1

כ"ב תמוז ע"ט – כפר חב"ד

"חסדי ה' כי לא תמנו" (ביאור אגה"ק י)

אמונה ובטחון 25 חלק שני

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. "חסדי הוי' כי לא תמנו"

הערת תוכחת חיים

אחרי שהקדמנו שאמונה ובטחון מתבטאים בחיי היום-יום בהתמסרות לזולת ונתינת צדקה ביד רחבה, וקשרנו זאת לפסוק "חסדי הוי' כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו", נפתח את התניא באגרת הקדש י (אגרת הקדש המקודשת, "העשירי יהיה קדש להוי'"[ב]):

אד"ש [אחר דרישת שלומם] וחיים פתח דברי יעיר [כל סגנון ומליצות אדה"ז לפי פסוקי תנ"ך ומאמרי חז"ל. יש פסוק בתהלים "פתח דבריך יאיר מבִין פתיים"[ג] ומשנה כאן ל"פתח דברי יעיר". הערה נועדה כדי שהדברים יישמעו ויופנמו. "יאיר" כדי שיראו, אבל עיקר חב"ד הוא הדערהער, השמיעה, הנפעלת על ידי "יעיר".] אזן שומעת תוכחת חיים [יש כמה פירושים לפסוק, אבל כאן מפרש שזו תוכחה שנותנת חיים – אני מעיר כדי שהאזן תשמע הערת חיים.] אשר הוכיח ה' חיים [תוכחה של ה', מחיה החיים, היא כדי לתת חיים.] ע"י נביאו

מיהו "נביאו"? עוד סבה שאנחנו לומדים זאת היום, כי אנחנו בשלשת השבועות – זמן החורבן – ששיאו תשעה באב, בו קוראים מגלת איכה. הפסוק שלנו – שיש בו שתי 'אנטי-פרות', "כי לא... כי לא..." – מופיע במגלת איכה, אותה כתב ירמיהו הנביא. בדרך כלל "נביאו" סתם הוא משה, אך כאן מדובר בירמיהו הנביא, שכתוב[ד] שהוא הגלגול העיקרי (בין הנביאים) של משה רבינו – לכן הוא נקרא כאן "נביאו" (ובהמשך האגרת – "הנביא" סתם).

פסוקי ה-ח באיכה פ"ג

מגלת איכה היא מגלה מאד מסודרת. יש בה חמשה פרקים: בפרק א יש כב פסוקים, לפי האלף-בית, וכך גם בפרק ב. בפרק ג, בו כתוב "חסדי הוי' כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו", יש ששים וששה פסוקים, פי שלשה, כי בכל אות יש שלשה פסוקים קצרים יחסית. גם בפרק ד כב פסוקים לפי אלף-בית. בפרק ה גם יש כב פסוקים, אך לא לפי אלף-בית. אם כן, יש במגלת איכה סה"כ 7 פעמים 22 (154, "הוי' אלהינו הוי'", יחוד ק"ש) פסוקים.

"חסדי הוי'" הוא הפסוק הראשון של שלשת פסוקי ה-ח בפ"ג – הפסוק ה-22 בפרק. משמעותי ביותר – אם בפרק ג היו רק 22 פסוקים, כמו בפרקים האחרים, הוא היה מסתיים בפסוק זה. אם זו ה-ח הראשונה, כנראה הפסוק קשור לשני פסוקי ה-ח שאחריו. הפסוק הבא הוא "חדשים לבקרים רבה אמונתך" – ממנו אומרים כל יום כשקמים בבקר "מודה אני... רבה אמונתך" – האמונה מוזכרת בו בפירוש. ה-ח השלישית היא "חלקי הוי' אמרה נפשי על כן אוחיל לו". זו יחידה מרכזית ביותר במגלת איכה – גם כשיבוא משיח נלמד איכה, והכל יהיה חסידות מלפני הצמצום. בכלל, האות ח היא למעלה מהטבע – לשון חיות, חיים, "כי הם חיינו"[ה]. שלש אותיות ה-ח הן "חסדי... חדשים... חלקי".

מה פירוש "חלקי הוי' אמרה נפשי"? החלק של כל אחד מישראל בתורה, ישראל ראשי תבות "יש ששים רבוא אותיות לתורה"[ו]. כנראה גילוי החלק שלי בתורה, הניצוץ שלי, קשור ב"חדשים לבקרים", שבעצמו תלוי ב"חסדי הוי' כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו".

יחוד, בטול ובטחון

נראה רמז יפה בפסוקים: כפי ששמנו לב, המלה אמונה מופיעה בפירוש – "רבה אמונתך" – ועלינו לחפש את המלה בטחון. בפסוק הראשון "חסדי הוי' כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו" יש כח אותיות. איזה כח נפש פנימי שוה כח? יחוד, פנימיות הדעת, ה"מפתחא דכליל שית"[ז]. יחוד היהודי הוא הדעת. ב"חדשים לבקרים רבה אמונתך" יש 20 אותיות. ב"חלקי הוי' אמרה נפשי על כן אוחיל לו" יש 27 אותיות. 20 ועוד 27 עולה בטול, עוד כח בכחות הפנימיים, פנימיות החכמה. אם כן, יש כאן יחוד-בטול אותיות בשלשת פסוקי האות ח, שעולה יחד בטחון.

גילינו משוואה בכחות הפנימיים של הנפש – כל ה-ח של פרק ג במגלת איכה כולל בטחון אותיות, אבל מתחלק ל-יחוד אותיות בפסוק שלנו ו-בטול אותיות בשני הפסוקים הבאים. צריך להבין את המשמעות הפנימית של היחוד-המשוואה הזו – למה פנימיות הנצח (בטחון) היא פנימיות החכמה (בטול) פלוס פנימיות הדעת (יחוד)[ח]. כנראה בשביל בטחון צריך מרכבה, הרכב, של בטול מצד החכמה ויחוד מצד הדעת – יחד הם נותנים בטחון. בטוי הבטחון הוא "חסדי הוי'" – לעשות צדקה וחסד כמו שה' עושה, בלי גבול, לפני הצמצום.

נסביר קצת יותר: בטחון, לשון טח (כפי שלמדנו בארוכה), הולך טוב עם דעת-יחוד, שהרי טיחה היא לשון דבקות ("וטח את הבית"[ט]), "ודבק באשתו"[י]. מה לגבי בטול? קודם כל, המלים בטחון-בטול דומות – שתיהן מתחילות בט (צירוף נדיר) וכוללות ו, בטחון אותיות חן טוב ובטול אותיות ל-טוב. הווארט הוא שככל שהאדם יותר בוטח – הוא מוכן לוותר יותר, לא פוחד לשחרר את מה שיש לו, לכן יכול לתת בלי גבול. זהו הקשר בין הבטול לבטחון. בנתינה, מתוך בטחון ובטול, מתחולל יחוד וזיווג הנותן והמקבל, בסוד "והיה מעשה הצדקה שלום"[יא] (יחוד לפי שם הוי' בסדר "והיה": וה – זרוע ואצבעות הנותן, י – פרוטה, ה – אצבעות המקבל[יב]).

הרווחנו הרבה דברים מהתבוננות זו: הסדר, בו מתוך "חסדי הוי'" מתגלים "חדשים לבקרים רבה אמונתך" – אמונה בלי סוף ("רבה" = אין סוף) – ומתוכה מתגלה גם ה"חלקי הוי' אמרה נפשי על כן אוחיל לו", תיקון החית-החיות של היהודי בתקופה זו, והקשר הפנימי בין בטחון לבטול ויחוד.

"חסדי ה' – כי לא תמנו"

נמשיך לקרוא בפנים:

ואמר חסדי ה' כי לא תמנו וגו' [כמו כי לא תמו.] והל"ל כי לא תמו [כמו בתפלת שמו"ע.] כמ"ש כי לא תמו חסדיך וגו'.

יש הרבה פירושים לפסוק. רש"י מסביר שכאן "לא תמנו" הוא כמו "לא תמו". הסבר שני (של האבן עזרא ועוד) הוא שעובדת קיומנו בגלות – ש"לא תמנו" למרות מה שעשינו ("מפני חטאינו גלינו מארצנו") וכל חיי הגולה, שלא היתה כליה ח"ו לעם ישראל – היא-היא חסדי ה'. שוב, או ש"לא תמנו" כמו "לא תמו" – חסדי ה' ממשיכים – או "לא תמנו" בעצמנו, על אף חטאינו וש"מפני חטאינו גלינו מארצנו".

אדמו"ר הזקן יפרש אחרת (קצת דומה לרש"י, אבל פירוש מקורי שלו), ש"לא תמנו" היינו שאיננו תמימים-שלמים בעבודתנו – לא דוקא גלות, אך איננו תמימים במעשינו. לכן, כדי לתקן ולהשלים, עלינו לאמץ את רחמי ה' – את חסד ה', בלי גבול ותכלית. זהו הפירוש כאן, וכל האגרת נועדה להגיע אליו.

"חסד עולם" – גבול, "רב חסד" – בלי גבול

ויובן עפ"י מ"ש בזוה"ק אית חסד ואית חסד אית חסד עולם כו' ואית חסד עילאה דהוא רב חסד כו'.

כתוב בזהר[יג] שיש שני סוגי חסד: "חסד עולם", על פי טבע העולם, הוא חסד מוגבל – על פי שורת הדין בשו"ע. אף על פי שזהו חסד – ולא דין – הוא חסד על פי דין. אפשר לומר, כמו בספירת העומר, שזהו חסד שבגבורה, כשיש התכללות בין המדות. חסד עולם הוא גם לשון העלם והסתר אלקות – חסד שעושים מתוך מצב של הסתר והעלם אלקות, גם בנפש. אבל יש "חסד עילאה" – גילוי אור אין סוף של ה' – שהוא הימין האמתי, גילוי אור ה', שהוא בלי גבול באמת.

כאן מגדיר "חסד עולם" לעומת "רב חסד" (הביטוי "ורב חסד ואמת"[יד] כתוב ב-יג מדות הרחמים, שנמשכות מהכתר, למעלה מטעם ודעת, בלי גבול ותכלית). אנחנו, חסידים – כמו חסדים – צריכים את שניהם. צריך מה שחייבים, אבל צריך להגיע עד "ורב חסד". בביטוי "חסדי הוי'" לשון רבים, משמע שני סוגי החסד – אבל יפרש בהמשך שהולך רק על "רב חסד", סימן שגם שם יש מקור ל"חסד עולם".

התכללות הגבורה בחסד כאן היא מקור למה ששמענו בשיעורים האחרונים[טו], שכח הגבול נמצא בתוך הבלי-גבול (גם כמו תזה ואנטיתזה). כאן מדברים איך מצד ה' ואיך מצדנו – צריך להגיע לבלי גבול. בסוף ימשיך ויחבר לגבול, הרבי של הפתגם של ר' הלל מפאריטש שהזכרנו קודם – מתנגד הוא גבול, חסיד הוא בלי גבול, רבי הוא בלי גבול בתוך גבול.

"חסד עולם" – אמונה, "רב חסד" – בטחון

חוזרים לווארט שלנו, שביטוי האמונה והבטחון הוא צדקה. לעניננו – כולנו מאמינים בני מאמינים – צריך אמונה בשביל "חסד עולם", אבל בשביל שנאמץ את מדת "רב חסד" צריך בטחון. לשם כך לומדים כאן את האגרת – נושא כללי ביותר של אמונה ובטחון. לפני שנקרא את המשך האגרת נסביר בעל פה, ואז נוכל לקרוא מהר יותר.

על אמונה כתוב "אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא"[טז] בשירת האזינו. הוא יסביר בהמשך ש"חסד עולם", שהוא חסד על פי גבול, נקרא "חסד אל כל היום"[יז]. ה' עושה חסד – מהוה את העולם בכל רגע מחדש – שהוא "חסד עולם", חסד תתאה, חסד שעל פי דין הנמשך משם א-ל, "חסד אל כל היום" בטבע. על "חסד אל כל היום" כתוב "אל אמונה ואין עול". גם על אברהם כתוב "ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם הוי' אל עולם"[יח] – שם אל ("חסד אל") ועולם ("חסד עולם"), הכל חסד תתאה, חסד שבגבול, שניהם מתחברים בבטוי "אל עולם". על פי פשוט זהו צדיק גמור שנותן חומש, כמו שהסברנו (בחלק הראשון של השיעור).

אבל "רב חסד" היינו כבר "חסדי הוי'" – שם הרחמים, שם הוי' ב"ה, בלי גבול. בשביל "רב חסד" צריך בעיקר בטחון. כדי לתת חומש מספיק להיות צדיק גמור, אבל מעבר שורת הדין של התורה הוא בחינת "אורות דתהו", בעל תשובה, משיח בא להחזיר לשם כך את הצדיקים, לכזה בטחון. מדרגה כזו דורשת בטחון פעיל – לקיים "כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו".

ב. מגבלות התורה

מקור התורה – "ימינו"

כעת נקרא מהר יותר:

כי הנה מודעת זאת התורה נקראת עוז שהוא לשון גבורה וכמו שאמרו חז"ל תרי"ג מצות נאמרו למשה מסיני מפי הגבורה [גבורה היא צמצום, מדת הדין. למה התורה היא "מפי הגבורה"? לכאורה להיפך, התורה כולה חסד.] וכדכתיב מימינו אש דת למו [הפסוק[יט] מדבר על ימין, וגם על אש שהיא גבורה. ידוע הרמז של ר"א אבולעפיא[כ] ש'משחק' עם האותיות – "מימינו אש דת למו" אותיות "מימינו דת שמאלו" – יש כאן התכללות שמאל וימין, כמו גילוי כח הגבול בתוך שרשו בבלי גבול. יש גם גילוי הפוך, אחרי הדין והצמצום, שהצמצום לא כפשוטו, והיינו "משמאלו דת ימינו".]

פי' שהתורה מקורה ושרשה הוא רק חסדי ה' המכונים בשם ימין דהיינו המשכת בחי' אלהותו ית' והארה מאור א"ס ב"ה אל העולמות עליונים ותחתונים ע"י האדם הממשיך האור על עצמו בקיום רמ"ח מ"ע [רמח בגימטריא אברהם. כל התורה יוצאת מאברהם, "חסד לאברהם", כמו שכל הבריאה היא "בהבראם"[כא] – באברהם[כב], "עולם חסד יבנה".] שהן רמ"ח אברים דמלכא. פי' רמ"ח כלים ולבושים להארה [נר' דצ"ל לההארה] מאור א"ס ב"ה המלובש בהן [בכלים של המצוות.] (ומאור זה [האור המצומצם שיש בכל מצוה, כמו שיסביר.] יומשך לו דו"ר בכל מצוה [הדחילו נמשך "מימינו דת שמאלו" והרחימו "משמאלו דת ימינו", ודוק.] כנודע)

המשכה למצוות דורשת הגבלה

[מקור הכל ימין,] רק שהמשכה זו נתלבשה תחלה במדת גבורתו של הקב"ה המכונה בשם אש [גבורה-דת-אש, הכל סוד הצמצום.] שהיא בחי' צמצום האור והחיות הנמשכות מאור אין סוף ב"ה כדי שתוכל להתלבש במעשה המצות [שהרי כל מצוה מוגבלת בשיעורי תורה:]

שרובן ככולן הם בדברים חומריים כציצית ותפילין וקרבנות וצדקה [מצד הדין, גם הצדקה היא מוגבלת – כמה צדקה צריך לתת. כל מצוה היא מוגבלת.] ואף מצות שהן ברוחניות האדם [חובות הלבבות, שהן שש מצוות התמידיות.] כמו יראה ואהבה אעפ"כ הן בבחי' גבול ומדה ולא בבחי' א"ס כלל [אי אפשר לאהוב את ה' בלי סוף או לירא ממנו בלי סוף – אדם לא יוכל לסבול זאת, "לית כל מוחא סביל דא".] כי אהבה רבה לה' בלי קץ וגבול ומדה אין האדם יכול לסובלה בלבו ולהיות קיים בגופו [הגשמי והמוגבל בעצם.] אפילו רגע וכמארז"ל שבשעת מ"ת שהיתה התגלות אלהותו ית' ואא"ס ב"ה בבחי' דיבור [מפרש "על כל דבור ודבור"[כג], שכל דבור הוא התגלות ה'.] והתגלות פרחה נשמתן כו' [אי אפשר לסבול בגוף, רק שה' החזירן לתחיה בטל שעתיד להחיות בו מתים. אם כן, הוא אומר שהתורה עצמה היא אור אין סוף, אבל לא יכול להתקבל כך באדם המוגבל בגופו, לכן צריך הגבלה-גוף של המצוות. רק שבתוך גוף המצוות יש גם הארה, שנותנת לאדם אהבה ויראה בקיום המצוות.].

שיעורי מצוה – אפילו בצדקה

אחרי ההסבר שהתורה נמשכת על ידי הגבול והצמצום ירצה אדמו"ר הזקן להסביר שבעל תשובה צריך לצאת מהגבול, אבל לפני כן הוא מסביר את ההגבלה:

והנה לפי שהמצות ניתנו לנו ע"י התלבשות במדת גבורה וצמצום ההארה כו' לכן רוב המצות יש להן שיעור מצומצם [והתורה שבעל פה מלמדת את הגבולות וההגדרות של כל מצוה.] כמו אורך הציצית י"ב גודלין והתפילין אצבעים על אצבעים ומרובעות דוקא והלולב ד"ט והסוכה ז"ט והשופר טפח והמקוה מ' סאה וכן בקרבנות יש להן שיעור מצומצם לזמן כמו כבשים בני שנה ואילים בני שתים ופרים כו' [הגענו לפרים שלנו... פרים הם פרנסה – כתוב שפרנסה היא נס-פרה, תיכף נסביר יותר. גם לשון "פרו ורבו"[כד], המצוה הראשונה בתורה. בין הדברים המוגבלים הפרים כאן הכי הרבה. אבל כעת מוסיף:]

וכן במעשה הצדקה וגמ"ח בממונו אף שהוא מהעמודים שהעולם עומד עליהם ["על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים"[כה], ובפרט עמוד החסד –] וכדכתיב עולם חסד יבנה [הייתי יכול לחשוב שאם חסד הוא עמוד העולם כולו אולי אין לו גבול, צריך לעשות בלי גבול.] אפ"ה יש לה שיעור קצוב חומש למצוה מן המובחר ומעשר למדה בינונית [כאן הוא כותב את הביטוי ממנו לבדו עשינו (בחלק הראשון) את כל המבנה של רשעים-בינונים-צדיקים ובעלי תשובה. "מצוה מן המובחר" הוא צדיק ו"מדה בינונית", בינוני.] כו' וזה נק' חסד עולם פי' חסד אל כל היום [הפסוק שהזכרנו קודם.] המתלבש בעולמות עליונים ותחתונים ע"י אתערותא דלתתא היא מצות הצדקה וחסד שעושים בני אדם זה עם זה [תיקון החברה, חברה לשון חיבור – הנתינה ההדדית היא המחברת את בני האדם. למה הקארלינער אמר שהקמצן שייך לסטרא אחרא? כי אין לו חבור – הוא "יש ודבר נפרד בפני עצמו".]

ולפי שהעולם הוא בבחי' גבול ומדה מהארץ עד לרקיע ת"ק שנה וכן מרקיע לרקיע כו' ושית אלפי שני הוי עלמא כו' [העולם מוגבל גם במקום וגם בזמן.] לכן ניתן שיעור ומדה גם כן למצות הצדקה והחסד שבתורה [בחלק א של התניא[כו] מוסבר שצדקה היא המצוה הכללית של כל התורה, סתם 'מצוה' בתלמוד ירושלמי. כמו שאמרנו קודם שסתם צדיק הוא מי שעושה צדקה.] כמו לשאר מצות התורה [עד כאן היה גדר הגבול, "הוי' עז לעמו יתן"[כז], "מימינו אש דת למו" ("מימינו דת שמאלו"), גילוי השמאל מתוך הימין.]

נחזור שהפסוק "חסדי הוי' כי לא תמנו וגו'" הוא פסוק מאיכה, שייך לזמן – תיקון החורבן וה"מפני חטאינו גלינו מארצנו". העולם מתקיים על ידי צדקה, וגם את כל החטאים והגלות מתקנים על ידי צדקה. היום אנחנו לומדים שהצדקה תלויה באמונה ובטחון. ה' בורא את העולם בכל רגע וזו הצדקה שלו, כמו שכתוב כאן בתניא וכן בהמשך אגה"ק עה"פ "רחבה מצותך מאד", כך מביאים את המשיח בכל רגע על ידי שנותנים ומוותרים.

ג. בעל תשובה – בלי גבול

תיקון העיוותים מאור הסובב כל עלמין

אחרי ההסבר על שיעורי התורה, כולל במדת הצדקה, ממשיך אדמו"ר הזקן לנקודה העיקרית באגרת זו:

אך היינו דוקא לשומר התורה ולא סר ממנה ימין ושמאל אפילו כמלא נימא [הגבול למצות הצדקה הוא לצדיק גמור. בדיוק מה שאמרנו – ההידור הכי גדול בצדקה על פי דין, חומש, היא לאחד מושלם, צדיק תמים, תם מלשון שלם. הפסוק שלנו הוא "כי לא תמנו" – איננו תמימים, לא שלמים. לכן גם אין גבול למצות הצדקה שלנו.]

אבל מי שהעביר עליו הדרך ח"ו מאחר שהעוה דרכו [בהשגחה פרטית הבטוי "העוה דרכו" שייך להיום. בסיום בין המצרים, בתשעה באב, קוראים את מגלת איכה שכתובה לפי סדר האלף-בית. איך חז"ל מפרשים[כח] למה? "מפני חטאינו גלינו מארצנו" ופגמנו בכל האלף-בית. כדי לתקן את החטאים, אומרים וידוי – "מודה ועֹזב ירֻחם"[כט] – שתקנו לפי אלף-בית. ב-כב ימי בין המצרים מכוונים את כב אותיות הוידוי – כל יום אות אחת, לפי הסדר. היום כ"ב תמוז – יום מיוחד, שחסידי קרלין אומרים[ל] שלא נכלל במנהגי אבלות ואפשר לומר בו שהחיינו ואף להתחתן (לא ראיתי שמתחתנים בפועל, אבל כן אומרים שהחיינו). אנחנו עוד לא חסידי קרלין, אבל טוב לדעת שאמרו כך. איזה אות מתקנים היום? כל יום בתקופה הזו הוא לתקן אות אחת לפי הוידוי, אשמנו-בגדנו. הוא נורה ב-י"ז בתמוז, שהיה שבת, אז מתחילים "אשמנו" ביום ראשון. כעת ביום חמישי, "העוינו" – "מאחר שהעוה דרכו", מלה נדירה.] לתת מגרעות בקדש העליון שגרע ערכו בחי' המשכתו מה שהיה יכול להמשיך מבחי' אלהותו [במדה וגבול] והארת האור מאור א"ס ב"ה אילו היה שומר התורה ומקיימה כהלכתה

כאן יבוא יסוד חשוב, דבר פשוט שמסבירים כאן מפרשי התניא: אמרנו ש"חסד עולם" לעומת "רב חסד" היינו אמונה לעומת בטחון. יש עוד שני ביטויים מהזהר שכל התניא מלא מהם – "ממלא כל עלמין" ו"סובב כל עלמין". האור שבגבול, שנכנס לכלים – אור לפי ערך הכלי, מדוד בהתאם למדת הכלי – נקרא "ממלא כל עלמין". אבל אור לא מדוד לפי ערך הכלי, שהוא אין סוף, נקרא סובב כל עלמין. אז בעצם ה"רב חסד" שאנו צריכים לאמץ, "חסדי הוי' כי לא תמנו", נקרא אור הסובב כל עלמין. צדיק גמור ממשיך כסדר את האור הממלא כל עלמין. אבל מי שהעוה את הדרך פגם באור הממלא כל עלמין, ואין שום דרך לתקן זאת – רק להמשיך מאור הסובב. עליו לעבור להליך אחר לגמרי של עבודה, לפני הצמצום – להיות חסיד, בעל תשובה שיותר מצדיק גמור:

הרי מעוות זה [שהעוה דרכו ועשה מגרעות בקדש.] לא יוכל לתקן [עפ"י הפסוק "מעות לא יוכל לתקֹן"[לא] (שמופיע גם בתחלת אגרת התשובה), לכן הביא את המלה "העוה".] כ"א בהמשכת האור העליון שלמעלה מהעולמות [אור הסובב כל עלמין.] ואינו מתלבש בהן הנק' חסד עילאה ורב חסד לפי שמאיר ומתפשט בבחי' א"ס בלי גבול ומדה מאחר שאיננו מצומצם תוך העולמות אלא בבחי' מקיף עליהן [סובב וממלא נקראים גם מקיף ופנימי. מי שהעוה את הדרך פגם באור הפנימי, ממלא כל עלמין, וצריך להמשיך את המקיף. מקיף גם לשון תוקף. תוקף הוא גם בחינת תהו, "אורות דתהו", רצון אדיר – "אין לך דבר העומד בפני הרצון"[לב] ו"אין תקיף כרצון"[לג]. רצון הוא תהו, כתר. אותו צריך להמשיך אם העוה את הדרך.] מלמעלה מריש כל דרגין עד סוף וכו'

הדרך להמשיך אור הסובב – דווקא על ידי מצות צדקה

וכשהאדם ממשיכו למטה במעשיו ואתעדל"ת [אתערותא דלתתא מסוג אחר, לא מספיקה אתעדל"ת של מצוות בגבול – צריך אתעדל"ת של צדקה בלי גבול. דווקא את מצות הצדקה אפשר לקיים בלי גבול[לד]. את שאר המצוות אי אפשר לקיים בלי גבול. זהו היחוד של צדקה. בשאר המצוות אין תהו. אפילו אם תניח תפילין כל היום – זו גדר המצוה מן התורה. שתאהב את ה' בגלוי כל היום – כל הזמן הלב בוער באהבת ה' – זהו עדיין בגבול, כמו שהוא כתב לעיל. המצוה היחידה שאפשר לעשותה בלי גבול, מתוך בטחון אדיר, היא רק מצות צדקה. מצות הצדקה שואפת למסירות נפש – למסור את הנפש שלך, "בכל נפשך" ועוד יותר "בכל מאדך".]

אזי אור עליון זה [הסוכ"ע.] מאיר ומתפשט תוך העולמות ומתקן כל מעוות וכל מגרעות שניתנו בקדש העליון ומחדש אורן וטובן ביתר שאת ויתר עז [פסוק שנאמר בראובן, שחטא – "פחז כמים אל תותר"[לה], "תותר" גם לשון ויתור. הוא העוה את הדרך והפסיד את ה"יתר שאת ויתר עז", וצריך להמשיך את ה"יתר שאת ויתר עז" – כתוב ש"שאת" היא כהונה ו"עז" הוא מלכות[לו].] בבחי' אור חדש ממש [שבחסידות היינו אור ש"חדש להיות אור"[לז] – עד כה היה כלול בעצמות, וכעת מתחדש להיות אור עבורנו.]

בעל תשובה – מעבר לממד אחר

לכן אמרו במקום שבע"ת עומדין וכו'.

כפי שהזכרנו, שמדובר כאן בבעל תשובה שלמעלה מצדיק גמור. צדיק גמור הוא מאה אחוז טוב אך מאה אחוז בגבול, ובעל תשובה פגם, אבל 'בזכות' שפגם אין לו שום דרך לתקן זאת בגבול. זהו הווארט הכי עמוק כאן, שאם פגמת משהו בעולם הגבול – אתה לא יכול מיניה וביה לתקנו. אין שום דרך לתקן את עצמך בתוך העולם שבו חטאת. צריך להגיע לעולם אחר, מציאות אחרת לגמרי, ממד אחר.

ברגע שפגמת – אותו ממד של הקיום שלך הוא פארפאלען, אבוד. המציאות בה היית בחטא – פארפאלען. הדרך היחידה לתקן היא רק להמשיך מאין סוף שלמעלה מאותו מדרגה. מי שממשיך המשכה כזו נקרא בעל תשובה. המקום שלפני הצמצום הוא המקום שבעלי תשובה עומדין בו וצדיקים גמורים לא יכולים להגיע לשם – הם רק גבול.

מכאן נבין את הווארט של רבי הלל שרבי הוא בלי גבול בגבול, הוא בעל תשובה (בלי גבול) בעצם – "כל ימיו בתשובה"[לח], "והרוח תשוב אל האלהים גו'"[לט] – שמלביש את עצמו בלבוש של צדיק גמור (גבול).

התעוררות האור בתשובה בלב והמשכתו בצדקה בלי גבול

[צריך לעשות תשובה כדי להגיע לאין סוף:] והנה עיקר התשובה הוא בלב [גם מצות וידוי וגם עזיבת החטא בפועל – גם עליה כתוב שהיא עיקר התשובה[מ] – הן בגבול, הוידוי בדבר מוגבל ועזיבת החטא מוגדרת, לעזוב את הלא-בסדר ולהיות בסדר. חלקי התשובה האלה הם מצוה, כמו כל המצוות, והם מוגבלים ככל מצוה. לכן מדגיש כאן אדמו"ר הזקן שעיקר התשובה בלב. אך בניגוד לאהבה ויראה – שהן גם בלב, אבל מוגבלות (כנ"ל) – התשובה בלב היא עד כדי מיצוי הנפש. לכן רבי אלעזר בן דורדיא – שנקרא רבי, כי הוא הרבי של כל בעלי התשובה – שם את ראשו בן ברכיו וגעה בבכיה עד שגווע והסתלק מהעולם מתוך חרטה[מא]. החרטה, התשובה בלב, נוגעת עד עצם הנפש – בלי גבול. ה' לא רוצה שנגווע, רבי אלעזר בן דורדיא הוא יוצא מן הכלל, אך כן צריך חרטה מעומק הלב.] כי על ידי החרטה מעומקא דלבא מעורר עומק אור העליון הזה [יותר עמוק בנפש מאהבת ה' ויראת ה', וודאי יותר מוידוי ועזיבת החטא בפועל.]

[הוא אומר שמגיעים לפני הצמצום על ידי עומק התשובה בלב, אבל כדי להמשיך את האור הסובב כל עלמין מלפני הצמצום למטה, כדי למלא את החסרונות, הפגמים, החללים שעשיתי בקדש למטה, אני צריך סוג מיוחד של אתעדל"ת שהוא גם בלי גבול בבחינת מעשה. צריך לעשות משהו – כמו שאמרנו שצריך ביטוי מעשי לכל מה שלומדים על אמונה ובטחון:] אך כדי להמשיכו להאיר בעולמות עליונים ותחתונים צריך אתעדל"ת ממש בבחי' מעשה דהיינו מעשה הצדקה וחסד בלי גבול ומדה

להשפיע כמו ה' "אחד" – אתה-אני חס-דלית

דכמו שהאדם משפיע רב חסד פי' ח"ס דלי"ת דהיינו לדל ואביון דלית ליה מגרמי' כלום [כתוב בזהר[מב] ש-חסד היינו חס-ד, חס דלית, לחוס על מי שאין לו כלום. באגרת הקדש טז כתוב – כפי שהזכרנו (בחלק הראשון של השיעור) – שכאשר יש לי משהו ולעני אין כלום, גם על פי שורת דין צריך לעבור את מגבלת החומש. צריך להרגיש שכל המציאות היא דלית, וברגע שהיא דלית אני חס על הדלית וממילא זהו מניע בנפש לתת בלי גבול.

זו גם כוונה של המלה "אחד" ב"שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[מג]: יש א-ח-ד – ח-ד היינו חס-דלית. מצד אחד כתוב[מד] שה' הוא אחד ב-ז רקיעים וארץ (שזו ה-ח של "אחד") ו-ד רוחות העולם. ה-א היא באמת "אלופו של עולם". אם אני פונה לה' א היא כמו 'אתה' – צריך לאמץ לעצמי, שגם אני אהיה א – חס-דלית. "חס דלית" היינו גילוי אחדותו יתברך – לא רק שהעולם הוא בחינת 'אין לו', אלא שהוא עצמו 'לא', בלי ה' הוא 'לא'. לכן "הוי' אחד", הכל ה'. אם כן, הרווחנו עוד משהו – שמי שנותן בלי גבול נותן מתוך הרגשה שהכל לית, וממילא מתגלה האחדות האמתית של הקב"ה, "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד".]

ואינו נותן גבול ומדה לנתינתו והשפעתו [יש "מה הוא רחום אף אתה היה רחום, מה הוא חנון אף אתה היה חנון"[מה] – האם יש 'מה הוא אין סוף אף אתה אין סוף'? לכאורה לא, אבל באגרת כאן כתוב שכן – מצות הצדקה של בעל תשובה.]. כך הקב"ה משפיע אורו וטובו בבחי' חסד עילאה הנק' רב חסד המאיר בבחי' א"ס בלי גבול ומדה תוך העולמות [זהו בלי גבול בגבול. אנחנו נעשה בלי גבול, נהיה חסידים, והקב"ה יהיה הרבי – שממשיך את הבלי-גבול לתוך הגבול שלנו, למלא את כל החסרונות, כל החטאים, הפגמים והעוותים שהעוינו.] עליונים ותחתונים שכולם הם בבחי' דלי"ת אצלו יתברך [כעת אומר מה שאמרנו קודם – שכל המציאות היא "דלית", "לא", אצל ה' יתברך.] דלית להון מגרמיהון כלום וכולא קמיה כלא חשיבי ועי"ז נתקנו כל הפגמים שפגם האדם בעונותיו למעלה בעולמות עליונים ותחתונים.

הבאת המשיח – בבטחון מופרז

הצדקה הזו היא בבחינת "רב חסד" שכנגד מדת הבטחון (לעומת "חסד עולם") – יש כל כך הרבה בטחון בה', ובכך שהוא נותן לי כחות, שאני יכול להתדמות אליו גם בלהיות אין סוף. למאמין יש רק אמונה שה' אין סוף, אבל הוא לא חושב שה' נותן לו גם כח להיות אין סוף. בעל האמונה הוא עדיין 'שפוי', מה שאין כן בעל הבטחון, הבוטח בבטחון מופרז. בטחון מופרז הוא סוד "פרזות תשב ירושלם"[מו], ר"ת "פתי [יאמין לכל דבר]" [מז]. הפתי – בעל הבטחון המופרז – מאמין שכל דבר יכול להיות בפועל ממש, גם הדבר ה'אבסורדי' ביותר. אמונה זו ("יאמין לכל דבר") היא-היא מדת הבטחון של אברהם אבינו, עליו נאמר "והאמן בהוי' ויחשבה לו צדקה"[מח]. בטחון מופרז כזה הוא סוד "פזר [אותיות פרז] נתן לאביונים [שמפזר את כל הונו-מאדו לאביונים. 'פזר נתן לאביונים' ר"ת נפל כמבואר בספה"ק[מט], 'כי נפלתי קמתי' על ידי צדקה ללא גבול] צדקתו עומדת ['שבע יפול צדיק וקם' בעמידה נצחית] לעד"[נ].

עשינו (בחלק הראשון) מבנה – רשע גמור הוא קמצן גמור, רשע שאינו גמור נותן פחות ממעשר, בינוני נותן מעשר, צדיק שאינו גמור נותן יותר ממעשר, צדיק גמור נותן חומש ובעל תשובה נותן יותר מחומש. במבנה זה יש הרבה מדרגות בעל תשובה מעל צדיק גמור (שנותן 20%) – יש בעל תשובה של 21%, של 22% וכו' ("מחיל אל חיל") – עד בעל תשובה של 100%. על בעל תשובה של 100% אומר הרבי במאמר "ואתה תצוה"[נא] (בשם התקו"ז) – שאם היה בעל תשובה אחד שהיה עושה תשובה באמת הוא היה מביא את המשיח.

חוזרים למה שנתבאר בשיעורים האחרונים – שהבאת המשיח תלויה בבטחון בלי גבול. מי שיש לו בטחון בלי גבול יכול לתת הכל – ביתו, בגדיו, ה"גלימא מעל כתפיה". יש המשך לאגרת הקדש כאן שלא מודפס בתניא. בהרבה אגרות קדש אדה"ז כתב דרוש ואחר כך תכל'ס, הוראה לחסידיו בפועל, שלא תמיד נכנס לתניא. הסיום כאן – שכל אחת תקרא, מודפס באגרות קדש לאדה"ז[נב] – שדורש מהחסידים להרבות בצדקה, ואומר לכל אחד ואחד כמה לתת, ואומר שצריך לפרוע מיד, אפילו אם יצטרך למכור את הגלימא מעל כתפיה. אפילו שיצטרך למכור הכל בשביל לפרוע את הסכום שהרבי דרש – ואם לא, הרבי ירחיק אותו מקהל החסידים. יש גבורות אדירות בהמשך האגרת כאן – לא סתם דורש, דרוש, אלא דורש בפועל עד כדי ענישה למי שלא מקיים. דורש שנהיה בעלי תשובה שמוותרים על הכל.

צדקה בלי גבול לתיקון העוונות

וז"ש עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח לפי שהקרבנות הן בבחי' שיעור ומדה וגבול. משא"כ בצדקה [כאן "משפט" – "עשֹׂה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח"[נג] – הולך על אופן הצדקה. יש כמה פירושים מהו המשפט של הצדקה. שייך לפסוק שאומרים לפני תשעה באב, בשבת חזון – "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה"[נד], עליו יש הרבה דרושי חסידות (החל מהדרוש בלקוטי תורה). הצדקה בלי גבול צריכה להיות משפט – גם בשכל, שאני מסביר לך, וגם משפט עם עונש, אוי ואבוי אם לא תעשה זאת.] שיוכל לפזר [בחינת "פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד" כנ"ל] בלי גבול לתקן עונותיו.

ומ"ש המבזבז אל יבזבז יותר מחומש היינו דוקא במי שלא חטא או [מזכיר דרך תיקון שלא הזכיר קודם:] שתקן חטאיו בסיגופים ותעניות כראוי לתקן כל הפגמים למעלה [אבל לא מומלץ, כמו שכותב באגרת התשובה, ובפרט בדורותינו – שאנו חלשים, והסיגופים והתעניות יכולים רק להזיק לנו בעבודת ה'.]. אבל מי שצריך לתקן נפשו עדיין פשיטא דלא גרעה רפואת הנפש מרפואת הגוף שאין כסף נחשב וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו כתיב [בנוסף לאמור באגה"ק טז, שאם העני צריך לחם לפי הטף ולך יש מותרות – גם צריך לוותר על כל המותרות שלך, במדת הדין, בשביל להחיות את העני. כאן אומר שפשיטא שמותר לעבור את החומש בשביל רפואת הנפש.].

"חסדי ה'" – עשית חסד בלי גבול

והנה מדת חסד זו בלי גבול ומדה נקראת על שמו של הקב"ה חסדי ה' [זהו עיקר הווארט של האגרת. בפשט, "חסדי הוי'" היינו החסדים שה' עושה, וכאן הפירוש שאנחנו עושים את החסד – אבל כאשר עושים חסד בלי גבול החסד שלנו נקרא "חסדי הוי'".] כדכתיב וחסד ה' מעולם ועד עולם כו' כי הגם שכל ישראל הם רחמנים וגומלי חסדים ברם יש גבול ומדה לרחמי האדם. אבל הקב"ה נק' א"ס ב"ה ולמדותיו אין סוף כדכתיב כי לא כלו רחמיו [כאן מביא את סיום הפסוק, שקודם רק רמז ב"וגו'".] וכו'.

וז"ש הנביא [קודם היה כתוב "נביאו" וכאן "הנביא" – נביא ו נביא ה, יחוד ו-ה על יד שם סג בגימטריא נביא, סוד המשכת אורות דתהו בכלים דתיקון. נביאו הנביא = 137, קבלה וכו'.] אחר החורבן והגלות [כנראה "נביאו", שרומז למשה רבינו במיוחד, למעלה מהזמן – וכאן "הנביא" הוא אתפשטותא דמשה 'אחר החורבן והגלות'.] חסדי ה' כי לא תמנו וגו'. פי' לפי שלא תמנו שאין אנו תמימים ושלמים [אנחנו לא צדיקים.] בלי שום חטא ופגם בנפש ובעולמות עליונים ע"כ צריכין אנו להתנהג בחסדי ה' שהם בלי גבול ותכלית כדי לעורר עלינו רחמים וחסד עילאה שהוא רב חסד ורחמים בלי גבול ותכלית כמ"ש כי לא כלו רחמיו וגו' [כדי לעורר עלינו את ה"לא כלו רחמיו" עלינו לאמץ את "חסדי הוי'". למה? "כי לא תמנו".].

ד. "בצדקה תכונני"

"עד שתכלה פרוטה מן הכיס"

האגרת מסיימת:

וזהו שארז"ל אין ישראל נגאלין אלא בצדקה שיעשו גם אם יהיו פטורים מדינא כי אין בן דוד בא כו'.

הרבי כותב שלא רוצה לסיים כאן במלים לא טובות, לכן כותב כאן "כו'" – הסיום הוא "עד שתכלה פרוטה מן הכיס"[נה], עד שלא יהיה כסף. אפשר לפרש בשני אופנים:

האופן הפשוט, שלא יהיה כסף – תכלה פרוטה מן הכיס – אבל ימשיכו לעשות צדקה, לפני ולפנים משורת הדין. זהו הפשט כאן, במצב של עוני, סוף הגלות. כך אומר לחסידיו – אני מבין, חסידי האהובים, שהזמן קשה ואין פרנסה, אין מה לתת, ואף על פי כן תעשו מאמץ עילאי. תפתחו את הלב ואת היד שלכם, תתנו, אף שאתם פטורים על פי דין מצדקה – אם בכל זאת תתאמצו תביאו בכך את המשיח.

הפירוש השני, שגם גביר, אם הוא רוצה להביא משיח, צריך ש"תכלה פרוטה מן הכיס" – הוא פשוט צריך לתת את כל כספו, לקיים "בכל מאדך"[נו] כפשוטו. "אין בן דוד בא עד שתכלה פרוטה מן הכיס" – צריך להביא אותו על ידי כילוי הפרוטה מהכיס. כך מתאים בדור שלנו, שהרבי אומר שיש בו הרבה כסף. בדור הקודם הפשט היה שצריך לעשות מאמץ עילאי לתת צדקה, אף שפטור. אך הדור שלנו הוא דור של רווחה, יחסית, ולכן הפירוש הפוך – מוציאים הכל כדי להחיות את העני, כדי להביא את המשיח.

"צווי 'כי'" – "כי לא תיראי... כי לא תקרב אליך"

הזכרנו שבפסוק "כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו" יש שני "כי" חיוביים ואילו בפסוק השני, של האגרת-הקדש שלמדנו, "חסדי הוי' כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו", יש שני "כי לא" – "כי" שליליים. יש הרבה פסוקים עם שני "כי", אבל האם יש עוד פסוק דומה בתנ"ך, שיש בו שני "כי לא"? יש כמה, אבל אין עוד פסוק שיש רק מלה אחת באמצע, כמו בפסוק שלנו – "כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו". רק כאן שני ה"כי לא" כל כך קרובים. הכי קרוב לכך הוא פסוק חשוב בישעיהו (בפרקי הנחמה, שקוראים אחרי תשעה באב), המובא הרבה בחסידות – פסוק מפורש של צדקה: "בצדקה תכונני רחקי מעֹשק כי לא תיראי וממחִתה כי לא תקרב אלָיִך"[נז].

הפסוק אומר שבזכות הצדקה תכונני. המלבי"ם אומר שהכינון הוא גמר ושלמות הבנין, כמו בפסוק "בחכמה יבנה בית ובתבונה יתכונן"[נח]. המפרשים מסבירים שהפסוק קשור לפסוק בתחלת ישעיהו – שקוראים בשבת חזון – "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה"[נט], "בצדקה" כמו "בצדקה תכונני". המשך הפסוק אומר שבזכות ה"בצדקה תכונני" אזי "רחקי מעושק... וממחתה כי לא תקרב אליך" – אנו מתרחקים מכל אויב ועושק שבא נגדנו וממי שבא לשבור אותנו, לא חוששים מהם.

מלת המפתח כאן היא "תיראי" ("כי לא תיראי"), העולה ג"פ אור (כתרא, ספירת הכתר הכוללת אור צח, אור מצוחצח, אור קדמון) – הרמז ל"תיראי" של הקדושה, כאן כתוב "לא תיראי" כצוואת אבי הבעש"ט לבנו, לא לירא ולפחד מאף אחד ומשום דבר בעולם חוץ מהקב"ה[ס].

תורה וצדקה

בפירוש חומת אנך מסביר החיד"א:

בצדקה תכונני וכו'. אפשר אין ירושלם נפדת אלא בצדקה [הפסוק מהפטרת שבת חזון, "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה".] וז"ש בצדקה תכונני. אמנם צריך שתהיה הצדקה ממעות שלך שלא יהיה ביניהם שום גזל ועושק [מפרש אחרת משאר המפרשים.] וז"ש רחקי מעושק שלא יהיה במה שאתה נותן לצדקה איזה עושק וק"ו גזל או גניבה. כי לא תיראי מהסט"א דאין עבירה מכבה צדקה כמ"ש רבינו האר"י ז"ל [חידוש חשוב מהאריז"ל, כי לכאורה "עבירה מכבה מצוה". מצות הצדקה היא אחרת ומיוחד לגבי כל המצוות – היחידה שאין לה גבול, כמו שהסברנו היום. ממילא צדקה היא כמו תורה ש"אין עבירה מכבה תורה".].

א"נ אפשר בצדקה שהיא התורה שנקראת צדקה כמ"ש רז"ל בשוחר טוב [מדרש תהלים.] תכונני דבזכות התורה תבא הגאולה רחקי מעושק וכו' דאין עבירה מכבה תורה [פירוש אחר, אבל מתקשר לפירוש הראשון – בשניהם "אין עבירה מכבה".] כמשז"ל ונמשך לזה אמר כל כלי יוצר עליך לא יצלח דאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה.

אם כן, הרווחנו עוד משהו – שצדקה היא כמו תורה (בשניהם "אין עבירה מכבה"[סא]) וכן שצדקה יכולה להיות תורה ממש. המכנה המשותף שלהם הוא הווארט הפנימי, שלא כתוב כאן – עיקר הווארט של היום – שצדקה היא בלי גבול כמו שתורה היא בלי גבול ("ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים"), ואז ממשיך מהסובב כל עלמין[סב].

עד כאן לפסוק הכי קרוב ל"חסדי הוי' כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו" – כולל צדקה וגאולה וגם תורה-משפט. ברור כאן שמשפט הוא תורה והיא-היא צדקה, בלי גבול.

אמונה ובטחון – סובב וממלא – רבי מאיר ורבי עקיבא

נחזור ונסיים בשני הביטויים – ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין. את אור הממלא כל עלמין ממשיכים על ידי אמונה ואת אור הסובב כל עלמין ממשיכים על ידי בטחון. האמונה הממשיכה את אור הממכ"ע היא אמונה שבגבול כנ"ל, האמונה ה'שפויה' ש"האלהים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים"[סג] – ה' הוא בלי גבול אבל אני מוגבל בגבול, הוא הרב ואני המעט, וממילא כל דברי ועניני הנם מעטים (והיינו מה שאמונה היא לשון מנא, כלי, המשכת אור המדוד לפי ערך הכלי[סד]). האמונה צריכה להיות "רבה אמונתך", הרבה אמונה (בהשי"ת, שהוא הרב, אין סוף, כנ"ל), ובכל אופן היא ממשיכה את אור הממלא כל עלמין (בסוד "ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים"). הבטחון הממשיך את אור הסוכ"ע הוא בטחון מופרז, שבעצם הוא-הוא האמונה העליונה של אברהם אבינו כנ"ל (סוד "וצדיק [כולל בעל תשובה] באמונתו יחיה"[סה], ב-אמונות, אמונה ובטחון). זהו הנושא שלנו – אמונה ובטחון.

נעשה גימטריא: ממלא כל עלמין (כתוב "למעני למעני אעשה כי איך יֵחָל"[סו] – למעני אותיות עלמין, ויש שני למעני-עלמין, עלמין דאתכסיין ועלמין דאתגליין) – 361 (19 ברבוע) – ועוד אמונה (102) עולה 463. סובב כל עלמין – 320 – ועוד בטחון (75) עולה 395. 395 שוה פרנסה (נס-פרה) – עיקר הפרנסה תלוי בבטחון, "כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו", בטחון שממשיך את אור הסובב כל עלמין. רבי שלמה מקרלין לא עשה שום דבר – כל פרנסתו באה לו מאור אין סוף הסובב כל עלמין.

כעת ניתן רמז יותר מפורט ויפה: מי זוכרת למה יצחק אבינו אהב את עשו יותר מיעקב? עשו הוא אורות דתהו ויעקב הוא כלים דתיקון. למה הוא אהב את עשו? "כי ציד בפיו"[סז]. האריז"ל מסביר שיצחק צד בפיו של עשו ניצוצות גרי צדק[סח]. שני הניצוצות, שני גרי הצדק העיקריים מצאצאי עשו, בגללם אהב יצחק את עשו יותר מיעקב הם רבי עקיבא ורבי מאיר. והנה, רבי עקיבא שוה 395, בטחון סובב כל עלמין, ו-רבי מאיר שוה 463, אמונה ממלא כל עלמין! כאן יש רמז מאד יפה, שכל הנושא שלנו – לעשות חסד ולהיות תלוי באמונה ובטחון – הוא בסוד שתי הנשמות האלה, רבי עקיבא ורבי מאיר, רב ותלמידו[סט].

תיקון עשו

נסיים בעוד גימטריא שקשורה לענין:

התחלנו בכך ש-צבא, ראשי תבות אמונה-בטחון-צדקה – שעיקר הביטוי של אמונה ובטחון הוא לתת הרבה צדקה, "בכל מאדך"[ע]. אמונה-בטחון-צדקה עולה 376[עא]. מי זה? עשו. מה המלה הכי חשובה במספר הזה? שלום, "הוי' עז לעמו יתן הוי' יברך את עמו בשלום"[עב]. השלום לו אנחנו מצפים על ידי מלך המשיח הוא שלום שיבוא בזכות אמונה ובטחון עם הפועל היוצא שלהם – צדקה. זהו סוד השלום, שה' יברך את עמו בשלום (גם שלום-אמת עם עשו, שכבר מוכן לגאולה, כמו שאמר הרבי[עג]). זהו תיקון – המשכת האורות המרובים של עשו באמצעות שתי הנשמות האלה, רבי עקיבא ורבי מאיר. רבי עקיבא הלך על משיח, אורות דתהו, חשב שבר כוזיבא הוא משיח[עד]. רבי מאיר אמר על עצמו שהוא משיח[עה]. דווקא הניצוצות האלה שייכים למשיח, לכן יצחק אהב את עשו.

שנזכה להמתיק את הימים האלה של בין המצרים, שיהפכו "לששון ולשמחה ולמֹעדים טובים והאמת והשלום אהבו"[עו], "ובא לציון גואל"[עז]. שנזכה להיות בעלי תשובה שלמעלה מצדיקים גמורים, לתת בשופי לא שפוי, לפני ולפנים משורת הדין.