1

בע"ה

שיעור י"ב סיון

אור ל-יב סיון סח – שיעור טלפוני

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג שליט"א[1]

(בהמשך להשלמות לשיעור ל"ג בעומר, מתוך סימן רכ"ד בשו"ע או"ח).

בהמשך לברכות "שעקר וגו'" יש שם – ה"ו ואילך – "שחלק מחכמתו" ו"נתן מחכמתו".

הנקודה שנתבארה שם, שברכה זה תלוי בהתפעלות מפורש בלבוש שם – ברכה על דברים שתמהים ממנו או שמחים ממנו או מתאוננים עליו. לדרכנו, להתאונן זה הכנעה בנפש, לתמוה זה הבדלה ולשמוח זה המתקה.

שייכות לספר של ניר: יש בחכמת או"ה משהו שראוי להתפעל ממנו. בתניא פ"ח משמע שזה רק מטמא את השכל. צריך באמת ביאור, שכמה שזה מטמא את השכל האלקי של היהודי – אא"כ יודע להשתמש בזה בעבודת ה' – אך אצל גוי זה דבר כל כך חיובי שמברכים עליו. הב"ח כותב על ברכה זו – "שנתן מחכמתו לבשר ודם" (בגמ': "לבריותיו") – שזה כי "חכמה בגוים תאמין". הרמב"ם כותב גם בגוי וגם בלהבדיל יהודי "שנתן", אבל בגמרא ובכל הפוסקים ביהודי זה "שחלק... ליראיו" ואצל גוי "שנתן... לבו"ד" (או "לבריותיו"). אצל מלך זה מאד משמעותי, שמלך ישראל צריך להיות "יראיו" (בחכמה זה סוג אחר – סתם חכמה או תורה, אז זה יותר מובן).

דבר ראשון, כמה ברכות יש בלשון "שנתן"? על "שנתן ארך אפים לעוברי רצונו" אפשר להקשות בלשון – למה לא לכתוב "שמאריך אף לעוברי רצונו"? מה זה המתנה של ארך אפים "שנתן"? יש לכתחילה ארבע ברכות "שנתן", ועוד שלש שבדיעבד זה "שנתן" – אם טעה בברכת המזון. הארבע לכתחילה: "שנתן ריח טוב בפירות", "שנתן ארך אפים לעוברי רצונו", "שנתן מחכמתו לבשר ודם", "שנתן מכבודו לבשר ודם" (שלש ברכות של גוים). יש הלכה בשו"ע שצריך להשתדל לראות מלכי או"ה, שאם יזכה יבחין בין זה לבין מלך המשיח (הלבוש מסביר מה ההבחנה, כדלקמן). בכל אופן, הרמב"ם פוסק בהלכות אבלות שמותר אפילו לכהן להטמא טומאה דרבנן כדי לראות כבוד מלך, וכך גם ניחום אבלים שזה כבוד הבריות. זאת אומרת שיש משהו חשוב מאד בלראות מלך. אדה"ז בברכות הנהנין מביא את שתי הברכות של חכמי או"ה וחכמי ישראל (מקדים חכמי ישראל לחכמי או"ה, כמו בגמ'), ובמלכים מביא רק הדין של מלכי או"ה (בפשטות כי היום אין מלכי ישראל). חוץ מזה, אם שכחת "רצה והחליצנו" או "יעלה ויבוא" אומרים לפני הברכה הבאה "שנתן שבתות/ימים טובים/ראשי חדשים" – זה שלש ברכות דיעבד, ז"א שיש משהו דיעבדי ב"שנתן" (מי שאומר ברכה זאת – אומר בלא ההכנעה והשפלות והשברון לב).

בלכתחילה יש שלש "שנתן" אצל גוים ואחד אצל יהודים. מה הסדר? "שנתן מחכמתו לבו"ד" זה התפעלות מהנפש השכלית, שיש גם לגוי. "שנתן מכבודו לבו"ד" זה התפעלות מהנה"ב שלו, שהגיע להיות מלך (והקדמנו שיש בזה ענין גדול, שדוחה טומאת מת דרבנן), ואם כי נה"ב שלו מג"ק הטמאות צריך לומר שבדבר זה יש איזה ק"נ (ולכן דווקא מכך יבחין וכו' – זו אולי הדוג' הכי קלאסית שזה שהרע מבחין את הטוב וכסא לו יש בכך איזה פיתוי וסכנה שהרע הופך לטוב). "שנתן ארך אפים לעוברי רצונו" זה ג"ק הטמאות לגמרי. יש הלכה שאם המלך הגוי הולך עם הע"ז שלו – כמו שנהגו – לא הולכים לראות ולא מברכים. זה מוכיח ש"שנתן מכבודו" זה במלך גוי בלי ע"ז. "ריח טוב" זה תמיד שייך לנשמה – חוש שהנשמה נהנית ממנו ולא הגוף. במיוחד ריח טוב באתרוג, שקשור למצוה. זה יהיה כנגד הנפש האלקית.

נחזור לשאלה על "שנתן ארך אפים" ולא "שמאריך אף" – בכל "שנתן" יש איזה הבדלה והפסק בין הנותן למתנה, כפי שנראה בהסברים. גם כאן, זה שע"ז קיימת זה כאילו ה' מסתלק מזה – לא שמאריך אף בפועל, בהתפעלות, אלא נראה ש'הסתלק' מהעסק ונתן ארך אפים (אף שאצלי זה מעורר התפעלות). צריך לומר שככל שיורדים בדרגות – מריח טוב לחכמים למלכים לע"ז – יש יותר ויותר הפסק וסילוק. כלומר, בע"ז נדמה כאילו הצמצום כפשוטו, שה' מסתלק לגמרי, אחרת איך ע"ז זו יכולה להתקיים?!

אמרנו שהרמב"ם משום מה לא מחלק בין "שחלק" ל"שנתן" (גם במלכים וגם בחכמים). ה"דרישה" רוצה לומר שהיתה לו גירסא אחרת בגמרא. יש שם פירוש רבינו מנוח, שכותב יותר נכון, שלא צריך לומר שהיתה לו גירסא אחרת, רק ש"בחר בלשון מבורר יותר". אפשר לצרף עוד דבר, שלא ראיתי ששמו לב, שבגמ' בשניהם מקדימים את ישראל לאו"ה, והרמב"ם (ברכות פ"י הי"א) דווקא מקדים את הגוי ליהודי. זה ממש דוקר את העינים, ופלא שאף אחד לא שם לב לזה. עכ"פ, זה קצת מסביר למה בחר ב"שנתן" בכולם, כאילו ישראל כאן קצת ת"פ של הגוי. אפשר להסביר מצד החפצא, שכנראה שבעולם הזה ה' נותן יותר לגוי (כמו תורה א בלקו"מ). יותר קל להסביר מצד הגברא, שאם דין הברכה זה ההתפעלות אז יש משהו שיהודים יותר מתפעלים מגוים מאשר מיהודים (טוב או לא טוב, אבל ככה זה). גם הרמב"ם מודה ומתודה שכמעט היה "שפחה כי תירש גבירתה" – שיש משהו מעורר התפעלות יותר בחכמות או"ה. בכל אופן, הא בהא תליא – זה שלא כותב "שחלק" כי מקדים את הגוי.

רמז במאמר מוסגר: חלק נתן ר"ת חן, ושאר האותיות עולה י"פ חן. בהכאה פרטית חפ"נ לפ"ת קפ"נ = 17400 = 300 פעמים חן (ש – אות החן, הכי סימטרית). ש ועוד חן זה נחש, חשן (משיח). לפי זה, היחוד בין תורה למדע זה חן.

העיקר: מה ההבדל בין חלק לנתן? כאן יש הרבה פירושים, והסדר בסוד הוי' (אח"כ נסביר יותר, כדי לכתוב יפה צריך לצטט כולם במלואם וכו' – כל דבר יש כמה שאומרים, כל אחד בצורה אחרת).

י – על יהודי אומרים חלק כי הוא "חלק אלוה ממעל" (בכל מיני ואריאציות – אנו חלק מה', נחצבנו מכסא הכבוד, שה' שוכן אתנו גם בטומאתנו ועוד). "חלק הוי' עמו" – "הוי' בחכמה".

ה – התורה היא חלק גדול מחכמת האלקות ו"שנתן" זה משהו לא משמעותי כל כך (או ממד אחר) של החכמה שלו (וכך ביחס לכבוד, שלמלך ישראל יש חלק גדול וחשוב מכבוד ה' וכו'). כשנראה מי אומר זאת נבין יותר למה שייך לבינה.

ו – ב"י מביא אבודרהם ש"חלק" זה כמו צינור שיוצא מנהר גדול, והתכונה המיוחדת לצינור זה שיכול להתרחב או להתקצר כל הזמן. החלק שהת"ח מקבל בתורה זה כל הזמן נמדד לפי הזכות שלו – ביום שזוכה יותר מקבל יותר שפע ואם לא כל כך זוכה הוא מקצר. כל הזמן זה נמדד לפי הזכויות שלו. משא"כ זה נתן זה מתנה, תלוש ונבדל, ולא תלוי בזכות. ו זה הצינור, וזה המדות בהן תלויה הזכות.

ה – הלבוש אומר ש"חלק" זה דווקא חלק קטן, ומפרש שהתורה כך שלעולם לא מספיקים ללמוד יותר מחלק קטן ממנה (זה איזה אסמכתא ל"תורת ה' תמימה" של הבעל שם טוב). אומר משהו שהוא שפיץ של קנטור היום במתמטיקה – שגם מי שיחיה אין סוף, האין סוף של התורה יותר גדול. משא"כ חכמות או"ה זה משהו נמדד, ואם הוא נותן – נותן את הכל. זה פירוש יפה, ומענין שאף אחד מאלו שבאו אחריו לא מביא אותו. גם לגבי הכבוד מסביר שכבוד ה' זה משהו אין סופי, ולמשיח כל פעם יש יותר ויותר כבוד. מסביר "שאם יזכה יבחין" זה בין כבוד אין סופי במינון קטן (שמרגישים את האין סופיות) לבין כבוד סופי אנושי.

הסדר הוא ישראל-תורה-ישראל-תורה. הזכרים זה ישראל, ב-י שהם חלק מה' וב-ו שתלוי בזכויות של החכם. שתי ה-ה זה כמו "שם הגדולה לאה ושם הקטנה רחל" – חלק גדול או חלק קטן. ככל שרחל גדלה – כמו אצל המלכים, שרואים את הגדילה האין סופית (מי שיזכה לראות בכבוד מלך המשיח) – רואים את רחל הגדולה. רחל שואפת כל הזמן להתחבר ללאה ונעשית בעצמה גדולה.

נחזור לפירוש הראשון: זה הפירוש הראשון של הבית יוסף, וגם המגן אברהם כותב בקיצור, וגם הט"ז באריכות ההסבר. הט"ז מסביר שהגילוי של היחוס שלנו לה' הוא על ידי התורה. ווארט חסידי מובהק שמעלת ישראל רק מתגלה באמצעות התורה – אנו חלק בגלל שהתורה מגלה את היחוס שלנו לה', שאנו חלק לה' (צריך לצטט). אומר ש"ונתן" זה כמו "ולבני הפלגשים נתן" – גוים לא מיוחסים, בניגוד ל"חלק" שיהודי מיוחס גם כשחוטא, ונותנים להם כדי להפריש אותם (פמ"ג על הט"ז אומר שזה כמו להפריש את הזוהמה). הט"ז כמעט מחבר בין ה-י ל-ה עילאה, כי זה גם מעלת ישראל כ"חלק אלוה ממעל ממש" וגם את תפקיד התורה בזה.

הב"ח אומר ש"חלק" היינו חלק חשוב מחכמת ה', וגם נתן לנו את זה "פה אל פה", "פנים אל פנים", והעיקר מביא מהמדרש פסוק "כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה" – "יתן חכמה" היינו חכמה אנושית לאו"ה, אך מי שמחבב אותו ביותר זוכה ל"מפיו דעת ותבונה". לשון המדרש שם שחכמה זה דבר חשוב, אבל "דעת ותבונה" זה חשוב יותר ויותר. "דעת ותבונה" זה כמו "אם אין דעת אין בינה" – זה בינה ביחס לחכמה. לכן מתאים שפירוש זה בבינה. מדגיש שעיקר "שחלק מחכמתו ליראיו" זה הולך על סודות התורה, "הנסתרות", שזה עיקר ה"חלק גדול" מחכמת ה' (יתכן שמסתמך על "דבר גדול זה מעשה מרכבה"). "הנסתרות" זה ה עילאה, אמא. אח"כ כותב שכל התורה זה שה' נותן את עצמו וכולה שמותיו של ה' – זה ממש פנימיות בינה. [כל הציטוטים כאן זה פנימיות התורה. פעם למדנו איך רבי אייזיק מבאר זאת, וכנראה נכנס לאחד הספרים – כנראה אצל ישראל. צריך בשביל להשלים את הענין. עכ"פ הכל כאן מלא חסידות]. זה גם יכול להיות פירוש פשוט למה הרמב"ם לא כותב "שחלק", כי אין לו עסק בנסתרות.

בלבוש – ידוע שאולי המחלוקת הכי גדולה בין הפיזיקאים אם אי פעם אפשר להגיע לסוף הפיזיקה, לדעת הכל, להגיע ליחוד כל הכחות ואחת ולתמיד לסגור הכל. זה מה שדוחף את הפיזיקאים – עיקר הדחף שמעודד ודוחף אותם זה הדמיון שעוד מעט אפשר לסגור את כל המדע ולצאת לפנסיה. אנחנו מעבירים בקורת על זה, למה לומדים מהנסיון שזה אף פעם לא הולך. אם היו חושבים שאי אפשר – הרבה פרופסורים היו מסבים מקצוע. מהלבוש משמע שזה סופי, זה חידוש. כדי לא להיות מוכרחים שעל פי פשט זה סופי ממש, זה כמו שמסבירים את ההבדל בין שיטת לימוד התורה לשיטת לימוד החולין – בחולין ומדעים אפשר לסדר דברים בסדר מסודר, וכל שלב בפני עצמו מוגדר היטב, ואם הבנת אותו הבנת הכל ורק צריך להתקדם, אבל בתורה אין ראש וסוף, ובכל שלב יש אין סוף. הווארט הזה הוא הוא היסוד של האינסופים השונים. אם נחזור ללשון הלבוש, שאם האדם היה חי לעולם אז האין סוף הזה – של "ימים ידברו" – זה האין סוף של המדע (א0), אז היה יכול לסגור את הענין, וגם כל יום שלומד יכול ללמוד סופי. יש מישהו שאפילו כותב ששבע חכמות זה לדעת מה שהיוונים ידעו, וברגע שאתה יודע את אריסטו אתה מסודר.

עוד ווארט פשוט (שלא ראיתי אומרים) למה הרמב"ם כתב רק "שנתן" – ברכת התורה זה "נותן התורה". אבל במיוחד בפירוש הט"ז זה מאד מסתדר, שכדי להרגיש את הנותן – "ברכו בתורה תחלה" כפירוש החסידות – צריך "חלק", פירוש "חלק" היינו שתהיה מודע לנותן, שתשמור את המודעות ליחוס בין המקבל לבין הנותן.

יש מפקפקים אם מברכים על החכמים בשם ומלכות. ערוך השולחן אומר שלא אמרו לנו בשום מקום מה השיעור של החכם שראוי לברך עליו, ובגלל שלא כתוב מדה נמנעים מלברך. יש מי שאומר שאי אפשר לברך בגלל שאין שיעור (ערוך השולחן) ויש מי שאומר שבגלל שינויי הנוסחאות (כף החיים) וכותב שמצא שכותבים שאין דין ת"ח בזה"ז (ברכי יוסף ובן איש חי). כל הפקפוקים האלה אדה"ז לא סובר, לכאורה, כי הרי מביא רק ברכות למעשה. מה שמביא כנראה סובר שאין שום בעיה. צריך להבין למה.

יש הלכה קודמת – ברכת "חכם הרזים". בגמרא כתוב (בסיפור) שחוץ מזה שמברכים זאת על ששים ריבוא מישראל בא"י, גם על חכם מופלג מברכים, אך הרמב"ם לא מביא זאת על חכם ויש בכך הרבה שקו"ט. אחריו גם כן אף אחד אחר לא פוסק כך (אבל אולי יש בראשונים שכן פוסקים, לא פשוט שאין כזו ברכה).

אז יש שלש ברכות על חכמה: שנתן, שחלק, חכם הרזים (שזה אפשר לברך רק על הרבי, שכולל את כל הששים ריבוא). "שנתן" זה הכנעה, חש, הט"ז אומר שבמתנה אין אחריות (משא"כ במכר) – חכמים יכולים להיות מושחתים, כמו שכתוב על אריסטו. אם מברכים זאת גם על יהודי, צריך להרגיש הכנעה – אולי אני חכם אבל גם שוואנץ. שחלק זה דווקא "ליראיו" – ולא צריך להיות חכם מופלג, יכול להיות שמספיק לדעת את הרמב"ם (שזה מה שהרבי רצה בתקנת הרמב"ם). "מל" מלשון ברית מילה – זה יהודי חכם, נבדל מהערלה. לכן אין פה יותר מדי שיעור, כמו הבעיות של ערוך השולחן של שיעור או 'דין ת"ח'. אם אפשר לברך על פרופסור שנתן מחכמתו, למה לברך על רב גדול שחלק מחכמתו? קצת חקירה למה לא רואים שמברכים על רבנים שחלק מחכמתו. יכול להיות שלא פוסקים כמו הרמב"ם, "שנתן", ולכן צריך רב שאינו שוואנץ, ולכן נמנעים מלברך... בכל אופן חסידים של רבי יכולים לברך עליו (אולי נמנעים כי רוצים לברך רק חכם הרזים).

עוד ענין חשוב לספר של ניר: כתוב בפירוש שחכמי או"ה הכוונה בשבע חכמות, ולא מי שחכם בדתם. ב"דרישה" כנראה ט"ס, "מה שאין כן מי שחכם בד"ת" – אפשר לחשוב שאולי מתכוון שאם יש גוי בקיא בתנ"ך שלא מברכים עליו (אם כן זה חידוש, כי כולם כותבים "בדתם"). עכ"פ, יש כאן חילוק חשוב בין מדעי הטבע למדעי הרוח. אז מדעי הרוח היו כלולים בדתם, ולמדעי הרוח לא מגיעה ברכה. למדעי הטבע, שבע ברכות, מגיעה ברכה. ניר ירצה לומר בספר שכל הרנסנס היה להפריד מדעי הרוח מדתם, כדי שיזכה אט אט להיות מדע. אחד מהחכמות זה רפואה, ויש גם רפואת הנפש – פסיכולוגיה זה מדעי הרוח, וזה כבר יכול להיות דוג' שאפשר לברך על יונג "שנתן מחכמתו לבו"ד".

זה שלגבי מלכי ישראל צ"ל יראיו היינו שצריכים להיות גם חכמים וגם יראים. היינו שהברכות על מלכים זה קצת המשך לברכות על חכמים. מלכי ישראל צריכים להיות גם חכמים וגם יראים, ומלך מבית דוד – אפילו בן מלך – לא ממנים אם לא חכם וירא, משא"כ חכמי או"ה זה רק ירושה. זה מביא לקשר בין חכמה לכבוד – ברכה על החכמה זה כבוד נאצל וברכה על המלוכה זה כבוד נברא. חוץ מזה ש-כבוד זה ל"ב נת"ח, ה-כ של כבוד יוצא מ-כ של חכמה. יחד חכמה כבוד זה משולש 14 (דוד). ר"ת זה פעמיים דוד (ממוצע). יש "כבוד אלהים הסתר דבר" ו"כבוד מלכים חקור דבר" – שתי בחינות כבוד. "כבוד אלקים הסתר דבר" ממש מתאים לפירוש הב"ח, שאומר שה' מגלה לחכמים את סודות התורה בחשאי מפני פחד השטן. לדבריו עיקר החלק הגדול של החכמה זה "כבוד אלהים הסתר דבר" בתורה. זה הקשר בין החכמים למלכים – כבוד נאצל וכבוד נברא.