כה תשרי – בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא

"בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא".

מהות היהודי היא נושאת הפכים - בוכה ושמח ביחד.

הבכי המדובר אינו בכי של שמחה - "בבכי יבאו" - אלא בכיה של צער כפשוטו.

"בכיה תקיעא בלבאי" על שחרור המחבלים. "חדוה תקיעא בלבאי" על שחרור החטופים (שבאו, חזרו הביתה, מתוך בכי של שמחה).

והנה, בכיה פעמים חדוה (פעולת הכפל מכונה בקבלה "הכאה", לשון זיווג המוליד תולדות), יחידה פעמים חיה (שני המקיפים של הנפש) = "בעתה אחישנה" - "בעתה" מצד הבכיה (בגמר ה"רגע באפו", ה"עת לבכות" של קהלת - "עת לבכות ועת לשחוק, עת ספור ועת רקוד"), ו"אחישנה" מצד החדוה, וד"ל.

רו"ס תבת "בעתה" - בה, רו"ס תבת "אחישנה" - אה. צירוף אהבה, שבהקבלה לשם הוי' ב"ה היינו צירוף והיה, לשון שמחה ולשון מיד, הצירוף של חדש תשרי, חדש השביעי.

ומפרש הקדושת לוי זצ"ל (בעל ההילולא של היום, כה תשרי, בגימטריא הכל פעמים טוב) שיחוד אה (של אה-בה) הוא יחוד הקב"ה עם שרש נשמות ישראל לפני הצמצום הראשון של אור אין סוף, שאז, כביכול, ישראל וקוב"ה כולא חד ממש. ואילו יחוד בה (של אה-בה) הוא יחוד הקב"ה וישראל, לאחר הצמצום, פה למטה בעוה"ז הגשמי, מקום שלמראית עין אין אנו אחד עם ה' אלא רחוקים מאור פניו יתברך, ועלינו להתקרב אליו (בבכי של צער על הריחוק ובכי של שמחה על הקירוב) מתוך מצבים של הסתר פנים כו' דוקא.

ולחזור לנקודה - הבכי שלנו על שחרור המחבלים הוא בעצם בכי על ריחוקנו אנו מה' ותורתו. לעומת זה, השמחה שלנו על שחרור החטופים היא השמחה על תשובתנו לה', בבחינת "כל ישראל חברים" ואחים ממש, בשמחה רבה ועצומה.

וככל שנגביר את השמחה (בהודיה לה' כי טוב) כך נמעט את הבכיה, שהרי "מעט אור דוחה הרבה מן החשך" וכל שכן הרבה אורה ושמחה ליהודים. עד שנזכה לבער את הרע מקרבנו (החל מהרע אשר בקרבך) ועד שנזכה לאהפכא חשוכא לנהורא וטעמין מרירו למיתקא, שאז הבכי של צער יהפוך לבכי של שמחה (התפעלות של שמחה למעלה מטעם ודעת, מה ד"לית כל מוחא סביל דא" כנודע).

ובא לציון גואל!