ל שבט – והאמת והשלום אהבו

"והאמת והשלום אהבו".

אמת בחינת משה - "משה אמת ותורתו אמת". שלום בחינת אהרן - "אוהב שלום ורודף שלום".

אך לפי הכלל הגדול של עולם התיקון - כל אחד כלול משניהם. יש את אהרן שבמשה (השלום שבאמת) ויש את משה שבאהרן (האמת שבשלום).

והוא סוד "הוא אהרן ומשה... הוא משה ואהרן".

והנה, שתי מדות אלו - אמת-שלום - מושרשות בעצמותו יתברך ממש:

האמת ("הוי' אלהים אמת") הוא בחינת ה'חפצא' כביכול של ה' והשלום (שמו של הקב"ה) הוא בחינת ה'גברא' כביכול של ה' (כמבואר באריכות במ"א).

האמת היא ה"לא אדם" של ה' - "אני הוי' לא שניתי". השלום היא ה"אדם" של ה', ה"פושט צורה ולובש צורה" בהתאם למעשה התחתונים, על מנת להיטיב עם בריותיו באשר הם שם (בסוד מדת אהרן - "מותר [ומצוה] לשנות מפני השלום").

השלום שבאמת (אהרן שבמשה) היינו האמת לאמתו (של האדם) ואילו האמת שבשלום (משה שבאהרן) היא "חותמו של הקב"ה אמת", היינו שתכלית מעשה בראשית היא השלום, פני הכל לשלום, כך חתם הקב"ה על כל יצורי עולמים בחותם אמתו.

והנה, ערב ובקר פעמיים בכל יום מיחדים את שמו יתברך - "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד".

"הוי' אלהינו" קאי על פן ה'גברא' כביכול של השי"ת, מה שהוא "אלהינו" שלנו, מתיחס ומרחם על או"א מאתנו לפי ענינו.

"הוי' אחד" קאי על פן ה'חפצא' כביכול של השי"ת, מה שהוא "אחד יחיד ומיוחד" ובלתי משתנה בעצם ("אני הוי' לא שניתי" כנ"ל).

גם בי"ג מדות הרחמים של ה' יש שני שמות הוי' בתחלה: "הוי' הוי' אל רחום וחנון...". ויש פסיק טעמא ביניהם.

כאן הסדר הפוך: שם הוי' הראשון הוא "שם העצם" (ראב"ע), פן ה'חפצא' הבלתי משתנה, ה"לא אדם" של ה'' - "אמת הוי'".

ואילו שם הוי' השני (לאחר הפסיק טעמא, סוד הצמצום) הוא "שם התאר" (ראב"ע), פן ה'גברא', ה"אדם" של ה'.

על פן החפצא של ה' נאמר "בכל צרתו לא צר" (לפי הכתיב, שם הוי' כשם שאני נכתב, תורה שבכתב). על פן הגברא של ה' נאמר "בכל צרתם לו צר" (לפי הקרי, שם הוי' כשם שאני נקרא, תורה שבעל פה).

והוא תואם את פירוש חז"ל: הוי' (הראשון), מדת הרחמים של ה', לפני שהאדם חוטא, כשהוא בדרגת צדיק, ושם הוי' (השני), לאחר שחטא ועשה תשובה (שאז כשם שהאדם פעל שינוי בעצמו, הפך לאחר כמבואר ברמב"ם, כך "הוי' צלך על יד ימינך", וה' משנה את התיחסותו לאדם, עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים).

פירוש זה מתחייב לפי ההמשך: "אל רחום וחנון..." (שבמדות של מיכה היינו "מי ל כמוך נשא עון ועבר על פשע..."), כלומר שמדות הרחמים של ה' מתגלות מתוך שם הוי' השני. אך שם התאר (תאור רחמנותו של ה' על בריותיו) משקף (באמצעות הפסיק טעמא) את שם הוי' הראשון, שם העצם, מה שעצמותו יתברך ממש הוא עצם הטוב והרחמים (וכפי ששם "אני הוי' לא שניתי" כך "ואתם בני יעקב לא כליתם" בהיות "ועמך כלם צדיקים" מתחלה ועד סוף בלי שינוי כלל), וד"ל.

אם נשווה את המושגים "חפצא" "גברא" למונחים השגורים "אובייקטיביות" "סובייקטיביות", אז יצא שהאמת לאמתו (אהרן שבמשה) היינו סובייקטיביות שבאובייקטיביות, היינו דרגת משה-משיח (אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא, בכל אחד ואחד באשר הוא שם, בהתיחסות פרסונלית-גברא-סובייקט).

ואז השלום המושלם, סוד "שלום שלום לרחוק ולקרוב", היינו השלום המקרב את הרחוק (ולא דוחה אותו באמת הבנין), שלום-אמת, היינו אובייקטיביות (תכלית חפץ ה' בעולם, חפצא) שבסובייקטיביות), וד"ל.