1

אור ל-ט' כסלו ע"ז – כפ"ח

שיעורי מסכת כתובות (8) – חיוב נשים בפו"ר (2)

שבע ברכות אברהם-אביעד ותחיה שי' זילבר

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

נגנו ניגון א קאפליע, ניע זשורצי.

נפתח במשהו מהספר מנורת המאור על שבע ברכות: הוא אומר ששלש הברכות הראשונות – "שהכל ברא לכבודו", "יוצר האדם", "אשר יצר את האדם בצלמו" – הן כנגד "[כל הנקרא בשמי ולכבודי] בראתיו יצרתיו אף עשיתיו". כנגד "בראתיו" – "ולכבודי בראתיו" – "שהכל ברא לכבודו". כנגד "יצרתיו" ברכת "יוצר האדם". אחר כך, ב"אשר יצר את האדם בצלמו בצלם דמות תבניתו והתקין לו ממנו בנין עדי עד" לא כתובה לשון עשיה, אך "והתקין" היינו עשיה, שכלול היצירה. עדיין בגדר עשיה – כתוב שתכלית עולם התיקון, כך אמור להיות, היא אותה יצירה רק משוכללת. "והתקין" היינו שכלול "יוצר האדם", שכבר אמרנו בברכה הקודמת.

רוב המפרשים מסבירים שההבדל בין שני "יוצר האדם" הוא שהראשון לגוף והשני לנשמה. הרי בתחלת מעשה בראשית כתוב "וייצר הוי' אלהים את האדם עפר מן האדמה". ב"וייצר" יש שני יודין, שתי יצירות, "יצירה לעולם הזה, יצירה לתחית המתים" כלשון חז"ל, ועל דרך זה יש כאן שתי יצירות – "יוצר האדם" לעולם הזה, שבעיקר הולך על העולם הזה שבאדם, גוף האדם, ואחר כך "אשר יצר את האדם בצלמו בצלם דמות תבניתו והתקין לו ממנו בנין עדי עד" זו כבר היצירה העליונה של האדם, בצלם ודמות. שם סוד התיקון, שם ה"בנין עדי עד", הנצח – הגוף מצד עצמו אינו נצחי, רק מכח הנשמה. אבל בעל יום ההולדת של היום, ט' כסלו – לפי הדרושים של אביו ויתכן שיש לך מקור עוד למעלה בקדש – מסביר ש"יוצר האדם" הראשון הולך על אדם הראשון ו"אשר יצר את האדם בצלמו בצלם דמות תבניתו והתקין לו ממנו בנין עדי עד" הולך על חוה. זה הפשט, ש"התקין לו ממנו" – שכלול היצירה הראשונה, שיש בו מעלה לגבי היצירה הראשונה – היינו חוה, הכלה. הברכה הראשונה הולכת על החתן והברכה השניה – שהחידוש בה הוא "והתקין לו ממנו" – הולכת על הכלה. בבריאת האדם כתוב "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" ויש מי שאומר שגם הצלם והדמות הם כנגד אדם וחוה – "זכר ונקבה בראם", הצד הזכרי הוא הצלם והצד הנקבי הוא הדמות. כאן הביטוי אינו צלם ודמות אלא "בצלם דמות תבניתו". אם באמת הזכר הוא הצלם והנקבה היא הדמות אז החידוש כאן שמשמע מהביטוי "בצלם דמות תבניתו" שהדמות היא למעלה מהצלם. המפרשים גם מסבירים שהחידוש שהאדם נברא יחידי – נושא שדברנו עליו לפני כמה שיעורים, הטעם שהטור מביא למה ה' ברא את האדם יחידי, מה שאין כן שאר הבהמות והחיות שנבראו זוגות – ואחר כך ה' לקח ממנו צלע ובנה אותה לאשה. הטור מצטט פשוט מספר בעלי הנפש לראב"ד, ספר חשוב מאד, ואומר שה' עשה שינוי זה באדם כדי שתהיה יותר אחדות ביניהם, שיהיה "עזר" אמתי ולא כל אחד יהיה עצמאי ויחטפו זה מזה ויבעטו זה בזה (כך לשון הראב"ד שהטור מביא). ה' לא רוצה חלילה וחס שהזוגיות של בני האדם תהיה כך שכל אחד חוטף מהשני וכל אחד בועט בשני. לכן ה' ברא את האדם יחידי ורק כך הוציא ממנו את ה"עזר כנגדו". שוב, על פי זה ויותר מזה, מסבירים המפרשים שלא לחשוב שיש את אדם הראשון זכר ואחר כך הקב"ה לוקח צלע ובונה אותה לאשה. בפנימיות כל הדמות של האשה נמצאת בתוך אדם. בעצם כך חז"ל מפרשים, שלא לחשוב שצלע כמו שהגוים מפרשים, אלא או שחוה היא פרצוף – דמות שלמה בגדלות – או פחות בגדלות, בחינת זנב. אבל זו דמות שלמה, שבפנימיות היא חלק מהאדם, והקב"ה מוציא את הדמות. קודם הצלם והדמות הם יחד, והקב"ה מוציא את הדמות ובונה אותה כפרצוף בפני עצמה. אבל שוב, מהביטוי "בצלם דמות" משמע שהדמות היא למעלה מהצלם. הדגש כאן הוא "והתקין לו ממנו" – הוציא ממנו דבר שכבר היה בתוכו ועשה "לו", כידוע בסוד שלש מדרגות האשה "לו עזר כנגדו" ש"לו" היא מסירות הנפש של האשה לאיש, עמידה פנים בפנים, המדרגה של צדיקים גמורים. נעשה גימטריא: האשה צריכה להיות "לו ממנו". כמה עולה "לו ממנו"? ב"פ (ממוצע) אלהים. "אני אמרתי אלהים אתם", ה' ברא אותנו להיות אלקים, שבתיקון היינו "בנין עדי עד", חיים נצחיים. "לו ממנו" עולה אלהים אלהים, שכל אחד כאן הוא אלקים, "אני אמרתי אלהים אתם". כמה שוה "בנין עד עד" (הברכה המקובלת לחתן וכלה)? ו"פ אדם, ששת הצירופים שלו. בכל אופן, מיהו הבנין? אדמו"ר האמצעי, בעל ההילולא ויום ההולדת של היום, אומר שה"בנין עדי עד" הוא חוה. זה פשט, "והתקין לו ממנו בנין עדי עד". תמיד מברכים את הזוג "בנין עדי עד", שאתם הזוג, עם כל הדורות הבאים, "בנין עדי עד", אבל הפשט שהוא ה"והתקין לו ממנו", חוה. אם נצרף חוה ל"בנין עדי עד" נקבל טוב ברבוע, "מצא אשה מצא טוב", שעולה "ברא אלהים" – בראשית ברא אלהים בנין עדי עד, חוה. רבוע הוא השלמות.

אחרי החטא היא קבלה את השם חוה, שיש בו הרבה מעלות. אדמו"ר האמצעי אומר שאי אפשר להסתפק בפשט, "כי היא היתה אם כל חי", כי אז היתה נקרא חיה (כמו שאומרים כל המפרשים), ובחוה יש איזו תוספת. הוא מסביר שהתוספת היא הכח לגלות את ההעלם, לשון "לילה ללילה יחוה דעת". חוה היא לשון "יחוה", חות דעת. הוא מסביר "יחוה" לפי הלשון "מחוי" בארמית, להצביע על משהו, לגלות משהו. הוא אומר שהשרש של חוה הוא הכח לגלות מתוך ההעלם. כידוע, יש כמה מדרגות בהעלם – העלם שישנו במציאות והעלם שאינו במציאות. חוה היא "עזר כנגדו" לאדם, היא הכח לגלות-לחוות את ההעלם שלו. כתוב שאדם הוא לשון דממה, כשהוא לבד הוא שותק, כל הכח והיכולת שלו בהעלם. לחוות, להוציא מהכח אל הפועל, מהיכולת אל הגילוי, הוא הכח של חוה, בכך היא "עזר כנגדו". שוב, יש שתי מדרגות העלם – שישנו במציאות ושאינו במציאות – ויש סוד של פעמיים חוה. לא ראיתי מפרשים כך, אבל אפשר להסמיך ולומר שיש חוה שהיא בחינת "יחוה דעת" בהוצאת ההעלם שישנו במציאות ויש חוה עוד יותר עליונה שיכולה גם להוציא לגילוי את ההעלם שאינו במציאות. שוב, כשמוסיפים חוה ל"בנין עדי עד" מקבלים שלמות של "ברא אלהים" – ברא גם לשון הוצאה החוצה, לבר, שה' הוציא-התקין את חוה החוצה ממה שכבר היה בתוך אדם. אדם הראשון קרא לאשתו גם אשה, לפני החטא, וגם חוה, אחרי החתן. גם אשה הוא טוב, היהלם של טוב, "מצא אשה מצא טוב". אם אני מוסיף ל"בנין עדי עד" את השם אשה אני גם מקבל רבוע (הסתברות נמוכה ביותר) – כד ברבוע, כנגד כד קשוטי כלה, כד צירופי שם א-דני, שעור בגימטריא.

אם נחבר את החידושים יחד, שמנורת המאור אומר ששלש הברכות הללו הן כנגד בי"ע, "בראתיו יצרתיו אף עשיתיו", ובמקום אחר מפרשים שהראשון הוא הגוף והשני הנשמה, ואדמו"ר האמצעי מפרש שהראשון זכר והשני הנקבה (ועשינו כאן דיוק שמשמע שהדמות שלה יותר גבוהה, והוא גם שרש עולם התיקון, והיא-היא ה"בנין עדי עד") – הכל מתאים לפירוש בחסידות, שגם מביא בעל ההילולא, שדווקא ב"אף עשיתיו" (התכלית, המעשה הוא העיקר) ה"אף" בא לריבוי של עולם האצילות במקום העשיה. יש אצילות בכל בי"ע, אבל בעיקר "נעוץ תחלתן בסופן [ולא באמצען]", וזה באשה דווקא. ההקבלה לזכר ונקבה מתאימה ליצירה ועשיה, ז"א במלכות ונוקבא בעשיה. אבל זה שהעשיה יותר גבוהה, שדווקא היא "בנין עדי עד", מובן רק עם הסוד של "אף עשיתיו", ש"אף" בא לרבות את האצילות דווקא בעשיה, שזהו השכלול והתיקון, תכלית הכוונה של "דירה בתחתונים".

אומר אדמו"ר האמצעי עוד משהו חשוב: תמיד חושבים ש"אשת חיל עטרת בעלה" היא תכלית העליה של האשה, למעלה מהאיש, בסוד "איזו היא אשה כשרה שעושה רצון בעלה", מתקנת את רצון בעלה, מוציאה מהכח אל הפועל ומההעלם אל הגילוי. בביטוי "בנין עדי עד" שהולך על חוה יש נוספת, כי העליה של "אשת חיל עטרת בעלה" היא עדיין בתוך עולם האצילות. יש בשער מיעוט הירח שבע עליות של המלכות, עולה להיות "שוין בקומתן" ואז למעלה מכך "אשת חיל עטרת בעלה". הוא אומר שתכלית הכח לגלות את ההעלם, שהיא הסוד האמתי לכך שהיא נקראת חוה ולא חיה, היא שעולה בסוד "כל אור חוזר חוזר לקדמותו ממש", ועולה יותר גבוה מהמושג של "אשת חיל עטרת בעלה", כתר לגבי בעלה, עד למלכות דאין סוף, והיינו "עדי עד". "עדי עד" פירושו אין סוף. היא עולה ועולה עד אין סוף ממש, ומשם היא מגלה את נשמת מלך המשיח – נשמה של מלכות דאין סוף.

אם כן, זה רעיון יפה על הברכה הראשונה, העיקרית. שיהיה פה זיווג עם כל מעלות המלכות. החתן צריך לתמוך, להיות 'עזר כנגדה', שהמלכות תעלה את כל העליות שלה. יש מצבים שהמלכות עדיין אחור באחור, נקודה תחת היסוד, ולא נתחשב בכך. נתחיל מכך שהחתן והכלה הם כבר פנים בפנים אבל קומת הכלה נמוכה מהחתן – או שהיא כנגד הנה"י או כנגד החג"ת, היא קטנה לגביו. במצב הזה החתן יותר מוחין, חיות, והכלה היא יותר רגש, היא רק רגש. יש מצב שהכלה עולה כנגד המוחין של החתן, שהיא כבר "אשת חבר". אצל כל תלמיד חכם, מי שיושב כאן, מתחילים מזה. אף על פי שבאריז"ל גם המדרגה הנמוכה יותר היא התקדמות, יש מצבים עוד יותר נמוכים, אבל אנחנו, הכי נמוך שיכול להיות אצלנו, הוא שלפחות יש פה דו-שיח בין החתן והכלה ברמה של מוחין. אם החתן והכלה יושבים ולומדים יחד ליד השלחן שיחה, דבר תורה, ויש השתתפות מלאה, חברותא, "האשה הטובה היא החבר הטוב", "מהוי' אשה משכלת" – מתחילים מ"אשה משכלת", החבר הכי טוב, החברותא הכי טובה – מה אחר כך? יתכן שכאשר יושבים ולומדים עיקר ההשפעה או התורה זורם דרך החתן לכלה. יש פידבק, אור חוזר, אבל האור הישר בא מהחתן והאור החוזר – שחוזר ועולה ועולה, אבל בכל אופן הוא אור חוזר – בא מהכלה. כמו שכתוב "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור", אור ישר ואור חוזר. הדרגה הזו, של "אשה משכלת", שגבוהה עד המוחין – אם מציירים כשעור קומה גשמי, היא גבוהה עד העינים, עד המצח, ועדיין החתן קצת יותר גבוה ממנה במצח. "שוין בקומתן" אומר ששוים לגמרי, שגם ברצון אם שוים. איך זה מתבטא בחברותא של החתן והכלה? שיתכן שהזרימה של חידושי תורה באה ממנה – לא ברור כאן מי מחדש את חידושי התורה הנפלאים שמתחדשים תוך כדי שיושבים על כוס קפה ביחד. שוין בקומתן לגמרי. על פי פשט "שוין קומתן" נקרא "כתר אחד לשניהם", יש רצון אחד, ומתוך הרצון האחד יש מו"ס, כח המשכיל שלהם. יותר גבוה מזה כבר "אשת חיל עטרת בעלה", שהוא קטן ממנה. איפה זה התקיים? אצל אברהם ושרה אמנו, שהוא שוכב בחיקה וראשה יותר גבוה מהראש שלו, עד כדי כך שהיא מתבונן בשערות וחופפת לו את הראש, מבררת את גרי הצדק ומוציאה את הפסולת. שרה לעומת אברהם היא "אשת חיל עטרת בעלה", שהיא כתר-עטרה על גבי בעלה, יותר גבוה. אבל כאן, מחדש אדמו"ר האמצעי, שזו עדיין לא התכלית, עדיין לו "בנין עדי עד". "בנין עדי עד" הוא רק כשהיא חוזרת לאין סוף, יש לה כח לגלות את המלכות דאין סוף, שהמלכות דאין סוף היא נשמת מלך המשיח, דווקא בזכותה, בזכות נשים צדקניות תבוא הגאולה. כנראה שעולות ועולות ועולות עד מלכות דאין סוף ושם מולידות את מלך המשיח.

כל זה קשור לסוגיא שלנו, האם האשה מצווה על "פרו ורבו". קצת דומה לשאלה האם חייבים משיח נאו, האם יש מצוה של משיח נאו או שזהו רק הידור. אם חייבים "משיח נאו" זו מצות האשה. לאיש יש מצות "פרו ורבו", שיהיו ילדים, אבל זה שהילד שלי יהיה משיח זו מצות האשה. לחיים לחיים.

עד כאן רק הסברנו את מנורת המאור, הרחבנו את הווארט שלו ששלש הברכות הראשונות הן כנגד בי"ע עם המעלה של ברכת "אף עשיתיו", "אשר יצר את האדם בצלמו בצלם דמות תבניתו והתקין לו ממנו בנין עדי עד ברוך אתה הוי' יוצר האדם". מה יש אחר כך? "שוש תשיש", ברכה על ירושלים. תחת החופה, לפני שבירת הכוס, צריך להעלות את ירושלים על ראש שמחתי. כנגד זה שמעלים את ירושלים על ראש חתן וכלה נתקנה ברכת "שוש תשיש". שבירת הכוס היא כמו מעשה אבל, מעשה חורבן, שבירה. "שוש תשיש ותגיל עקרה" מגיע רק אחר כך – זוכרים את ירושלים על שם העתיד. אחרי "בנין עדי עד", חוה, בונים את ירושלים – "שוש תשיש ותגל עקרה בקיבוץ בניה [של ירושלים עיה"ק] לתוכה בשמחה".

אחר כך, ממשיך בעל מנורת המאור, מכוונים לקיים מצות חתן וכלה. ברכת "שמח תשמח רעים האהובים כשמחך יצירך בגן עדן מקדם" היא לשמח, כמו שהקב"ה משמח, שמח את החתן והכלה בגן עדן מקדם, כך אנחנו מצווים לשמח את החתן והכלה. זה התוכן, הווארט, של הברכה הזו. איך ה' שמח? כאילו המשך של "והתקין לו ממנו בנין עדי עד" – שהוא קלע אותה, קשט אותה, הביא אותה, היה השושבין של אדם וחוה. ככה "כשמחך יצירך בגן עדן מקדם", עשה כל מיני דברים כדי להכין וליפות ולהביא אותה. כלומר, חלק גדול מאד משמחת חתן וכלה הוא ליפות. "כיצד מרקדין לפני הכלה? כלה נאה וחסודה", על דרך "כשמחך יצירך בגן עדן מקדם", משבחים את הקב"ה שעשה כך, ואנחנו בכך שאומרים זאת גם עושים.

כמה שוה "כיצד מרקדין לפני הכלה"? אברהם-אביעד תחיה. זה נכון בכל זיווג, אבל כאן במיוחד צריך לרקוד לפני החתן והכלה ולשמח אותם מאד, כי זו הגימטריא שלהם. בברכה לחופה אמרנו שהגימטריא העיקרית שלהם היא "ברית עולם", אבל יש להם הרבה גימטריאות יפות ואחת מהן היא "כיצד מרקדין לפני הכלה". תיכף נעשה פרצוף של כל הגימטריאות שלהם, בכל אחת מהספירות.

אם כבר אנחנו הולכים לעשות מזה פרצוף, איפה נשים את הגימטריא העיקרית, "ברית עולם"? ביסוד. איפה את "כיצד מרקדין לפני הכלה"? נצח והוד, רגלים.

היינו ב"משמח חתן וכלה", שכתוב שכאשר מגיעים לשם הם "שוין בקומתן", כך צריך לשמח אותם. אחר כך היא עולה להיות עטרה על ראשו, ועוד יותר, עד מלכות דאין סוף. קודם כל, המדרגות האלה בכללות – לא כל הפרטים בכתבי האריז"ל, אבל בכללות – כמה מדרגות עשינו? שתי המדרגות העליונות כלל לא כתובות באריז"ל, ששבע העליות שלו מגיעות עד "שוין בקומתן", כבר מצב משיחי. מה שיותר גבוה באצילות, "אשת חיל עטרת בעלה", ומה שעולה עד אין סוף למעלה מאצילות, לא כתוב וצריך להבין למה. כמה מדרגות אמרנו? הראשונה שהיא נמוכה ממנו במוחש – הבעל הוא הגדול והאשה נמוכה ממנו, קטנה. אמרנו שכבר עברנו את השלב הזה. במדרגה השניה היא גדולה כמוהו, יש לה שכל כמו לו. במה זה בא לידי ביטוי? שכאשר מקבלים החלטה במשהו בחיים לכל אחד יש דעה שוה. לא כמו אצל הראב"ד, שאומר שהבהמות חוטפות זו מזו כי כל אחת עצמאית, הם ביחד, אבל באמת לכל אחד יש דעה. הרבה פעמים אומרים שבעניני רוחניות הבעל מחליט, כי הוא הרוחני, ובעניני גשמיות, עניני הבית, האשה מחליטה. אבל אנחנו לא שם, עברנו את זה. בכל הענינים יש כאן שתי דעות שהן אחת וככה צריך לעבוד. זו כבר מדרגה שניה. מדרגה שלישית היא יותר מזה, ממש "שוין בקומתן", כתר אחד לשניהם, לא יודעים מאיפה האור מגיע – מהכלה לחתן או מהחתן לכלה. השני אוטומטית נעשה ה"אור חוזר", המשוב. אם האור מגיע מהכלה החתן הוא המשוב ואם האור מגיע מהחתן הכלה היא המשוב, וי א מאל, כל פעם אחרת. בעצם זו אחדות במדרגה הרבה יותר גבוהה. עד כאן יש בכתבי האריז"ל, ואחר כך שתי מדרגות שהן תוספת של החסידות – "אשת חיל עטרת בעלה" ולמעלה מכך מה שרמוז ב"והתקין לו ממנו בנין עדי עד", עד מלכות דאין סוף. מה צריך להיות המבנה של חמש העליות הכלליות האלה? לנרנח"י. נר"נ, אור פנימי, מתאים להיות כתוב בכתבי האריז"ל, אבל הח"י, חיה-יחידה, שייך לחסידות. כל החסידות, שבאה מאחיה השילוני, בעל הח"י, היא גילוי מדרגות חיה-יחידה. עדיין מדברים על בעל מנורת המאור (צריך לצטט, ואז יהיה ברור מה דבריו ומה הוספנו).

לגבי הברכה האחרונה יש דין, שהוא מביא, שאם בשבע ברכות אין פנים חדשות מברכים רק את הברכה האחרונה. היות שהברכה האחרונה באה כנגד כל הברכות היא צריכה לכלול את המוטיבים של כל הברכות. הוא אומר שהעיקר הוא שלשה דברים, שמתשתמש בהם בביטויים מאד יפים, גם כנגד בי"ע. כנגד העשיה היא משהו אחר. לשון הספר מנורת המאור הוא שקודם היו "בריאת השמחה", "יצירת הזיווג" ו"זכר ירושלים". לכן בתוך הברכה הזו, האחרונה, "אשר ברא", יש את כל שלשת הדברים האלה ולכן הוא כולל הכל.

אם מסתכלים בתוך הברכה, הבריאה היא בהתחלה – "אשר ברא ששון ושמחה וכו'" (כמו "שהכל ברא לכבודו"). יש לשון יצירה בברכה? לא, אבל הוא כותב שיש כאן "יצירת הזיווג" וצריך להבין איפה. ירושלים מופיעה בפירוש, "עוד ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים", שחוזר בעצם על "שוש תשיש ותגל העקרה בקיבוץ בניה וכו'". מתחיל מבריאה, שהיא שמחה. קודם כל, חשוב כאן שפשיטא אצלו שעצם זיווג החתן והכלה נקרא יצירה, לא בריאה ולא עשיה. כשה' עושה זיווג – וזה כלל גדול בשביל כל מי שרוצה לעשות זיווגים, כמו שדכנים – הוא שזו חכמת היצירה. כשהקב"ה הולך ליצור יחידה חדשה של איש ואשה, "זכו שכינה ביניהם", לא בוראים זיווג – הנשמות כבר נבראו – ולא עושים זיווג, לא עושים שידוכים, אין בכך טעם. גם כשהחתן והכלה בעצמם נפגשים זו לא עשיה. "המעשה הוא העיקר" זה אחר כך, אחרי שמתחתנים, אבל השידוך אינו בריאה ולא עשיה אלא יצירה. זה שידוך יצירתי מאד. כל שידוך, כל זיווג, וגם הזיווג ממש, החיבור בין החתן והכלה, זו יצירה. זה כבר ווארט שהיה שוה הכל רק בשבילו.

הוא אומר שיש בברכה האחרונה "בריאת השמחה", "יצירת הזווג" ו"זכר ירושלם". כמה זה שוה? רק בריאת שוה תריג, משה רבינו. רק השמחה שוה משיח. אז "בריאת השמחה" היינו משה רבינו משיח. זה הדבר הראשון, צריך לברוא שמחה על ידי שתי נשמות, משה רבינו ומשיח. סה"כ הוא 2521 – מספר מאד מושלם, גם מספר השראה וגם מספר מגן דוד. מספר השראה הוא שני רבועים רצופים, לה ברבוע ועוד לו ברבוע – מספר ההשראה של לו, "והתקין לו", לה ברבוע ועוד לו ברבוע. מספר מגן דוד הוא 12 משולשים ועוד נקודה אחת באמצע – צריך להוריד 1 ולחלק ל-12 ואם יוצא משולש זהו מספר מגן דוד. כאן 12 פעמים 210, משולש של 20, ועוד 1 – מספר מגן דוד ה-21, אהיה. מספר השראה ה-לו ומספר מגן דוד ה-אך, "אך טוב לישראל", "והיית אך שמח".

ראינו בריאת השמחה וזכר ירושלים, אבל איפה יצירת הזווג בברכה? יצירת הזווג היא "[אשר ברא ששון ושמחה] חתן וכלה" – כבר מעבר מבריאת השמחה ליצירת הזיווג. אחר כך "גילה רנה דצה וחדוה", בריאת השמחה, ואז יצירת הזווג, "אהבה ואחוה שלום ורעות". אחרי שחוזרות פעמיים בריאת השמחה ויצירת הזיווג יש זכר ירושלים, ואז שוב חוזרים לבריאת השמחה וליצירת הזווג, והחתימה היא "משמח חתן עם הכלה", שתי מדרגות יותר גבוהה, גם "אשת חיל עטרת בעלה" וגם "בנין עדי עד", מלכות דאין סוף.

נסיים רק את החלק הזה, השיחה הראשונה, שעיקר החידוש בסוף הוא יצירת הזווג. למה מובן לי ששמחה בוראים? לכאורה גם חדוש. זכר ירושלים, מילא, זוכרים את ירושלים, אבל למה צריכים לברוא את השמחה? "אם הבנים שמחה", שמחה היא הפנימיות של ספירת הבינה שהיא בחינת בריאה. אבל נאמר יותר בנפש: יש פה אנשים שנותנים עצות, מה העצה למישהו שנמצא בדכאון, בעצבות? אפשר לעשות שמח? אפשר ליצור שמח? תלוי כמה אתה עמוק במרה שחורה, בדכאון. אי אפשר לעשות שמח – לעשות שמח זה לעשות שטויות. יש באמת שטה כזו, שתעשה שטויות, תעשה שמח. זו לא שמחה אמתית, אתה תפול מזה, לא יחזיק מעמד. צריך להיות 24 שעות ביממה שוטה, כי מיד כשאתה גומר עם זה אתה נופל על המטה. גם ליצור, יוצרים שמחה? לא. איך באמת גורמים לשמחה? הרמב"ן כותב על בריאה שיש רק מלה אחת בלשון הקדש שמשמעה יש מאין. כשאין שמחה, כשאתה לא שמח – והלואי שנהיה שמחים כולנו – אז אין. השמחה אצלו היא בהעלם, העלם עמוק ביותר, או במציאות או שלא במציאות. שוב, בשביל לעזור למישהו לשמוח צריך להיות שותף בדרגה של שותפות עם הקב"ה במעשה בראשית – אחד שהוא בדאון, בדכאון, ביאוש, צריך לברוא אותו יש מאין ואפס המוחלט. בריאת השמחה, זה הלשון שלו. עוד פעם, צריך לברוא שמחה יש מאין. כלומר, שאין שמחה, לא היתה שמחה, אין בכלל שמחה – אין גרעין, אין זרע של שמחה, אין כלום – ובוראים שמחה. אבל בזווג יש פה בחור ובחורה וצריך ליצור את הזווג ביניהם. "וייצר הוי' אלהים", יש כאן שתי יודין, כנראה גם שני יידן, שוין בקומתן, כפירוש היהודי הקדוש, ולעניננו היינו החתן והכלה, "וייצר הוי' אלהים את האדם". יחסית ה"ויפח באפיו נשמת חיים" הולך על האדם ו"ויהי האדם לנפש חיה", "לרוח ממללא", הולך על האשה, כמובן. הזכר הוא ה"נשמת חיים" והאשה היא ה"לנפש חיה" – באמת היתה ראויה להקרא חיה, כפי שלומדים מכאן – ושניהם "וייצר", יצירת הזווג.

מכאן נשאל, יש עוד ברכה שמתחילה "אשר יצר"? זה דבר ידוע, שאפילו אנשים עושים ממנו צחוק, שתחת החופה מישהו מהצבור מתחיל לברך "אשר יצר" בקול רם. מה ההבדל? "ברוך אתה הוי' אלהינו מלך העולם אשר יצר את האדם" זהה בדיוק, ההבדל מתחיל במלה הבאה – "בחכמה" או "בצלמו". מה יותר גבוה? אם המלה הבאה היא "בחכמה" סימן שה' יוצר בחכמה. מתאים למה שלמדנו עד עכשיו בכל ספרי הקבלה והחסידות שאנחנו מכירים? עולם היצירה הוא עולם המדות, ז"א, תפארת, חסד. פעם שמעת שיצירה היא חכמה?! פעם חשבת על זה כשאמרת את הברכה הזו?! מה זה "אשר יצר את האדם בחכמה"? מה הקשר בין יצירת האדם לחכמה דווקא?! רק לחדד: "אשר יצר את האדם בחכמה" הוא מטבע של חז"ל, אבל יש פסוק "מה רבו מעשיך הוי' כלם בחכמה עשית". אפשר לשאול אותו סוג שאלה, שעשיה היא מלכות. מה זה? [שאפילו החכמה נחשבת לו כעשיה גופנית.] נכון, זה הפירוש בתניא. אבל בזהר ובאר"י כתוב ש"כלם בחכמה עשית [בבינה]" – "כלם בחכמה", כל מה שיש הוא בחכמה, ו"עשית" בבינה. על כך כתוב בקבלה ש"עשיה לעילא", ששרש ה תתאה – העשיה העיקרית – הוא לעילא. על מה אומרים "עשיה לעילא"? שאמרנו "נעשה ונשמע". בתוך הבינה גופא, מקום השמיעה, העשיה היא יותר מהשמיעה, "נעשה ונשמע". זה עדיין בתוך אמא עילאה, "'עשית' בבינה", "עשיה לעילא", אבל "אשר ברא את האדם בחכמה". מה שאנחנו רוצים להדגיש כעת הוא שיש מעלה מיוחדת במלה יצירה, יותר מבריאה ויותר מעשיה. לפי המינוח של בעל מנורת המאור הזיווג הוא יצירה, יצירת הזווג, אז צריכה להיות איזו מעלה מיוחדת ביצירה. מה כתוב בכל מקום שהמוחין דזווג, שבלעדיהם אי אפשר להזדווג? מוחין דאבא, כמו שבת. אז הביטוי הוא יצירת הזווג, שבשבילו צריכים מוחין דאבא דווקא, חכמה. הפסוק אומר "בטחו בהוי' עדי עד", כמו "בנין עדי עד" – צריך להסתכל כמה "עדי עד" יש בתנ"ך. העיקר שזוכרים הוא "בטחו בהוי' עדי עד כי ביה הוי' צור עולמים", "צור" לשון ציר, לשון יצירה, וכתוב שבאותיות י-ה ה' צייר שני עולמות. כאן שני העולמות הם י ו-ה, אבל בדרוש של "וייצר הוי' אלהים את האדם" היינו שתי היודין, יצירה של העולם הזה ויצירה של העולם הבא, של תחית המתים. מה מיוחד בשרש יצר? יש שרש ברא, שרש יצר ושרש עשה. המיוחד בשרש יצר שאפשר לקרוא אותו י צר, צר לשון צורה, כמו כאן "ביה הוי' צור עולמים". י היא חכמה, ויש לנו מאד חזק דווקא בחכמה שהוא כח היצירה. יצירת הזווג באה מהחכמה דווקא. זו לא היצירה הרגילה, יצירה בלב. אמרנו שיש בניב הזה משהו יצירתי, שמישהו עושה זווג יצירתי. יש משהו בלעשות משהו באופן יצירתי שיש בו מעלה גם לגבי בריאה יש מאין וגם לגבי עשיה שהיא תיקון. הרי "פנימיות אבא פנימיות עתיק", במשהו יצירתי יש משהו מענג – ענג הוא למעלה משמחה, ענג בחכמה ושמחה בבינה. אם היצירה המקורית היא תכונה של פנימיות אבא ו'"כלם בחכמה עשית' בבינה" הוא פנימיות אמא, משמע שבריאה היא חיצוניות הכתר. יש ארבעה זוגות תפלין – של רש"י מוחין דאמא, ולדרכנו עכשיו היינו "עשיה לעילא", לכן תפלין דרש"י נותנות כח לעשות, "המעשה הוא העיקר"; תפלין של ר"ת היינו "אשר יצר את האדם בחכמה". מתי היו מניחים תפלין של ר"ת פעם (כעת מבר מצוה, אבל מה המנהג המקורי)? כשמתחתנים, אז צריכים מוחין דאבא, יצירתיות. נמשיך להשתמש במלה יצירתיות. כשאדם חי לעצמו, רווק, הוא לא צריך להיות יצירתי. כשהוא כבר חי עם אשה צריך להיות מאד יצירתי, כל אחד מבני הזוג. [זה לא מוחין דאמא?] יש מדרגה של אמא שכלולה באבא עילאה. בכל אופן, כאן "אשר יצר את האדם בחכמה" יש ענג, חידוש. למשל, מה פירוש תלמיד חכם יצירתי? אחד שמחדש חידושי אמת, חידושים שמחים. יש ביטוי שהדברים שמחים כנתינתם מסיני, יצירתי. צה ההבדל בין ראשון לאחרון, בין גאון לראשון, בין גאון לאמורא, בין אמורא לתנא, בין תנא לנביא? יש שש מדרגות, נביא, תנא, אמורא, גאון, ראשון, אחרון. ההבדל הוא רק עד כמה הוא יצירתי. נביא הוא לגמרי יצירתי, קצת פחות ממנו התנא, פחות ממנו האמורא וכו'. דנים בקודמים, כל אחד הוא עשיה לגבי יצירה. מי שבורא יש מאין הוא משה רבינו שנותן את התורה שלא היתה. מכאן ואילך יש יצירה ועשיה. מי שיותר ראשון הוא יותר יצירתי, יותר חכמה, ומי שבא אחריו דן בדברים שלו. הוא גם יצירתי, אבל יחסית הוא עשיה, וככה זה ממשיך. כלומר, אם עד שהתחתנת היית אחרון כעת כשהתחתנת אתה צריך להיות ראשון, ואם קודם היית ראשון עכשיו צריך להיות גאון וכו', אמורא, תנא, נביא. כל הנביאים מקבלים את ההשראה ממשה רבינו וכל האחרונים מביאים לימות המשיח, יש משה רבינו כאן ומשיח כאן, "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון", ושש מדרגות באמצע, כמבואר כל זה במ"א; זאת אומרת שיש מוחין דאבא שהם יצירת הזווג ויש אחר כך מוחין דאריך, תפלין דשמו"ר, שהם "בורא חשך"; למעלה מהם יש תפלין דראב"ד, שהם מוחין דעתיק – לא פנימיות עתיק ("פנימיות אבא פנימיות עתיק"), אלא סתם עתיק שהוא ז"ת דעתיק, תענוג מורכב. אלה תפלין דראב"ד שהם אצילות. ארבעת זוגות התפלין הם אבי"ע, י-ה-ו-ה. מכאן נבין את הפסוק "ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד". י-ה-ו-ה שאנו מכירים הם חכמה-בינה-תפארת-מלכות, אבל "יהיה", שגם אבי"ע, היינו י-ה-י-ה, שגם היצירה היא חכמה וגם העשיה היא בינה, "עשיה לעילא", וה-יה הראשונות הן פנימיות וחיצוניות הכתר, כנגד אצילות ובריאה. יש עדיין משהו ביצירה ש"פנימיות אבא הוא פנימיות עתיק", כידוע שבספר תניא קדישא האמונה – שהיא פנימיות עתיק – מקומה בחכמה.

עד כאן ווארט אחד. לחיים לחיים.

ניגון ר"ח כסלו.

[איך בוראים שמחה יש מאין?] כשאומרים לחיים. [זה לא יש מאין...] כתוב שיש מאין אותיות אש מיין – אש ר"ת אני שמח, זה בא מיין.

כתוב ש"אשר יצר את האדם בצלמו" אינו "צלם אלהים" אלא "צלם הוי'". יש צלם אלקים ויש צלם הוי'. צלם הוי' הוא "תורה צוה לנו משה", ר"ת צלם. דייקנו קודם את שתי המלים "לו ממנו", יש כאן ר"ת צלם – צלם-לו-ממנו.

נסיים רק את הגימטריא האחרונה: "ברוך אתה הוי' אלהינו מלך העולם אשר יצר את האדם" הן עשר מלים משותפות לשתי הברכות. השינוי הוא רק מהמלה ה-11, "עשר ולא תשע, עשר ולא אחת עשרה" אותו דבר בדיוק, ואז השאלה האם "בחכמה" או "בצלמו". כעת ראינו שיש ביניהם קשר, כי "בצלמו" היינו צלם הוי' ו"הוי' בחכמה" וה-צלם הוא צלם-לו-ממנו, "צוה לנו משה", ו"אורייתא מחכמה נפקת". כעת השאלה מה הגימטריא של "ברוך אתה הוי' אלהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחכמה" ועוד "ברוך אתה הוי' אלהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בצלמו", 22 מלים, שני קטעים עם אותו מספר מלים ואותו מספר אותיות. הסימן ששמעו טוב את השיעור שפעם הבאה כשתאמר "אשר יצר את האדם" תתבלבל... הכל יוצא 4753, שעולה 97 פעמים 49 (7 ברבוע, הנקודה האמצעית של 97), 97 במשולש. 97 הוא מה ו-בן, יחוד החתן והכלה. היות שאדמו"ר האמצעי אומר שהחידוש של ברכת "אשר יצר את האדם בצלמו" הוא חוה יש לומר שכל פעם שאומרים "אשר יצר את האדם בחכמה" היינו אדם, וביחד עולים המשולש של יחוד מה ו-בן. עד כאן השלמה לשיחה הראשונה. [אז מה יותר גבוה בסופו של דבר?] כשמתבלבלים באמת לא יודעים...

נעשה יותר בקיצור את פרצוף הגימטריאות של החתן והכלה, ואחר כך נעבור לנושא הנלמד. המספר של החתן והכלה הוא 758. כבר אמרנו שני דברים, "ברית עולם" ביסוד ו"כיצד מרקדין לפני הכלה" בנצח והוד.

יש שני ביטויים מובהקים של שבת קדש, שגם קשורה לנישואין – "שבת להוי'" (שכמדומני מופיע ד"פ בתורה) ו"שבתון" (כי "להוי'" שוה ון; כנראה כתוב ט"פ בתורה). לחתן ולכלה יש קשר מובהק לשבת. אלה שני דברים מובהקים של שבת, שנחבר ביניהם אבל גם נחלק, שבעצם הם מהקצה אל הקצה. כשאומרים "שבת להוי'" היינו על דרך "אז תתענג על הוי'" שכתוב בשבת. כתוב הרבה פעמים בחסידות ש"להוי'" הוא כמו "על הוי'", ממשיך מלמעלה אוא"ס לתוך ארבע אותיות י-ה-ו-ה של שם הוי'. שבת היא ענג, לשון תענוג, שממשיך וממלא ענג באותיות שם הוי'. זה גם הפשט. אפשר לחשוב שהפשט הוא "להוי'" מלמטה למעלה, אבל הפשט מתפרש גם כ"שבת להוי'" ממעלה למטה, השפעה להוי'. את "שבת להוי'" נשים בכתר. מה פירוש "שבתון"? איך המדקדקים מפרשים תוספת של ון בסוף? בחז"ל לאו דווקא ככה, אבל על פי פשט כל מלה עם ון היא לשון הקטנה, כמו אישון בת עין (הדוגמה העיקרית), שמשון או נחשון – איש קטן שרואים בתוך העין, שמש קטנה או נחש קטן. לפי זה שבתון היינו שבת-קטן. מהי שבת, יום השביעי? סתם יום השביעי הוא מלכות. לכן בפרצוף שלנו נשים את "שבת להוי'" בכתר ואת "שבתון" במלכות, נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן, החתן והכלה מתחילים בשבת ומסתיימים בשבת, "שבת להוי'" היינו שבת גדול ו"שבתון" הוא שבת קטן. שבתון נאמר גם על החגים, על יום כיפור, זו המשכה משבת, "מקראי קדש", גם לימות החול – מכח המלכות לקדש את כל המציאות, להפוך לחג, לשמחה.

נעבור יותר מהר: יש ביטוי שכתוב שלש פעמים בתורה, "וירא ישראל". בפעם הראשונה הולך על ישראל סבא, "וירא ישראל את בני יוסף". יש עוד פעמיים אחת לפני השניה לפני שירת הים, "וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים" ו"וירא ישראל את היד הגדלה אשר עשה הוי' במצרים". בהתחלה יש "וירא ישראל", שגרם ליעקב קצת חלישות הדעת, חש. אחר כך יש יחד מל-מל, "וירא ישראל את מצרים מת" היינו מל לשון הבדלה ו"וירא ישראל את היד הגדלה" היינו מל לשון דבור, "מי ימלל גבורות הוי'", ולכן ממנו יוצא "אז ישיר משה ובני ישראל". אלה ג"פ "וירא ישראל", שנשים בחכמה – חכמה היא חוש הראיה. אם כן, לחתן ולכלה שלנו יש חוש הראיה. קודם כל רואים בנים, ורואים נסים ונפלאות שה' עושה אתנו, בתוך המשפחה, בתוך עם ישראל בכלל. לא רואים את היד הרמה או היד החזקה אלא דווקא את היד הגדולה, החסד, יד ימין, "ימינו תחבקני". אתם רואים את יד הימין של ה', החבוק של ה', החסד והאהבה של ה', כמה שה' אוהב אתכם וממילא "כמים הפנים לפנים". כמו "כפה עליהם הר כגיגית", אהבה רבה שכאילו מכריחה אהבה מלמטה למעלה.

בינה היא ממש המתקה, כל המתקת הדינים בבינה. יש לשון בקהלת "מתוק האור וטוב לעינים לראות את השמש". כתוב "ומתוק האור", אבל בכגון דא באר"י וגם בחסידות מותר להשמיט את ה-ו לעשות את הגימטריא של "מתוק האור", הביטוי הרווח בכל מקום. זו ממש גימטריא יפה מאד, שהזיווג שלכם הוא מתוק והוא אור. חז"ל מפרשים זאת או על אור התורה או על אור העולם הבא – שני פירושים באיזה אור מדובר. אנחנו נפרש על עולם הבא – עולם הבא בעולם הזה, כמו שלשה שראו מעין עולם הבא בעולם הזה – שהוא אמא, שם יש את המתיקות, התגלות התענוג. הולך ביחד, כמו זוג, עם "וירא ישראל". "וירא ישראל" בחכמה, ומה רואים? ידוע שחכמה ובינה הם משכיל ומושכל, מי שרואה ומה שהוא רואה, הסובייקט והאובייקט של הראיה – הסובייקט הוא החכמה, "וירא ישראל", והאובייקט הוא "מתוק האור", תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין.

בדעת נשים ביטוי חשוב מאד של חז"ל ונסביר למה הוא שייך לדעת. במקום אחר מקמנו את הביטוי הזה בבינה, אבל היות ש"אם אין דעת אין בינה, אם אין בינה אין דעת", כעת נמקם בדעת ונסביר למה. הביטוי הוא "בשבילי נברא העולם" שחיב כל אחד לומר. בשביל מי נברא העולם? בשביל אברהם-אביעד ותחיה שיחד הם "לי" אחד, "בשבילי נברא העולם". ה' ברא את העולם בשביל הזיווג הזה. איפה רואים שה' בורא את העולם בשביל בנין עדי עד? יש את הפיוט שאומרים במוצאי שבת, "איש חסיד היה" – יש עליו ניגון של חסידים, אולי תיכף נשיר אותו – וכתוב שם "בורא עולם בקנין השלם זה הבנין". עולם הקנין הוא עולם האצילות ועולם הבנין הוא עולם הבריאה, אבל מה הפשט של הבנין? "בנין עדי עד". הפשט שמתבקש הוא הבנין של הזוג, שניהם יחד, אבל בפרט כעת למדנו שהבנין הוא חוה. באמת עולם הבריאה, שהוא עולם הבנין, הוא עולם של חוה, "אם כל חי". שוב, "בשבילי נברא העולם", "בורא עולם בקנין השלם זה הבנין", למה המשפט הזה שייך לבינה ולמה לדעת? לבינה יש רמז, "בשבילי נברא העולם". איפה הוא בינה? שיעור ראשון למתחילים בחסידות, למי שנוסע להדו, שבא מהדו, מה השיעור הראשון למטייל? א-ב-ג, "אין עוד מלבדו", "בשבילי נברא העולם", "גם זו לטובה". א-ב-ג של החסידות שכנגד חכמה – "אין עוד מלבדו" בחכמה; "בשבילי נברא העולם", עם ישות, בבינה; "גם זו לטובה" בדעת. אבל כאן אנו שמים את "בשבילי נברא העולם" בדעת, קשור לזיווג, "והאדם ידע את חוה אשתו". מתאים שרווק יאמר "בשבילי נברא העולם"? לא. הוא חושב שהוא-הוא העולם, כל העולם מסתובב מסביב לו. רווק הוא אחד אגוצנטרי. מי שמתחתן ועדיין נשאר ח"ו אגוצנטרי הוא לא התחתן, כמו מלכי עולם התהו שלא כתוב שהם נשואים כי כל אחד היה "אנא אמלוך", אגונצטרי לגמרי. הוא לא יאמר "בשבילי נברא העולם" אלא אני העולם, אני 'זה מה יש' וכל השאר טפל, מסתובב סביבי, נברא בשבילי – כאילו אותו דבר, אבל הפוך לגמרי. הוא יכול לומר שהכל נברא בשבילי, בשביל לשרת את האינטרסים שלי, את ההנאות שלי. זה עולם התהו. מהו "בשבילי נברא העולם" בקדושה? איך מפרשים את הפשט? שהעולם נברא בשבילי, ה' שם אותי כאן כדי לתקן את העולם. עולם הוא לשון העלם אלקות, והעולם הזה נברא – גם העלם אלקות, "בורא חשך" – בשבילי להאיר אותו, "יוצר אור". יצירה היא יצירת הזווג, כפי שאמרנו קודם, אני כאן כדי להאיר את חשך העולם. זה שייך רק כשהאדם מתחתן, "והאדם ידע" – הוא יודע ש"בשבילי נברא העולם". הם יודעים, גם החתן וגם הכלה, שהתפקיד שלי הוא להאיר את החשך באור אלקי, לגלות שיש מנהיג לבירה זו, שיש פה הקב"ה והוא טוב, שם הטוב הוא שם הדעת, בעל שם טוב. לכן שייך לדעת, עיקר התודעה, המודעות של האדם ששמים אותו בעולם הזה, שמתחתן ומקים בית, הוא "בשבילי נברא העולם" בפירוש המתוקן של המשפט הזה. גם זו גימטריא של החתן והכלה.

יש שני פסוקים, אחד בתורה ואחד בתהלים, שפסוק שלם שוה לגימטריא שלהם. את הפסוק של התורה נשים בחסד ואת הפסוק של תהלים נשים בגבורה. הפסוק בתורה הוא "והמן כזרע גד הוא ועינו כעין הבדלח" – הפסוק הכי מובהק על המן שירד לנו במדבר ארבעים שנה, ו"לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן". יש סודי סודות בפסוק, מה פירוש "כזרע גד" ומה פירוש "כעין הבדלח", טלא דבדולחא. רש"י כותב שבדלח הוא קריסטל. כל הפסוק הזה שוה אברהם-אביעד תחיה, "והמן כזרע גד הוא ועינו כעין הבדלח".

הפסוק בתהלים הוא בפרק האחרון של הלל, פרק קי"ח, פסוק שמתאים לכוון אותו בימים טרופים אלה, שרוצים היל"ת להכרית עיר בישראל. שוב, בתהלים כתוב "כל גוים סבבוני בשם הוי' כי אמילם". גם פסוק שלם, פסוק יחיד בתהלים, ששוה החתן והכלה. מובן למה הפסוק הזה שייך לגבורה. את הפסוק של התורה נשים בחסד היות שהוא השפעה גשמית, חסד, מזון ופרנסה. בכלל, המושג אוכל, אכילה, בדרך כלל בקבלה הוא חסד. מי שמחלק אוכל לכל האורחים, עושה כאן את כל הכבוד, הוא אברהם אבינו. את כל פרשת המן אומרים כסגולה לפרנסה, השפעה גשמית. הפסוק הזה בשביל בני הזוג, נברך אותם שתהיה להם המון השפעה, כמו מן, שלא צריך הרבה לעבוד בשבילו – בא לו, נוזל לו, והוא פנוי ללמוד תורה, אבל בעיקר לא בשביל זה הוא פנוי, אלא פנוי בשביל לעשות מבצעים', במסירות נפש הוא ואשתו יחד לעשות הרבה "ופרצת", אבל בלי שום דאגת פרנסה כי הם אוכלים מן. "כזרע גד", גד הוא שיר משולש ושיר מרובע, חג"ת נהי"ם, חסד שהוא "יומא דאזיל עם כולהו יומין", הוא נותן את הטון של כל השפע בכל הז"ת, כל ז מדות הלב, שמתחלקות ל-ג ו-ד, גד.

נגיע לתפארת: התפארת היא המלה העיקרית בתורה ששוה את החתן והכלה. יש שתי מלים בתורה שכל אחת שוה את החתן והכלה, אבל זו המלה העיקרית. שתי המלים האלו, גם העיקרית וגם השניה, קשורות למלאכת המשכן בתחלת פרשת תרומה. יש שתי מלים, אותו דבר, שאחת קצת יותר נפוצה ואחת פחות – נחשת ו-תחשים. הזיווג שלנו הוא זיווג של נחשת. בקבלה נחשת הוא סוד "נובלות חכמה שלמעלה תורה", נחשת היא עמודא דאמצעיתא, המתכת של יעקב אבינו, ה"בחיר שבאבות", שכעת קוראים עליו איך הוא מקים את הבית הנאמן בישראל. החתונה בפרשת ויצא, בה כתוב איך יעקב מקים בית ומוליד את השבטים (יא מבין יב השבטים). כסף וזהב הם אברהם ויצחק ונחשת הוא יעקב – הייתי חושב שכסף וזהב יקרים יותר, אבל הנחשת הוא ה"בחיר שבאבות" כי "נובלות חכמה שלמעלה תורה". תחשים ברור שבתפארת, כפי שמתורגם "ששש בגוונים הרבה", מתפאר בריבוי הגוונים שלו. ריבוי גוונים במזיגה הכי נכונה ויפה. ברור שהתחשים האלה הם יצור – חז"ל לא קבעו אם חיה או בהמה, משהו היולי, שהיו רק לשעה, איזו תפארת מיוחדת שלא מעלמא דין – שכולו אומר תפארת. שוב, יש משהו בנחשת שקשור לתחשים – כנראה כל מתכת וכל אבן טובה מפיקות אור, ואף על פי שזהב הכי יקר יתכן שהספקטרום, הזיקים-זיקוקים שיוצאים מהנחשת, הם עם הכי הרבה גוונים. במעשה מרכבה יש דווקא נחשת, "נחשת קלל", שפירושה שמבריקה באופן מיוחד, כנראה יותר מזהב וכסף. כנראה שבהברקה יש ריבוי גוונים, כמו תחשים, "ששש בגוונים הרבה". זו מלה שלא צריך להתבונן איפה למקם, כי כתוב בפירוש בקבלה שנחשת היא המתכת של התפארת, ותחשים פשיטא.

נו"ה אמרנו ("כיצד מרקדין לפני הכלה"), יסוד אמרנו ("ברית עולם") וגם מלכות אמרנו (שבתון). בזה סיימנו את כל פרצוף החתן והכלה. יש להם כעת במה להתבונן.

רק נאמר לגבי "ברית עולם" (שיש ט"פ בתנ"ך וג"פ מתוכן בתנ"ך) שההופעה הראשונה היא אחרי המבול, בקשת, שכעת אנחנו במזל קשת. קשת, כפי שכתבתנו לחתן ולכלה, היא הסמל המובהק של אות ברית קדש. לא כתבתי בברכה שקשור גם לתפלין. מחר בבקר כשתניח תפלין כתוב שקשת ר"ת קשר של תפלין. קשר היינו ההתקשרות בין החתן והכלה. צריכה להיות התקשרות של תפלין, אותיות נפתלי, נפת-לי, גם מלשון קשר ופתיל, כפי שכותב רש"י על נפתלי. כעת אנחנו בחדש הקשת, חדש של קשר-של-תפלין. הבעל שם טוב כותב שאהבת החתן והכלה צריכה להיות כמו אהבת התפלין, כך כתוב בצואת הריב"ש. זו צריכה להיות הקשת שלך, בחדש הקשת, "ברית עולם".

עד כאן פרצוף הגימטריאות של החתן והכלה. לחיים לחיים.

נגנו "בורא עולם בקנין". שרים ניגון זה על התפלה שיש בסידורים הגדולה, "שערי אורה וכו'" (כך מהבעל שם טוב).

היינו בסוגיא האם האשה מצווה על פריה ורביה. אמרנו על זה איזה ווארט קודם. בפעם הקודמת ראינו את ספר המקנה  על מה שחז"ל אומרים "מצוה בה יותר מבשלוחו" – יש לה איזה מצוה, ולא ברור מה המצוה, שהרי לפי הלכה אינה מצווה על פו"ר. הר"ן אומר שהמצוה שלה שהיא מסייעת למצוה שלו. שואלים על כך המפרשים, הראשונים, שאם יש מצוה סיוע לכאורה יצדיק שאם לא זכתה להבנות מבעל זה היא יכולה לתבוע גירושין, כמו שהוא יכול, וחז"ל אומרים שרק אם יש לה טענה אחרת – שהיא צריכה מקל לעת זקנה. אמרנו איזה תירוץ בפעם הקודמת וגם אמרנו שצריך להסביר קצת יותר טוב – ננסה כעת להסביר יותר טוב – אבל המקנה אומר על עצם השאלה איזו מצוה יש לאשה, שאפשר לומר שיש לה מצות "שבת", "לא תהו ברא לשבת יצרה", כמו שהתוס' אומרים שיש מצוה כזו, אך לא כך. אמרנו ללמוד את הנצי"ב על השאילתות בפרשת ברכה, שם כתוב שגוי מצווה בפו"ר – פלאי פלאים, כי הגמרא אומרת שאינו מצווה בפו"ר, אז איך רב אחאי גאון בעל השאילתות כותב שמצווה?! זו אריכות שכדאי לקרוא, אבל הוא אומר שלפי בעל השאילתות מצות שבת ומצות פו"ר הן אותו דבר, והיות שהגוי מצווה ב"שבת" הוא מצווה גם בפו"ר, היינו הך. אותו דבר לגבי אשה, כך הוא כותב שם, שלפי הסברא הזו אם האשה מצווה בפו"ר היא מצווה ב"שבת", אבל היות שחז"ל אומרים שלא מצווה בפו"ר היא גם לא מצווה ב"שבת". אמרנו פעם קודמת, לפי הסברא הזו – דעת השאילתות כפי שמסביר הנצי"ב – אי אפשר לומר שהמצוה שלה היא "שבת". זה חיזוק לבעל המקנה שצריך תירוץ אחר. הוא מתרץ שהיא מצווה בקידושין אם רוצה להתחתן, כמו שמצווה לשחוט אם רוצה לאכול בשר – זו לא מצוה בפני עצמה, אבל אם רוצה משהו יש עליה חיוב ולכך קוראים מצוה. לפי המקנה יש מקום שהיא תברך את ברכת הנישואין, כי מצוה שלה כמו של החתן. אמרנו שיש לכך אסמכתא ברמב"ם, שבסוף מ"ע בספר המצוות מביא ששים מצוות הכרחיות ומבדיל בין המצוות שרק לזכרים למצוות שהן לזכרים ולנקבות. כלומר, הוא מציין בפירוש כל מצוה שרק הזכר חייב ולא הנקבה, וכך כותב במצות "פרו ורבו", אבל במצות קידושין לא כותב כך. מכאן אפשר להסיק שלדעת הרמב"ם מצוה קידושין אינה כמו פו"ר. זה חיזוק למה שבעל ההפלאה, המקנה, כותב.

הברכי יוסף – שו"ת חשוב של החיד"א, שיש אומרים שבין האחרונים הוא מקובל על כולם – בריש אבן העזר, על סעיף א ס"ק יג בשו"ע בו כתוב שעל האשה לא להיות לא-נשואה משום חשד, יש לו אריכות במה האשה מצווה. זה המקום בשו"ע שדן במה האשה מצווה. לכאורה, כמו בערוך השלחן ועוד, היה מתאים להתחיל בכך בתחלת הסימן, אבל לא מתחיל בכך אלא רק רומז בסוף משום חשד. שם האחרונים מאריכים האם האשה מצווה או לא, ושם הוא כותב משהו שהוא פלא. זה שהברכי יוסף לא ראה את המקנה פשוט, כי הוא אחריו, אבל זה שהמקנה לא ראה מה שהברכי יוסף מביא קצת חידוש. הוא מביא שבתשובת הר"ן – הר"ן שאמר שיש לאשה מצות סיוע – כתוב שלאשה יש מצוה בכך שהיא "מתקדשת ונשאת". הוא שואל, ועוד אחרונים, מה המצוה בזה? או המצוה של סיוע, שהוא כותב בחידושי הש"ס, או שיש לה מצוה כ"אינה מצווה ועושה", אך גם זה לא פרו ורבו. אבל הפשט הפשוט, אם הוא כותב שיש מצוה שהיא "מתקדשת ונשאת" זו מצוה בקידושין, לא מצות פו"ר (אך קשור לפו"ר). זהו מקור מפורש לדברי המקנה. רק מה? שקצת קושיא על הר"ן, שכאן אומר שהטעם "מתקדשת ונשאת" ועל הש"ס אומר "סיוע". לא נורא, לדעתי, אפשר בתשובה לכתוב בתשובה דבר אחד ובמקום אחר דבר אחר. אז נפתח בכך.

ברכי יוסף מקבל את הטעם של הר"ן, נגד הראשונים שחולקים עליו, שאם יש מצות סיוע למה היא לא מצדיקה גירושין וצריך טענה של "חוטרא" לעת זקנה.

על זה אמרו לי שיש שיחה של הרבי. נקרא קטע מהשיחה ששייך לעניננו:

יובן בהקדם קושית המפרשים על הר"ן [מי המפרשים האלה? חידושי אנשי שם שמביא בשם ספר דרך תמים. מי זה? יש איזה ראשון שיש לו ספר דרך תמים ואנשי שם על הרי"ף מביא זאת כקושיא על הר"ן] איתא בגמרא האי איתתא דאתאי ותבעה מבעלה לגרשה כי אין לה בנים ממנו. אמרו לה לא מפקדת [את לא מצווה.] אמרה ליה לא בעי האיך איתתא חוטרא לידא [היא לא צריכה מקל לעת זקנה?] והקשו אמאי לא קאמרא משום דמסייע כסברת הר"ן דעדיף טפי [זה חלק מהקושיא: אם יש לה ממש מצוה של סיוע היה צריך להביא את הטעם הזה כטעם, כתביעה שיש בה טענה כדי לכוף אותו לתת גט, שתוכל לקיים את מצות סיוע.]. אך הביאור [הרבי מביא כאן ביאור, שהוא הביאור של הברכי יוסף, כמצוין כאן בהערות.] הא דמסייעת לבעלה לקיים מצוותו הוא דבר התלוי ברצונה [היא לא מצווה לסייע, אין לה 'מצות סיוע', אלא יכולה אם היא רוצה – היא יכולה להתחתן ולסייע, ואז יש לה מצוה, אבל אין לה חובה, אין לה צווי. יש הבדל בין מצוה לצווי – מצוה יש לה אבל צווי אין לה.] אם רוצה יכולה היא להנשא ולסייע לאיש בקיום מצוותו ועל ידי זה יהיה לה חלק בקיום מצוותו [זו שותפות. כל השיחה כאן היא על כך שבחלק שהאשה מסייעת לבעלה ללמוד תורתו היא חולקת עמו את השכר, כמו יששכר וזבולון, וכך בפו"ר היא מסייעת וחולקת את השכר, אבל אין לה צווי.] אבל מצד עצמה אינה מצווה על זה ומובן שלא יכולה לתבוע את בעלה לגרשה כדי לקיים מצוה זו שהרי אין עליה שום צווי ורק כאשר מסייעת לבעלה בפועל [רואים שהמצב צווי חל על מצב של 'בכח', אבל כאן אין לה צווי, אלא רק אם היא רוצה ואם היא מסייעת לבעלה בפועל] אז היא חולקת במצוותו ומקיימת מצוה. ולכן טענתה [המצדיקה גירושין, היא לא טענת סיוע, והטענה היחידה שמצדיקה] היא רק חוטרא לידא, וכי האי ודאי כייפינן [זה סיום הגמרא, שאם טוענת ככה ודאי כופין אותו לגרש, כדי שיהיה לה מקל לידה לעת זקנה.].

השיחה הזו היא לגבי חיוב אשה בתלמוד תורה, שיחה מאד יפה וחשובה. נמשיך:

ועל דרך זה הוא בנידון דידן, הא שמסייעת לבעלה ולבניה ועל ידי זה חולקת בשכר הרי זה דבר התלוי ברצונה דאם רוצה משתתפת במצווה ועושה של בעלה ובניה אבל חיוב אין עליה בזה.

שוב, הוא מדמה את מצות פו"ר של האשה למצות ת"ת של האשה. עצם הדבר שיש כאן דמיון, דווקא לגבי האשה – הוא לא מצוה את מצות ת"ת של האיש למצות פו"ר של האיש, אלא את מצות פו"ר של האשה (שצריך להבין איזו מצוה, סיוע לאיש שמצווה ועושה) למצות ת"ת של האשה (שהיא סיוע למי שמצווה ועושה). זה מחזק מה שאמרנו קודם, בדרך קצת בדיחותא. האיש מקיים פו"ר, צריך להביא ילדים, אבל כשאשה מקיימת פו"ר היא צריכה להביא בן תורה, קודם אמרנו משיח. גם האבא רוצה שהילדים יהיו בני תורה, אבל על מה האשה מתפללת כשמדליקה נרות שבת קדש? שיהיו לה ילדים שיאירו את העולם באור תורה. בכל אופן, זה הדימוי של הרבי.

אחרי שקראנו את הסברא הזו – הוא מציין בדיוק איפה לקרוא, צריך לקרוא בברכי יוסף במקור – נבין יותר טוב מה שרציתי לומר פעם קודמת, אחרת, לפני שראיתי זאת. אפשר כמובן לחבר ביניהם, אפשר לומר שדומה ואפשר לחלק. בפעם הקודמת אמרנו, על פי סברא, שהמצוה של סיוע חלה על אשה נשואה. ברגע שהיא מתחתנת, אפשר לומר שבאותו רגע יש לה מצות סיוע לבעלה לקיים את המצוה. אבל לבוא ולטעון 'תגרש אותי כי לא הצלחתי לקיים את מצות סיוע' היינו להוציא אותה ממצב שיש לה מצוה, "מצוה בה", וברגע שתגרש אותה המצוה תפקע. כך הסברנו פעם קודמת, שהמצוה פוקעת והיא יורדת ממצב של יש למצב של אין. אם היא תתחתן – ומי יאמר שתתחתן שוב, ואם תתחתן גם אז ספק, אולי גם אז לא תצליח, ספק ספיקא – תחזור המצוה. היא יוצאת ממצב שיש לה דין סיוע למצב של גארנישט, של אין. מה לגבי איש, אפשר לומר לגביו אותו דבר אחרי עשר שנים, כשיש לו מצוה לגרש ולשאת אחרת? כידוע, היום לא מקפידים על המצוה הזו בכלל, אבל דין תלמוד. מה ההבדל? ברגע שהוא מתגרש המצוה לא פקעה ממנו. זו לא מצוה של האיש כשהוא נשוי, אלא מצוה של האיש גם כשהוא לא נשוי, ש"דרכו של איש לחזר אחר אשה". יש לו מצוה – תמצא אשה, תתחתן אתה. זה דומה למה שכתוב כאן. היא, אם אינה נשואה, אין לה מצות סיוע, לא קיים בכלל, לכן זו לא טענה כדי לגרש אותה. הוא חייב כל הזמן, חייב בעצם, לא כי הוא נשוי. הוא צריך להוליד ילדים, לכן זה מוצדק.

אפשר לשאול לפי זה: אם נאמר שספק-ספיקא, מה יאמר שתתחתן ומי יאמר אם היא תתחתן שתוליד ילדים, ועיקר הווארט שבשעת מעשה, ביני וביני, אין לה שום מצוה בכלל, אז היא יורדת ממצב שיש לה מצוה למצב שאין לה מצוה – למה טענת ס"ס לא מספיק גם לבטל את הטענה שלה שהיא צריכה חוטרא? זו לא שאלה, כי אותו דבר אפשר לשאול על האיש. מי יאמר שאם תגרש את האשה תקיים פו"ר? סיכוי. כאן משהו גשמי, לא בגלל מצוה. האיש צריך לגרש בשביל לקיים מצוה ואצלה חולין לגמרי, היא צריכה לטובת הגשמיות שלה, העולם הזה שלה, חוטרא – וזו טענה מוצדקת. שוב, אם באמת יש חילוק בין הווארטים האלה, צריך למצוא איזו נפק"מ להצדיק את החילוק.

נאמר עוד סברא בענין של סיוע, שאיני יודע אם למדנו בפעם הקודמת: על מי שחושב לעשות מצוה ולא עולה בידו כתוב שהקב"ה "מצרף מחשבה טובה למעשה" ועל כך נאמר "אונס רחמנא פטריה" – אם עשית את כל המאמצים לקיים מצוה ולא קיימת אז "אונס רחמנא פטריה", ואדרבא, כאילו עשית, "מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה", "מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה". מה לגבי פו"ר? קשור לגמרא ביבמות, שלא למדנו את כולה (זו בעצם המשנה שלפני המשנה בסוף הפרק). האיש לא עשה את המקסימום שהוא יכול לעשות. אם עברו עשר שנים והוא לא הוליד ילדים לא אומרים עליו "אונס רחמנא פטריה" ו"מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה", 'מה אפשר לעשות? לא הצלחתי', ולכן הוא צריך לגרש ולהמשיך להשתדל. אבל הסיוע אני חושב אחרת, אני אומר שהאשה הזו עשה את כל המאמצים לעזור לבעלה ולכן היא יצאה ידי חובת סיוע. היא לא יכולה לטעון שאני צריכה להתגרש כדי לקיים סיוע. אם היא אומרת שהיא צריכה להתגרש כדי שיהיה לה חוטרא מילא, זהו משהו גשמי ו"כי האי ודאי כייפינן", על דבר כזה, שהיא צריכה גשמיות, כופים. אבל מצות סיוע – עשית זאת גברת, עשית סיוע, את המקסימום שאת יכולה לעשות. אדרבא, אם תשארי נשואה לפלוני במס"נ, תסייעי לו עוד יותר ועוד יותר, אולי ה' יעשה נס – תמשיכי לסייע לו. האשה חושבת שאם היא לא מרגישה בטן היא לא קיימה סיוע, אבל אולי לא ככה – אולי זה שהיא נשואה, ומשתדלת בכל מה שהיא יכולה לעשות, זה סיוע. זה לכאורה משהו אחר. יש כאן שלשה דברים, מאד קרובים, אבל אני עדיין חושב שהם שונים זה מזה. [אמרו שהסברא הפוכה.] יש לנו מקור, הרבי והברכי יוסף, שאפשר תמיד לחזור אליו – יש לנו תמיד לאיפה ליפול.

יש פה שלשה דברים: התירוץ שכתוב כאן, שהוא ודאי תירוץ טוב – התירוץ שהרבי מביא כאן בשם הברכי יוסף, שאין לה צווי, אבל אם היא מסייעת ויש ילד היא חולקת את השכר עם בעלה, היא שותפה מלאה, אבל לא חובה אלא תלוי ברצון שלה. לכן לא כופים על כך גירושין.

אחר כך היה ווארט שאמרתי, שכל הסיוע רק חל כעת, כשאת נשואה, אבל אם תתגרשי מצות הסיוע פוקעת – אין לאשה לא נשואה מצוה של סיוע.

הדבר השלישי, הווארט שגם עכשיו את עושה מצות סיוע, איך שננסח זאת – את בסדר גמור, לא חסר לך.

נקרא עוד משהו שהרבי כותב, בהערה 41:

עוד לפני שהר"ן אומר שיש לה מצות סיוע הוא אומר שיש לה מצוה, משתמש במלה 'מצוה'. אחר כך הוא אומר שהמצוה הזו היא מצות סיוע. על כך אומר הרבי:

אמנם מדברי הר"ן עצמו אינו ברור הפירוש ש"יש לה מצוה" [מה הכוונה?] די"ל בשני אופנים:

א) "יש לה מצוה (סתם)", היינו אף שבעצם אין עליה הצווי לקיים פו"ר, מ"מ מכיון שהיא מסייעת לבעלה [מה שהוא יאמר אחר כך.] לקיים מצותו יש לה ג"כ מצוה, אבל אין לה ה"מצוה רבה" דפו"ר [פו"ר היא מצוה מיוחדת, שחז"ל אומרים שנקראת 'מצוה רבה', יותר מכל המצוות. אז יתכן שיש לה מצוה, מצות סיוע, אבל לא מצות "פרו ורבו".].

ב) "יש לה מצוה" שבנידון דידן היינו חלק במצות פו"ר [שהוא מתכוון שהסיוע הזה הוא חלק ממשי של פו"ר, "מצוה רבה", שיש גם לה.]

על הצד השני הרבי מעיר בשוה"ג:

לכאורה משמע דפו"ר אין לה חלק במצות פו"ר, כי מהא דפטרתה תורה ואין לה הצווי על זה אף שאי אפשר למצוה להתקיים רק על ידי סיוע האשה, מוכח דהופקעה משייכותה למצוה זו (דפו"ר) ואין לה אלא מצוה סתם [בהערה זו אומר שלכאורה כמו הצד הראשון, לא כמו הפירוש השני, שבאמת אין לה מצוה של פו"ר אלא מצוה מסוימת של סיוע. איך אני יודע? מכך שהמשנה צריכה להודיע שאשה לא מצווה על פו"ר, לא כמו רבי יוחנן בן ברוקא, זאת אומרת שהיא הופקעה מפו"ר, הופקעה מהענין של "מצוה רבה" דפו"ר. כעת הרבי ממשיך ואומר:]. - אבל אין מוכרח, די"ל דהפטור הוא רק מהצווי והחיוב (מטעם דהוא ימשול בך ואשה תובעת כו' ובפרש"י שם. נדים כ, ב. בר"ן ופי' רא"ש שם) לכן הנשים אין זה בידן [זו סברא חדשה, שלא כותב אחר כך ולא ראינו אותה בשום מקום. סברא חדשה לגמרי, שאשה לא מצווה בפו"ר כי אין בידה לקיים זאת, ואי אפשר לצוות מישהו משהו שלא בידו לעשות. צריך להסביר לפי הווארט הזה מה יאמר רבי יוחנן בן ברוקא. איך אני יודע שאין בידה לעשות? כי אסור לה לתבוע בפה. הוא אומר שכתוב בקללת חוה "והוא ימשל בך", שהכל ממנו ולא ממך, ומכאן לומדים חז"ל שאסור לה לתבוע, לכן היא פסיבית, והיות שהיא פסיבית יחסית היא לא יכולה לקיים. כמו שכתוב ש"דרכו של איש לחזר אחר אשה" כך דרכו של איש לחזר אחר מצות פו"ר. הרבי לא כותב זאת, אבל הסברא הזו מתלבשת מאד יפה על הלימוד הראשון של חכמים כנגד ר"י בן ברוקא, שלומדים מ"וכבשה", ש"דרכו של איש לכבוש ואין דרכה של אשה לכבוש", הלימוד הראשון למה האשה לא מצווה. כאן יוצא משהו מאד דומה, שדרכו של איש לחזר, לא רק לחזר על מנת להתחתן אלא גם לחזר על מנת לקיים פו"ר. אם הייתי רואה שהאשה עושה סימן ומצוה לפקוד אותה, אבך בכל אופן לחזר ממש זו דרכו של איש גם אחרי החתונה, ולא דרכה של אשה. במדה מסוימת אין בידה, ומסתדר טוב עם "וכבשה". (אם יש עוד דברים, כמו להתקשט, למה תולים דווקא בדבור?) כי בעלים הם קשי הבנה...] ולכן לא חייבתן התורה על זה [לא כי הוא הופקעה מפו"ר, אלא שלא הופקעה אלא כי פסיבית יחסית, ואז אפשר לומר שיש לה ממש חלק במצות פו"ר] אבל לא הופקעו משייכות לעצם המצוה.

זו הערה מאד יפה של הרבי כאן על זה. משהו חדש לגמרי. הדבר הזה הולך יפי עם פרשת שבוע, שבהשגח"פ אנחנו בפרשת ויצא. יש שני טעמים בגמרא מאין לומדים שהאשה לא מצווה, או מ"וכבשֻה" – ש"דרכו של איש לכבוש" (וחסרון ה-ו מחזק את הסברא) – או, כדברי רב יוסף (בגימטריא משיח), שכתוב אצל יעקב "פרה ורבה" בלשון יחיד, רק על האיש. "פרה ורבה" לא כתוב ביעקב בפרשת השבוע אלא בפרשה הבאה, אחרי שהוליד את רוב השבטים וגם בנימין כבר היה בעיבור. לכן קרוב לומר שעדיין, עד שנאמר "פרה ורבה", הסברא הפשוטה היתה שגם היא מצווה, כמאמר ר"י בן ברוקא "על שניהם הוא אומר 'ויאמר להם אלהים פרו ורבו'". כל ה"וכבשה" הוא דרוש רחוק יחסית, לכן אומר שהלימוד מ"פרה ורבה", אבל הוא נאמר יותר מאוחר. זאת אומרת שיש להניח שפרשתנו, בה בפועל נולדים כל השבטים, היא עדיין מתוך הנחה שהאשה מצווה כמו האיש. מה ההוכחה לזה? שתי הוכחות, גם אצל רחל וגם אצל לאה, שכל אחת חושבת שהיא מצווה. מה הפסוק שלאה סוברת שהיא מצווה בפו"ר? כמובן, אף אחד לא רוצה להכנס לסוגיא, אבל לאה תבעה בפה – "אלי תבוא". מי שמצווה צריך לחזר, ואם הבעל קשה הבנה צריך לומר דברים מפורשים. [אם נפסוק כר"י בן ברוקא גם זה יחזור?] זו בדיוק השאלה. רש"י מדגיש שלאה כל כך מתאוה לילדים, אבל עצם ריבוי התאוה הוא כמו מצווה – את זה צריך להבין. היא מתאוה להעמיד עוד ועוד שבטים. בעצם יש פה שלשה דברים. איך אני יודע שיעקב מתחשב בכך שהוא מצווה על "פרו ורבו"? יש שלשה פסוקים בפרשה שמהם רואים את הבערה למצות "פרו ורבו". יעקב אבינו אומר "ואבואה אליה", שאפילו קל שבקלים לא אומר כך, אך אומר שאני כבר בן 84 ומתי אעמיד יב שבטים? לשם כך מעיז פנים ומדבר כמו קל שבקלים. אחר כך יש את רחל שאומרת "הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי". גברת, את לא מפקדא. חז"ל אומרים שצריך להרגיע את האשה, את לא מצווה, מה הבעיה שלך?! אפשר באמת לומר שזו מחלוקת לומדות בין יעקב לרחל. יתכן שאצל אברהם ויצחק היה פשיטא ש"על שניהם הוא אומר 'פרו ורבו'". ביעקב, עמוד התורה, בחיר שבאבות, יש קצת ירידת הדורות – יתכן שהחידוש הראשון שלו בתורה הוא שהאשה לא מפקדה. אבל האמהות מקבלות מהשויגער וגם מהשווער. הרי אבא שלך התפלל, כפי שרש"י מסביר – אבא שלך לא למד כך את הסוגיא, אלא למד כמו ר"י בן ברוקא, וגם אבא שלך, וגם אמא שלך וגם סבתא שלך. כולם למדו ש"על שניהם הוא אומר", כל הכבוד לך יעקב, אני מאד אוהבת אותך, אבל בלומדות אני חולקת עליך – לא נוגע, מלחמתה של תורה, לא נגע ולא פגע. אתה בא לחדש הלכה שאשה לא מצווה?! הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי! הוא מתקומם, את סך הכל אשה, אני פוסק הדור ואני פוסק שאשה לא מצווה, לכן "ויחר אף יעקב ברחל", כל הדו-שיח שלהם הוא ריתחא דאורייתא, האם האשה מצווה או לא. אם כן, כל הסוגיא הזו חוזרת כאן שלש פעמים, קודם אצל יעקב – הוא אומר "ואבואה אליה", וגם מחזק שהוא סובר שרק האיש מצווה, חידוש אצלו. אבל היא, רחל וגם לאה, סוברות שגם אנחנו מצוות. בסוף, כשה' אומר "פרה ורבה", הוא אומר כמו יעקב. למה? כי "בדרך שאדם הולך מוליכין אותו" בכלל. הרב שלנו רוצה לפסוק ככה, בסדר – מן השמים יסכימו לו. זה נקרא שמהשמים מסכימים למה שהרב אומר, לא כי ה' חשב ככה. [תוס' ביבמות מביאים "כדרך שאדם הולך" באותה סוגיא על כך שמשה רבינו פרש מהאשה, ואהרן ומרים יוצאים כנגדו ואומרים שה' צוה וכו'.] אותו דבר, יעקב כל הזמן רוצה לפסוק ככה, ובסוף, אחרי שהוא הוליד את כל הילדים, ה' אומר כך. ה' לא מסכים לו עד אחרי שהאמהות תעשינה את שלהן. האמהות עשו במס"נ מתוך תודעה שאשה מצווה ועושה, תבעו בפה, כעסו על הבעלה.

נאמר עוד משהו: רחל אומרת ליעקב "הבה לי בנים". איך הוא יביא לה בנים? מה היא רוצה ממנו? יש לו בנים מלאה. רש"י וכולם אומרים שהיא רוצה שיתפלל. יש משהו אחר לפרש? או שהכוונה לקבוע אותה יותר. תסתכלו ברמב"ן על הפסוק. הוא כותב שדווקא האשה האהובה – היא יודעת שהיא האהובה – כשהיא מתגעגעת למשהו נוהגת לאיים על בעלה שאם לא תתן לי זאת אני מתה. בפסוק הקודם היה כתוב שהיא קנאה בלאה. אשה אהובה שמתגעגעת, מתוך רגש, אף על פי שהבעל הכי אוהב אותה והוא נמצא אתה כל הזמן, היא חושבת שזה לא מספיק. זה סינדרום של אשה אהובה, שחושבת שהיא לא מספיק אהובה, היא רוצה עוד יותר ויותר להיות אהובה. היא קנאה בלאה כי הבינה שלאה חושבת שהיא שנואה – הרי לאה אמרה בפה "כי שנואה אנכי", היא שמעה זאת – ולכן זכתה לילדים, וחושבת שכנראה גם אני צריכה לחשוב שאני שנואה. כמה שאני אהובה, אני שנואה בשבילך – אתה חייב לי יותר אהבה. שוב, זה סינדרום של האשה האהובה. [הרב הסביר שגבר רוצה ילד אחד ואשה רוצה ריבוי, ולכן אם היתה מצווה היתה בעצבים ורוצה להתגרש עוד לפני עשר שנים...] נכון. לא ראיתי מי שאומר כזה דבר, כולם אומרים ש"הבה לי בנים" היינו 'תתפלל'. רק הרמב"ן אומר שלא נחשוב שהוא לא התפלל, אלא שלא התפלל מספיק. לא חייבים לומר שהיא אומרת לו 'למה לא התפללת?'. על יצחק כתוב "ויעתר", שהרבה תפלה, כמו עתר שהופך את מדת הרחמים. יש 'לא התפללת מספיק' ויש שאתה לא פוקד אותי מספיק. יש משהו דומה לזה, אבל עוד יותר חכם. לדעתי הוא הפירוש הכי פנימי. מה קורה בהמשך הפרשה, עם המקלות והצאן? הוא מומחה, יש לו פטנטים. [היא אומרת, 'למה אתה מתפלל? תתחיל לעשות!'.] בדיוק, הוא הפרופסור הכי גדול בעולם לגניאולוגיה, ויש לו כל מיני עצות, והיא בטוחה שהוא יכול לעשות – "הבה לי בנים". מכאן אני לומד שכל הסיפור של המקלות הוא לאחר התמחות של כל החיים. כנראה שמהיום הראשון שהוא בא ללבן, עוד לפני שהוא התחתן, הוא התחיל להתעסק עם הצאן – זה היה התחביב שלו. התחביב שלו כל הזמן היה העיסוק במדע של "פרו ורבו". היא יודעת זאת, כולם יודעים, הנשים יודעות מה המומחיות של הבעל, 'זו המומחיות שלך!'. לכאורה מאד קרוב לפשט שלנו, פלא שאף אחד לא רומז זאת.

אז יש שלשה פירושים: למה לא התפללת מספיק? למה אתה לא פוקד אותי מספיק? סימן שאתה לא אוהב אותי מספיק, "הבה לי בנים". או, אתה מדען. לפי הפירוש הזה מה התירוץ שלו? "התחת אלהים אני?!". באמת אני מדען, אבל מדען מתאים רק כשיש סיעתא דשמיא. כמו הווארט של רבי פינחס מקוריץ שאמר לאדה"ז שאמנם שיחת דקלים וכו' היא מדע אבל צריך בשבילו רוה"ק.

כמה שוה "הבה לי"? בן. אז "הבה לי בנים" היינו בן בנים. היא לא מסתפקת בבן אחד אלא צריכה שנים, ובאמת זה מה שיהיה לה.

עוד להעמיק בזה: לאבות ולאמהות יש רוח הקדש. הרמב"ן כותב שהוא כעס עליה כי היא הוציאה קללה מפיה, ואצל צדיקים הקללות מתקיימות ח"ו. הוא כעס מאד. "הבה לי בנים" עולה בן-בנים, ובאמת בבנים שלה היא אמרה בלידת יוסף "יוסף הוי' לי בן אחר", היא צריכה בנים, שני בנים. היא יודעת שבבן השני היא תמות, יש לה רוח הקדש. אבל אם אתה תתפלל חזק, אפילו שהקב"ה גוזר צדיק מבטל, וגם – אם תעשה זאת על ידי פטנט לא חייב להתקיים ה"מתה אנכי", ואם תאהב אותי עוד יותר גם לא חייב להתקיים. לפי כל אחד מהפירושים "הבה לי בנים", ואם אתה לא עושה כעת מה שאני רוצה ממך, יהיו לי מלמעלה, ה' יתן לי, אבל "מתה אנכי", אמות בכך. אני יודעת שיש לך כח, אתה צדיק, ואתה יכול לבטל גזרה זו. הוא כעס, "התחת אלהים אני".

כמה עולה "הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי"? 788, שלום בית. זו סגולה לשלום בית? לפעמים ככה לתבוע מהבית ושהוא יכעס זו סגולה לשלום בית, ולפעמים ההיפך... אם נחלק את המשפט, תרגיל יותר מתוחכם, לחלקים שהגימטריאות תהיינה סדרה עולה בשלשה ממדים – "הבה לי [52] , בנים [102], ואם אין [108], מתה אנכי [526]" – תראו שהמספר הבא יהיה 1812, ואז חמשת המספרים הראשונים יהיו 2600, 50 פעמים בן, "הבה לי" ועוד 49 בנים. כלומר, אם תעשה תיקון, תבטל את הגזרה, יכולים להיות לי אפילו חמשים בנים, אבל זה לא פשוט. בכל אופן, זה תרגיל בשביל הילדים בחדר.

כעת נאמר עוד סברא בחסידות להסביר את הלומדות של המחלוקת וממילא נתרץ כמה דברים:

אדהאמ"צ, בעל ההילולא של עכשיו, סובר בפשיטות שלא כמו הרמב"ם, לכאורה, וכותב מאד חזק וחוזר פעמים רבות שלא מצאנו בכל התורה כולה מצוה על אמונה. כמו הבה"ג, שבלי אמונה לא שייכות מצוות. ידוע שאצל אדמו"ר האמצעי יש שני דברים שפשיטא לו לגמרי שלא כמו הרמב"ם – שאין מצות אמונה בתורה ואין מצות תפלה בתורה, והא בהא תליא. אצל אדמו"ר הזקן והצ"צ, שהם בעלי נגלה, צריכים להתחשב בכל אופן ברמב"ם, אבל אדמו"ר האמצעי לא – הוא חסידות, נוני ימא, כידוע שהוא גלגול רב המנונא סבא. שוב, אין מצות אמונה בתורה ואין מצות תפלה בתורה. לא שבדיוק אותו דבר, מצות אמונה אין בתורה כי הוא כותב בפירוש שזהו הטבע היהודי. האמונה ירושה לנו מאבותינו, הטבע שלנו, ועל טבע אין מצוה. הרמב"ם אומר שיש מצוה בכל יום והרמב"ן אומר שבעת צרה, אבל הוא אומר יותר מזה – כשבא לך תתפלל, כמו שתפלת ערבית רשות כך כל התפלות מדאורייתא הן רשות. זה בא מהאמונה. כעת רוצים לדמות זאת לאשה אצל פו"ר – שהאשה אצל פו"ר זה כמו מצות האמונה ומצות התפלה. כתוב "איהו אמת, איהי אמונה". החידוש שרוצים לומר שגם אליבא דר"י בן ברוקא, שאומר שאשה מצווה, גדר המצוה הוא גדר אחר מהמצוה של האיש. כי המצוה של האיש, "פרו ורבו", היא מצות האמת, "איהו אמת", והפו"ר של האשה היינו "איהי אמונה". אם אמונה אינה מצוה גם היא לא מצווה. אם יש כן מצוה לגבי אמונה אפשר לומר שהיא כן מצווה, כדעת ר"י בן ברוקא, אבל בגדר אמונה ולא בגדר אמת. זה ווארט מאד עמוק, אם נוכל לפתח אותו.

מביא אדמו"ר האמצעי שפשיטא שאין מצות אמונה בתורה, אבל הוא מביא פסוק מתהלים – "בטח בהוי' ועשה טוב שכן ארץ ורעה אמונה". "ורעה אמונה" אומר שצריך לפרנס את האמונה, כלומר לחזק את האמונה. אם אמונה היא משהו מוטבע, הטבע היהודי האמתי, בשביל מה צריך לחזק אותו בכלל? וגם, מה מחזק אותו? כתוב "חדשים לבקרים רבה אמונתך", שכל בקר האמונה מתחדשת ומתחזקת. למה? דבר שהוא טבעי לגמרי, כמו לנשום, צריך חיזוק? צריך לפרנס ולחדש את הנשימה? היא מתחדשת כל בקר? מצד אחד אמונה היא פשיטא, טבע לגמרי, ומצד שני יש "ורעה אמונה". צריך אחד, משה רבינו, שהוא רועה ומפרנס האמונה. הייתי יכול לחשוב שכך נצא מהבעיה עם הרמב"ם. כך הצ"צ כותב בדרך מצותיך, שגם לרמב"ם יש דרגת הבה"ג, אמונה טבעית, וההבדל איך מתרגמים – ביד כתוב "מצוה לידע" ולא להאמין. מצות האמנת אלקות היינו להתבונן, להביא דעת שמביא משה רבינו, רעיא מהימנא, ולחזק את האמונה. אבל אדמו"ר האמצעי לא כותב כך. אם היה כותב ש"ורעה אמונה" על ידי דעת, על ידי התבוננות, היה כמו הרמב"ם. אבל הוא כותב משהו אחר, "כל מצותיך אמונה" – חיזוק האמונה אינו שאדם מתבונן, אלא רק כשאתה עושה מצוות מעשיות. יש סגולה במצוות מעשיות, "כל מצותיך אמונה". כשיהודי נותן צדקה, "והאמן בהוי' ויחשבה לו צדקה", זו סגולה לאמונה. כך באמת כתוב בספר המדות, שצדקה – המצוה הכללית של כל המצוות – מחזקת את האמונה. כל מצוה מחזקת את האמונה, ובפרט המצוה הזו, שהיא מצוה מעשית. כלומר, כל המצוות הן כדי לחזק את הטבע היהודי, וממילא מוסבר מאד יפה למה בסוף נקיים את כל המצוות בטבע יהודי – "כל מצותיך אמונה", לא רק שהמצוות מחזקות את האמונה אלא שהמצוות עצמן תהיינה אמונה. כך מסביר באריכות אדמו"ר האמצעי.

לעניננו, שוב, מה ש"אשה לא מפקדא" הוא כי הדבר בטבע שלה, כפי שלמדנו לפני שבועיים במשך חכמה. היות שההולדה היא בטבע שלה היא עושה זאת בטבע ולא צריך מצוה. אם כן, מה חדשנו עכשיו? את ה"ורעה אמונה", שאולי יש לה מצוה – לא מצות "פרו ורבו" שלו שהיא אמת, מצוה של תורה, "אין אמת אלא תורה", "משה אמת ותורתו אמת", אלא מצוה בגדר של "ורעה אמונה", לחזק את האמונה שלה. כמה שוה אמונה? גם בעל וגם בנים, "הבה לי בנים". ככה אפשר לומר שרבי יוחנן בן ברוקא אומר, "על שניהם הוא אומר", כאילו שוים, אבל כעת הווארט הוא ש"איהו אמת ואיהי אמונה" במצוה הזו. הביטוי הזה בזהר הולך על הזיווג, יצירת הזווג שאמרנו בהתחלה. יצירת הזווג היא "איהו אמת, איהי אמונה", שבא לידי ביטוי בקיום מצות פו"ר. זה יכול להוציא אותנו מכמה שאלות שהיו לנו, ובפרט מה ששאלנו בהתחלה, לפני שלשה שבועות, מה תהיינה ההשלכות בנפש.

כמה פעמים שאלו שאם נעשה את האשה מצווה כמו איש אוי ואבוי, זה יעשה אותה כמו איש והיא לא צריכה להיות כמו איש, יוציא אותה מבחינת המקבלת הטובה, הפסיביות שטובה לה, ותעשה אותה כמו איש. אבל כעת מה שאמרנו יוציא מהבעיה, היא נשארת אמונה, נשארת שזה בא לה בטבע, אבל צריכים לחזק את האמונה. הווארט הזה הוא כל כך יסודי, שהוא הדבר הכי הכי מצוי, שיש אשה, שכל אשה אומרים לה שיש לה טבע להוליד, אבל האשה פוחדת מכל מיני דברים – מצער ההריון, מצער הלידה – אז היא רוצה לקחת כדור בשביל למנוע הריון. זו לא בעיה של האיש. גם יהודית, אשתו של רבי חייא, אותו סיפור בדיוק – היא פחדה מהכאב, מהצער. אבל שוב, יש לך אמונה. מה המצוה? חיזוק האמונה. יבוא מלך המשיח, "הרה ויולדת יחדו", אז החיזוק בעצמו יהיה כל הזמן להוליד עוד ועוד, לא להכנס לאיזה פחד, דבר מצוי ביותר. לכן טוב מאד שנאמר שיש לך מצוה, והמצוה היא לא המצוה של האיש אלא המצוה של "על שניהם הוא אומר" שאצלה "איהי אמונה", אמונה לשון אמהות. המצוה שלה היא לחזק את הנשיות שלה. המצוה שלו היא הגבריות שלו. המצוה שלה היא לא הנשיות, שכל כך טבעית שלא צריך לצוות, אלא רק לחזק. נאמר בצורה מחודדת: להיות גבר, אתה לא גבר אם לא תעשה משהו להיות גבר, כמו שרואים בתנ"ך. אבל אשה היא אשה, לא צריך לומר לה. בכל זאת, בענין של הלידה, אולי פעם לא היה צריך לומר שהיא מצווה, וזה הסיפור של יהודית אשת רבי חייא, אבל היום צריך יותר ויותר לחזק את הנשיות הטבעית של הנשים, לחזק את האמונה. נאמר שזה החידוש היום, שהיא מצווה בתור אמונה.

מה יכול להיות ההבדל בין אמת לאמונה? אפשר לפרש מאד קרוב למה שהרבי כותב כאן, אם כי שהוא כותב לסברא שלא מצווה. אמת הכוונה היא שיש עליך צווי ואמונה היא שאין עליך צווי. אל תהיי לחוצה. אדרבא, אם תהיי לחוצה לא תכנסי להריון, צריך להיות רגועה. צריך מצוה שהיא לא מלחיצה, ומצוה כזו מתלבשת בתוך הרצון שלך – רק בא להגביר, לגלות, לחשוף את ההעלם. אמרנו שחוה היא לחשוף את ההעלם, מצוה שבאה לגלות ולחזק את הטבע שלה. כמו שאדם הולך לאיזה רופא טבעוני, לקחת כדור לחיזוק הטבע, לחזק את השרירים. כך היא המצוה הזו, מצוה ללכת לרופא שיחזק לך את הטבע שלך. כמו אשה שיש לה בעיה במחזור, אז היא הולכת לרופא שיעזור לה לחזק את הטבע שלה. זה נקרא לחזק את האמונה, וזה לא בדיוק צווי כמו הצווי של האיש שהוא צווי של אמת, של אמתה של תורה. עד כאן החומר למחשבה של היום, עדיין באמצע הדיון הזה, הסוגיא הזו.

נסיים עם משהו שרק התחלתי לקרוא: אני קורא לאט, התחלתי לקרוא כמה מהסימנים הראשונים של המאמר שאין אדמות פרטיות לגוים בארץ ישראל. הווארט הראשון, שכנראה הוא מהרב זוין, שיש מה שנקרא בעלות כללית לעומת בעלות פרטית. אלה המלים שלו? [לא זוכר, נכתב לפני כל כך הרבה שנים.] לעם ישראל יש בעלות כללית על הארץ, אבל יתכן שכעת אין בעלות פרטית – כשהגוים כובשים את הארץ יתכן שהבעלות הפרטית פקעה והבעלות הכללית נשארה. רואים זאת משלשה מקורות בש"ס. הראשון מבנות צלפחד, שאף על פי שאין בכור יורש בראוי כבמוחזק הן קבלו פי שתים מנחלת הבכור כי ארץ ישראל מוחזקת לנו. לא ראיתי כתוב, אבל לכאורה מסביר גם את החידוש בירושת הארץ שהמתים יורשים את החיים. אם מדובר רק על בעלות כללית, ולא על בעלות פרטית – כתבת שם בהערה שבנות צלפחד היינו הבעלות הפרטית כפי שהיא כלולה בבעלות הכללית – דווקא שם יש לומר שהמתים יורשים את החיים. כשנסביר יותר נבין יותר טוב. יש את הדין של חלה, שכאשר מצאו קמה היו צריכים להפריש חלה כי "לזרעך נתתי", כבר נתתי. הדבר השלישי לגבי אשרה, שאם לא שבחטא העגל הראו שניחא להם לעבוד אשרה האשרה היתה מותרת, כי הארץ עם האילנות כולה מוחזקת ו"אין אדם אוסר דבר שאינו שלו", ולכן הגוי לא אוסר אל אם כן היהודי מגלה רצון שגם לו ניחא. אלה שלש הדוגמאות שכאן. השאלה אם דווקא אלה, או שיש עוד – אם רוצים לעשות מבנה צריך להיות דווקא. את שלשת אלה, אם דווקא וגם אם לא, הייתי שם כנגד נה"י ממנו בנין המלכות. ירושה היא הנצח, אשרה היא "הודי נהפך עלי למשחית" והחלה – בה נאמר "לזרעך נתתי" – היא כנגד היסוד, שנתחייבו מיד בביאה לארץ. בכל אופן, הווארט הוא שיתכן שבעלות פרטית פקעה, לכן יש קנין לגוי להפקיע מן המעשרות וכו', אבל בעלות כללית, מה שארץ ישראל מוחזקת היא ביד עם ישראל, אף פעם לא פקעה. זה הפרק הראשון של המאמר.

מה שיפה לעניננו, של חתן וכלה – וגם אולי יסביר מה שאמרנו קודם – הוא שבעלות כללית היא בעלות של כל העם, כל עם ישראל. בעלות פרטית, כתוב כאן, מתחילה מהחלוקה של עם ישראל לשבטים. לכל שבט יש את הנחלה שלו, ואחר כך לכל משפחה יש את החלק שלה בתוך הנחלה של השבט. רואים שחלוקה זו אינה נצחית מכך שבסוף ספר יחזקאל יש חלוקה אחרת לגמרי, גם השבטים וגם המשפחות. זאת אומרת שמשהו ישתנה, שמה שהיה קודם פקע – היה לך חלק פה וכאשר יבוא משיח יהיה לך חלק שם. זה לגבי הבעלות הפרטית, אבל לא הבעלות הכללית.

כשקראתי זאת מה שמיד בא לי בפנימיות, משהו חלק ופשוט, הו אשכאן יש לנו דוגמה יפהפיה של ארבעה עולמות: עיקר ההבדל כאן בין בעלות כללית לבעלות פרטית שבעלות כללית היא למעלה מהזמן והיא גם למפרע – לכן, היות שהיא למעלה מהזמן, מתים יורשים את החיים – ולכן היא בעולם האצילות, למעלה מהזמן. בעלות פרטית היא בעלות בעולמות התחתונים, שתחת הזמן, לכן יתכן שיש קנין לזמן. ראיתי בהמשך, בלי לקרוא בענין, ווארט מרבי שלמה זלמן אוירבאך שיש בעלות לזמן. לכאורה לא צריך בעלות לזמן, אלא רק לומר שזו בעלות פרטית והיא פוקעת ומתבטלת על ידי כיבוש. לכאורה הווארט הראשון מכסה על כל המאמר, למה צריך את הדבר השני? תאמר שיש לו בעלות פרטית, אף שהבעלות הכללית נשארת אצלנו. [זה אותו דבר.] אז בסדר, כי לכאורה לא משהו חדש, כמו שנסביר כעת. בעלות כללית היא באצילות, למעלה מהזמן, ובעלות פרטית היא בעולמות התחתונים, תחת הזמן, והיא יכולה לפקוע ממני ולהנתן למישהו אחר בינתים, כמו הרש"י הראשון בתורה. הכל כך בבי"ע, אבל למעלה מוחזק לעולם, "אני הוי' לא שניתי".

איך נבדיל כאן בין עולמות בי"ע? לא כתבת כאן שיש נפק"מ, אבל יתכן שיש נפק"מ. בכללות בי"ע היינו הבעלות על הארץ מעולם הבריאה ולמטה, "משם יפרד", והיא עשויה להשתנות. לכאורה מה שאמרנו – יש שבטים, יש משפחות ויש פרטים. על יב שבטים כתוב בפירוש בקבלה שהם יב בקר שעליהם עומד הים של שלמה, מלכות דאצילות – השבטים הם בעולם הבריאה. המשפחות הן כבר בעולם היצירה. זה משתנה, כמו שאמרנו קודם, שלעתיד לבוא השבטים יקבלו מקום אחר. בעלות השבטים עוברת שינוי ובעלות המשפחות כל שכן. אם השבטים והמשפחות הן בריאה ויצירה אז פשוט ש"אף עשיתיו" היינו הפרטים, ה'אישים'. יש בעצם ארבע מדרגות של עם ישראל, כנגד ארבעה עולמות – שיעור יסוד, אלף-בית – עם, שבט, משפחה, איש. אפילו כתבנו פעם שאחד הסודות של "אף עשיתיו" שעולם העשיה הוא עולם האישים והפרטים, אף ר"ת איש-פרט. אף שוה 9 ברבוע, פרט שוה 17 ברבוע, ואיש-פרט שוה 600, ממוצע כל אות הוא 10 ברבוע. משהו יפה. עולם העשיה הוא מסך בין המשפחה לבין הפרט. מה קורה כשאביעד שלנו התחתן? אתמול בלילה הוא עלה מעולם העשיה ליצירה. אתמול עדיין היה בעולם העשיה, ובלילה התחתן ועלה מעולם העשיה לעולם היצירה – יצירת הזווג, כפי שדברנו קודם – עלה מגדר איש-פרט, תהו ושבירה, לגדר משפחה, שהיא כבר הבסיס. מאד מענין, קוראים למשפחה יחידה. כשהוא היה יחיד הוא לא יחידה. איך תסביר את זה? כדי להיות יחידה אתה צריך להתחתן. הפרט הוא לא יחידה. ברגע שהוא מתחתן, זה חוזר לסברא השניה/השלישית של סיוע, הוא כבר בגדר משפחה – אפילו לפני שנולדו לו בנים, הוא בגדר של "עזר כנגדו", גדר של סיוע. בעולם העשיה אין סיוע. זה מחזק מה שאמרנו קודם.

מהי ארץ ישראל? כתוב באריז"ל שמי שדר בארץ ישראל הוא בעולם היצירה ובחו"ל בעולם העשיה. ארץ ישראל היא ארץ של משפחות. מה בג"ץ רוצה לעשות? להרוס את המשפחה היהודית, את היחידה. למה? הוא רוצה להוריד אותנו ל"אף עשיתיו", להיות יחידים. אם אנחנו יחידים אין הבדל בין א"י לחו"ל, אנחנו בעצם בחו"ל. מה שאנחנו אומרים כאן שהבעלות ודאי מתמעטת – שבט-משפחה-פרט הן שלש מדרגות של בעלות פרטית. היום, בעולם המשפט החילוני, בעלות פרטית היא של הפרט – של עולם העשיה – ואין בעלות פרטית של משפחה או שבט. התיקון הראשון לעלות מבעלות פרטית של הפרט, שהיא של חו"ל, של גוים, לבעלות פרטית של היחידה היהודית, המשפחה, ואז יש יצירה. איך זה בא לידי ביטוי בחיי נישואין? נושא שדברנו המון פעמים, שחלילה וחס שיהיו שני חשבונות בנק. זוג שמתחתן "לא יעלימו זה מזה", הכל צריך להתנהל ביחד. אז חיים בעולם היצירה. אם לכל אחד יש חשבון בנק – חס ושלום, אני אומר – זו בעלות פרטית של עולם העשיה, זו תרבות של גוים, של יחידים ולא של יחידה. זה בדיוק מה שהבג"ץ רוצה, רוצה להוריד אותנו מעולם היצירה לעולם העשיה, להוריד דרגה בבעלות הפרטית. שוב, מה שיוצא מכאן הוא שהשרש שלנו, רק עם ישראל – אין בעלות כללית של אומה אחרת בארץ אחרת, למה? כי אין להם אצילות, רק אנחנו "אצילי בני ישראל", רק אנו למעלה מהזמן. גם הארץ היא ארץ הקדש, יש לה מקור באצילות. כאשר יתגלה שאצילות בכל מקום, "אצילות איז אויך דא" – יש בהמשך כמה דוגמאות לגלות את הבעלות הכללית. אצל בנות צלפחד מופיעה הבעלות הפרטית כמו שהיא מופיעה בבעלות הכללית, כמו שהסברנו קודם את ??? אבל יש גם דוגמאות לכיוון השני, איך הבעלות הכללית משתקפת בבעלות הפרטית, זה 'אצילות פה'. זה הפרק הראשון של המאמר הזה, שלדעתי הוא משהו מאד יפה. מתי כתבתם? [לפני עשר שנים.] לא הרבה, לנו יש דברים מלפני ארבעים שנה... [לפי זה הגוים לא גזלנים?] נקרא את ההמשך. [עיקר הווארט שבעלות לזמן היינו אותו רגע שהם בעלים בפועל, ואין להם את הרגע הבא.] אני שואל עדיין למה לא מספיק רק הגדרים של בעלות כללית ובעלות פרטית. [כי אם קניתי משהו לשלשים יום הוא שלי לשלשים יום, וכאן אין לי את העתיד.] הבנתי, צריך להגיע להמשך. אך כדי להסביר למה כיבוש עובד אצלם מספיק לומר שבעלות פרטית יכולה לפקוע. אתה מוסיף שגם זה רק לזמן. [הנפק"מ ההלכתיות יוצאות מזה, שלהקדיש הוא לא יכול.] בכל אופן, הווארט היה שכעת אתה משפחה, ומשפחה היא משהו אחר – שעלית עולם, כעת הגעת לארץ ישראל. קודם, מי שלא נשוי, לא נמצא בארץ.

עוד משהו לסיום ממש: חיזוק בלימוד הרמב"ם, שהיום – ח' כסלו, יום החתונה שלכם – בחלוקת פרק ליום התחלנו את ספר נזיקין, ארבעת הספרים האחרונים, "חשן משפט" של הרמב"ם, עיקר הלומדות שלו. אפשר לומר שבמדה מסוימת עיקר הרמב"ם התחיל מיום החתונה. לכן, אם למישהו היתה קצת חלישות בספר טהרה ולפני כן, כעת הזמן להתחזק בלימוד הרמב"ם, להתחיל מהפרק הראשון של נזיקין, נזקי שור. רק נאמר שנזיקין משרש זק, גם לשון זיקה, קשר בין איש ואשה. ההלכה הראשונה של הרמב"ם היא שאתה אחראי על הממון שלך, אם הוא מזיק אתה אחראי, כלומר שהאדם מתפשט לתוך הממון. איך זה מתרגם לאיש ואשה? צריך לאהוב את האשה "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", מהפנים אל החוץ – הלב הוא הפנים, הנפש היא התפשטות הנפש לאברים ומאד הוא הממון. הסימן שזוג אוהבים באמת: הרי מרובה מדה טובה, אם יש שור ונזקי שור, שאתה אחראי על הממון שלך, אם יש אהבה אמתית בין איש ואשה – שנלמדת מאהבת כנס"י לקב"ה והקב"ה לכנס"י – היא מתפשטת גם לאברים, פשיטא, ועיקר החידוש שמתפשטת גם לתוך הנכס. מה הווארט? שאם מכונת הכביסה מתקלקלת זה כי מישהו לא אהב את השני מספיק. כי אם היו היו אוהבים מספיק, במדרגת "בכל מאדך", מכונת הכביסה היתה כל כך אוהבת את האשה שלא היתה מתקלקלת. זה סימן שתמיד יש מה לתקן. עוד פעם, האהבה צריכה להתפשט לתוך הנכסים. הוא כותב בהמשך הפרק שבשור יש שלשה אבות, קרן שן ורגל (ר"ת קשר), והקרן מיסודו תם ואילו שן ורגל מועדים מבריאתם. "ויעקב איש תם ישב אהלים", "הקרן קיימת", צריך להזדהות עם הקרן שהיא שרש הנשמה, להיות תם, לא להזיק. תם הכוונה שבטבע הוא לא יזיק. מה הוא כן יעשה? רק יזקק. יש זיקה, כמו במסכת יבמות – זיקה היא הקשר. מי שלא מזיק הוא נזקק. עני הוא נזקק, אבל להזדקק היינו להזדווג. גם לשון זיקוקין דנורא שהזכרנו קודם, ניצוצות אור. עיקר הווארט שהאהבה צריכה להתפשט עד כדי כך שגם החפצים אוהבים. אם יש זוג אוהב, כמו בהרבה סיפורים של הבעל שם טוב שנכנסים לאיזה בית באיזה כפר שיש שם אדם וחוה לפני החטא, זוג אוהבים, אז אפשר להסתכל על השלחן והכסאות ולהרגיש שהכל כאן אהבה, כל הכלים בבית אוהבים. כך אני מברך שתהיה כזו אהבה שתתפשט בכל הנכסים, ואז נברך אותך שיהיו לך המון נכסים, עד כל העולם כולו, ואז הכל יהיה אהבה אחת גדולה, "בכל מאדך". כל ווארט צריך איזה יסוד, מה יסוד הווארט הזה? הכתובה, הנדוניה וכו', שמתוך אהבה גם נותנים רכוש אחד לשני. כל כך אני אוהב אותך, ונותן לך הרבה דברים, וגם את נותנת לי הרבה דברים. זה קודם כל, וכעת אמרנו שהכתובה האמתית, שכוללת הכל, שכל חפץ הוא סימן של אהבה, וממילא האהבה חודרת בתוך החפץ. ה"מאדך" אוהב אותך. [לעורר את האהבה "עד שתחפץ".] למה חפצים של צדיקים כל כך יקרים? כי חדורים בעבודת ה' שלהם, והעיקר "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא", הכל חדור אהבה. אם זכית באיזה כסא של הבעש"ט זה עולם ומלואו כי הכל חדור אהבה.

עוד משהו עד שימזגו את היין: איך יודעים שמשפחה היא בעולם היצירה? כמה משפחות יש בעם ישראל? יש יב שבטים, כנגד יב בקר, ויש 65 משפחות בפרשת פינחס ("כי אתם המעט מכל העמים", ה מעט), שם א-דני. פרטים יש בלי סוף, ששים רבוא, אבל עם שבטים משפחות הם סדרה – 1, 12, 65. ביחד עולים 78, ג"פ הוי', שהוא הממוצע. אם תעשו סדרה תראו דברים מאד יפים. אם המשפחות הן סוד "המעט" היינו שהמשפחה היא על דרך "כי אתם המעט מכל העמים", שחז"ל דורשים בנפש "שממעטין את עצמכם". סוד המשפחה הוא סוד ה"אתם ממעטין את עצמכם". קודם כל, זה יסוד גדול להקמת משפחה, שכל אחד צריך למעט את עצמו. בכלל זו עבודת המדות, עולם היצירה. מה היה הבחור לפני שהתחתן? תהו, שממלא את כל המקום. כעת הוא צריך למעט את עצמו, לעשות מקום בשביל מישהו אחר, ליצור זווג. כל אחד צריך למעט את עצמו, סוד המשפחה הוא "כי אתם המעט מכל העמים", שממעטים את עצמכם. זהו תיקון המדות, שבהן יש ישות – יש מיש אוהב ויש מי שירא. אם לא ימעטו את הישות אי אפשר להקים משפחה, יחידה בריאה. בהשגחה פרטית זה כתוב בפרשת פינחס. לאיזה עולם שייך המעשה של פינחס? הוא היה בגדלות מוחין או בקטנות מוחין לשיטת איז'ביצא? "נער ישראל ואהבהו", הוא בקטנות. אוי ואבוי אם היה בגדלות. עוד פעם, הוא היה בעולם היצירה. מי נמצא בעולם היצירה, מי בעל הבית שם? מט"ט שנקרא נער. זה העולם של הנער, לכן כתוב עליו "נער ישראל ואהבהו", סוד פינחס, ושם המשפחות. באמת למה הוא קנא בכלל? נגד הגזרות של הבג"ץ... קנא לקדושת המשפחה היהודית. לכן ה' נתן לו "ברית כהנת עולם", הזוג שלנו בגימטריא "ברית עולם".