תיקון המדינה: בעקבות החשמונאים

חנוכה תשפ"ג

בחנוכה נצא בעקבות החשמונאים לחידוש מלכות ישראל.

לחנוכה שני צדדים משלימים: נס הנצחון על מלכות יון הרשעה (כמודגש בנוסח "על הניסים") ונס פך השמן בנרות המנורה[א].

כך פותח הרמב"ם את הלכות חנוכה: "בבית שני, כשמלכו יון, גזרו גזרות על ישראל ובטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצוות... עד שריחם עליהם אלהי אבותינו והושיעם מידם והצילם, וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום והושיעו ישראל מידם והעמידו מלך מן הכהנים וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני"[ב]. מלכות יון "החשיכה עיניהם של ישראל"[ג] בגזרות על התורה וחילול המקדש, עד שבאו בני חשמונאי, "צדיקים עוסקי תורתך", הסירו את עול השעבוד הזר והחזירו את המלכות לישראל, כאשר תכלית המלכות היא עבודת ה' וקיום התורה והמצוות – כל אחד בביתו והעם כולו בבית המקדש – עצמאות מדינית ועצמאות רוחנית גם יחד.

חנוכה הוא חג אהוב על כולם, גם על רחוקים מחיי תורה ומצוות (לעת עתה). במיוחד, גבורת המכבים ב'מלחמת השחרור' העתיקה מדברת אל לבם של אנשי שיבת ציון בדורות האחרונים, החולמים והלוחמים למען תקומת ישראל בארצו. המכבים-חשמונאים הם אכן דוגמא ומופת, אך צריך לדבוק בדמותם בשלמות ולזכור שאותם "כהניך הקדושים" היו 'לוחמי חרות ישראל' למען התורה והקדוּשה ועוסקים בטיהור המקדש, כל חשמונאי הוא גבור צדיק גם יחד, ורוח הגבורה שלו יונקת מבטחון בה' ולא מתחושת "כחי ועצם ידי"[ד].

השאיפה הנכונה לחידוש מלכות ישראל כיום היא להקמת "ממלכת כהנים וגוי קדוש"[ה], מלכות שיעודה להביא את ישראל (ואף את העולם כולו) לעבודת ה', כדברי הרמב"ם על מלך המשיח "הוגה בתורה ועוסק במצוות... ויכוף כל ישראל לילך בה [מביא את כל העם לקיום התורה]... וילחם מלחמות ה'... ובנה מקדש במקומו"[ו].

כהונה ומלכות

באופן קבוע, המלכות שייכת לשבט יהודה ולבית דוד, ולא לבני חשמונאי, הכהנים משבט לוי. "כתר כהונה זכה בו אהרן, כתר מלכות זכה בו דוד"[ז], "במלכות בית דוד משיחך, על כסאו לא ישב זר"[ח]. הכהן משכין שלום והמלך יוצא למלחמה.

אמנם החשמונאים הצדיקים הרימו את נס המרד ועמדו בראשו, עד ש"העמידו מלך מן הכהנים", וכך התאחדו כתר כהונה וכתר מלכות לפי שעה, בהשגחה אלקית, וכך נטבעה ההכרה שמלכות ישראל היא למען הקדש והמקדש ומוארת באור המקדש. אכן, מלכי בית חשמונאי עצמם היו צריכים להחזיר בהמשך את המלוכה לזרע דוד[ט]. ובעומק: כל מלכות מלבד בית דוד היא מילוי תפקיד של הנהגת העם, אך דוד המלך שזכה בכתר מלכות הרי הוא מלך בעצם מהותו[י]. לכן רק מלכות בית דוד יכולה להיות עצמאית באמת, מלך ש"אין על גביו אלא ה' אלהיו"[יא] (ובו מתקיים בשלמות "שום תשים עליך מלך"[יב]), וכל מלך אחר הוא "מלך ככל הגוים"[יג], ובדקות הוא משועבד לתרבות העמים השולטת בעולם, כמו שאירע לבסוף במלכי בית חשמונאי שהם אשר הכניסו לישראל את הרומאים ואת תרבותם[יד].

המלכות צריכה לדעת לפעול בכח וגבורה, אך התכלית היא להגיע להשראה אלקית ושלום אמת. "וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ... וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ"[טו]. המנורה אומרת "לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר ה' צְבָאוֹת"[טז], ושני הזיתים הם "שְׁנֵי בְנֵי הַיִּצְהָר הָעֹמְדִים עַל אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ"[יז], המלך והכהן הגדול (ששניהם נמשחים בשמן), כתר כהונה וכתר מלכות. המנורה אכן מתאימה כסמל למלכות ישראל[יח], מלכות השואפת לבניין המקדש והשראת השכינה בישראל ובעולם כולו.