1

בע"ה

התוועדות ליל שביעי של פסח

ליל שביעי של פסח ס"ח – כפר חב"ד

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

פרק התהלים של הרבי השנה, החל מ-י"א ניסן, הוא פרק קז – הפרק שמונה את "ארבעה צריכין להודות". פרק זה פותח את הספר החמישי שבתהלים, המכוון כנגד חומש דברים (המתייחד בכך שבו "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה" – מי שמודה לה', כמדת ההוד, החמישית במדות הלב, מצוי במצב כזה של בטול שה' מדבר מתוך גרונו, החל מכך שבתוך הוידוי שלו, בבטול גמור כעונה אחר משה המוכיח אותו כאן במשנה תורה, ה' מודה ומתודה על מה שברא את היצר הרע). בפרק יש מג פסוקים, רמז ל-מג הפרקים שישנם אחרי פרק זה, עד סוף ספר תהלים, וגם רמז ל-מג פרשיות התורה הקודמות לחומש דברים.

לפרק זה יש קשר עצמי למורנו הבעל שם טוב, ראשית בכך שהוא תקן לומר פרק זה לפני מנחה בערב שבת (וזו תקנה מקורית שלו, שכל החסידים נוהגים בה) וכן זה הפרק היחיד בתהלים שיש עליו פירוש שהבעל שם טוב בעצמו כתב (יש מפקפקים בכך, אבל עכ"פ זה פירוש המיוחס לו, ויש הרבה עדים וסימנים בפנים הדברים המתאימים לדרך הבעל שם טוב), לכן בשנה זו יש התקשרות מיוחדת עם הבעל שם טוב (ואחדות כל ההולכים בדרכו).

מקובלנו מהבעל שם טוב – וכך גם מביא הרבי – שיסוד עבודת החסידות הוא הודיה לה' על כל דבר. לכן כשהרבי רוצה להסביר מהו החידוש של תורת החסידות (בקונטרס "ענינה של תורת החסידות") הוא מבאר זאת דווקא דרך הביאור של "מודה אני" – הדבר הראשון שיהודי אומר בבקר, ה"אדן" של עבודת היום (אדן בגימטריא מודה, כנודע).

אחת הנקודות התואמות מאד את דרך הבעל שם טוב היא ההכרה שכל מה שה' עושה עם האדם הוא בחסד חנם. אפילו שכר המצוות אינו אלא חסד, משום שהאדם הוא "מסייע שאין בו ממש" בקיומן, כפי שמפרש הבעל שם טוב את הפסוק "ולך א-דני חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו" – גם התשלום לאיש הוא חסד, משום שבאמת ה' פועל את הכל, וגם בחירת האדם בטוב תלויה בסיועו, ואף על פי כן הוא משלם לאדם "כמעשהו", כאילו הוא עשה את הכל בעצמו. זו בפשטות הסיבה שבסיס העבודה הוא הודיה על כל דבר. כך, החותם של כל אחד מהארבעה צריכין להודות הוא "יודו להוי' חסדו ונפלאותיו לבני אדם" – הודיה לה' על חסדו, חסד חנם שהוא גומל עם האדם. רבי לוי יצחק מברדיטשוב מפרש ב"קדושת לוי" שכאשר ה' גומל חסד עם האדם יש בכך שני ממדים – עצם החסד של ה' ("חסדו") והאופן המפליא-הנסי בו ה' עושה זאת ("נפלאותיו"). הפסוק אומר כי "נפלאותיו לבני אדם" – הנפלאות הן בעיני בני אדם, אך בעיני ה' כמובן הכל פשוט ואין כל פלא. מצד ה' העיקר העצמי כאן הוא החסד, "יודו להוי' חסדו", ועיקר ההכרה הנדרשת היא שה' תמיד גומל חסד ב"טבע הטוב להיטיב" [ובמאמר מוסגר: "טבע הטוב להיטיב" הוא הארה מ"טבע הטוב" של ה', טבע שבעצמו גנוז (בסוד העלם האור שבעצמות המאור) בתוך "עצם הטוב" (כינוי בו ניתן 'להגדיר' את ה'). שלש המדרגות – עצם הטוב, טבע הטוב, טבע הטוב להיטיב – הן בסוד חש-מל-מל, והן עולות יחד יט (חוה) פעמים הוי' (היינו השרש והמילוי של שם מה, סוד אדם השלם, בהכפלתם זה בזה), כאשר שתי המדרגות הראשונות עולות כה פעמים אחד, המשולש של כה, והמדרגה האחרונה, שבה אחד אותיות, עולה אחד בריבוע!].

הבעל שם טוב מפרש את הארבעה שצריכים להודות כנגד מילויי שם הוי' ב"ה, עב-סג-מה-בן, לפי הסדר, כאשר כל אחד נחתם ב"יודו..." (כנ"ל) העולה בגימטריא הוי'. לפי זה יש שלשה סדרים של ארבעה צריכים להודות – סדר הפסוקים (הולכי מדבריות, חבושים בבית האסורים, חולים, יורדי הים), שהבעל שם טוב אומר שהוא כנגד שם הוי' (שארבע אותיותיו עצמן מכוונות לארבעת מילוייו, עסמ"ב, כנודע); הסדר שהגמרא מביאה ("יורדי הים, הולכי מדברות, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ונתרפא"); סדר הרמז המובא בהלכה (טושו"ע או"ח ריט) "וכל החיים יודוך סלה" – חולה-יסורים-ים-מדבר. חוץ מסדרים מפורשים אלו, ישנו סדר רביעי המתגלה דווקא ביציאת מצרים, בה נתקיימו כל ארבעת הענינים עליהם יש להודות – עצם יציאת מצרים היא התרת חבושים מבית האסורים, אחר כך היו ישראל בבחינת "תעו במדבר", ביום השביעי של חג הפסח הם ירדו לים סוף כ"יורדי הים", ובשלמות היציאה במתן תורה רפא ה' את כל בעלי המומים וכו'.

[בסדר המתגלה ביציאת מצרים ניתן להתבונן באופן נוסף, על יסוד רמז נאה בפסוקי פרק ק"ז: במ"א מבוארת באריכות סדרת מספרי הברית, ששבעת איבריה הראשונים הם א, ג, ז, יג, כא, לא, מג (והממוצע שלהם הוא טוב). בפרק חוזרים כל המספרים כיחידות שונות של פסוקים – א הוא פסוק הכותרת הראשון (הנבדל, על פי פשט, משני הפסוקים הבאים), ג היינו כל שלשת פסוקי הכותרת, ז היינו פסוקי החבוש (כפי שמציין הבעל שם טוב), יג היינו פסוקי החבוש יחד עם פסוקי החולה, כא היינו סך פסוקי הפרק עד סוף פסוקי החולה, לא היינו פסוקי הפרק עד סוף יורדי הים, ו-מג היינו כל פסוקי הפרק (היחידות המנויות כאן מתבססות על אופן החלוקה המחודש שמתאר הבעל שם טוב, וכדלקמן).

ההגיון בהתבוננות כזו על הפסוקים הוא שהכל מתחיל (אחרי פסוקי הכותרת) מפסוקיהם של יושבי חשך וצלמות – של האסירים שהשתחררו – וזו ההתחלה של יציאת מצרים, בפשטות (אף כי יש שיחה בה דן הרבי אם עיקר בית האסורים הוא במצרים או היות בנ"י סגורים במדבר). אחר כך מצרפים את ריפוי החולים לשחרור האסורים – אף שלעיל נתבאר כי ריפוי החולים הוא השלב האחרון, לפני מתן תורה, יש לומר כי ראשית הרפואה מתחילה מיד עם יציאת מצרים. עשרת הדברות פותחים: "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". היציאה "מארץ מצרים", שעבד לא ברח משם, היא נס השחרור מהכלא, אך מאותו רגע ממש מתחיל גם היציאה "מבית עבדים" – ריפוי נפשי של מחלת העבדות הפסיכולוגית (ואף שמחלה זו לוותה את הדור עד תומו, הרי שבכל שלב של שחרור היה חלק מהריפוי – החל מיציאת מצרים, דרך קריעת ים סוף, ועד מתן תורה). אחר כך מצרפים את התועים במדבר ואת יורדי הים. לפי זה ניתן לכלול את כל ה"ארבעה צריכין להודות" בחג הפסח עצמו – המצה היא גם מיכלא דמהימנותא הפועלת את היציאה מכלא מצרים, וגם מיכלא דאסוותא הפועלת את רפואת כל החולים, היינו ששחרור האסורים וריפוי החולים נעשים בליל פסח הראשון, אחר כך ימי חול המועד עומדים בסימן "תעו במדבר", ובשביעי של פסח מגיעים להיות "יורדי הים וגו'".]

אף שארבע המדרגות מכוונות כנגד עסמ"ב, מבאר הבעל שם טוב שבכל המדרגות יש המשכה משם עב, והיינו חסד ה' – "יודו להוי' חסדו" – כאשר חסד זה הוא המשכת הטפה העצמית בכל ארבע המדרגות. היה רב גדול[ב] שלא התנגד לחסידות, וראה בה דבר חשוב, שכתב שהחסידות זה קו ימין, קו החסד, שזה דבר גדול וחשוב אבל זה לא עצמי – זה לא הקו האמצעי הממשיך את העצם (שבזה כמובן טעה, בפרט בנוגע לחסידות חב"ד, שהיא בסוד הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה, וד"ל) – אך כאן רואים שהחסד עצמו היינו המשכת העצם, המשכת הטפה העצמית משם ע"ב. החסד הוא הטבע העצמי של ה', "טבע הטוב להיטיב" כנ"ל, וההודאה ב"יודו להוי' חסדו" אינה סתם על הטובה שהוא עושה לאדם אלא על ההתייחסות וההמשכה העצמית שלו כשהוא פונה אל האדם בטובו ובחסדו.

הרבי שואל (ראה לקו"ש חי"ב עמ' 20 ואילך) – אם יש מצוה להביא קרבן תודה כאשר קורה ליהודי נס, מדוע מפרטים דווקא את הארבעה הללו, האם אין עוד נסים? צריך לומר שיש ענין עצמי בארבעה אלו דווקא, שהם כוללים את חסדי ה' שיש להודות עליהם, ולכן דווקא הם נמנים (עד כדי כך שרש"י מביא אותם בפירושו, "פשוטו של מקרא", ביחס לקרבן תודה). הבעל שם טוב מפרש את כל הארבעה כמצבים מפורטים ברוחניות ובעבודת ה', ואחריו יש עוד מספר פירושים מפורטים כאלה, ובכך נעסוק בע"ה מחר, בסעודת משיח. הערב נבאר כמה ענינים כלליים בסוד "ארבעה צריכין להודות", מתוך הבנה שאם מדובר בארבעה ענינים עצמיים, כנ"ל, הרי שהם כלולים ביחד וכל אחד צריך להיות בבחינת "ארבעה", כלומר שיש כאן ענין עצמי של "ארבעה" אליו שייכת עבודת ההודיה (ומי שזוכה לסוד של ארבעה – מי שמודה לה' כל הזמן – זוכה לגלות את "אור הגנוז" שגנז ה' בתורה לצדיקים):

א. הענין הבסיסי ביותר של "ארבעה" הוא האות ד, כמובן (שהיא האות השניה בפסוק הפותח את פרקנו, גם מההתחלה – בשל הכתיב היחיד של "הדו" חסר – וגם מהסוף), והיא מתקשרת בפרק למלה "יודו", סוד שם הוי' ב"ה (כנ"ל), הנקרא שם בן ד. האות ד היא אות מובהקת של הודיה (כאשר שאר האותיות הן מאותיות האמנתיו, שאינן עיקריות בשרש, כמבואר במ"א, וכך גם במלה אדן, העולה מודה, כנ"ל), וראשי התיבות של שמה – דלת – רומזים "דע לומר תודה", כמבואר בהוראת אותיות האלף-בית (דע לומר תודה מתחלק ב-טוב, מה פעמים טוב, וב-הוד, נא פעמים הוד). גם בבני יעקב ולאה מצינו כי ההודיה באה דווקא בבן הרביעי – "הפעם [אחרי לידת בני הרביעי] אודה את הוי'" (ולפי זה יש לדרוש כי "ארבעה צריכין להודות" מתייחס בפרט לארבעת בני יעקב ולאה, ראובן-שמעון-לוי-יהודה, שהם 'מרכבה' בפני עצמם, כמבואר בדא"ח). החויה הנפשית של דלת היא דלית – "דלית ליה מגרמיה כלום" – חויה של ריקנות קיומית, בה כל שפע מה' נתפס כחסד חנם מוחלט שיש להודות עליו מאד מאד.

אפשר לחשוב שהחויה הקיומית של ההודיה שייכת לספירת ההוד, אבל הבעל שם טוב מפרש כי בכל אחת מהמדרגות עסמ"ב שבפרק הפסוק "יודו להוי' חסדו ונפלאותיו לבני אדם" הוא כנגד המלכות דווקא. במדרגה הראשונה, "תעו במדבר", שכנגד שם ע"ב, יש ח פסוקים – מבינה עד מלכות. במדרגה השניה, "יֹשבי חשך וצלמות אסירי עני וברזל", שכנגד שם ס"ג, יש ז פסוקים – מחסד עד מלכות. במדרגה השלישית, החולים, שכנגד שם מ"ה, יש ו פסוקים – מגבורה עד מלכות. רק במדרגה הרביעית והאחרונה, "יורדי הים", שכנגד שם ב"ן, יש י פסוקים – כל הספירות מכתר עד מלכות. כל הסדרים הללו, וטעמיהם, דורשים ביאור בפני עצמו (ראוי היה שנוציא פירוש מפורט רק על הכתב המיוחס לבעל שם טוב על פרק זה), וכאן נעיר רק על החידוש העיקרי בחלוקה זו, בה הסיכום של כל מדרגה (הבא לאחרי ה"יודו להוי' חסדו") נכלל כבר במדרגה הבאה, על דרך הכלל בקבלה שהמלכות של העולם העליון נעשית כתר לעולם הבא אחריו (שהרי עסמ"ב מכוונים גם כנגד העולמות אבי"ע), וכאן מאחורי המלכות של העולם העליון נמשך הכח לבריאת העולם הבא אחריו. ובאותיות של 'עבודה' – כאשר האדם מודה על הנס שנעשה לו (והיינו חותם הנס, המלכות שלו), ואף זוכר זאת אחר כך (והיינו הפסוק שבא אחרי ההודיה, חריטת הנס המיוחד בזכרון), זהו המקור לנס הבא שיקרה לו. על כל פנים, בכל המדרגות ה"יודו להוי' חסדו" הוא המלכות, כנ"ל. הדבר מחזק מאד את זה שהחויה הקיומית של ה-ד שצריכין להודות היא חוית "דלית ליה מגרמיה כלום" של ספירת המלכות (שהרי הביטוי "דלית לה מגרמה כלום" נאמר על הסיהרא-הירח, סמל מובהק של ספירת המלכות (הסיהרא בפרט היא שרש ליושבים בבית הסהר, "אסירי חשך וצלמות"). אכן, "איהי בהוד", ועל בסיס ה"דלית לה מגרמה כלום" של המלכות מגיעים ל"דע לומר תודה" בספירת ההוד.

ב. אחד היסודות של תיאור הגדילה בכתבי האריז"ל הוא שיש ארבעה מצבים בהתפתחות מקטנות לגדלות – קטנות א', גדלות א', קטנות ב', גדלות ב'. ענין זה הוא גם מכוונות ספירת העומר, בה בכל שבוע עוברים את כל המדרגות הללו כארבע שהן שמונה – ארבע המדרגות מצד אמא וארבע המדרגות מצד אבא (אך עכ"פ אלו הם ארבעה מצבי התפתחות – אצל כל אחד על פי שרש המוחין שלו) – אך ראשית הכל הוא בליל הסדר, בו נכנסות כל ארבע המדרגות ביחד באדם, ורק אחר כך ניטלים המוחין שנכנסו בסדר ויש להשיגם בדרך עבודה מסודרת בימי הספירה. במושגי החסידות מבואר שקטנות א' היינו אמונה, גדלות א' היינו ידיעת המציאות, קטנות ב' היינו בטחון (שיש בו יותר ממשות ודבקות – כמבואר שבטחון הוא לשון טיחה ודבקות – מאשר באמונה) וגדלות ב' היינו ראית המהות – הכל כמבואר במ"א בארוכה. אמנם, הכלל ביחס לכל ארבעת מצבי הגדילה הוא ש"ארבעה צריכין להודות" – בכל מצב ומצב, הן בקטנות והן בגדלות, בכל מה שעובר על האדם עליו להודות לה'. במובן זה, עבודת ההודיה משוה קטן וגדול, היא בסיס העבודה הן במצבי הקטנות והנפילה הקשים ביותר והן במצבי הגדלות וההצלחה הנעלים ביותר. ההודיה היא הבסיס שגם מי שנמצא בתכלית הקטנות יכול לאחוז בו, ולאידך היא מחויבת המציאות גם במצבי הגדלות – גם מי שממריא בעבודת ה' מעלה מעלה, כמו טיל שכבר השליך מעליו את כל החלקים שסייעו לו בהתרוממות מכדור הארץ וכעת הוא נכנס למסלול קבוע וממילאי, אם יחזיק טובה לעצמו וישכח להודות לה' על הכל הוא עתיד ליפול מיד ממדרגתו (כפי שעוד יתבאר בסעודת משיח בענין "יעלו שמים ירדו תהומות").

ג. עוד ענין מרכזי של "ארבעה" הוא ד המוחין, שכנגדם מכוונים ד הבתים של התפלין – חכמה, בינה ודעת המתחלקת לחו"ג (עטרא דחסדים הכוללת ה"ח ועטרא דגבורות הכוללת ה"ג). האריז"ל מלמד כי ה-ד שנכנסו לפרדס מכוונים גם הם כנגד ד המוחין – בן עזאי בחכמה, בן זומא בבינה, רבי עקיבא בחסדים שבדעת ואלישע-אחר בגבורות שבדעת. כלומר, ארבעה שנכנסים לפרדס היינו ארבע זויות על הכניסה לפרדס – כניסה מארבעה כיוונים שונים, מארבע נקודות מבט של המוחין השונים. על אף שדווקא רבי עקיבא הוא זה ש"נכנס בשלום ויצא בשלום" יש צורך בתיקון של כל ארבע המדרגות, כולל זו של אלישע-אחר – ארבעת המוחין הם שלמות אחת, ותפלין שיש בהם רק שלשה בתים הם פסולים (היינו שהגבורות שבדעת, אלישע-אחר, נעשות גם הן בית בתפלין, הפסולות בלעדיו) – ולפי זה נפרש כי ה"ארבעה צריכין להודות" היינו תיקונם של "ארבעה נכנסו לפרדס" עצמם.

בחסידות מבואר בדרך כלל כי רק אצל רבי עקיבא היו שתי התנועות של "רצוא ושוב" מתוקנות לגמרי – "נכנס בשלום ויצא בשלום" – וזאת בשל בטולו לאלקות, וקבלתו החלטה מראש כי ברגע מסוים ב"רצוא" הוא יפנה ל"שוב", כאשר ירגיש כי זהו רצון ה'. אמנם, בהקשר שלנו יש לפרש כי המפתח לתיקון כל ארבע המדרגות הוא הודיה מוחלטת לה' על כל דבר ודבר – כאשר אדם יודע להודות לה' על כל מצב ועל כל חויה בחייו, כולל החויות הנפשיות העוברות עליו, הרי שהוא מסוגל להיות רגיש לחלוטין לרצון ה' ממנו בכל רגע ורגע ולזהות מתי לפנות מ"רצוא" ל"שוב", מתי לעבור מ"נכנס בשלום" ל"יצא בשלום". כאשר אדם מודע לכך ש"לית ליה מגרמיה כלום", וגם חויותיו הנפשיות וכל מחשבותיו הן מה', הוא מודה לה' על הכל ומסוגל לתקן את הכל. זהו גם תיקונו של אלישע-אחר, כאשר יש לאדם חלילה ספקות באמונה והוא מודה לה' גם על כך – תודה רבה לך ה' שחננת אותי בחיים בכלל ובכושר המחשבה בפרט (וכמבואר בתניא באגרת הקדש כה בענין "ה' אמר לו קלל") – אז הספק מתפוגג בדרך ממילא והוא מתקן את הגבורות שבדעת (כאשר תיקון הדעת הוא "דע לומר תודה", עבודת האות דלת, כנ"ל).

ד. בהקשר של ליל הסדר המספר ארבעה בולט מאד, כנודע, והמהרש"א אומר בפירוש שארבע הכוסות ששותים מכוונות כנגד "ארבעה צריכין להודות" (שהתקיימו כולם ביציאת מצרים, כנ"ל, וכדלקמן עוד בסעודת משיח). זה ענין כה עיקרי, שהוא הראשון שמביא אדמו"ר הצמח-צדק ב"יהל אור" לתהלים קז. אכן, אפשר להקביל את ה"ארבעה צריכין להודות" גם לארבעת הבנים שבהגדה (שלכולם יש מציאות אחת, כנודע שד"פ אחד – האמור בכל אחד מהם – עולה ביחד בן): "אחד חכם" היינו "יורדי הים", העוסקים בים החכמה (והדבר מתאים לפירושי הבעל שם טוב, הרבי ר' מיכל מזלוטשוב והמאור עינים שיתבארו בסעודת משיח); "אחד רשע" היינו החבושים בבית האסורים, בהם נאמר "כי המרו אמרי אל ועצת עליון נאצו"; "אחד תם" היינו החולים, בהם נאמר "אוילים מדרך פשעם", כנודע שהתם נקרא בתלמוד הירושלמי טפש (אויל); "ושאינו יודע לשאול" היינו התועה במדבר, מי שתועה ולא מסוגל לדבר כדבעי (כפי שיתבאר בפירוש המאור עינים שיתבאר בסעודת משיח).

ה. לשון חז"ל, "ארבעה צריכין להודות", עולה בגימטריא פסוק עליו דובר במשך שנתיים, בפרקים קד-קה – "ברכי נפשי את הוי'", העולה נפש-רוח-נשמה-חיה-יחידה (חמש המדרגות בנפש, שכנגדן נאמר חמש פעמים "ברכי נפשי את הוי'"). כיצד ניתן להקביל את "ארבעה צריכין להודות" ל"חמשה שמות נקראו לה [לעצם הנשמה]"? יש לומר כי הקבלה זו היא על דרך החלוקה שבזהר, בה נכללים חמשת השמות בארבע מדרגות בלבד – נפש, רוח, נשמה, נשמתא לנשמתא (בה נכללות ביחד חיה-יחידה, על דרך שקוצו של י היא חלק מהאות י), וכאן היינו מדרגות עסמ"ב כנ"ל. יש להעיר כי המספר ארבעה עצמו הוא היחיד שניתן לכתוב אותו דווקא בחמש אותיות (משא"כ שלשה ושמנה, שנכתבים גם חסר) – עוד רמז לכך שבתוך הארבעה כלולים חמש מדרגות.

ו. עוד ענין של הקבלת "ארבעה צריכין להודות" לחמש מדרגות יש בהקבלה לספירות. ידוע כי הספירות הפרטיות, שהן עיקר ההתפשטות מהדעת (היינו שהן ה חסדים ו-ה גבורות), הן ה הספירות מחסד עד הוד (שעל כן בל"ג בעומר, הוד שבהוד, כבר נשלמו כל המדות הפרטיות שבספירה). לפי זה יש לפרש את "ארבעה צריכין להודות" כמלמד שכל ארבע הספירות הראשונות – חסד-גבורה-תפארת-נצח – צריכות להודות, דהיינו להמשך ולהתקן על ידי הספירה החמישית, ספירת ההוד (וענין זה נרמז בהנ"ל שפרק זה פותח את הספר החמישי בתהלים – כל הארבעה הקודמים צריכים להמשך ולהתתקן בבחינה החמישית). וההסבר:

יש מי שזוכה להרגיש אהבת ה', ויש לו לדעת כי על כל רגש של אהבת ה' עליו להודות לה', ולא להחזיק טובה לעצמו (הרגשת אהבת ה' אינה דבר פשוט – החסידים האחרונים שנאמר עליהם שהרגישו אהבת ה' היו כמה מגדולי חסידי הרבי רש"ב, דוגמת רבי שילם ועוד, ואנו מקוים שגם היום יש כאלה, בפרט אצל בעלי תשובה, כידוע). זהו תיקון מדת החסד – שפנימיותה אהבת ה' – על ידי המשכתה-השלמתה במדת ההוד. כיוצא בכך במדת הגבורה – מי שזוכה להרגיש יראת ה', במדה כלשהי, צריך להודות על כך לה' ולהכיר בכך שזו מתנת שמים. פנימיות מדת התפארת היא הרחמים, ומי שזוכה להרגיש רחמים על יהודי אחר צריך להודות על כך לה' (הרחמים הגדולים ביותר הם על השכינה שבגלות, אבל הרחמים העיקריים הנצרכים למעשה הם הרחמים על יהודי אחר). את מדת הנצח נסביר כאן כניצוח על המלאכה. יש מי שתועה בדרכו בעולם (כשם שנסביר מחר בפרט על "תעו במדבר"), הוא לא יודע מה מקומו הנכון ולא מה עליו לעשות בחיים – בטבעו הוא אינו מסודר. כשאדם כזה זוכה שה' 'יכפה' עליו להגיע למקום מסוים ולהכנס לאיזה סדר בחייו, כשה' מנצח על מלאכתו, עליו להודות לה' על כך מאד (הרי מכל הספירות נצח והוד הם "תרין פלגי גופא" והקשר ביניהם הוא עצמי ביותר).

יש לשים לב לכך שמדת הנצח נתבארה כאן באופן אחר – עד כה הוסברו המדות חג"ת בכך שעל האדם להודות לה' על התעוררות בקרבו של מדות אלו, ואילו כאן ביחס לנצח ההסבר הוא שיש להודות לה' כאשר יש התעוררות מצד ה' להנהיג את האדם במדה מסוימת. כמובן, ניתן להסביר את כל המדות בשני האופנים – במדת הנצח ניתן להסביר כי גם כאשר האדם זוכה מצד עצמו (כמדה שלו, ולא כ'כפיה' חיצונית) לאיזה חוש ויכולת לנצח על המלאכה, לדעת מה שליחותו ולהכנס לסדר נכון בחייו, עליו להודות על כך לה'. ולאידך, ניתן להסביר גם את מדות חג"ת כאופן בו ה' נוהג כלפי האדם – כשהאדם מרגיש שה' נוטה כלפיו חסד ואוהב אותו, או שה' מופיע עליו כא-ל נורא ומטיל אימה, או כאשר ה' מגלה את רחמיו עליו, עליו להודות לה'.

ז. "ארבעה צריכין להודות" ר"ת אצל, לשון אצל וסמוך. כתוב שבאצילות יש שני פירושים – לשון האצלה והפרשה ולשון אצל וסמוך, כשהיות עולם האצילות סמוך אצל ה' הוא הפירוש הפנימי יותר. על ידי עבודת ההודיה על כל דבר וענין זוכים להיות אצל ה' ממש, בעולם האצילות. היפוכו של צירוף אצל הוא לצא – ר"ת "לפום צערא אגרא". תכלית ההודיה היא ההכרה בכך ש"לפום צערא אגרא" עד שמסוגלים להודות לא רק על ה"אגרא" אלא גם על ה"צערא" (מתוך הכרה שהוא סיבת השכר וממילא הוא עצמו תכלית השכר, על דרך "שכר מצוה מצוה" שהוא המצוה עצמה, הסיבה הנעלית מהמסובב-השכר, והיינו כמבואר במ"א שלפום אגרא עולה צערא, וד"ל). זו תודעת עולם האצילות, בו "לא יגורך רע" – "אין רע יורד מן השמים" – ומודים לה' על כל דבר ודבר ממש.

זהו עוד הסבר פנימי למה "ארבעה צריכין להודות" ולא חמשה (כנגד נרנח"י, כנ"ל) – הארבעה הם המודים בעולם הזה, אלו המודים על הצלתם הנסית מהצרות, ואילו המודה החמישי והנעלה ביותר (שכנגד היחידה, או גבוה יותר, כנגד עצם הנשמה ממש) הוא זה המסוגל להודות על הקשיים והצרות בעצמם. בעולם הזה ההודיה החמישית היא של מי שעדיין לא נעשה לו נס, אך הוא מודה מתוך אמונה ותחושה יהודית עצמית שבקרוב יבוא היום של "אודך הוי' כי אנפת בי" ויתברר למפרע הטוב שביסורים. הודיה זו היא ביטוי לאהבת ה' העצומה ביותר, אהבת "בכל מאדך" – "בכל מדה ומדה שהוא מודד לך [הן מדה טובה והן מדה רעה] הוי מודה לו במאד מאד". אהבה זו שייכת לספירת ההוד – כאשר "ואהבת בכל לבבך" היינו כנגד מדת החסד והאהבה שבלב, "בכל נפשך" היינו כנגד מדת התפארת (בסוד "שבעים נפש יוצאי ירך יעקב" שמדתו תפארת), והאלכסון מחסד לתפארת ממשיך לספירת ההוד – ועל כן היא מתבטאת בשלמות ההודיה הזו.

לעתיד לבוא, שלמות הגאולה היא "אודך הוי' כי אנפת בי", כאשר נודה לה' גם על הצער והיסורים, מתוך הכרה שגם הם היו טוב אלקי עליון ביותר (כפי שאמר הרבי, שמיום עמדו על דעתו הוא מצפה ומשתוקק מתי תגיע הגאולה באופן השלם, בו נוכל להודות לה' גם על כל צרות הגלות). אז נוכל להודות לה' לא רק על ההצלה והישועה – על הנסים הברורים לנו – אלא נראה כיצד אפשר וצריך להודות על כל פרט ופרט ממש, כולל כל צרות ויסורי הגלות. זה הוא שיא ההודיה, בתחושה שככל ש"אנפת בי" יותר כך "אודך" יותר ויותר, שהרי ההוד הוא "עמק תחת", המושרש למעלה יותר בכתר עליון מ"עמק רום". במובן זה, כשם שההודיה היא תשתית כל העבודה כך היא גם תכלית הכל, ולכן לע"ל נשאר רק קרבן תודה לבדו (וכדלקמן). תכלית הכל היא לזכות ל"אודך הוי' כי אנפת בי".

על אף שפרק קז מונה בפירוש רק "ארבעה צריכין להודות" הוא רומז גם למיצוי ההודיה בסוג החמישי-המשיחי של מי שמודה גם על הרעה הנדמית, ולכן הוא הפותח את הספר החמישי שבתהלים (המכוון כנגד החומש החמישי, ספר דברים, בו "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה").

נסיים ברמז: הפסוק הראשון והאחרון של הפרק – שלמדנו עליהם ניגון – הם "הדו להוי' כי טוב כי לעולם חסדו" ו"מי חכם וישמר אלה ויתבוננו חסדי הוי'", העולים ביחד כמנין הפסוק החשוב והעיקרי במגילת שיר השירים (אותה נוהגים לקרוא בליל שביעי של פסח, בעשר השירות, וכן נוהגים לקרוא בשבת פסח, החלה השנה בשש"פ) "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים" (העולה יעקב רחל במילוי וכו', כמבואר במ"א). עוד רמז לקשר בין הפסוק הראשון והאחרון הוא בשויון של פתיחתם – "הדו להוי' כי טוב" עולה "מי חכם".

אמנם, מכיון שיש מג פסוקים בפרק, יש לו גם פסוק אמצעי, פסוק כב –  "ויזבחו זבחי תודה ויספרו מעשיו ברנה" (הפסוק היחיד בכל הפרק שלפי פירוש הבעש"ט הנ"ל מכוון כנגד ספירת הכתר, הכתר דב"ן, ודוק). הצירוף של שלשת הפסוקים הללו – 3276 – הוא המספר הראשון המתחלק גם ב-יעקב (חי פעמים יעקב) וגם ב-לאה (צא – אמן, הוי' א-דני – פעמים לאה, שרש מדת ההוד בנפש – "בינה עד הוד אתפשטת").

בשלשת הפסוקים יחד יש פד אותיות. פד הוא מספר הקשור בתיקון הברית, כמבואר בתיקוני תשובה מהאריז"ל (ומובא גם בתניא, באגרת התשובה) – פרק קז הוא "התיקון הכללי" שתיקן מורנו הבעל שם טוב, הפרק של תיקון והעלאת כל נדחי ישראל, כל הניצוצות שנתפזרו בשל פגם הברית, כאשר כל הארבעה שצריכים להודות הם בחינות וניצוצות שנפלו בשל פגם הברית (וכך יש לפרש את פסוקי הכותרת – "הדו להוי' כי טוב כי לעולם חסדו. יאמרו גאולי הוי' אשר גאלם מיד צר. ומארצות קבצם ממזרח וממערב מצפון ומים" – כי כל "גאולי הוי'" הם נדחים שנתקבצו "ממזרח וממערב מצפון ומים"). זו הסיבה לכך שהבעל שם טוב תקן לומר מזמור זה בערב שבת, כשמקבצים ומעלים את כל הניצוצות שנפלו במשך השבוע, לקראת שבת קדש. והנה, המספר 3276 מתחלק ב-פד, כלומר שיש ממוצע לכל אות בשלשת הפסוקים – פד פעמים טל (העולה הוי' אחד, והוא בסוד טל תורה וטל תחיה וכו'). מספר זה עצמו הוא המלה הפותחת את הפסוק האמצעי – "ויזבחו", כך שהיא הממוצע של כל אות בשלשת הפסוקים. ואכן, בתנ"ך מתקשרת המלה זבח במיוחד לקרבן תודה, בכמה וכמה פסוקים, כדוגמת הפסוק (שאמרנו היום בהלל) "לך אזבח זבח תודה" (ויש להעיר שהרמב"ן בריש פרשת קדושים קושר את ה"זבח" בפרשה לתודה דווקא, וכבר תמהו עליו המפרשים, אך לפי הקשר היחודי של כל "זבח" לתודה דווקא הדברים עולים יפה). לעתיד לבוא יבטלו כל הקרבנות, והזבח היחיד שישאר הוא זבח תודה (כתוב במקום אחד בחסידות שמיד עם ביאת המשיח יבטלו כל הקרבנות חוץ מקרבן תודה, ויש ליישב זאת עם המבואר שכל התכלית של "משיח בונה מקדש" היא הקרבת הקרבנות "כמצות רצונך", ויש לומר כי אחרי הקרבת כל קרבן פעם אחת "כמצות רצונך" הרי הוא בטל[ג], ומשם ואילך נותרת רק עבודת ההודיה שהיא עבודה אין סופית, תודה על כל דבר, ותודה על עצם היכולת להודות, וכו' וכו' עד אין סוף). בארמית מתחלפות ז ב-ד, ושרש זבח מתורגם בכל מקום דבח – צירוף החב"ד שכנגד ספירת היסוד (וכן זבח עולה טוב, בסוד "אמרו צדיק כי טוב" שביסוד). זהו עוד אות לכך שההודיה התמימה לה' על כל דבר וענין – הודיה שהיא עבודת המלכות (ש"איהי בהוד") – היא תיקון הברית האמיתי.

חיתום הפרק, "מי חכם וישמר אלה ויתבוננו חסדי הוי'", מרמז לקשר של "בינה עד הוד אתפשטת" – בשביל "יודו להוי' חסדו" זקוקים ל"ויתבוננו חסדי הוי'" (כשמודגש כאן מה שהוזכר לעיל כי ההתבוננות העמוקה והפרטית איננה ב"ונפלאותיו לבני אדם" אלא בטוב העצמי של "יודו להוי' חסדו"). קשר זה מודגש גם בכך שהחויה המאפשרת את ההודיה היא השמחה – "וישמחו כי ישתקו... יודו להוי' חסדו..." "יראו ישרים וישמחו... מי חכם וישמר אלה ויתבוננו חסדי הוי'" (וכן בפסוק האמצעי "ויספרו מעשיו ברנה"). ועוד, בפסוק האחרון מפרש רלו"י אביו של הרבי (לקוטי לוי יצחק עמ' קנב ותורת לוי יצחק עמ' רנא) כי "מי" היינו בינה ו"חכם" היינו חכמה, כפשוט, וכאשר יש יחוד של חכמה ובינה (ב"יתבוננו חסדי הוי'" – התבוננות בחסדי ה' המעוררת ל"יודו להוי' חסדו ונפלאותיו לבני אדם") אזי "וישמר אלה", יש שמירה למדות הנולדות מן המוחין (אלה היינו ו המדות המתכללות זו בזו, ו פעמים ו, ועולות יחד לו, כנודע). התכללות כל המוחין בעבודת ההודיה מתקשרת לפירוש לעיל כי "ארבעה צריכין להודות" היינו ארבעת המוחין – חכמה ("חכם"), בינה ("מי") ותרין העטרין שבדעת (מהן מתפשטות כל המדות, "אלה", והן הזקוקות לשמירה מיוחדת, כנ"ל).