התוועדות ליל פורים

חלק שני: 'עד דכן ידע'

א. "עם קשה עֹרף"

לדעת לומר לא

בכתבי האריז"ל יש דיון האם פורים שייך לספירת הנצח (וחנוכה לספירת ההוד) או לספירת ההוד (וחנוכה לספירת הנצח)[קיז], אך בפשט פורים שייך לנצח[קיח] – הנצחון על עמלק, שבקשר אליו אמר שמואל הנביא "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם"[קיט]. מתי "נצח ישראל" הוא "לא אדם"? גדר אדם הוא דעת, אבל בפורים אנחנו "לא אדם" – "עד דלא ידע"[קכ], צריך להתעלות לדרגת "נצח ישראל" ש"לא אדם הוא להנחם", שלא משנה את דעתו, למעלה מטעם ודעת. הגם שיש טעם כן להנחם, כלומר להתחרט, לשנות את הדעה – הוא 'עצמי' והוא עקשן. כמו שנסביר, אנחנו "עם קשה ערף"[קכא] למעליותא – לכן "וסלחת", כי הוא עקשן. ככה! בעקשנות מגיעים לשם הקדוש ככה, השם המיוחד של הבעל שם טוב[קכב]. למה? ככה!

אחד הפירושים של "עד דלא ידע" הוא "עד דלא – ידע". כלומר, שצריך לדעת ("ידע") לומר "לא!". למי צריך לומר 'לא'? לעמלק. ככה מתחילים לנצח אותו. כל מה שאתה מציע – 'לא!'. חוץ מספקות, יש עוד הרבה דברים שעמלק מציע בעולם הזה, וליהודי יש כח לומר לו 'לא!'. כמו שנסביר, ליהודי יש גם כח של 'כן', "לא כן עבדי משה"[קכג], אבל עוד לפני ה"כן" יהודי צריך לדעת לומר "לא" ("דלא ידע").

הוא ישאל 'למה?' – התשובה היא 'ככה!', ר"ת "כתר כל הכתרים". תמיד אנחנו אומרים[קכד] שההמלים-המושגים למה-ככה הולכים יחד, וכעת הוספנו את המלה לא. לא-למה-ככה ר"ת כלל למפרע – זהו כלל גדול בתורה: 'לא! למה? ככה!'. תעשו חשבון כמה זה... בכל אופן, זהו כלל גדול אצל יהודים, אותו אנחנו מקבלים דווקא היום, בחג הפורים. כדי לנצח את עמלק, האויב המושבע שלנו, עלינו לומר לו 'לא' בפנים – ככה מתחילים לנצח אותו.

"היהודיים" – "עם קשה ערף"

נוסיף ווארט מאד חשוב, מהבעל שם טוב, ויש עליו שיחה של הרבי הקודם[קכה]:

הריכוז הכי גדול של המלה יהודי הוא במגלת אסתר. אם סופרים כמה פעמים יש, כולל הכתיב והקרי, הכל בדיוק חן פעמים (חן הוא מרדכי במספר סדורי וגם אסתר במספר סדורי, כנ"ל). מבין ה-58 יש 6 ו-6 שהם כתיב וקרי, תופעה ידועה במגלה – שש פעמים כתוב "יהודיים" וקוראים "יהודים". מביא הרבי הקודם בשם הבעל שם טוב ש"יהודיים" עם שתי יודין בא להדגיש את תקיפות הבטול, מסירות הנפש של היהודים בחג פורים.

הוא לא מסביר זאת יותר מדי, רק אומר שזהו עיקר הביטוי של מסירות הנפש שלנו, שהיא בעצם תקיפות הבטול. הוא לא כותב את המלים האלה, אבל אפשר להסביר את דבריו, ש-י אחת היא בטול – חכמה היא בטול – אבל הכפלת ה-י, "כפלים לתושיה"[קכו], היא גילוי והבלטה שהבטול של היהודי בתוקף. "ותכתב אסתר... את כל תקף"[קכז] (ב-ת רבתי, על שם התוקף). תוקף המגלה, תוקף הנס[קכח], הוא בגלל תוקף הבטול של היהודים – שבא לידי ביטוי בשש הפעמים שכתוב "היהודיים" עם שתי יודין.

למה רומזות שש ההופעות? בתורה חוזר שש פעמים הביטוי "עם קשה ערף"[קכט]. פעם אחת, שקראנו היום בתענית, "עם קשה ערף הוא וסלחת" – מקור הסליחה, מגיע עד לכתר, עד לרדל"א. 'לא! למה? ככה!' – זהו עם קשה ערף של הקדושה. זו המדה של מרדכי היהודי, שכופר בעבודה זרה[קל] – ש"לא יכרע ולא ישתחוה"[קלא], "ולא קם ולא זע"[קלב]. הוא אומר 'לא!' בפנים לעבודה זרה, לעמלק, שיושב על העורף ורוצה למלוק אותנו. פרעה רוצה לינוק מהחיות, וכך להפסיק את זרימת החיות מהמח ללב, ועמלק רוצה יותר מזה – למלוק אותנו, להפריד לחלוטין בין המח והלב[קלג]. צריך לעמוד בתוקף הבטול נגדם. שוב, יש שש פעמים בתורה "עם קשה ערף" – "עם קשה" נוטריקון עקש, צריך להיות עקשן, עקש של הקדושה – כנגד שש פעמים התופעה של "יהודיים" בשתי יודין.

שש זכירות

יש, כמובן, הרבה ששיות בתורה – אבל מה שמתקשר מאד לעניננו, חוץ מ"עם קשה ערף" הוא שש זכירות שאומרים אחרי התפלה. כתוב בקבלה, מובא מהבעל שם טוב[קלד], ששתי הקליפות של פרעה ועמלק הן בחינות של שכחה. עיקר הרע בעולם הוא שכחה – "ורם [עמלק] לבבך ושכחת"[קלה] – ועיקר הטוב הוא הזכרון. המלה האחרונה במגלה היא "זרעו" – "כי מרדכי היהודי משנה למלך אחשורוש וגדול ליהודים ורצוי לרב אחיו דורש טוב לעמו ודֹבר שלום לכל זרעו"[קלו], מרדכי הוא שלום (שני שמות שדברנו עליהם רבות במאמר "ברוך הגבר"[קלז]), תכלית השבח שלו היא "ודֹבר שלום לכל זרעו" – יש לו זרע. בפרשת שבוע כתוב כמה פעמים זכרון – יש זכרֹן, בגימטריא זרע ויש זכרון, בגימטריא "זרעו". המלה האחרונה של המגלה, "זרעו", והמלה הראשונה "ויהי", עולות יחד מרדכי היהודי, שם שדי, סימן כל המגילה. לעניננו, "זרעו" היינו הזכרון שלו – זרעא חייא וקיימא. מכאן אפשר להבין שפגם הברית הוא איבוד הזכרון – איבוד עצמי לדעת, ודעת היא הזכרון. שוב, כתוב שזכרון הוא עצם הטוב, עיקר הטוב, ושכחה היא עצם הרע. יש שתי בחינות, שתי קליפות של שכחה, של רע – פרעה ועמלק. שוב, זהו ווארט של הבעל שם טוב – נושא שלם בפני עצמו.

הזכירה שהיא ממש חיוב דאורייתא[קלח], לשמוע פעם בשנה מתוך ספר תורה, היא "זכור את עשה לך עמלק וגו' לא תשכח"[קלט]. הזכירה הראשונה בשש זכירות היא זכירת יציאת מצרים, שגם היא מצוה דאורייתא, בליל הסדר ובכל השנה[קמ], אך עיקר ה"זכור" הוא זכירת עמלק שיש לשמוע מספר תורה (שתי המצוות הן בסוד "מסמך גאולה לגאולה"[קמא]). תעשו עבודת בית: בשש זכירות יש טוב מלים של זכרון ואי-שכחה: "תזכר"[קמב]; "רק השמר לך ושמֹר נפשך מאד פן תשכח"[קמג], בזכרון מעמד הר סיני לא כתובה המלה זכור בכלל, פלא; "זכור... לא תשכח" בעמלק; בחטא העגל "זְכֹר אל תשכח"[קמד]; "זכור"[קמה] במרים; ו"זכור"[קמו] בשבת – 17 מילים, והגימטריא של הכל יוצאת טוב פעמים משה (5865), זאת אומרת שהערך הממוצע של כל מלה כאן הוא משה (345).

"מרדכי בדורו כמשה בדורו"[קמז] ומשה הוא סוד הזכרון. "ותרא אֹתו כי טוב הוא"[קמח] – השם המקורי של משה הוא טוב[קמט]. הוא סוד הזכרון, וזהו הטוב של עם ישראל – שאנחנו זוכרים את ה'. ההתבוננות התמידית היא לזכור מי עומד לנוכח, "שויתי הוי' לנגדי תמיד"[קנ], לא לשכוח את ה'. השכחה היא עמלק. בשביל שש הזכירות צריך קשר של תפילין, בצד העורף, בסוד "וראית את אחֹרי"[קנא] שנאמר למשה רבינו (שהוא מח הדעת, מח האחור[קנב], של כל ישראל[קנג]) – "שהראה לו הקב"ה למשה קשר של תפילין"[קנד]. זהו התיקון של "עם קשה ערף", תקיפות הבטול, "ותכתב אסתר את כל תקף", שש הפעמים שכתוב "יהודיים" עם שתי יודין. זהו דרוש שלם ומאד חשוב בפני עצמו, התופעה של "היהודיים", שוב, זהו כח הנצחון שלנו.

ב. מידיעת השלילה לידיעת החיוב

"עד דלא ידע" – ידע הפוך

נמשיך לדבר על "עד דלא ידע" – המצוה המיוחדת של פורים, "חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע וכו'". אמרנו פירוש אחד של "עד דלא ידע" – שצריך לדעת לומר 'לא!'. הווארט שכן צריך לדעת משהו, לא רק לא לדעת, רמוז בכך שראשי התבות של "עד דלא ידע" הם ידע (המלה האחרונה).

יש פסוק מובהק של יין – "כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ וּבְדַם עֲנָבִים סוּתֹה"[קנה]. צריך לשתות יין בפורים. גם "מיסמך גאולה לגאולה", להתכונן לארבע כוסות של פסח, אבל עיקר ה"עד דלא ידע" של היין הוא בפורים. יין-דם-ענבים ר"ת ידע – הידע שמגיעים אליו ב"עד דלא ידע". שוב, הפירוש הראשון שאמרנו שצריך להיות "ידע" את ה"לא", לדעת איך לומר לעמלק "לא" – ראשית הנצחון עליו, לא לחמול עליו. לחמול היינו לומר 'כן', להסכים איתו – אין פה הסכמה. יש רבנים שצריכים לכתוב הסכמות לספרים. בא איזה עמלק ורוצה גם הסכמה. לא פשוט לרב לומר – 'לא! לא מסכים לספר שלך'. צריך לשם כך הרבה עוז ותעצומות.

אם נדייק, הר"ת של "עד דלא ידע" הם ידע הפוך, ידע למפרע. צריך בפורים גם להפוך את הדעת – אם היתה לי דעה, צריך לדעת ש"איפכא מסתברא"[קנו]. פורים הוא חג של "ונהפוך הוא"[קנז], מה שחשבתי, כאילו ידעתי – הוא "לא", לא נכון. צריך לדעת שהאמת היא האתהפכא של הידיעה הראשונה.

מידיעת השלילה לידיעת החיוב

איזה עוד פירוש יש ל"עד דלא ידע"? הרמב"ם אומר, כפי שכתבנו לאחרונה[קנח], שעיקר הידיעה הוא ידיעת השלילה – ידיעת ה"לא". כל דבר שאני מכיר במציאות, כולל הכל – "כולא קמיה כלא חשיב"[קנט], הכל "לא" אחד גדול. צריך פשוט לשלול הכל, "עד דלא ידע", לדעת את השלילה – שהכל מושלל. זהו הששון של פורים – "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב"[קס], לשלול הכל, את כל ה"רב", ריבוי המחשבות ובכלל הריבוי של עלמא דפירודא (הריבוי שיש אחרי הצמצום השלישי, שהוא מאחדות לריבוי).

יש כלל גדול אצלנו, שהזכרנו קודם בקיצור וכעת צריך להאריך: אחרי כל "לא" צריך לבוא "כן"[קסא]. זהו הכלל של משה, ש"מרדכי בדורו כמשה בדורו" – "לא כן עבדי משה". משה הוא הדעת שבה יש "שמאל דוחה וימין מקרבת"[קסב], קודם עטרא דגבורות שדוחה ואז עטרא דחסדים שמקרבת. בעבודה הפנימית היינו "שמאלו תחת לראשי", שפלות עצמית, ואז "וימינו תחבקני"[קסג], שמחבקים גם את צד האחור, דברים שהם אחור. על כך בקשה רחל "יֹסף הוי' לי בן אחר"[קסד], לקחת "אחר" ולהפוך ל"בן"[קסה], פעולה שמתחוללת על ידי חיבוק גם של האחור. אבל קודם יש את חכמת שרה, שחופפת את ראשו של אברהם[קסו], מבחינה את מי לדחות ומי לקרב[קסז], "שמאל דוחה וימין מקרבת". זהו הסדר של "לא כן עבדי משה".

אם כן, כל פעם שיש "לא" יש גם את הפן ההפוך, "נהפוך הוא". כמו שכל פעם שכתוב "אין" הבעל שם טוב עושה מזה אַיִן, "אַיִן מזל לישראל"[קסח], ואז הופך את הלא לכן, למשהו חיובי. "אַיִן מזל לישראל" הוא מקור נשמות ישראל, אין אלקי, לא גארנישט. צריך לדעת להפוך את ה"אֵין" ל"אַין", בלשון חז"ל 'אִין' הוא 'כן' – האין עצמו הוא כן, אין "נהפוך הוא" יותר מזה.

אם כן, צריך לדרוש "עד דלא ידע" – שיש בחינה שצריך להגיע לתכלית ידיעת השלילה, ידיעת ה"לא". זו החקירה, השיטה הפילוסופית, של הרמב"ם. סימן שהיום הכי מיוחד של הרמב"ם הוא פורים, "עד דלא ידע", שותה כל כך הרבה עד שלא יודע כלום – הכל "שלל רב", כל הריבוי של המציאות הוא "לא". למה? ככה. אבל כמו שיש "עד דלא ידע" צריך להיות בסוף 'עד דכן ידע' – ר"ת ידע של "עד דלא ידע", רק שלדעת משהו הפוך מהידיעה הראשונה, ידע הפוך, אבל כן ידע.

מה פירוש 'עד דכן ידע' לפי הדרך שלנו עכשיו? לפי פשט, ש"עד דלא ידע" הוא "בין ארור המן לברוך מרדכי", 'עד דכן ידע' אומר שצריך לדעת ההבדל. אבל לפי ההסבר שלנו ש"עד דלא ידע" היינו ידיעת השלילה ה'עד דכן ידע' הוא ידיעת החיוב. הסברנו לאחרונה[קסט] שמשה רבינו כגואל ראשון הוא ידיעת השלילה, 'גאט איז אלץ', אבל גואל אחרון הוא כבר 'אלץ איז גאט'[קע], הרבי הרש"ב שיושב מאחורי הדלת הסגורה ואומר "ידעתי הייתיו"[קעא] – זהו הפורים שלו, שלומד לקו"ת ומגיע ל"ידעתי הייתיו", אני-הוא, החלק הוא הכל, "חלק אלוק ממעל ממש"[קעב]. אז הוא כבר הופך את ה'עד דלא ידע' ל'עד דכן ידע'.

עב-סג-מה-בן

קודם כל, מה צריך להוסיף ל"לא" כדי שיהפוך ל"כן"? "הוי' אחד", 39. כל פעם שיש "לא" ורוצים לעשות ממנו "כן" צריך להוסיף "הוי' אחד". אנחנו יודעים[קעג] ש"עד דלא ידע" הוא שם קדוש בקבלה – טפטפיה, שם המחשבה[קעד], השם שמקלקל את מחשבתו של המן הרשע, כמו שאומרים ב"על הנסים". אבל אם מוסיפים לו טל, "הוי' אחד", 'עד דכן ידע', כבר שוה רלב, עב-סג-מה-בן (עסמ"ב), ד"פ חן[קעה], מספר וענין מאד יסודי בקבלה. 'עד דכן ידע' – מה צריך לדעת? את סוד ארבעת השמות הקדושים.

זו כוונה חשובה[קעו], שכל אחד יכול לכוון: בברכה הראשונה לפני המגלה מכוונים בשם הוי', "ברוך אתה הוי'", בשם עב. בברכה השניה, "אשר עשה נסים", מכוונים שם סג – הנסים שה' עושה באים דווקא משם סג, הבינה. בברכה השלישית, "שהחיינו", מכוונים שם מה. אז קוראים את המגילה – עצם מקרא המגילה, כמו לקרוא הלל כפי שאומרים חז"ל[קעז], הוא עצמו שם בן. שלש הברכות עם מקרא מגלה היינו עב-סג-מה-בן, שוה חן-חן-חן-חן. כפי שהזכרנו, מרדכי במספר סידורי שוה חן וגם אסתר במספר סידורי שוה חן. סה"כ שוה 'עד דכן ידע' – מה שכן צריך לדעת.

"עד דלא ידע" ו'עד דכן ידע' בפורים וחנוכה

מה קורה כשמחברים אותם יחד? "עד דלא ידע" ו'עד דכן ידע' עולים יחד 425, גם שם קדוש בקבלה, כהת, שם שדברנו עליו ולמדנו עליו וכתבנו עליו רבות[קעח]. שוה יהדות, השם של האידישקייט, ידיעת השלילה וידיעת החיוב.

המספר הזה גם שוה לשני החגים דרבנן – פורים-חנוכה. דברנו על פורים ועל חנוכה, ואמרנו שיש אפילו שאלה ביחס בין נצח והוד, מה מהם הוא מה. נצח והוד הן שתי הספירות ש"לבר מגופא"[קעט] – כלומר, שאלו חגים שיוצאים מ"גופא דאורייתא", התורה שבכתב, והם חגים דרבנן. יש כאן קצת רמז שהיין של פורים – רזין דאורייתא – הוא "עד דלא ידע", אבל השמן של חנוכה – רזין דרזין – הוא 'עד כן ידע'. אמרנו שלפי סדר הדורות פורים בא לפני חנוכה. כלומר, ה"לא ידע" בא לפני ה'כן ידע'. לפי סדר השנה – הפוך, חנוכה לפני פורים.

תיקון שבט בנימין

אם כבר הגענו לפורים וחנוכה, נאמר שיש להם קשר מיוחד לשבט בנימין. דברנו – וכבר כתוב[קפ] – שהשבת טורפת מלפניה ומלאחריה, כברכת בנימין "בנימין זאב יטרף"[קפא], ברכה שמדברת על המזבח שבנחלת בנימין.

לא כתבנו שלפי סדר הלידה השבט של חדש אדר הוא בנימין. יש שני סדרים, שתי כוונות, של השבטים כנגד חדשי השנה. סדר אחד הוא לפי הדגלים, סדר הקרבת קרבנות הנשיאים בחנוכת המזבח – שם האחרון הוא נפתלי, ולפי זה הוא השבט של אדר, נפתלי אותיות נֹפת-לי[קפב], גם לשון "לבסומי", כך מוסבר[קפג], "נפת צופים"[קפד]. אבל לפי סדר הלידה, הפשוט יותר, האחרון הוא בנימין, ואז הוא כנגד אדר (סדר הלידה הוא דווקא הסדר של החשן, עליו קוראים בפרשת השבוע – אבני החן בארבעת טורי החשן הן כנגד השבטים כסדר הלידה בכלל או סדר הלידה מחולק לאמהות, ששת בני לאה ואחר בני בלהה וזלפה ורחל בסוף, בשניהם בנימין אחרון).

הכי פשוט שפורים הוא בנימין, שהרי מרדכי הוא "איש ימיני", מבנימין. אמרנו שכל החג הזה הוא תיקון של שאול המלך, המלך הראשון, שדווקא משיח בן דוד מתקן לגמרי, במחית עמלק שלו, ומחזיר למציאות את הסוד של "שאול משיח הוי'", מבנימין. שוב, לפי הדגלים, בנימין הוא התשיעי – חדש כסלו. בדרך כלל מכוונים שחדש כסלו הוא בנימין, חנוכה. חנוכה הוא חנו-כה – כה בכסלו. אם כן, לבנימין יש שתי בחינות, שני ערכים, שני חדשים – גם כסלו לפי הדגלים וגם אדר לפי הלידה. אז הוא, יותר מכל שבט אחר, כולל את שני החגים דרבנן – חנוכה-פורים, ששוה יהדות, ששוה השם הקדוש כהת עם כל רמזיו, שלא נאריך בהם עכשיו, ולעניננו שוה "עד דלא ידע" 'עד דכן ידע'.

מרדכי מן התורה – more ו-more

ה"עד דלא ידע" וה'עד דכן ידע' הם הסוד של "בטחו בהוי' עדי עד"[קפה] – "עדי" היינו "עד ולא עד בכלל", "עד דלא ידע", ו"עד" הוא "עד ועד בכלל", 'עד דכן ידע'. "מרדכי מן התורה מנין?"[קפו] הוא ראש בשמים, "מר דרור"[קפז] (ורמז יפהפה: "לא כן" בהכאה פרטית – ל פעמים כ, א פעמים ן – עולה "מר דרור"!). בשיר השירים כתוב "מור עֹבר"[קפח] – ביטוי שגם מאד שייך לפורים לפי הקבלה. הסוד של פורים הוא[קפט] שהארת יסוד אבא הארוך, שמתלבש ביסוד ז"א ומאיר ביסוד המלכות (בנימין הוא יסוד הנוקבא), עוברת מהאצילות לבי"ע, בסוד "הדסה היא אסתר"[קצ], הארת מרדכי שיורדת עד מקום החשך, "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא"[קצא], וההארה שם היא הנס. מה הוא פועל שם? התעוררות. אצל מי? אצל חרבונה, שפתאום חרבונה אומר לאחשורוש כך וכך, והוא אומר "תלֻהו עליו", ואז "וחמת המלך שככה", "אשרי העם שככה לו", כמו שהסברנו קודם. הכל "מור עֹבר".

מהו מור? בפורים לפני כמה שנים[קצב] אמרנו בלשון צחות שפורים היינו הרבה אנשים עניים, הרבה מתנות לאביונים – פור בלועזית הוא עני, poor. מה הוא מור? כמו שדרשנו פורים בלועזית, כך נפרש ש"מור" פירושו 'עוד', 'יותר', more באנגלית. מור ומור ומור – אני רוצה עוד ועוד ועוד (ועל דרך זה "מור עֹבר" היינו moreover, יתר על כן, ודוק). מה פירוש "בטחו בהוי' עדי עד כי ביה הוי' צור עולמים"? "עדי עד" היינו עוד ועוד – עוד תבטח בה' ועוד תבטח בה', אין סוף לבטחון. בכל אופן, יש "עדי", "עד ולא עד בכלל", ו"עד", "עד ועד בכלל". אבל שניהם בחינות של עוד, ובעצם היינו 'עוד' ו'יותר' – שתי מלים בעברית שהן תרגום של 'מור' בלועזית. צריך לעשות רמז – עוד יותר מור עולה ג"פ ש-די, שהוא מרדכי היהודי, הוא הממוצע של עוד-מור-יותר. שוב, הענין רמוז באחד הפסוקים החשובים של פורים, "בטחו בהוי' עדי עד כי ביה הוי' צור עולמים".

"מור והדס" "יהודי והדסה"

בסליחות של תענית אסתר, שאמרנו היום, הפיוט הראשי הוא "מור והדס הושעת בניך". למרדכי קוראים מור, כותבים מלא (מור), ולהדסה קוראים הדס. בפיוט הראשי אומרים "מור והדס הושעת". אף על פי שיש גאולת פורים וגאולת פסח, "מסמך גאולה לגאולה", יחסית גאולת פורים אינה גאולה – "אכתי עבדי דאחשורוש אנן"[קצג] – ורק פסח הוא גאולה. פורים הוא ישועה, לכן אחרי קריאת המגלה מסיימים "האל המושיע". לכן אפשר לשיר תיכף "אכן אתה אל מסתתר"[קצד], סוד "אסתר מן התורה מנין", פסוק שמסיים "אלהי ישראל מושיע". עוד לפני הפיוט "מור והדס הושעת" אומרים בסליחות "יהודי והדסה הקמת למושיעים", לא לגואלים. שם קוראים למרדכי "יהודי" ולאסתר "הדסה" ואחר כך "מור והדס". אם כן, יש בעצם שני זוגות של שמות, של כינויים, למרדכי ואסתר – או יהודי-הדסה או מור-הדס.

מה הסוד הפנימי? פורים הוא "לבר מגופא", מתחיל מהנצח, ולפורים שייכות במיוחד ארבע הספירות האחרונות – נהי"ם[קצה]. הכל מתחיל מהנצח, הוא המור (הבטחון של "בטחו בהוי' עדי עד", כנ"ל, ובטחון הוא פנימיות הנצח). הכינוי השני של מרדכי, יהודי, הוא הוד, כמובן. מהם שני כינויי אסתר? במגלה כתוב הדסה אבל מקצרים להדס – חוש הריח, חוש של משיח. הדס לעומת הדסה היינו זכר ונקבה. הדסה היא מלכות – כתוב בפירוש שהדסה היא מלכות דאצילות כמו שהיא בעולם האצילות, לפני שיורדת להסתתר ("אסתר מן התורה מנין") בעולמות התחתונים. שם היא מעוררת את חרבונה – כשהמן נופל על המטה, פתאום מתעורר חרבונה להציל את המצב. היא המעוררת אותו. הדס יחסית ביסוד והדסה במלכות. אם כן, יש לנו מור בנצח, יהודי בהוד, הדס בנצח והדסה במלכות. ארבעת הכינויים יחד – מור יהודי הדס הדסה – עולים משיח בן דוד, שע"ה גם הוא עולה כהת ("עד דלא ידע" 'עד דכן ידע', כנ"ל).

מ"ולא יעבור" ל'וכן יעבור'

עיקר הווארט היה שכל פעם שיש "לא" יש גם "כן" – "לא כן עבדי משה", כמו שיש "עד דלא ידע" יש 'עד דכן ידע', וצריך לחבר, זהו גם היחס של פורים-חנוכה, אבל היום הכל בתוך פורים, פורים משולש. איזו עוד דוגמה ניתן כדי לחזק זאת? באחד מפסוקי היסוד של המגילה כתוב "קימו וקבלו [וקבל כתיב] היהודים וגו' ולא יעבור"[קצו]. איך חז"ל דורשים? שתי דרשות עיקריות[קצז], של שמואל ושל רבה: הדרשה הראשונה, "קיימו למעלה מה שקבלו למטה" – אסתר דרשה "כתבוני לדורות" וחכמים הסכימו וקבלו זאת למעלה. הדרשה השניה, שקיימו מה שקבלו בסיני. בהר סיני קבלו עדיין בכפיה, אתכפיא, וכעת הקיום הוא בדרגה אחרת, לגמרי ברצון – אתהפכא, "ונהפוך הוא". מתן תורה המקורי היא אתכפיא, עדיין ברושם של "כי ברח העם"[קצח] ממצרים, אבל כעת פורים הוא משהו אחר, "קיימו מה שקבלו".

בכל אופן, מהמלים "ולא יעבור" לומדים[קצט] שיש פורים ושושן פורים ולא יותר. אפילו שלפעמים צריך להוסיף ימים לקריאת המגילה בשביל בני הכפרים – מוסיפים אותם לפני י"ד-ט"ו ולא אחרי. אבל פלא, שבשנה שלנו פורים כן עובר גם לט"ז אדר. רואים שאם יש "ולא יעבור", אז יש לפעמים גם כן 'יעבור' (סוד "ויעבור מרדכי", "מור עֹבר", כנ"ל).

צריך לעשות את החשבון: "יעבור" עולה רפח, "ולא יעבור" עולה 325, משולש 25, 13 פעמים 25. אמרנו שכדי להפוך את ה-לא ל-כן מוסיפים "הוי' אחד", טל, ואז גם יהיה כפולת 13 – 364, מספר עוד יותר חשוב, פעמיים יעקב, יד פעמים שם הוי'. שוב, "ולא יעבור" הוא 13 פעמים 25 ו'וכן יעבור' עולה 13 פעמים 28. כמה ביחד? 13 פעמים 53. מה זה? 689, "נצח ישראל". פלאי פלאים! זהו התוכן הפנימי, העצם של חג פורים, "וגם [ריבוי, שאם יש 'לא' יש גם 'כן', אם יש כלל יש גם יוצא מן הכלל, הכלל 'ולא יעבור' והיוצא מן הכלל פורים משולש, 'וכן יעבור', ויחד עולה –] נצח ישראל, לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם", ה"כן" שבא אחרי ה"לא" לא נקרא שינוי דעה, לא שקר ולא חרטה – הוא-הוא, הוא אמר "לא יעבור" וזה גם 'וכן יעבור', כי "לא כן עבדי משה", נשיאת הפכים לגמרי. זהו גם הפשט של "מור עֹבר", שמרדכי באמת כן עובר.

פסוקי "ולא יעבור"

האם יש עוד פעם את הביטוי "ולא יעבור", שחז"ל עושים ממנו ענין גדול? בתחלת מגלת אסתר גופא, כאשר ושתי לא באה כדרישת המלך אחשורוש אמר ממוכן – שהוא המן[ר] – שצריך לטפל בנושא, משהו חמור מאד, ו"יכתב בדתי פרס ומדי ולא יעבור"[רא], כדי ש"כל הנשים יתנו יקר לבעליהן למגדול ועד קטן", צריך שהנשים ילמדו לכבד את הבעלים! זהו ה"ולא יעבור" המקורי במגילה. ודאי יש קשר ביניהם. אם התיקון של ה"ולא יעבור" השני הוא 'וכן יעבור' בפורים משולש, השנה, צריך להיות גם התיקון של "וכל הנשים יתנו יקר לבעליהן", "ליהודים היתה אורה ושמחה וששֹׂן ויקר"[רב], ה"יקר" שהנשים נותנים לבעלים וגם ה"יקר" שהבעלים נותנים לנשים. בארבעת הלשונות אורה-שמחה-ששון-יקר ה"יקר" הוא הנוקבא, ה תתאה[רג] – האיש צריך לדעת לכבד את אשתו "יותר מגופו"[רד]. שוב, יש "ולא יעבור", ויש 'וכן יעבור', שהאשה לא כל כך נותנת יקר, ואדרבא – שהבעל יתן יקר לאשתו.

יש עוד פסוקי "ולא יעבור" בתנ"ך? יש פסוק שאומרים בכל יום בפסוקי דזמרה, סוף תהלים – "חק נתן ולא יעבור"[רה]. הפרק מתחיל "הללו את הוי' מן השמים", וסיום כל גרמי השמים הוא "חק נתן ולא יעבור" – מתייחס לחוקי השמים, כל הכוכבים עם כל המסלולים שלהם, מה שנקרא חכמת התכונה. זהו הפסוק הכי מפורסם לנו.

יש "ולא יעבור" עוד פעם אחת, בסוף יחזקאל, בנחלת הלוים והכהנים לעתיד לבוא כתוב "לא יָמֵר ולא יעבִור"[רו]. אף על פי ששייך להם, הרכוש שלהם, אסור להם להעביר נחלה. "וכל בת יֹרשת נחלה"[רז] לא חל על נחלת הכהנים והלויים לעתיד לבוא. למה? כי היא "קדש להוי'", כסיום הפסוק. דווקא שם יש כתיב וקרי – הכתיב "ולא יעבור", הנחלה שלהם קבועה, על דרך "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם", אי אפשר לשנות ולהזיז, אבל הקרי "ולא יעביר", שלכהן או ללוי אסור למכור או להחליף במשהו אחר. באלף בית שלנו האות נון אומרת "נחלה וירושה נצור" – דווקא הכהנים והלויים צריכים לשמור היטב, לא להמיר ולא להעביר את נחלתם.

אם כן, יש כאן תופעה – מאמר מוסגר, דרוש בפני עצמו – שיש ד"פ "ולא יעבור". כמו שכאן אם יש "לא יעבור" יש גם 'כן יעבור', "לא כן עבדי משה", כמו "עד דלא ידע" ו'עד דכן ידע'", כך צריך למצוא בכל ה"ולא יעבור". המן התכוון ביקר הנשים לבעליהן "לא יעבור", ובפורים משולש מתקנים זאת.

פסוקי "ולא יעבור" בסוד הוי'

איך נסביר את ארבעת "ולא יעבור" כנגד י-ה-ו-ה?

הביטוי ביחזקאל ודאי כנגד ה-י, כתוב שם "קדש להוי'" והיא חכמה, "קדש מלה בגרמיה"[רח]. יש גם קרי עם י, אבא, חכמה.

ה"ולא יעבור" של סוף המגלה, של "קימו וקבלו היהודים", הוא ה"ולא יעבור" של התורה שבעל פה, מה שאסתר אמרה "כתבוני לדורות" – "לא יעבור" של ה עילאה שבשם ("תורת אמך"[רט]).

"הללו את הוי' מן השמים... חק נתן ולא יעבור" שייך ל-ו – שמים וארץ הם ז"א ונוקבא.

ה"ולא יעבור" של הנשים, שבא עם הגזרה על ושתי, צריך להרוג אותה כי היא לא "אשה כשרה" ש"עושה רצון בעלה"[רי], ועל ידי כך לפעול ש"כל הנשים יתנו יקר לבעליהן למגדול ועד קטן" – כנגד המלכות, הנוקבא, כמובן.

לסיכום:

י"לא ימר ולא יעבור"

ה"קימו וקבלו היהודים... ולא יעבור"

ו"חק נתן ולא יעבור"

ה"יכתב בדתי פרס ומדי ולא יעבור"

אם כן, בתוך מגלת אסתר שני ה"ולא יעבור" הם ה תתאה ו-ה עילאה. לפי סדר התנ"ך, ראשון הוא ה-י, של נחלת הלוים והכהנים, השני ה-ו, "חק נתן ולא יעבור" של השמים, ואחר כך ה תתאה ו-ה עילאה. הצירוף הוא יוהה – הצירוף השלישי של שם הוי', הצירוף של סיון, מתן תורה, "קימו וקבלו". בסוף מגיעים לתורה שבעל פה, "קיימו וקבלו היהודים וכו'".

"ולא – יעבור" לכן

כל זה היה מאמר מוסגר על "ולא יעבור", בתוך ההסבר שלנו שכל "לא" בעצם עובר ל"כן". נאמר עוד יותר בצחות הלשון: "ולא יעבור" פירושו שה"לא" עצמו עובר. למה הוא עובר? להיות 'כן' – מתהפך. אמרנו את הצחות ש"מור" היינו יותר (more), עוד יותר ועוד יותר, "עד ולא עד בכלל" בעולם הזה עד שבעולם הבא נגיע ל"עד ועד בכלל" (כמו שמסביר רבי אייזיק[ריא]). זהו גם חיבור "איהו בנצח", אורות, ו"איהי בהוד"[ריב], כלים. הכל בסוד "בטחו בהוי' עדי עד כי ביה הוי' צור עולמים".