"הגבר הוקם על" הפשט לשון עליה, אך דורשים לשון "עולה של תשובה". הווארט הוא שאצל הבעש"ט בעולמות-נשמות-אלקות יש עלית עולמות, התקשרות נשמות ויחוד אלקות. לקשר שני הפירושים יש לומר שעיקר עלית העולמות על ידי עבודת בקבלת עול (כנ"ל בענין "מי מנה עפר יעקב" ו"והיה זרעך כעפר הארץ" – עבודת קב"ע ועבודה של שפלות, "בזכות אברהם שאמר על עצמו 'ואנכי עפר ואפר'", ועל ידי כך יפרוץ לכל הכיוונים). יש משל בחסידות שכאשר דורכים קשת לפי מתיחת היתר כלפי מטה כך החץ נזרק יותר למעלה – בעבודת האדם קב"ע זה המשיכה כלפי מטה, וזה פועל את עלית כל העולמות, שהכל יורה ונזרק כלפי מעלה. זה סוד בתיקוני הזהר של הטעם הראשון – מונח זרקא – והכל הולך אחר הפתיחה.

2071 = משולש 'חכמה'. גם תרגום "בראשית" הוא "בחכמתא". כתוב "בחכמה יבנה בית" – צריך חכמת האיש, ועוד יותר חכמת האשה, "חכמת נשים [חן שלה] בנתה ביתה". חכמה או כח-מה או חך-מה. חך ר"ת חתן-כלה. כשמתחברים נעשים אדם אחד – אדם = מה, וזה עולה גאולה. בכלל רמז יפה בפני עצמו של חכמה – שזה חתן-כלה-מה. בפרשה הפסוק "מה טובו אהליך יעקב משכנתיך ישראל" – אחד מששת הפסוקים בתורה שצריכים להיות בראש העמוד בס"ת ("ביה שמו" – בראשית וכו' מה טובו אהליך וכו'). זה פסוק מאד מתאים לבנין בית ישראל – אולי הפסוק הכי מתאים לכך בפרשת שבוע, בברכות בלעם. זה גם הפסוק הראשון בברכות של "ששי" – יסוד – תחלת הברכות השלישיות, בהן עלה בדעתו לברך (משהו מאיכות אחרת, דילוג הערך, כמבואר בשער זה בסוד הוי' ליראיו – לכן גם מתחילים תפלת הבקר ב"מה טובו", אחרי שמתחילים כל עבודת היום ב"מודה אני"). שתי בחינות – אהליך ומשכנתיך, יותר עראי ויותר קבוע – אך יש מעלה ביעקב גם לגבי ישראל. הפשט זה מה שרש"י אומר, שראה שאין פתחיהם מכוונים זה כנגד זה – שעמ"י נוהגים בצניעות בטבע, שלא מסתכלים אחד לתוך הבית של השני. זה קדושת הבית של היהודים – שיש צניעות. זה גם מה שברכת חו"כ זה "ישת חשך סתרו" – שיש צניעות, והיחס צריך להיות בחשך. שלמה המלך כשבנה בית המקדש – מקום היחוד והזיווג בין קוב"ה ושכינתיה – אמר שה' שוכן בערפל. כך השותף השלישי בנישואין, הקב"ה, שוכן בערפל – ב"ישת חשך סתרו". ידוע שערפל זה ס"ת "סוף דבר הכל נשמע", וכן ערפל = לב שמח. כל הטוב של "מה טובו אהליך יעקב וגו'" נמשך מה-מה שבראש העמוד – מהבטול של החכמה, הבונה את הבית (חתן-כלה-מה, כנ"ל). תמיד דורשים שחך-מה זה חיוך עדין – שחו"כ כל הזמן עם חיוך על השפתים, כל החיים, שזה "ראה חיים עם אשה אשר אהבת", לשפוע חיוכים כל הזמן. חך גם טועם כל הטוב טעם של הנישואין – זה בחיוך (?) – "הוי' בחכמה יסד ארץ".

ולהשלמת הענין: אם צורת ה-א זה יוי, אז סוד ד אותיות שם הוי' זה אלף וקוש"י זה פלא – פלא יועץ.

עוד הערות במאמר:

הולכי דרכים שיגיעו לישוב – עד שיגיעו לישוב הדעת, להשגה, ובנתיים העבודה בהיותם הולכי מדבריות זה הודיה שלמעלה מטו"ד.

ששת צרופי סלה = מודה אני לפניך מלך חי וקים (שש מלים, שממוצע כל מלה הוא סלה). נס"ו אין להם הפסק – מצד אחד זה סוף (ע"ד "סוף דבר הכל נשמע" אך אין לזה הפסק "כי זה כל האדם"), אך כאדן של היום זה התחלה – "אני ראשון ואני אחרון". "מודה אני לפניך" זה ההתחלה והסלה זה הסוף – וכשההתחלה זה הסוף והסוף זה ההתחלה, אז ממילא אין לו הפסק. ששת צרופי סלה – הסוף – זה ההתחלה של "מודה אני לפניך". אותה גימטריא מובאת באגרת הטיול לגבי המן (= סלה), שששת צרופיו עולה רשע – לכן המן הרשע – וכאן אותם מספרים עולים "מודה אני לפניך מלך חי וקים" (= צפת). צריך לומר שמדת ההוד זה תיקון המן – ובאמת חנוכה ופורים זה נו"ה לפי הפשט.

"שגמלני טוב" – טוב כמו שם הטוב. במאמר המקורי של הריי"צ שואל למה מברכים ברכה מיוחדת כזו, ולא את הברכה הרגילה "שעשה לי נס במקום הזה", או "שעשה לי נס" בכלל – מה הנוסח המוזר הזה? לא זוכר מה עונה שם, אך הווארט ודאי שבזמן ה"ארבעה צריכים להודות" צריכים להיות בשפלות והכרת הטוב – זה כבר שייך לנושא השלישי, כדלקמן. כל "שעשה לי נס" זה הכרת הטוב, אך ברכה זו מזכירה גם השפלות – שה' עשה לי טוב שלא מגיע לי. זה כמו שאמרנו שהחולה חייב לזכור את עוונותיו. חיבים אותיות בחיים – "וכל החיים יודוך סלה" כלולים ב"חיבים". עיקר הפשט של "חיבים" זה כמו וידוי. "לחיבים" זה לחיים-בחיים ("זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים").

קודם אומר ש"ארבעה צריכים להודות" זה כנגד ד גלויות – שעל ידן גילוי ד אותיות שם הוי' – זה ראש של "לפום צערא אגרא". הסדר: גלות-גילוי-להודות.

הנושא השלישי:

נפגשנו אצל הסבתא בבני ברק, שהאמא שלה ממשפחת מאד חשובה בהונגריה שליזנגר – נתנה לי מתנה ספר של ראש המשפחה "אוצר חיים" (יחס – ר"ת "ישת חשך סתרו" – גם לשון יחוס; יחוס כולנו מגיע לאברהם יצחק ויעקב, אך באמצע הדרך יש צדיקים גדולים – כל פעם שמגלים צדיק גדול שאני יוצא ממנו זה בבחינת "מגלה עמוקות מני חשך", ענין גדול מאד, זכות גדולה לחתן ולכלה לחשוב על הצדיקים שהם ראשי המשפחה, כמבואר קצת בספר הזכרונות – כמה ש"זה אלי ואנוהו", כנראה אחרי זה אפשר לזכור יותר טוב סבא וסבתא וכו'). אחרי שמולידים ילדים גם אבא ואמא נעשים סבא וסבתא לילדיך – אז אפשר שוב לחדש איתם את הקשר. קוראים למחבר חיים קיצע. קשור ל"כל החיים יודוך סלה". היה אב"ד באירשא – בזמן אדה"ז ואדהאמ"צ ותחלת נשיאות הצ"צ. זה ספר בנגלה, אך בתחלה יש קצת אגדתא ופרשת שבוע. כדרכנו, מסתכלים מה כותב בבראשית. כותב בצורה של לומדות – צריך לקרוא בפנים – על הפסוק אחרי החטא "האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ". מביא מהמדרש שאדה"ר היה כפוי טובה – שה' ברא את חוה להיות עזר, עשה לאדה"ר הטובה הכי גדולה בעולם שנתן לו אשה, והוא כפוי טובה ואומר "האשה אשר נתת עמדי" (מסביר שחז"ל לומדים מהפשט, שהרי "אשר נתת עמדי" זה יתור לשון – זה להאשים את ה', תכלית כפיות טובה, לא רק שלא מודה לה' על האשה אלא שמאשים אותו). זה משהו מאד חשוב לפרק בעבודת ה' – שרגשי אשמה בלתי מתוקנים גורמים בסוף להאשים את ה', אדה"ר הראשון שמאשים את ה', וזה נקרא כפיות טובה. לפי זה אפשר לומר שכל חטא אדה"ר זה פגם במדת ההוד – שמהרגע הראשון לא העריך מה שה' עשה לו (יש דברי אוה"ח ששרש החטא שלא היתה תקשורת – יתכן שיש קשר). שרש החטא שהאדם אטום – לא יודע להעריך מה שנותנים לו. ממילא תיקון החטא, תיקון כל חיי הנישואין, לא להיות כפוי טובה. בדרך מליצה, מי שעדיין יש לו פגם של "כפוי טובה" זקוק עדיין לעבודת האתכפיא, ומי שכבר נגמל מכפיות טובה – זה כבר בחינת אתהפכא.

ה"אוצר חיים" מקשה קושיא פשוטה – ה' מאשים אותו ובדרך הטבע כשמאשימים אותך אתה מצטדק (כתוב בספרים שאם היה מרים ידים ואומר חטאתי לה', הכל היה מתוקן – כאן לא מזכיר זאת), והצטדקות שלו "האשה אשר נתת עמדי" (אומר שלמד איזה "מיגו" בעניני מעילה, שלכן "ואוכל" – אני יכול לאכול הלאה). אחרי כל הדברים האלה אומר – כלימוד זכות על אדה"ר, הכל בסוד "נורא עלילה על בני אדם" – שהסיבה האמיתית שהיה כפוי טובה, שבג"ע מקדם לפני החטא הארץ הוציאה גלוסקאות וכו' (הכל יצא מושלם), ויש גמרא שר"י שאל אליהו הנביא מה זה "עזר כנגדו" ואליהו הנביא אמר לו שאדם מביא הביתה חיטין והיא אופה, מביא צמר והיא תופרת וכו' (זה הפשט – פלא שצריך לכך אליהו הנביא), אך בג"ע מקדם לא היה כך כי הכל יצא מושלם – לא צריך אותה בשביל לאכול ולבשל – ולכן לא הרגיש את ה"עזר". לא כותב כאן שהתירוץ על פי פשט שהעזרה – אם לא בשביל לבשל וכו' – זה בשביל "פרו ורבו", שהיא מוסרת נפשה על זה יותר ממנו (אם כי לא מצווה). לזה אדה"ר לא שם לב, אך אפשר לומר שאכן בג"ע מקדם הלידה היתה מידית – לא ראו כל כך מאמץ. לא העריך אותה – בג"ע הכל מושלם. לכן היה צריך להתגרש מג"ע – הכל בתכנית על של הקב"ה – למקום ששם לא הכל מוכן, ומפרש לפי זה (ווארט מאד יפה) למה הארץ התקללה רק אחרי חטא אדה"ר. מביא מספרים שבתוך ג"ע הארץ לא חטאה – כן הוציאה "עץ פרי", שטעם עצו ופריו שוה – ורק מחוץ לג"ע חטאה, לרצון ה', כדי שכשהאדם יתגרש לשם יהיה "בזעת אפך תאכל לחם" וירגיש טוב טוב עזרת האשה.

עד כאן – עם הוספות – המהלך שלו.

והתוספת: כתוב "אעשה לו עזר כנגדו" ואנו מסבירים שזה שלוש דרגות – לו-עזר-כנגדו. היות שמברכים חתן וכלה "כשמחך יצירך בגן עדן מקדם" – שמאחלים להם חיי גן עדן – לפי זה מברכים אותם שיגיעו למצב שהאשה לא צריכה לעבוד. להביא ילדים צריכה – וגם זה יתכן שיהיה "הרה ויולדת יחדיו". יוצא מכאן שלאחל לזוג חיי גן עדן זה לשחרר את האשה מכל עבודה – שהכל מוכן ומזומן. לפי רבי מאיר עץ הדעת חטה היתה, והחטה היתה מתמרת ועולה לגובה ארז – הכל היה באופן ניסי לגמרי. במשנה כתוב שאם האשה בטלה זה לא טוב – בטלה מביאה לידי שעמום וכו'. חייבת לארוג או לשות משהו כדי שלא תשתעמם. בדורנו אנו מה שהרבי רוצה – שחרור האשה. שהארץ מוציאה גלוסקאות – שאפשר להזמין הכל מהחנות. מה האשה צריכה לעשות? מבצעים. היא אשה משוחררת להיות שליחה של הרבי ולעשות מבצעים – בדיוק כמו האיש. המצב הזה, שהיא משוחררת מלהיות עזר, זה "לו". אם באמת זוכים לחיי גן עדן – על ידי העלאת חיי הגלות לחיי גאולה, חיי ג"ע ויותר מזה – אז ממילא כל חייה, אם זה שיש לה ילדים ובית והכל, יש הרבה מאד זמן ומוחין להפיץ אור. איזה שליחות היתה בג"ע? – ורואים שאדה"ר עשה קצת שליחות, אך היה שליח קצת עצלן, כי בשעת החטא הלך לישון או לטייל, אך כשנוצר עשה שליחות – קרא לכל הבהמות והחיות "בואו נשתחוה ונכרעה לפני הוי' עושנו". לא היו לו אנשים – אך היה כל הטבע, ותפקידו היה להחדיר מודעות של אלקות בתוך הטבע (כמו שר"א מהומיל מסביר הכי טוב). במדה מסוימת חוה, אם כל חי, יותר קרובה לטבע ועוד יותר מסוגלת להחדיר תודעה ומודעות של אלקות בתוך הטבע. אפשר לומר שאדם מחדיר בדרך של צווי – "בואו נשתחוה" – והיא עושה זאת מבפנים, בהשפעה פנימית לגמרי, ממטה למעלה, שעל ידי שמתחברת אל הטבע כל הטבע מתחיל לדעת את ה' ולהגיע לגדלות מוחין. זה היה שליחותם בג"ע, ואם היו עושים זאת ג"ע היה לאט לאט מתפשט וכובש כל העולם שחוצה לו – ע"ד "עתידה א"י שתתפשט בכל הארצות" – עד ל"ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד". אחרי שחטאו כבר לא עובד מבפנים – צריך ללכת החוצה, למקום חטא הארץ, וכבר אין מהמוכן. אז מתגלה ה"עזר".

לפי זה אמירת ה' "אעשה לו עזר כנגדו" מדברת על שלושה זמנים: הזמן הראשון, בג"ע – זה "לו" לגמרי (לו צדיקים), שלא צריך לעזור בכלל, ואז יש "אתדבקות רוחא ברוחא לגמרי". ה' צופה שעוד יחטאו ויתגרשו ואז יגיעו למצב של "עזר" – האדם צריך לעבוד קשה וצריך אשה שתבשל ותתפור וכו'. זה עדיין זמן טוב – זה מחוץ לגן עדן, אך זמן טוב שיש בו שלום בית. זה עדיין זמן הבית – זמן של שלום בית. זה מחוץ לג"ע – עוד לא זמן הגאולה, אף שבית המקדש קיים, אך יחסית זמן של שלום בית. הגלות זה כבר חורבן הבית – זמן הגלות זה זמן של "כנגדו", שאין יותר שלום בית ומתחילים להלחם. באמת זה בגלל שהאיש אשם – מתנכר לאשתו (לא מרחם כמו שצריך), אז היא מתנגדת לו. באמת הרבי רוצה שנהיה בזמן הגאולה – זמן של משיח, שאף יותר מג"ע (כי ירידה צורך עליה). גם ב"לו" יש שתי דרגות – לו נגלים ו-לו נסתרים (ולכן יש עב שמות – זה החסידים והמתנגדים, כידוע באגרת הויכוח והשלום). מה שהיה בג"ע היה רק לו צדיקים נגלים – מתנגדים – ולכן לא החזיק מעמד. בזמן הגאולה כבר יהיה לו צדיקים נסתרים – החסידים – ה"אצל וסמוך" כי יודע להודות לה'. אז המצב שהכל באמת מוכן ומזומן, ורק צריך למלא את השליחות בעולם. כמובן שמולידים ילד ביחד זה עוד דמות אלקות בעולם – כמו שכתוב בראשית הטור – אז אין החדרת אלקות יותר מזה. ביחד עם זה, כל הזמן להתעסק בשליחות שלו. זה הדבקות האמיתית בין אדם וחוה. ברגע שהוא כפוי טובה אין את ה"לו" – "לו" זה מסירות מוחלטת ואמיתית אחד לשני, ולא היה את זה. אם כן יש שלושה זמנים – זמן הגאולה, זמן הבית, זמן הגלות. יצחק הוא בחינת לע"ל – "כי אתה אבינו" – ובו כתיב "ויעתר יצחק להוי' נכח רבקה אשתו". ר"א אבולעפיה אומר ש"בראשית" זה "שלשה דברים יחד". זמן הגלות זמן הבית זמן הגאולה = בראשית ברא אלהים. ידוע ש"עזר כנגדו" = י"פ לו (= שכם = חלק אלוה). בתוך ה"לו" האמיתי הכנגדו הוא למעליותא – שעושה מולו – כך גם יש בחינה של "עזר" שחלק מה"לו", וזה ה"פרו ורבו" (הרבי רש"ב מסביר בא'עת"ר שלכן דימוי איש ואשה – ולא סתם משפיע ומקבל – כי שם לגמרי מתכללים ונעשים שני משפיעים). לפי זה עזר כנגדו זה התגלות כל העשר ספירות שיש בלו.

מודה אני לפניך = אשה. זה ה"איהי אמונה". אשה = ג"פ אמונה (ממוצע כל אות, וכן ממוצע כל מלה ב"מודה אני לפניך"). לכאורה אומרים אני מודה לך, ולא לפניך – מה הפשט? לא חושב שהרבי מתייחס לכך ב"ענינה של תורת החסידות". או שנאמר שזה כמו "לפני הוי' תטהרו" – שרוצה להדגיש שעולה למדרגה החמישית, "לפני הוי'". או – בעצם אותו דבר, אך טפה יותר – שלומר תודה רבה זה בכל זאת על דבר שאני מבין, שעשית לי טובה, אך כאשר רוצים שיכלול גם פירוש של הודאה למעלה מטו"ד (שזה באמת אמונה פשוטה) צריך לומר "לפניך", לפנימיות העצמות שלא מושג. כדי לעלות לכתר, לפלא, התודה חייבת לכלול את ההודאה – את האמונה הפשוטה.

מודה = כלה. מודה אני לפניך = אשה. לפניך = צלע (משולש של חוה). מודה אני = חן חן (ממוצע).

המבנה הזה מבנה כללי – שיש בחינה בשער ה-נ שכולל מט ויש בחינה שלמעלה מ-מט. על דרך פנימיות הכתר וחיצוניות הכתר – חיצוניות זה ראשית השתלשלות של מה שיורד ממנו, ופנימיות כולל כל המדרגות כפי שבתוכו. כך יש לו-עזר-כנגדו כזמנים יורדים, ויש הרצוי – שלו-עזר-כנגדו הכל אחד. זה הלו העליון והלו התחתון. בלשון רבי איזיק זה אין (מקומי, תחלת תהליך) ואפס (שלא מקומי וחובק הכל). ה' אומר שניהם יחד – שאם תזכו הכל יהיה "לו-עזר-כנגדו" יחד, ואם לא אז תהיה התדרדרות של שלושה זמנים.

1

הנחה – לא מוגה