לא יודע כלום

בע"ה

מוצאי כ"ב טבת תשפ"א – כפ"ח

שיעור במאמרי אדמו"ר הזקן הקצרים

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

לכבוד הילולת אדמו"ר הזקן מסר הרב שיעור במאמר קצר שלו. כדרכם של מאמרי אדמו"ר הזקן הקצרים, המאמר מבטא בקיצור ובחריפות נקודה עמוקה, יסודית ומלהיבה. פרק א הוא לימוד בתוך המאמר, המסביר מדוע האדם אינו יודע את תכלית קורות חייו – ודווקא מתוך כך הוא יכול לעבוד את ה' באמת, ולא להיות שקוע במודעות עצמית. מתוך כך מלמד הרב מהי יראת שמים אמתית – הרגישות להנהגת ה' בעולם, 'חיים עם הסיבות' בלשונו של רבי אשר פריינד זצ"ל. פרק ב 'מאזן' את הדברים – העבודה המתוארת במאמר שייכת לספירת ההוד, אך בספירת הנצח כן יש מקום ליזמה ותכנון מתוך בטחון עצמי מתוקן. זהו האיזון שמתחדש אצל אברהם אבינו, והוא נדרש מכל מנהיג, במעגלים כאלה ואחרים. מנהיג הדור – הרבי – מנחיל את האיזון הזה גם לחסידיו, כאשר אצל מלך ישראל האמתי אין סתירה בין הידיעה והתכנון, הנדרשים עם ההתנשאות על העם, לבין ההודאה והבטול שהם החויה הפנימית הקיומית שלו.

א. אמונה וידיעה (מאמר אדמו"ר הזקן)

פתיחה למאמר אדמו"ר הזקן

נלמד כעת מאמר קצר של אדמו"ר הזקן[ב] שהכותרת שלו היא 'ידיעה ואמונה'. בעצם, זו היתה אמורה להיות השיחה הראשונה בי"ט כסלו, לכבוד אדמו"ר הזקן, אך לא הגענו אליה כלל. אם כן, לכבוד כ"ד טבת, הילולת אדמו"ר הזקן, נעשה את ההמשך-ההשלמה לי"ט כסלו. שוב, כותרת הקטע היא 'ידיעה ואמונה', אבל בעצם הווארט כאן הוא מהי יראת שמים – מתאים למה שאנחנו מסבירים תמיד שיראה היא רגישות[ג]. לא כתוב כאן בפירוש המושג "יראת שמים", אבל ההסבר שלו יוצא מכאן.

המאמר מבוסס על פסוק בקהלת – "את הכל עשה יפה בעתו גם את העֹלם נתן בלבם מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלהים מראש ועד סוף"[ד]. נפתח ברמז יפה: זהו הפסוק ה-55, הכל, בתוך מגלת קהלת, ומתחיל "את הכל". מתאים למגלת קהלת, שכולה בסימן "הכל" – "הכל הבל", החל מהפסוק הראשון (אחרי הכותרת), "הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל". עיקר פירוש אדמו"ר הזקן הוא על "גם את העלם נתן בלבם" ומה פירוש "מבלי אשר וגו'".

"הכל בידי שמים" – התורה שבעניני הרשות

נתחיל לקרוא בפנים:

והנה על מו"מ או שארי ענינים אמר דהנה כתיב לא ידע האדם את אשר עשה אלקים מראש ועד סוף, דהנה העולם כ"כ בהסתרה שלא ידע האדם מה יעסק,

אדמו"ר הזקן אומר שדווקא על "משא ומתן או שארי ענינים", עניני הרשות שבהם העבודה של "בכל דרכיך דעהו"[ה], כתוב שהאדם לא יודע את הנהגת ה'. עניני העולם דווקא הם בהסתרה – האדם לא מבין מה קורה, לא יודע מה בדיוק הוא צריך לעשות בחייו בעולם, ממה הוא יתפרנס ("אין אדם יודע במה משתכר"[ו]). ההדגשה של ההסתר דווקא בעניני העולם מתקשרת לפירוש אדמו"ר הזקן[ז] על "אתה יודע רזי עולם"[ח] (שגם הוזכר בנפלאות השבוע[ט]) – שבעוד "רזי תורה" גלויים גם לנו, את "רזי עולם" דווקא "אתה יודע". יש משהו ב"רזי עולם" שעמוק מ"רזי תורה".

אדמו"ר הזקן מוסיף כאן משהו מאד מענין:

דהנה ר"ש הי' דורש טעמי דקרא ואפשר אם הי' ר"ש היום היה אומר טעם על כל דבר מפני מה זה פרנסתו כך וזה כך שזה ג"כ תורה שהכל בידי שמים.

מבין כל התנאים רבי שמעון 'מרשה לעצמו' לדרוש טעמא דקרא[י] – לדרוש מה הטעם הפנימי של רצון ה', גם אם הוא לא מופיע במפורש בתורה. מכיון ש"הכל בידי שמים", גם הפרט הכי קטן במה שהאדם צריך לעשות בעולם הוא תורה – גם "רזי עולם" הם תורה, ובמדרגה יותר גבוהה. כנראה שהוא מפרש  ש"שמים" היינו תורה, כמו "תורה מן השמים", ומכיון שהכל בידי שמים – הכל תורה. לכן, יתכן ("אפשר") שמי שיודע לדרוש את טעמי התורה הגלויה לנו יוכל לדרוש את הטעמים הנסתרים של ה'סבות' בעולם – להסביר לכל אחד למה הענין שלו בחיים, בעניני החולין, הוא להתפרנס מדבר מסוים וכו'. התורה הזו היא תורה של 'לחיות עם סבות', כמו אצל ר' אשר, כפי שאנחנו תמיד אומרים[יא].

למה שהוא אומר שיתכן "אם היה רבי שמעון היום" יש דוגמאות אצל כמה מגדולי ישראל, דווקא בדור האחרון. יש שנים הכי גדולים שהיו מסבירים על פי תורה כל מה שקורה אתם בחיים וכל מה שקורה בעולם בכלל, כל החדשות. אצל הרוגאטשובר הכל היה סוגיות – הענין הזה לפי הירושלמי הזה והענין ההוא לפי סוגיא אחרת וכו'. יש סיפורים מפורטים איך הוא היה מסביר את הקורות לפי סוגיות בנגלה. הדוגמה השניה היא אבא של הרבי, ר' לוי'ק, שהסביר[יב] גם את חייו הפרטיים וכל מה שהתרחש אתו לפי טעמים נסתרים, לפי תורת הנסתר. כלומר, גם תורת הנגלה יכולה להסביר את טעמי הקורות, וכל שכן תורת הנסתר.

הידיעה – מקור למודעות עצמית

הכותרת של המאמר היא 'ידיעה ואמונה'. הווארט כאן הוא שיש מי שיודע ש"הכל בידי שמים", כמו רשב"י, אבל רוב האנשים, כולנו, רק מאמינים בכך, כי ה' מעלים את הנהגתו בעולם:

אך באמת הש"י עשה זאת שלא ידע האדם כלום.

זו לשון חזקה, שה' דווקא רוצה שלא נדע כלום על רצונו. פלא, הרי כל התורה שה' נתן לנו היא למסור לנו מה הוא רוצה מאתנו, כדי שנוכל לקיים את דבריו. אנחנו נכנסים לחדש שבט, בו בע"ה נמשיך ללמוד, כמו כל שנה, את המשך "באתי לגני". באות של השנה הזו (יא), מוסבר שאנחנו צבאות ה', חילים. חיל מקבל פקודות על כל צעד ושעל – כל שניה, גם כשהוא ישן, הוא ישן עם הנעלים מוכן לקפוץ מהמטה לפי פקודה. לכאורה אנחנו חילים, ורק מקבלים את הצו של ה' – ה' צריך לומר לנו מה לעשות. כאן הוא כותב שה' ברא את העולם דווקא באופן שלא נדע כלום על מה שקורה, לא נדע מה ה' רוצה מאתנו ולא נבין בבירור את "הכל בידי שמים". למה ה' עושה כך, שלא נדע?

דהנה כל א' מאמין שהכל בידי שמים

אנחנו צריכים להאמין שיש תכנית-על, שהכל מתוכנן. הקב"ה מתכנן אותנו, והוא טוב, עצם הטוב, לכן הכל יהיה טוב. אבל מה בדיוק קורה? אנחנו לא יודעים. בכל רגע צריך להיות רגיש, והרגישות הזו היא יראת שמים (כנ"ל וכדלקמן). אי אפשר לדעת מראש מה ה' רוצה מאתנו. הכוונה היא בתחום החולין, אבל כאן יוצא שחולין הם עיקר תיקון העולם.

העיקר הוא המשפט הבא, בשבילו בחרתי בקטע הזה:

ואם הי' יודע חפץ ה' וכוונתו ממנו הי' רודף רק אח"ז מה שכוונת הבורא ממנו והי' זה הכל תכלית כוונתו לעצמו

זו פצצה. אם הייתי יודע מה ה' רוצה ממני – הייתי עושה זאת. איני מורד ברצון ה'. אדרבא, אם הייתי יודע שהענין שלי בחיים להיות חייט, להתמסר לכך וכל הזמן לתפור לאנשים בגדים – הייתי עושה רק את זה, מתוך תודעה מלאה שזהו הענין שלי בחיים, מה שהבורא רוצה ממני. מה רע בהנהגה כזו? לכאורה הכי טוב שיכול להיות, אבל הוא אומר שזהו הדבר הכי רע שיכול להיות. למה? הדעת, הידיעה שלי מה ה' רוצה והעשיה שלי בהתאם, היא ישות – אני עושה זאת לעצמי! אני עובד את האדון – לעצמי. המשפט הזה, הרעיון הזה, הוא פלא. יוצא מכאן שעצם הידיעה, גם הידיעה מהו רצון ה', הוא על דרך "עץ הדעת טוב ורע"[יג], מקור המודעות העצמית[יד]. ידיעה של משהו באופן ברור, שמתיישב אצלי, 'אני יודע', כבר מזינה את הישות שלי. מוטב לא לדעת כלום – זהו הווארט כאן. כמובן, הידיעה שהופכת למודעות עצמית היא מה שהיה קורה לרוב האנשים אם היו יודעים, אבל אם רבי שמעון היה דורש את טעמי המציאות ויודע מדוע עובר על כל אחד מה שעובר – הוא ודאי היה נשמר ממודעות עצמית. אצלו הידיעה היה חלק ממודעות אלקית או מודעות טבעית[טו].

אמונה בלי שכל

משא"כ היום שאינו יודע ומאמין שהכל בידי שמים ופעמים נדמה לו כך כוונתו ית' ממנו פעמים כך ואינו יכול ליחד בשכלו לדעת

היום יהודי מאמין שיש מי שמחזיק את הענינים, והוא חושב מה הוא רוצה ממנו – בקר אחד הוא קם עם מחשבה שה' רוצה שאהיה חייט, שזו תהיה פרנסתי, ויום אחר הוא קם עם מחשבה אחרת לגמרי. הוא לא מצליח להגיע למסקנה. אז מה הוא עושה? מה המצב אצלו בנפש?

עד שמניח שכלו ועושה הכל כפי הנהגת הש"י ומאמין שהכל בידי שמים ואינו מברר כלום בשכלו

היהודי אומר: 'הקב"ה, אני לא יודע מה אתה רוצה, אני שם את השכל שלי בצד – זורק את השכל שלי. אני מאמין ש"שהכל בידי שמים", הכל בידים טובות, אבל לא מנסה לברר או להבין'. החידוש הוא שאדמו"ר הזקן, מייסד חסידות חב"ד, הוא שאומר שצריך להניח את השכל בצד, לגמרי, בכל מה שנוגע לעניני עלמא דין. שוב, עניני עלמא דין הם "רזי עולם".

הוד –  תגובה לסבות

איך מתנהל מי שחי כך?

רק מה שיקרה יעשה

יש כאן יהודי שחי עם הסבות, עם "מה שיקרה", כאשר הסבה היא האות מן השמים. "הכל בידי שמים" ולפי מה שקורה – הוא מגיב. בעצם, הוא כל הזמן מגיב. אחד הווארטים שנסביר כעת הוא היחס בין יוזם למגיב – יוזם בנצח ומגיב בהוד. בנצח יש בטחון פעיל, כח ליזום (מתוך הבטחון ש"הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל"[טז]), ובהוד הבטחון הוא סביל – "חשוב טוב יהיה טוב"[יז] – וההתנהלות בפועל היא תגובה למה שה' עושה בעולם (באמירת תודה ובנסיון להגיב במציאות למה שה' מזמן לי)[יח].

מי שיוזם ומתכנן שייך לנצח – היום אומרים שיש לו אג'נדה. כמובן, אם הוא ירא שמים, רוצה לעשות את רצון ה', הוא חושב שהתכנון שלו תואם בדיוק את רצון ה'. אבל כל התורה כאן אומרת שאין אג'נדה, מתארת אחד שאין לו אג'נדה. מהתורה הזו יוצאת התמימות שאנחנו קוראים לה "תמימותו של רש"י"[יט] – "אל תחקור אחר העתידות אלא כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות ואז תהיה עמו ולחלקו"[כ].

מאחר שאין לו שום שכל לידע וזה לא ידע האדם מראש ועד סוף,

האדם לא יודע כלום, "מראש ועד סוף". זו תכונה של מדת ההוד, התמימות, כי הוד היינו להודות שהדבר הוא למעלה מהשגתי, למעלה מטעם ודעת שלי[כא]. אחד שכולו הוד – הכל למעלה מהשכל שלו, ממילא אין לו שום שכל. מהו הוד? שמודה למה שקורה, מגיב למה שקורה, חי עם הסבה. בכל אופן, כפי שנסביר בהמשך, לא יכול להיות רק כך – רק תמימות בלי אג'נדה. זו תכונה של ההוד, אבל היא צריכה להתאזן עם התכונה של הנצח[כב].

"הכל בידי שמים – חוץ מיראת שמים"

נוסיף כאן נקודה חשובה: כשאדמו"ר הזקן אומר "הכל בידי שמים" הוא מתכוון, כמובן, למאמר חז"ל "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים"[כג]. הוא לא מזכיר במאמר את הסיפא, "חוץ מיראת שמים", אבל ברור ש"הכל בידי שמים" הוא כדי להגיע ל"חוץ מיראת שמים".

בדרך כלל אנחנו מבינים ש"הכל בידי שמים" היינו עניני הרשות, הקורות בעולם הזה, המתנהלים מלמעלה, ו"חוץ מיראת שמים" הכוונה לעניני תורה ומצוות, שבהם יש לאדם בחירה. כשמסבירים כך, ככל שמכוונים ביותר דברים לשם שמים – הופכים אותם לעניני יראת שמים ונותנים מקום ליזמה ולבטחון פעיל[כד]. אבל כאן עולה פירוש חדש ועמוק: "הכל בידי שמים" היינו הקורות אותי ואילו "חוץ מיראת שמים" מתייחס לתגובה שלי, ולעצם היכולת שלי לעשות "לשם שמים". כמו שכבר אמרנו, אנחנו תמיד מסבירים שיראה היא רגישות. כאן ה"יראת שמים" היא הרגישות ביחס ל"הכל בידי שמים" – איני יודע מה ה' רוצה ממני, "הכל בידי שמים" וה' מסתיר את ההנהגה שלו, ואני צריך להיות רגיש באופן מתמיד למה שקורה.

יוצא כאן מהמאמר שעשיה לשם שמים, ביראת שמים, היא רק כשאני חייב כל רגע להתעדכן, לחשוב מחדש, מה ה' רוצה ממני בחיים. לא לדעת מראש מה אני צריך לעשות בחיים. אם אני יודע מה ה' רוצה ממני – אני מפסיק להיות רגיש, אני 'נעול' על הענין שלי ובעצם הופך להיות ממוקד בעצמי, "תכלית כוונתו לעצמו". רק כשאיני יודע אני צריך להיות כל הזמן רגיש, לא לשכוח לרגע שהמיקוד צריך להיות בה' וברצונותיו, ורק כך אני יכול לפעול לשם שמים. ידוע[כה] שבפרטות העבודה של "בכל דרכיך דעהו" היא למעלה מ"כל מעשיך יהיו לשם שמים"[כו]. גם כאן אפשר לומר ש"לשם שמים" עדיין מתמקד בכוונה שלי, ואילו "בכל דרכיך דעהו" אומר לדעת-לפגוש את ה' בכל רגע מחדש, דרך האופן בו הוא מכוון את חיי (ולהגיב בהתאם, מתוך "יראת שמים" ו"לשם שמים" – אך במובן הנעלה יותר, הרגיש לשמים, ולא רק 'מדמיין' מהארץ מה הם השמים ומנסה לכוון אליהם). אפשר להאריך בענין הרבה, כי זהו דבר פלאי ביותר.

אי-ידיעה – צדיק או רשע

הוא מסיים בעוד פנינה:

ופעמים יכול לדמות בעצמו שהוא צדיק גמור וימצא ראיות לזה כשיצטרך ותיכף יכול לדמות בעצמו שהוא רשע גמור וימצא ג"כ ראיות ברורות

נראה שהוא מדבר על אחד שאינו בקי בתניא[כז]. לפעמים נדמה לו שהוא צדיק גמור, והוא מוצא לכך ראיות, ולפעמים נדמה לו שהוא רשע גמור, והוא מוצא לכך "ראיות ברורות" (לא סתם "ראיות"...) – מן הקצה אל הקצה. המלה "לכשיצטרך" כאן היא מענינת – כנראה לפעמים האדם מרגיש צורך נפשי להרגיש שהוא בסדר. ה"צדיק גמור" כאן הוא 'אני בסדר'.

מתוספת הווארט הזה בסוף יוצא שאחד שרגיש למה שקורה אתו – חי עם הסבות – צריך להיות רגיש למה שקורה בנפש שלו, בפסיכולוגיה שלו, כמו שהוא צריך להיות רגיש להשגחה. אבל התיאור כאן הוא של מישהו ש'נישט א הין נישט א הער' ('לא כאן ולא שם') – הוא לא בשום מקום, אדם לגמרי היולי שאינו יודע היכן הוא. כל פעם נדמה לו משהו אחר. אם אני כזה אחד שלפעמים נדמה לי שאני צדיק גמור ולפעמים נדמה לי שאני רשע גמור – כנראה שאני גארנישט. אחד כזה צריך להניח את השכל שלו בצד לגמרי ורק לחיות עם הסבות, עם הקורות.

מעבר לרגישות למה שקורה אצלי בנפש, יש כאן הרחבה של אי-הידיעה מהתחום של "מו"מ ושאר ענינים" גם לתחום של כלל עבודת ה'. פרטי ההלכות נמצאים בשלחן ערוך, ועדיין האדם יכול להשאר נבוך לגבי אופי עבודתו – עבודת צדיקים או עבודת בינונים[כח] (או עבודת רשעים, שעליהם להפוך לבעלי תשובה), ובעיקר לגבי שליחותו בקדש. האם עליו להיות יושב אוהל או בעל עסק, בעל-עגלה או רב-עיר[כט], מלמד תינוקות, ראש ישיבה או שליח (ובאיזה מקום) וכו'. אכן, השליחות היא פרנסה רוחנית (והיום פעמים רבות גם הפרנסה הגשמית תלויה בה) וממילא הכל נכלל בשאלת ה'פרנסה' המדוברת כאן.

ואדמו"ר הזקן מסיים:

והכל עשה אלקים בחכמה נפלאה כדי שלא ידע האדם מטעם הנ"ל.

שוב, הטעם הוא שהאדם יאמין ולא ידע. מי שעובד את ה' באמונה יכול לעבוד מאה אחוז לשמה, להיות מאה אחוז בטל לה'. לעומתו, מי שיודע משהו בחיים – ככל שהוא יודע יותר יש לו יותר מודעות עצמית. שוב, זהו ווארט פלאי.

העלם הצמצום

שוב, הפסוק כאן הוא "גם את העֹלם נתן בלבם וגו'". בפרשת השבוע (שמות) אנו קוראים "זה שמי לעֹלם וזה זכרי לדֹר דֹר"[ל] וחז"ל דרשו[לא] ש"לעֹלם" לשון העלם – מעלימים את שם ה' כשם שהוא נקרא. גם כאן, "העלם נתן בלבם" היינו ההעלם, ההסתרה, שה' עושה – הוא רוצה שהלב יתמלא העלם והאדם לא ידע מה ה' עושה.

אי-הידיעה היא הסוד של "לית מחשבה תפיסא ביה כלל"[לב], שמוסבר בחסידות שהכוונה אפילו ל"מחשבה הקדומה דא"ק"[לג]. כלומר, גם על מי שבבחינת אדם-קדמון, שיש לו 'חוש' בשרשי הנשמות כפי שהן באדם קדמון (כמו שצריך להיות אצל מי שיש לו אהבת ישראל אמתית[לד]), נאמר "לית מחשבה תפיסא ביה כלל". זהו הסבר פשוט לסוד הצמצום הראשון (שעוד לפני א"ק) – הצמצום הוא ההעלם, "אשר לא ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלהים מראש ועד סוף".

"זה שמי לעלם", ה' עשה העלם, "הכל בידי שמים", והעבודה של האדם היא "וזה זכרי לדֹר דֹר" – 'לחיות עם הסבות', להגיב ב"יראת שמים", לזכור את ה' בכל מצב ובכל זמן, "לדֹר דֹר".

"השלך על הוי' יהבך"

העבודה והפועל-יוצא של תורה זו של אדמו"ר הזקן הם "השלך על הוי' יהבך והוא יכלכלך"[לה] – השלכה של קורות האדם על ה', מתוך בטחון שהוא יכלכל את האדם ועל האדם רק להגיב נכון. המלה "יהבך" היא מלה יחודית בתנ"ך (והיא המלה העיקרית כאן, החוזרת שוב ושוב ברמזים, כדלקמן), עד שבגמרא[לו] שואלים מה משמעותה. חז"ל מסבירים שהפירוש הוא משא[לז] והמפרשים[לח] מביאים גם לשון נתינה (כמו יהב בארמית) – רמז מובהק ל"משא ומתן" בו פותח אדמו"ר הזקן את התורה.

אדמו"ר הזקן אמר פעם[לט] כי בדרך כלל על האדם לטכס עצה בעצמו, כאשר הבטחון בה' הוא שיצליח את דרכו – "וברכך הוי' אלהיך בכל אשר תעשה"[מ], על האדם לעשות כלי וה' ימלא אותו בברכה[מא]. אכן, כאשר אין עצה צריך לקיים "השלך על הוי' יהבך והוא יכלכלך" – שה' יעשה גם את הכלים[מב]. היזמה שייכת לבטחון הפעיל, כנ"ל, אבל המאמר הזה הוא עבודה של הוד, הבטחון הסביל, ושם צריך להשליך הכל על ה' (וכן, כלכלה שייכת להוד[מג]).

הפסוק "השלך על הוי' יהבך וגו'" מופיע בתהלים נה (בתוך הפסוקים של "פדה בשלום נפשי", קשור לי"ט כסלו) – פרק הכל, מתאים ל"את הכל עשה יפה בעתו" (בפסוק הכל בקהלת, כנ"ל), וכן "יכלכלך" רומז שה' עושה הכל. אמרנו גם שהכל כאן קשור ל"הכל הבל" – "יהבך" בגימטריא "הבל" (העולה גם יחידה – מי שמקיים "השלך על הוי' יהבך" בשלמות כמבואר כאן, שאינו יודע כלום ורק מאמין באמונה שלמה וכו', מגלה את היחידה שבנפש). המספר הזה חוזר כאן כמה פעמים באופן מופלא: "השלך על הוי'" עולה יג פעמים הבל; "והוא יכלכלך" עולה ד"פ הבל[מד]; וממילא "השלך על הוי' יהבך והוא יכלכלך" עולה חי פעמים הבל[מה]!

ב. איזון הנצח וההוד

"התהלך לפני – והיה תמים"

הרבה פעמים אנחנו מסבירים[מו] שההבדל בין נח לאברהם הוא שנח חי רק ב"את האלהים התהלך נח"[מז] – הוא חי כל הזמן בתגובה למה שקורה, כמו שכתוב כאן. לעומת זאת, על אברהם כתוב בברית מילה, שהיא החידוש שלו, "התהלך לפני והיה תמים"[מח] – תוליך אותי[מט]. אברהם מוליך את ההשגחה, מוליך את ה', הוא יוזם – כמו בן שיש לו חוש פנימי ברצון של האבא[נ].

לכאורה, כמו שכבר רמזנו, כל המדרגה של אברהם חסרה כאן. צריך לומר שהסוד האמתי הוא שהיהודי צריך להחזיק בשתי הבחינות באיזון. זהו סוד המאזנים בקבלה[נא], נצח והוד, ה"כליות יועצות"[נב]. התורה הזו כולה הוד, כולה "תמימותו של רש"י", אבל "התהלך לפני" אומר כן ליזום, מדת הנצח.

לאור זאת, את "והיה תמים" אפשר לפרש על ההוד של אברהם. גם אצל נח כתוב "תמים", "אלה תולדֹת נח נח איש צדיק תמים היה בדֹרֹתיו את האלהים התהלך נח". כאן כתוב "התהלך לפני והיה תמים" – אפשר לחשוב שזו מדרגה יותר גבוהה, כפי האמת בכללות הענין, אבל אפשר לומר ש"תמים" הוא תמיד אותו דבר, ההוד. זו הרגישות, יראת שמים, להיות רגיש ולהגיב נכון – להגיב לפי רצון ה' באותו רגע. כלומר, "התהלך לפני" היינו היזמה, ובד בבד "והיה תמים". בפשטות אני קורא את הפסוק "התהלך לפני והיה תמים", כשני שלבים של דבר אחד, החידוש של אברהם הוא היותו היוזם, אבל אפשר לומר שזהו איזון – החידוש שלך, שכמה שאתה תיזום ותעשה מתוך הבנה, גם תהיה מאה אחוז תמים, בו-זמנית, וממילא תהיה מאה אחוז מאוזן בין הנצח וההוד.

נצח מהרבי והוד מה'

נוסיף כאן עוד דבר חשוב. כבר הזכרנו שבאות של השנה ב"באתי לגני" מדובר על שם צבאות – השם של הספירות נצח והוד[נג] – ומוסבר שיהודים הם "צבאות הוי'"[נד]. לכאורה, ככל שיהודי הוא חיל בצבאות ה' – הוא אמור יותר ויותר לדעת, בכל רגע נתון, מה הוא צריך לעשות. הוא אולי פחות יוזם בעצמו, אבל הוא צריך לציית לפקודה – יש לו פקודה, אומרים לו מה לעשות (כמובן, חיל טוב צועד בשתי הרגלים, שמאל-ימין-שמאל – יש לו פקודות ברורות, אבל בשדה הקרב עליו להיות רגיש ולהגיב להתרחשויות בזמן-אמת, בלי לאבד את הנחישות ותחושת הבטחון בפקודות של המפקד שרואה את התמונה השלמה). איפה הדבר הזה בא לידי ביטוי? יסוד היסודות של החסידות שיש לאדם רבי, והרבי הוא הרמטכ"ל שנותן לו פקודות – אומר לו מה השליחות שלו[נה] ונותן לו עצות לגבי פרנסתו ושאר עניני חייו.

כאן במאמר אין זכר למושג של רבי, אבל אפשר לומר שרבי מאזן את התורה הזו, עושה את האיזון של הנצח וההוד, כי הוא נותן לך שליחות, אומר לך מה לעשות, מה הענין שלך בחיים. אולי אדמו"ר הזקן רמז לכך באמירה שאם רבי שמעון היה היום הוא כן היה דורש את הטעם של מאורעות החיים של כל אחד, ואם הכוונה שהוא היה דורש טעמא דקרא ומגלה את רצון ה' גם קדימה (ולא רק דורש בדיעבד מה שעבר על האדם) – הוא היה הרבי שמכוון את האדם. באגרת הקדש כב 'זועק' אדמו"ר הזקן שאין לשאול את הרבי בעניני גשמיות – "מו"מ ושאר ענינים" (הוא מציין שם בפירוש ש"אין אדם יודע במה משתכר") – משום שהדברים מסורים לנביאים בלבד (להם מסורים גם "רזי עולם") ולא לחכמי התורה (אותם יש לשאול רק על "רזי תורה" ועניני עבודת ה'). אכן, הרבי אמר[נו] שמכיון שרואים שבפועל המשיכו לשאול את אדמו"ר הזקן, ושאר ממשיכי דרכו וממלאי מקומו, שאלות כאלה – מסתבר ש'נפסק' שרבי אמיתי הוא גם בבחינה של נביא.

שוב, יוצא מכאן שאת האיזון של הנצח וההוד מקבלים מהרבי. הרבי הוא מקור של נצח והיחס הישיר לקב"ה הוא מקור של הוד – התודעה של "הכל בידי שמים" היא תודעה של הוד, כשעל כל דבר אני צריך להודות לה', אבל את הכח לנצח אני מקבל מהרבי, שנותן לי פקודות, מרץ ובטחון כיצד לפעול ולנצח.

מנהיגות יוזמת

כשמתבוננים בכך יוצא עוד ענין שלם. הרבי מעניק את הצד של הנצח כי יש לו אחריות על החסידים שלו. ובכלל, ככל שהאדם הוא מנהיג, אחראי על עוד אנשים, הוא חייב אג'נדה. הרועה חייב לרעות את הצאן שלו לפי תכנית. באות של השנה ב"באתי לגני" כתוב שהמלך הכי מתאפיין במדת הנצח. המלך לא יכול לא לדעת כלום – אוי ואבוי אם המלך לא יודע מה הוא עושה מיום ליום. ככל שיש לאדם אחריות של הנהגה הוא חייב להיות יותר ויותר שותף עם הקב"ה, שיודע מה קורה.

מה הבעיה של ידיעה? הוא כותב כאן שידיעה היא מקור של גאוה, של ישות, שהאדם עושה לעצמו. אבל יש מקרים שלא מתחשבים בכך. היה חסיד שהתאונן לאדמו"ר האמצעי שכאשר הוא חוזר חסידות, באופן מוצלח ומתקבל, יש לו ישות מכך. הרבי ענה לו "פון דיר זאָל ווערן א ציבלע און חסידות זאָלסט דו חזר'ן" ('אתה תהיה בצל, אבל חסידות תחזור!)[נז].  אם אתה יודע מה התפקיד שלך – לא נמנעים ממנו בגלל גאוה.

באמת למלך יש גאוה, למלך יש ישות – הוא מתנשא על העם. כפי שמוסבר תמיד בחסידות[נח], אצל המלך האמתי, דוד המלך ומלך המשיח, יש איזון בין ההתנשאות החיצונית על העם לשפלות הפנימית שלו. בפנים הוא בתכלית השפלות, "והייתי שפל בעיני"[נט], "ואנכי תולעת ולא איש"[ס], אבל בחיצוניות הוא מתנשא על העם (והדבר משקף את הרוממות העצמית שלו, שהיא שרש המלכות שלו). המלך מצליח להגיע לאיזון הזה כי שרש המלכות בראש הכי גבוה שבכתר, רדל"א[סא], ושם יש נשיאת הפכים. הוא יכול לדעת את "הכל בידי שמים" ויחד עם זאת לשמור על ה"יראת שמים", הרגישות והבטול הפנימי, בתכלית. הרבי נותן את הנצח, את התכנון והיזמה והתוקף, אך אינו מאבד את ההכרה שגם עליו, שבבחינת אדם קדמון (המכיר את הנשמות ב"מחשבה הקדומה דא"ק", התכנון האלקי של כל הבריאה[סב]), נאמר בסופו של דבר "לית מחשבה תפיסא ביה כלל" (כנ"ל). הוא לא 'נבהל' כשהדברים לא הולכים בדווקא לפי התכנית שלו, ויודע תמיד לחזור אל ההוד, הרגישות לסבות והיכולת 'לעדכן' את התכנית שלו[סג].

בכלל, לכל מה שכתוב כאן שייך הכלל של "תכלית הידיעה שלא נדע"[סד] (שהוא לא מזכיר כאן בפירוש). הבעל שם טוב מסביר[סה] שכדי להגיע ל"תכלית הידיעה שנדע שלא נדע", למצב האמתי של "לא נדע", צריך קודם הרבה ידיעה. כנראה בשביל להגיע ל"לא נדע" באמת צריך ללמוד הרבה חסידות חב"ד – זהו הישוב לתמיהה שלנו איך התורה הזו שייכת דווקא לאדמו"ר הזקן, יסוד של חב"ד. רק כשמגיעים לתכלית הידיעה שמים את השכל בצד ויש אמונה. האמונה הזו היא יראת-שמים – "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים". השרש של "תכלית הידיעה שלא נדע" הוא שרש המלך ב"רישא דלא ידע ולא אתידע" – המקום בו אין סתירה בין הידיעה והתכנון (של הנצח) לאי-הידיעה והאמונה התמימה (של ההוד).

שמחת "את הכל עשה יפה בעתו"

נחזור לפסוק בו פתחנו, ונשלים עוד נקודה חשובה: איפה ה"עבדו את הוי' בשמחה"[סו] כאן? צריך להיות שמח בעבודת ה'! ההוד הוא הענף של הבינה, שפנימיותה שמחה – צריכה להיות כאן שמחה. אבל אחד שחי עם מה שיקרה, עם הסבות, שהוא גארנישט כזה – הוא ממש כלום. איך הוא יכול להיות שמח בחיים שלו?

מי שחי עם הרגע, עם הסבה, מרגיש כל פעם "הזדמנות פז" (ביטוי שהרבי אוהב). יש זמן, ובכל רגע יש לו הזדמנות. הוא מאמין בה', ומאמין שה' הכי טוב, וכל פעם ה' נותן לו הזדמנות לעשות משהו חדש שלא דמיין. אם הוא מגיב טוב הוא תופס את ההזדמנות-פז ובזה הוא מאד שמח, מודה לה' על ההזדמנות-פז.

זו בעצם פתיחת הפסוק עליו נסוב כל המאמר – "את הכל עשה יפה בעתו". התוכן כאן הוא "הכל בידי שמים", "את הכל עשה", והאמונה שהכל "יפה בעתו" היא הרגישות להזדמנות-פז שה' נותן לי, ההרגשה שכל מה שקורה ברגע הזה הוא הכי יפה שיכול להיות.

ורמז לסיום, שהוא הגימטריא הכי יפה כאן: "את הכל עשה יפה בעתו" עולה, שבת-שבת (1404), בסוד "אלמלי שמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלין"[סז]. צריך להבין את הקשר. כנראה השבת הראשונה היא שבת של ידיעה פנימית – הידיעה של רבי שמעון בר יוחאי, ידיעה של הרבי, שאינה מודעות עצמית אלא מודעות אלקית או מודעות טבעית[סח], כאשר הידיעה אינה סותרת את הרגישות לכך שה' עושה הכל ואת ההתענגות על כך – אך עוד מעליה יש שבת של אמונה פשוטה. צריך את השמירה של שתי השבתות האלה, האיזון של שתי המדרגות, כדי לזכות לגאולה האמתית והשלמה.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• בכל עניני העולם ש"בידי שמים" יש "תורה מן השמים", אלא שאלו "רזי עולם" הנסתרים מעינינו.
• מי שזוכה יכול לדרוש את כל מאורעות העולם – לאור תורת הנגלה ובוודאי לאור תורת הנסתר.
• ה' ברא את העולם כך שנוכל להאמין שהכל בידי שמים, אך לא לדעת ולהבין זאת.
• הידיעה הברורה מהו רצון ה' ממני תהפוך למודעות עצמית ולעבודת האדם עבור עצמו.
• עבודה לשם שמים תתכן רק מתוך אי-הידיעה הברורה מה ה' רוצה.
• יראת שמים היא הרגישות המתמדת לרצון ה' המשתקף במאורעות החיים ("הכל בידי שמים").
• הרגישות לקורות האדם כוללת את הרגישות למתחולל בנפשו פנימה.
• "אין אדם יודע במה משתכר" – לא בפרנסתו הגשמית וגם לא בפרנסתו-שליחותו הרוחנית.
• בעבודת "השלך על הוי' יהבך והוא יכלכלך" – אמונה מוחלטת בה' – זוכים לגילוי היחידה.
• עבודת ההוד היא תגובה למאורעות החיים ועבודת הנצח היא יזמה. "צבאות הוי'", החל מאברהם אבינו, יודעים לאזן בשלמות את שתי התנועות.
• הרבי עוזר לאדם למצוא את דרכו בחיים ולהתגבר על אי-הידיעה.
• הקשר הישיר עם ה' בונה את ההוד והקשר עם הרבי בונה את הנצח.
• אחריות ציבורית דורשת יזמה, ידיעה וסדר-יום מתוכנן.
• המלך מאזן בין ההתנשאות היוזמת לבין השפלות הפנימית ש'חיה עם הסבות'.
• "תכלית הידיעה שלא נדע" – האמונה הפשוטה היא הדרכת-יסוד של חסידות חב"ד.
• השמחה בעבודת ההוד היא השמחה בזיהוי וניצול ההזדמנויות שה' נותן לי – "את הכל עשה יפה בעתו".