יט תשרי – גוים ולאומים

"הללו את הוי' כל גוים שבחוהו כל האמים. כי גבר עלינו חסדו ואמת הוי' לעולם הללו-יה".

אדמו"ר הזקן מפרש שגוים הם יותר טובים מלאומים.

אבל אדמו"ר הצמח צדק מפרש שלאומים למעלה מגוים.

היתכן?!

הנה, מבואר בדא"ח שיש שני אופני בירורים: בירור הטוב מהפסולת, העלאת הטוב להכלל בפנימיות הכלים, ספירה לשון ספיר ("אבן ספיר", כלי לגילוי אור ה'). באופן זה הרע-פסולת נדחית לגמרי, בחינת אתכפיא, "שמאל דוחה".

אך יש אופן נוסף של בירור, בירור-העלאת הרע עצמו, עבודת האתהפכא חשוכא לנהורא וטעמין מרירו למיתקא.

העלאה זו הוא רק אל חיצוניות הכלים, ספירה לשון מספר כנודע.

פנימיות הכלים היינו 'איכות' (ספיר), ואילו חיצוניות הכלים היינו 'כמות' (מספר).

יתכן גם זה וגם זה, שדוקא בכך נשלם הכלי לגמרי ומתאחדים האיכות והכמות להיות אתר שלים לגילוי-השראת אורו העצמי יתברך.

הבירור הראשון שייך בעיקר לישראל, "ועמך כלם צדיקים". ישראל הם עם קרובו של ה', והבירור שלהם מבין הגוים הוא בחינת "ונפלינו אני ועמך וגו'", "הן עם לבדד ישכן גו'".

הבירור השני הוא בעיקר לאו"ה (וכן עבודת התשובה של ישראל שחטא והתרחק מה') - "כי אז אהפך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם הוי' לעבדו שכם אחד". "שכם" היינו בחינת אחוריים, חיצוניות הכלי.

אך באמת, גם באו"ה ישנם שני אופני הבירור הנ"ל:

"הללו [לשון אור, 'בהלו נרו גו''] את הוי' כל גוים" היינו בירור הניצוץ הטוב שבאו"ה, חלק הפנים שלהם. והיינו ניצוצות טובים-קדושים מעיקרא של גרי צדק שגלו ושקעו בעמקי הקליפות, הנכללים בפנימיות קדושת ישראל.

והנה, 'גוים' מתחלף ב'גרים' ע"י חילוף ומ"ר, סוד ספירת היסוד-צדיק של אח"ס בט"ע, וד"ל.

גוים גרים משלימים ל312 = י"ב צירופי הוי' ב"ה, "אור חדש על ציון תאיר", וד"ל.

אך "שבחוהו כל האמים" היינו העלאת חלק האחור שלהם, בסוד "חכם באחור ישבחנה", "כי אז אהפך" כנ"ל.

היינו תמצית הבאור של אדמו"ר הזקן, שגוים עולים עד לפנימיות הכלי, ואילו לאומים רק לחיצוניות הכלי, וממילא גוים מעל ללאומים, ודוק.

אדמו"ר הצ"צ בנה את יסודו על הילקוט: "שאל רבי שמעון בן רבי את רבינו הקדוש מהו גוים ומהו לאומים, והשיב רבינו הקדוש, גוים אותם ששעבדו את ישראל ולאומים אותם שלא שיעבדו את ישראל", הרי שלאומים הם יותר טובים מגוים.

והענין, דהנה כתיב "שני גוים בבטנך ושני לאמים גו'", דקאי על יעקב ועשו, שכ"א נקרא גם גוי וגם לאום.

גוי לשון גאות. גם בקדושה (יעקב) יש גאות, כמו שנאמר ביהושפט מלך יהודה "ויגבה לבו בדרכי הוי'". וכמו שאמר רשב"י בשבח עצמו "אנא סימנא בעלמא".

ומבואר בדא"ח שדוקא נשמה דאצילות, הבטלה בעצם לאלקות, יכולה להתגאות בקדושה, ולומר על עצמה "אנא סימנא בעלמא" וכיוצא בזה (כפי שמצאנו גם בדורות האחרונים אצל צדיקים מסוימים, לשון סימנא, וכידוע הלשון 'דבר מסוים' בדא"ח).

על נשמה דאצילות המתגאה בעצמה, שבעצם כל גאותה היא גאות השי"ת אין עוד מלבדו, נאמר "אשירה להוי' כי גאה גאה", שמתגאה על גאים, דהיינו שחולק מגאותו העצמית לבניו הגאים (בעצמם) בו (ועל ידי אותן נשמות - "סוס ורכבו רמה בים", וד"ל).

כל זה בחינת גוים-גאים דקדושה. אך לאומים דקדושה היינו כמ"ש "עמי ולאומי", בחינת "אין מלך בלא עם (ולאום), עבודה של קבלת עול מלכות שמים ותיקון המדות (לאפוקי ממי שנשמתו מאירה בהתנשאות ורוממות עצמית - נשמה דאצילות - שאינו שייך ל'עבודה' כלל).

גוים היינו גילוי האור-מקיף שבנפש ואילו לאומים גילוי האור-פנימי.

וכן באומות העולם, גוים הוא בחינת מקיפים דקליפת אדום, "אם תגביה כנשר". וכן עמלק, חוצפה וגסות, יודע את רבונו ומכוון כו'. ולאומים הוא בחינת פנימיות דקליפה, תאות רעות.

לפי זה, גוים הוא גרוע מלאומים, שבקליפה מה שלמעלה יותר הוא קליפה רעה ביותר.

וכן לגבי ההבדל בין "הללו" ל"שבחוהו" יש פירוש בדא"ח ששבח מעל להלל, שהרי הלל שייך לפסוקי דזמרה ואילו סידור שבחו של מקום הוא תחלת שמ"ע.

ומעלת לשון שבח היא ששבח הוא לשון "משביח שאון ימים", לשון השקט ורוגע ("כי בהם ימצא מרגוע לנפשו", תכלית כוונת אדמו"ר הזקן בכתיבת ספר התניא, כפי שכותב בהקדמה).

"הלל" ו"שבח" הם שני אופני "רצוא" אל ה' ("אם רץ לבך"). הלל עם התפעלות יש (ברעש כו') - "יש מי שמתפעל" - שבח בלי התפעלות יש (אלא בבחינת בטול), "אן התפעלות", רצוא שבבחינת מוחין חב"ד (סוד "קנה חכמה קנה בינה" - קנה קנה = יש, שי עולמות הנמשכים מכתר לחו"ב, כמבואר באר"י).

ומבואר, שבשבח יש רצוא ושוב גם יחד, וד"ל.

והנה, ביום הכפורים מתקנים בחינת גוים ולאומים דלעומ"ז שבישראל, כמ"ש "בי ביום הזה יכפר עליכם [היינו מקיפים דקליפה, גאוה וכבוד, בחינת 'עליכם', בחינת גוים] לטהר אתכם [היינו פנימיות דקליפה, בחינת לאומים]" - כפרת הנפש מגאוה וטהרת הלב מתאוה.

אחר כך, בסוכות מקריבים שבעים פרים לברר גוים ולאומים ממש. והוא ממה ש"כי גבר עלינו חסדו", שמהתגברות חסד ה' עלינו (בבחינת "ימינו תחבקני" בחג) יש לנו כח לברר את שבעים אומות העולם.

"ואמת הוי' לעולם" היינו בשמיני עצרת - יום קליטת הזרע, נקודת העצם, האמת לאמתו של אלקותו יתברך, בזכות הבירור שעשינו בחג.

ומה ש"אמת הוי' לעולם" היינו שגם האמת העצמית שלנו, "ישראל וקודשא בריך הוא בלחודוהי" (לעולם ועד) עתידה להתגלות לעיני כל הגוים והלאומים ("לעולם" לשון העלם כו', ועד לעולם התחתון שאין תחתון למטנ ממנו), שאז יקוים "ונהרו אליו כל הגוים".

והנה, כל הנ"ל אליבא דצ"צ שלאומים מעל לגוים.

אך "אלו ואלו דברי אלהים חיים". מצד אחד פנימיות (האופן הא' של בירור הנ"ל) מעל לחיצוניות (האופן הב' הנ"ל). אך מצד שני, בירור והפיכת הרע להכלל בטוב (גם אם הוא בחיצוניות) הוא חידוש הרבה יותר גדול (וממילא סבה לתענוג הרבה יותר גדול, תענוג עצמי ממש) מאשר בירור הטוב מעיקרא מתוך הרע שבו שקע כו'.

ומשל למה הדבר דומה: יש שמחה גדולה עד מאד למלך כאשר בנו יחידו שב אליו מהגלות, ויש שמחה (עוד יותר גדולה) למלך כאשר אור פניו (טובו העצמי) מאיר בכל מדינות מלכותו (דהיינו כל העולם כולו).

ובעצם הא בהא תליא, שרק כאשר בנו יחידו חוזר לבית המלך ומתאחד באהבה רבה עם אביו המלך, משמחה זו גופא, פני המלך מאירות באור יקרות לכל העולם כולו (שעל ידי גילוי זה, כל המציאות, כולל הרע עצמו, הופך לטוב - "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד", וד"ל).

וכן לאידך גיסא, יש מעלה של התפעלות רגשית (הלל בפסוקי דזמרה, ברעש כו' כנ"ל), ביחס להתפעלות שכלית (בשקט), שהרי שרש המורגש שבנפש הוא בכתר עצמו - "ז"א בעתיקא אחיד ותליא" ועד ש"ז"א ועתיקא כולא חד" (לא רק הארת הכתר בחו"ב כנ"ל בסוד "קנה חכמה קנה בינה"), וד"ל.