עד כאן חזרנו בקצרה עם קצת תוספת על הנלמד בפרק הקודם, ומכאן נמשיך להתבונן באותו אופן בהתכללות של כל המדרגות. למדנו, שהתוך היא מדרגת עולם היצירה בה מתגלה אור פנימי, ועבודתה היא עבודת המלאכים. ההגדרה הכללית אומרת שעולם היצירה כולו הוא רגש פנימי בלב, כנגד האות ו שבשם. רגש זה כולל את כל המדות, אהבה ויראה וענפיהן. מוסבר בספר התניא^[ז] שכל המדות מסתעפות מאהבה ויראה, ואפילו מידת היראה עצמה מסתעפת ממדת החסד, משועבדת ותלויה בה. לכן נקשור את כל המערכת במדרגה זו – 'תחלה, ראש, תוך, סוף' שבתוך –  אל פסוק האהבה בפרשת שמע ישראל. הכתוב אומר "וְאָהַבְתָּ אֵת הוי' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ"^[ח], כאשר המילה "את" באה לרבות גם את היראה.

עַל יְדֵי אַהֲבָה וְיִרְאָה בִּפְנִימִיּוּת הַלֵּב נִתְקַן בְּחִינַת הָ"אוֹר פְּנִימִי", שֶׁהוּא הַצּוּרָה שֶׁבְּתוֹךְ הַחֹמֶר [המחיה אותו], מַדְרֵגַת הַמַּלְאָכִים שֶׁבְּעוֹלָם הַיְּצִירָה,

האהבה שבאדם אלו המלאכים הטובים שבו, אך אם יש לאדם אהבה ויראה חצוניות, ואלו מלאכים רעים. רגשות של אהבה ויראה אלו המלאכים שבתוך לב האדם. כתוב, שהיצר הרע הוא מלאך רע, והוא מתבטא באהבה רעה, בתאוות ופחדים רעים. דבר רע הוא דבר המפריד אותך מה', ולעומתו, דבר טוב הוא דבר המקשר אותך אליו. זאת ההגדרה הפשוטה של טוב ורע בכל מקום.

עבודת המלאכים שבאדם

איך אני יודע אם אהבתי היא יצר טוב או יצר רע? ההבחנה היא האם אהבתי מקרבת אותי לה' או מרחיקה ומפרידה אותי ממנו. כאשר היא מקשרת ביני ובין ה', ביני לבין התורה, ביני לבין עם ישראל זו אהבה טובה מאד. אם אני אוהב דבר אני שקוע באהבתי ועסוק בו בכל רגע – "באהבתה תשגה תמיד"^[ט]. ממילא, ככל שאני עסוק וטרוד באהבתי כך אני יותר ויותר שקוע בתוך הטוב. אבל אם אהבתי מסורה לדברים שאינם טובים אזי ככל שאני יותר אוהב אותם כך אני שקוע יותר ויותר בתוך הרע, בתוך דבר המפריד ביני לבין ה'. כל מדה היא טירדה. האדם טרוד במדותיו וברגשותיו, וממילא, הגדרת מדה טובה היא כאשר הטירדה היא טירדה חיובית. האדם נעשה יותר ויותר שקוע במקור הטוב.

כל הטרדות הללו הם המלאכים שבאדם ובהם מלאכים טובים ומלאכים רעים. כאן בהסבר שלנו, אנו מדברים על המלאכים הטובים, שבכללות הם האהבה ויראה בקדושה – אהבת ה' ויראתו, אהבת התורה, אהבת ישראל וכו'. אלו הם הצורה שבתוך החמר, ולכן צורה היא לשון יצר. יצרים הם צורות בתוך חומר האדם, והם שייכים אל ממד היצירה שבו.

שֶׁ[כל] שֶׁעֲבוֹדָתָם לַה' יִתְבָּרֵךְ הִיא בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ כַּנּוֹדָע (מַחֲנֵה מִיכָאֵל בְּאַהֲבָה וּמַחֲנֵה גַּבְרִיאֵל בְּיִרְאָה וְכוּ').

יהודי צריך להגיע לאהבת "בכל מאדך", בעוד אהבה של "בכל לבבך ובכל נפשך" עדיין דומה לאהבת המלאכים. כל עיקר מציאותם של המלאכים היא אהבה – יצר, מדה, רגש. בכל מחנה של מלאכים יש גדודים רבים ובכל גדוד יש מספר עצום של מלאכים פרטיים. בכללות, כל מחנה מיכאל עובד את ה' במדת האהבה, וכל מחנה גבריאל עובד את ה' במדת היראה. אם כן, כללות המושג מלאכים היא אהבה ויראה – אהבת ה' ויראת ה'. בתקון המלאכים שבתוך היהודי יש שתי מדרגות:

וְזֶהוּ בִּשְׁתֵּי הַמַּדְרֵגוֹת שֶׁל "בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ", שְׁתֵּי הַמַּדְרֵגוֹת שֶׁל אוֹר פְּנִימִי בְּלֶב וָנֶפֶשׁ.

מדרגות אלו שייכות אל עולם היצירה, אל תקון האור הפנימי, אל תקון הצורה שבתוך החמר. מוסבר בחסידות^[י], שאהבת "בכל לבבך" היא אהבה בתוך הלב, ואילו אהבת "בכל נפשך" היא בתוך השכל והיא כבר אור מקיף שלמעלה ממנו [בהמשך תיושב סתירה זו].

הכוונה המעכבת – סוף שבתוך

וְעוֹד יֵשׁ מִצְוֹת שֶׁהַכַּוָּנָה מְעַכֶּבֶת בָּהֶן, כְּמוֹ בְּפָסוּק רִאשׁוֹן שֶׁל קְרִיאַת שְׁמַע.

ישנה מדרגה נוספת שנראית לכאורה שייכת אל הפרק הקודם, אבל באמת היא שייכת אל פרק הנכחי. בפרק הקודם סדרנו את כל סוגי המצות המעשיות, בהן אין הכוונה מעכבת, אבל יש יוצאים מן הכלל הזה, ואלו מצות בהן הכוונה אכן מעכבת.

כאשר אנו מדברים כאן על כוונות אין מדובר על הכוונה לצאת לידי חובת המצוה. על כך ישנה מחלוקת^[יא] האם כל מצות התורה צריכות כוונה או לא. יש מי שאומר, שאם אינך מתכוון יחד עם המעשה שלך לקיים עכשיו מצוה לא נחשב המעשה כמצוה. לפי דעה זאת יש צורך במודעות מינמלית, מודעות שכעת אתה עושה מצוה. דעה שניה אומרת שאין צורך במודעות זו כדי לצאת ידי חובת המצוה, ועל פי דעה זו גם מי שאינו יודע כלל שהוא מקיים מצוה, כגון "התוקע לשיר"^[יב], קיים את המצוה. לעומת זאת, כאן אנו מדברים על כוונה של עומק, של משמעות פנימית.

אם כן, בכל מצוה מעשית אין הכוונה העמוקה מעכבת בה. בכל זאת, ישנן כמה מצות יוצאות דופן, שהחשובה מכולן היא מצות קריאת שמע. אנו אמנם אומרים אותה בתוך סדר התפלה, אבל היא שונה מתפלה ואפילו מתלמוד תורה. למדנו, שתלמוד תורה נעשה בפה, ועל אף שאנו גם רוצים להבין את הנלמד – בעיקרה היא מצוה מעשית, ולכן אין הכוונה הפנימית מעכבת בה. אפילו כאשר אדם קורא פסוקי תורה בלי להבינם כלל הרי שיצא ידי חובת קיום מצות תלמוד תורה^[יג] [ואף בלמוד תורה שבעל פה, בה על הלומד לקרוא ולהבין את הנלמד עד כמה שידו משגת, אין הכוונה הפנימית מעכבת].

לעומת זאת, בקריאת שמע אנו רוצים לכוון את המשמעות הפנימית של המעשה, את המשמעות הפנימית של המילים הנאמרות – "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל הוי' אֱלֹקֵינוּ הוי' אֶחָד". צריך לכון את בה פשט המלים הנאמרות, ואם אינך מכוון לא יצאת ידי חובת קיום המצוה^[יד].

בשתי מצות אלו – קריאת שמע ותפלה – אם לא כיוון האדם בשעת עשייתן כוונה פנימית אזי הוא לא יצא ידי חובת קיומן. בפסוק הראשון של קריאת שמע ובברכה הראשונה של תפילת שמונה עשרה^[טו] יש לכוון כוונה פנימית עמוקה, ואם לא כיוון לא יצא [יש מי שאומר^[טז], שיש לכוון כוונה עמוקה גם בפסוק "פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן"^[יז]]. מבין השתים, הדוגמה העיקרית והחשובה בתורה לכך היא ודאי המצוה לקרוא פעמים ביום "שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד", שכן ביחס לתפלה יש מי שאומר^[יח] שחיובה כלל אינו מן התורה, אלא רק מדרבנן. וגם לדעה הסוברת שחיוב התפלה הוא מדאורייתא, נוסח התפלה הוא ודאי מדרבנן.

אם כן, זהינו מצוה מן התורה שדורשת כוונה פנימית, אור פנימי. בכל המצות "המעשה הוא העיקר"^[יט], אך ישנה מצוה אחת מן התורה, מצות קריאת שמע, שדורשת אור פנימי ולא רק מעשה חצוני. לכן מצוה זו שייכת אל עולם היצירה, המוגדר אצלנו כאור פנימי. יש בה מעשה ויש בה גם אור פנימי המעכב את קיומו. לכן אנו נמקם מצוה זו בתחתית עולם היצירה, במדרגת עשיה שביצירה, בסוף שבתוך.

מִצְוֹת אֵלּוּ הֵן בְּחִינַת "עֲשִׂיָּה שֶׁבִּיְּצִירָה" – "סוֹף שֶׁבְּתוֹךְ".

למרות החפיפה, מצות קריאת שמע היא אינה מצות יחוד ה' או מצות אהבת ה'. שתי מצות אלו הן מצות תמידיות שבלב, 'חובות הלבבות', ואילו בקריאת שמע המצוה היא לקרוא את קריאת שמע קורא בפה – "עקימת שפתיו הוי מעשה"^[כ]. קריאת שמע היא מצד אחד מצוה מעשית ככל שאר המצות המעשיות, אלא שהיא יוצאת דופן בכך שהכוונה בה מעכבת. חייבת להיות בה השתתפות של אור פנימי תוך כדי קיום המעשה. אם כן, מצוה זו היא המדרגה התחתונה בעולם היצירה שכולו אור פנימי, סוף שבתוך.

עליה אל היכל האהבה – תוך וראש שבתוך

למעלה ממנה ישנו גלוי אור פנימי ממש, הכולל את:

אַהֲבַת "בְּכָל לְבָבְךָ" הִיא בְּחִינַת "יְצִירָה שֶׁבִּיְּצִירָה" – "תּוֹךְ שֶׁבְּתוֹךְ". אַהֲבַת "בְּכָל נַפְשְׁךָ" הִיא בְּחִינַת "בְּרִיאָה שֶׁבִּיְּצִירָה" – "רֹאשׁ שֶׁבְּתוֹךְ".

אהבת ה' "בכל לבבך" היא גלוי של אור פנימי בלב. הלב הוא התוך, והאור הפנימי שבתוכו הוא התוך שבתוך, היצירה שביצירה, בבחינת "צור לבבי"^[כא]. היא שייכת אל המושג יצר, ועל כן חז"ל דרשו עליה "בשני יצריך". לעומתה ולמעלה ממנה ישנה עוד מדרגה נוספת של אור פנימי, והיא אהבת ה' "בכל נפשך". מבואר בחסידות^[כב], שהאהבה בעצמת "בכל נפשך" היא גלוי של אור פנימי בשכל, אור פנימי במדרגת הבריאה שכללותה שכל. אם כן, זו מדרגת הראש שבתוך.

נסביר אותן בהקשר להבנת הסדר בקריאת שמע. בכללות התפלה, כאשר אנו מכוונים את כוונת קריאת שמע אנו עולים מעולם העשיה אל עולם היצירה. היא הפתח והשער להכנס אל האור הפנימי. אני קורא ומכוון "שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד" ונכנס אל עולם חדש. בקריאת שמע ישנו מעשה, וחייב להיות גם אור פנימי – היא הכוונה. לאחר קריאת הפסוק הראשון בכוונה אני ממשיך וקורא "וְאָהַבְתָּ אֵת הוי' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ". אני אומר את המילים וצריך לקיים את הנאמר בהן – לאהוב את ה' ממש בכל לבבי. כאשר זכיתי לזה אזי אני עולה אל התוך שבתוך – אל היצירה שביצירה.

עולה מן התהליך, שהתורה עוזרת לי להגיע אל מדרגה חדשה לגמרי של מודעות. התורה מצוה עלי לקרוא פסוק אחד "שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד", ולכוון כוונה בפסוק זה. ברגע שהיא מצוה עלי היא גם נותנת לי כח לקיים זאת. ובכך שכיוונתי תוך כדי קריאת פסוק זה שברתי מסך שבין עולם לעולם, ועליתי מעולם העשיה המעשי והחמרי ונכנסתי אל עולם רוחני, עולם של אור פנימי.

נתקדם עוד שלב. כאשר אני ממשיך לקרוא את המילים "ואהבת את הוי' אלקיך .... ובכל נפשך" אני מכוון לקיים את האמור עליהן בדברי חז"ל "אפילו נוטל נפשך"^[כג]. בכך אני כבר עולה אל מדרגת הראש שבתוך, הבריאה שביצירה. סיום הפסוק באהבת "ובכל מאדך" כבר מעלה אותי אל עולם חדש לגמרי, עליו נלמד רק בפרק הבא.

בספר הזהר^[כד] נזכרים שבעה היכלות דרכם עובר האדם בתפילתו, החל מאמירת 'ברכו' ועד לתפלת שמונה עשרה. מתחלת הברכה השניה של קריאת שמע, ברכת 'אהבת עולם', נכנסים אל היכל האהבה וממילא כל קריאת שמע מתרחשת בתוך היכל זה. כאשר מסיימים את קריאת שמע ומתחילים לומר את ברכת 'אמת ויציב' כבר נכנסים אל היכל חדש הנקרא היכל הרצון. לפיכך כתוב בכמה מקומות בחסידות^[כה], שעל אף שאמירת 'שמע ישראל' היא דבר גדול מאוד בפני עצמו, ואף מוזכר בה יחוד ה', בכל זאת על פי מקומה בסדר התפלה היא אינה אלא מעבר לבוא לכדי אהבת ה'. זו עיקר כונת אמירת קריאת שמע על דרך הסוד.

יחוד ה' היא מצוה יותר גבוהה מאשר מצות אהבת ה'. בכל זאת, בהקשר הכללי של קריאת שמע העיקר הוא אהבה, אהבת ה', וזו הסיבה שהיא נאמרת בתוך היכל האהבה. לפי הסבר זה עולה, שכוונת היחוד שיש בקריאת שמע היא הכח הנפשי להגיע אל מקום חדש, אל עולם חדש של רגש, אל עולם היצירה. קודם האדם היה אדם של מעשה, ובכח כוונת קריאת שמע הוא שבר את המסך המפריד בין המעשה לבין האור הפנימי של הלב. כעת הוא יכול לקיים את העיקר – "ואהבת את הוי' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך".

נחתום את ההסבר ברמז העולה משני הפסוקים הראשונים בקריאת שמע: בפסוק היחוד טל אותיות, כמנין הוי' אחד. פסוק זה מסתיים במלים הוי' אחד, בעוד המילה האחרונה – אחד – עולה אהבה. מרמז זה רואים, שתודעת ה'אחד' הנולדת מאמירת הפסוק הראשון היא המקור של גלוי אור האהבה הנולד מאמירת הפסוק השני, פסוק האהבה. קשר זה מתבטא בשני הכוונים: האהבה שנולדת נרמזת במילה האחרונה של הפסוק המוליד אותה, ואילו יחוד ה' המוליד את האהבה נרמז במספר אותיות הפסוק שמתאר אותה.

אור פנימי בשכל – ראש שבתוך

וְהִנֵּה דָּרְשׁוּ רַזַ"ל "'בְּכָל נַפְשְׁךָ' – אֲפִילוּ הוּא נוֹטֵל אֶת נַפְשְׁךָ",

כך היה מצטער רבי עקיבא כל ימיו: "מתי יבוא לידי דבר זה ואקיימנו"^[כו]. קודם הסברנו שאהבת ה' "בכל נפשך" היא גלוי של אור פנימי בשכל, ואילו כאן מדובר על מסירות נפש ממש. כיצד מתישבים שני ההסברים גם יחד?

שאלה זו אצלנו עומדת במקום היחוד בין מדרגות אבא ואמא. מסירות נפש בכל מקום מתגלה במדרגת אבא, בחכמה, בכח-מה, בתקיפות הבטול. מקור מסירות הנפש הוא באמונה הפשוטה, ברדל"א, אבל גם האמונה הפשוטה של הראש הבלתי נודע מתגלה בחכמה, כמבואר בספר התניא^[כז]. ספר התניא כולו אינו מזכיר כלל את ספירת הכתר, על שלשת הראשים שבו, אלא הכל מתחיל בו מן החכמה, ובה נכללת גם האמונה פשוטה ומסירות הנפש. הכללה זו נקראת בלשון האריז"ל "פנימיות אבא – פנימיות עתיק"^[כח]. לפיכך, הכח למסור את הנפש בפועל ממש היא ה'תחלה' שבתוך, פרצוף אבא של עולם היצירה, בעוד האור הפנימי שבשכל הוא ה'ראש', פרצוף אמא של עולם היצירה.

כדי לעמוד על ההבדל בין שתי המדרגות באהבת "בכל נפשך" יש להבחין ביחס הכללי שבין הראש והלב. היחס ביניהם הוא יחס של אור מקיף לאור פנימי. בדרך כלל, גם השכל מתיישב בבחינת אור פנימי, אך כאשר מדברים עליו ביחס אל הלב הוא עדיין בגדר מקיף אליו. ליתר דיוק, הוא אור מקיף שבאור פנימי. בעבודה, אור מקיף זה נקרא אהבת ה' "בכל נפשך" עוד לפני שהאדם עומד בנסיון בפועל ממש. הוא בגדר של "אפילו נוטל נפשך". באותה מדרגה – מדרגת ה'ראש' – מתיחדת נקודת ה'תחלה'. יחוד זה הוא יחוד אותיות יה שבשם, יחוד אבא ואמא, עליהם נאמר בו "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"^[כט].

נסביר יותר על ידי דוגמה. מהו ההבדל בין חנוכה ופורים, הימים טובים שמדרבנן, לבין הימים טובים שבתורה, שלש הרגלים? מוסבר בכתבי האריז"ל^[ל], שההבדל הוא עד כמה האור של אותו הזמן הוא רב ועד כמה הוא מסוגל לרדת למטה. בשלשת הרגלים האור החדש המיועד לאותו החג הוא רב כל כך עד כדי שהוא יורד למטה עד למקום היחוד בין פרצוף זעיר אנפין והמלכות, בין מדות הלב לבין הדבור. אז זהו חג מן התורה.

עיקר החילוק בהלכה בין חגי התורה והחגים מדרבנן מתבטא באיסור המלאכה. מסביר האריז"ל, שכאשר היחוד נעשה למטה ישנו באותו המקום איסור מלאכה. לעומת זאת, כאשר כאשר פרצופי זו"ן עולים להיכל אבא ואמא ושם מתיחדים אזי היחוד הוא אמנם יחוד מאד רוחני, אך הוא אינו משפיע על איסור מלאכה למטה. אלו הם החגים מדרבנן.

במילים אחרות: בחג מן התורה בוקעת הקדושה ונמצאת גם למטה בגשמיות, ואז אסור לחללה על ידי עשיית מלאכה. לעומת זאת, כאשר הקדושה נשארת למעלה, וכתוצאה מכך גם אני עולה למעלה כדי להתיחד שם עם האור הקדוש, אזי על הגוף שלי, כאן למטה בעולם הזה, אין חל האיסור לעשות מלאכה. הרי בכך איני מחלל דבר. זהו אחד ההסברים היסודיים לגבי ההבדל בין חנוכה ופורים לבין חגי התורה.

את כל זה אמרנו כדי לתת דוגמה טובה לתופעה שאנו מציינים כאן – אור הלב המתבטא במקום השכל. זהו אור גדול מאד במח ה'שואב' את הרגש מלמטה כלפי מעלה, ואותו הרגש מתבטא בתוך האור של השכל. זהו האור הפנימי שבשכל, האור המקיף שבאור הפנימי.

מסירות נפש בפועל – תחלה שבתוך

כאשר אהבת "בכל נפשך" מגיעה עד כדי מסירות נפש ממש, כפרושם של חז"ל "אפילו הוא נוטל את נפשך", אזי התגלתה מדרגת 'תחלה' של מדרגת ה'תוך' הכללי, תחלה שבתוך, אצילות שביצירה. במדרגת הסוף הכללית היתה נקודת ה'תחלה' קבלת עול מלכות שמים, ואילו כאן נקודת המוצא היא הנכונות למסור את נפשך על קדוש השם בפועל ממש.

וְכַאֲשֶׁר בָּא לְנִסָּיוֹן בְּפוֹעַל מַמָּשׁ (שֶׁבְּעֶצֶם הוּא בְּחִינַת "עֲשִׂיָּה לְעֵילָא" בָּעֲבוֹדָה שֶׁבִּבְחִינַת עוֹלָם הַיְּצִירָה וְדַ"ל) אֲזַי מִתְגַּלָּה בְּחִינַת הַ"תְּחִלָּה – עַצְמוּת – שֶׁבְּתוֹךְ" – "אֲצִילוּת שֶׁבִּיְּצִירָה".

נִמְצָא שֶׁגַּם בִּיְּצִירָה, כַּוָּנָה פְּנִימִית בַּלֵּב, יֵשׁ שְׁלֵמוּת שֵׁם הוי' ב"ה (אֶלָּא שֶׁעִיקָר גִּלּוּי עַצְמוּת הוי' ב"ה הוּא בָּעֲשִׂיָּה דַּוְקָא).

י מְסִירוּת נֶפֶשׁ בְּפוֹעַל

ה "בְּכָל נַפְשְׁךָ" בְּכֹחַ הַכַּוָּנָה שֶׁבַּלֵּב

ו "בְּכָל לְבָבְךָ"

ה כַּוָּנַת הַלֵּב בְּמִצְוֹת שֶׁהַכַּוָּנָה מְעַכֶּבֶת בָּהֶן

כח הכוונה שבלב

כנגד אהבת ה' "בכל נפשך" כתבנו בסיכום את המילים 'כח הכוונה שבלב', מושג שלא הסברנו דיו. אהבת ה' במדרגת המח נקראת בחסידות "הכוונה הפנימית של הלב", וכוונת הדברים היא שהלב עלה אל השכל. כמובן, אין זו תנועה גשמית. הכוונה היא שישנו כח אהבה וישנו כח כוונה, ושכח האהבה שייך אל הלב ואילו כח הכוונה שייך אל השכל, אל המח.

המלה כוונה עצמה היא רב שימושית. בתחלת השעור הוסבר שישנה כוונה יסודית לגמרי שנקראת כוונה לצאת ידי חובה. כלומר, אדם עושה מעשה מצוה ומתכוון לצאת במעשה זה ידי חובת קיום המצוה. למעלה ממנה זו הכוונה שבעולם היצירה – כמו כוונת יחוד ה' בקריאת שמע – והיא כוונת המשמעות הפנימית של הדברים הנאמרים. כוונה זו היא עדיין בגדר הסוף של התוך. כעת הוספנו ואמרנו שהראש של התוך הינו כח הכוונה שבלב, וזו כבר משמעות נוספת במלה כוונה.

אל מה אנו מתכונים כאשר אנו אומרים שאדם כיוון כוונה פנימית בשעת התפלה עם כל הלב? חז"ל אומרים: "כל האומר אמן יהא שמיה רבא בכל כוחו קורעין לו גזר דינו"^[לא]. יש המפרשים מאמר חז"ל זה ואומרים, שאמירת אמן צריכה להיות בצעקה בקול גדול ומתוך זעזוע. כתוב בשולחן ערוך^[לב], שהפרוש הוא שצריך לומר אמן יהא שמיה רבא "בכל כח כונתו". כלומר, ישנה מדרגה הנקראת 'כל כח הכוונה'. זוהי מדרגת הראש של התוך, אהבת "בכל נפשך" – עליית הלב לקבל את אור השכל בלי צמצום. רק נזכור כי הכל מתרחש כאן בלב, בתוך עולם היצירה, ועדיין לא עלינו אל עולם הבריאה שהוא הראש האמיתי.

מדוע אומרים שהלב עולה אל המוח? בטוי זה בא לתאר מצב בו הלב מקבל את אור המוח כמו שהוא במקומו, ללא צמצום. באופן הרגיל מפריד מיצר הגרון בין המוח ללב^[לג], וממילא אור המוח הנמשך אל הלב יורד ומצטמצם כדי שיוכל לעבור אותו. כתוצאה מכך, אור המח המתקבל בלב הוא רק רושם של אור השכל. בלשון החסידות הוא נקרא 'ובכן'. נקודת ה'ובכן' היא רק כח לפתח רגש, אבל אינו תודעת שכל. בדרך ירידתו הסתלק כבר השכל ונותרה ממנו רק נקודה אחת שעברה את מיצר הגרון. נקודה זו כאילו אומרת: 'ובכן [=כך] צריך לאהוב את ה' בלב'.

כך הוא האופן הרגיל, כאשר הכוונה היא כוונה פנימית בלבד. לעומת זאת, כאן אנו מסבירים את 'כח הכוונה שבלב', בה הלב כביכול עולה לקבל את אור השכל כפי שהוא עוד בשכל, לפני שהוא מצטמצם ועובר את מיצר הגרון. מדרגה זו גבוהה יותר מן הכוונה בקריאת שמע. כוונת קריאת שמע פועלת רק את המעבר מעולם העשיה אל עולם היצירה, ואילו כח הכוונה שבלב הוא מקור גלוי אור עולם הבריאה בתוך עולם היצירה.

שלשה מיני כוונה

דברנו על שלש מדרגות של כוונה בתורה: הראשונה היא הכוונה לקיים את המצוה. כלומר, מודעות מינימלית למעשה המצוה שאני עושה ברגע זה. השניה היא הכוונה במשמעות הפנימית. בזמן אמירת קריאת שמע אתה חייב לכוון ואם לא כיונת לא יצאת ידי חובת קיום המצוה. השלישית היא כח הכוונה שבלב, והיא השפע, הנביעה והזרימה הפנימיים של השתפכות הלב והנפש "שפכי כמים לבך נכח פני הוי'"^[לד], כאשר אור השכל מאיר בלב.

שלש מדרגות הכוונה תואמות את המושגים "הכנעה, הבדלה, המתקה": הכוונה לצאת היא כוונה של שיעבוד. אני משועבד לקיים את מצות ה' ואני חייב לצאת ידי חובת קיום המצוה. זו כוונה שכולה אומרת הכנעה, ולגביה נפסק ש"מצות צריכות כוונה", בכל מצות התורה, ואם לא כוון האדם הוא לא יצא ידי חובתו. כוונה זו מהוה את הבסיס של כל קיום התורה והמצות.

הכוונה הפנימית המתבקשת בקריאת שמע היא כוונה של הבדלה. באמצעותה אתה נכנס לעולם חדש. היא על דרך מבצעו של הרבי – 'רגע של שתיקה'. הרבי רוצה שתלמידים יהודים, ולהבדיל, גם תלמידים שאינם יהודים, יפסיקו לרגע אחד את זרם מחשבת עניני העולם הזה והדברים הבטלים שבתוכם אנו חיים – ויחשבו על דבר אחר. אם לבני האדם אין רגע של שתיקה הרי שבאמת הם חיים בתוך ג'ונגל, והג'ונגל הזה הורס אותם ואת כל סביבתם.

להבדיל, היהודי מצוה לקרוא קריאת שמע. ברגע שהוא סוגר את עיניו מלראות את מראות העולם הזה, את ה"חיזו דהאי עלמא"^[לה], הוא מפסיק לחשוב על כל מה שקשור עם העולם הזה וכולו פונה אל העולם הבא. זאת ההגדרה הפשוטה של כוונת קריאת שמע – הבדלה. מבקשים ממך, פעמיים בכל יום, לעצום את עיניך ולנתק את עצמך ולשכוח מכל עניני העולם הזה. מבקשים ממך להמצא בעולם הבא. אתה נבדל ממצב אחד על מנת להגיע אל מצב חדש. אכן, על ידי כוונת קריאת שמע עוברים מעולם לעולם, אבל היא אינה דורשת את השתפכות הנפש ואינה נקראת "כל כח הכוונה".

כוונת 'כל כח הכוונה' היא כאשר כל האור הפנימי של הנפש שופע ומתגלה. זאת הכוונה במדרגת ההמתקה – "ומתוק האור"^[לו]. לפי דרכנו בהתבוננות כאן, הרי כאשר אומרים "שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד" ישנה גם כוונה לצאת ידי חובה, וישנה גם הכוונה הפנימית של שמע ישראל, שהיא כוונה של הבדלה. אבל אחר כך ממשיכים באמירת "ואהבת את הוי' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך" בכל כח הכוונה שבלב, עד שבאים לכדי "אפילו נוטל את נפשך". על כך אמר רבי עקיבא "כל ימי הייתי מצטער מתי יבוא דבר זה לידי ואקיימנו".

נסכם את התוספת:

הכנעהכוונה לצאת ידי חובהמצות צריכות כוונה

הבדלהכוונת קריאת שמערגע של שתיקה

המתקהכל כח הכוונהעלית הלב אל המח

בכך השלמנו ההתבוננות של ארבע אותיות שם הוי' של עולם היצירה – 'תחלה, ראש, תוך, סוף' שבתוך.

* * *

פרק י - ראש, תוך וסוף עולם הבריאה

עַל יְדֵי הָאַהֲבָה שֶׁבִּבְחִינַת הָאוֹרוֹת הַמַּקִּיפִים שֶׁל שֹׁרֶשׁ הַנְּשָׁמָה – "בְּכָל מְאֹדֶךָ" (שֶׁלְּמַעְלָה מִן הַטַּעַם וָדַעַת לְגַמְרֵי) – נִתְקַן בְּחִינַת הַ"רֹאשׁ" – "אוֹר מַקִּיף" – שֶׁל עוֹלָם הַבְּרִיאָה. וְהִנֵּה בִּפְרָטִיּוּת יֵשׁ גַּם כָּאן אַרְבַּע מַדְרֵגוֹת כְּנֶגֶד אַרְבַּע אוֹתִיּוֹת שֵׁם הוי' ב"ה שֶׁבִּבְרִיאָה. חֲזַ"ל דָּרְשׁוּ "'בְּכָל מְאֹדְךָ' – בְּכָל מָמוֹנְךָ" (שֹׁרֶשׁ מִצְוַת הַצְּדָקָה – כְּלָלוּת כָּל הַמִּצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת, כִּמְבוֹאָר בְּדָא"ח) – בְּחִינַת "עֲשִׂיָּה שֶׁבִּבְרִיאָה" – "סוֹף שֶׁבְּרֹאשׁ". עוֹד דָּרְשׁוּ "'בְּכָל מְאֹדְךָ' – בְּכָל מִדָּה וּמִדָּה שֶׁהוּא מוֹדֵד לְךָ הֶוֵי מוֹדֶה לוֹ בִּמְאֹד מְאֹד" – בְּחִינַת "יְצִירָה שֶׁבִּבְרִיאָה" – "תּוֹךְ שֶׁבְּרֹאשׁ". וְזֶהוּ בְּחִינַת "שְׂמֵחִים בְּיִסּוּרִים" כַּאֲשֶׁר הַיִּסּוּרִים הֵם קַלִּים מִיִּסּוּרֵי מָוֶת ה"י (כָּאן בְּחִינַת הַ"מְּאֹד", שֶׁלְּמַעְלָה מִן הַטַּעַם לְגַמְרֵי, הוּא עִנְיַן "הֶוֵי מוֹדֶה לוֹ בִּמְאֹד מְאֹד", עֲבוֹדַת הַהוֹדָאָה שֶׁמִּצַּד שֹׁרֶשׁ הַנְּשָׁמָה עַל מִדָּה טוֹבָה וְכוּ' כְּאַחַת). אַךְ אָמְרוּ חֲזַ"ל שֶׁיֵּשׁ יִסּוּרִים שֶׁקָּשִׁים הַרְבֵּה מִמָּוֶת (בְּחִינַת "אֲפִילוּ הוּא נוֹטֵל אֶת נַפְשְׁךָ" כַּנַּ"ל), וְהַנְּכוֹנוּת וְהַמְסִירוּת (מְסִירוּת הַ"מְּאֹד" מַמָּשׁ) בְּכֹחַ לְקַבְּלָם הוּא בָּא מִשֹּׁרֶשׁ הַנְּשָׁמָה בִּבְחִינַת "בְּרִיאָה שֶׁבִּבְרִיאָה" – "רֹאשׁ שֶׁבְּרֹאשׁ". כַּאֲשֶׁר בָּא לוֹ הַנִּסָּיוֹן בְּפוֹעַל מַמָּשׁ ("עֲשִׂיָּה לְעֵילָא" כַּנַּ"ל) הֲרֵי הוּא בְּחִינַת "אֲצִילוּת שֶׁבִּבְרִיאָה" – "תְּחִלָּה שֶׁבְּרֹאשׁ" (כַּנַּ"ל בְּעִנְיָן "בְּכָל נַפְשְׁךָ"):

י מְסִירוּת הַ"מְּאֹד" בְּפוֹעַל מַמָּשׁ

ה מְסִירוּת הַ"מְּאֹד" בְּכֹחַ הַכַּוָּנָה

ו "'בְּכָל מְאֹדְךָ' – בְּכָל מִדָּה וּמִדָּה שֶׁהוּא מוֹדֵד לְךָ

הֶוֵי מוֹדֶה לוֹ בִּמְאֹד מְאֹד"

ה "'בְּכָל מְאֹדְךָ' – בְּכָל מָמוֹנְךָ" ^[*]

בפרקים האחרונים התחלנו להתבונן באופן פרטי במערכת 'ראש, תוך, סוף' כדי לזהות בפרטיות גם בתוך כל אחד מן המושגים מערכת דומה. תוך כדי הסבר הפרטיות, בסדר של מלמטה למעלה, תרגמנו מושגים אלו למדרגות בעבודת ה': מדרגת ה'סוף' כוללת את המצות מעשיות – גמילות חסדים, תורה, עבודה, וקבלת עול מלכות שמים; מדרגת ה'תוך' כוללת את אהבת ה' – כוונת הלב במצות בהן הכוונה מעכבת בהן, אהבת הלב "בכל לבבך", כח הכוונה שבלב "בכל נפשך", מסירות נפש בפועל.

כעת הגענו אל מדרגת ה'ראש', וגם בה נתבונן כדי לזהות ארבע מדרגות. הנושא הכולל של מדרגה זו היא אהבת ה' "בכל מאדך". זו האהבה שבבחינת האורות המקיפים על שרש הנשמה, שלמעלה מטעם ודעת לגמרי.

נקדים כמה ענינים כלליים שיתבארו בהמשך באופן מפורט יותר. בהמשך יובהר שההבדל בין אהבת "בכל לבבך ובכל נפשך" לבין אהבת "ובכל מאדך", הוא כהבדל שבין "אין עושין רצונו של מקום" ל"עושין רצונו של מקום"^[לז]. חלוקה זו – בין עולמות האצילות והבריאה לבין עולמות היצירה והעשיה – היא רק אחת מבין האפשרויות 'לחתוך' את ארבעת עולמות אבי"ע כאשר הם מקבילים אל ארבע מדרגות הבריאה – דומם, צומח, חי, מדבר.

אצילות מדבר

בריאה חי

יצירה צומח

עשיה דומם

באחת משיחותיו של הרבי מבואר^[לח], שאפשר לחתוך מערכת זו בכל מקום: החיתוך בין מדרגת המדבר לבין מדרגות החי, הצומח, והדומם הוא ברור. ישנו הבדל תהומי בין מדרגת האדם, לבין המדרגות שלמטה ממנו. בחיתוך בין המדבר והחי לבין הצומח והדומם ההבדל יהיה בכושר התנועה והתפתחות, כאשר הצומח והדומם קבועים במקומם. בחיתוך בין המדבר, החי והצומח לבין הדומם נגדיר כי שלשת הראשונים צומחים וגדלים וגם קמלים ומתים, ולעומתם משדר הדומם יציבות. הסלע אינו צומח וגם אינו קמל.

אם כן, ראינו שאכן ניתן לחתוך את אבי"ע בכל מקום, ומכאן נשוב להבין טוב יותר את ההבדל שבין "עושין רצונו של מקום" לבין "אין עושין רצונו של מקום".

עושין רצונו של מקום

כיצד נוכל להסביר שעבודת ה' של "בכל לבבך ובכל נפשך", ואפילו במסירות נפש, עדיין נקראת "אין עושין רצונו של מקום"? מבואר בחסידות^[לט], שהבטוי "עושין רצונו של מקום" הוא על דרך תפילת "יהי רצון". כלומר, כפי שפועלים בתפלה רצון חדש למעלה.

"אמרו עליו על רבי חנינא בן דוסא, שהיה מתפלל על החולים ואומר, זה חי וזה מת. אמרו לו: מנין אתה יודע? אמר להם: אם שגורה תפלתי בפי – יודע אני שהוא מקובל, ואם לאו – יודע אני שהוא מטורף"^[מ].

כלומר, תפילתו השגורה בפיו עושה רצון חדש למעלה לרפא חולה, שבדרך הטבע לא היה מתרפא. אם כן, עשיית רצונו של מקום היא עבודה שפועלת רצון חדש. רק היא בגדר העבודה של "בכל מאדך". זו עבודה שלמעלה ממסירות נפש של "בכל נפשך".

בעולם העשיה זיהינו שלשה קוים של מצות מעשיות: קו העבודה שמשמאל עולה למעלה מן הראש, קו גמילות חסדים שמימין יורד למטה לסוף, ואילו קו התורה האמצעי הוא התוך. כלומר, הראש שבסוף, הבריאה שבעשיה, היא "עבודה שבלב זו תפלה"^[מא], אך זו עבודה שעדיין מוגדרת "אין עושין רצונו של מקום". לעומת זאת, הבריאה האמיתית, הראש שבראש, שייכת אל העבודה של "בכל מאדך", שנקראת אצלנו "מסירת המאד בכח הכוונה", והיא הפועלת רצון חדש. כאמור, רק עבודה זאת נקראת "עושין רצונו של מקום", והיא התפלה שאכן פועלת כתפילת רבי חנינא בו דוסא.

פרוש זה הוא על דרך פרוש המאמר "איזוהי אשה כשרה – העושה רצון בעלה"^[מב]. האשה הכשרה היא הפועלת ועושה ומעצבת את הרצון של בעלה^[מג]. אשה כשרה – כשרה אמנו – היא במדרגת אמא, מדרגת הבריאה. גם כאן אנו רואים שעשיית הרצון שייכת אל עולם הבריאה, בדיוק כמו שעלה מתוך ההתבוננות שלנו. שרה אמנו באה לתקן את רצון בעלה, אברהם אבינו, כפי שכתוב במפורש בתורה: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל הַנַּעַר וְעַל אֲמָתֶךָ כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע"^[מד].

בפסוק "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" מופיעה בסוף כל אחד מן הבטויים האות ך הסופית, אבל רק על הבטוי "בכל מאדך" מדייקים בחסידות לומר^[מה] שהכוונה היא אל המאד שלך, אל הבלי גבול שלך. הסיבה לכך היא, שאם אתה מגיע אל הבלי גבול שלך, אתה מעורר בכך למעלה שגם ה' יצא כביכול מגדרו. כלומר, יתגלה ה'בלי גבול האמיתי', שפרושו הוא שנוי הטבע וחוקיו שברא. זהו גם תוכנו של המאמר "צדיק גוזר וה' מקיים, ה' גוזר וצדיק מבטל"^[מו]. על פי דברי ר' נחמן^[מז], צדיק זה נרמז במילה בראשית על פי הצרוף ראש בית^[מח], שכו אצלנו מדרגת "בכל מאדך" היא מדרגת ה'ראש'. כלומר, מי שמגיע אל מדרגה זו נעשה ראש הבית שיכול לשנות מעשה בראשית.

מקיפי הנשמה

עוד הקדמה קצרה תעלה מהתבוננות בפרושו של האבן עזרא. על המילים "בכל מאדך" הוא מפרש: "לרוב אהוב אותו בכל מה שתוכל, ותהיה אהבה גמורה בלב". כלומר 'מאדך' הוא הרבה. הכוונה היא שאין לך דבר בעולם שאינו משמש עבור האוהב כלי כדי להביע את האהבה "לרוב אהוב אותו בכל מה שתוכל". הרבוי של "בכל מאדך" כאן הוא על דרך אדם שאוהב אשה ומרוב אהבתו לה חושב על כל מה שהוא רואה, על כל מה שנקרה בדרכו, כיצד הוא יוכל לבטא דרכו את אהבתו אל אהובתו.

פרוש זה עולה בקנה אחד עם מה שהוסבר בפרק הקודם. קודם הסברנו שהמשפט "כל ימי הייתי מצטער מתי יבוא לידי ואקיימנו"^[מט] נאמר על האהבה של "'בכל נפשך' – אפילו נוטל את נפשך", בעוד את אהבת "בכל מאדך" קישרנו עם הפסוק "באהבתה תשגה תמיד"^[נ].

האבן עזרא אינו נוקט כאן את לשון חז"ל, הדורשים "'בכל מאדך' – בכל ממונך", אך דבריו כבר מתחילים להתקשר אל פרוש זה. על פי פרושו, בכל כסף שבא ליד האוהב הוא קונה מתנות לאהובתו. לא מצאנו מנטליות כזאת באהבות של הקודמות – "בכל לבבך" או "ובכל נפשך" – אותן מפרש האבן עזרא כשכל ורגש.

את הפסוק "שומר מצוה לא ידע דבר רע"^[נא] מפרש הבעש"ט^[נב] ששומר מצוה הוא מי שכל היום מחכה ומצפה מתי תבוא מצוה לידו. ר' עקיבא חיכה מתי יזדמן לו למסור את נפשו בפועל ממש באופן חד פעמי, ואילו אברהם אבינו מחכה ומצפה בכל יום לרבוי של מצות, לרבוי של אפשרויות לעבוד את ה'^[נג]. בשביל עבודתו זו מוכן אברהם אבינו להוציא את כל ממונו – "'בכל מאדך' – בכל ממונך". אברהם נקרא בפי ה' "אברהם אוהבי"^[נד] – אברהם אותיות אֹהֵב רָם – המוכן להוציא כל שיש לו כדי לעשות ולקנות נפשות לאביו שבשמים. אברהם קונה את כולם ומקנה את כולם מתנות לאביו אהובו שבשמים. בלשון אחר נקראת עבודה זאת "שטות דקדושה"^[נה], עבודה שלמעלה מטעם ודעת.

נקרא את לשון המאמר ונתבונן במדרגה זו מלמטה למעלה:

עַל יְדֵי הָאַהֲבָה שֶׁבִּבְחִינַת הָאוֹרוֹת הַמַּקִּיפִים שֶׁל שֹׁרֶשׁ הַנְּשָׁמָה – "בְּכָל מְאֹדֶךָ" (שֶׁלְּמַעְלָה מִן הַטַּעַם וָדַעַת לְגַמְרֵי) – נִתְקַן בְּחִינַת הַ"רֹאשׁ" – "אוֹר מַקִּיף" – שֶׁל עוֹלָם הַבְּרִיאָה.

אנו מתבוננים במדרגת ה'ראש' כדי לזהות בו מערכת שלמה של 'ראש, תוך, סוף, תחלה'. כאמור, במדרגת הסוף זיהינו היתה זו מערכת של מצות מעשיות. במדרגת התוך נכללה המערכת באהבת "בכל לבבך ובכל נפשך". אם כן, האהבה והעבודה של הראש כללות באהבת ה' "בכל מאדך", אהבה שלמעלה מטעם ודעת לגמרי.

בכל ממונך

וְהִנֵּה בִּפְרָטִיּוּת יֵשׁ גַּם כָּאן אַרְבַּע מַדְרֵגוֹת כְּנֶגֶד אַרְבַּע אוֹתִיּוֹת שֵׁם הוי' ב"ה שֶׁבִּבְרִיאָה. חֲזַ"ל דָּרְשׁוּ "'בְּכָל מְאֹדְךָ' – בְּכָל מָמוֹנְךָ" (שֹׁרֶשׁ מִצְוַת הַצְּדָקָה – כְּלָלוּת כָּל הַמִּצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת, כִּמְבוֹאָר בְּדָא"ח) – בְּחִינַת "עֲשִׂיָּה שֶׁבִּבְרִיאָה" – "סוֹף שֶׁבְּרֹאשׁ".

את אהבת "בכל מאדך", השייכת אל מדרגת ה'ראש', דורשים חז"ל "בכל ממונך". ממילא מתקשר פרוש זה עם המצוה המעשית של צדקה וגמילות חסדים, שאצלנו היא הסוף שבסוף, העשיה שבעשיה. לכן, אהבת ה' בעוצמה של "בכל ממונך" היא בחינת העשיה שבבריאה, הסוף שבראש, והיא מהוה שרש למצות הצדקה כפי שהיא מתגלה אחר כך כמצוה מעשית, הכוללת את כל המצות המעשיות. זו דוגמה יפה לנאמר קודם, שיש למבנים הפרטיים שבכל עולם ועולם יש קשר עם המבנים הכלליים, וכן ישנו גם קשר בין המבנים הפרטיים לבין עצמם.

איך יתכן למקם אהבה זו למעלה מאהבת "בכל נפשך"? הרי את כל אשר לו יתן האדם בעד חיי נפשו? חז"ל מסבירים את היחס:

"'ואהבת את ה' אלקיך'. תניא, רבי אליעזר אומר: אם נאמר 'בכל נפשך' למה נאמר 'בכל מאדך'? ואם נאמר 'בכל מאדך' למה נאמר 'בכל נפשך'? אלא: אם יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו – לכך נאמר 'כל נפשך', ואם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו – לכך נאמר 'בכל מאדך'. רבי עקיבא אומר: 'בכל נפשך' – אפילו נוטל את נפשך"^[נו].

הכלל כאן אומר "ואם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו – לכך נאמר 'בכל מאדך'". כלומר, על גבי רכוש האדם שורים המקיפים חיה יחידה. האדם מרגיש, במודע או שלא במודע, שהמקיפים של נשמתו שורים על גבי רכושו ולכן הוא מיקר אותו מאד מאד, עד כדי סיכון חיי נפשו. הקב"ה חס על ממונם של ישראל, והצדיק החס על כספו הוא יעקב אבינו, בחיר האבות, שחוזר על "פכין קטנים"^[נז] ונאבק לבדו עד עלות השחר עם המלאך שקם לשטן לו [פכים קטנים עולה שטן]. תוצאת המאבק היא שיעקב עולה ממדרגת העקב, ממדרגת הסוף, אל מדרגת הראש – ישראל אותיות לי ראש – שלמעלה ממדידה והגבלה [והרמז: שטן יעקב עולה ישראל].

חז"ל תיקנו כי "המבזבז אל יבזבז יותר מחומש שמא יצטרך לבריות"^[נח]. התורה נותנת שעור עד כמה רשאי האדם להוציא מכספו לצדקה, וזאת מן הסיבה הפשוטה שאם יבזבז את כל כספו עלול הוא לרדת מכל נכסיו ולהזדקק בעצמו לבריות. אבל כאשר מדובר על רפואת נפשו והצלת נפשו, וממילא גם על הצלת נפשות אחרות והצלת נפש העם, מותר ומצוה לפזר את כל ממונו^[נט]. בכך הוא מקיים את הרצון האמיתי של ה' "'וחי בהם'^[ס] – ולא שימות בהם"^[סא].

מן הפסוק "וַחֲטָאָךְ בְּצִדְקָה פְרֻק"^[סב] רואים את הקשר בין מצות הצדקה ובין תשובה. זהו החלק המעשי של התשובה. תשובה בכל מקום היא כנגד הבינה^[סג], כנגד עולם הבריאה, וממילא מדובר כאן על מדרגת העשיה שבבריאה, הסוף שבראש, הכלי שבאור מקיף, ה"בכל ממונך" ש"בכל מאדך". אם כן, הגבול זו התורה והמצוה האומרים שלא יתן האדם יותר מחומש, ואילו התשובה, שלמעלה מן התורה ולמעלה משעוריה, דורשת מן האדם לעלות אל למעלה מן הטבע שלו ולמעלה מן הטבע של התורה. היא תובעת ממנו להגיע לכדי "בכל ממונך", בלא טעם ודעת לגמרי, כדי לקיים "שובה ישראל עד הוי' אלקיך"^[סד].

הוי מודה לו במאד מאד

עוֹד דָּרְשׁוּ "'בְּכָל מְאֹדְךָ' – בְּכָל מִדָּה וּמִדָּה שֶׁהוּא מוֹדֵד לְךָ הֶוֵי מוֹדֶה לוֹ בִּמְאֹד מְאֹד" – בְּחִינַת "יְצִירָה שֶׁבִּבְרִיאָה" – "תּוֹךְ שֶׁבְּרֹאשׁ". וְזֶהוּ בְּחִינַת "שְׂמֵחִים בְּיִסּוּרִים" כַּאֲשֶׁר הַיִּסּוּרִים הֵם קַלִּים מִיִּסּוּרֵי מָוֶת ה"י (כָּאן בְּחִינַת הַ"מְּאֹד", שֶׁלְּמַעְלָה מִן הַטַּעַם לְגַמְרֵי, הוּא עִנְיַן "הֶוֵי מוֹדֶה לוֹ בִּמְאֹד מְאֹד", עֲבוֹדַת הַהוֹדָאָה שֶׁמִּצַּד שֹׁרֶשׁ הַנְּשָׁמָה עַל מִדָּה טוֹבָה וְכוּ' כְּאַחַת).

בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו במאד מאד עולה ביאת המשיח, ולמספר זה מוקדש שער שלם בהמשך הספר^[סה]. על המשיח נאמר "הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי יָרוּם וְנִשָּׂא וְגָבַהּ מְאֹד"^[סו], ומבואר בחסידות^[סז] כי בפסוק זה מתוארות חמש מדרגות של עליה – כנגד נר"ן ח"י – בנשמת המשיח. מדרגת ה'מאד' היא מדרגתו העצמית של המשיח, היחידה שבנפשו.

קודם רמזנו שהעבודה של "בכל מאדך" רומזת אל יעקב אבינו. כעת נרחיב ונאמר, כי אהבת "בכך לבבך" היא כנגד מדת החסד של אברהם אבינו, אהבת "בכל נפשך" היא כנגד מדת הגבורה של יצחק אבינו, שהתבטאה במסירות נפשו להעקד על גבי המזבח, ואילו אהבת "בכל מאדך" היא כנגד מדת התפארת של יעקב אבינו, עליו נאמר "ויפרץ האיש מאד מאד"^[סח].

אנו מדברים כאן על העבודה שבמדרגת ה'ראש', כנגד עולם הבריאה, שכולה בבחינת "בכל מאדך", כולה בבחינת משיח והשאיפה למשיח. העבודה כולה כאן היא עבודה של מסירת ה'מאד' – מסירות נפש שלמעלה ממיתה, שבפועל היא קבלת יסורים.

לפיכך, מדרגת סוף שבראש – עשיה שבבריאה – היא אהבת "'בכל מאדך' – בכל ממונך". פרוש זה הוא למעלה מאהבת ה' "'בכל נפשך' – אפילו נוטל נפשך", שכן יש אדם שממונו חביב עליו מנפשו. לעומתה, מדרגת תוך שבראש – יצירה שבבריאה – היא אהבת ה' "'בכל מאדך' – בכל מדה ומדה... הוי מודה לו במאד מאד". הכוונה כאן היא לקבלת יסורים קלים ממיתה. יסורים שקלים ממות הבאים עליו באופן תמידי עלולים להפוך לקשים ממות, שהוא ארוע חד פעמי. על אדם החי חיי עוני נאמר "עני חשוב כמת"^[סט] – הוא כל הזמן מת. מובנה של המילה 'מאד' במדרגה זו, שכנגד האות ו שבשם, הוא אהבה שבשמחה, קבלת יסורים באהבה.

כיוון שמדרגה זו היא הארה מן האור הפנימי, אור הנשמה שירד להלבש בתוך הגוף, ממילא צריך לומר שקבלת היסורים באהבה אפשרית רק כאשר שרש הנשמה גלוי וכביכול מנותק מן הגוף, מן הכלי, המרגיש את היסורים.

מסירת ההוד

בפרושה של ספירת ההוד אנו מסבירים ארבעה פרושים^[ע], כנגד ארבע אותיות שם הוי':

א. לשון הודיה, להודות על הטוב השופע מאתו יתברך תמיד.

ב. לשון הודאה על האמת. האדם מודה באמיתת המצאו יתברך לבדו, "אין עוד מלבדו"^[עא] ממש ו"לית מחשבה תפיסא בך כלל"^[עב], לגמרי למעלה מטעם ודעת.

ג. לשון וידוי על חטא ופשע. זוהי מצות התשובה ששרשה בבינה המתפשטת עד ההוד.

ד. לשון הוד מלכות, המתגלה על ידי שלשת עבודות ההודיה הקודמות.

כאמור, אנו מתבוננים בארבע מדרגות של עבודה המוגדרת "בכל מאדך", כיצד הן מקבילות לארבע מדרגות – תחלה, ראש, תוך, סוף – שבראש. את דרשת חז"ל "בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו במאד מאד" מיקמנו כעבודת התוך שבראש – כנגד אות ו שבשם – היצירה שבבריאה.

שלשת הספירות בינה, גבורה והוד מהוות מערכת אחת של 'ראש, תוך, סוף' של קו שמאל, קו העבודה העולה מלמטה למעלה. הקשר בין הבינה וההוד מתגלה בעבודת התשובה תוך וידוי והודאה בפה. קשר זה הוא סוד המאמר "בינה עד הוד אתפשטת"^[עג] ואכן פוסק הרמב"ם^[עד] שעצם מעשה התשובה הוא אמירת הוידוי. ואם כן, המדות של מדרגת הבינה הכללית מכוונות כנגד עבודת ההודאה – "הוי מודה לו במאד מאד".

מסירות ה'מאד' בכח הכוונה

אַךְ אָמְרוּ חֲזַ"ל שֶׁיֵּשׁ יִסּוּרִים שֶׁקָּשִׁים הַרְבֵּה מִמָּוֶת (בְּחִינַת "אֲפִילוּ הוּא נוֹטֵל אֶת נַפְשְׁךָ" כַּנַּ"ל), וְהַנְּכוֹנוּת וְהַמְסִירוּת (מְסִירוּת הַ"מְּאֹד" מַמָּשׁ) בְּכֹחַ לְקַבְּלָם הוּא בָּא מִשֹּׁרֶשׁ הַנְּשָׁמָה בִּבְחִינַת "בְּרִיאָה שֶׁבִּבְרִיאָה" – "רֹאשׁ שֶׁבְּרֹאשׁ".

מסירות המאד בפועל ממש

כַּאֲשֶׁר בָּא לוֹ הַנִּסָּיוֹן בְּפוֹעַל מַמָּשׁ ("עֲשִׂיָּה לְעֵילָא" כַּנַּ"ל) הֲרֵי הוּא בְּחִינַת "אֲצִילוּת שֶׁבִּבְרִיאָה" – "תְּחִלָּה שֶׁבְּרֹאשׁ" (כַּנַּ"ל בְּעִנְיָן "בְּכָל נַפְשְׁךָ")

שתי מדרגות אלו הן כנגד אותיות יה שבשם, והם "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"^[עה] – קבלה בכח וקבלה בפועל של יסורים קשים ממות ללא גבול. מדרגת ראש שבראש – בריאה שבבריאה – היא מסירות ה'מאד' בכח תוך קבלת יסורים שאין להם גבול ומדה, ואילו מדרגת תחלה שבראש – אצילות שבבריאה – היא מסירות ה'מאד' בפועל ממש.

אפשר לומר, שהדוגמה לעבודה זו של מסירות ה'מאד' התחילה אצל תלמידי הבעש"ט, שעליהם מסופר שוותרו על העולם הבא של עצמם לטובתו של איזה יהודי. מספרת הגמרא, שלאחר שנהרג רבי עקיבא על קדוש השם "יצתה בת קול ואמרה אשריך רבי עקיבא שגופך טהור ויצאה נשמתך באחד בטהרה, ומזומן אתה לחיי העולם הבא"^[עו]. ואם כן, חיי העולם הבא הם למעלה ממיתה על קדוש השם, וממילא מסירתם ליהודי אחר זו מסירות ה'מאד'.

חיי העולם הבא הם רכושם של הצדיקים, כדברי המשנה "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר 'ועמך כולם צדיקים'^[עז]"^[עח]. הויתור על רכוש זה הוא מסירות ה'מאד'. אצלנו נקראת מדרגת הראש אור מקיף, וממילא החלק שלך לעולם הבא הוא אור מקיף בעולם הזה, כמובא בספר התניא^[עט] בשם ספר עשרה מאמרות^[פ].

דוגמה נוספת למסירת ה'מאד' היא אמירתו של האדמו"ר הזקן: "'מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ'^[פא] – לא רוצה את העולם הזה שלך ולא את העולם הבא שלך אלא רוצה רק אותך בלבד"^[פב]. עולם הזה ועולם הבא הם בגדר 'שלך', ואילו אני רוצה רק אותך בעצמך.

פנימיות הבינה היא שמחה, "אם הבנים שמחה"^[פג], וממילא מדרגת התחלה שבראש, מסירות ה"מאד" בפועל ממש זו שמחה שלמעלה לגמרי מטעם ודעת. נקודת שמחה זו היא הנקודה הראשונה של מודעות יהודית היוצאת מתחום האצילות ונכנסת לתחום העולמות התחתונים בי"ע.

ה'מאד' בבריאת האדם

כאמור, בפסוק ישנן שלש מדרגות של אהבה זו למעלה מזו, ומעולה מכולן היא העבודה של "בכל מאדך". היא תכלית ופסגת האהבה שלמעלה מטעם ודעת לגמרי, מסירת ה'מאד' שלך בפעם אחת – "אחת בשנה"^[פד] – והיא עבודה שהופכת את חיי העולם הסופיים לחיים נצחיים.

המלה 'מאד' מופיעה בפעם הראשונה בתורה בסיום יום הששי של מעשה בראשית, מיד לאחר בריאת האדם: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ... וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי^[פה]. חז"ל דורשים ואומרים: "אמר רבי שמואל בר יצחק 'הנה טוב מאד' – זה מלאך חיים, 'והנה טוב מאד' – זה מלאך המות"^[פו]. לכאורה מדרש זה מאד תמוה. כאשר הבורא מתבונן על כללות הבריאה שברא בששת ימי המעשה תגובתו היא "והנה טוב מאד". כיצד דורשים דוקא מכאן על מעלתו של מלאך המות?

אלא שה'חדוש' במעשה בראשית המתגלה עם סיום בריאת האדם, ה'מכה בפטיש' של בריאת האדם הוא דוקא זה. המיתה כאן היא נקודת המהפך בין אדם לבין מאד. 'אדם' היא עבודה של גבול ומדה, של  זמניות, והיא העבודה "בכל לבבך ובכל נפשך", ואילו 'מאד' היא כבר עבודה שלמעלה מטעם ודעת לגמרי, למעלה מן הזמן, בקבלת יסורים קשים ממיתה [הפעם שניה בתורה בה מופיעה המלה 'מאד' היא בפסוק "וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד וַיִּפְּלוּ פָּנָיו"^[פז]. טוב מאד עולה הבל אחיו. את המלה 'מאד' מצאנו בכל התנ"ך רצח פעמים].

בדרך אפשר: ללא דרשת חז"ל זו עדיין העולם חסר, ואינו מוכן להכנס אל סיומו "ויכלו השמים והארץ וכל צבאם...אשר ברא אלקים לעשות"^[פח]. אמנם, החטא וגזרת המיתה מופיעים רק לאחר ספור הבריאה השני, אך צריכים אנו לדעת עוד לפני כניסת השבת, שגם ה'מקרה' הרע של המיתה מוליך בסופו של דבר אל הטוב העתידי. זוהי דוגמה מפורשת לדרכו של ה' בבריאת העולם, וממילא גם הוראה חשובה בעבודת ה'^[פט]. עד שאין כאן רבוי הטוב, ועד כדי "טוב מאד", אין מזכירים ואין מתעסקים עם הרע. רק כאשר כף הזכות עמוסה זכויות ונוטה כלפי מטה ניתן להניח מעט חובות על כף החובה, ובאופן שאף פעם לא יכריעו את הכף.

 

י מְסִירוּת הַ"מְּאֹד" בְּפוֹעַל מַמָּשׁ

ה מְסִירוּת הַ"מְּאֹד" בְּכֹחַ הַכַּוָּנָה

ו "'בְּכָל מְאֹדְךָ' – בְּכָל מִדָּה וּמִדָּה שֶׁהוּא מוֹדֵד לְךָ

הֶוֵי מוֹדֶה לוֹ בִּמְאֹד מְאֹד"

ה "'בְּכָל מְאֹדְךָ' – בְּכָל מָמוֹנְךָ"

* * *

חזרה קצרה

נחזור בקיצור על כל ההקבלות שהגדרנו והתבוננו בהן עד כאן. בפרקים הראשונים (א-ד) התחלנו בהסבר ארבע מדרגות כנגד ארבע אותיות הוי': עצמות, אור מקיף, אור פנימי, כלי. מדרגת העצמות שכנגד האות י שבשם היא גלוי הגלוי האלקות, גלוי "הוי' אחד". מדרגת אור מקיף שכנגד האות ה עילאה שבשם היא שרש נשמות עם ישראל לפני שהן יורדות להתלבש בתוך גוף. מדרגות האור הפנימי והכלי, כנגד אותיות וה שבשם, הן האור ששייך אל הגוף והגוף עצמו, הטבע התחתון.

אור פנימי הוא אור שמצד טבעו שייך אל הגוף וכאשר הוא מאיר בו, אין הגוף מסתיר בפניו אלא הוא מתגלה באמצעותו. מדרגה זו מצד הטבע שייכת אל מלאכי מעלה. מלאך מצד טבעו הוא בעל תכונת אור פנימי. הוא מתלבש בתוך גוף דק המורכב משני היסודות הרוחניים אש ורוח, כפי שלמדו חז"ל^[צ] מן הפסוק "עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט"^[צא]. הגוף אינו מסתיר על שליחותם ועל שם ה' המתגלה בפיהם, ולכן המלאך מצד עצמו הוא בבחינת אור פנימי – אור ה' "הממלא כל עלמין" – המהוה מחיה ומקיים את טבע הבריאה. לעומתם, נשמות ישראל מצד עצמן הן למעלה מעלה מטבע הבריאה, שכן בהן נמלך הקב"ה לפני עלות הרצון לברוא את העולם^[צב].

הטבע התחתון בעצמו נקרא כלי. גוף האדם הוא הדוגמה לכלי המסתיר על המצאות הנשמה בו. אלו נשמות עם ישראל לאחר שירדו להתלבש בתוך הגוף הגשמי. כלומר, לאחר ירידת הנשמה להתלבש בתוך הגוף היא נקראת על שם הכלי שמסתיר אותה, ואזי היא במדרגתה למטה מן המלאכים. זאת נשמת היהודי, "חלק אלוה ממעל ממש"^[צג], בעת שירדה להתלבש בתוך הגוף התחתון, בתוך "משכא דחויא"^[צד] [עור הנחש] בלשון ספר הזהר. האוֹר שירד להתלבש בתוך העוֹר [מלשון עִיוֵר], המסתיר על האור האמיתי שמתלבש בתוכו. כאמור, הנשמה בשרשה היא בבחינת אור מקיף שלמעלה מעלה ממדרגת המלאכים. זה היה יסוד ההתבוננות שלנו בכל השער.

המשכנו והסברנו (בפרק ה) ששלשת המדרגות – אור מקיף, אור פנימי, כלי, שכנגד האותיות הוה שבשם – הן בעצם מערכת של 'ראש, תוך, סוף'. כלומר, הן מהוות שלבים שונים בתוך תהליך אחד של התפתחות, כאשר האות י שבשם, מדרגת עצמות האלקות, היא במדרגת 'תחלה' שקדמה ל'ראש'. מדרגת ה'ראש' נקראת על שם המשך השלבים. היא 'ראש' ביחס אל ה'תוך' וה'סוף' שיבואו אחריה, ואילו מדרגת 'תחלה' עומדת לפניה בפני עצמה. לסיום (בפרקים ו-ז) הוספנו את מערכת הכנויים – אנכי, ישראל, מטטרון, יעקב – לארבעת המדרגות.

נסכם:

י אצילותעצמותאלקותתחלהאנכי

הבריאהאור מקיףנשמותראשישראל

ויצירהאור פנימימלאכיםתוךמטטרון

העשיהכלינשמות בגופיםסוףיעקב

התבוננות פרטית

אחר כך (בפרקים ח-י) הגענו לעיקר הפנימיות בשער זה, שבא לתרגם את מושגי ההתבוננות לעבודת ה'. תרגום זה נעשה תוך הסבר הפרטיות שישנה במושגים אלו. כלומר, לבחון ולראות כיצד בכל אחד מן המדרגות 'ראש, תוך, סוף' אפשר לזהות 'תחלה, ראש, תוך, סוף'. כך הסברנו את הפרטיות מלמטה למעלה:

בכללות, מדרגת הסוף, הכלי, היא תקון הגוף ועולם העשיה הנעשה באמצעות מצות מעשיות. בפרטות, ראינו שבמצות המעשיות ישנן כל ארבע המדרגות 'תחלה, ראש, תוך, סוף': מדרגת סוף שבסוף היא קו גמילות חסדים, עשיית חסד וצדקה עם הזולת הכוללת את כל המצות המעשיות, ועליה נאמר "סוף מעשה במחשבה תחלה"^[צה]. קו הימין, קו החסד, נמשל למים היורדים תמיד ממקום גבוה אל מקום נמוך^[צו], אל 'הסוף של הסוף'. מדרגת תוך שבסוף היא קו התורה, מצות תלמוד תורה בפה. על מצוה זו נאמר "'חיים הם למוצאיהם'^[צז] – למוציאיהם בפה"^[צח], ולכן נפסק כי "עקימת שפתיו הוי מעשה"^[צט]. הקו האמצעי הוא כנגד יסוד הרוח, המרחף בתנועת 'רצוא ושוב' בין מדרגת ה'ראש' לבין מדרגת ה'סוף'. מדרגת ראש שבסוף היא קו העבודה, מצות בעלות אופי של העלאה מלמטה למעלה, עבודת הקרבנות ועבודת התפלה שנתקנה במקומה. עיקר העבודה היא להתעלות אל מדרגת הנסתר – "ועבד הלוי הוא"^[ק] – כקו השמאל העולה עד לספירת בינה, עד למדרגת ה'ראש'. מדרגת תחלה שבסוף היא קבלת עול מלכות שמים, יסודן של כל המצות המעשיות.

אחר כך עלינו מעולם העשיה אל עולם היצירה, שהיא מדרגת התוך בכללות, וגם בה העמקנו להתבונן ולראות כיצד גם היא מכילה מערכת שלימה של 'תחלה, ראש, תוך, סוף'. הסברנו, כי תוך בכללות הן מדות של אור פנימי, כאשר האור הפנימי מתגלה והגוף אינו מסתיר בעדו. בעבודת ה' היא גלוי של אהבת ה' במדרגות של "בכל לבבך ובכל נפשך": מדרגת סוף שבתוך היא כוונת הלב במצות שהכוונה מעכבת בהן, כמו בפסוק הראשון של קריאת שמע. מצוה זו אינה כמו אהבת הלב, אלא יש בה צד מעשי של "עקימת שפתיו", ועל כן היא מהווה את המעבר מעולם העשיה אל עולם היצירה. מדרגת תוך שבתוך היא אהבת ה' "'בכל לבבך' – בשני יצריך"^[קא]. מדרגת הראש שבתוך היא אהבת ה' "בכל נפשך", ב"כח הכוונה שבלב" – אור האהבה המאיר בלב באמצעות השכל. מדרגת תחלה שבתוך היא מסירות נפש בפועל, "אפילו הוא נוטל את נפשך".

לאחר מכן עלינו אל מדרגת הראש הכללי, אל עולם הבריאה, שכנגד האור המקיף. האור המקיף הוא אור גדול ועצום שאינו יכול לרדת ולהתגלות באמצעות כלים, גם לא באמצעות כליה הפנימיים של הנפש, הלב והמוח. בעבודת ה' נקרא האור המקיף אהבת "בכל מאדך", שלמעלה מטעם ודעת, למעלה מן הגבול שלך לגמרי: מדרגת סוף שבראש היא אהבת ה' "'בכל מאדך – בכל ממונך". הסברנו, שהמשמעות הפנימית היא לעשות צדקה וחסד למעלה מן הגבול, למעלה מכל שעור, ואפילו מן השעור שנתנו לנו חז"ל "כל המבזבז אל יבזבז יותר מחומש"^[קב]. בזמן שהאדם עושה למעלה מן הגבול שלו במצות הצדקה, בכך הוא עובר אל מדרגת סוף שבראש שבעולם הבריאה, אל סוף העולם שכולו גלוי האור המקיף שלמעלה מן הגבול. מדרגת תוך שבראש היא אהבת ה' "'בכל מאדך' – בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו במאד מאד", כדרשת חז"ל. הן על מדה טובה והן על מדת פורענות צריך האדם להודות ולקבל באהבה. הסברנו, שקבלת היסורים באהבה נעשית רק כאשר שרש הנשמה גלוי. אפילו כדי לקבל באהבה יסורים קלים צריך להיות מנותק ונבדל מאחיזת הנפש בגוף המרגיש אותם, למעלה מן האור הפנימי שבתוך הגוף. לפיכך, זו קבלת יסורים במדה והגבלה. מדרגת ראש שבראש היא מסירות ה"מאד" בכח הכוונה. זו קבלה בכח של יסורים שאין להם גבול ומדה. מדרגת תחלה שבראש היא מסירות ה"מאוד" בפועל ממש, קבלה בפועל של יסורים שאין להם גבול ומדה.

אמרנו, שקבלה בפועל של יסורים ללא גבול תוך שמחה ואהבה בבחינת "בכל מאדך" היא הנקודה הראשונה של מודעות יהודית. זו הנקודה הראשונה היוצאת מתחום האצילות, מתחום ה'אין' המוחלט של עצמות האלקות, היורדת ונכנסת אל תחום העולמות התחתונים בי"ע, הנפרדים מאחדות ה'. נקודה זו היא נקודת 'תחלה' של ה'ראש' – אהבת ה' "בכל מאדך" בפועל, בשמחה, לגמרי למעלה מטעם ודעת. הסברנו, שפנימיות הבינה היא שמחה – "אם הבנים שמחה"^[קג] – ולכן עולם הבריאה הוא עולם השמחה – "אמא עילאה מקננה בכורסייא"^[קד] [ובכל מאדך עולה עֹנֶג, וכן נֶגַע. כלומר, קבלת עֹנֶג גם במקום הנֶגַע].

	תחלה	ראש	תוך	סוף
ראש	קבלת יסורים בפועל	קבלת יסורים  בכח הכוונה	אהבת ה' "בכל מדה ומדה"	אהבת ה' "בכל ממנונך"
תוך	מסירות נפש בפועל	אהבת ה' "בכל נפשך"	אהבת ה' "בכל לבברך"	כוונה המעכבת
סוף	קבלת עול מלכות שמים	עבודה (קו שמאל)	תורה (קו אמצע)	גמילות חסדים (קו ימין)

עד כאן חזרנו בקצרה על עיקרי הדברים שנלמדו בפרקים הקודמים. בשני הפרקים הבאים אנו מגיעים אל שיאו של השער ולסיכומו.