כו תשרי – הצלע

"ויבן הוי' אלהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה ויבאה אל האדם. ויאמר האדם זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת".

מצאנו שני פירושים למלה "צלע" במדרש - צלע לשון צד (כמו "צלע המשכן") או צלע כפשוטו, אחת מצלעות האדם.

יש בתנ"ך גם "צלעות ארזים", דהיינו קורות שמהן בונים את הבית ("ביתו זו אשתו").

ויש לשון צולע - "והוא [יעקב אבינו - 'שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון'] צלע על ירכו".

ירך הוא גם לשון צד, כמו "ירך המשכן" (צלע-ירך = 420 = יעקב רחל. צלע המשכן ירך המשכן = 1250 = שרה רבקה רחל לאה בלהה זלפה, הרבוע הכפול של 25).

פעם ראשונה (בפרשת תרומה, בציווי על המשכן) כתוב "צלע המשכן האחד" ופעם שניה (בפרשת ויקהל, ביצוע מלאכת המשכן) כתוב "צלע המשכן האחת". כל עוד הצלע בתוך האדם-הזכר הוא "אחד", אך כאשר היא נלקחה מן האדם ונתנה לאשה אז היא כבר "אחת", ודוק.

והנה, צלע = 190 = 10 פעמים 19, חוה. והוא המשולש של 19, חוה, בהיות 10 הנקודה האמצעית של 19 (רק במספר 19 המשולש שלו הוא 10 פעמים עצמו).

צלע אותיות צל, כאשר ה-ע רומזת לענני הכבוד (וגם למשיח שנקרא ענני, על שם "וארו עם ענני שמיא").

מכאן יוצא שסוד הצלע, האשה, קשור למצות סוכה, "צלא דמהימנותא" תחת ענני הכבוד (אך לא יותר גבוה מאשר עשרים אמה, כדי שעין האדם תשלוט בו - צל עין).

כל דופן (סוד "דו פרצופין נבראו", אדם וחוה לפני הנסירה, שני צדדים של אדם אחד) של הסוכה הוא צלע, כמו "צלע המשכן" (צלע דופן ר"ת צד. שאר האותיות: לע ופן = 236, סוד שיעור קומה, "ורב כח" = דופן הסוכה!).

שני הפסוקים הנ"ל: "ויבן הוי' אלהים את הצלע... כי מאיש לקחה זאת" = 6403 = 19, חוה, פעמים 337, צל ענני הכבוד!

על ידי חילוף אותיות אחה"ע מהגרון (מהבל-להב-הלב, "חם לבי בקרבי, בהגיגי תבער אש, דברתי בלשוני"), צלע מתחלף בצלה (אשת למך, שיושב בצלה. צלה = חוה בר"פ) וגם בצלח (סוד צל חיים, הלעומת זה של צלמות, וד"ל, יוסף, איש מצליח, לעומת דוד, בר נפלא, וד"ל) וגם בצלא דמהימנותא כנ"ל.

צל לשון צלותא, תפלה, עבודה שבלב, בחינת חוה כנודע.

"ויבן הוי' אלהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה", דרשו חז"ל "'ויבן' - בינה יתירה נתנה באשה יותר מבאיש". היינו הבינה לבנות ביתה (שרש המלה בית הוא בנה).

כדי שהצלע יהפוך אשה יש להוסיף לצלע חן-חן, שאז "אשת חן תתמך כבוד", "חן חן לה" הנאמר על אבן הפנה ("אבן הראשה") של בית המקדש.

צלע ועוד אשה = מלכות, בחינת אשה.

"ויאמר האדם זאת הפעם וגו'". "הפעם" = "הצלע" (צלע = פעם, חוה במשולש כנ"ל)!

בהכאת אותיות, צלע = 189000 = 500, "פרו ורבו", פעמים 378, חש-מל. פעם = 224000 = 500 פעמים 448 = חש-מל-מל!

ועוד, צלע במילוי: צדיק למד עין = "זאת [הפעם]"!

"זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת" - זאת לזאת זאת = 1254 = 19, חוה, פעמים 66, היה-הוה-יהיה (המלכות היא מקור הזמן כנודע, בסוד מהיטבאל [שביחד עם הדר = אשה] = זמן).

שאר תבות שני הפסוקים = 5149 = 19, חוה, פעמים 271, הריון (גם 19 וגם 271 הם "מספרי חוה", "אם כל חי" - גם אם, 41, וגם אם כל חי, 109 הם "מספרי חוה"!).

במדרש מובאים שלשה פירושים ל"זאת הפעם":

"רבי יהודה בר רבי אמר, בתחלה בראה לו [כשהוא ער, לא מתוך תרדמה] וראה אותה מלאה רירין ודם והפליגה ממנו, וחזר ובראה לו פעם שניה [היינו סוד חוה ראשונה וחוה שניה, שלפי דעת המדרש היינו שתי מהדורות של אותה אשה. וכדוגמת שידוך שבפגישה הראשונה אין מציאת חן ובפגישה השניה, לאחר שישן על זה, יש...], הדא הוא דכתיב זאת הפעם, זאת היא של אותו הפעם".

לפי פירוש זה, "הפעם" קאי על הפעם הראשונה (ו"זאת" על הפעם הזאת) - סתם "פעם" היינו מה שהיה פעם, בעבר.

פירוש שני: "זאת היא שעתידה להקיש עלי כזוג, היך מה דאת אמר 'פעמון זהב ורמון' [הנאמר במעיל של כהן גדול, סוד 'מאור עינים ישמח לב [שמועה טובה תדשן עצם]']".

פירוש זה קאי על העתיד, מה שיהיה פעם.

פירוש שלישי: "זו היא שהיתה מפעמתני כל הלילה כולה". היינו שעל ידי ההרהור בה ביום חולם עליה, בהתפעלות-פעימת לב רבה,  בלילה כו', מצב הוה של יחס האיש לאשה, מהרגע שהיא נבראה, "ויבאה אל האדם... זאת הפעם".

כל שלשת הפירושים הם לקראת הפירוש הזה האחרון (סוד ההוה של איש-אשה), וכהמשך המדרש: "בעון קומי רבי שמעון בן לקיש מפני מה אין כל החלומות מיגעין את האדם וזו מיגעת את האדם [ואף מביאה אותו לידי ראית קרי]. אמר להם שמתחלת בריתה אינה אלא בחלום [בהפיל ה' על האדם תרדמה. כל מציאותה חלום, מציאות שחולמים עליה]".

מכאן נלמד שעיקר ענין האשה (וסוד ה'זוגיות' - "זאת היא שעתידה להקיש עלי כזוג") היא פעימת הלב, היינו שהיא מעוררת אצל האדם - שעיקרו (כאשר הוא לבד - "לא טוב היות האדם לבדו") שכל - התפעלות הלב.

וכמו שמסביר אדמו"ר האמצעי בהקדמה לקונטרס ההתפעלות, שתכלית כל התבוננות שכלית היא לעורר התפעלות בלב, ועל ידי כך להוליד, מתוך זיווג מח-לב (אדם-חוה), בן ובת, אהבה ויראה (אהבת בני הזוג זה לזו וזו לזה, ויראה לפגוע באהבה זו, "יראת חטא", כמבואר בדא"ח).