סוד ה' ליראיו – שער כ"ב - "מלחמת היצר" (ד)

ט' כסלו תשמ"ה – ירושלים

פרק ג חלק א: בירור התפשטות היש

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א.     ארבעת שלבי הבירור

ארבעת הבירורים כנגד רגלי המרכבה

כשלמדנו אתמול אמרנו שאת ארבע המדרגות אפשר להסביר בחיצוניות כנגד המרכבה, מלמטה למעלה, אבל בחיצוניות. אמרנו שבפנימיות יש סדר אחר. עכשיו נסביר את סדר הנשמות מלמעלה למטה כנגד ארבע המדרגות שחז"ל מזכירים כאן במלחמת היצר. נתחיל מלמטה, אבל זה נקרא הסדר הפנימי. יש ארבע מדרגות שחז"ל מזכירים: "ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע... יעסוק בתורה... יקרא קריאת שמע... יזכור לו יום המיתה"[ב], ארבע מדרגות של מלחמת היצר, כנגד י-ה-ו-ה, כמו שנסביר. הכל יוצא מפסוק אחד "רגזו ואל תחטאו אמרו בלבבכם על משכבכם ודמו סלה"[ג].

אתמול אמרנו לפי הפירוש של הרבי מאיז'ביץ שאפשר להסביר אותן כנגד אברהם-יצחק-יעקב-דוד מלמטה למעלה. כל זה בתיקון החיצוניות, אבל בפנימיות דוד דווקא למטה במלכות, במקומו הראוי לו, כמו שנסביר.

סיכום ארבעת הבירורים

יש ארבעה בירורים שאדם צריך לברר, אם בא לו איזה חשק, התפשטות היש – צריך לברר ארבעה בירורים  לדעת אם ההתעוררות אצלו היא מצד הקדושה או מצד הסטרא אחרא. קודם צריך להרגיז את יצר טוב על יצר הרע,  לעשות מלחמה. מלחמה הכוונה שיזכור ש"ימי שנותינו בהם שבעים שנה"[ד], "ולמה לי טובה שאינה קיימת לעד",  יזכור שכל מה שקשור עם עולם הזה הוא הבל. זה נקרא המלחמה הראשונה, ככה הוא הסביר. כל התורה הזאת היא על פי הסבר של הרבי מאיז'ביץ, בספר מי השילוח.

אחר כך, "אם נצחו מוטב, ואם לאו יעסוק בתורה". הוא הסביר ש"יעסוק בתורה" היינו לחפש את אותו סיפוק שיש לו מהיש החיצוני – בתוך התורה, "אם פגע בך מנובל זה משכהו לבית המדרש"[ה]. התורה נקראת "אילת אהבים ויעלת חן"[ו], כל הטעמים והמתיקות שאפשר למצוא בלעומת זה – על אחת כמה וכמה "מרובה מדה טובה"[ז] – אפשר למצוא בתוך הקדושה. זה בירור ב'.

אם היצר חולף, זאת אומרת אם התפשטות היש חולפת ממנו, מה טוב. "אם נצחו מוטב, ואם לאו יקרא קריאת שמע". מהי קריאת שמע? לבטל את ההתנשאות. יש התנשאות של אחד על השני, שאני יותר טוב ממך. הוא הסביר שהענין של קריאת שמע הוא לראות איך כל הנשמות בשורשן שוות. זה סוד "עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים",  שהמחול הוא עיגול, ובתוכו כולם שווים, כאשר "הוי' אחד" מופיע כביכול באמצע, בתוך המחול הזה. את זה הוא הסביר באריכות. הורדת ההתנשאות שלו היא בירור שלישי.

"אם נצחו מוטב, ואם לאו יזכור לו את יום המיתה" – שפשוט צריך להגיע לבטול מוחלט, כאילו שהוא מת עכשיו ברגע זה, ושהוא עצמו חולף מן המציאות. אם היצר – הכוונה הרצון להתפשט – נשאר אפילו אחרי שהוא ממית את עצמו ממש זהו סימן שההתפשטות מצד הקדושה. בגלל שאם היא היתה שלא מצד הקדושה היא היתה חייבת להתבטל באחד השלבים האלה.

ככה היתה התורה שלו. אחר כך הוא הדגים זאת בסיפור של יעקב אבינו עם השמחה של בשורת יוסף, "עוד יוסף חי"[ח]. [למה המדרגה של הבירור של קריאת שמע לא מספיקה, וצריך את העבודה של "יזכור לו את יום המיתה"? הרי אם הכל אחד לכאורה זה צריך להספיק!] הכל אחד היינו שאני כבר לא מתנשא אליך, אבל אולי הישות עדיין לא בטלה. כתוב[ט] שאפילו אצל צדיק גמור בתניא, שעובד את ה' באהבה רבה ותענוגים – קיימת בחינת "יש מי שאוהב", היא לא מבטלת אותו לגמרי. אפילו ההרגשה שהוא לא מתנשא על מישהו אחר – אינה בטול מוחלט. נסביר זאת עכשיו יותר.

אם כן, יש ארבעה בירורים:

אַרְבָּעָה בֵּרוּרִים הנ"ל הֵם כְּנֶגֶד ד אוֹתִיּוֹת שם הוי׳ ב"ה:

י   יִזְכֹּר לוֹ יוֹם הַמִּיתָה — ״וְדֹמּוּ סֶלָה״

ה   יִקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע — ״עַל מִשְׁכַּבְכֶם״

ו   יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה — ״אִמְרוּ בִּלְבַבְכֶם״

ה   יַרְגִּיז אָדָם יֵצֶר טוֹב עַל יֵצֶר הָרַע— ״רִגְזוּ וְאַל תֶּחֱטָאוּ״  

חכמה היא בטול במציאות. המדרגה שכנגד בטול במציאות, חכמה, י שבשם היא "יזכור לו יום המיתה", הוא מת, "ודומו וסלה"; אחר כך קריאת שמע היא התבוננות – שמע לשון הבנה – כנגד בינה, להתבונן במשהו; אחר כך, הבירור השלישי מלמעלה בלימוד התורה, עמודא דאמצעיתא, הוא בחינת תפארת, כנגד ו שבשם. "אמרו בלבבכם" מתבטא במדות הלב; ראינו שרש"י מפרש את הלשון "ירגיז" – "שיעשה מלחמה עם יצר הרע". צריך לעשות קרב ומלחמה, בהדיא ובפירוש, נגד היצר הרע, וזה ענין ששייך למלכות, כנגד ה תתאה שבשם.

בטול במציאות, להתבטל. הפשט כאן הוא שיש בטול, יש התבוננות, יש לב ויש מלחמה נגד האויב בהדיא, לא בעקיפין. כל המדרגות העליונות הן כביכול בעקיפין, ורק מלחמה אחת היא קרב ישיר – "רגזו ואל תחטאו".

ב.     חיצוניות ופנימיות דוד

דוד בשתי המדרגות

זה הפשט. עכשיו נראה את ההסבר של. נסביר אותם מלמטה, אבל בשורשי הנשמות שמצד העבודה הפנימית. עוד פעם, אנחנו ניסינו להבין-להתבונן באריכות מה ההבדל בין כל השיטה של איז'ביץ לבין שיטת חב״ד, אם יש בכלל הבדל. מה ההבדל? דיברנו על כך בפעמים האחרונות. אמרנו שכאן עיקר המערכת בנוי כולה במה שנקרא חיצוניות העולם, תיקון החיצוניות, ותיקון הפנימיות כמעט שלא מופיע. רק במדרגה האחרונה, על ידי שהוא מבטל את החיצוניות לגמרי, שהוא מת, הוא עושה חלל וחלל נקרא פנימיות – אז ממילא הוא מגיע לפנימיות. אבל לא שהוא עובד ישירות ובדרך החיוב לבנות פנימיות, שזוהי שיטת חב״ד.

בכל זאת, מכאן והלאה נסביר הכל כאילו מדובר בפנימיות. זאת אומרת, לפי שיטת חב״ד. ממילא סדר הנשמות שנסביר היום הוא כמו שדיברנו אתמול בסוף השיעור, המדרגות מצד הפנימיות. מה שאין כן אתמול הסברנו לפי תורת הרבי מאיז'ביץ, הסבר שהיה יותר מתאים לנשמות אברהם, יצחק, יעקב ודוד, מלמטה למעלה, שהן אור חוזר של המרכבה. כך יצא מהחידוש שלו,  מכל מה שכתב.

נראה היום שהמדרגה בחיצוניות של דוד, שהוא מת כל רגע בבחינת "אמותה הפעם"[י], שמרגיש שהוא "בר נפלא"[יא],בפנימיות זוהי המדרגה התחתונה. אותו דוד, שאתמול הסברנו שהוא כנגד מדרגת "יזכור לו יום המיתה", שמרגיש שהוא נֶפל, שהוא מת, שאין לו חיים עצמיים והוא מת כל רגע – יהיה שייך בפנימיות למדרגה התחתונה של "ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע". זו מדרגת דוד.

הַמִּלְחָמָה עִם הַיֵּצֶר הָרַע, בְּחִינַת ״יַרְגִּיז וְכו׳״, הִיא בְּחִינַת דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנִּלְחָם מִלְחָמוֹת ה׳,

הדבר שרש"י אומר, שהמדרגה הראשונה היא לעשות מלחמה, מי האיש בתורה שהוא לוחם? דוד. כל מושג עשית המלחמה נגד הרע, נגד אויבי ה', שייך לדוד המלך – הוא לוחם המלחמות. עוד פעם, דוד הוא בעל המלחמה, הוא מרגיז את היצר טוב ואת יצר הרע.

מלחמתו של דוד במוות

בנוסף, מה הפסוק שהבאנו קודם? שצריך לזכור כל הזמן ש"ימי שנותינו בהם שבעים שנה". יש בדוד שתי מדרגות: במדרגה אחת הוא "בר נפלא", והכוונה שאין לו חיים כלל, שכמו שהסברנו, שבכל רגע הוא מרגיש נופל, שהוא מת. זה כמו המדרגה העליונה, "יזכור לו יום המיתה", מצד החיצוניות. אבל מצד שני, הפסוק של המדרגה הראשונה מלמטה, לזכור את הבלי עולם הזה ולדעת ש"ימי שנותינו בהם שבעים שנה", שאני לא כאן לנצח בעולם הזה, הוא רק דירת ארעי – גם הוא בחינת דוד המלך.

לדוד המלך יש שתי מדרגות: מצד אחד, דוד המלך הוא "בר נפלא". מצד שני, דוד המלך הוא זה שעליו נאמר "ימי שנותינו בהם שבעים שנה". הפסוק הזה, ה"ימי שנותינו בהם שבעים שנה", זה ב"תפלה למשה",  זה מופיע באמת ב"תפלה למשה", בפרק צ' בתהלים, אבל כתוב שזה נאמר על דוד, בגלל שהוא זה שחי שבעים שנה. אז לזכור שיש לנו זמן קטן, מסוים, לחיות כאן בעולם הזה, ולכן חבל לבזבז את הזמן על הבל. ואם ההבל רוצה לתקוף אותי, שאני ארדוף אחריו ואני צריך להילחם נגד התשוקה להבל, אז זה גם בחינת דוד המלך. זו הפנימיות של דוד במדרגה התחתונה.

[מה ההבדל בין פנימיות לחיצוניות?] דיברנו על זה אתמול בסוף, תשמע שוב. עכשיו אנחנו מסבירים את כל המדרגות האלה מצד פנימיותן. מצד הפנימיות, על פי פשט, המדרגה התחתונה של מי שנלחם, שייכת לדוד.

וְעָלָיו נֶאֱמַר [הפסוק] ״יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָּהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה וְגו׳״. וְהוּא בְּחִינַת מַלְכוּת [גם על פי פשט] — ה תַּתָאָה שֶׁבַּשֵּׁם [שכנגד המלכות], בְּחִינַת ״רַגְלֶיהָ יוֹרְדוֹת מָוֶת״,

למה הוא צריך להילחם עם ההבל? מה זה הבל? דבר שנפסד. פירוש המלה הבל הוא כמו שהראשונים אומרים "כל הווה נפסד"^[יב], שהדבר בתהליך של התפוררות. זה נקרא היום במדע אנטרופיה, שכל דבר מהמלכות ומטה הולך ונפסד, הוא בתהליך של מוות.

למלכות יש נטיה למות. המלכות היא מקור הטבע, מקור ההווה, ו"כל הווה נפסד". זה הפירוש הפנימי של הפסוק: "רגליה" של המלכות "יורדות מות". הכוונה שמהמלכות יש תהליך של מוות, והתהליך של מוות הוא ההבל של עולם הזה, ומי שבשורש זה, כמו דוד המלך שבשורש המלכות, צריך להיות מודע לכך תמיד, ולא לשקוע בדברים שנוטים למוות, שנקראים "רגליה יורדות מות". הווה כאן זה כמו שאני אומר מתהווה, שהוא לא ההווה האמתי, הוא בתהליך. כמו ש"נפסד" כאן הוא פועל כך גם "הווה" משמעותו פועל, לא שם עצם.

כַּאֲשֶׁר נִזְכַּר שֶׁ"סוֹף אָדָם לָמוּת"

אם כן, מה הוא צריך לזכור? מיהו דוד המלך? מדרגה אחת שלו נקראת "סוף אדם למות"[יג]. כיוון ש"סוף אדם למות", הוא שייך גם למלכות, ש"רגליה יורדות מות"[יד], לכן הוא נלחם לא ל שקוע באותם דברים שהם עצמם הבל ורעות רוח. כמו שהבן שלו, שלמה המלך, כתב ספר שלם על הבלי עולם הזה, איך כולו "רעות רוח"[טו]. מהו הסיום של כל הספר שלו? "סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם"[טז]. לא לרדוף אחרי ההבל, רק להיתפס ולהיאחז בדבר ששווה באמת, שהוא נצחי – יראת ה' ומצוות, רצון ה'.

מי שמודע לכך תמיד, שהוא עצמו סופו למות ושכל העולם כולו עבורו הוא בבחינת "רגליה יורדות מות", צריך להילחם נגד ולהיאחז כמה שאפשר בַאמת. כל זה תודעה של דוד המלך, תודעה של מלכות.

ג.      "סוף אדם למות"

רמזי "סוף אדם למות"

נסתכל במאמר מפורסם של חז"ל בגמרא "סוף אדם למות וסוף בהמה לשחיטה". מובא בספרים – לא כתבתי כאן אבל מובא בספרי קבלה[יז] – ש"סוף אדם למות" ראשי תבות סא"ל, שם קדוש, יש בו קדושה. בספרי קבלה זהו השם שיוצא מחילוף סופי התבות של "פותח את ידך", שהוא  השם חת"ך, שנקרא שם הפרנסה.

השם הזה הוא גם שם ההחלפה לחיים. מי שזוכר, כשעושים כפרות בערב יום כיפור, מה אומרים שמסובבים את התרנגול על הראש? "זה חליפתי, זה תמורתי, זה כפרתי". מה ראשי התבות? זה גם סוד שצריך לדעת לכוון אותו. כשאומרים חליפתי-תמורתי-כפרתי מכוונים גם ראשי תבות חת"ך של שם "פותח את ידך".  גם בפיוט שאומרים בימים נוראים כתוב "החותך חיים לכל חי", אחד מהפיוטים שאומרים בימים נוראים, שה' "חותך חיים לכל חי", והשם הזה חותך חיים לכל חי. המשך הפסוק "פותח את ידך" הוא "ומשביע לכל חי רצון", בבחינת "חותך חיים לכל חי".

שלש האותיות באתב"ש הן סא"ל – ח באתב"ש היא ס, ת באתב"ש היא א,  ו-כ באתב"ש היא ל – שהן ראשי התבות "סוף אדם למות". הדבר הכי יפה ברמז הזה הוא שראשי התבות הם גם שם קדוש "פותח את ידך", פא"י (91), העולה שילוב שמות הוי' ואדנות. כאן, כשמחליפים את סופי התבות באתב"ש יוצא שוה לראשי תבות, בגלל שסא"ל שוה בדיוק לפא"י. יחד הם יעקב, שהוא אמן-אמן, צ"א, 7 פעמים שם הוי'. אם כן, זה שם קדוש.

"אתה סתר לי"

השם הזה הוא גם כן ראשי תבות – מובא בספרים ויש גם בתורה של רבי נחמן מברסלב[יח] על כך – הפסוק "אתה סתר לי מצר תצרני רני פלט תסובבני סלה"[יט], שהפסוק הזה הוא אחד משלשה פסוקים שנהוג לומר במוצאי שבת מרבי יהודה החסיד. לא כתוב למה לומר אותם ומה הקשר ביניהם, אבל אם מתבוננים בהם, רואים שהסוד שלהם הוא שבכל פסוק יש ט מלים ו-לב אותיות – טַבל. הפסוק הראשון הוא "בטחו בהוי' עדי עד, כי בי"ה הוי' צור עולמים"[כ]. הפסוק השני הוא "אתה סתר לי מצר תצרני, רני פלט תסובבני סלה", הפסוק השלישי הוא "הוי' עוז לעמו יתן הוי' יברך את עמו בשלום". רק שכאן יש חידוש, הוא כותב את המלה "עוז" מלא, לא לפי המסורה. יכול להיות שהיתה לו מסורה אחרת שונה מהמסורה שלנו.

עוד פעם, יש שלשה פסוקים של רבי יהודה החסיד. שוב, לא כתוב מה הקשר ביניהם, רק כתוב שהם במסורת מרבי יהודה החסיד לומר את הפסוקים האלה בכל יום. ט פעמים לב הם רפח, בדיוק, זה אחד מהסודות, לכל פסוק יש סימן, והסימן של הפסוק הוא מספר המלים כפול מספר האותיות. בקיצור, מכל התנ״ך הוא בחר את שלשת הפסוקים החשובים האלה.

אחד מהם הוא מפרק ל"ב בתהלים, שהוא גם חשוב כי אצל רבי נחמן מברסלב, אחד מהפרקים של תיקון הכללי, וכתוב בו "אתה סתר לי מצר תצרני". בליקוטי מוהר"ן כתוב שצריך לעשות הפסק קצר בין המלים "אתה סתר לי" ורק אחר כך לומר "מצר תצרני". למה צריך להפסיק? הוא כותב שאם לא תפסיק ותחבר את המלים – יצאו ראשי התבות ס״מ. ליצר הרע עצמו, עליו כתוב בגמרא "הוא היצר הרע, הוא השטן הוא מלאך המות"[כא], קוראים סמא"ל, והוא ראשי תבות של "אתה סתר לי מצר". לכן הוא אומר שלא לומר אותם יחד, רק לומר "אתה סתר לי", להוציא ממנו את ה-מ, ואז מה שנשאר הוא השם הקדוש סאל.

ד.     יראת העונש

יראה תתאה ויראת העונש

עוד פעם, זה אחד מהסודות, מובא גם בשם הבעל שם טוב, שבתוך השטן יש שם קדוש – השם קדוש שמחיה את השטן. מובא שהשם הקדוש שבתוך השטן הוא השם "סוף אדם למות". "הוא היצר הרע, הוא השטן הוא מלאך המות". השם הקדוש הוא יראת השמים שהוא מביא. מהי הקדושה שבתוך הקליפה? כמו שלמדנו, "הרע כסא לטוב"[כב], הקדושה בתוך הקליפה היא מה שהרע משמש כסא לטוב. איך הוא משמש כסא לטוב? על ידי שמזכיר לנו את הסוף, את התכל'ס. אפילו שהוא מפחיד אותנו, אפילו אם נאמר שהשטן מפחיד ועל ידי כך האדם שומר מצות. כמו יראת העונש, שכתוב עליה שהיא לא מצד הקדושה. יראת העונש עצמה רעה, אבל היא כסא לטוב.

זה גם נושא שלם שלא דיברתי עליו בכלל כשלמדנו על "הרע כסא לטוב". אחד מהנושאים העיקריים של "רע כסא לטוב" נקרא יראת העונש. כתוב בחסידות שעצם יראת העונש הוא דבר רע. למה יראת העונש זה דבר רע? בגלל שאתה לא מפחד מהקב"ה, אתה מפחד מהעונש. כל דבר שאתה חושב על משהו אחר חוץ מהקב"ה – הוא רע. יראת העונש מצד עצמה אינה מצד הקדושה. זו לא יראת שמים, היא לא מה שכתוב בספרי מוסר. זה גם משהו מאד חשוב בחסידות. יש בזוהר תמיד יראה תתאה ויראה עילאה, יראה נמוכה וויראה עליונה. בכל ספרי המוסר, שגם משתמשים במושגים יראה תתאה ויראה עילאה, אומרים שיראה תתאה היא יראת עונש ויראה עילאה היא יראת הרוממות. אפילו רבינו יונה ועוד הרבה ראשונים ואחרונים כך כותבים[כג], שיראה תתאה היא יראת העונש ויראה עילאה היא יראת הרוממות. כביכול שניהם בקדושה, רק שאחד למטה ואחד למעלה.

בחסידות כתוב[כד] שיראה תתאה היא לא יראת העונש חס ושלום, בגלל שיראת העונש היא לא מצד הקדושה בכלל. יראה תתאה היא יראת המלכות[כה], יראה מה' בתור מלך. היא משהו עדין מאד, כשמרגישים את המלכות של ה' וממילא מרגישים שבידי המלך להחיות ולהמית, אבל זה המלך, ומפחדים מהדמות שלו. זאת אומרת שיש דמות של מלך,  שהקב"ה הוא מלך. זה נקרא יראה תתאה.

יראת הרוממות היא באמת ירא בושת, ש"מלא כל הארץ כבודו"[כו]. ההרגשה שהאור של ה' נמצא בכל מקום וה' הוא אחד ומה אני עושה כאן, איך אני פוגם את האור העצמי, ה"שלמותא דכולא", השלמות של הקב"ה. זה נקרא יראה עילאה ירא בושת. ככה מוסבר בחסידות[כז], הכוונה בחב״ד. יראת העונש בתור יראה תתאה כתוב[כח] אפילו בעוד ספרי חסידות, לא רק בספרי מוסר. יש גם ספרי חסידות שכתוב שיראת עונש היא יראת תתאה. אבל בחב״ד מאד מאד נזהרים לא כך.

עוד פעם, מה זו יראת עונש? הבדל דק. היו חסידים גדולים וצדיקים שלא למדו בספר ראשית חכמה את שער היראה. אפילו הגר"א, הגאון מוילנא, אסר על התלמידים שלו ללמוד את שער היראה בראשית חכמה, בגלל תיאור הגיהנם. זה הדבר הכי מפחיד שיש בכל הספרים. אם האדם מצייר את העונש הדבר שהכי מפחיד הוא עלול להכנס לדכאון ועצבות.

אומרים שזה מעשה שהיה, אני לא בקי, צריך לשאול את האנשים היותר בקיאים, אבל אומרים שאצל הגר"א עצמו היו כמה תלמידים שיצאו מדעתם, שהשתגעו, ואז לא היה בתי חולים לחולי נפש. היו לו כמה תלמידים שמזה שלמדו ראשית חכמה, שער היראה, נכנסו לְמה שהיום קוראים לזה דיכאון ויצאו מדעתם. אחרי המעשה הזה הגר"א אסר על התלמידים שלו ללמוד את שער היראה בראשית חכמה, שכולו מרה שחורה. אז אפילו הגאון מוילנא גם אסר את זה. הוא כל כך על פי קבלה שזה מפחיד מאד, עם כל הציטטות מהזהר, הכל מהזהר. ראשית חכמה הוא ספר קדוש ביותר, קדש קודשים, אבל בכל זאת, יש לו שער, שבו במיוחד הוא מתאר איך הולך האדם לגיהנם, וזה מפחיד.

החזרה בתשובה עם הפחדות

דרך אגב, אם כבר הזכרתי את זה, אז יש היום שיטה להחזיר בתשובה שמאד פועלת, שיטת "ערכים", שרואים שהם מאד מצליחים, לא חסידים, ברוך ה', שיצליחו הלאה. רק לפני כמה ימים נכנסתי לבית של מישהו ושמעתי שם הקלטה של אחד הרבנים שמדבר בסמינר אחד, וממש נדהמתי – ממש לתאר את הגיהנם. יש גם קצת בדיחות באמצע, אבל זה ממש להפחיד את האנשים, להפיל עליהם מורא ופחד, כמו המגידים של פעם.

כתוב שאחד מעיקרי יסודות הבעל שם טוב, שהוא היה 'מתנגד' הכי גדול למה שהיה אז באירופה – מגידים. הם היו מסתובבים בעיירות והיו מורידים על הציבור אש וגפרית, והציבור היה נרתע. כמובן, אולי היתה גם איזו תוצאה חיובית מזה ששמרו יותר טוב בחרדת קודש את המצוות, אבל הבעל שם טוב הרגיש שסך כל ההשפעה היא שלילית ביותר על הנשמה היהודית. זאת אומרת, לא רק שהיא לא מגלה את היפי והאור של הנשמה האלוקית היהודית אצל כל אחד, היא מדכאת. יכול להיות שמתוך הדכאון הוא גם ישמור מצוות, עד כדי כך, אבל בכל זאת זה מדכא, במקום לעורר את האור כי טוב.

ממש עכשיו פועלים בדיוק בשיטה הזאת. אולי גם אצל המגידים של אז נכנסו כמה בדיחות בתוך הדרשה שלהם. הרב הזה דווקא היה נחמד מאד, לא שמעתי הכל אבל זו היתה קלטת של כמה שעות, כולה על גן עדן וגיהנם. מקובל היום לעורר אנשים בכך שיש חיים אחרי המות, פשוט להכניס את התודעה הזאת. מה אתה חי? בדיוק כמו המדרגה הראשונה כאן, להזכיר לו ש"ימי שנותינו בהם שבעים שנה", ומה תעשה אחר כך, מה יהיה איתך אחר כך? בדיוק לפי השיטה הזאת הם פועלים ורואים שזה מצליח במדה מסוימת. אותו רב שנתן את ההרצאה הזו, שזה עוד דבר שהפליא אותי, היה רב ספרדי. לא זוכר את השם שלו. [הרב אמנון?] כן, הרב אמנון. אתה שמעת אותו פעם? [כן, הוא נתן שיעור בבית שמש והוא דיבר] ושמעת גיהנם, הרבה?

[כל השיטה היא 'להוכיח' שהתורה היא אמת] כן, סתם להוכיח לא זו הדרך. זה יותר טוב. לא צריך לדבר על זה יותר מדי, אבל כשאתה מוכיח שהתורה היא אמת, אתה מוכיח מתוך התורה. אם אתה מדבר על התורה – זה לימוד תורה. מה שאין כן כשאתה מדבר על גיהנם. השיטה הזאת 'להוכיח', במרכאות, מתוך התורה, כמו ששמואל יניב עושה, היא לא כל כך גרועה, בגלל שלפחות זה לימוד תורה. לא רק כך, אפילו שהוא שההוכחה היא ביד חזקה בתורה, כמו סגנון של 'מתנגד', אבל זה לפחות מבוסס על פי תורה, זה תורה. מה שאין כן כאן גיהנם וגן עדן, להבדיל, גם גוי יכול לתת בדיוק דרשה כזו. להבדיל, מה כומר עושה? בדיוק אותו דבר. למי שיש טיפת שכל, אחרי הרצאה כזאת, אפילו שיפחד ויאמין שיש גיהנם – כל החיים הוא לא חשב שיש גיהנם ועכשיו אומרים לו שיש – אבל מה ההבדל בין זה לבין שטיפת מח להבדיל שכומר נותן לו?

ה"רע כסא לטוב" – יראת העונש

[אבל רואים שזה מביא לחזרה בתשובה] בסדר, זה בדיוק נקרא "הרע כסא לטוב". עוד פעם, זה מה שעכשיו רציתי להסביר, שאחד מהפירושים העיקריים בחסידות של "רע כסא לטוב", לא דיברנו על זה מספיק, נקרא המושג יראת עונש. יש על זה כמה דרושים ארוכים בחסידות שמסבירים שיראת העונש בפני עצמה היא רע. למה? רע פרושו תודעה לא אלוקית. כל תודעה שיש בראש דמיון-ציור של משהו שהוא לא ה' – הוא רע. בגלל שרע הוא פירוד, דבר שנפרד מאלקות הוא רע. זה פירוש המלה רע. על כל דבר שתחשוב, אם המח והלב שלך מלאים מדבר בלעדי הקב"ה זה נקרא שאתה נמצא במצב רע.

יש גם תנור בעולם הזה, אפשר להיכנס לתוך התנור, לתוך אש. אם אתה מבין שהגיהנם הוא חלק מה' – תבין גם שהשולחן הוא חלק מה'. עוד פעם, הפחד מהגיהנם קצת יותר עדין ורוחני מאשר פחד מנחש. מה ההבדל? באמת כתוב בספרי המוסר, זה לא משנה. אם אני יכול להפחיד אותך עם נחש, מה טוב, ואם אני יכול להפחיד אותך עם גיהנם – זה אותו דבר. התוצאה היא אותה תוצאה. העיקר לזעזע אותך שתעשה כמו שצריך.

[אבל כתוב "אשרי אדם מפחד תמיד"[כט]] כתוב "אשרי אדם מפחד תמיד", ו"אשרי" הכוונה שהוא באושר. כאן הוא לא באושר, הוא רק מפחד. כתוב ש"אשרי אדם מפחד תמיד" ראשי תבות אמת. זה כמו הסבר תוספות בגמרא[ל], שמדובר על הפחד התמידי לא לשכוח את הגרסה, שלא לנתק את הקשר. הסברנו את זה הרבה פעמים. יש תוספות מפורש שמסביר מה זה "אשרי אדם מפחד תמיד" – אחד שיש לו קשר לאלקות, הוא מדבר על תורה, הוא קשור אליה הוא מפחד לשכוח את התורה. הכוונה שיש לו תודעה אלוקית ויש לו פחד שהקשר ינותק חס ושלום, על ידי החטא שלו. זה פחד חיובי, בגלל שהפחד מהדק את הקשר. אם יש אהבה, שנקראת קשר, הפחד שומר ומהדק את הקשר, זה משהו אחר. זהו פירוש התוספות על "אשרי אדם מפחד תמיד". אבל אם אין לו שום קשר ואתה מפחיד אותו עם גיהנם, זה כמו שאתה מפחיד אותו עם נחש, זה רע.

פסל מיכה – יראת העונש

בחסידות יש ספר שלם מאחד החסידים הגדולים של אדמו"ר הזקן, שקראו לו ר' ישראל יפה, ממשפחת יפה, משפחה חשובה מאד מפורסמת ודגולה. אחד ממנה היה מגדולי החסידים של אדמו"ר הזקן בתקופה הראשונה, והוא כתב ספר שאין לי אותו, רק ליהושע מונדשיין יש אותו, ספר שלם שנקרא שארית ישראל. שם בהקדמה של הספר הוא כותב[לא], ציטטנו ודיברנו עליו כמה פעמים בהתוועדויות, שהסימן המובהק של כל תלמיד אמיתי של אדמו"ר הזקן, משהו מאד יפה, היה שרק תאמר לו פסוק בתנ״ך, כל פסוק בכל התנ״ך, הוא מיד יכול מעצמו לומר דרוש, "דברי אלהים חיים". הוא היה כל כך מלא וגדוש עם תורת אמת, שעל כל פסוק בתנ״ך, וכמובן גם כל מאמר חז"ל אותו דבר, מיד על המקום היתה לו נביעת האין סוף. כך הוא כתב בהקדמה לגבי החברים שלו, התלמידים, משהו מאד יפה.

אחר כך הוא כותב ספר שאחד מהחלקים שלו כולו על סוד הסיפור, שבאמת כמעט לא מופיע מפורש בחסידות. זה נקרא הסיפור המפורסם בספר שופטים של פסל מיכה. יש פסל אחד, פסל מיכה, שהיה פסל עבודה זרה, וכתוב שהוא יצא ממצרים, עבר את ים סוף והיה נוכח בשעת מתן תורה[לב]. אחר כך הוא היה נוכח בכל תקופת בית ראשון, וכל המלכים הצדיקים הטובים שאיבדו את כל העבודה הזרה שהיתה בארץ, הפסל הזה נשאר. הכהן של הפסל הזה אחר כך היה הנכד של משה רבינו. הפסל הזה היה בשבט דן. זה סיפור שלם בשופטים על פסל מיכה. זה נושא שבאמת בקושי אפשר למצוא הסבר לו, אחד מהדברים שהכי קשים להבנה בכל התנ״ך, בכל התורה בכלל, נקרא פסל מיכה.

הוא כותב[לג] ומסביר, יש לו ספר שלם, נקרא שארית ישראל, שפסל מיכה הוא יראת העונש לגבי התורה והמצוות, והוא שייך לשבט דן, שבבחינה הזאת. לכל פסל יש מטרה אחרת. כמו שלהבדיל לומדים יהדות, שם למדו תורה שלמה של פסל מיכה. היה כהן, וזו היתה כת, כמו שהיום יש כתות, ולכל כת יש פילוסופיה שלמה, ענינים שלמים, איך הצורה של הפסל, מה הוא מסמל, כמו שאומרים הסמל שלו. איך שלא יהיה – הוא מסביר ספר שלם – העבודה של פסל מיכה נקראת יראת העונש. הוא כותב שיראת העונש עד לעתיד לבוא, עד ביאת המשיח, אי אפשר לבטל אותה, בגלל שהיא "הרע כסא לטוב".

עוד פעם, יראת העונש היא רע, אבל היא משמשת את הטוב. כמו שעד ביאת המשיח יהיו 'מתנגדים', גם כן אותו דבר. עוד פעם, יש תודעה שהיא משמשת ומחייבת את הקדושה, אף על פי שהתודעה הזאת היא לא תודעה אלוקית.

הכלל הוא שתודעה אלוקית היא שבראש שלך יש רק ה', כמו שהאבא של הבעל שם טוב אמר לו לפני ההסתלקות, 'אל תפחד משום דבר רק מהקב"ה'. זו הצוואה הידועה לבעל שם טוב ויסוד דרכו. מה הכוונה "אל תפחד משום דבר"? אפילו יראת עונש, אל תפחד מגיהנם, שהמדרגה הזאת לא תהיה בתודעה שלך, בגלל שהבעל שם טוב כולו טוב, הוא לא "הרע כסא לטוב".

מאיפה הרע בא? גם כן נמצא בהעלם בתוך הטוב, אבל הוא לא מתעסק אתו. עוד פעם, התורה שהוא גילה היא טוב, "אך טוב וחסד ירדפוני"[לד]. יש ה"רע כסא", אבל הוא ממילא, לא הוא עצמו, הוא טוב. כל המושג "רע כסא לטוב" הבעל שם טוב אמר. כל הביטוי הזה בא ממנו, חידוש שלו. זה חידוש גדול. הוא אומר שכמעט על ידי כך אתה מטהר את השרץ, את הרע. עצמו הוא בחינת טוב.

לכן כתוב בפירוש שיראת העונש אצלו, אישית, היתה מחוץ למערכת הערכים, היא לא קדושה בכלל. עוד פעם, למה היא לא קדושה? בגלל שאתה לא חושב על ה'. זהו דבר חשוב מאד. אין לך שום רגש אלוקי, רק רגש של פחד מגפרית ואש מן השמים וכו'. אבל הרע הזה הוא יכול לשמש למטרה טובה, נקרא "רע כסא לטוב"[לה].

יראת העונש היא אחד מהפירושים העיקריים בכל המושג "רע כסא לטוב", שנקראת פסל מיכה. כלומר שפסל מיכה חייב להיות תמיד, כל עוד לא בא המשיח. המשיח במקצת בא מדן, מבחינת שמשון. יש כמה שורשים של המשיח, וכתוב בזוהר[לו] שאחד מהם הוא מדן. אותו שורש שצריך להתברר מדן, שזהו שורש שמשון במשיח, בסוף יחסל ויאבד את הפסל הזה, פסל מיכה, שלא יצטרכו אותו באותם ימים. הפסל הזה היה בנחלת דן, ה"מאסף לכל המחנות"[לז], הוא המדרגה הכי נחותה בעבודת ה'. כמו כן, דן מלשון דין, כל העבודה שלו זו היא של התעוררות דינים, של פחד.

יש ניצוץ בתוך דן ששייך למשיח. לכן כתוב על דן, "יהי דן נחש עלי דרך"[לח], נחש בגימטריא משיח, והנחש הוא שמשון, ש"דומה לקונו"[לט] יותר מכל אחד. כתוב בחז"ל שיש משהו מיוחד בשמשון שהוא הכי דומה לקב"ה יותר מכל צדיק אחר בכל התורה כולה. "דן ידין עמו כאחד"[מ], שיש לדן משהו שבגדר 'אחד יחיד ומיוחד'.

זו היתה דוגמה של "רע כסא לטוב" – יראת עונש.

סא"ל – הטוב במלאך המות

איך הגענו לכל זה? אמרנו שיש משהו בתוך הרע שהוא שם קדוש. כתוב שבתוך הס"מ יש שם קדוש היוצא מראשי תבות אלה. מה הטוב שיש בתוך הס"מ? כיוון שיש מלאך המות בעולם אנשים חוזרים בתשובה. זה גם כן אחד מהפירושים של "טוב מאד"[מא], ש"טוב" זה מלאך החיים, כתוב במדרש חז"ל[מב], ו"מאד" זה מלאך המות.

למה הוא "טוב מאד"? אחד מהפירושים שכתוב על פי פשט בגלל שהוא מחזיר בתשובה, בזכותו אפשר להילחם נגד הרע. יש בו משהו שנותן כח להילחם נגדו, כמו שכתוב בתניא[מג] בסוד הפסוק "אשר שלט האדם באדם לרע לו"[מד], ברגע שהאדם דבליעל, אדם הרע שבקליפה, שולט על האדם של הקדושה – יחד עם השליטה שלו על הקדושה הוא נותן לקדושה את הכח להילחם נגדו ולנצח אותו. זו אגרת כ"ה בספר התניא.

כלומר, אם האדם מתבונן בזה גופא, בסוד גלות השכינה, כך הוא מסביר שם, ובטוב שיש בתוך הקליפה שמשתלטת עלי, זה גופא מעניק לו כח עליון, יותר מאשר קודם, לעמוד נגדו ולבטל אותו. זה נקרא שהאדם הרע שולט באדם הטוב לרע לו, לרע של האדם הרע. בסוף השליטה של הרע שולט על הטוב היא שמחסלת את הרע. אין לו ברירה, זה התפקיד שלו, מכריחים אותו, "על כרחך אתה חי"[מה], צריך לעשות את זה על כרחך. עוד פעם, גם זה נקרא "רע כסא לטוב". זה נקרא "אשר שלט האדם באדם לרע לו".

מה הטוב שיש במלאך המות שנותן לקדושה? השם סא"ל, שהוא שילוב שמות הוי' אדנות. זה שם קדוש. מה ראשי התבות שלו? "סוף אדם למות". עצם המציאות הזאת של "סוף אדם למות" הוא ראשי תבות השם הקדוש שיש במלאך המות. אם אתה נזכר בכך הוא יכול להיות "רע כסא לטוב". הדבר יכול להיות רע, באמת הוא רע, אבל הזכרון הזה יכול להיות "רע כסא לטוב".

פסל מיכה – השארת ניצוצות בקליפה

דרך אגב, רציתי לומר לך אריאל לגבי השם הזה, סא"ל, הוא בדיוק מה שראית קודם באיזה ספר קבלה אחד[מו], שיש "לב האבן"[מז] ניצוצות בתוך המלכות, שמתבררים רק על ידי מות, זה בדיוק השם הקדוש שנקרא סא"ל. זה מה שיש בעצם השטן, בעצם הרע, בעצם המלכות, זהו הלב האחרון שהוא דיבר שם. זה בדיוק הדבר הזה, השם הזה. מה כתוב באותו ספר, שרק לעתיד לבוא יתברר ולפני כן אין לו בירור – זהו סוד פסל מיכה. זוהי האסמכתא היחידה שיש משהו רע שמשאירים אותו. עוד פעם, הוא ראה קודם בספר, שיש איזה ניצוצות שמשאירים בתוך הרע עד לעתיד לבוא, שזה חידוש. לא דבר יפה לומר כך, שכביכול משאירים בתוך הקליפה ניצוצות עד הסוף, עד ביאת המשיח. באמת, האסמכתא היחידה לרעיון שיש משהו שמשאירים בתוך הקליפה עד לעתיד לבוא, עד לסוף הבירור – נקרא פסל מיכה.

פסל מיכה הוא הקליפה שהשאירו לאורך כל ההיסטוריה, לא נגעו בה, נתנו לה להתקיים – אף על פי שהיא קליפה – וכשיבוא הסוף היא תתברר מעצמה. כמו שכתוב שם, שהיא בכלל לא מתבררת – זה לא יכול להיות נכון. אבל איך היא מתבררת בחיים? איך אנחנו מבררים אותה כל רגע? בדיוק על ידי העבודה הזאת של "סוף אדם למות",  על ידי "ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע". כך מגיעים ל"לב האבן", כלומר הופכים אותו.

ה.    רגליה  יורדות מות

נמשיך: אם כן, השם "סוף אדם למות" והתודעה הזאת היא תודעת דוד המלך שהוא לוחם. עוד פעם, זה לא בדיוק המדרגה של "בר נפלא". אמרנו שיש בזה שתי מדרגות: מדרגה אחת של "סוף אדם למות", ש"ימי שנותינו בהם שבעים שנה", שלא ילך אחרי ההבל, בגלל ש"סוף אדם למות". מה הכוונה "סוף"? למה כתוב "סוף אדם למות"?

("סוֹף" הוּא בְּחִינַת רַגְלַיִם, בְּחִינַת "רַגְלֶיהָ וְגוֹ'"),

כתוב "סוף אדם למות"^[מח], כמו שנאמר, שסוף האדם הוא כשנוטה למות. בקבלה^[מט] ובחסידות^[נ] יש סוד יסודי, כלל גדול, שנקרא ראש-תוך-סוף, שבגוף הם ראש-גוף-רגלים. יש הרבה מאמרים, במיוחד של הרבי הקודם, שמסבירים זאת. כלומר, סוף הוא רגל. לפי זה, "סוף אדם למות", הוא בדיוק כמו הפסוק "רגליה יורדות מות"^[נא]. זו בחינת רגלים. אם כן, הוא קשור לפסוק שהסברנו קודם, שהסוף הוא בחינת הרגלים ודוקא בהן ישנה נטייה למות. שם דוד המלך נלחם, לעצור עד כמה שאפשר ולא לרדת, לא לשקוע יותר מדי.

בעל ההפלאה

אחד מהפסוקים העיקריים בתהלים של דוד הוא "אל תבואני רגל גאוה"^[נב], וכתוב בקבלה^[נג] שראשי תבותיו הם אתרג. הרמז מובא בספר פנים יפות מבעל ההפלאה^[נד], רמז מאוד מאוד מקובל בחב"ד משום שלומדים את הספר הזה. הזכרנו לפני כמה ימים את הספר פנים יפות, ספר חסידות על התורה של בעל ההפלאה, רבי פינחס הורוביץ, מגדולי תלמידי המגיד. הוא היה אחר כך רב בפרנקפורט והתלמיד הכי חשוב שלו הוא החתם סופר. החתם סופר היה תלמיד שלו ושל רבי נתן אדלר. הוא רבי חסידי, אבל הוא ואחיו, רבי שמואל שמעלקא, הם היחידים מצדיקי החסידות שהגיעו לגרמניה. ספר ההפלאה נחשב בישיבות לספר הכי חשוב על מסכת קידושין, נחשב מהאחרונים הכי גדולים.

היה אתו סיפור פלא^[נה] אצל המגיד. המגיד רצה וצוה שיכתבו שולחן ערוך והוא הטיל זאת על אדמו"ר הזקן, שהיה צעיר, ובעל ההפלאה היה מבוגר יותר. כולם התפלאו, גם הוא עצמו. כתוב שבתחלה היתה לו תרעומת, מה פתאום המגיד בחר באדמו"ר הזקן לכתוב את השולחן ערוך. כתיבת השולחן ערוך היתה צוואת המגיד בחייו, והוא הפקיד אותה על אדמו"ר הזקן. כאמור, באותו זמן היה שם גם אדמו"ר הזקן וגם בעל ההפלאה שהיה נודע בעולם כגאון עולם. הוא עצמו התפלא על כך, איך בוחרים בצעיר, עד שראה הלכות ציצית, שהיו ההלכות הראשונות שאדמו"ר הזקן כתב בחיי המגיד. כשהוא ראה את הלכות ציצית הוא הרים ידיו, בא לאדמו"ר הזקן, סיפור שלם, ואמר לו 'לך נאה ולך יאה', באמת רק אתה יכול לחבר את השולחן ערוך. בכל זאת, הוא היה התלמיד הכי גדול בתורה, בנגלה.

לבעל ההפלאה יש גם ספר בחסידות, ספר שלא מכירים כל כך, שנקרא פנים יפות, שיש בו חסידות עם הרבה נגלה יחד. זהו פירוש על כל החומש, עם הרבה סוגיות והרבה חריפות, וגם הוא ספר חסידי. הספר פנים יפות מוזכר ב"לוח היום יום"^[נו] של חב"ד, כפירוש היחיד שהרביים בחב"ד היו לומדים מספרי החסידות הכללית, חוץ מחב"ד. מובא שם שהיה סדר אצל הרביים, כמו שיש אצלנו היום חת"ת – חומש עם רש"י – לומר כל יום, כתוב שאצל הרביים עד היום הזה לומדים כל שנה רש"י יחד עם פירוש נוסף, לפי מחזור, ברוטציה. שנה אחת לומדים רש"י עם אבן עזרא, שנה שניה רש"י ורמב"ן, שנה שלישית רש"י ואור החיים הקדוש, ושנה רביעית רש"י ופנים יפות. עד כדי כך נחשב פירוש זה. עוד פעם, כתוב שיש משהו ששווה לכל נפש, שכל אחד צריך ללמוד כל יום חומש עם רש"י, ושהאדמו"רים בחב"ד לומדים רש"י יחד עם עוד פירוש. ארבעת הפירושים שחוזרים עליהם, שנה אחר שנה, הם רש"י עם האבן עזרא, רש"י עם רמב"ן, רש"י עם אור החיים ורש"י עם פנים יפות. עד כדי כך הספר הזה חשוב.

אל תבואני רגל גאוה

בכל זאת, לא רואים אותו הרבה בחב"ד, אבל הדבר היחיד שמביאים ממנו הוא רמז זה, שאתרֹג ראשי תיבות "אל תבואני רגל גאוה". מכל הלימוד בספר זהו הדבר היחידי שמביאים מתוכו. הרבי שליט"א מוסיף^[נז] חידוש לרמז: הרי ברמז יוצא אתרג בכתיב חסר, בלי ו. היפי ברמז שהוא לא רק צירוף אותיות אלא בדיוק לפי הסדר שלהן בפסוק. בכל זאת חסרה האות ו, אז הרבי אומר ש-ו נרמזת במלה הבאה אחר כך בהמשך הפסוק – "ויד רשעים אל תנדני". אפשר לצרף אותה לרמז ולעשות מראשי התבות אתרוג מלא, עם ו. בכל זאת, מה שכתוב בספר פנים יפות הוא "אל תבואני רגל גאוה" ראשי תבות אתרג.

כתוב בקבלה^[נח] שאתרוג הוא דוד. ההדסים כנגד האבות, שתי ערבות כנגד משה ואהרן, הלולב כנגד יוסף והאתרוג כנגד דוד. ידוע בזהר ובכל ספרי הקבלה. כלומר, דוד נלחם בעיקר את מלחמת "אל תבואני רגל גאוה". גם מאוד מענין, מובא שמלות הפסוק היו האחרונות שאמרו גם האריז"ל וגם הבעל שם טוב לפני הסתלקותם. כלומר, לפני המות יש התגברות של הרגל. אגב, כמה עולה רגל גאוה בגימטריא? בדיוק רמח, אברהם, אבל לעניננו, הוא עולה גם בדיוק רגליה. כלומר, הפסוק הראשון אומר "רגליה יֹרדות מות", ורגליה אותיות רגל יה. זה משהו עמוק: כמו שנחש הוא ה"לעומת זה" של משיח – נחש בגימטריא משיח – כך רגל גאוה, שהיא עצמה "רגליה יֹרדות מות", היא ה"לעומת זה" של כל רמח האיברים, שכנגד כל רמח מצוות עשה, "רמ"ח פיקודין דאורייתא"^[נט], ומי שנלחם נגדה הוא דוד המלך.

אכן, בסוף המצוה צריך להיזהר מגאוה, להילחם נגדה. גם זה נקרא "סוף אדם למות". דוקא באתרוג ישנה מלחמה עם הגאוה, ולכן כתוב שהם שייכים. דוקא באתרוג, המין הכי מהודר, "עץ הדר"^[ס], יכולה להיות גאוה, ולכן אצלו צריך להתפלל לה' "אל תבואני רגל גאוה". זו בחינת דוד. לכן זהו גם הניסיון שכנגד המלכות. בכלל מהו הניסיון של מלך? מלך היא אחד שאצלו "הוי' מלך גאות לבש"^[סא], הוא בשיא הגאות. המלחמה של המלך דקדושה היא נגד הגאות, בגלל שכל ענין המלך הוא גאות.

[למה בחב"ד מהדרים לקחת אתרוג דוקא מאיטליה?] כי שם ישנה הכי גדולה מלחמה עם הגאוה. איטליה היא שיא הגאוה. עוד פעם, שיא הגאווה בעולם הוא איטליה, רומי שנקראת "מלכות הרשעה"^[סב]. מקור הגאוה הוא איטליה של יון, כך כתוב (היא נקראת "של יון" כי פעם היתה פרובינציה של יון). מסורת האתרוגים היא מדורי דורות, גם החתם סופר כותב כך^[סג], מענין שקודם דיברנו עליו. באמת יפה, מאוד יפה. אמרנו שהדבר היחיד שהרבי מביא מהספר פנים יפות הוא הרמז על האתרוג, והגדול היחיד שפוסק כמו מנהג חב"ד, שצריך לקחת אתרוג מאיטליה הוא החתם סופר, תלמידו המובהק של בעל ההפלאה. כנראה שהוא גם קיבל מבעל ההפלאה את אותה מסורת^[סד]. האסמכתא העיקרית בנגלה שצריך לקחת אתרוג מאיטליה הוא החתם סופר. באמת, מה ענין האתרוג? שצריך להכניע את עצם מקור הגאוה בעולם 'מיניה וביה'. מהי איטליה? "מלכות הרשעה", הגאוה של ה"לעומת זה". רומא היא לשון התרוממות, רם בגימטריא עמלק.

[עץ הדעת היה אתרוג?] יש דעה כזו^[סה]. יש כמה דעות בחז"ל^[סו]: יש דעה אחת שהוא היה אתרוג ויש י גם שאולי היה עץ חיים. רש"י אומר לפי הפשט שעץ הדעת היה תאנה, אבל במדרשים יש הרבה דעות, ואחת מהן היא אתרוג. לפי הרמז הזה יוצא מאוד טוב שאתרוג היה עץ הדעת, בגלל שכל חטא עץ הדעת היה הרגשת היש, הרגשת עצמו, שזו בחינת "אל תבואני רגל גאוה". זה דוקא רמז יפה.

הרגלים טובים והרגלים רעים

נחזור לענין: מי שנלחם נגד זה, שעל כך כתוב "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע", הוא דוד, שהוא בבחינת סוף, בחינת רגל, בספירת המלכות. עוד כתוב בחסידות שרגל בעבודת ה' היא מלשון הרגל, שכאשר אדם מתנהג על פי הרגלים, אפילו הרגל טוב, זהו מקור ההפסד – "כל הוה נפסד"^[סז] – של "מצות אנשים מלֻמדָה"^[סח]. אפילו כשאדם עושה דבר טוב בשגרה חיצונית זה נקרא שהוא פועל כעת במדרגת רגל, עליה כתוב "רגליה יֹרדות מות", אם אין לו בה יותר פנימיות.

אכן, יש גם הרגל טוב, אם יש בו הרבה מוחין, כמו שכתוב בגמרא^[סט] שהיה אחד שלא היה צריך להזכיר לגב שלו לכרוע במודים והחזיק טיבותא לעצמו, שהגב כורע מעצמו. גם מסופר^[ע] על הרבי הרש"ב שעיבד את הגוף שלו לפני בר מצוה עד שהגוף יעשה מעצמו את כל המצוות, שלא יצטרך להזכיר לו מה לעשות, בגלל שהגוף יקיים מעצמו את כל המצוות. עד בר מצווה הוא הגיע לכך, מרוב לימוד שולחן ערוך. הוא למד את השולחן ערוך כל כך טוב עד שהוא נכנס לו לתוך העצמות, וכעת הגוף עושה זאת מעצמו. כאמור, לסיפור זה יש אסמכתא בחז"ל. גם דוד עצמו אמר "חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדֹתיך"^[עא].

רציתי להסביר שיש לכאורה גם הרגל טוב, אז אם כשהגוף עושה מעצמו זהו הרגל טוב למה בכל זאת לחשוב שהרגל אינו טוב? למה זה חשוב כך? כמו שהרמב"ם כותב בסוף חיבורו, בסוף של היד החזקה, למה החכמים והצדיקים מתאווים לעתיד לבוא, לימות המשיח? הם מתאווים לכך שיהיו פנויים. כך הוא כותב על פי פשט. כיוון שהכל יהיה טוב בגשמיות, לא יצטרכו לעבוד וכו', ויהיה שלום, יהיו פנויים להקדיש את כל זמנם, את כל המאמץ הנפשי, רק לדעת את ה'. כאשר האדם פנוי מכל עסק אחר ומקדיש את כל חייו לדעת את ה', כתוב "מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים"^[עב]. כך הוא אפילו ביחס לתורה. מתי אפשר להיות פנוי אליה? כאשר כל העולם בשלום. זה דבר חשוב. אם אין שלום בעולם אתה לא יכול ללכת להתבודד ולהסתלק ממנו ולומר "שלום עליך נפשי"^[עג]. אתה חייב על כרחך לרדת לתקן, אבל כאשר התיקון מושלם אתה באמת יכול להיות פנוי.

עוד פעם, אחד שרוצה לעשות את עצמו פנוי בצורה מלאכותית כאשר עדיין יש מה לתקן אומרים לו "על כרחך אתה חי", אין לך רשות להסתלק מהתפקיד כל זמן שלא הושלם. אבל ברגע שהוא מושלם אתה יכול להיות פנוי. אותו דבר ביחס לגוף. יש פסוק^[עד], שיש עליו גם תורה בליקוטי מוהר"ן^[עה], המדבר על "שלום בעצמי" של שלמות. אם אדם מקיים את כל מצוות התורה זהו השלום האמתי בתוך העצמות שלו. לכן רמ"ח האיברים הם רמ"ח עצמות כנגד רמ"ח מצוות, רמ"ח איברים דמלכא. כאשר כל רמ"ח העצמות הן בשלום האדם באמת גם יכול להיות פנוי לתורה, פנוי לדעת את ה'. על כך נאמר ש"מצוות בטלות לעתיד לבוא"^[עו]. תחית המתים היא תכלית תיקון הגוף ואז "מצוות בטלות", לעומת ימות המשיח בהם הן עדיין לא בטלות. כך מסביר אדמו"ר הזקן בתניא^[עז]. מה הכוונה שמצוות בטלות? שתהינה כביכול באופן אוטומטי, במובן חיובי. זהו הרגל שכבר נכנס לעצם עד כדי כך שלא צריך יותר לעשותו – הוא הפך להיות העצם. מה כן כעת צריך לעשות? רק לדעת את ה'.

עוד פעם, מהו הרגל חיובי? שלום אמתי בחיצוניות על מנת שהאדם יוכל באמת להתמסר לפנימיות. אבל יש הרגל רע, שיכול גם להיות הרגל של מצוה, אבל בסוף "רגליה יֹרדות מות". זאת שאשר שאין לו בכלל פנימיות. הוא קם בבוקר ומניח תפלין רק מתוך הרגל של "מצות אנשים מלֻמדה", דבר שעתיד להידרדר. ההדרדרות הזו לא חייבת להיראות אצלו, היא יכולה להתגלות אצל הבן שלו. למדנו פעם רמז שדרדור מלשון דור-דור, ושהדרדרות יכולה רק להופיע בדור הבא. כמו שרואים שיש שאבא שילדיו לא ממשיכים את דרכו.

הדרדרות ההרגל

זהו גם אחד מיסודות הרב מאז'ביצא, שאבא שבאמת מניח תפילין כל חייו עד יומו האחרון, אבל הכל כ"מצות אנשים מלֻמדה", הנחת התפלין הבן אצל שלו כבר לא נוגעת כלל, אם לא שיחזור בתשובה. הבן כבר לומד באוניברסיטה, ואחר כך – אם הוא בחוץ לארץ – הוא יוצא עם 'שיקצע', וגמרנו את העסק. כל זה כשהאבא מניח תפלין כ"מצות אנשים מלֻמדה".

עוד פעם, זו דוגמה של "רגליה יֹרדות מות", "ברא כרעא דאבוה"^[עח]. אם אצל אבא המצוה היא רק הרגל, אצל הבן היא כבר יורדת מות. זו הידרדרות. אבל אם היא כמו אצל הרבי הרש"ב, שהגוף בעצמו מקיים את המצוות כדי שיוכל עכשיו להקדיש את כל חייו להתמסר לפנימיות התורה – זהו הרגל חיובי. כך באמת אמר הרבי הרש"ב: 'למה חינכתי את הגוף שלי שיקיים הכל אוטומטי? כדי שעכשיו אוכל ללמוד כל היום חסידות'. הגוף כבר פועל בסדר, כמו שצריך לפעול, על פי שולחן ערוך, כעת יש "שלום בעצמי" ואני יכול באמת להתמסר לפנימיות לגמרי. אבל אם אדם רוצה להתמסר לפנימיות והגוף לא עובד כמו שצריך, כמו בשולחן ערוך, אז זה יפריע לו בסופו של דבר.

[מהי עליה לרגל?] להעלות את הרגל, כך באמת כתוב^[עט]. אפשר באמת להסביר שהעלאת הרגל היא בדיוק ענין זה, לעלות מהֶרגל שאין בו פנימיות להרגל של שלום על מנת לאפשר התמסרות לפנימיות. לכן באמת כשעלו לרגל היתה פתאום בתוך המצוות השראת שכינה של שמחת יום טוב. שמחת יום טוב ששרתה בעם ישראל היא הפנימיות, ואז גם לא היתה מלחמה. כתוב^[פ] שהיה שלום בארץ ולכן לא פחדו להשאיר את הבתים והנכסים – היתה הבטחה שברגע שעלו לרגל יהיה שלום.

וְעַל כֵּן נִלְחָם [דוד כל חייו] עִם אוֹיְבֵי ה', בְּחִינַת הַבְלֵי תַּאֲווֹת עוֹלָם הַזֶּה.

כל מה שלמדנו היה על המושגים רגל, סוף, מלכות ודוד עם המלחמה שלו, שהיא של "ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע".

ו.       בעז ורות – שרשיו של דוד

רות – אם המלכות

נראה עוד רמז בענין זה:

דָּוִד בָּא מֵרוּת הַמּוֹאֲבִיָּה הָרְמוּזָה בְּרָאשֵׁי תֵּבוֹת [הפסוק ממנו לומדים חז"ל את המדרגה הראשונה של "ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע"] "רִגְזוּ וְאַל תֶּחֱטָאוּ" [זהו רמז מאוד יפה ונפלא המובא בספרים. דוד הוא הצאצא של רות, ולכן הוא זה שמקיים פסוק זה].

חוץ מכך שדוד הוא הנין של רות, היא עצמה נקראת בכינוי פנימי:

רוּת נִקְרֵאת "אֵם הַמַּלְכוּת" [כלומר, היא-היא אם המלכות], וּכְשֶׁבָּאָה לַחֲסוֹת תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה אָמְרָה, בִּמְסִירוּת נֶפֶשׁ, לְנָעֳמִי "בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר".

רות התגיירה וחזרה למוטב. איך? על ידי זיכרון יום המות. אין הכוונה למדרגה העליונה של "אמותה הפעם", אלא למדרגה התחתונה של "באשר תמותי אמות ושם אקבר"^[פא]. בדיוק העבודה של "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע".

מְבֹאָר בְּכִתְבֵי הָאֲרִיזָ"ל [כוונה שכתובה ביחודים של האריז"ל] שֶׁרוּת עוֹלָה חֵלֶק הַמִּלּוּי שֶׁל שֵׁם אדני, שֵׁם הַמַּלְכוּת: אָלֶף דָּלֶת נוּן יוּד,

שם זה הוא שורש של נשמת רות, כך כתוב בפירוש בספר הגלגולים של האריז"ל^[פב]. כלומר, נשמת רות היא המילוי של שם אדני, שם המלכות (606)

עוד רמז מאוד יפה שלא כתוב כאן: פרק כ"ג בתהלים הוא מהפרקים העיקריים של דוד המלך. כתוב שארבע המלים שבתחלתו – "הוי' רֹעי לא אחסר" – עולות בגימטריא רות. בכלל מאמר חז"ל של רבי יוחנן מסביר למה נקראת שמה רות – "שזכתה ויצא ממנה דוד שריוהו לקב"ה בשירות ותשבחות"^[פג]. רות מלשון "כוסי רויה"^[פד]. עיקר הרויה, הפרק העיקרי בתהלים, בו מרוה דוד את הקב"ה, ובו ניכר הקשר והיחס בין דוד ורות הוא פרק כ"ג, בו נאמר "כוסי רויה", ושמתחיל במלים "הוי' רֹעי לא אחסר", בגימטריא רות.

אם כן, רות עולה כמנין חלק המילוי של שם אדני, שם המלכות. מהו שם זה?

וְאדני הוּא "דִּינָא דְּמַלְכוּתָא דִּינָא", בְּחִינַת יִרְאַת הַמַּלְכוּת, יִרְאָה תַּתָּאָה, שֶׁבְּיַד הַמֶּלֶךְ לְהָמִית וְכוּ'

כתוב בחסידות שיראת חטא אינה יראת העונש, רק יראת המלך שיכול להמית. זה נקרא "דינא דמלכותא דינא"^[פה]. זאת על מנת לזכור שכל מה שעולם הזה הוא הבל, ולא צריך ללכת אחריו.

מיתת בעז אחר נישואיו לרות

עוד משהו יפה:

וְהִנֵּה, לְפִי חֲזַ"ל, בֹּעַז מֵת בְּאוֹתוֹ יוֹם שֶׁנָּשָׂא אֶת רוּת.

חז"ל אומרים^[פו] שבעז היה בן 300 שנים. יש כמה מדרשים, אבל אחד מהם אומר שהיה בן 300, ולכן אמר בפירוש לה "היטבת חסדך האחרון מן הראשון"^[פז], שהחסד הכי גדול שלך הוא שבחרת אותי ולא אחד מהבחורים הצעירים, שלא הלכת "אחרי הבחורים". כך הוא אומר לה. לא חיפשת בחור, חיפשת זקן כמוני. בכלל, כתוב^[פח] שבעז הוא אבצן, אחד מהשופטים של עם ישראל. כתוב במדרש חז"ל^[פט] שהיו לו ששים בנים וכולם מתו בגלל סיבה כל שהיא, ובכל עת זקנותו לא היה לו אף ילד. היו לו קודם המון ילדים וכולם מתו. אחר כך הוא נשא את רות ובאותו לילה, לאחר הזווג שלהם, הוא מיד מת, כך חז"ל אומרים^[צ]. כלומר, הוא חי רק בשביל לשאת אותה ולהזדווג עמה ומיד מת. מה הדבר מלמד אותנו?

וְהוּא רֶמֶז נִפְלָא לַמְּבֹאָר לְעֵיל [בסוף פרק א] שֶׁתִּקּוּן בְּחִינַת הַמַּלְכוּת – בֵּרוּר הָרִאשׁוֹן – הוּא עַל יְדֵי הַחָכְמָה – הַבֵּרוּר הָאַחֲרוֹן.

אמרנו קודם שיש קשר בין המדרגה העליונה, "אמותה הפעם"^[צא], למדרגה התחתונה של "ימי שנותינו בהם שבעים שנה"^[צב], בסוד "אבא יסד ברתא"^[צג], שהחלטת מדרגה התחתונה נעשית על ידי המדרגה העליונה של למות בהווה. לפי זה יוצא שרות היא בחינת "ימי שנותינו", תודעת ההבל של עולם הזה משום ש"סוף אדם למות", ואילו בעז הוא בחינת "אנכי מת"^[צד] בהווה, ברגע זה, ואכן כך באמת קרה לו, סימן שזו התודעה שלו.

עוד פעם, דברי חז"ל שבעז מת באותו רגע שנשא את רות הם על המחשבה. כתוב בפירוש בחסידות ש"במקום שמחשבתו של אדם שם הוא נמצא"^[צה]. בעולם העליון קורה כמו שאתה חושב כאן למטה. יש סיפור מפורסם^[צו] על הבעל שם טוב, שפעם אחת כעס יהודי אחד על חברו וקילל אותו, צעק עליו ביידיש 'אני אקרע אותך כמו דג מלוח'. כמובן, הוא לא עשה זאת בפועל, רק כך אמר מתוך רוגז לחברו. הבעל שם טוב כינס בהתרגשות גדולה את כל התלמידים ואמר להם לעשות עיגול, לחבר ידיים ולסגור עינים. כך נהג בכל פעם כשרצה לגלות להם גילויים מן השמים. [אפשר לעשות את זה עכשיו?] הבעל שם טוב היה יכול ועם התלמידים שלו – צריך גם בעל שם טוב וגם תלמידי בעל שם טוב, שני תנאים שלא קיימים כאן... ברגע שסגרו את עיניהם התחילו כולם לצעוק מתוך פחד. מה היה? ברגע שסגרו ידיים הוא הראה להם איך בעולם יותר גבוה אותו יהודי לוקח את חברו וקורע אותו כמו דג. כך התקיים למעלה כמו שאמר פה למטה – הוא ממש לקח וקרע אותו כמו דג, ראו זאת במוחש. זה היה אחד מגילויי הבעל שם טוב שגילה לתלמידים שלו. זה סיפור מהבעל שם טוב. כל סיפורי הבעל שם טוב הם מקור הברכות, מקור הטוב בעולם.

מה אנחנו לומדים מכאן? כתוב בפירוש בחסידות, אחד מהיסודות של הבנת דברי חז"ל על פי חסידות, שהוא חידוש מאוד גדול. פשוט שיש הרבה דברים שחז"ל אומרים ומגלים בדבריהם מחשבה. לא שחלילה אין הדברים אמת, אלא שהם אמת בעולם עליון, אבל הם לא חייבים להיות הפשט בעולם התחתון. זהו כלל גדול מאוד. מי ששומע בצורה לא נכונה, יכול לחשוב שדיבור זה אינו בסדר. זהו רעיון שכתוב בחסידות, במיוחד רבי אייזיק מהומיל כותב אותו הרבה מאוד פעמים.

נישואי אברהם וקטורה

לדוגמה: אחת הפעמים העיקריות תסתכלו בספר חנה אריאל לגבי דבר פשוט – מחלוקת רש"י ואבן עזרא לגבי קטורה אשת אברהם^[צז]. רש"י כותב לפי דברי חז"ל^[צח] שקטורה היא הגר, ואילו האבן עזרא מפרש על פי דרך הפשט שלו-עצמו, לא לפי חז"ל, שודאי זו לא לא הגר, אלא אשה אחרת. כך כותב האבן עזרא. כיוון שהאבן עזרא כותב הרבה פעמים דברים כאלו יש הרבה שמתנגדים אליו. למשל, בברסלב^[צט] אסור ללמוד את האבן עזרא, הוא יותר מדי חופשי ולכן הוא אחד מהדברים שלא לומדים. אבל כמו שאמרנו קודם, בחב"ד מחזיקים משיטתו והיו לומדים את פירושו – הפירוש הראשון שנוסף לרש"י.

עוד פעם, האבן עזרא כותב שודאי על פי פשט קטורה היא אשה אחרת, לא הגר, ואילו רש"י כותב מחז"ל, בפשטות, שקטורה זו הגר. רבי אייזיק אומר^[ק] בפשטות, זו רק דוגמה פשוטה וטובה, שאנחנו באמת לא יכולים להכריע איך היה בעולם הזה. אם בעולם הזה היה כדעת רש"י, שקטורה היא הגר, אזי האבן עזרא פשוט לא צודק, הוא טועה. אבל יכול להיות – הוא כותב – שהאבן עזרא צודק בהחלט בעולם הזה, שקטורה היא אשה אחרת, ודברי רש"י המביא מחז"ל שקטורה היא הגר הם בעולם היצירה או יותר גבוה בעולם הבריאה, שם הנשמות מתחברות. בהחלט יכול להיות שבעולם הבריאה קטורה היא הגר והן שורש נשמה אחד, עד כדי כך שהיא אותה אשה.

אפשר להסביר זאת טיפה יותר עמוק: נדמה לי שהוא לא כותב כך, אבל לפי מה שעכשיו למדנו, אפשר להסביר יותר עמוק. הרי אברהם היה קודם נשוי להגר. עכשיו הביאו לו קטורה, אשה חדשה. אם אברהם מכוון במחשבה שלו – הרי הזיווג של אברהם אינו לא סתם, זיווג הוא משהו רוחני – ויודע את קטורה כמו שידע את הגר, באותה רמה – הרי התחברות עם אשה נקראת דעת – אזי לגביו קטורה היא הגר. הוא יודע אותה בדיוק באותו אופן, וממילא הוא גם פועל על ידי כך שתהיה אותה האשה. רבי אייזיק באמת לא כותב את מה שעכשיו אמרתי, הוא כותב יותר פשוט, שיכול להיות שבעולם עליון היא באמת אותה האשה, אבל שכנראה ששני ההסברים קשורים והא בהא תליא. אם אברהם יודע שבעולם הבריאה הגר וקטורה הן נשמה אחת הוא יכול לכוון לכך. בכלל, איך הוא יכול לדעת אשה אחת עם מחשבה על אשה אחרת? הרי כתוב שאסור לאדם להזדווג עם אשה אחת ולחשוב על אשה אחרת. זהו אחד מבני ט' מדות בחז"ל^[קא], דבר אסור. עוד פעם, זיווג נקרא לדעת אשה^[קב], אז צריך לדעת אותה לפי שורש נשמתה, ולא לפי איך שאתה רוצה שהיא תהיה. באמת הדברים עולים בקנה אחד. כיוון שבעולם יותר גבוה זו נשמה אחת, לכן באמת אברהם, שדבר זה גלוי לו, יודע אותה בדיוק כפי שידע את הגר. ממילא אברהם, צדיק שנמצא בעולם הזה התחתון, ממחיש על ידי המחשבה שלו את השורש הזהה של הנשמות במציאות עולם הזה, ובכך באמת פועל שגם בעולם התחתון יתגלה שקטורה זו הגר.

כל הרחבת הרעיון שכתוב אצל רבי אייזיק מהומיל היתה לומר שיכולה להיות מציאות אחת למטה למראית עין ומציאות אחרת למעלה. כך כותב בפירוש גם האבן עזרא בהקדמה שלו לחומש, שאת חז"ל לא מענין הפשט, בגלל שהם יותר גבוהים ממנו – הפשט אצלם הוא זול, הוא כסף קטן. כך האבן עזרא כותב בהקדמה. חז"ל במדרש לא צריכים את הפשט, הוא אצלם מטבע פחות וקטן מאד. [אז למה רבי נחמן אומר שאסור ללמוד את פרושו?] עקרונית, על שאלות כגון דא אומרים 'תשאל אותו...'. לא צריך לשאול. בכל זאת אפשר להסביר, שאדם תמים ופשוט יתקשה להבין זאת. מי שלא הבין עכשיו את מה שאמרתי, זה מכניס ספק, ורבי נחמן נזהר מדבר שעלול להכניס ספק. אם הדבר עלול להכניס ספק – על כך כתוב "יצא שכרו בהפסדו"^[קג]. עם כל הדברים הטובים שיש בו, יכול להיות שיש חכמה רמה ורבה בפירוש האבן עזרא, אבל אם הוא יקרא את פירושו – ורבי נחמן הרי אוהב יהודים תמימים ופשוטים –ויכנס לו ספק אחד ביחס לאמת שבדברי חז"ל יצא כל שכרו הטוב של פירושו בהפסדו. לכן אומר רבי נחמן שלא צריך ללמוד אותו. זה פשוט. בכל זאת מי שמי שמכיר את היסוד שעכשיו הסברנו – אין פה סתירה כלל.

למה הסברנו את כל זה? בעקבות המדרש על בעז. כאמור, חז"ל אומרים שבעז מת באותו רגע שנשא את רות, מיד לאחר הזיווג שלו עמה. אמרנו שאת הדבר הזה אפשר להסביר באותה דרך, שהיתה לבעז עבודה רוחנית שבבחינת "אמותה הפעם", כמו, במדרגה העליונה שמסביר הרבי מאיזביצא שלמדנו כאן, ואילו העבודה של רות היא בבחינת "רגזו ואל תחטאו"^[קד], ראשי תבות רות. יוצא לפי זה, שהזיווג שלהם זה הסוד שהוסבר קודם, "אבא יסד ברתא". בעז הוא בבחינת אבא, והוא מזדווג ומחליט את האמת של רות.

סוד דמויות מגילת רות

הרעיון מרומז בעוד דבר:

(בְּסוֹד "הַחָכְמָה תָּעֹז לֶחָכָם", בְּחִינַת בֹּעַז) – בֵּרוּר הָאַחֲרוֹן [העליון] – בְּחִינַת "יִזְכּוֹר לוֹ יוֹם הַמִּיתָה" בַּהֹוֶה מַמָּשׁ כַּנַ"ל.

מה כתוב בסוגריים? איך אני יודע שיש לבעז שורש בחכמה? שיש לרות שורש במלכות – זה אני יודע. רות נקראת "אִמה של מלכות"^[קה], ושמה עולה כמילוי שם אדני, שם המלכות, כמו שכתוב בכתבי אריז"ל. זה ברור. כעת הוספתי שבעז הוא כנגד החכמה.

בדרך כלל אומרים בפשטות שהאישים של מגילת רות מכוונים כנגד שם הוי'. כלומר, אלימלך ונעמי כנגד אותיות יה, ומחלון ורות כנגד אותיות וה, אלא שמחלון מת, בסוד מיתת המלכים, והתיקון שלו הוא בעז, שנכנס במקומו. זהו כלל גדול בקבלה. מגילת רות יותר מכל מגילה אחרת – יש על כך פירוש שלם מתלמידי אריז"ל^[קו] – יש בה בפשטות את סוד שם הוי'. כתוב^[קז] שקודם היה שם הוי' כך:

י  אלימלך

ה  נעמי

ו  מחלון

ה  כליון

אחר כך, לאחר שמחלון נשא את רות, נכנסה רות במקום המלכות. אחר כך מחלון עצמו מת, ובסוף כל התיקון הוא שבעז נכנס במקום מחלון, וכליון שהיה בתחלה במלכות כבר כלה. אם כן, יוצא מכך שבעז הוא תיקון האת ו של שם הוי', במקום מחלון.

כעת אנחנו רוצים להסביר שבבעז ישנה נקודת החכמה. זהו סוד מאמר חז"ל שהוא מת מיד כשנשא את רות. איך נסביר זאת? קודם כל, הרי גם אלימלך מת. נעמי לא מתה. ולא כתוב שמישהו נכנס במקומו. עוד פעם, כך הסדר הולך על פי פירוש תלמידי האריז"ל למגילת רות: קודם הסדר הוא אלימלך-נעמי-מחלון-כליון, כנגד ארבע אותיות שם הוי'. זו המשפחה שיצאה לחוץ לארץ. אחר כך כליון מת. לא מיד, אבל ברגע שמחלון נשא את רות, נכנסה רות במקום כליון. כליון אחר כך מת, אחר כך גם מחלון עצמו מת, אז מה נשאר? נשארו רק שתי אותיות ה – נעמי ורות – ה עילאה ו-ה תתאה. הן חזרו לארץ, אחר כך אירע כל הסיפור עם בעז שנשא אותה בסוף, ולפי זה הוא נכנס במקום מחלון. הרי גם על פי פשט, הוא נשא אותה להקים שם למחלון – כל הנישואים היו בסוד יבום, להקים לו שם. אם כן, יוצא בסוף ששם הוי' כולל את אלימלך-נעמי-בעז-רות. כך מובא:

י  אלימלך

ה  נעמי

ו  בעז

ה  רות

אבל מי שמתבונן רואה שיש בפשט קושיה, שאף פעם לא ראיתי מי שמתייחס אליה. אם אתה אומר שמחלון מת וצריך מישהו חדש להיכנס במקומו – מה עם אלימלך? הוא הראשון שמת שם. מי נכנס במקומו? הרי לא כתוב שאף אחד נכנס במקום אלימלך. קודם כל צריך לומר ש"ימותו ולא בחכמה"^[קח], שהחכמה בכלל לא מתה, היא למעלה מכך. מדרגת החכמה מתה וחיה יחד. דוקא בכך שהיא מתה – היא חיה. על כך כתוב "מה יעשה אדם ויחיה? ימית עצמו"^[קט]. זו מדרגת חכמה בכלל. "אין דברי תורה מתקיימין – 'אורייתא מחכמה נפקת'^[קי] – אלא במי שממית עצמו עליהם"^[קיא]. המות עצמו הוא שורש החיים. זהו פירוש אחד, וכך פירוש לומר לגבי אלימלך.

עֹז החכמה של בעז

הפירוש היותר אמתי הוא שבסוף הכל מתקיים בסוד בעז, שבסוף הוא עצמו גם הגואל של אלימלך, בסוד "יסוד אבא ארוך מתלבש ביסוד זעיר אנפין"^[קיב]. צריך לומר שבאמת בעז בחיצוניות הוא כנגד ה-ו, אבל בתוכו גם מתעברת נשמת אלימלך, שהיא ה-י, שה-י נמצאת בתוך ה-ו. איך אני יודע זאת? לפי דרוש השם שלו –בו עֹז. מה הכוונה? שבו-בתוכו ישנו עֹז. זאת על דרך הרבה דרושי חז"ל שדורשים כך מלים. מהו עֹז? כתוב בפירוש שעֹז היינו חכמה, אורייתא, פנימיות החכמה – "הוי' עֹז לעמו יתן"^[קיג].

צריך להסביר את זה יותר: עֹז הוא מצד החכמה. בתניא, בפרק כ"ו משתמש אדמו"ר הזקן בביטוי "חביון עוזו" של הקדוש ברוך הוא. אבא של הרבי, רבי לוי יצחק, מפרש את התניא על פי על פי קבלה, והוא מסביר שם^[קיד] באריכות – פירוש מאוד-מאוד יפה לראות – שהביטוי "חביון עוזו" הוא יחוד אבא ואמא עילאין – "חביון" היינו אמא עילאה ו"עֹז" היינו אבא עילאה. בעז הוא בו-עֹז. כלומר, בחיצוניות הוא באמת ה-ו שמזדווג עם רות, אבל בתוכו ובפנימיותו יש אות י, בסוד "מה שמו ומה שם בנו", "יסוד אבא ארוך מתלבש עד סיום יסוד ז"א". מה הפסוק גם שאבא של הרבי מביא וממנו יודעים שחכמה היא שורש העֹז? זהו הפסוק מה שכתוב מספר משלי – "החכמה תעֹז לחכם"^[קטו].

זהו הפסוק המקורי בקבלה שעֹז בא מחכמה. זוהי בחינת בו-עֹז. עוד לא הסברתי כאן את שתי המדרגות שבתוכו, ב-עֹז, שבתוך ו ישנה י. מה שעכשיו הסברתי הוא רק הפשט, שבעז הוא מלשון עֹז, ועֹז הוא מה שנמשך מחכמה. כאן אמרנו שעֹז היינו "אמותה הפעם". האם יש עוד פסוק שאומר זאת בפירוש? מי זוכר פסוק כזה? "עזה כמות"^[קטז], פסוק בשיר השירים. יש על כך אפילו מאמר חז"ל – "אין עז כמות". חז"ל גם אומרים ש"אין עֹז אלא תורה"^[קיז]. זה התקיים מיד כשבעז נשא את רות, הכל בסוד החלטת הבירור העליון את הבירור התחתון, "אבא יסד ברתא". זהו זיווג בעז ורות.

דוד – "בר נפלא"

כעת מגיעים גם לנקודה האחרונה. אמרנו שבחיצוניות המדרגה של "בר נפלא" היא כנגד "יזכור לו יום המיתה", אבל בפנימיות כל מה שקשור עם דוד הוא כנגד המלכות, "ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע". לפי זה, גם הענין של "יזכור לו יום המיתה" קשור עם כך שדוד הוא "בר נפלא"^[קיח].

וְכֵן דָּוִד הוּא "בַּר נַפְלָא" וְאֵין לוֹ חַיִּים עַצְמִיִּים כַּנּוֹדָע,

הכוונה כאן, שהיות דוד "בר נפלא" היא גם היותו המדרגה העליונה המחליטה את המדרגה התחתונה. שוב, דוד הוא תוצאה, הוא הצאצא של זיווג בעז ורות. מה דוד מקבל מרות? "רגזו ואל תחטאו", ראשי תבות רות, "ימי שנותינו בהם שבעים שנה". אבל מבעז הוא מקבל את התודעה של "בר נפלא", של "אמותה הפעם" – למות בהווה ממש. הוא יוצא משניהם.

וְעַל כֵּן הֵאִיר אֶצְלוֹ מִבְּחִינַת וְ"דֹּמּוּ סֶלָה" בִּבְחִינַת "רִגְזוּ וְגוֹ'".

בדיוק מה שאנחנו מסבירים, שבדוד האיר מ"דֹמו סלה"^[קיט], שהוא יום המות ממש, המדרגה הכי גבוהה. "ודֹמו סלה" האיר בתוך מדרגת "רגזו ואל תחטאו" ו"לעולם ירגיז" של רות.

בִּמְשִׁיחַ צִדְקֵנוּ בְּחִינָה זוֹ שֶׁל "בַּר נָפְלָא" תִּתְגַּבֵּר מְאֹד [המדרגה שמקבל דוד מבעז, מהחכמה, תתגבר מאוד אצל המשיח] (שֶׁעַל כֵּן יִקָּרֵא בְּשֵׁם זֶה, כַּמְּבֹאָר בְּחֲזַ"ל)

איך אנחנו יודעים שבחינת "בר נפלא" יותר חזקה אצל המשיח מאשר אצל דוד עצמו? בגלל שעל דוד אמנם כתוב שהיה "בר נפלא", זהו דרוש, לא כתוב שזהו השם שלו. במסכת סנהדרין בפרק חלק יש מאמר חז"ל שהשם של המשיח הוא "בר נפלא". שוב, לא כתוב שהשם של דוד הוא "בר נפלא", רק שהוא בבחינת נפל. אבל אצל המשיח כתוב בחז"ל שהוא נקרא "בר נפלא". העובדה ששמו הוא "בר נפלא" מראה על המהות המתגלה, שאצלו "דֹמו סלה" מתגבר מאד מאד, שזה, עד כדי כך שהוא נקרא בשם זה.

בְּסוֹד "שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וְקָם",

המשיח הוא שנלחם וגומר את המלחמות. גמר המלחמות הוא מלחמת עמלק. דוד לא זכה להילחם נגד עמלק ולגמור את המלחמה. הוא היה הלוחם העיקרי בעם ישראל, אבל הוא לא זכה להילחם נגד עמלק. משיח, בנוסף לכל שאר המלחמות שלו, כן ילחם נגד עמלק. על מלחמת עמלק כתוב "שבע יפול צדיק וקם"^[קכ], סופי תיבות עמלק. זהו רמז מרבי נחמן מברסלב^[קכא]. מה הכוונה "שבע יפול"? הכוונה שבשביל להילחם נגד עמלק צריך להיות "בר נפלא", צריך ליפול כל הזמן בשביל להכרית את ראש עמלק. צריך את עבודת הנפילה. זו עבודת "אמותה הפעם", ולכן דוקא במשיח, שהוא בן דוד, תתגבר בחינת "בר נפלא", ואז הוא יקום לתחיה:

לְעוֹלְמֵי עַד וְדָ"ל.

אם כן, היום למדנו רק איך המדרגה התחתונה, "ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע", מכוונת בפנימיות כנגד דוד. בהמשך צריך ללמוד איך מדרגת "יעסוק בתורה" היא כנגד יעקב, עמודא דאמצעיתא בפנימיות, ואיך שתי המדרגות העליונות הן כנגד משה-משה – "משה משה לא פסיק טעמא בגווייהו"^[קכב] – "שמע ישראל" והבטול הפנימי שיש ב"יזכור לו יום המיתה", בנין פנימיות העולמות עליו דיברנו, ולא רק הבטול של חיצוניותם.