כה:-כו. - משפט, עד, קטגור

ב. ר"ה כה, ב: משפט וחק – תחלת וגמר דין

נעבור לגמרא: התחילו ללמוד פרק שלישי של מסכת ראש השנה, "ראוהו בית דין". המשנה הראשונה מדברת בענין קידוש החדש ורק מהמשנה השניה מתחילות הלכות שופר. בסוגיא הראשונה של קידוש החדש יש כמה דברים מענינים.

משפט וחק – תחלת דין וגמר דין

מאין שאי אפשר לקדש את החדש בלילה? אם מקבלים את תחלת העדות ביום – צריך לקבל את העדות ביום – למה אי אפשר שבית דין יאמרו "מקודש" בלילה? כך זה בדיני ממונות, שאם קבלו את העדות ביום אפשר לפסוק, לגמור את הדין, בלילה, אז למה לא ככה בקידוש החדש?

הגמרא אומרת שלומדים מפסוק מהחשובים ביותר של ראש השנה, "כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב", והווארט – ש"חק" הוא גמר דין ו"משפט" תחלת דין. היות שיש היקש בפסוק בין החק למשפט, כמו שהמשפט צריך להיות ביום ולא בלילה, מזה לומדים שגם החוק – גמר דין – צריך להיות ביום ולא בלילה. זה לימוד מובהק של חז"ל, שיש בו משהו עמוק מאד ויפה מאד – ההבדל בין חק למשפט.

תחלת וגמר דין – תפארת ונצח

איך מסבירים בחסידות את ההבדל בין חק למשפט? בחסידות חק ומשפט הם שני קצוות. למה חק הוא גמר דין ומשפט הוא תחלת דין? משפט הוא על פי טעם ודעת וחק הוא למעלה מטעם ודעת.

מי יכול להסביר למה משפט הוא דווקא תחלת דין וחק הוא גמר דין? אחר כך צריך להבין למה גמר דין, שהוא החק, שייך "לישראל", ואילו תחלת דין, שהיא המשפט, שייכת ל"אלהי יעקב". איפה בספירות הן משפט וחק? משפט בתפארת, "משפט רחמי". הייתי חושב שמשפט הוא דין, אבל הזהר מחדש לי שמשפט הוא רחמי. חק, שהוא למעלה מטעם ודעת שרשו בכתר, אבל איפה הוא נמצא בספירות הלב? חק הוא הנצח בפרצוף אלב"ם. כתוב במגלה עמוקות שה' ברא את העולם באלף-בית של אלב"ם – "כלם בחכמה עשית", "כלם באלבם עשית".

יא פרצופי אלב"ם הם: אל – כתר, בם – חכמה, גן – בינה, דס – דעת, הע – חסד, זצ – תפארת, חק – נצח, טר – הוד (כשלומדים טור אפשר לכוון לזה), יש – יסוד (חבור ליש האמתי כפי שמתגלה ב"צדיק יסוד עולם"), כת – מלכות (ארבע כתות של יראה שעוסקים בהן בהקדמת דרך חיים לאדמו"ר האמצעי... יש גם כת החסידים, כל כת היא במלכות).

לעניננו, חק הוא נצח. אם חז"ל מפרשים שמשפט הוא תחלת דין וחק הוא גמר דין זה יוצא יפה מאד – תחלת דין צריך להיות בתפארת וסוף דין בנצח.

רחמים בלב הדיין

לכאורה הקבלת תחלת הדין לתפארת סותרת מה שכתוב בפרקי אבות – "כשיהיו בעלי הדין עומדים לפניך יהיו בעיניך כרשעים", ורק אחרי גמר דין "יהיו בעיניך כזכאים", כשקבלו עליהם את הדין. [לכן אתה מרחם עליהם, שהם כאלה רשעים]. ככה כתוב גם בחב"ד וגם ברבי נחמן, שעיקר הרחמנות על מי שאין בו דעת, שאסור לרחם עליו... בכל אופן, תחלת דין היא משפט, רחמי. אכן, הדיין צריך להשוות בין בעלי הדין, לא להעדיף אחד על השני בכלל, אבל בלב אתה לא יכול להיות דיין אמת, וגם לא לקרב יהודי, בלי מדת הרחמים.

מתפארת לנצח – ממורגש למוטבע

מהי מדת הנצח? חק הוא גמר דין, מדת הנצח. קודם כל, מה ההבדל במעבר מתפארת לנצח? ממורגש למוטבע, עברתי קומה לגמרי בנפש. תחלת דין היא עם רגש, אבל גמר דין הוא בלי רגש – זה מעשה. איך אומרים את ההבדל? באותו "פתח אליהו" שכתוב "משפט רחמי" מה כתוב בהמשך? שנצח והוד הן "מאזני צדק".

קודם כל, מאזנים שייכות לחדש תשרי. יש במאזנים כף זכות וכף חובה – הנצח הוא כף זכות וההוד כף חובה. איך אומרים זאת? נצח היינו "פלוני אתה זכאי" והוד "פלוני אתה חייב". גם כשמקדשים את החדש – "מקודש מקודש" – זה נצח, "נצח ישראל", שמונים ללבנה ודומים ללבנה ועתידים להתחדש כמותה.

בכל אופן, זה ווארט מאד יפה שמופיע בגמרא כאן, שחק הוא גמר דין. יוצא שדווקא בגמר דין על האדם לעלות למעלה מטעם ודעת. אני רחמתי עליך, אבל כעת התורה אומרת כך וכך – זה פסק הדין. דווקא בגמר דין צריך להגיע לדרגה של חק. כמו בתפלה לגבי קן צפור, למשל.

גמר דין הוא תכל'ס, שיש מצוה בתורה, מעשה מוטבע בנפש – שמה זה חקים. רחמנא אמר וכך עושים. כשאתה פוסק את הדין – כך הקב"ה אומר, בלי התערבות הרגש שלי. אבל תחלת דין, להתחיל את הדין, כן חייב להיות עם "משפט רחמי", עם שכל. הדעת היא נשמת התפארת, ושמה 'הרגש' הרחמנות על הזולת. לפי זה, גם מה שמתדיינים בדין, עד גמר הדין ממש, הכל מצד השכל (הדעת) של "משפט רחמי".

קידוש החדש – בין דיני ממונות לדיני נפשות

[בדיני נפשות מי שלימד זכות לא יכול לחזור בו במשך כל המשפט, אבל בסוף, בגמר דין, יכול לחזור בו].

יוצא מכאן עוד משהו, כמו שתיכף נסביר, שקידוש החדש הוא ממוצע בין דיני ממונות לדיני נפשות. עדות החדש היא חידוש, ממוצע מחבר שיותר גבוה משני הדברים שהוא מחבר. מעדות החדש מגיעים לשופר – "שפרו מעשיכם".

"חק לישראל" – שררה ונצחון

מה הפירוש בחסידות ל"משפט לאלהי יעקב" (פסוק שאומרים בקידוש היום של ר"ה)? בראש השנה יש משפט כמה אלקות תתגלה ליעקב במשך השנה. זה לבינוני, יעקב. מה זה ישראל? לכאורה מדרגה יותר גבוהה מיעקב. ישראל הוא שני דברים. על פי סוד, ישראל הוא לי-ראש, מוחין עליונים. על פי פשט ישראל הוא על שם "כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל". הפשט של ישראל שייך לתחלת דין או לגמר דין? זה מחזק מאד את מה שכתוב כאן בגמרא. זה חידוש, מאיפה לקחו שחק הוא גמר דין? צריך לבדוק אם מישהו אומר. אבל ברור שישראל, לשון שררה, "כי שרית... ותוכל" מתאים לגמר דין, לא לתחלת דין.

יעקב, שעדיין באמצע המאבק, כל המאבק שלו הוא משפט. שם צריך לרחם, יש קטגור וסנגור וצריך לרחם עליו ולתת לו כח – "אלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו". בסוף הוא מנצח – ישראל הוא שם של נצחון, "כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל". "נצח ישראל לא ישקר וגו'". גמר דין הוא נצחון.

כעת יש מלחמה ועם ישראל צריך לנצח – צריך כח שלמעלה מטעם ודעת. לנצח בלי לחשוב על כל מיני שכלים מפוקפקים של אומות העולם, ובכלל שכל. בשעת מלחמה ח"ו להיות בתחלת דין – צריך להגיע לגמר דין, "כי שרית", "כי חק לישראל הוא" שלמעלה מטעם ודעת (גם תבת "[כי חק לישראל] הוא" אומרת "ככה ולא אחרת", "חק נתן ולא יעבור", למעלה מטעם ודעת). שייך דווקא למדת ישראל, שררה. עד כאן הווארט הראשון.