1

בע"ה

שבע ברכות ליהודה ושירה ורצברגר

יז סיון ס"ז – כפר חב"ד

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

החתונה היתה בפרשת "בהעלותך" – פרשה מרובת עניינים (הרבי אומר שיש פרשות שהן סיפור אחד ויש פרשות שיש בהן הרבה סיפורים). אחד מעניני הפרשה, הקשורים לחתונה, הוא מצות החצוצרות – "עשה לך שתי חצצרות כסף". כסף זה לשון כיסופים, כסף זה אהבה. הרב דברים במקדש עשויים זהב, והחצוצרות זה אחד הדברים המיוחדים שעשו דווקא מכסף – אם עושים את החצוצרות מכסף זה כשר, ואם לא זה פסול. אפילו את מנורת הזהב, בדיעבד, אם עושים מכסף (או משהו אחר), ולא מזהב, היא כשר, אבל החצוצרות כשרות רק מכסף.

יש פירוש מפורסם של המגיד ממעזריטש (שהרבי תמיד מביא) על החצוצרות, שהן "שתי חצאי צורות". לכן זה מתאים במיוחד לחתן וכלה, כי חתן וכלה הם שני חצאי צורות – שני חצאים של אותו אדם, שני חצאי גוף. לפני החתונה החתן והכלה הם, כל אחד, "פלג גופא", והנישואין זה להשלים, שיהיה אדם השלם, גוף אחד.

המגיד באותה תורה מסביר זאת לגבי המלה אדם, רק שמסביר שהיינו שאני חצי וה' הוא חצי (כאחד הפירושים המקובלים במחצית השקל, שה' משלים אותי ואני משלים את ה'). הוא מסביר זאת לגבי המלה אדם, שיש בה אותיות דם – זה האדם בלי אלופו של עולם. זה כמו שהרבי מסביר לגבי גאולה, שזה גולה שצריך להכניס בה את ה-א – אלופו של עולם – וזה הופך לגאולה. בעצם זו אותה כוונה ממש, כי דם זה גולה בגימטריא, ועם ה-א זה הופך להיות אדם השלם. אדם השלם זה חתן וכלה. אם כן, זה גופא שהוא דורש את "שתי חצוצרות כסף" – שני חצאי צורה – על המילה אדם, אז ודאי וודאי מתבקש לומר שזה הולך על חתן וכלה.

אחד הפירושים שמובאים בחסידות לגבי אדם – א-דם – כשאדם נברא בגן עדן מקדם, כמו שאומרים בשבע ברכות, כתוב "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו". יש שתי בחינות – צלם ודמות. האריז"ל כותב שצלם ודמות זה האיש והאשה. כתוב "זכר ונקבה בראם ויקרא שמם אדם" – זה השם המשותף לשניהם, כשכל החתונה זה ששתי החצוצרות, שתי חצאי הצורות, מתחברות. החתונה זה שהצלם והדמות מתחברים בסוד המלה אדם. יש הרבה פירושים בחסידות מה זה שתי הלשונות צלם ודמות. הצלם זה ה-א של אדם – הציור של ה-א זה נקרא הצלם. הדם של אדם זה לשון דמות. זה מה שהפסוק כותב כמעט בפירוש – "נעשה אדם, בצלמנו כדמותנו", הפסוק מפרש מהו אדם, צלם ודמות.

נתחיל מהדמות – הכלה היא הדמות, והחתן הוא ה"צלם אלהים". יש פירוש אחד בחסידות שהדמות זה מה שיש בנפש היכולת להתדמות לה'. יש מצוה, בין תריג מצוות התורה, קרוב לסוף, "והלכת בדרכיו" – "מה הוא רחום אף אתה רחום וכו'". את כל המדות שאנו מוצאים אצל ה', יש ביכולת הנפש היהודית – כפי שמלובשת בנה"ט ובגוף – להתדמות אליהן, ויש מצוה לעשות זאת. הדבר הזה, שיש לי ולכל יהודי היכולת להתדמות לה', זה הדמות. הדבר הזה גופא, לפי הפירוש הזה, נובע מהכלה. היכולת להדמות, להקים בית נאמן בישראל ושבתוך הבית יהיו כל המדות שאנו מוצאים אצל הקב"ה – רחמנות, ארך אפים, וכל מה שכתוב – זה בא מהדמות, מהכלה. אם כן, מה זה הצלם? אם הדמות זה היכולת להתדמות לה', מה זה הצלם אל-הים? כתוב שהצלם זה פשוט מה שהאדם כולל את כל הכחות בהם ברא ה' העולם. כמו שה' בשביל לברוא את העולם בעשר ספירות כך זה כבר קיים בנפש האדם, ב"צלם" שלו, והוא יכול ללמוד על כך מתוכו – "מבשרי אחזה א-לוה". "אחזה אלוה" היינו שכל מה שיש בי זה בעצם דגם מדויק של מה שיש למעלה, מה שנקרא האדם העליון. כלומר, שהאדם משקף את ה' בעצם, עוד לפני שהוא הולך להדמות לה' במדותיו. היהודי משקף את ה' בעצם, וזה נקרא הצלם. אפילו כתוב בתחלת אבן העזר, בהלכות נישואין, שהמצוה של "פרו ורבו" – שעיקר החתונה, בפשט הוא כדי לקיים את המצוה הראשונה, "פרו ורבו ומלאו את הארץ" – זה להרבות את הדמות, והכוונה להרבות עוד צלם אלקים, בזעיר אנפין עוד קוב"ה, כביכול. התודעה הזאת, שיהודי בעצם דומה לה', עוד לפני שהולך להתדמות – כמובן יש יחסי גומלין בין הבחינות – זה החתן, החלק שבא מהחתן באיחוד של א-דם, שיהודי הוא כבר דגם של ה', הוא צלם של ה' וכל מה שיש למעלה יש בתוך היהודי למטה. לכן, עוד לפני שמתחיל לעשות שום דבר יכול להתבונן פנימה ולמצוא את האלקות מתוך מה שהוא. אבל, זה לא מצוה – זו מציאות. זו לא מצוה להיות צלם – אתה כבר צלם. המצוה, תיקון עולם, זה להתדמות לה'. אכן, בלי להיות צלם אתה לא יכול להתדמות לה', אבל זה לא מספיק שאתה צלם – צריך "מה הוא רחום אף אתה רחום".

זה אחד ההסברים היפים להשלמת חתן וכלה – שהחתן הוא בחינת הצלם והכלה בחינת הדמות, והא בהא תליא, לא סגי הא בלא הא. בסוף באמת "אשת חיל עטרת בעלה" – התכלית זה דירה בתחתונים. הנשמה היא צלם גם למעלה, ושם זה יותר גלוי, אז בשביל זה לא צריך לרדת לגוף, זה לא דירה בתחתונים. עיקר ירידת הנשמה בשביל לקיים "והלכת בדרכיו" – מצוה להתדמות אליו בכל הענינים. אפשר מתוך זה להבין גם קצת למה הגדרת "פרו ורבו" זה דווקא על האיש – הוא הצלם, וצריך לעשות עוד צלם, אך אותו צלם צריך למצוא את ההשלמה כדי לקיים את תכלית הכוונה "לעשות לו יתברך דירה בתחתונים". לא מספיק מה שהוא צלם, אלא צריך ליישם זאת בחיי היום היום בהתדמות לה'.

עד כאן פירוש אחד יפה ל"שני חצאי צורה".

יש עוד כמה רמזים יפים: יש לנו זוג שנקראים יהודה ושירה – יהודה זה לשון הודיה, להודות ולשיר זה הולך מאד טוב ביחד, צריך להודות לה' ולשיר לה' שיר חדש. זה גם מאד מתאים לחצוצרות – כלי נגינה. בחצוצרות תוקעים עם שופר. יש לפעמים שהעיקר זה החצוצרות ולפעמים השופר זה העיקר. בראש השנה "מצות היום בשופר" ובתעניות העיקר זה החצוצרות. מה היחס? שופר נמנה בקבלה בין כלי זמר, וקולו הוא הכי פשוט – אין בזה יופי פנימי. בקבלה השופר זה הכלי של הכתר. אבל החצוצרות, שעם השופר, כתוב שהן הדעת. בדעת יש תרין עטרין, כנגד החתן והכלה – לכן המצוה זה שתי חצוצרות (שני חצאי צורה). לכן, זה עוד רמז מאד חשוב שזה קשור לחתונה, כי החיבור בין החו"כ זה דעת בתורה – "והאדם ידע את חוה אשתו". זה דבר שמוסבר בפירוש שהחצוצרות זה הדעת, זה להמשיך את השופר – העל-מודע, למעלה מהשכל, למעלה מטו"ד – בתוך הדעת. חצוצרות זה כבר כלי נגינה שכן יש בו יופי, שכן יש בו פנימיות – לא כמו השופר שהוא מקיף, פשוט, תוהי (כתר זה תהו). להמשיך את האורות של תהו של השופר לתוך הדעת, שזה התיקון, זה כמו שהרבי אומר שצריך להמשיך "אורות דתהו בכלים דתיקון" כדי להביא משיח. כך בונים בית, כך מביאים מלך. רש"י אומר על החצוצרות שהם "כדי שיהיו תוקעים לפניך כמלך" – תוקעים לפני מלך, כדי להביא את מלכותו. היום המלך והמלכה זה החתן והכלה, אך כל החיים שהם יתקעו כדי לפרסם את מלך מלכי המלכים הקב"ה. החתן והכלה, כל החיים, הם שתי חצוצרות שתוקעים לפני המלך – מבשרים את בואו של מלך מלכי המלכים כאן לעולם שלנו, לעשות לו יתברך דירה בתחתונים. צריך לתקוע בחצוצרות כל הזמן, דווקא בחצוצרות, זה כמו להכריז "יחי המלך". צריך למלא את הבית בהודיה ושירה בשתי החצוצרות.

יש עוד רמז יפה, שיש אות אחת כפולה בחצוצרות – ג"כ רומז לשתי חצאי צורות – האות צ. כתוב ששתי ה-צ של כל חצוצרה זה גופא החו"כ, זה לא תרין עיטרין דדעת אלא יסוד הזכר ויסוד הנקבה, צ"ע וצ"ת.

אמרנו כמה רמזים בקיצור, שיתקיים פה קודם כל כפשוטו – שיהיה הרבה הרבה שירה כשם הכלה, והרבה הודיה לה'. בהמשך הפרשה כתוב שיש מצוה לדורות. החצוצרות של משה זה חד-פעמי, ונגנז בהסתלקותו, ולכן לא נמנה ב-תריג מצוות. אבל יש כאן מצות חצוצרות לדורות, ולהן שני שימושים עיקריים – בעת מלחמה וצרות ובעת שמחה. תוקעים לפני ה' ונושעים, והרמב"ם אומר שכל פעם שיש עת צרה יש מצוה לתקוע בחצוצרות, שזה מעורר לתשובה, ובזכות זה נושעים. אחר כך כתוב "וביום שמחתכם וגו' ותקעתם בחצוצרות" – המצוה במקדש. במקדש תקעו לכל הפחות בשתי חצוצרות (לא יכולה להיות חצוצרה אחת) ולכל היותר ב-120 חצוצרות (תזמורת רצינית מאד). כל יום במקדש תוקעים לכה"פ 21 תקיעות בחצוצרה, ולכל היותר 48 – יש הרבה קול חצוצרה במקדש. גם אפשר לקשר זאת להודיה ושירה, שדווקא "ונושעתם מאויביכם" – שבזכות החצוצרות מתגברים על האויבים בע"ה ונושעים – זה הודיה לה' אחרי התשועה, זה עיקר ההודיה. זו החצוצרה של יהודה, שהוא גם המלך הלוחם – "ידך בעורף אויבך וגו'". במקדש זה שירה פשוטה, לכן יש שם תזמורת שלמה עם כל הכלים, בהם משוררים הלוים, וזה בעיקר מתוך שמחה. אם כן, יש הודיה של תשועה ויש שירה של שמחה – זה מה שנוהג לדורות – ואפשר לומר שהם גופא כנגד שתי החצוצרות (אף שבכל אחד זקוקים לשתי חצוצרות).

השלמה (אחרי השיעור):

בדבר תורה של המגיד (זה דוגמה לקטע שמופיע גם במדל"י וגם ברמזי תורה, ובכל אחד חידוש, כך שכדאי לצטט משניהם) הוא כותב שה"דם" של אדם זה דבור-מלכות וה-א זה אלופו של עולם, וכל אחד לא שלם בלי השני. הוא מתאר איך אלופו של עולם מצמצם עצמו ויורד, והדבור-מלכות של האדם מתפשט מגשמיותו בכך שהוא "דמות", שהוא מתדמה לה'. עיקר ה'ווארט' זה צלם ודמות, שהוסבר בשיעור רק בחציו. מה שיוצא ממה שהוסבר שהזכר בלי הנקבה לא שייך לתומ"צ כלל (תורה בתור מצוה, שת"ת זה גם מצוה – יתכן שהוא תורה בעצם, אבל לא למצוות, שכל המצוות הן "מצות המלך"; בנין המלכות = תריג, כל התריג זה בנין המלכות). הזכר זה רק מה שהיהודי משקף את ה', והדמות זה מה שהיהודי מתדמה לה', שזה כללות כל התומ"צ, שהולך בדרך ה'. מצד אחד זה יותר רחוק, צריך לעבוד כדי להתדמות, מצד שני זה א"ח עט"ב – תכלית הכונה, להמשיך את ה' בתחתונים. המגיד לכאורה כותב את ענין ה"דמות" בצורה הפוכה (וזה אופייני לו) – "דע מה למעלה ממך", שכל מה שלמעלה זה "ממך", ה' מתנהג בדומה לאיך שאתה מתנהג. לכאורה זה בכיוון הפוך, אבל בעצם זה היינו הך – יש את השלמות של שני הכיוונים בהתדמות. כמו שמסבירים שאצל אשה התנועה זה רו"ש ואצל האיש מטי ולא מטי. כלומר, אצל האשה זה התודעה שלא רק שאני צריכה להתדמות לה', אלא גם שאיך שאני עושה ה' עושה אחרי – עפ"י פשט זה שאני רוצה להתדמות לה' זה ה"רצוא", וזה שה' נוהג כמוני זה ה"שוב" (של ה'). שניהם זה בתוך הדמות. אם נתפוס את הצד הזה, שכך המגיד מסביר מה זה דמות – "ועל דמות כסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה". כסא זה מה שה' מתכסה, שה' מתדמה אלינו – זה כח דמותי שיש לי לגרום לה' להתדמות אלי. לפי זה אמרנו שאם רוצים לחלק בין זכר ונקבה, אז הזכר זה "איך שה' כך אני" והנקבה "זה איך שאני כך ה'". כלומר, אצל הזכר, בתוך זה שמשקף את ה' יש גם שתי בחינות – יש "מבשרי אחזה אלוה", הוא 'מצלם' את הספירות העליונות, וממילא, כמו כל דבר שהוא דגם, מה שמתרחש למעלה אוטומטית מתרחש למטה (כמו ההבדל בין אדה"ז לר"ה – אצל אדה"ז אם ה' ישן הוא ישן, ואצל ר"ה לא רק שאם ה' ישן הוא מתדמה והולך לישון, אלא שגם אם הוא הולך לישון כך ה' עושה, כי מה שלמד בספר שה' ישן בערב שבת זה נכון עד ערב שבת הקודם, אבל אם ר"ה עושה זאת כי כתוב בספר מסתמא גם ה' עושה זאת). "מה הוא רחום" זה ככה – אני יודע שה' רחום כי כתוב בתורה שפעם היה כך, אבל מי אומר שגם כעת הוא כך? אם אני מקיים זאת כי ה' עושה זאת, אז גם הוא עושה – זה כמו לשבח מישהו ובכך לגלות ענינו. ברור שה' רחום, רק השאלה אם זה גלוי או מודחק, ואם בגלל עבירות שלנו זה מודחק צריך לקרוא לזה על ידי שבח, והשבח הכי טוב זה לעשות את זה מתוך תודעה של "מה הוא רחום וכו'" – אין שבח יותר גדול מזה. כל הסוד הזה בחסידות בכלל, שמה שמשבחים מישהו במדה מסוימת זה מוציא את זה מהלא-מודע – זה תכונה נשית (כמו להסתכל בראי, שלגבר זה אסור משום "לא ילבש"). תפארת זה מדה זכרית ביחס למלכות, אך בעצם כתוב שתפארת זה משהו נשי – "יפת תאר ויפת מראה". גם להתפעל משבחים זה תכונה נשית. אם התלמידים משבחים את רשב"י ועל ידי זה הוא נחשף ומגלה סודות התורה, זה בהחלט הפן הנשי שלו. כל מה שיכולים לשבח אותו "מאן פני האדון הוי'? דא רשב"י" זה נשי. אם כן, מה שיצא מכל זה עכשיו, שהצלם קודם כל זה עובדה – שמבנה הנפש הוא "צלם אלהים" – ושנית כל, מי שזוכה לגילוי הצלם בשלמות, הוא נקרא "עצמי", שאוטומטי עושה מה שה' עושה. זה ראוי להיות הגבר במשפחה. האשה היא "לשבת יצרה", שזה על ידי ה"רצוא ושוב" של ההתדמות (עם שתי הבחינות שיש בזה) – זה נקרא עבודת ה'. מי עבד? האשת חיל היא עבד. אם איש הוא עבד ה' – זה בחינה נשית. כל הצדיקים שעובדים את ה' – זה נשי, לכן זה העיקר. לכן גם בנפילה, בחטא, זה מתחיל מהאשה – היצה"ר מפתה את הפן הנשי (ככתוב בריש כש"ט שלכל מילה שתי פנים, והנקבה בסכנת נפילה והמשכות אחר הבהמיות או אחר התאוות). לכן באשה יש גם את האתכפיא וגם את האתהפכא. אם לפעמים כתוב בחסידות שיש בחינה נעלית שלא זה ולא זה, זה כבר לא עבודה – זה בחינה זכרית. שוב, אם התורה זה לא מצות ת"ת אלא תורה בעצם, זה יכול להיות זכרי לעומת המצוות. עד כאן עיקר הענין.

כמה רמזים יפים ב"צורה": צורה = מנורה, לכן שייך לפרשת בהעלותך. ז נרות המנורה מתחלקים ל-ה ו-ב (לשני חצאי צורה, אבל החלוקה לאו דווקא שוה) = אש. ה-ש זה החלק הבוער שבו, וה-א זה האויר, שכתוב שבלעדיו זה לא יכול לבעור – גם כן על דרך צלם ודמות. הבעירה זה הדמות והאויר שמאפשר את הבעירה זה הצלם.

צלם במילוי עולה משיח. דמות במילוי עולה עץ הדעת טוב ורע (ד"פ עץ החיים, כידוע) עולה חשמל במילוי.

איך שה' כך אני = חתן, איך שאני כך ה' = נחת (הכלה היא הנחת).

בחצצרות שתי צ – צ"ע וצ"ת, יסוד האיש ויסוד הנוקבא (הרבה רמזים בזה מאוצ"ח, קאמרנא – גם שני צ, וגם זה ש"דעת" לעומת ה"שופר"). גם שופר (שפופרת) וגם חצוצרות זה לשון חז"ל לגבי אברי המין של הנוקבא.

באמת השרש של שופר הוא בכתר, אבל הוא מתגלה בבינה – "גילוי עתיקא באמא" – לפי זה מסביר הקומארנער שהזיקה בין השופר לחצוצרות על דרך "אם אין בינה אין דעת וכו'". בינה דעת = ישראל. בשביל שלמות ישראל צריך גם שופר וגם חצוצרות.

בפרשה המלה חצצרות כתובה ארבע פעמים (כנגד הוי', כדלקמן), ויש בכך שלושה כתיבים – ו בתחלה, ו בסוף, או בלי שום ו (זה הבסיס: חצצרת). חצצרת = שלום בית (גימטריא שכתוב עליה הרבה בשכינה ביניהם, עולה דוד בת שבע, ר"ת דבש, שזה ה-שו דשופר, כנודע באריז"ל).

מסביר את שתי ה-צ בחצצרות מאד יפה (כנראה מהאר"י, יתכן): יש חצרות בית הוי', שרומז להרבה מדרגות עד לקדש הקדשים. חצר זה נוקבא. יש צ שרץ לתוך החצרות (בסוד "מגדל עז שם הוי' בו ירוץ צדיק ונשגב") – לתוך יסוד הנוק'. כל צדיק בפני עצמו זה פעמיים מה, פעמיים אדם, בסוד שתי חצצרות.

כסף בריבוע פרטי עולה 10,400 = הוי' פעמים 400 (26 פעמים כ בריבוע). ארבע מאות רומז ל"ארבע מאות עלמין דכיסופין" – ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר. זה סוד המלה כסף.

הפעם הראשונה שכתוב חצוצרות – המלה ה-ט (יסוד) בפרשה. הפעם השלישית זה המלה ה-פא – ט בריבוע. בפעם הראשונה כתוב "חצוצרת" – ה-ו מחברת בין האותיות צ, ולשון הרבים הוא בלי ו. כל פעם שהרבים הוא בלי ו דורשים את זה שזה אחד (כמו לחת הברית, שהם כאחד). זה נאמר על החצוצרות של משה – "עשה לך שתי חצוצרת כסף" – שזה רק לשימושו, ונגנז אחר כך. זה המדרגה הכי גבוהה של אצילות. לפי"ז חצוצרות משה זה כמו אשתו, אשת המלך שאסור לאחר להשתמש בה. שתיהן כאחד, וה-ו בין הצדיקים זה כמו השותף השלישי, גילוי אוא"ס, אור ה', המחבר את יסוד הדכורא ויסוד הנוקבא, ואילו לשון הרבים נסתרת כאן. אחר כך, הפעם השניה, זה המעבר בין "לשעה" ל"לדורות" – מתחיל "בני אהרן הכהנים יתקעו בחצצרות...", למקרא העדה ולמסע המחנות במדבר, אבל מסיים "חקת עולם לדורותיכם" (לא ראיתי מישהו שמקשה זאת בתור קושיא – איך פסוק אחד מתחיל מחצוצרות משה, שלשעה, וממשיך ממש עם החצוצרות של דורות; היחיד שקצת נוגע בזה הוא הרבי מקאמרנא). שם זה "חצצרות" – יש כבר שתי חצצרות בגלוי, וגילוי אור ה' בין הצדיקים נעלם. אחר כך יש עוד פעמיים חצצרת במלחמה ובמקדש, ובשניהם כתוב חסר דחסר. הרבי מקאמרנא מסביר יפה, חצוצרות זה דעת, אבל יש שלוש מדרגות – הראשון זה "דעת הנעלם" (דעת אחדותית, ולא החיבור של שתי העטרות – עטרות היסוד דאו"א; ד"ע מייחד או"א), השני "דעת דתרין עטרין" (הוא כבר בגדר דעת תחתון), השלישי דעת דבין כתפין, "דעת המתפשט". ברור שהחצוצרות של משה זה ה-י, המעבר בין משה לבין דורות זה ה עילאה ("משה זכה לבינה", אך אם הוא בפני עצמו שייך רק לשעה – זה המחלוקת בין משה לאהרן בכמה מקומות, אך ודאי משה זה גם לדורות, משה רבינו זה תריג מצוות לדורות, וזה ה"משה זכה לבינה"). אחר כך, מה שיכול להיות יניקה לחיצונים זה דעת המתפשט, לכן שם יכול להיות "צר הצרר אתכם" (לא כתוב ש"צר הצרר" בעצמו רמוז בחצצרות – עם אותיות צר, ועל ידי התקיעה בחצצרות "ונזכרתם ונושעתם"), זה ה-ה תתאה, ואילו "וביום שמחתכם וגו'" זה לכאורה ה-ו (אין בזה יניקת החיצונים – זה שמחה בלב). חז"ל אומרים בספרי "'וביום שמחתכם' אלו השבתות", אבל הנצי"ב בחומש שלו אומר שזה לא הפשט. אבן עזרא אומר שהפשט שכאשר חוזרים מהמלחמה בנצחון זה יום שמחתכם, אבל הנצי"ב אומר שגם זה לא הפשט, והפשט זה בחנוכת הבית, חנוכת המזבח. לפי הקבלה זו, שנראית הכי טוב, הצירוף הוא יההו – צירוף של ר"ת. גם ה-ה תתאה וגם ה-ו זה "חצצרת" – דעת המתפשט. לפי הראב"ע השני נמשך מהראשון – מהנצחון באה השמחה. לפי חז"ל, שאלו השבתות, או לפי הנציב, שזה חנוכת המזבח, אין קשר ישיר (בחנוכה זה גם נצחון וגם חנוכה, אבל חז"ל במגמה לנתק לגמרי). לפי זה צריך לתקוע בחצוצרות רק עם תפילין דר"ת – לכן שייך לא"י דווקא. לפי זה הכל מוחין דאבא. זה מסביר יפה למה הפרשה מתחילה עם "עשה לך" עם החצוצרות של משה – הפרשה כתובה כאן בגלל מקרא העדה ומסע המחנות. אחר כך עובר למשהו אחר, שלא קשור למקום הזה בתורה – "ותקעתם" זה תקוע באמצע מסע המחנות. חייבים לומר שהשרש זה אצל משה רבינו. אחד מהדברים זה ההכרח של כסף – זה שאי אפשר להתפשר בזה זה משהו נצחי, כמו כל מעשי ידי משה. ב"עשת" – מקשה תעשה – כן כשר בדיעבד אם זה גרוטאות, אבל על הכסף אין פשרה.

שתי חצוצרת כסף = סד פעמים הוי' = ב"פ ארץ ישראל. שתי חצוצרת משה = מג בריבוע.

זה שהחצוצרות בשביל לבטל צרות מכלל ישראל. אם חצצרת זה שלום בית (ככתיב כאן), סימן שהדבר הכי מועיל לבטול צרות והפיכת הצרה לצהר ("עת צרה היא ליעקב וממנה יושע") זה שלום בית. גם כן, אם רוצים לעבודת המקדש בשמחה – "וביום שמחתכם" – זה גם כן על ידי שלום בית, זה הסגולה.

שני חצאי צורה = 770 = ב"פ שכינה. למרבית הפלא, מספר מצוה זו לפי סדר התורה – אליבא דרמב"ם – זו המצוה ה-שפה בתורה, בדיוק החצי של 770. זו מצות ה-שכינה. עוד יותר פלא: כתוב אצל משה רבינו "עשה לך" "והיו לך", וגם אצל הארון כתוב "ועשית לך" (חז"ל שואלים שלכאורה גם הארון היה צריך להיות רק לשעה, כל עוד שמשה חי, אז מה ההבדל בין ה"ועשית לך" של הארון ל"ועשה לך" של החצוצרות? מסבירים שבחצוצרות זה כתוב פעמיים, לחיזוק). עשה לך והיו לך = שכינה ביניהם. שבת – שקיעה-בליטה-תקיעה. תקיעה זה דימוי של זיווג – תקיעה בשופר או בחצוצרות זה זיווג, כמו שה-צ תוקע את עצמו בחצר.

יש שופר אחד ושתי חצוצרות, אבל במקדש זה יכול להגיע ל-120 חצוצרות. 1, 2, 120 = יחי המלך.

לענין שלוש הבחינות של הדעת שהוא מסביר, שלוש הבחינות של החצוצרות: אפשר להסביר זאת שזה ממש יחס-יחד-אחד. "בין כתפין" זה יחס – לכן זה מתפשט גם לצרות, או צרות שמחה. שם עיקר ה"זכה 'עזר' לא זכה 'כנגדו' להלחם בו". מדרגת "ובני אהרן הכהנים יתקעו בחצצרות חקת עולם לדורותיכם" זה יחד – לשון רבים בגילוי. "עשה לך שתי חצוצרת כסף והיו לך למקרא העדה ולמסע את המחנות" – סוד הצבא, יוצא ובא, או להכנס למקרא העדה, או למסע. במקרא העדה שתי בחינות – או כולם (בשתי חצוצרות, אבא ואמא שקוראים לכל הילדים) או רק הנשיאים (בחצוצרה אחת, כי הם רק כמו אבא או אמא – אחד קורא לשני). במסע יש תקיעה תרועה תקיעה – יוצאים לטיול כל המשפחה, בהסכמת אבא ואמא. בכל דור זה כנראה מקבל גון אחר, כינוסי משפחה וקריאת הבעל לאשתו וטיולי המשפחה – לכן זה משתנה מדור לדור, בכל דור המשה שבדור קובע. זה כאשר הם "אחד" – זה הזוג בדרגת אחד. לפי"ז דעת עליון, אחד, זה דעת משה – ש"תמונת הוי' יביט", שמביט מתוך עיני ה'. אם הזוג יכול להביט על המציאות, על הבית, מתוך עיני ה' הם "אחד" – זה "עשה לך והיו לך", עיקר ה"שכינה ביניהם". "...לך ...לך" זה כמו "לך לך" – שלמות של מאה. הדעת של ב עיטרין זה "יחד" הוא העיטרא דחסדים ואחד עיטרא דגבורות – זה איך שאני מסתכל על ה', שרק בעבודת ה' אפשר יחד באהוי"ר. זה עיקר הדעת תחתון – איך אני מסתכל. עיקר היחוד היהודי זה היכולת ליחד אהוי"ר, ב עיטרין, בעבודת ה'. הדעת העוד יותר תחתון, בין כתפין, זה הדעת של ההתמודדות עם העולם. דעת עליון – איך ה' מסתכל עלי. דעת תחתון – איך אני מסתכל על ה' מלמטה. דעת יותר תחתון – איך אני מסתכל על העולם, ומחפש את ה' בתוך העולם. או שיש בזה מלחמות וצרות, שצריך להתגבר ולעשות תשובה, או שיש בזה שמחה וטוב לבב, זה "יחס" – לא רק היחס בינינו, אלא היחס לכל העולם כולו, כל מה שקורה איתנו, לכלל ולפרט.

לפי היחס של שתי חצוצרות ושופר – הוא השותף השלישי. כתוב שהשופר במקדש פיו היה מצופה זהב. בכל אופן, מה ששייך למשה בעצם זה רק החצוצרות – "עשה לך" ו"והיו לך". עשה והיו = בן עמרם = איש האלהים.

עד כאן דרוש החצוצרות – שייך ליין משמח.

יש בפרשה קג תיבות (הסימן: אנכי הוי'). מיקומי החצוצרות: 9, 66, 81, 94 = נר. עוד יותר חשוב אם סופרים מהסוף, 14, 27, 42, 99 (ה-9 הוא 3 בחזקת 3 וה-9 בריבוע נעשה 99, אך שני האחרים זה אחד פי שלוש מהשני – ג ידות. 27 ו-99 זה 126 = ג"פ מב = ט"פ יד. ביחד עם מב זה יב"פ יד, ועם יד זה יג"פ יד = יעקב = ז"פ הוי'.

חצוצרת חצצרות חצצרת ועוד 182 (מיקומיהם מהסוף) = זהב פעמים ברזל.

בפעם הראשונה כתוב חצוצרת לבד, זה החפצא, ובכל ה-3 האחרות זה לתקוע בחצוצרות. חלוקה עצמית בין ה-י ל-הוה, שבראשון זה העצם ובאחרים זה התקיעה.

חצוצרת בחצצרות בחצצרת בחצצרת זה כה אותיות – ה בריבוע – רת"ס שלהם הוא חתת. זה רמז שהרמז קשור עם אמירת חת"ת.

לגבי אדם, שהמגיד אמר ש-דם דבור מלכות: אם דבור-מלכות זה חצי אחד, מסתבר שהחצי השני זה "אאלפך חכמה" – מחשבה. אם זה גם אותיות המחשבה, זה מלכות דתבונה – לאה – כך שיש משהו באדם שזה לאה ורחל (דבור, סתם בנין המלכות, זה רחל). לפי"ז הרווחנו שלא רק שזה זכר ונקבה, שתי חצאי צורה, אלא שאם זה צורה זה הכל נקבה – זכר הוא בכלל לא צורה. כל ההבדל בין לאה ורחל (צרות זו לזו). אכן, בכתבי האריז"ל כתוב שלאה כולה א (זה נקרא "מדת" – ארבע אלפים של ארבעה מילויי שם אהי'). א-דבור-מלכות = 819 = אחדות פשוטה.

במנחת חינוך זה מצות שפד = זכר נקבה. יש לתקוע בשופר עבודה יום-יומית, ויש בשעת הצרות (כמו עבודת התפלה לפי הרמב"ן, בעת צרה). כהנים תוקעים לדורות – זה כסף (לוים זה זהב). החצוצרות זה בשביל לעורר את האדם לכוון את דעתו – זה ודאי שייך לחו"כ. אפשר לומר שהשופר בכלל בשביל להעיר משנתו, אבל לעורר לכוון את הדעת זה החצוצרות (גם הבדל בין כתר לבין דעת) – בלי זה "יעמוד כישן". חצוצרות זה הקול הגדול בכל כלי ניגון – כמו הקול של מתן תורה (מ"ת היה קול השופר, אבל זה לא היה דיבור, אבל הדיבור עצמו – שיותר פנימי מקול השופר – זה החצוצרות; ראוה מדברת זה כינוי של זיווג). יש בכוונה עשה ול"ת – יש לכוון למחשבה, ויש להסיר את המחשבה משאר עניני העולם. החצוצרות זה גם "קול מעורר הכוונה" (ר"ת קמה – שם העמדת המלך, שלפניו תוקעים בחצוצרות) וגם מגרש מחשבות זרות.

מנ"ח: יש מוני מצוות שצרות ושמחה זה שתי מצוות – כפי שאמרנו שזה שתי החצוצרות עצמן.