ריש לקיש

ה. פרצוף המימרות של ריש לקיש

[מכאן, השיעור שניתן בישיבת עוד יוסף חי]

אנחנו רוצים ללמוד על הראש של ריש לקיש, מתוך המאמרים שלו. היות שיש הרבה מאמרים, בחרנו כמה מהם, ונעבור עליהם יותר בקצרה, יותר מהר. כדי לסדר אנחנו מסדרים תמיד לפי הספירות.

אמרנו שיש משהו מיוחד בריש לקיש, שהמאמרים שלו נושאים אופי ריש לקישי – יש לו אופי מאד מסוים ומיוחד, והאופי שלו משתקף בכל אמרותיו.

עוד דבר שאמרנו קודם, שיש זיקה גדולה מאד לאדמו"ר הזקן בתניא, ובכלל בחסידות, לאופי הזה של ריש לקיש. כמו שלפני כמה חדשים למדנו הרבה על רבה, והזיקה בין רבה לאדמו"ר הזקן, כעת לומדים על ריש לקיש[מט].

כתר: דין מסירות נפש; כרובים מעורים בזמן החורבן; כתרה של תורה; התגברות החסדים

הדין (שהבאנו קודם) של ריש לקיש שמותר למסור יהודי לידי גוים רק אם חייב מיתה כשבע בן בכרי, אחרת יהרגו כולם וכו' שייך לכתר כמובן – צריך למסור את הנפש (עיר שלמה של יהודים) ולא למסור נפש אחת מישראל לידי גוים.

הכרובים מעורים בזמן החורבן – שיא היחוד לפני הפרידה

יש מאמר[נ] שכאשר הגוים שכבשו את ירושלים נכנסו לקדש הקדשים הם מצאו שם את הכרובים מעורים זה בזה. הם הוציאו את זה החוצה, והראו – תראו מה שהיהודים עובדים. עשו צחוק, שהם מדברים על א-ל אחד, ושאסור לעבוד פסלים, ותראו מה יש להם בקדש הקדשים – במקום שאף אחד לא רואה, רק הכהן הגדול שנכנס פעם אחת בשנה.

כל הסיפור הזה הוא סיפור שמספר לנו ריש לקיש. יש דברים שהם לא חידוש בהלכה דווקא, ולכאורה אם זו עובדה היסטורית כל אחד יכול לדעת אותה, אבל אם הסיפור נמסר לנו על ידי חכם מסוים כנראה שהוא שייך לו מבחינה נשמתית-נפשית.

הסיפור הוא של חורבן בית המקדש, אבל יש בו פרדוקס גדול – שיש הרבה חסידות להסביר אותו – איך יכול להיות שדווקא בזמן החורבן הכרובים מעורים. בדרך כלל, כאשר עושים רצונו של מקום הכרובים פונים זה אל זה וכשלא עושים רצונו של מקום הם הופכים פנים – זה נס, סימן. אבל כאן, דווקא בזמן החורבן "מפני חטאינו", זמן שלכאורה לא עושים רצונו של מקום, לא רק שהם מסתכלים זה בזה אלא מעורים "כמער איש ולֹיות" – סמל של אהבה מובהקת ודבקות בין קוב"ה וכנסת ישראל!

ריש לקיש הוא מי שחש את הפרדוקס הזה. איך מסבירים בחסידות[נא]? על דרך מאמר חז"ל שכשהבעלנוסע לדרך, פורש לים או למדינת הים, יש לו מצוה לפקוד את אשתו. הגם שהוא פורש מסיבה מוצדקת, אבל את זה שאנחנו אוהבים, שאנחנו זוג, שאנחנו ביחד, שאנחנו עצם אחד – "זאת הפעם עצם מעצמי" – צריכים להמחיש רגע לפני שפורשים. זו הסמליות כאן, שדווקא ברגע של החורבן הכרובים מעורים זה בזה. הגילוי כאן הוא כל כך גדול ועצום.

כמובן שהגוי לא יכול להבין זאת, ולא רק שלא מבין אלא עושה מכך צחוק – בז ליהודי בגלל זה. אבל מי שמבין מבין שכאן יש סימן מובהק של אחדות עצמית בין הקב"ה ועם ישראל, גם ברגע הכי קשה בתולדות עם ישראל, הרגע של חורבן הבית. שוב, מי שחי את הדבר הזה זה ריש לקיש.

את הדבר הזה נשים בכתר, כי הכרובים מצד עצמם הם הכתר לגבי קדש הקדשים, וגם שהם מעורים זה בזה – סימן של אחדות, "עצם מעצמי" – זו תכונה של כתר עליון (שרש הנשמה בסוד שנגל"ה כנודע).

השונה הלכות – מחזיק בכתר

עוד משהו בכתר, מאמר שמובא בתניא. בפרקי אבות יש מאמר של הלל הזקן "ודאשתמש בתגא חלף". הפירוש הפשוט הוא שמדובר על מי שנהנה מדברי תורה – לומד על מנת לקבל פרס, להקרא רב. אבל ריש לקיש[נב] נותן למאמר הזה פירוש מיוחד, ש"אשתמש בתגא" היינו מי שמשתמש בתלמיד חכם שונה הלכות.

מתוך המאמר הזה יש אגרת-קדש בסוף ספר התניא[נג] על הפסוק "אשת חיל עטרת בעלה". עטרת היא כתר, זה הפשט, וגם תגא פירושו כתר. כלומר, תלמיד חכם ששונה הלכות הוא התג, הוא הכתר, של כל העולמות, מדוע? בגלל שהוא משדר את רצון ה'. זה בקיצור נמרץ מה שהוא כותב שם – שההלכות הם גילוי הרצון יותר מאשר תורה שבכתב, שאינך יודע ממנה מה ההלכה למעשה. ההלכה למעשה היא רצון ה', ומי ששונה הלכות מחובר לרצון ה' – מחובר לכתר. לכן השונה הלכות הוא הכתר, ואסור להשתמש ולהנות לצורך עצמך במי ששונה הלכות.

שרש הגבורה של ריש לקיש בכתר, "לית שמאלא בהאי עתיקא"

אמרנו שכל האמרות של ריש לקיש משדרות עצמה ותוקף וגבורה, גם כאשר הן בחסד. יש לו מאמרים של חסד, כמו שנגיע, אבל גם בתוך החסד הוא משדר את האופי של ריש לקיש – את הגבורה שלו, הנחישות שלו. זה מתקשר לכך שהוא בעל תשובה, שהיה רחוק ועמוק-עמוק בתוך הקליפות וחזר, וככל שהיה רחוק כך הוא עלה מעלה מעלה.

יש מושג ששרשו בכתר. כתוב שבכתר אין בכלל גבורה, "לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא". אבל הרי יש גבורה דעתיק (שמתלבשת בחכמה דאריך), איך יתכן? הפשט הוא שבכתר הגבורה היא התגברות החסדים – לא סתם חסד, אלא יותר חסד מחסד. זה גם פירוש לכך שלעתיד לבא נפסוק כבית שמאי, שמצד הגבורה, וכן הלויים (שהם גבורה) יעלו מעל הכהנים ונקרא ליצחק אבינו, "כי אתה אבינו" – הכל גבורה, גבורה של התגברות החסד.

גם התגברות החסד עצמו מאפיינת מאד את ריש לקיש. למשל, המציאות שהכרובים מעורים זה בזה היא התגברות החסד. בתוך המצב הכי קשה, שקשה גם להתחבק כשיש צער גדול, החסד חייב להתגבר. יש פה עצמה אדירה של התגברות החסד כדי שהכרובים, הקב"ה והשרש של עם ישראל – יתחברו ברגע של חורבן הבית.

חכמה: אדם כי ימות באהל; העוסק בתורה יסורין בדלין הימנו; נשמה יתרה בשבת; ישראל עזין שבאומות

להמית עצמו על התורה

חכמה היא תורה, "אורייתא מחכמה נפקת". לכל החכמים יש אמרות לגבי התורה, וריש לקיש הוא שאומר "מנין שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה? שנאמר 'זאת התורה אדם כי ימות באהל'"[נד] – צריך לבטל את עצמי לגמרי.

אפשר לשייך את המאמר הזה לחכמה, כי התכל'ס שלו היא דברי תורה מתקיימים, וכן פנימיות החכמה היא בטול במציאות, ממית את עצמו, אבל ביחד עם זה כתוב "ימותו ולא בחכמה". לכן האריז"ל אומר ש"מי" היינו אמא עילאה, שכלולה באבא עילאה (אלה אותיות של קבלה), והיא ממיתה את עצמה על דברי תורה ואז הם מתקיימים. בפשטות – רוצה לזכות לכתר תורה? צריך למות בשביל זה. התכלית היא הכי טובה, אבל בדרך צריך להמית את עצמך. מי חושב ככה? ריש לקיש, לכן זה מאמר שלו.

התורה מצילה מיסורין

מצד שני, ריש לקיש הוא האומר שכל העוסק בדברי תורה יסורין בדלין הימנו[נה]. ר' יוחנן שהיה עמיתו-גיסו, שקרב אותו ליהדות בכלל, הרב-חבר שלו (קודם היה רב שלו, ואחר כך נעשה רב חבר), אומר מאמר מקביל בכיוון הפוך – שכל מי שלא עוסק בדברי תורה יסורין באין עליו. רואים כאן שדווקא רבי יוחנן מדבר בפן השלילי, ואילו ריש לקיש כאן לכאורה יותר חיובי.

יש מאמר אחר דומה לזה, החש בראשו יעסוק בתורה וכו', החש בכל גופו יעסוק בתורה[נו]. כאן ריש לקיש אומר בסגנון שלו (כמובן שעל כל דרוש יש לו פסוק). יסורין זה משהו קשה, אבל התורה דוחה אותם, מעט אור דוחה הרבה מן החשך.

[ואם בגלל היסורים לא יכול לעסוק בתורה?] "הקב"ה לא בא בטרוניא עם בריותיו", כל אחד יעשה כמיטב יכולתו. גם בהלכות תלמוד תורה כותב אדה"ז שכל אחד לפי המקסימום שלו.

נשמה יתרה לישראל בשבת וגוי ששבת חייב מיתה

המושג הרווח שיש נשמה יתרה בשבת הוא מושג של ריש לקיש[נז]. הוא מסביר זאת בהקשר לכך שיש מצות שבת ויש שכר על קיום מצות שבת, ומוסיף שיש גם נשמה יתרה שהיא דבר נסתר, שגם מי שמודע לשכר של השבת לא מודע לנשמה היתרה של השבת. שבת זה חכמה בקבלה, מוחין דאבא.

עניין זה קשור לעוד מאמר שלו – מאמר של גבורה – שגוי ששמר את השבת חייב מיתה[נח]. השבת היא בת הזוג של עם ישראל – זה גם מאמר 'זיווגי', ששבת היא כמו הכרובים שמעורים זה בזה. לגוי אין שייכות לכך, ואדרבה – אם הוא עושה משהו שמתיימר לקחת את בת הזוג של עם ישראל הוא בעצם נואף וודאי שחייב מיתה.

עצם המצוה, שכר המצוה, והנשמה היתרה

מצות שבת היא דבר מודע – אפשר לדעת מה זה לשמור שבת – ואפילו אפשר לדעת מה השכר על שבת, דרגה מעל עצם קיום המצוה, אבל הדרגה של הנשמה היתרה נסתרת לגמרי.

הדבר מזכיר את הווארט בחסידות שגילוי שרש הנשמה אצל היהודי הוא יותר גבוה מגילוי אליהו הנביא. הדבר הכי גבוה הוא גילוי שרש הנשמה, שכאן הוא ענין הנשמה היתרה. השכר הוא מצד אמא. כשיש מצוה עצם קיום המצוה הוא בז"א – כל המצוות הן רמח פיקודין דז"א. השכר – "שכר מצוה מצוה", פנימיות המצוה – הוא באמא. אבל הנשמה היתרה היא באבא, סוד נשמתא דנשמתא, עצם השבת.

ישראל עזין שבאומות – תקיפות הביטול

עוד מאמר מובהק של ריש לקיש, שנשים בחכמה בגלל הפסוק "החכמה תעז לחכם". עז הוא גבורה, לכן הייתי יכול לחשוב שכל מה שקשור למושג עז הוא גבורה, אבל יש עז ששייך דווקא לחכמה. כמו שהזכרנו קודם שיש בכתר גבורה דעתיק שמתלבשת במו"ס דאריך, ומשם מתגלה בחכמה עילאה סתם. לכן לחכם יש עז. כתוב שחכמה היא כח-מה, ובחסידות – במיוחד אצל הרבי הקודם – מוסבר שכח מה הוא 'תקיפות הבטול', יש תוקף ועז בחכמה.

ריש לקיש אומר "ישראל עזין שבאומות" (ובזה מוסבר מדוע ראוה התורה להנתן להם)[נט]. הוא ממשיך את המאמר, שכמו שישראל עזין שבאומות כך הכלב עז שבחיות, תרנגול עז שבעופות וכו'. בכל אופן, הכל מתחיל ממה שריש לקיש אומר שישראל עזין שבאומות. אין עזות בטבע לשום גוי כמו שיש אצל היהודי. כתוב "יהב חכמה לחכימין", כך גם נותנים את העזות למי שהוא כבר עז ("הוי' עז לעמו יתן" – עם ישראל הוא עם עז מאד מצד עצמו ועל כן זוכה ש"הוי' עז לעמו יתן").

תקיפות הבטול גם היא פרדוקס – הסימן לבטול של קדושה הוא תוקף גדול, כמו שרואים אצל צדיקים אמיתיים, במיוחד אחד כמו ריש לקיש. "ישראל עזין שבאומות", הייתי יכול לשים זאת בגבורה (אנחנו בונים את הפרצוף לפי מה שבא לנו...), אבל אני מעדיף לשים זאת בחכמה, כי מדובר בטבע של יהודי, טבע של ישראל – ישראל זה חכמה, לי-ראש.

הבעל שם טוב מפרש את הפסוק "כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה" – ש"בכחך" היינו בכח החכמה שלך[ס]. עצם המושג כח מתפרש הרבה פעמים ככח החכמה, כי חכמה היא באמת כח-מה. "בכחך עשה" על דרך הפסוק "כלם בחכמה עשית". בשביל לעשות דברים גדולים צריך עזות, אבל עיקר העזות של היהודי – עזות ממש, בשטח – באה מהחכמה. ישראל הכי עזים כי הם הכי חכמים בחכמה אמתית. לכן אני משייך מאמר זה ל"החכמה תעז לחכם".

בינה: תשובה הופכת זדונות לשגגות וזכויות; תשובה מקירות הלב; עדיפות לדורות האחרונים

תשובה והתבוננות שרשם בבינה

בבינה יש גם את עבודת התפלה וגם עבודת התשובה. בכל הזהר בינה מזוהה עם תשובה, וסתם כשאומרים תשובה בזהר זה כמעט שם נרדף לספירת הבינה[סא]. גם השרש של עבודה שבלב הוא בבינה, "עבודה שבלב" – "בינה לבא" – זו עבודת ההתבוננות. כשאדם מתפלל מעומק הלב, בלי הרבה לחשוב, אלא ששופך את לבו כמים נוכח פני ה' – זו תופעה של "ועבד הלוי הוא". כל עבודה פנימית שייכת לבינה, קו שמאל, שהשרש שלו באמא.

נאמר חידוש של ריש לקיש לגבי תשובה וחידוש לגבי תפלה – דבר שודאי כל אחד יכול לנסות לאמץ לעצמו.

כח התשובה אצל ישראל – להפוך את הזדונות

לגבי תשובה, ריש לקיש הוא בעל המאמר הידוע שמי שעושה תשובה מיראה זדונות נעשו לו כשגגות ואם הוא עושה תשובה מאהבה זדונות נעשו לו זכויות[סב]. בעצם הוא אמר שני מאמרים, וחז"ל מקשים מהאחד לשני: פעם אמר שמי שעושה תשובה זדונות נעשו לו שגגות ופעם אמר שזדונות נעשו זכויות ממש. לכן הגמרא מסבירה שבתשובה מיראה זדונות נעשו שגגות, ובתשובה מאהבה נעשו כזכויות ממש. זה עיקר החידוש, יסוד היסודות של כל ספר מוסר על התשובה.

מדובר כאן על היפוך, ובשביל היפוך צריך כח, ולכן ריש לקיש אומר זאת. גם לתשובה מיראה יש מספיק כח להפוך, אך רק להפוך זדונות לשגגות. מכאן לומדים עד כמה חזקה התשובה שלנו, שפועלת על הנפש ועל המציאות בכלל. תשובה מיראה (גבורה) זה טוב ("אני בינה לי גבורה"), יש בה כח ואנרגיה, אבל רק בשביל לעשות מזדונות שגגות, אין לה כח להפוך לגמרי. לעומת זאת בתשובה מאהבה יש כח להפוך זדונות לזכויות ממש[סג] – כאן רואים שיש לו תוקף האהבה, התגברות האהבה, יותר חסד מחסד.

מסבירים שזה ההבדל בין יהודי לגוי. גוי לא יכול ללכת לעבר ולהפוך אותו. הוא יכול לעשות תשובה, כמו אנשי נינוה – להתכפר שלא יענישו אותו – אבל להפוך למפרע את הזדון למצוה, מצוה יותר גדולה וחזקה ממצוה לכתחילה (קוראים לה מצוה שלא כתובה בתורה), זה כח אדיר, אין סופי. מי יכול לומר כזה דבר? ריש לקיש. זה לגבי תשובה.

תפלה מקירות הלב

לגבי תפלה: יש כמה פירושים בחז"ל[סד] על תפלתו של המלך חזקיהו בזמן סכנה. קודם אמרנו שריש לקיש רגיש מאד ל"גשר צר מאד" של העולם הזה, והוא לוקח צ'אנסים כל הזמן – עובר על גשר שאינו של ברזל, מסתכן כדי להשיג מטרה של קודש. והנה, בזמן הכי קשה של חזקיהו המלך, הוא קבל מבית אבא – מדוד המלך – שאפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים.

כתוב "ויסב חזקיהו את פניו על הקיר ויתפלל". מהו הקיר? יש מי שאומר שהוא עשה קל-וחומר מעלית הקיר של האשה השונמית. לומדות. זו דוגמה שהכל לפי הטבע של החכם. מה חשוב לדעת מה הקיר עושה כאן, בתפלת חזקיהו? יש מי שבראש שלו צריך לעשות איזה לומדות, עשה קל וחומר. ויש מי שאצלו העיקר לא הלומדות, אלא מבין שהקיר הוא קירות לבו – "שפכי כמים לבך נכח פני א-דני" – "מאי קיר? אמר רבי שמעון בן לקיש מקירות לבו".

קודם ריש לקיש אמר שהעוסק בתורה יסורין בדלין הימנו, וכעת אומר שאם חרב מונחת על צווארך ואתה רוצה להתפלל לה' תתפלל מקירות הלב, ואז תצליח.

אפשר לחבר, שלגבי תפלה ריש לקיש הוא המתפלל מתוך קירות הלב, ולגבי תשובה ריש לקיש עושה תשובה מאהבה[סה], וכל כך חזק עד שהופך את הזדונות לזכויות ממש.

יהודי פשוט בדורנו שנשאר מאמין – במעלה יותר גבוהה מהראשונים

יש עוד משהו בבינה: יש מחלוקת בין רבי יוחנן לריש לקיש מי עדיף, הראשונים או האחרונים[סו]. זו שאלה שנשמעת תמוהה לגמרי, כי אנחנו רגילים לכאורה שחז"ל תמיד משבחים את הראשונים ומבטלים אותנו – הם כמלאכים ואנו בני אדם, הם כבני אדם ואנו כחמורים וכו'. רבי יוחנן אומר שהצפורן של הראשונים עבה מכריסם של אחרונים – אין להשוות בכלל. ריש לקיש עונה לו – אדרבה, אני אומר הפוך. היות שהאחרונים יותר משועבדים למלכות, אנחנו יותר למטה, יש ירידה, ואף על פי כן עוסקים בתורה – זאת אומרת שהאחרונים יותר גדולים מהראשונים. משהו מדהים.

איך אומרים כזה דבר בחסידות? חוץ מהווארט שאנחנו יותר קרובים למשיח, שודאי נכון, איך הבעל שם טוב אומר זאת? הבעל שם טוב אומר שיהודי פשוט, שמחזיק מעמד בקושי בחשך כפול ומכופל (בלשון הרבי) של סוף הגלות, וממשיך להאמין, הוא יותר גדול מהצדיק הכי גדול של הדורות הראשונים. מאיפה הבעל שם טוב לקח את הווארט הזה, שהפונקציה מי יותר גדול תלויה בחשך? מהמאמר של ריש לקיש. אם אתה מסוגל להחזיק מעמד ולהאמין, ועוד יותר – לעשות משהו – בתוך החשך, אתה יותר גדול מהראשונים.

ללמד זכות בתוקף

זה מתקשר לעוד מאמר של ריש לקיש על "נח איש צדיק תמים היה בדורותיו"[סז]. ר' יוחנן אומר שאם נח היה בדור של אברהם לא היה נחשב כלום, אבל ריש לקיש אומר שכל שכן בדורו של אברהם (אם אפילו בדור כזה הוא צדיק). זה להכנס לראש שלו. ריש לקיש מלמד זכות – וזה תוקף. הוא גם רואה קדימה, לא מסתכל אחורה.

את המאמר אם נח צדיק או לא נשייך ליסוד, אבל הוא קשור כאן למאמר של הבינה – איך אתה מתייחס לעבר (בסוד "שאול מרחבות הנהר", יסוד מבינה). האם אתה מלמד זכות על הראשונים או על האחרונים. ודאי גם ריש לקיש בטל לראשונים, למורים, אבל מלמד זכות דווקא על האחרונים – שאנחנו יותר, ומי שיבוא אחרינו עוד יותר – הוא באמת מקרב את המשיח. שהרי הדורות האחרונים – אנחנו – אינם דורות של צדיקים, ובכל זאת מי שקצת צדיק ביחס לאחרים נקרא צדיק גמור, וממילא ריש לקיש מלמד זכות גדולה מאד על כל פעולה קטנה שמישהו עושה היום.

העניין הזה, ללמד זכות על עצמנו, מזכיר קצת את רבי נחמן, שאדם צריך גם לדעת את הנקודה הטובה של עצמו[סח] (גם ב"היום יום" בחב"ד כתוב אותו הדבר[סט], שכמו שאדם צריך להכיר את החסרונות של עצמו צריך להכיר גם את היתרונות שלו, ורק אם מכיר הטוב שלו ומחזק אותו הוא מסוגל לפרוץ קדימה). זה בבינה – עומק אחרית. רבי יוחנן שאומר בפשטות שהראשונים גדולים מהאחרונים – הוא בחכמה, עומק ראשית – וריש לקיש אומר הפוך, הוא בעומק אחרית. מתאים ליחס של צדיק ובעל תשובה, ובמקום של בעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד. בעלי תשובה הם אחרונים, לא ראשונים[ע]. זה בינה.

דעת: אין מעבירין על המצוות; סילוק חכמה ונבואה מכועס; שלח לך לדעתך; נחזיק טובה לאבותינו שחטאו

"אין מעבירין על המצוות" ומקורו

בדעת יש מאמר של ריש לקיש שמאד חשוב להלכה – הוא בעל המאמר "אין מעבירין על המצות"[עא]. מה הכוונה? שאם התחלת או הזדמנה לך מצוה, ויש עוד מצוה לעשות – אל תניח את המצוה שבידך כדי לעשות משהו אחר, אלא תעשה את המצוה שבאה ראשונה לידך.

המאמר הזה מאד קרוב למאמר אחר, לימוד מהפסוק "ושמרתם את המצות", "אל תקרי 'מצות' אלא 'מצוות', מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה", זוהי מכילתא בפרשת בא[עב], ורש"י[עג] אומר שזה המקור לדין שאין מעבירין על המצוות. אם כך, מה החידוש של ריש לקיש? כל הראשונים והאחרונים שמביאים את הדין ש"אין מעבירין על המצוות" מביאים זאת כמימרה של ריש לקיש, ויש ששואלים מה חידש ריש לקיש, הרי זה כלל קודם?

קודם כל, חשוב לדעת שיש מחלוקת אם "אין מעבירין על המצוות" הוא כלל מדאורייתא או מדרבנן. רוב האחרונים, כמו הפמ"ג[עד], פוסקים כתוס' שזה מדאורייתא, אבל יש כמה (הרדב"ז ועוד) שפוסקים שזה מדרבנן והפסוק הוא רק אסמכתא. יש גם דעה שלישית, שיתכן שהפסוק הוא אסמכתא אבל לא בהכרח שהדין אינו מן התורה, כי יש אפשרות שיש דין והלכה מדאורייתא ומובאת לו אסמכתא (זה עוד נושא, שלא נכנס אליו, שהאמירה על פסוק שהוא אסמכתא אינה שוללת את זה שהדין מהתורה). יוצא שיש בעצם שלש דעות – שתי דעות שאין מעבירין אסור מדאורייתא, או מהפסוק או שהפסוק רק אסמכתא, ויש דעה שהאיסור הוא רק דרבנן.

קודם כל, לאלה ששואלים על היחס בין המכילתא לריש לקיש – צריך להבין האם יש הבדל, או שמדובר על אותו דבר. מרש"י משמע שזה אותו דבר, אבל מי שכבר שואל את השאלה – וכך גם להלכה – רוצה לחלק ולחדש שהפסוק אומר לא ליַשֵּן מצוה, אבל לא מדובר על מצב שיש עימות בין שתי מצוות, וריש לקיש מדבר על מציאות שהתחלת מצוה, והזדמנה עוד מצוה שאולי היא יותר חשובה ואותה אתה רוצה, והוא אומר שאסור לעבור למצוה אחרת.

הדוגמה הפשוטה לכך שמקדימים מצוה פחותה היא טלית ותפילין, או תפלין של יד ותפלין של ראש – יש בזה הרבה פלפול והרבה יוצאים מהכלל (תיכף נאמר אולי כמה פרטים). בהלכות תפילין, גם ביחס בין יד לראש, וגם טלית ותפלין, רואים את "אין מעבירין על המצוות". יש בעוד המון הקשרים, אבל אלה הכי ידועים למי שמתחיל ללמוד שו"ע. שוב, זו מצוה של ריש לקיש.

שקול דעת במצוה – הקדמה מול הידור

למה שמנו את העניין הזה בדעת? יש הרבה מה לומר על הכלל הזה, אבל נאמר רק פרט אחד, שלא מתייחס דווקא לשתי מצוות: יש לי לעשות מצוה, ואם אחכה עד מחר אוכל לקיים אותה יותר בהידור, מה ההלכה – לקיים היום פחות בהידור, או לחכות למחר ולעשות ביתר הידור? יש בכך מחלוקת (גם באתרוג, האם לאחר את המצוה ולחכות לאתרוג יותר מהודר). למה מביאים דוגמה זו? כי צריך ללכת לשאול את ריש לקיש למה התכוון. הוא אמר שאין מעבירין על המצוות, אבל השאלה אם לחכות שיהיה יותר טוב.

באיזו מצוות השאלה הזו הכי באה למעשה? תפלה וברית מילה. בתפלה פשיטא (שמאחרים כדי להתפלל כראוי). ברית מילה צריכים לעשות על הבוקר, זריזין מקדימין, אבל בפועל מאחרים (הסיבה הרשמית שצריך להזמין אורחים והם עובדים בבקר וכו'). דוגמה נוספת: כעת שנה מעוברת, מתי קוראים את המגילה – באדר א' או ב'? יש בגמרא מי שאומר שקוראים באדר א' ומנמק זאת בכך ש"אין מעבירין על המצוות"[עה] (אמנם יש מפרשים ששם הכוונה לא מדין "אין מעבירין" אלא מדין "זריזין מקדימין", אלא שלפעמים משתמשים באותה לשון[עו]). אנחנו לא פוסקים ככה, אלא רוצים לעשות יותר מהודר באדר ב', לסמוך גאולה לגאולה (אמנם שמחים בשניהם, "טוב לב משתה תמיד", כסיום השו"ע – שצריך סעודה ולשתות גם באדר א'). לענין זה שייך גם הסוגיא של תדיר ומקודש (איזה מהם קודם), נושא שמדברים עליו הרבה.

שקול דעת לפי השגחה פרטית, להקשיב מה ה' רוצה, זריזות במתינות

הסיבה העיקרית ששמנו את זה בדעת, כי צריך פה הרבה שקול דעת – מתי חל ומתי לא. כנראה יש משהו עצמי בריש לקיש שצריך לבחור. החידוש של ריש לקיש שכאשר יש שתי מצוות וצריך לבחור, התנאי לבחור הוא לפי מה שהזדמן ראשון – בחירה על פי שקול דעת. אם יש לי שתי מצוות, והשניה יותר חמורה, אבל אחת הזדמנה ראשונה – יש כאן ריח של 'הימור'. הימור בדרך כלל הוא לא טוב, אבל כאן זה לא משחק בקוביא, אלא מה יצא לי ראשון. קוראים לכך השגחה פרטית –כך הזדמן לי, נפלה לי המצוה הקלה לפני המצוה החמורה. אפילו בחלקיק שניה יותר מוקדם – שמתי את היד וזה מה שיצא לי.

דעת היא מודעות, התקשרות למשהו. במאמר "אין מעבירין על המצות" יש דעת אלקים, דעת השגחה פרטית. אחד שיעדיף את המצוה שהוא מעדיף, שחושב שהיא יותר חשובה – שכך 'בא לו' – הוא קשור לעצמו, גם בקדושה. זה סימן מובהק שהוא אגוצנטרי. הרי כל הזמן אנחנו מקיימים מצוות, כל היום. השאלה היא האם אתה מקיים מצוות כי אתה רוצה, או שאתה קשוב להשגחה.

הדבר הזה קשור לזריזות (זריזין מקדימין), אבל גם להקשבה (זה לא זהה, קובע ברכה לעצמו). אם כך, זה קשור ליסוד היסודות של הבעל שם טוב – "זריזות במתינות". להזדרז זה לא לעבור על המצוה שהזדמנה, והמתינות היא עצם הדעת. בגלל שאתה מתון, אתה קשוב להשגחה, לכן אתה לא עובר על המצוה שמזדמנת לך.

הר"ן כותב שהמקור של "אין מעבירין על המצוות" הוא מהפסוק "אורח חיים פן תפלס" (לא מפורש בגמרא)[עז] – לא לחשב (לפלס) איזו מצוה קלה ואיזו חמורה, אלא הכל שוה למעליותא (כמו שדברנו בשם האיז'ביצר מהי קריאת שמע, שווי של קדושה שמוריד את האגו, תיקון הדעת). מי שאין לו תיקון הדעת, בלי לחשוב יעשה מה שבא לו – לא מה שבא לה'. שוב, זה יסוד, שמאד כדאי לקחת את הנושא ולהרחיב בו – יכול להיות שיעור מעולה (הסיכום של הנושא נמצא באנציקלופדיה תלמודית[עח]).

דיונים שונים מתי חל הכלל של "אין מעבירין"

מי שדן בנושא יפה מאד, אם כי המסקנות שלו שונות משל רוב האחרונים, הוא החיי אדם (כלל ס"ח). הוא מביא ענין חשוב, לגבי חייל, שלא יכול לקיים את שתי המצוות. הפשט של "אין מעבירין" הוא כשאפשר לקיים את שתיהן, וצריך להחליט מה קודם, אבל הדיון הזה הוא כשאי אפשר לקיים שתיהן. למשל, יש לחייל יום אחד חופש, הוא יכול לקחת אותו היום, ולעשות בו מצוות, או לחכות עם יום החופש ליום כיפור. אם הוא ידחה את יום החופש ליום כיפור, אז היום הוא לא מניח תפילין, כי ביום שהוא בצבא הוא לא מניח תפילין ומתפלל, אבל אם ישמור ליום כיפור יוכל לשמור יום כיפור.

אומר החיי אדם שאם זה מהיום למחר – היום הוא ערב יום כיפור ואתה יכול להניח תפילין היום ולא לצום ביום כיפור, או לצום ביום כיפור אבל היום לא להניח תפילין ולהתפלל – הוא מצדד לחכות, לוותר היום על תפילין, מצוה קלה, כדי לקיים את המצוה החמורה של יום כיפור.

אמנם אם זה יותר מ"זמן מועט", הוא מביא שיש סברא לא לחכות עם מצוות, מחשש "שמא ימות", ולכן זה לא פשוט לחכות ליום כיפור, כי אולי לא יחיה עד אז (הוא לא כותב שסברא זו של שמא ימות שייכת במיוחד בחייל).

אחר כך הוא מביא את המחלוקת של ספר חסידים והשלחן-ערוך. בספר חסידים כתוב לעשות את המצוה מיד פחות מהודר ולא אחר כך יותר מהודר, אבל השלחן ערוך אומר שאפשר ומוטב לחכות כדי לקיים את המצוה יותר בהידור.

בכל אופן, הסך הכל של הדין הזה הוא זריזות במתינות. קודם אמרנו שהמתינות היא הקשב להשגחה כשאתה מתון. כעת אומרים עוד דבר, יותר פשט, שהמתינות היא לדעת שיש בכך כל כך הרבה יוצאים מהכלל – וגם אי אפשר לדעת מה בדיוק ריש לקיש, בעל המאמר היה אומר – שכאשר אתה בא להזדרז צריך להיות מתון ולהתבונן אולי כן צריך לעבור על המצוה, אולי במקרה שאי אפשר לקיים את שתיהן יחד. יש כל כך הרבה מורכבות בקטע הזה, שתמיד צריכים זריזות במתינות.

החיי אדם: חשיבות ההכנה לקיום המצוה

בתוך החיי אדם שם, ממש צחקתי כשקראתי. הוא כותב כל מיני כללים לגבי קיום המצוות, והראשון הוא אין מעבירין על המצוות. יש הרבה דינים, והאחרון שם (אות כה):

"שומר מצוה לא ידע דבר רע" [קודם כל, איך הבעל שם טוב מפרש זאת בתחלת כתר שם טוב[עט]? "שומר מצוה" על דרך "ואביו שמר את הדבר" – שצריך כל היום לצפות מתי תבוא מצוה. הדוגמה לכך בתורה היא אברהם אבינו שיושב בפתח האהל ומחכה לאורחים. הפסוק "ואביו שמר את הדבר" הוא ביעקב שמחכה לקיום החלום של יוסף, אבל האב-טיפוס של "שומר מצוה" לפי הבעל שם טוב הוא אברהם אבינו, החסיד הראשון. אבל כאן הוא מפרש (על פי הרמ"ע) ששומר מצוה עושה במתינות:], ר"ל שמחויב כשירצה לעשות איזו מצוה לא יעשה אותה בחפזון ובפתאום [לא משתמש במלה הכנה. יש דברים שצריכים הכנה, מדין תורה, אבל הוא אומר שכל מצוה צריכה הכנה – ישוב הדעת (כמו שדברנו קודם), לא לעשות מצוה בלי ישוב הדעת. זו מתינות.], רק שישמור וימתין (כמו ואביו שמר את הדבר) ויתיישב בדבר היטב איך יעשה [כשהוא בא להניח תפילין שלא יעשה סתם]. וכמו כן בפסח, כיון שהיו צריכין לאכול בחפזון משום חפזון דשכינה [היו מחויבים להחפז, לכן התורה צריכה להזהיר], בא להזהיר "וככה תאכלו אותו מתניכם חגורים" כו' (מעשרה מאמרות מאמר חקור דין ח"ג פ' י"א ע"ש).

ונ"ל שזהו ג"כ מש"כ "ושמרתם את המצות" [קשור להתחלה, "אין מעבירין על המצוות", "ושמרתם את המצוות"]. וזו שיסדו לומר [בנוסח חב"ד לא אומרים בכלל, אבל כולם אומרים דווקא בליל הסדר, ויש שאומרים בכל המצוות] "הנני מוכן ומזומן לקיים" כו', ור"ל שכבר אני מוכן ומזומן [עושה מתוך ישוב הדעת]. וזהו "הכון לקראת אלהיך ישראל" [הפסוק ממנו התוספות לומדים למה שמים גרטל, 'מתניכם חגורים'.], ר"ל שתכין עצמך מקודם ולא בפתע פתאום. [עד כאן הקדמה, המצחיק הוא המשפט האחרון שלו, שזה רק אחד שהוא לא חסיד, אבל כל הכבוד שיכול לכתוב כזה דבר:] וכבר בחנתי בנסיון שכאשר עשיתי מצוה בפתאום לא קיימתיה כראוי, לכן צריך ליזהר בזה [הוא עשה נסיון אישי, שעשיתי מצוות פתאום, ולא עשיתי טוב – לכן ראוי להזהר].

זריזות במתינות בתורת הבעש"ט

בכל אופן, כל זה היה להעמיק בענין של זריזות במתינות, שאצל הבעל שם טוב היא כנגד הדעת. כתוב בשם הבעש"ט[פ] שיש שלש מצוות שלא כתובות בתורה: צריך להיות חכם, שמח, וזריזות במתינות. חכם הכונה בחכמת העולם, להיות פקח – מצוה לא להיות טמבל (כנראה שאפשר לבחור בזה). יש מצוה להיות שמח – לקבל כל מה שבא בשמחה. ויש מצוה להיות בזריזות במתינות.

הרבה פעמים הסברנו שאלה החב"ד המקוריים של הבעל שם טוב. דעת היא קשר, נשיאת הפכים בין זריזות למתינות. חכם זה חכמה ושמח זה בינה, "אם הבנים שמחה". זה הדבר הראשון ששמנו כאן בדעת.

על ידי הכעס החכמה והנבואה מסתלקות, אבוד הדעת

עוד דבר בדעת: רואים כאן הרבה מקורות גם לחב"ד ובכלל לחסידות. ידוע מה שהבעל שם טוב אמר לתלמידו המובהק, בעל התולדות – היה צדיק גדול, אבל היה כועס מדי פעם, היה כועס בתוך ביתו, על אשתו, ר"ל (כנראה היה קשור לחדש טבת, חוש הרוגז) – ואמר לו הבעש"ט: באותו יום שאתה כועס, ח"ו, אל תחדש בתורה, כי נשמתך הסתלקה.

זה חידוש של ריש לקיש, שאומר "כל הכועס, אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו"[פא]. חכם ונביא הם כנגד חכמה ובינה, והיות שהוא מביא שתי דוגמאות – אחת של חכמה ואחת של בינה – זאת אומרת שהכעס מבטל את שתיהן.

דרך אגב, כאשר חסיד – בעל התולדות – מחדש בתורה זו נבואה פורתא. ידוע הרמז המפורסם ש-קבלה בגימטריא חכמה ועוד נבואה. מי שחכם רק במקצוע אחד של התורה – זו חכמה. אבל מי שמחדש בפנימיות התורה – יש בכך גם חכמה וגם נבואה. ומה יכול לבטל את זה ולהזיק לזה? כעס.

אם כן, איפה הכעס הזה? מה הוא עשה כשהוא כעס? הוא מאבד את הדעת. ריש לקיש הוא שאומר "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות"[פב] ((כמו שאמרנו אצל עקיבא), מימרה נוספת שלו ששייכת לדעת כמובן. רוח שטות היינו אבוד עצמי לדעת, שאדם מאבד את הדעת. גם מי שכועס מאבד את הדעת, ואז גם החכמה וגם הנבואה מסתלקות ממנו. שוב, הכל ראש של ריש לקיש.

"שלח לך לדעתך" – הכל תלוי בבחירתך

רש"י הראשון בפרשת שלח הוא אמרה של ריש לקיש: "'שלח לך' לדעתך, אני איני מצוה אותך"[פג]. קודם אמרנו (אצל עקיבא) שמחפשים עוד חידושים שמחדשים מה קרה בלי רמז בפסוק. כאן יש רמז בפסוק, מהמלה "לך", אך בכל אופן לגמרי לא פשוט לומר ש"שלח לך" היינו "לדעתך, אני איני מצוה אותך". מי חושב ככה? זה ראש של ריש לקיש. כמובן ש"לדעתך" נשים בדעת.

איפה התוקף כאן? כמו שאמרנו קודם לגבי בחירה שבדעת, גם כאן "לדעתך" הוא דבר שנתון לבחירה שלך. חלק מהכח של ריש לקיש הוא ליפות את כח הבחירה, גם אצל משה רבינו וגם אצל כולם. מצד אחד צריך להיות קשוב להשגחה – גם דעת – ומצד שני לדעת כמה הכל תלוי בבחירה שלך. זה מתאים לבעל תשובה – הכל בחירה שלך, הכל תלוי בך. גם שתהיה קשוב להשגחה תלוי בך, שתהיה זריז-מתון.

בזריזות במתינות הסברנו הרבה פעמים שהמתינות לא באה להאט את קצב הזריזות. אפשר לקבל רושם לא נכון, שזריזות במתינות היא קצת זריזות וקצת מתינות – כך אולי חושב החיי אדם – אבל הסברנו שהפשט הוא לא כך. הפשט הוא שככל שיש מתינות אמתית, שהאדם מיושב, הזריזות אפילו מתגברת. המתינות לא באה להאט את הזריזות, אלא אדרבה.

אלמלא אבותינו חטאו אנו לא באנו לעולם

ריש לקיש אומר דבר מופלא: "נחזיק טובה לאבותינו שחטאו [בעגל], שאלמלא הם לא באנו לעולם"[פד]. הם היו זוכים לחיים נצחיים ואנחנו לא היינו באים לעולם. שואלת הגמרא, למה? הרי גם עם חיים נצחיים היו מולידים. ומסקנת הגמרא ש"כאילו לא באנו לעולם", שלא היינו נחשבים לכלום.

ריש לקיש רוצה לתת מקום לדורות האחרונים. אם הראשונים היו כאן, הם היו 'חונקים' את היכולת שלנו להתגלות. ודאי שהם יותר מאירים, ענקים, ואנחנו גמדים – והיחוד שלנו היה הולך לאיבוד ומתעלם. לכן אומר ריש לקיש שברוך ה' שהם חטאו והם לא פה, ובזכות זה אנחנו פה ויכולים להתקדם, מקום הניחו לנו אבותינו להתגדר בו. מי סבר ככה? נדב ואביהוא (שאמרו "מתי ימותו זקנים הללו"). שוב, הכל 'מריח' ריש לקיש לגמרי. כל זה קשור לדעת, הרצון לגלות את היחוד של הדורות האחרונים היינו לגלות את הדעת שלהם, "דעותיהן שונות". הדעת היא המח האחורי, התקשרות למה שבא באחור, אחרי כן, הדורות האחרונים.

חסד: מעלות בצדקה; החתימה באברהם אבינו; חוט של חסד

הרמב"ם מפורסם בדבריו על הצדקה

אתמול היה היארצייט של הרמב"ם. בעולם, כשפותחים כל ספר וכל מאמר על הרמב"ם, הדבר שמשום מה תפס את כל העולם והכי משבחים עליו את הרמב"ם הוא מה שהוא כותב בהלכות מתנות עניים שיש שמונה מדרגות של צדקה[פה]. הדבר הזה משום מה תפס את כל העולם – שמונה דרגות של charity של הרמב"ם. כשאומרים רמב"ם על כך כולם חושבים, גם הגוים. לא חושבים על מה שהוא כותב בסוף הלכות מלכים, מה עושים איתם אם הם לא מקבלים שבע מצוות בני נח... מאד מענין, שכל ספר שתקרא, שאם יש אפשרות למצוא טעם לפגם במישהו הם יזדרזו לצטט, ואילו את הרמב"ם כולם רק משבחים אותו, ומעלימים עין לגמרי מכל מה שהוא כתב ויכול להרגיז, כאילו שזה לא קיים. ככה מפרסמים אותו. צריך ללמוד איך הוא עשה את זה, איך הוא הצליח...

מכל מקום, מכל הדברים הטובים ברמב"ם, מה שזוכרים בעיקר לטובה הוא שמונה המדרגות של צדקה – זה גם טוב, צדקה, וגם חכמה, שיש לו את כל המדרגות של הצדקה. ממי הוא קבל את שמונה המדרגות הללו? לא פחות ולא יותר מריש לקיש[פו], הגבור שלנו. ריש לקיש אומר שגדול המלוה מעושה צדקה ומטיל בכיס יותר מכולם. הוא אומר רק שלשה, אבל זה הבסיס של הרמב"ם – הדירוג של מתנה הוא עיקר ההגיון. זה צדקה, לכן שייך לחסד.

"בך חותמין" – החסד כולל את כל המידות

ריש לקיש הוא שדורש על הפסוק בתחלת פרשת לך לך, "והיה ברכה" – "בך חותמין ולא בהם"[פז]. כל מה שהקב"ה מבטיח לאברהם אבינו בתחלת דרכו, "לך לך", רומז לנוסח ברכת אבות.

יוצא מכאן שאברהם אבינו כולל את כולם, כי הכל ברכות לאברהם אבינו – אלקי אברהם, אלקי יצחק ואלקי יעקב, ו"בך חותמין ולא בהם". לכתחילה כולם כלולים בך ויוצאים ממך, ובסוף רק אתה נשאר. הכל אומר "חסד לאברהם". אמנם הלימוד הוא בהקשר של תפלה, אבל הפסוק הוא ברכה וחסד. כנראה שיש כאן עוצמה של אברהם אבינו, כל האלקות כלולה בו. הוא בעל תשובה ביחס לשאר האבות, לכן גם הרמב"ם אוהב את אברהם אבינו. כנראה לרמב"ם יש קשר לריש לקיש (כנ"ל לגבי הפסיקה שלו בהלכות קידוש השם כריש לקיש).

עוד מאמר של חסד: "אמר ריש לקיש כל העוסק בתורה בלילה חוט של חסד משוך עליו ביום"[פח]. הוא המקור של המושג "חוט של חסד".

גבורה: סטרו ויצא; בדיקה על הגשר; לא תגורו

בגבורה יש את המאמר של "'ויצא מעם פרעה בחרי אף' – סטרו ויצא" (כפי שדובר קודם).

לכאן גם שייכת המימרא שבודקים אדם כאשר עובר על גשר (כפי שכבר הבאנו). בדיקה היא בהיכל הזכות, היכל הגבורה. כל החיים הם גשר, ולא תמיד אפשר לעבור על גשר של ברזל – הכל גבורה[פט].

עוד משהו של גבורה, בתחלת סנהדרין[צ], שהוא מאד ריש לקיש – שאם הדיין שמע כבר את הטענות של בעלי הדין הוא לא יכול להפטר מהדין, "לא תגורו מפני איש". מי הכי יכול לומר "לא תגורו מפני איש"? ריש לקיש. אם לא שמעת את הטענות אתה יכול לצאת, אבל ברגע ששמעת את הטענות אתה לא יכול לצאת מפחד בעלי הדין. זו גבורה אמתית של דין.

תפארת: קשוט עצמך תחלה; יישר כחך ששברת; חושד בכשרים לוקה בגופו; דין פרוטה כדין מאה

המאמר "התקוששו וקושו – קשוט עצמך תחלה ואחר כך קשוט אחרים"[צא] (קישוט-תפארת) הוא מאמר של ריש לקיש, שמבואר באריכות בשכינה ביניהם[צב] ועוד. גם הבעל שם טוב אומר על "הוכח תוכיח" – הוכח את עצמך ואז תוכיח אחרים[צג].

הקישוט הוא בתפארת, אפשר גם לומר שזה רחמים, וזה גם אמת, "קשט אמרי אמת". הפשט הוא – תהיה אתה בסדר ואחר כך תוכל לדאוג שמישהו אחר יהיה בסדר.

"קשוט עצמך" בלי מודעות עצמית ואז "קשוט אחרים"

היות ששמים כאן בספירת התפארת נאמר שה"קשוט עצמך" שייך לשליש העליון של התפארת, שאצל האריז"ל נקרא "עץ החיים", שאין בו מודעות עצמית. כלומר, עיקר ה"קשוט עצמך" היינו להגיע למודעות אלקית וטבעית, לבטל את המודעות העצמית שהיא עץ הדעת טוב ורע. אחר כך קשוט אחרים זה שני השלישים התחתונים של התפארת. זו חלוקה מאד חשובה של התפארת בקבלה. השליש העליון, חסדים מכוסים, שייכים לי בעצם, ושני השלישים התחתונים, חסדים מגולים, שייכים ליחס שלי כלפי הזולת. בשני השלישים התחתונים יש מי שעושה, מינימום של מודעות עצמית, אבל בשליש העליון לא צריך מודעות עצמית כלל.

שבירת הלוחות מתוך רחמים

עוד בתפארת: "'אשר שברת' – יישר כחך ששברת"[צד], זה הרש"י האחרון בחומש והוא מאמר של ריש לקיש. לכאורה לשבור משהו שייך לגבורה, אבל איך מוסבר בחסידות? איך הרבי אומר? (כשהרבי אומר את זה הוא בוכה, פעם זכיתי לראות במו עיני) – מסירות נפש להציל את עם ישראל, בשביל להציל את עם ישראל משה שובר את כל התורה שלו. הפעולה היא גבורה, אבל המניע של הפעולה הוא רחמים על עם ישראל.

מאד מענין שרש"י על החומש, שהוא קדש קדשים, מתחיל מ"אמר רבי יצחק" (מזכיר אותו בשמו), אבל גומר במאמר של ריש לקיש בלי להזכיר את שמו. "הכל הולך אחר החיתום" – החיתום של כל התורה אצל רש"י הוא מאמר של ריש לקיש.

יהודי אינו חושד בחברו

"החושד בכשרים לוקה בגופו"[צה] – גם מאמר של ריש לקיש. נשים גם אותו בתפארת, גם כי היא "תפארת גופא", וגם חשד בכשרים הוא פגם בתפארת, שאתה לא חושב מספיק יהודי. כשר וישר שייך לתפארת (כשר-פסול הם תפארת-יסוד). החושד בכשרים פוגם בתפארת, והיות שפוגם ב"תפארת ישראל" לוקה ב"תפארת גופא" שלו.

דבר קטן חשוב כמו דבר גדול

"שיהיה חביב עליך דין פרוטה כדין מאה" הוא גם מאמר של ריש לקיש[צו], שמזכיר את "אין מעבירין על המצוות" – שהקל יהיה חביב כחמור, "אורח חיים פן תפלס". "אין מעבירין" שייך לדעת, אבל איך זה מתבטא בתפארת (שהיא גם משפט)? שיהיה חביב עליך דין פרוטה כדין מאה. בשבעת הדברים שצריכים ללמוד מהגנב אצל רבי זושא (שהוא בהשפעת ריש לקיש, שודאי קשור לאותו גנב שממנו רבי זושא לומד את הדברים) שמנו בתפארת את הלימוד שדבר קטן חשוב כדבר גדול. כאן זה דין פרוטה כדין מאה.

נצח: לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע; ת"ח נוחים בהלכה; מגלת אסתר והלכות אינן בטלות

בשביל לנצח צריך לרגוז

דברנו קצת באריכות אצל עקיבא על המאמר של ריש לקיש "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע". אפשר לחשוב ששייך לגבורה, רוגז של שבט דן, אבל עדיף לשים בנצח, כי זו לשון חז"ל – "נצחו מוטב, לא נצחו" וכו'. חז"ל רואים את ההרגזה כדרך לנצחון, לכן נשים בספירת הנצח. בשביל לנצח צריך רוגז[צז].

נוחין זה לזה בהלכה וחשיבות החברותא

עוד משהו שלכאורה הוא היפך הרוגז, אבל גם שייך לנצח: "שני תלמידי חכמים הנוחין זה לזה בהלכה הקב"ה מקשיב להם"[צח]. הוא לומד זאת מהפסוק "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע".

דבר זה קשור למה שדברנו לפני לא הרבה זמן על תלמידי חכמים של ארץ ישראל שנקראים "מקל נעם", לעומת תלמידי חכמים של בבל שנקראים "מקל חובלים"[צט]. ריש לקיש הוא מתלמידי חכמים של ארץ ישראל. מקל חובלים זה הבבלי, שמתפשט מבינה עד הוד, ומקל נעם ירושלמי שמתפשט מחכמה לנצח, "נעימות בימינך נצח".

כאן גם רואים שריש לקיש מאד מייקר את התכונה של לימוד בחברותא [אבל בסוף נגמרה אצלו החברותא...]. איפה יש סיפור כזה במסורת החסידות? אדמו"ר האמצעי ורבי אהרן מסטראשלע, שאדמו"ר הזקן שידך אותם ללמוד חברותא בצעירותם, וכאשר למדו הסתכל עליהם ואמר – חצי בתקוה ותפלה – "דורשי יחודך כבבת שמרם" (לא התקיים[ק]). בכל אופן, שם הישיבה "דורשי יחודך" בא ממה שאדה"ז אמר על החברותא של בנו ורבי אהרן. מאיפה הענין של "דורשי יחודך"? מריש לקיש.

מגילת אסתר והלכות ישארו לעתיד לבא

עוד דבר: רבי יוחנן אומר שלעתיד לבוא הכל מתבטל חוץ מחמשה חומשי תורה, אבל כל הנבאים וכתובים מתבטלים. עונה לו ריש לקיש שמגלת אסתר תשאר וההלכות ישארו, כמו חמשה חומשי תורה[קא]. אנחנו מכירים רק את ריש לקיש, לא שומעים שיש מי שאומר אחרת.

מה היחוד של מגלת אסתר (עוד מעט פורים)? כפירוש הבעל שם טוב שכל הקורא את המגלה למפרע – כאילו זה מעשה של פעם – לא יצא ידי חובתו. לא רק שהנס לא נחלש, אלא שבכל דור מתחזק – האחרונים עדיפי מהראשונים (וריש לקיש הוא גלגול של מרדכי).

ריש לקיש אמר מגלת אסתר והלכות, ובחסידות מסבירים שמגלת אסתר היא אסתר, ומרדכי הוא ההלכות ("הליכות עולם" של אתפשטותא דמשה בכל דרא). שניהם, גם אסתר וגם מרדכי, חיים וקיימים לעולם.

צריך לחשוב האם אסתר היא גלגול של נעמה, "ואחות תובל קין נעמה". אם ריש לקיש בשרש הוא תובל קין, והוא מרדכי, אז יתכן שאסתר המלכה היא נעמה אחותה.

הוד: חזרת הכתרים לע"ל; מלאים מצוות כרמון; הקדמת רפואה למכה; התחדשות היצר; יצה"ר-שטן-מלאך המות; רוח שטות; מצורע – מוציא רע

לכל יהודי יהיה כתר

מה קרה ל"עדיים", הכתרים שהיו ליהודים ובחטא העגל ירדו מלאכי השרת וסילקו אותם? יש כמה שלבים בגמרא[קב] (פעם היה לנו שיעור על זה), אחד לפני הסוף הוא דעת רבי יוחנן שמשה רבינו ירש את כל הכתרים, אבל האחרון הוא ריש לקיש שאומר שעתיד להחזירם, "רבי יוחנן יקירי, הכתרים לא נשארים אצל משה רבינו – ה' יחזיר אותם לעם ישראל". כל אחד הוא משה רבינו, כל אחד הוא משיח. ה' עתיד להחזיר לכולם את הכתרים.

היה אפשר לשים זאת בכתר, כי אלה כתרים, אבל נשים בהוד – "הוד מלכות". גם ה"עתיד להחזיר" – ריש לקיש הולך על העתיד, וכן חטא העגל הוא "הודי נהפך עלי למשחית" (לכן שמנו בהוד), שהכתרים סולקו. אבל ריש לקיש אומר שאין יאוש, אל דאגה, הקב"ה יחזיר את כל הכתרים חזרה – ההוד יחזור.

אין יהודי ריק ממצוות

עוד מאמר שמצוטט המון בחסידות – "'כפלח הרמון רקתך' – אפילו ריקנין שבך מלאים מצות כרמון"[קג]. מי יותר מתאים שיאמר מאמר כזה מריש לקיש? כל יהודי מלא מצוות כרמון, כל תריג גרעיני הרמון, ורק צריך לגלות זאת. הרמון בפירות של ארץ ישראל הוא בספירת ההוד. כאן ריש לקיש מלמד-מודה שכל יהודי מלא מצוות כרמון. יש אחד שנדמה כריק ממצוות, אבל גם הוא מלא מצוות.

באותיות של קבלה – שהן גם תואמות אותיות של פיזיקה היום – הוא אומר ש"לית אתר פנוי מיניה", אצל יהודי אין 'ריק'. יש מאמר חז"ל "אם רק הוא מכם הוא"[קד], שאומר שיכול להיות ריק באשמתך (היינו שדברי תורה יידמו כריקים), אבל הוא אומר שאין מציאות של ריק ("כי לא דבר רק הוא"). גם יהודי שנראה שרוקן את עצמו – גם הוא מלא מצוות כרמון, לית אתר פנוי מיניה. גם בפיזיקה אפשר להסביר, שאין חלל אמיתי. זה מהדברים הכי מחוזקים, אם כי זו מהדורה חדשה של אמונות פיזיקאליות עתיקות יומין. כל פעם זה פושט צורה ולובש צורה, והיום לבש צורה של 'חומר חשוך' – הכל מלא, באנרגיה ובחומר. יהודי הוא ודאי מלא. זה לא 'חומר חשוך' לגמרי, הוא גם מגלה שכל יהודי מלא מצוות כרמון.

מקדים רפואה למכה – הסוף יהיה טוב

מי אמר שה' תמיד מקדים רפואה למכה? שאם יש משהו לא טוב שעתיד לבוא, קודם ה' בורא לו רפואה – זהו מאמר של ריש לקיש[קה]. "בורא רפואות" נמצא בהוד. הוד יכול להיות גם מכה, אבל שה' מקדים רפואה למכה, וממילא הסוף יהיה טוב – זה ראש מובהק של ריש לקיש.

הודאה במציאות היצר – עבודת הבינוני

עוד דבר שהוא יסוד היסודות של ספר התניא, "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום... ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אין יכול לו" – זהו מאמר של ריש לקיש[קו]. הוא הכי 'מבין' ביצר הרע, ויודע שרק הקב"ה יכול לעזור. הוד הוא הכנעה – זו הכרה במציאות הרע, שכל יניקת הקליפות היא מספירת ההוד, והכרה שאין מנוס מהרע חוץ מהתקשרות למי שיכול באמת לעזור, יש רק כתובת אחת, הקב"ה.

נאמר הכי חזק: רבי יוחנן הוא צדיק. קודם אמרנו שריש לקיש הוא בעל תשובה. איפה יש בחלק א' של תניא בעל תשובה? אחרי החלק הראשון יש את אגרת התשובה, שנקראה "תניא קטן", לכן הרבי המליץ להתחיל ללמוד תניא מאגה"ת, כי היא תמצית כל התניא. אך איפה יש תשובה בחלק הראשון? שאיפת הבעל תשובה היא להיות בינוני, וזה כל התניא. מי הבעל תשובה? ריש לקיש, וממילא הוא גם הבינוני של התניא. אמרנו בשיעורים הקודמים שרבה אמר "כגון אנא בינוני". זה הקשר בין שתי הדמויות הללו, רבה בבבל וריש לקיש בארץ ישראל. כל המציאות של ריש לקיש, כל החיים שלו וכל האמרות שלו, זה חסיד חב"ד בינוני תקיף, עם עזות.

כתוב שיש שלשה תנאים לחסיד[קז], והראשון להיות "עז פנים" – הכי מתאים לריש לקיש, שאמר "ישראל עזין שבאומות" (כמו שהבאנו לעיל, בחכמה). כולם בקיאים כמובן ב'רמ"ח אותיות' (צריך להיות בקי בכך עוד לפני 'שמעון הכופר'), ושם כתוב שהתנאי הראשון של חסיד הוא עזות. מי זה בינוני עז? בינוני בעל תשובה. כנראה שרבה שאמר "כגון אנא בינוני" הוא יותר בינוני ופחות בעל תשובה, וריש לקיש הוא יותר בעל תשובה, בעל תשובה למהדרין. לכן הוא זה שאומר, ביחס לעבודת הבינוני של התניא, שאלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו.

לפני כמה ימים[קח] למדנו על ההבדל בין טוב לטוביה – דעת רבי מאיר ורבי יאשיה בשמו המקורי של משה – האם הטוב הוא עצמי, או שכל הזמן צריך להיות מודע לעזר האלקי. יש צדיק שהוא טוב, לא צריכים להוסיף לו י-ה, ויש אחד שצריך כל הזמן להיות מודע לעזר ה' – זה דווקא הבינוני, המאמר של ריש לקיש ש"אלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו"[קט].

היצר מתחדש כל יום – לאו דווקא תאוות, יש גם ישות וגם עצלות, כל המרעין בישין של פרק א' בתניא. מי שקשה לו לקום בבקר לסדר. כשקמים זה "חדשים לבקרים רבה אמונתך" – הכל חדש. גם היצר הרע מתחדש, ומה ההתחדשות שלו? תישן. כך הוא מתחדש. החידוש שיש לו כח חדש שלא תקום, שהקדושה לא תתחדש. זה עימות, מלחמה מי מתחדש. ריש לקיש הכי מודע לכך שהיצר מתחדש כל יום, ולכן אומר שאלמלא ה' עוזרו אין יכול לו – לא יכול לקום. כך עובד גם היצר הרע של עצבות, מרה שחורה, יסוד העצבות. אם זה תאוות – יסוד המים. אם זה אש – כעס או גאוה. אם זה רוח – להתלוצץ עם מישהו על מישהו. דווקא אבוא לישיבה, כי יש לי איזה סיפור יפה לספר לכולם על מישהו. היצר הרע מתחדש בכל יום וצריך לדעת שאלמלא ה' עוזרו אין יכול לו – זה ריש לקיש.

הוא שטן הוא יצר הרע, סוגים שונים ומשתנים

עוד משהו נחמד, עוד יצר הרע. את כל היצר הרע שמים כאן בהוד, "הודי נהפך עלי". המאמר של "הוא השטן הוא היצר הרע הוא מלאך המות"[קי] הוא גם של ריש לקיש. יש לו יכולת לזהות שזו אותה גברת בשינוי אדרת. יש לו חוש, גם חוש של דעת, לזהות.

כתוב שזה אחד מטכסיסי היצר – הוא מתחדש בכל יום, הוא משנה שם וכך משנה מזלו לטובה. הוא יודע שיש את הבעל שם טוב בשטח, שמאיים עליו, אז הוא משנה שם. כתוב שבכל דור היצר הרע משנה שם. פעם הוא היה יצר הרע, אחר כך נהיה נפש הבהמית, אחר כך ישות, וכך בכל דור ודור הוא מתלבש בצורה אחרת. זה המשך. אבל צריך להכיר שזה אותו אחד – הוא היצר הרע, הוא השטן והוא מלאך המות. הוא מפתה, אחר כך עולה ומשטין, ואחר כך הוא יורד ומעניש – הכל אותו אחד. זה 'חוש' של ריש לקיש [שאלה: מה זה היום היצר הרע? תשובה: עד לפני זמן מה הוא היה 562[קיא], ונראה לאן הוא יגיע...].

אמרנו שריש לקיש לא אוהב את היצר הרע. כשהוא דבר על היצר הרע הוא כינה אותו "רוח שטות". לפי התניא הרוח היא באמת הליצנות והדברים בטלים, כל מה שקשור ליסוד הרוח, אבל הפשט של אשה סוטה הוא תאוות – מים רעים ומרים. בכל אופן היצר מתבטא ברוח שטות, דיבורים שטותיים. אדמו"ר האמצעי כותב שכל היצר הרע, כל המחשבות הזרות, גם של תאוות, נולדות מדבורים בטלים. כלל גדול בחסידות.

יסורים וצרעת

ריש לקיש אמר שכל מי שעוסק בדברי תורה יסורין בדלין ממנו, כנ"ל (בספירת החכמה). יסורים שייכים להוד, "הודי נהפך עלי למשחית", ההוד נהפך לדוה ("כל היום דוה").

ריש לקיש הוא גם זה שאומר שמצורע – עיקר המחלה של התורה – זה "מוציא רע"[קיב], מי שמדבר לשון הרע. כולם יודעים את המאמר, אבל לא יודעים שזו 'השגה' של ריש לקיש, שכל היסורים והמחלות באים מלשון הרע. גם זה "הודי נהפך עלי למשחית". צרעת היא פגם בספירת ההוד.

יסוד: תורה כתנאי לבריאה; בא ליטמא וליטהר; איסור תשמיש ברעב; אשה לפי מעשיו; צדיק בדורותיו

או תורה או תהו ובהו

היסוד במעשה בראשית הוא יום ששי, בו לא כתוב כמו בכל הימים אלא "הששי" – "מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית, אם תקבלו את התורה בששי בסיון אתם מתקיימים, ואם לאו אני מחזיר אתכם לתהו ובהו"[קיג], עוד מאמר של ריש לקיש. מה הראש כאן? או תורה, ואז העולם מתקיים, או תהו ובהו.

מתן תורה ביום הששי, שייך ליסוד (המדה הששית) – תיקון הברית. כאן יש את התנאי – או קיום או חורבן, תהו ובהו. יש פה איזו בחירה. הרי היסוד עולה לדעת. בחירה היא דעת, כאן נמצאים ב"יום הששי" – או שתקבל תורה, או שיהיה תהו ובהו. מי שיכול לומר זאת זה? רק אחד שהיה שם. כל הדברים שהוא אומר, בגלל שהוא היה שם[קיד]. מי יכול לדעת, לחוש יותר – או תורה או תהו ובהו כמו ריש לקיש? לכן הוא אומר זאת.

הבחירה בשמירת הברית

יש את המאמר "בא ליטמא פותחין לו בא ליטהר מסייעין אותו"[קטו]. מהדברים הכי חשובים ועמוקים בתורה, שגם קשור לבחירה חפשית וגם לאלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו. נשים ביסוד מאותה סיבה שאמרנו קודם, שעיקר הבחירה כאן היא שמירת הברית – עיקר הטומאה לעומת טהרה. מי שבא להטמא פותחין לו ומי שבא ליטהר מסייעין לו. אמרנו קודם שהוא מפרש "טוב מראה עינים מהלך נפש" באשה, שגם שייך ליסוד – פגם הברית לעומת תיקון הברית.

ריש לקיש הוא אומר שאסור לאדם לשמש מטתו בשני רעבון[קטז] – דבר שלומדים מיוסף הצדיק – זה גם תוקף של יסוד.

הזיווג תלוי בבחירה שלך

עוד משהו חשוב שריש לקיש אומר לגבי זיווג – לכל מי שבעזרת ה' בעתו ובזמנו ימצא את הזווג האמיתי שלו – "אין מזווגין לו לאדם אשה אלא לפי מעשיו"[קיז]. יש מי שאומר שזווג ראשון הוא מזל והשני לפי מעשיו, וכאן משמע שאצל ריש לקיש אין שום זיווג שלא לפי מעשיו, כי לומד מהפסוק "לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים". אתה שומע? הזיווג שלך הוא לפי מעשיך שלך, אם אתה חסיד של ריש לקיש.

בכלל, אנחנו אוהבים אנשים מציאותיים ומעשיים. מזל יכול להיות דבר טוב, אם זה "אין מזל לישראל", אבל אם לא – אם זה גורלות – הרמב"ם ודאי לא אוהב זאת. יש כאן גם יותר בחירה.

אמרנו שריש לקיש הוא חסיד של בחירה, "מעשיך" זו הבחירה שלך, ולפי הבחירה שלך תזכה לשידוך שלך. בחירת לבך היא בדיוק לפי הבחירה החפשית שלך בכל הענינים – איך אתה בוחר להיות בן אדם, יהודי, שומר תורה ומצוות.

אמרנו שהוא דורש שאם נח היה בדור של אברהם היה עוד יותר צדיק (לעיל בספירת הבינה) – גם זה שייך לספירת ה"צדיק יסוד עולם".

מלכות: סיהרא לגירסא; בשכמל"ו; כפרה על מיעוט הירח; בטולה זהו יסודה; מבול בארץ ישראל

ללמוד לאור הירח

ריש לקיש אומר שלא איברי סיהרא אלא לגירסא[קיח] (לא "לילה" אלא "סיהרא"). ה' ברא את הירח בשביל גירסא, בשביל ללמוד תורה שבעל פה.

מי למד תורה לאור הירח, כשהשווער שלו לא נתן לו נרות ושמן ולא היה לו שום דבר? רוצים לקשר את ריש לקיש לחסידות ובפרט לאדמו"ר הזקן, כי מופיע הרבה בתניא. אדמו"ר הזקן אחרי שהתחתן – השווער שלו שהיה גביר גדול לקח אותו כעילוי, אבל הוא התחיל ללמוד בצורה מוזרה, עד כדי כך שהוא נדה אותו, ולא נתן לזוג כלום, ובגלל כל הנ"ל הוא היה צריך בלילה הקר הרוסי ללמוד תורה לאור הירח. מאיפה קבל זאת? מריש לקיש.

הארתהמלכות מאירה בבי"ע על ידי אמירת בשכמל"ו

לא מזמן למדנו מאמר של הרבי[קיט] על כל הסיפור של פרשת ויחי, שפותחת בפרשה סתומה – שיעקב אבינו רצה לגלות את הקץ ונסתם ממנו חזון הקץ, ואז הוא שאל שמא יש פסול בין הבנים והם באו ואמרו "שמע ישראל", כשם שאין בלבך וכו', ואז הוא אמר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". לכן אנחנו אומרים זאת בקריאת שמע אחרי הפסוק "שמע ישראל".

מי אמר זאת? ריש לקיש[קכ]. למה אנחנו מפסיקים בין "שמע ישראל" ל"ואהבת" בפסוק שלא כתוב בתורה?זהו חידוש של ריש לקיש, חידוש בהסבר למה אומרים כך. הפסוק "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" הוא, פשוטו כמשמעו, המשכת מלכות דאצילות לעולמות התחתונים – לכן נקרא יחודא-תתאה, ירידת המלכות להאיר לעולמות התחתונים בי"ע, לכן שייך למלכות, "כבוד מלכותו".

ה' מביא קרבן על מיעוט הירח

ריש לקיש אמר דבר מדהים, שצריך עוז לומר אותו – הסבר למה כתוב "חטאת להוי'" בשעיר ראש חדש: "אמר הקב"ה שעיר זה יהא כפרה על שמעטתי את הירח"[קכא]. ריש לקיש אומר שהירח הוא בשביל ללמוד, נברא לגירסא, מצד שני ריש לקיש אומר שהקב"ה מבקש כפרה על מיעוט הירח (אפשר לומר שצריך כפרה כי יש בכך בטול תורה בראש חודש, כמו שיתבאר).

המהר"ל מאריך בכך הרבה מאד[קכב], כי זה מתמיה לגמרי, שה' עשה איזה חטא כביכול, מי שמע כזה דבר? רק ריש לקיש יכול לומר. בחסידות חב"ד כל החלק הראשון של מאמר שני המאורות של ר' אייזיק מהומיל, גדול משכילי החסידות, מיוסד על הסבר מאמר זה של חז"ל.

ירח וחטאת וכו' שייכים למלכות. ריש לקיש רוצה שכמו שאני בעל תשובה גם ה' יהיה – כמו שמשה רבינו הוא ריש לקיש גם הקב"ה הוא ריש לקיש.

בטולה זהו יסודה – ירידה לצורך עליה

עוד מאמר של ריש לקיש: מהווארטים הכי חשובים בכתר שם טוב[קכג], ש"פעמים שבטולה של תורה זה הוא יסודה"[קכד].

אמרנו שעיקר החידוש של החסידות לעומת הקבלה וכל מה שקדם, שהחסידות מתמודדת עם מצבי נפש של קטנות מוחין, ומלמדת זכות על קטנות מוחין, שקטנות מוחין היא לצורך. כמו שאדם צריך לישון בלילה בשביל לקום רענן, "חדשים לבקרים", ככה לפעמים צריך להתבטל מהתורה – מי שמע כזה דבר?! הרי המתנגדים התנגדו לחסידות, לרבי מנחם מענדל מויטבסק, כי אמר שתוך כדי הלימוד לפעמים צריך לקחת שניה לחשוב על ה'. שצריך לחשוב שניה על ה' כשאתה לומד גמרא – זה מה שעורר את ההתנגדות העיקרית על רמ"מ מויטבסק. מה, התורה לא מספיקה? התורה היא "רחמנא"! בטול תורה.

ריש לקיש אומר הרבה יותר מזה, שצריך לפעמים לקחת חופש. רבי יוחנן קיים את זה אפילו לפני ריש לקיש – הוא זכה לריש לקיש בזכות שקיים זאת, שהלך להתרחץ בירדן. היתה לו השראה שפעמים בטולה של תורה זהו יסודה. ריש לקיש ראה שגם רבי יוחנן מתבטל וכך נדבק בו.

זה ווארט חשוב בחסידות, בנעם אלימלך והרבה ספרים, שבשביל לקרב רחוקים הרבה פעמים הצדיק חייב ליפול מהמדרגה שלו, שאז מתקרב למדרגתו של מי שצריך לקרב וכך יכול לקרב. זה אחד הסודות של קטנות המוחין של הצדיק, בשביל מה זה טוב – חידוש מופלא של החסידות. הנה מוצאים שהכל מתחיל מכך שרבי יוחנן הולך להתרחץ, לשחות בירדן. אולי יש עדיין רבנים גדולים שהולכים לשחות בירדן – הייתי שמח להכיר אותם. הוא הולך להתרחץ, ובזכות זה הוא רואה את ריש לקיש קופץ בכל הכח וכו'.

"פעמים בטולה של תורה זהו יסודה" – שבזכות הקטנות אתה חוזר ביתר עז. אם זה לפי התוספות, שריש לקיש היה תלמיד חכם וירד מן הדרך ואז חזר להיות ריש לקיש – אז כל התקופה שהיה לסטים מזוין, רצח אנשים (כך כתוב), הכל היה לקיים "פעמים בטולה של תורה זהו יסודה" בלא-מודע.

לגבי מה שאמרנו קודם זה פלאי פלאים, שה' צריך להביא כפרה על מיעוט הירח – בראש חודש אין ירח, ואי אפשר ללמוד לאור הירח, זמן של בטול תורה. לכן ריש לקיש צריך לחזור ולומר – לא נורא, פעמים שבטולה של תורה של זהו יסודה. היו חכמים שפעם בחדש היו מתפללים, או חוזרים על הגירסא – הכל 'בטול תורה'. פעם בחדש זה לא נורא, ככה הוא מביא כפרה על הקב"ה שמיעט את הירח – הוא השעיר, החטאת לה', בכך שאומר שפעמים שבטולה של תורה זהו יסודה.

בזכות המבול בארץ ישראל יהיה מבול של קדושה

ממש אחרון: רבי יוחנן אומר שהמבול לא היה בארץ ישראל, וריש לקיש אומר שודאי המבול היה גם בארץ ישראל[קכה] (מחלוקת לגבי ארץ ישראל, מלכות כמובן). יש הרבה מחלוקות בש"ס, אבל הסיום הוא שהמבול היה בארץ ישראל, גם לטוב וגם למוטב. כלומר, גם המבול הלא-טוב היה בארץ ישראל, גם שטיפת המח החילונית הגיעה לארץ ישראל. לא לחשוב שאין שטיפת מח בארץ ישראל, כאן אולי עיקר שטיפת המח (אמנם רבי יוחנן חושב שלא היה מבול בארץ ישראל – קצת נאיבי לחשוב כך...). היה מבול, אבל בזכות זה יהיה כאן גם המבול החיובי שלעתיד לבוא – ריש לקיש קשור לעתיד לבוא – מבול של משיח. בזכות המבול של 562[קכו] נזכה למבול החיובי של "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים".

לחיים לחיים. כעת אפשר עם כל הכוונות של ריש לקיש לחשוב איך ריש לקיש היה מתפלל תפלת ערבית.