1

שבת פרשת חיי שרה, כ"ה חשון ע"ט – כפר חב"ד

"עולים ומתקשרים ומתייחדים"

בית הרב, אחרי תפלת מנחה בבית הכנסת המרכזי.

ניגון מח"י אלול (שנ"ז.) [הרב נכנס וחזרו על הנגון.]

התחלנו ללמוד את האגרת ששלח הבעל שם טוב לגיסו, ר' גרשון מקיטוב, שהיה גר בארץ ישראל. הגענו לסוף האגרת, עמוד ה.

תקון הדבור

אך זאת אני מודיעך, לנוכח ה' דרכך ואל יליזו [ובפרט בארץ הקדושה], בעת תפלתך ולימודך וכל דיבור ודיבור ומוצא שפתיך [יש כאן שלושה דברים: תפלה היא עבודה מלמטה למעלה, ולימוד תורה הוא מלמעלה למטה, מה שה' מדבר אלינו מלמעלה, "דברי אשר שמתי בפיך", "תען לשוני אמרתך". "אני לדודי ודודי לי" – קודם אתערותא דלתתא, מיין נוקבין, תפלה, ואחר כך אתערותא דלעילא, מיין דכורין, לימוד תורה. אחר כך בא הדבר השלישי, "כל דיבור ודיבור ומוצא שפתיך" – מכח היחוד הפנימי של תפלה ותורה (עבודה שבלב זו תפלה, "בינה לבא", ואורייתא מחכמה נפקת, היינו יחוד או"א, י-ה שבשם, הנסתרות) אפשר לייחד את השי"ת בכל דבור ודבור, גם דברי חולין, עבודת "בכל דרכיך דעהו", לייחד קוב"ה ושכינתיה בכל דבור ודבור ובכל מעשה ומעשה (יחוד ו-ה שבשם, הנגלות).]

הבטוי "מוצא שפתיך" לקוח מפרשת נדרים בספר דברים: "מוצא שפתיך תשמר ועשית"[א] (מדבור מתוקן, "מוצא שפתיך תשמר", בא מעשה, "ועשית", בדרך ממילא. "מוצא שפתיך תשמר ועשית" ר"ת שמות, "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה וגו'" – "ראובן ושמעון נחתין ראובן ושמעון סלקין", יורדים מקדש לחול, וגם שם מקיימים "מוצא שפתיך תשמר", ועולים-מעלים מחול לקדש, "ועשית", "עשיה לעילא"). כשהצדיק מביא ביטוי מפסוק יש בכך כוונה. דיבור של נדר הוא דיבור שפועל, יש לו חלות על העשיה. בפה של צדיק יש כח ליצור מציאות, והוא מגיע לו מכח שמירת הברית ומכח שמירת ברית הלשון. מכח זה שהוא שומר את הברית, הדיבור שלו הוא עשיה והוא מתקן עולם במלכות שדי, אבל מי שלא שומר את האות-ברית-קדש, אין לדיבורים שלו שום משמעות.

יחוד ה"שם" – פרסום הקב"ה בעולם

[ממשיך הבעש"ט:] תכוין לייחד שם [שם הוא פרסום (משרש פרס = שם), כמו "ונעשה לנו שם"[ב] – תכלית יחוד שמו יתברך היא כדי לפרסם אותו בעולם שיכבדו אותו, וכמו שנאמר, "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו". כשאומרים את שמו של ה' זה כדי לפרסם אותו, כל השמות של ה' בתורה הם כדי שיכירו אותו ("בגין דישתמודעון ליה") ויכבדו אותו.]

[צריך ללמוד תורה כדי לפרסם את ה'? ] לעתיד לבוא יראו איך כל התורה היא שם אחד ארוך של ה' יתברך, שמורכב מכל עם ישראל. הרי כל יהודי הוא אות אחת מהתורה (יש ששים רבוא אותיות לתורה ר"ת ישראל). התורה מגלה את ה' פה בעולם. קשור למה שמפורש ב'שני' של הפרשה, בדברי אברהם אבינו לעבדו, שהוא הרגיל את ה' בפי הבריות, ושלפני כן ה' היה נקרא רק "אלהי השמים", בגלל שהוא לא היה מפורסם בארץ, אבל כעת, בזכות המס"נ של אברהם לפרסם את שם ה' בעולם, הוא גם "אלהי הארץ".

הכח לעשות פרסום לה' בכל דיבור ודיבור, בכל "מוצא שפתיך", הולך עם מה שר' נחמן אומר[ג] שכל דיבור שצדיק מוציא מהפה שלו הוא בכוונה "למעט בכבוד עצמו ולהרבות בכבוד שמים".

מה שהוא כותב לרבי גרשון "תכוין לייחד שם", קשור למה שאדמו"ר הזקן מבאר באגרת הקדש ד, "ויעש דוד שם", שמעלת הצדקה כל כך גדולה שכשהאדם פועל תנועה של חסד, זה גורם למעלה שה' יעשה חסד עם עם ישראל. המעשים שלנו עושים מציאות ושם לה', וכך ה' מתגלה יותר בעולם. כך מכל מוצא שפתיים של צדיק נעשה שם ולכן צריך לכוון לייחד שם בכל דיבור, כי בכל דיבור נעשית המשכה.

"לייחד שם" פירושו של דבר ליצור מציאות של אלוקות בעולם. עיקר גילוי האלוקות הוא במוצא השפתים, בדיבור. רק על ידי שמירת הלשון והברית מכל ביטוי של ישות עצמית, מתאפשר ליצור מציאות אלהית חדשה על ידי הדיבור. כלומר כשאני משתמש עם יכולת היצירה שלי ליצור ולפרסם את עצמי אין מקום לקדושה לזרום דרכי, אך אם הלשון והברית נקיים מכל ביטוי של ישות עצמית, הפה נעשה כלי יוצר "לייחד שם". "שם" הולך עם "כבוד" (כמו "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", "כל הנקרא בשמי ולכבודי" כנ"ל), לעשות לה' כבוד כאן בעולם, "נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים"[ד]. כדי לעשות כבוד לה' צריך שהאדם לא יחפש את הכבוד של עצמו ("כל הבורח מן הכבוד [של עצמו] הכבוד [של ה'] רודף אחריו [כמו אצל אברהם, שה' יקרא 'אלהי אברהם']").

עולמות-נשמות-אלקות – עולים-מתקשרים-מתיחדים

כי בכל אות ואות יש עולמות נשמות ואלוהות [עוד לפני שנוצרת מלה מהאותיות, בכל אות ואות – א, ב, ג וכו' – יש שלשה ממדים. הקטע כאן מאד יסודי – כאן נמצא היסוד של כל תורת הבעש"ט. הרבה מהספרים שלנו מבוססים על הרעיון הזה אבל בעיקר הספר "אותיות לשון הקדש" הוא פיתוח של היסוד הזה של הבעל שם טוב (שפרסם את השם הטוב בעולם). בהמשך יש את היסוד של הכנעה הבדלה המתקה שגם הרבה מהספרים מבוססים על זה.],

ועולים ומתקשרים ומתייחדים זה עם זה [יש כאן שתי שלישיות של מקבילות: העולמות עולים, הנשמות צריכות להתקשר אחת בשניה, כדי שיהיה אחדות למעלה צריך שיהיה למטה אחדות בין היהודים (נשמות – אלו נשמות ישראל שעלו במחשבה לפני הקב"ה, בירידתם לעולם התרחקו מה', ורק ע"י מחשבת הצדיק – מקשר אותם ומחזיר אותם לשורשם). האלקות רק יורדת מלמעלה ומתייחדת (כנ"ל שיחוד שמו יתברך היינו התגלותו בעולם, יחוד השם בעולם שברא לכבודו). החסידות אומרת שגם האלקות צריכה 'תיקון', מעשה שישלים אותה, דירה בתחתונים.],

איך מעלים את מציאות העולמות? נותנים צדקה, עושים מצוה. יש פה שולחן, הוא דומם, הוא גשמי, סתם חפץ, אוכלים עליו בתאוה, והחיות שלו היא מקליפת נוגה. איך הוא יכול להתעלות? כשמגלים בו את הפוטנציאל שלו, כשאתה עושה בו מעשה, משתמש בו לשם שמים, אתה מגלה בו את הניצוץ האלוקי שמחיה אותו ועל ידי כך הוא עולה מהמדרגה שלו. כשאתה אוכל על השולחן לכבוד שבת או בשביל עבודת ה', אתה מעלה את ה'סתם עץ' הזה שאוכלים עליו בתאוה. [אמר לאחד הנוכחים:] אתה הולך לבריכה, אתה רואה איך שהכל בשביל שתפיץ שם אלקות, אתה מתבונן בפוטנציאל שיש בבריכה.

שוב, הכל במחשבה, אתה עושה יחוד לפי מה שאתה חושב בראש, ובתוך הראש איך שאתה מסדר בתוכך את המציאות. אתה יוצא לרחוב והכל מלא באנרגיות, הכל מלא תדרים, אבל בלי שמגיע מישהו ומסדר את הכל, נשאר הכל עולם התהו. אחר כך אתה מסתכל, יש אספלט, אתה רואה את הפוטנציאל, ומקבל עליה, אח"כ אתה רואה שיש עליו אנשים אחד הולך לכאן ואחד הולך לכיוון השני, אתה חושב איך הם קשורים, כלפי חוץ הם נראים שונים אבל בראש שלך אתה מקשר את כל הנשמות, עוד לפני שאתה בכלל ניגש אליהם ומגלה להם שהם קשורים.

למשל, אתה שליח בהודו, או שאתה מסתובב ברחוב בירושלים, אתה פוגש אנשים שונים ממך, בסגנון אחר משלך, גדלתם במקומות אחרים. עוד לפני שאתה מתחיל לדבר איתם עוד בתוך הראש שלך אתה צריך לראות איך כולם קשורים, איך כל הניצוצות כאן חברים, איזה כימיה יש ביניהם, כולם חלקים של דבר אחד, אחדות פשוטה של ה'. אחר כך כשאתה ניגש אליהם כשבתוכך כולם קשורים הדבור המקרב שלך באמת מצליח.

[מה קורה כשאתה רואה רק יהודי אחד ברחוב?] צריך לראות איך אני קשור אליו. קודם כל אני צריך לראות איך אני קשור לכל אחד מהאנשים שסביבי, ומתוך כך אני יכול לראות גם איך כולם קשורים אחד לשני, איך כולם חברים, מלשון חיבור. אחר כך ממד האלקות גם כן צריכה תיקון לעשות לה' דירה בתחתונים, אחרי שהצלחתי להעלות את המציאות ולקשר בין היהודים צריך שאני לא אחשוב שזה שלי, צריך לחשוב איך הכל קרה כאן בהשגחה פרטית, איך הכל זה ה', כל הצלחה בחיים, ובכל יום צריך לראות הצלחות, צריך לראות איך הכל זה בהשגחה פרטית.

עולמות-נשמות-אלקות – תרגום לאורות-ניצוצות-כלים

המערכת עולמות-נשמות-אלקות מקבילה לאחת השלשות החשובות ביותר בכתבי האריז"ל – אנ"ך, אורות-ניצוצות-כלים. בחז"ל בכלל ובפרט בזהר קוראים לתורה "אורייתא", לכן אצל הרבה ראשונים (חכמי המסורה ועוד) במקום לקרוא לשלשת חלקי המקרא תנ"ך – תורה, נביאים, כתובים – קוראים להם אנ"ך, אורייתא, נביאים, כתובים. כתובים הם ביטוי של דבר ה' בבחינת כלים ("דבר הוי' זה הקץ", וכמו שמסיים ספר דניאל, "ואתה לך לקץ ותנוח ותעמד לגרלך לקץ הימין"). הנביאים הם גילוי של הנשמה – ה' מדבר מתוך הנשמות ("דבר הוי' זו נבואה"), והתורה היא האור של ה' עצמו, גילוי רצונו, "הוא ורצונו אחד" ("דבר הוי' זו הלכה").

הבעש"ט לקח את שלשת המושגים של האר"י הקדוש ותרגם אותם לנפש שלנו: אלקות היינו האורות, נשמות הן הניצוצות ועולמות הם כלים. אבל מלבד התרגום יש כאן חידוש, שבקבלה הכל מתחיל מאורות, ואז יש סדר יורד ומתגשם – אורות, ניצוצות, כלים ("מהתעבות האורות נתהוו הכלים") – ואילו החסידות פועלת חידוש בעולם שמתחילים מעולמות, עולים ליותר מופשט – נשמות – ובסוף מגיעים לאלקות. אצל הבעש"ט העיקר הוא דירה בתחתונים והוא דווקא על ידי אור חוזר שחוזר לקדמותו ממש (וכמבואר במאמר "באתי לגני" שגילוי אור אין סוף הסובב כל עלמין הוא בדרך של הסתלקות-העלאה מלמטה למעלה דווקא, ותוך כדי שהאור העצמי של ה' מתגלה דרך עליה עצמותו יתברך נמשכת לשכון כבוד למטה, בטבע-טבעיות, בעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו. עלית האור הוא ענין העבודה של "תן לו משלו שאתה ושלך שלו" ודירת העצמות בתחתונים הוא ענין "תמים תהיה עם הוי' אלהיך", גילוי הקשר העצמי של יהודי פשוט עם פשיטות העצמות, כפי שגלה הבעל שם טוב).

סדר העבודה

ואחר כך מתקשרים ומתייחדים האותיות ונעשה תיבה [נשים לב שבכל שלב יורדת עבודה אחת, כאן הנשמות רק מתקשרות ומתייחדות – נשמות כבר לא צריכות עליה. עד כאן הכל בתוך האדם עצמו. כמו שאמרנו, הכל נעשה בראש שלי, לראות את הפוטנציאל ולהעלות את הדבר ולהתקשר ולהתייחד (גם האלקות, האור העצמי של השי"ת, נמצא בראש שלי, ב'ראש' העליון של הכתר, רדל"א, אמונה פשוטה, ששם "חביון עז העצמות"). עכשיו, אחרי שהאותיות עצמן מתוקנות, הן מתקשרות אחת עם השניה. מתאים למה שאמרנו קודם, שבהתחלה אני רואה איך אני קשור לכולם ואחר כך גם כולם יכולים להתקשר אחד לשני.]

ומתייחדים יחוד אמיתי באלהות [היות שכתוב כאן "יחוד אמיתי", משמע שעד עכשיו היחוד לא היה לגמרי אמתי. כל אות הוא אבן, אבן יסוד, ומכל האבנים המתוקנות בונים יחד בית, דירה לה', ואז ה' שורה בתוכו – זה השלב הרביעי, ובא לציון גואל. רואים שיש כאן סדר עבודה בנוי של ארבעה שלבים: עולים, מתקשרים, מתיחדים, יחוד אמתי (כנגד י-ה-ו-ה מלמטה למעלה).],

ותכלול נשמתך עמהם בכל בחינה ובחינה מהנ"ל [אפשר לכוון את הכל בחיצוניות, לחשוב שאני משחק כאן באותיות ועושה יחודים למעלה. אדמו"ר האמצעי[ה] מאד לא אהב את המקובלים שעושים את הדברים, מייחדים יחודים של האריז"ל בחיצוניות. הוא מאד יורד עליהם, שכאילו מייחדים ומצרפים ספירות ופרצופים עליונים בעולם האצילות, אבל כל עוד זה בלי הזדהות פנימית, בלי לראות איך זה קשור אלי, איך זה קורה בנפש אצלי, זה לא אמתי.]

ומתייחדים כל העולמות כאחד ועולים [לא רק מקושרים אלא שאין שום מציאות נפרדת, הכל אחד ממש. והנה, גם כאשר מגיעים לתכלית היחוד ישנו את ענין העליה, שכל העולמות עולים כאחד. והיינו על ידי התגלות האוא"ס הסוכ"ע המתגלה דרך עליה דווקא כנ"ל, ו"בתולות אחריה", העולמות עולים יחד עם האור.], ונעשה שמחה ותענוג לאין שיעור [ומעבודה הזאת נעשית למעלה שמחה כל כך גדולה, שאין אצלנו מלים לתאר את זה, רק אפשר לתת משל גשמי:] בהבינך שמחת חתן וכלה בקטנות וגשמיות [כל אחד כאן היה פעם בחתונה. יש שמחה גדולה – נגנים, ריקודים, הרבה אנשים ששמחים מהחתונה, כאשר העיקר הוא שמחת החתן והכלה בעצמם, שמחת החידוש שמשנים נעשה אחד – זה כעין השמחה של חתונה], וכל שכן במעלה עליונה כזאת.

ובוודאי ה' יהיה בעזרך ובכל אשר תפנה תצליח ותשכיל, תן לחכם ויחכם עוד [רואים שבכל האגרת הזו יש רק שמחה. הכל מומתק, אין שום פחד, רק שמחה עצומה. (בתחלת האגרת כתוב שהוא ראה קטרוג גדול ופחד.) זה לא פחד מה', זה פחד מקטרוג. עבודת ה' פה היא רק בקו של שמחה. כתוב "עבדו את ה' ביראה"[ו], אבל כאן יש רק שמחה, ממש גילוי מהגאולה.].

נגנו נגון ר"ח כסלו ו"אנעים זמירות".

לגבי המלה "התקשרות", אצל חסידים זו מלה שמשמשת קודם כל להתקשרות בין רבי לחסיד. התקשרות היהודים  אחד עם השני נובעת מכח ההתקשרות לצדיק. איזו מלה דומה ל"התקשרות"? [התחברות, התכללות.] דבקות. הדבקות התמידית גורמת לייחד כל הזמן ייחודים. מה נותן את החשק להעלות את העולמות, להתעסק עם זה? מסופר על כמה מתלמידי הבעש"ט, ובמיוחד מוכר על הרב המגיד, שההתקרבות שלו לבעש"ט הייתה בהתחלה מתוך סקרנות. המגיד היה למדן, וכרוב התלמידי חכמים באותו זמן גם היה מתנגד. היו לו כמה סבות שדחפו אותו להגיע לבעש"ט – היו לו כמה קושיות, הוא סבל מכאבים ברגלים. אבל הדבר שגרם לו בסופו של דבר לנסוע היה הסקרנות – לבחון את התופעה שישנו אדם שכולם נוסעים אליו לשמוע מפיו תורה חדשה. מתי הסקרנות טובה? כאשר היא יחד עם שפלות, ואז יש עת רצון וזוכים לקבל מפי הצדיק תורה חדשה. והסימן: סקרנות = שפלות = עת רצון.