שיעור שבועי פרשת וישלח

הקדמת הזהר: "מרב אונים וגו׳" כנגד חב"ד

אמרנו שאותו פסוק בעצם פותח את הזהר, כאשר מתחילים ללמוד את ההקדמה, אבל שם לא כתובים שמות הספירות בביאור הפסוק. מתוך מה שכותב שם האריז"ל, הסמכות העליונה ביותר, מפרש ש"מרב אונים" היינו חכמה ו"אמיץ כח" בינה, וממילא כנראה ש"איש לא נעדר" בדעת – גם ג"ר, אבל לא של כח"ב אלא של חב"ד.

לכאורה בשביל להבין את המאמר לא צריכים להכנס לכך בכלל, אבל אני דוקא רוצה להכנס כי זו דוגמה יפהפיה של פירוש אותו פסוק – מהפסוקים הכי חשובים בקבלה (כמפורש ביום יום שכאשר אני אומר כל יום "שמע ישראל" צריך לכוון את תחלת הפסוק "שאו מרום עיניכם", שיש בו גם התכללות השמיעה והראיה). כתוב בזהר בפירוש ש"לכלם בשם יקרא" אין הכוונה לשם הפרטי של כל כוכב, אלא ש"לכלם בשם יקרא" היינו שם אלקים – כולם נקראים, נמשכים ונכללים, בשם אלקים, ועל כך נאמר "לכלם בשם יקרא", שם אלהים שרמוז ב"מי ברא אלה", "ברא אלהים". שיא הפסוק הוא "מרב אונים ואמיץ כח איש לא נעדר".

פירושים נוספים בתקו"ז: "מרב אונים וגו׳" – חג"ת או תפארת־יסוד־מלכות

אם מסתכלים באותו מקום בתיקוני הזהר בו הביא את הפירוש ש"מרב אונים" היינו כתר, "ואמיץ כח" חכמה, וממילא "איש לא נעדר" בינה. ממשיכים לקרוא באותו קטע בתיקוני הזהר, ורואים שהוא עצמו מפרש אחרת, בשני אופנים שונים, והרבי רש"ב לא מזכיר מכך כולם. צריך לראות אם אפשר ללמוד מכך משהו – ננסה ללמוד מזה דבר חשוב לעניננו. אחרי הפירוש שכנגד כח"ב הוא מפרש ש"מרב אונים" היינו חסד, כהנא, אברהם אבינו, "אמיץ כח" גבורה, יצחק, ו"איש לא נעדר" תפארת, יעקב. מפרש כנגד אברהם-יצחק-יעקב. אחר כך יש עוד פירוש בתיקוני הזהר, ש"מרב אונים" היינו תפארת, ו"אונים" היינו התכללות נצח והוד בתוך התפארת, הם ה"אונים" של התפארת. "אמיץ כח" יסוד ו"איש לא נעדר" מלכות – "הוי' איש מלחמה הוי' שמו".

קודם כל, יש כאן רמז יפהפה למה שכתוב בהערה בהקדמת סוד הוי' ליראיו[מו], ש"אמץ" נוטריקון "אמונת צדיקים" – יש כאן מקור (שלא ידענו) שאמיץ הוא היסוד, ה"צדיק יסוד עולם". כנראה שמי שיש לו אמונת צדיקים חזקה נעשה בעצמו "אמיץ כח".

ארבע רמות של פירוש בזהר ובתיקונים

זו דוגמה שהזהר עצמו מפרש אותו דבר בכמה דרגות, בכמה קומות. בתקוני הזהר דוקא לא מביא את פירוש הקדמת הזהר, שגם שונה, אבל רק קצת. בתקוני הזהר מפרש את ג הלשונות בכח"ב, אחר כך בחג"ת, או תפארת-יסוד-מלכות כאשר תפארת כוללת גם נו"ה. אם מצרפים גם את הקדמת ספר הזהר יש גם פירוש של חב"ד (לא כח"ב). חכמת הקבלה היא חכמת האמת. יש ודאי עוד דוגמאות, אך כרגע איני זוכר דוגמה כל כך יפה של לקיחת ביטוי ופירוש שלו ארבע פעמים, בארבע רמות שונות, כשבסוף נכללות כל הספירות כולן – כל שיעור הקומה.

שוב, הפירוש הראשון הוא כח"ב, השני חב"ד, השלישי חג"ת והרביעי תפארת-יסוד-מלכות[מז]. היות שהלשון שמפרשים ("מרב אונים ואמיץ כח איש לא נעדר") שוה "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד", אולי נפרש שארבע רמות הפירוש כאן הן גופא כנגד י-ה-ו-ה או כנגד עליות מלך המשיח – ישכיל-ירום-נשא-גבה. הדבר כל כך מצא חן בעיני שלכן אני מקדיש לו כמה דקות.

מספר דינאמי – "אין מספר" בחכמה שלמעלה מ"אין חקר" בבינה

יש פסוק שמביא כאן במאמר, "לתבונתו אין מספר" – פסוק בתהלים. יש עוד פסוק בישעיהו בו כתוב "אין חקר לתבונתו". אם כן, באותה "לתבונתו" יש שתי בחינות (אין עוד "לתבונתו" בתנ"ך) – לא כותב עליהן במאמר. מביא את "לתבונתו אין מספר" כי מענין אותו המספר שאינו מספר.

הזכרנו שבוע שעבר שמאד מענין שאותו פסוק מתחיל ב"גדול אדונינו ורב כח", הכי מספר ("ורב כח" עולה רלו אלפי רבבות פרסאות כו'), "שיעור קומה של יוצר בראשית", וההמשך של "אין מספר" מתרץ את הענין, שמדובר במספר דינאמי ולא סטאטי.

מה ההבדל בין "אין מספר" ל"אין חקר"? יש גם שינוי מה בא קודם – "לתבונתו אין מספר" לעומת "אין חקר לתבונתו"[מח]. חקר היינו חקירה, פעולה שכלית. מספר איני יודע מהו בדיוק. הוא אומר שבתוך המספר-אין-מספר מאיר כח הסופר את המספר. מה שמאפיין את המספר שאינו מספר – שמאיר בתוכו הסופר. בתחלת ספר יצירה כתוב שהעולם נברא בשלשה ספרים – בסופר, בספר וספור. הסופר היינו החכמה – זו הגרסא תמיד בחב"ד. סופר חכמה, ספר בינה וספור דעת. גם ה"אין מספר" הוא שכל, אבל משהו אחר. "חקר" היינו בינה – לחקור בשכל. בתחלה לא הייתי מזהה ש"מספר" הוא שכל, אבל זה שכל יותר מופשט – שכל של סופר.

"איה סופר את המגדלים"

פסוק שמוסבר בחסידות, שקצת פלא שלא מביא במאמר – "לבך יהגה אימה איה סֹפר איה שֹקל איה ספר את המגדלים". הסופר הוא בחינת "איה", שאלת הכתר. מצד אחד אמרנו שהחכמה היא הסופר, אבל יש בכך גם "איה סופר" – שאלת הכתר. כתוב ש"איה" כמו "אין", "החכמה מאין תמצא", שה-א כתר, ה-י חכמה ו-ה בינה, או ב"אין" ה-ן בינה, נ שערי בינה – כח"ב. מלמד שהמספר-אין-מספר – נושא המאמר – הוא ג"ר בבחינת כח"ב.

החידוש שרוצים לומר שחכמה ובינה הן שתי תפיסות של כל הג"ר, כל המוחין. מה מיוחד כשאני אומר שהמוחין מתחילים מהכתר, ובעצם החכמה והבינה כלולים בכתר, כמו בסוד "איה סופר איה שוקל איה סופר את המגדלים" (ג"פ איה כנגד התכללות הכח"ב זב"ז)? שמופשט לגמרי, ולכן לא סטאטי בכלל. לחקור שייך לבינה, ולכן בסוף נותן קצבה. לומר חב"ד, בלי כתר, היינו תפיסת כל המוחין כחקר, חקירה. לתפוס את הכל כמספר זה משהו אחר. מצד אחד נשמע פחות מ"חקר", שיש יותר שכל ב"חקר", אבל מצד שני "מספר" הרבה יותר מופשט. "איה סופר איה שוקל איה סופר את המגדלים" – התכלית של ספירה היא לספור דבר שכל הזמן גדל, דינאמי. לכן "לבך יהגה אימה" – כמו יחוד יראה-נורא, לא התבוננות של בינה אלא "אימה", שהיא יראה עילאה של אבא, הכל חכמה (בחינת תפלין דר"ת ותלמוד ירושלמי).

ארבעת הפירושים בסוד הוי'

הווארט הוא שבבטוי "מרב אונים ואמיץ כח איש לא נעדר", תפיסת ג הלשונות ככח"ב היא בסוד "איה". בשניהם יש תבונה, רק שתבונת כח"ב היא "לתבונתו אין מספר" ואילו תבונת חב"ד היא "אין חקר לתבונתו". ה-י של שם הוי' שכעת בונים הוא הפירוש שמביא כאן בתחלת המאמר מתקוני הזהר, ש"מרב אונים" כתר, "אמיץ כח" חכמה ו"איש לא נעדר" בינה. הפירוש שהאריז"ל מסביר בתחלת הקדמת ספר הזהר מתאים לבינה, ה עילאה של שם הוי' – שייך לזהר שכולו "זיהרא דאמא עילאה", מתאים שיתחיל בכך. סוד, אבל יחסית ממוחין דאמא. אחר כך הפירוש הבא בתקוני הזהר, כנגד חג"ת, הוא כנגד ה-ו של שם הוי' – כך ה-ו תופס את הכל. כל הווארט שכל אות, כל דרגה, היא דרגת מודעות איך תופסים אותו הדבר, אותו פסוק. כאן פשוט מאד שה-ו, שהיא בעיקר מדות, תופסת כך "רב אונים ואמיץ כח איש לא נעדר" כנגד עיקרי המדות חג"ת (שכנגד שלשת האבות). איך אני מצייר לעצמי "רב אונים ואמיץ כח"? מי שהוא שכלי מצייר כאונים וכח של שכל – על דרך "כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה", שהבעש"ט מפרש על כח-מה שלך. מי שיותר רגשי מפרש "רב אונים ואמיץ כח" על מדות. יש מישהו יותר מעשי, איש מעשי לגמרי – ה תתאה של שם הוי' – ולו שייך הפירוש האחרון, ש"רב אונים" בתפארת, "אמיץ כח" ביסוד ו"איש לא נעדר" במלכות. ולסיכום:

י	כתר-חכמה-בינה
ה	חכמה-בינה-דעת
ו	חסד-גבורה-תפארת
ה	תפארת (כולל נו"ה)-יסוד-מלכות

החידוש לגבי מספר היה שהוא בעצם מוחין דאבא, כמו תפלין של רבינו תם (ותלמוד ירושלמי) – המספר העליון, "את שדרכו למנות", אותו רוצה כאן. מספר האורות הוא מוחין דאבא, לכן מביא דוקא את הפירוש הראשון. הוא יודע גם את הקדמת הזהר וגם את המשך התקו"ז שמפרש אחרת, אבל רוצה דוקא את הפירוש ש"מרב אונים" בכתר, "אמיץ כח" בחכמה ו"איש לא נעדר" בבינה.

שינוי ערכים ממאמר למאמר

מי שרוצה להבין יותר טוב יסתכל ב"פלח הרמון", במאמר השלישי של בראשית – מאמר מופלא על פי הפסוק בהקדמת ספר הזהר, ששם כותב בפירוש ש"מרב אונים" בחכמה ו"אמיץ כח" בבינה – לא סתם חכמה ובינה, אלא באור-אין-סוף – ו"איש לא נעדר" היינו "עולם המלבוש" בו "שער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל", ואת השיעור עושות החו"ב שבעצמיות אור א"ס ב"ה עליהן נאמר "מרב אונים ואמיץ כח איש לא נעדר". "המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא" היינו ההוצאה מהכח (ממה ששער בעצמו בכח וכו') אל הפועל, מ"עולם המלבוש" שלפני הצמצום ל"נקודת הרשימו" שלאחר הצמצום.

בסיכום השיעור שעבר הוספנו שיש פירוש 'מוזר' במאמר לרשימו ביחס למלבוש (שמשום מה חוזרת ט"ס – מלביש), שכותב ש"נקודת הרשימו" היא לפני "עולם המלבוש", נגד כל המוסכמות של ספרי הקבלה. תמיד "נקודת הרשימו" היא לאחר הצמצום הראשון, שה"מלבוש" לפניו. כאן כותב שיש "נקודת רשימו", ואחר כך מלבוש וצמצום וקו. זה בסדר, כי היה צמצום גם לפני המלבוש – לא הצמצום של עץ חיים – וממילא יש גם רשימו, אך זה חידוש מופלא ביחס לאיך שלומדים תמיד. זו דוגמה לכך שכל פעם צריכים לבדוק את הערכים – לא פשוט בכלל.

הכרת הערכים ב'מאמרי חובה' של רבי הלל מפאריטש

מי שרוצה שהכי תסתדרנה לו בראש כל המדרגות בפשטות – צריכים הרבה סבלנות ללמוד דברים ארוכים – אצל רבי הלל הכל מסודר למופת, בונה הכל על פי החסידות של אדמו"ר האמצעי, בעל הגאולה של היום. מסדר את כל המדרגות, הרבה יותר מכולם, הרבה יותר אפילו מרבי אייזיק – צריך ללמוד ולהבין טוב.

מה נוגע לנו כרגע? ש"המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא" היינו הוצאה מהכח שלפני הצמצום לפועל שאחרי הצמצום. ה' שער בעצמו הכל בכח, ואחרי הצמצום מתחיל להיות בפועל. מוציאים באמצעות המספר. במאמר שלנו מסביר באריכות שהמספר הוא גם השגחה – שבעצם מהוה את הדבר. "המוציא במספר צבאם" מהכח אל הפועל. "לכלם בשם יקרא" – בשם אלקים, כמו שכתוב בזהר – הכוונה שכאשר מוציאים מהכח אל הפועל הכל נכנס ל"נקודת הרשימו", שם אלקים שאחר הצמצום. הכל נמצא ב"נקודת הרשימו", ורק אחר כך ה"אלהים" מתחלק ל"מי ברא אלה" בסוד "פלג אלהים". ה"מי" היינו המחשבה הקדומה דא"ק וה"אלה" היינו המדות (ו"ק) דא"ק שמהן השתלשלות המדות דאבי"ע. לפני כן, ב"נקודת הרשימו", הכל נמצא כאחד ממש, על דרך "אור וחשך משתמשים בערבוביא". אחר כך יש "פלג אלהים", לחלק את שם אלהים למי-אלה. "מי" היינו בינה דא"ק – מחשבה הקדומה דא"ק – שם כולם נסקרים בסקירה אחת, אבל לא שהם אחד ממש, ו"אלה" הן המדות דא"ק. מאמר חובה לכל תלמיד חדש ללמוד את ד"ה "בראשית" השלישי בפלה"ר, וגם את הד"ה שאחריו – עוד יותר קצר ממנו – קשור למאמר שלנו.

נתבונן בעוד שתי נקודות במאמר:

ה. חלוקי אופנים בהשגחה

השגחה משם אלקים והשגחה משם הוי'

בפרק הראשון של המאמר הוא מדבר על מספר וסופר, דהיינו השגחה, ואומר שמספר האורות הוא השגחה של שם הוי' ואילו מספר הכלים הוא השגחה של שם אלקים. כלומר, "את שדרכו למנות" היינו השגחה של שם הוי' ו"כל שדרכו למנות" השגחה של שם אלקים. הוא אומר שהשגחה של שם אלקים היא "וברכך הוי' אלהיך בכל אשר תעשה" – אני צריך לעשות כלי וה' משגיח וממשיך את הברכה, הפרנסה. בהשגחה של שם הוי' הוא מביא שתי מדרגות. הראשונה – שיש כלי, אבל הוא כלי דק ולא מסתיר. ב"וברכך הוי' אלהיך בכל אשר תעשה" אני פותח עסק, עושה כלי, ומספיק שקוע בו – לא יותר מדי, אבל מספיק – שהכלי מסתיר את ההשגחה האלקית. אני קם בבקר, יוצא לעבודה, לא משקיע את כל כולי בכך, אבל כמנהג העולם – העסק מסתיר על האלקות. יש השגחה, אבל היא בהעלם והסתר – השגחה של שם אלקים, מספר של העולם הזה.

בהמשך הוא אומר שהמספר של העולם הזה הוא המספר התחתון, שמגביל, והמספר העליון הוא מספר של העולם הבא. היות שכמה פעמים מוסבר אצלנו על פי הנאמר בזהר שהעולם הזה הוא תפלין דרש"י והעולם הבא תפלין דר"ת, שוב מתאים לכך שהמספר העליון הוא מוחין דאבא – "אין מספר" (תפלין דרש"י הם "אין חקר לתבונתו", מוחין דתלמוד בבלי). יש שאני עושה משהו, אבל הכלי כל כך דק שאני רואה שהכל השגחה – השגחה של שם הוי', אבל בדרגה נמוכה, שבכל אופן מתלבשת באיזה כלי, רק שהכלי לא מסתיר. עיקר ההשגחה של שם הוי' – ווארט מאד חשוב – היא השגחה של גאולה. מה שהיה במצרים, "ושמי הוי' לא נודעתי", הוא שה' גאל אותנו (מאד קשור לנושא של ארץ ישראל, השבועות והמדינה, כמו שדברנו קודם – איך רואים זאת). גאולה של עם ישראל היא השגחה של שם הוי' בדרגה העליונה.

השגחה של גאולה והשגחה של פרנסה – נסתר ונגלה

יוצא ווארט נחמד במאמר, שאיני זוכר ממקום אחר, שיש השגחה של גאולה לעומת השגחה של פרנסה. בחיי היהודי – גם הפרט וגם הכלל – יש איך שה' משגיח עלי בפרנסה, כל החיים, ויש השגחה שהייתי בצרה גדולה מאד, הפרט וכל שכן הכלל, וה' גאל אותי. יוצא מהמאמר שהשגחה של גאולה שייכת ל-יה, "הנסתרֹת להוי' אלהינו", ואילו השגחה של פרנסה שייכת ל-וה. נעשה י-ה-ו-ה מאד יפה שיוצא מהמאמר: השגחה של אלהים, שהכלי מעלים על האור, היא ה תתאה. השגחה שהיא עדיין נוגעת לענין פרנסה, אבל הכלי דק ולא מעלים על האור, היא ה-ו – שניהם "והנגלֹת לנו ולבנינו", לתת לנו לחם לאכול ובגד ללבוש. הדבר הראשון שאני לומד כאן הוא שהגאולה היא יה, מוחין (וכמו שכתוב בכוונות האריז"ל להגדה של פסח – "ויוציאנו הוי' אלהינו וגו'" – "הוי' אלהינו" היינו מוחין יה, אבא ואמא), לגלות סודות. גם בתורה יש נגלה ונסתר – כנראה שללמוד גמרא סגולה לפרנסה וללמוד חסידות סגולה לגאולה. לכן כל אלה שרוצים גאולה לומדים קבלה. מי שאין לו קשר לקבלה גם אין לו קשר לגאולה[מט], כי גילוי אלקות של גאולה הוא השגחה מ-יה.

ארבע דרגות השגחה בסוד הוי'

אבל יש לנו כאן רק שלש מדרגות, וצריך ארבע. ב-וה הוא מסביר שתי בחינות, אבל מה לגבי ה-יה? הוא מביא פסוק אחד, כאילו מקשה, אבל מתוך התירוץ יוצאת ה עילאה. הוא אומר שלפני גאולת מצרים כתוב "וידע אלהים", אבל לכאורה הכל שייך ל"ושמי הוי'"?! הוא אומר שיש גם "אלהים" של גאולה, דעת – "וידע אלהים" – והוא נועד ל"נגֹף ורפוא". בשביל שיהיה שכר ועונש בגאולה גופא – לא רק גילוי אור פשוט, אלא איזו מדידה בגאולה שעושה "'נגף' למצרים ו'רפוא' לישראל", צריכים את שם אלקים. בתוך הגאולה יש שכר וענש.

אם כן, גם בגאולה יש שתי בחינות. בכל חלק של י-ה-ו-ה יש הוי'-אלקים – הוי'-אלקים-הוי'-אלקים[נ]. אלקים הוא שם הדין, תוך כדי הגאולה יש "'נגף' למצרים ו'רפוא' לישראל". לכאורה הגאולה היא הדבר הכי 'נחמד' (מצד החסדים, אהבה האב לגאול את בניו), אבל יש בה דין – שם אלקים של הגאולה, שבמבנה שלנו היינו ה עילאה שם סוד הוי' של ההשגחה.

יש הרבה י-ה-ו-ה של נסים, במיוחד במאמרים של הרבי – דרגות שונות של נסים, לפי ההתלבשות בטבע – אבל כאן יוצא משהו מאד נחמד שאיני זוכר שראינו ועשינו פעם. יוצא ש"והנגלֹת" הן שתי דרגות של השגחת פרנסה, הוי' ואלקים, ו-יה הן שתי דרגות של השגחת גאולה, הוי' ואלקים. עצם ההבנה שהשגחת גאולה שונה מהשגחת פרנסה חשובה מאד, וכאן יוצא שבכל אחד יש את הזכר-הוי' ואת הנקבה-אלקים. "וידע אלהים" היינו הבינה כאן – "אם אין דעת אין בינה" – הנוקבא של הנסתרות, של השגחת הגאולה. ולסיכום:

י	השגחת גאולה משם הוי' – עצם הגאולה
ה	השגחת גאולה משם אלקים – "נגף ורפוא"
ו	השגחת פרנסה משם הוי' – כלי דק שאינו מסתיר
ה	השגחת פרנסה משם אלקים – התלבשות בכלי טבעי

"נגף ורפוא" ביחס לעצם הגאולה והיחס בין רפואה טבעית לרפואת גאולה

[זה מבאר את היחס בין נר לאור הבקר?] אפשר באמת לומר שבגאולה העתידה לא יהיה צורך בדרגת "וידע אלהים" (ואז יתפרש "נגף ורפוא" כפשוטו שגם מצרים מתרפא על ידי שהוא מודה לה' ולתורתו). [מה ההבדל בין עצם הגאולה ל"רפוא לישראל"?]. בתוך הגאולה יהודי מתרפא, אבל זה לואי. אם נאמר שאלה אבא ואמא, כתוב שגבורות דאבא נעשו חסדים דאמא – "אחליפו דוכתייהו". יש קשר. ה"רפוא" היינו החסדים דאמא וה"נגף" גבורות דאמא, ועצם הגאולה היא אבא – יש ודאי נגיעה מסוימת בין החסדים דאמא לאבא, אפילו חילוף הגבורות דאבא בחסדים דאמא. "רפוא" הוא שאנחנו יוצאים בריאים (החל מלהיות בריאים, חזקים ושמחים באמונה שלנו – "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו"). אם רק היה מבריא אותנו, בלי גאולה, זו היתה רק השגחה של פרנסה. פרנסה כוללת את כל הבני-חיי-מזוני – כל מה שאדם צריך בעולם הזה. אם אדם היה חולה ומתרפא – זו ודאי בהשגחה פרטית מאת השי"ת. אם מתרפא על ידי הרבה תרופות וטיפולים זו השגחה שמסתירה על הנס, ואם מתרפא ממשהו פשוט מאד – שהצדיק נותן לך מים לשתות, או משהו כזה – זה בחינת ה-ו של שם הוי'. באמא ה"רפוא לישראל" הוא חלק מהגאולה, תהליך שחייב לקרות, שעם ישראל מתרפא רוחנית וגשמית. אבל עצם הגאולה, מה שעד עתה עבד לא יכול לברוח ממצרים וה' הוציא אותנו משמה, הוא לא הרפואה – זו גאולה נטו.

ו. פירושים בסדר התפילה

"הוא קים ושמו קים וכסאו נכון"

אחרון אחרון חביב: יש במאמר פירוש על חלק מסדר התפלה (כל פעם שהרבי מביא פירושי תפלה כדאי להתבונן בהם ביותר, על מנת לכוון אותם בתפלה בעזה"י), שאנחנו ננסה לפתח.

הוא רק מביא את שלשת הביטויים "הוא קים ושמו קים וכסאו נכון". קודם הוא אומר ש"הוא קים" היינו האורות, וממילא "את שדרכו למנות", "ושמו קים" הכלים, "כל שדרכו למנות". אחר כך אומר שאפשר לפרש יותר לעומק – דוגמה פשוטה שהוא עצמו משנה את הערכים – ש"הוא קים" העצמות, "שמו קים" האורות ו"כסאו נכון" הכלים. איפה כתוב הבטוי? המשפט הבא אחרי "אמת ויציב" בברכות ק"ש בבקר. אומרים "אמת ויציב" – כל טו הווין, טו יסודות (נקודות התקשרות, כולן בקו האמצעי של עץ החיים ושל גוף האדם[נא]). אחר כך אומרים "אמת אלהי עולם מלכנו", וממשיכים "צור יעקב מגן ישענו לדר ודר הוא קים ושמו קים וכסאו נכון ומלכותו ואמונתו לעד קימת". יש שמשמיטים את המלה "ואמונתו", ויש סדורים – גם בחב"ד – שהמלה הזו בסוגרים. בכל אופן, מנהג חב"ד כן לומר "ואמונתו", וכך גם ברוב הנוסחאות.

הוא מפרש בקיצור נמרץ רק את ג המדרגות "הוא קים ושמו קים וכסאו נכון", ולא את שאר המשפט. אם יש חלק ממשהו, רצוי לפרש את הכל. מה שלכאורה קשה, אם אומר ש"וכסאו נכון" היינו הכלים, יש שלשה דברים שלכאורה זהים לפי ערכי הקבלה – "וכסאו... ומלכותו ואמונתו". באמת גם "שמו" שייך למלכות. "הוא קים" בכתר או בבינה (בסוד "ועבד הלוי הוא" כמבואר בדא"ח), נסתר. אבל שמו-כסאו-מלכותו-אמונתו, בשביל התלמיד המתחיל בקבלה, הכל נשמע אותו דבר (אותו ערך) – הכל מלכות, אז מה הרווחנו כאן? בפירוש השני שלו הוא אומר ש"שמו" היינו אורות ו"כסאו" כלים. אם "כסאו" כלים, מה לגבי "מלכותו ואמונתו" שלא מזכיר כלל? מה עם "צור יעקב מגן ישענו לדר ודר" שלפני כן, ועם המשפט הנוסף לפני כן, "אמת אלהי עולם מלכנו"?

שלש בחינות "צור" (הקודמות ל"מגן ישענו") בתפלות כל יום

אני מדגיש כי לפני כמה שבועות[נב] הזכיר עוד קטע בתפלה, בברכת יוצר, שמאד דומה – "אלהי עולם ברחמיך הרבים רחם עלינו אדון עזנו צור משגבנו מגן ישענו משגב בעדנו" – ופרש אותו באריכות. שניהם מתחילים מ"אלהי עולם". שם כתוב "אלהי עולם ברחמיך הרבים רחם עלינו" וכאן "אמת אלהי עולם מלכנו". שם כתוב אחרי "רחם עלינו" – "אדון עזנו צור משגבנו מגן ישענו". מה ששוה לגמרי הוא הבטוי "מגן ישענו", שכתוב גם כאן, אבל במקום "צור משגבנו" כתוב כאן "צור יעקב". לא רק פעמיים, אלא שלש פעמים בסדר התפלה – שלש שהן חמש, כי על הפעם השלישית חוזרים ג"פ ביום, בכל תפלת שמו"ע – אומרים "מגן ישענו" (הבטוי הכי רווח בתפלה בלשונות אלה). אומרים "מגן ישענו" בברכת יוצר, באמת ויציב, וגם ב"מודים אנחנו לך" – שם אומרים קודם "צור חיינו".

יש כאן פלא של התפלה, שלא ראיתי שמישהו מציין, אבל ממש פלא – שלש פעמים (שהן חמש, שלש רק בשחרית) אומרים "מגן ישענו", וכל פעם כתוב קודם "צור", כל פעם "צור" אחר. פעם ראשונה "צור משגבנו מגן ישענו", בשניה "צור יעקב מגן ישענו" ובפעם השלישית "צור חיינו מגן ישענו" – תופעה יפהפיה, ממש פנינה. הצד השוה הוא "מגן ישענו", בגימטריא תענוג, בגימטריא עולם המלבוש, 23 (חיה-חדוה-זיו) ברבוע, מהמספרים הכי אהובים אצלנו, משהו מושלם. צור – שמופיע כל פעם קודם – עולה ח"פ 37, בן הזוג של 23.

צריך להבין את הקשר, שכל "מגן" צריך קודם "צור" – כל מגן הוא ישועה, "מגן ישענו", וכדי להגיע אליו צריך "צור". יש שלשה צורים – "צור משגבנו", "צור יעקב", "צור חיינו". אמרנו ש-משגב עולה משה, אז "צור משגבנו" שייך למשה ("ושמתיך בנקרת הצור"), "צור יעקב" שייך ליעקב כפשוט (הנקרא גם ישראל, היינו "צור ישראל", לשון מקרא), ו"צור חיינו" שייך לחנוך לפי הגימטריא. סוד של דת"י, הקו האמצעי – משה בדעת, יעקב בתפארת ו"חיינו" היינו ה"צדיק חי" ביסוד. חנוך שייך ליסוד. אחרי כל אחד משלשת ה"צורים" יש "מגן ישענו"[נג].

ביאור לשונות תפלת "אלהי עולם מלכנו וכו'"

נחזור למקום שלנו: מתחיל "אלהי עולם מלכנו". ב"אלהי עולם ברחמיך הרבים רחם עלינו" הרבי רש"ב הסביר ש"אלהי עולם" הוא כמו "בורא עולם", שקאי על העצמות ממש, ה' בעצמו שאי אפשר לומר עליו משהו חוץ מכך שבורא את העולם. אחר כך הסביר ש"ברחמיך רבים" היינו אור פשוט, "רחם עלינו" הרצון שלמעלה מע"ס הגנוזות, "אדון עזנו" כנגד ע"ס הגנוזות ואחר כך בי"ע הכלליים[נד]. אחר כך יש לו פירוש שני (המשקף את הפירוש הראשון) – הכל במלכות דאצילות. בכל אופן, הסביר "אלהי עולם" על העצמות. כאן מ"אלהי עולם" קופץ ל"מלכנו" – צריך לומר שהיינו מלכות דאין-סוף, סתם אור-אין-סוף הנקרא "טהירו עילאה", עליו נאמר "בריש הורמנותא דמלכא גליף גליפו בטהירו עילאה", "ברוך שאמר והיה העולם" כפי שהסביר לעיל.

שוב, מ"אלהי עולם" קופץ ל"מלכנו", ואחר כך "צור יעקב מגן ישענו". כאן נסתמך על הגימטריא, ש"מגן ישענו" היינו עולם המלבוש (לא כפי שמסביר שם). מה יש בין "טהירו עילאה" ל"גליף גליפו"? רבי הלל מסביר שיש ב"גליף גליפו" שתי מדרגות – החוקק ("גליף") והנחקק ("גליפו"). "מלכנו" היינו טהירו עילאה, ה"צור" הוא הכח של ה"גליף", הכח החוקק את ה"גליפו", הצור-הצייר שגולף בטהירו עילאה (וכמו שדרשו חז"ל "'אין צור כאלהינו' – אין צייר כאלהינו" וכן "כי ביה הוי' צור עולמים" שצר צורה בתוך צורה, עולם פנימי, נשמה, בתוך עולם חיצוני, גוף). אחר כך "מגן ישענו" הוא עולם המלבוש, ה"גליפו"[נה], מה שלאורך כל ההמשך כאן מכנה עשר ספירות הגנוזות במאצילן. אחר כך כתוב "לדר ודר" – הקו, אחרי הצמצום, כבר התהוות הזמן. לפני הצמצום אין זמן. "לדר ודר" היינו המשכה מלמעלה מן הזמן, מלפני הצמצום, לראשית התהוות הזמן, עדיין רק בבחינת "סדר זמנים" לא זמן ממש, שם הכל נכלל בנקודה אחת הכוללת את כל הדורות כאחד, "דר ודר". אחר כך "קרא הדרות מראש", מראש א"ק, כמבואר בדא"ח. נמצא ש"מגן ישענו" הוא עדיין לפני הזמן, אבל אחר כך יש "לדר ודר", ואחר כך "הוא קים" שנפרש על א"ק, הדבר-פרצוף הראשון שמלביש את הקו, הכתר הכללי. "שמו קים" נפרש על אצילות שהוא נקרא "רזא דשמיה" בלשון הזהר (ובסוד "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו"). "וכסאו נכון" – יש עולם הכסא, עולם הבריאה. הוא-שמו-כסאו – 'בול' א"ק-אצילות-בריאה. החידוש הוא שלפי זה "מלכותו ואמונתו" צריכות להיות כנגד יצירה ועשיה.

בדרך כלל כתוב שמלכות מקננת בעשיה וו"ק ביצירה, אבל כאן הכל מלכות, כמו שאמרנו שבהשקפה ראשונה כל הלשונות הן מלכות. "שמו" – מלכות דאצילות, "כסאו" – מלכות דבריאה, ועיקר החידוש ש"מלכותו" – מלכות דיצירה, ו"אמונתו" עוד יותר חיצוני – מלכות דעשיה. יוצא שעיקר העבודה שלנו בעולם העשיה היא להאמין בה'. כמו הווארט מהבעל שם טוב, שלמצוא בעקבתא דעקבתא דמשיחא יהודי מאמין בה' יותר יקר מהבעל שם טוב בדורו.

הרבי רש"ב הביא את כל המשפט בשביל המלה "קים", שלנשמה יש קיום עצמי, לא כמו הקיום המקרי של צבא מעלה. הסוף (שלא מזכיר) הוא "לעד קימת" – הכל קים בקיום נצחי לעד. הוא עצמו אמר ש"נכון" הוא גם קיום נצחי, בלי להסביר. ההסבר האמתי הוא שבסוף כתוב על הכל "לעד קימת". ולסיכום:

"אלהי עולם"	עצמות
"מלכנו"	טהירו עילאה (מלכות דאין-סוף)
"צור יעקב"	"גליף"
"מגן ישענו"	"גליפו" ("עולם המלבוש"; ע"ס הגנוזות במאצילן)
"לדר ודר"	הקו
"הוא קים"	אדם קדמון
"ושמו קים"	אצילות
"וכסאו נכון"	בריאה
"ומלכותו"	יצירה
"ואמונתו"	עשיה

"הוא קים ושמו קים וכסאו נכון ומלכותו ואמונתו" בסוד כ"ל צמ"א

נסיים עם התבוננות בהנ"ל: אפשר להסביר את כל חמש המדרגות כאן, "הוא קים ושמו קים וכסאו נכון ומלכותו ואמונתו לעד קימת", על דרך "כל צמא", מהפנימיות לחיצוניות. הוא עצמו בתחלה אמר ש"הוא קים" זה אור. נפרש "הוא קים" על האורות, "ושמו קים" על המוחין (ב"שם" יש משמעות, ראובן מלשון ראיה וכיוצ"ב, דהיינו שכל ומוחין – שם ר"ת שכל מח), "וכסאו נכון" על הצלמים (צלם מכסה, כמו כסא), "ומלכותו ואמונתו" על לבושים ("לבוש מלכות") וכלים (אמונה לשון מנא, כלי).

הלשונות בעבודה פנימית – אמונה, קבלת עול מלכות שמים, השגחה, תורה, "אין עוד מלבדו"

עכשו אפשר להתבונן בזה בדרך העבודה מלמטה למעלה, מהחוץ אל הפנים. בעבודה מה שמלביש הכל מבחוץ, הכלי של הכל, הוא האמונה – אני מאמין באמונה שלמה בהשי"ת וכן אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח ובתחית המתים (תכלית כוונת בורא העולם בעולם שברא לכבודו).

בתוך הכלי של "אני מאמין" – הדבר הכי יקר, שיהודי מאמין, "ואמונתו לעד קימת" – יש לבוש של "מלכותו", קבלת עול מלכות שמים. יש הרבה יהודים ברחוב שאומרים שמאמינים (ובאמת הם מאמינים, הרי אנחנו בני ישראל כולנו "מאמינים בני מאמינים", האמונה ירושה לנו מאבותינו הקדושים החל מאבינו הראשון אברהם "ראש כל המאמינים"), אבל לא מקבלים עול מלכות שמים (להעיר שהאבות, הגם שקיימו את כל התורה כולה עד שלא ניתנה, היו לפני מתן תורה, שם קבלנו על עצמנו עול מלכות שמים). יותר פנימי מלהאמין במציאות ה' הוא לומר שה' הוא מלך, המלך שלי, ואני מקבל עלי ברצון את מלכותו – "ומלכותו". שני אלה הם כמו נפש ורוח, שהם נתון – פשט שנתון מצדי, שאני צריך להאמין ואחר כך צריך לקבל עול מלכות שמים (כולל עול מצות המלך).

"כסאו נכון" הוא הצלם, יותר פנימי – בשביל מה יש כסא? בשביל לשפוט. המלך יושב על הכסא כדי לשפוט את העם, משפיל את עצמו. כסא היינו הרגשת השגחה ש"אית דין ואית דיין". לעשות מה שהמלך אומר זה "מלכותו", אבל לחוות את השגחתו הפרטית של ה' על כל צעד ושעל – גם הדברים הטובים וגם מה שלא נראה טוב, הכל במשפט צדק, יש "כסא דין" (דברים לא טובים) ו"כסא רחמים" (דברים טובים, מבקשים שה' ישפוט ברחמים, שיקום מכסא דין וישב על כסא רחמים, אבל בכל אופן יש דין ויש דיין, הכל מה', שהוא עצם הטוב) – היינו סוד הצלם, בחינת "אך בצלם[נו] יתהלך איש"[נז] כאשר מרגיש על כל צעד ושעל בחיים שלו השגחתו יתברך עליו – "כסאו נכון". אנחנו עכשו בונים מודעות של יהודי. מה צריך להיות יהודי? קודם הוא מאמין, אחר כך הוא מקבל על עצמו עול מלכות שמים, אחר כך הוא חווה את ההשגחה הפרטית, בעיקר רחמי שמים (גם משפט צדק הוא "משפט רחמי", הרי "בתחלה עלה במחשבה לפניו לברוא את העולם במדת הדין, ראה שאין העולם מתקיים וצירף לו את מדת הרחמים, ואף הקדימו למדת הדין שנאמר 'ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים'"), בכל רגע בחייו.

מה יש במבנה היהודי עוד יותר פנימי? שני הדברים הראשונים הם ע"ד נ"ר כנ"ל – דבר נתון. אחר כך יש השגות. קבלת עול מלכות שמים אינה השגה אלא קבלה, ואמונה אינה השגה אלא אמונה. מ"וכסאו נכון" יש השגות. השגה ראשונה היא של השגחת ה'. השגה יותר פנימית היא "שמו" – השם הוא התורה. בתוך הכסא, שהוא ההשגחה, להרגיש את התכנית-על של העולם עם ההשגחה שעל כל פרט פרט שבו ואיך שלא יתכן שמשהו יסתור את הכתוב בתורה – כמו שהרבי תמיד מביא. לא יתכן שמשהו יסתור את הדבר הרצוי על פי תורה, כי הרי "אסתכל באורייתא וברא עלמא", כל מציאות העולם הוא על פי תורה. יותר פנימי מהרגשה שיש השגחה, שהכל מתנהל בצדק וברחמים, להרגיש שהכל מתנהל ומתהווה כל רגע לפי התכנית-על של התורה. השגה של "כסאו נכון" היא צלמים, "אך בצלם יתהלך איש" ש"מהוי' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ" – השגה של השגחה. השגה הרבה יותר פנימית, שכבר נקראת מוחין, היא להרגיש שהתורה עושה את המציאות מלכתחילה וממילא לא יתכן שיש משהו בעולם שסותר את התורה, שלא מאפשר לקיים את התורה (וכמו שמבואר בשיחה הראשונה בלקו"ש). התורה היא מוחין בעצם.

איזו השגחה עוד יותר עמוקה מ"אסתכל באורייתא וברא עלמא"? היא "הוא קים", "הוא" לשון נסתר – נראה שזו השגה של "כולא קמיה כלא חשיב", מה ש"הוא לבדו הוא ואין זולתו" (שייך גם ל"צור יעקב", בחינת "ויותר יעקב לבדו" – שהגיע למדרגת "הוא לבדו הוא ואין זולתו", "הוא קים" בקיום עצמי נצחי, "יעקב לא מת"). בהרבה מקומות כתוב ש"ועבד הלוי הוא" היינו השגה של "כולא קמיה כלא חשיב" – כל המציאות בטלה, עוד לפני שה' מסתכל בתורה ובורא את המציאות בהתאם. זה גילוי אור. הרבי כותב במאמר אחד – מאמר של י' כסלו, ד"ה "אתה אחד ושמך אחד" – שעיקר גילוי האור הוא מדרגת "יחיד", "כולא קמיה כלא חשיב". זה גילוי אור שיותר פנימי ממח.

אז יש אורות-מוחין-צלמים-לבושים-כלים, וכך אפשר להסביר את כל חמשת לשונות התפלה הזו – "הוא קים ושמו קים וכסאו נכון ומלכותו ואמונתו לעד קימת"[נח]:

"הוא קים"	אורות	השגת "אין עוד מלבדו"
"ושמו קים"	מוחין	השגת "אסתכל באורייתא וברא עלמא"
"וכסאו נכון"	צלמים	השגת השגחת ה' על העולם
"ומלכותו"	לבושים	קבלת עול מלכות שמים
"ואמונתו"	כלים	אמונה פשוטה