1

ב"ה

ז' אלול תשמ"ג

שלש כתות של יראי חטא

ביאור הקדמת דרך חיים (ח"ד)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א.    הכת הראשונה של יראי החטא

קיום יראת אלקים ויראת הוי' תלוי ביראת חטא

[ניגנו ניגון התוועדות]

הגענו עד דף ב עמוד ב, סוף טור א, במשפט שמתחיל במלים "ונמצא סדר העבודה התמה".

ונמצא סדר העבודה התמה בשלימות דרכי ה' הוא בחינת יראת אלקים במעשה המצות שהוא בחינת ביטול באברים החיצונים, ובחינת יראת הוי' שהוא בחינת הביטול באברים הפנימים דמוח ולב שעל ידי כל הנ"ל מתגלה ביטול האמיתי דכח מ"ה שבנפש האלקית, וכל זה נכלל בפסוק ראשית חכמה יראת הוי', אך הקיום דכל זה תלוי ביראת חטא שהוא בחינת התשובה להיות סור מרע דוקא שצריך להיות  קודמת לכל הנ"ל ובאם לאו אינה מתקיימת כו' ודי למבין.

אמרנו שקודם ישנה יראת חטא ואחר כך יראת אלקים ויראת ה'. מיראת ה' הוא בא לגילוי כח-מה ואחר כך עוד פעם ליראת ה', כאשר היראה חודרת את הגוף ואת האיברים לגמרי. זה היה משפט הסיכום של מה שלמדנו קודם.

הכת הראשונה – יראי חטא ושקועים ברע

עכשיו הוא מתחיל ענין חדש:

והנה בענין המשכת יראת חטא הנ"ל בנפש יש כמה כיתות חלוקות במדריגות חלוקות זה מזה.

הגענו לכך שהיסוד ושרש העבודה הוא יראת חטא, היא צריכה להיות מושרשת בתחילה ועל זה כתוב "כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו – חכמתו מתקיימת"[ב], ואם היא לא קודמת – חכמתו לא מתקיימת. לכן צריך להתחיל להתבונן ולהעמיק ביראת חטא.

כעת הוא אומר שאצל בני האדם יש כמה "כיתות חלוקות" בנוגע ליראת חטא:

הא' אותם שיראים מן מעשה החטא וגם לחשוב ולהרהר בו כנ"ל, אבל מצד שהוא משוקע בדבר ההוא נמשך לבו תמיד אחריו וגם שמדחיהו ומתגבר עליו לפי שעה חוזר ונופל בו כו' ואינו שב בתשובה שלימה כי חוזר לקלקולו תמיד ואינו מתקיים בתשובתו, ולכן אינו נקרא ירא חטא באמת ולא בעל תשובה אמיתי. ומכל מקום באותו שעה ששב ומתחרט ומדחה הרע שבמחשבתו לגמרי נקרא בעל תשובה וירא חטא ויעלה תשובתו לרצון לפני ה' באותה שעה, כי כל לבבות דורש ה' לשעתו ורחמנא ליבא בעי.

זה אחד מהמשפטים הכי חשובים בכל המאמר כי זה הכי נוגע לנו. תמיד כתוב בחסידות[ג] שאחד שחוזר בתשובה ואחר כך נופל מהעבודה, הוא אינו בינוני של התניא, הוא רשע, הוא לא בעל תשובה, לא ירא חטא, לא שום דבר. משמע מכל החסידות שזה לא שווה כלום, שזה שום דבר, גם בדרך חיים הוא כותב את זה. אם כן, מאד-מאד קל להתייאש, שהרי אם אני לא יכול לעמוד בתשובה שלי, לא נחשב שחזרתי בתשובה בכלל. שאם אדם נפרד אפילו פעם אחת אחרי שהוא חזר בתשובה הוא לא בעל תשובה יותר. המשפט שהוא אומר הוא יסוד מאד-מאד גדול: "כל לבבות דורש ה'", "ורחמנא ליבא בעי" "לשעתו". זאת אומרת, נכון, הוא לא בעל תשובה אמיתי ולא ירא חטא אמיתי, ובכל זאת באותה שעה שהוא מתחרט וחוזר בתשובה זו נחשבת תשובה אם היא נכונה אצלו, היינו שהוא לא מסוגל ליותר מזה.

כמו שנסביר, המדובר פה הוא על אחד שכל כך שקוע ברע וכמה שהוא משתדל לתפוס בתשובה – תמיד הרע סוחב אותו בחזרה, אין לו מספיק כח נפשי לנתק את עצמו ולעקור את שרש הרע לגמרי, לכן הוא חוזר לשעה ואחר כך עוד פעם נופל. אם כן, הוא אומר שמה שכתוב בחסידות הוא נכון, הוא באמת לא בעל תשובה אמיתי ולא ירא חטא אמיתי. למה? כי כל דבר אמיתי לא נפסק, זה כלל גדול שכתוב בתניא[ד]. אמת היא דבר שלא כוזב, כוזב הוא דבר נפסק, לכן אם רואים שלמעשה זה נפסק – זו לא תשובה אמיתית, זו לא יראת חטא אמיתית. ובכל זאת, אם הוא כל כך משוקע ברע והוא לא מסוגל ליותר מזה – התשובה עולה לו לרצון באותו רגע לאותה שעה שהוא חוזר בתשובה. "וכל לבבות דורש הוי'" ו"רחמנא ליבא בעי".

"רשעים מלאים חרטות

אם כן, הדבר הזה הוא הדבר הכי חשוב לכל אחד שמתחיל, אפילו לאחד שהרבה-הרבה שנים, או אפילו כל החיים, במצב הזה. זה יסוד מאד גדול, ש"אין שום יאוש בעולם כלל". אפילו אם כל החיים הוא יהיה במצב הזה ובאמת הוא לא יגיע לאמת אף פעם, לשום דבר, בכל זאת, התשובה הזו חשובה בכל רגע ורגע בפני עצמו. מה היא המדרגה הזאת? על המדרגה הזאת כתוב "רשעים מלאים חרטות"[ה], וכאן כתוב שבאותו רגע שהרשע מתחרט באמת, אפילו שבדרך כלל הוא רשע ולא בעל תשובה אמיתי, מכל מקום, באותו רגע שיש לו תשובה אמיתית ויראת חטא אמיתית, יכול להיות שבאותו רגע הוא אפילו צדיק גמור. לכן יש מאמר חז"ל מפורש על זה, שהמקדש אשה "על מנת שאני צדיק גמור" – ספק מקודשת, "שמא הרהר תשובה"[ו]. [מדוע היא ספק מקודשת?] כי יש ספק אולי הוא הרהר. אם ודאי הוא הרהר – היא ודאי מקודשת. אפילו שההרהור מחזיק רק לשעה קלה ומיד הוא נופל מזה – עדיין זו תשובה. זאת אומרת, באותו זמן, באותו רגע, הוא צדיק גמור, למה? כי "כל הלבבות דורש ה' ... ורחמנא ליבא בעי".

זה גם יסוד השפלות. הידיעה שאנחנו, רובנו, במדרגה הזאת, מאד חשובה ליסוד השפלות, לא להחזיק טובה לעצמנו אף פעם: 'אני בעל תשובה אמיתי, ירא חטא אמיתי, או בינוני של התניא' – שום דבר. אחד שנמצא במצב כזה הוא לא אמיתי בשום דבר, להיפך, בדרך כלל הוא נקרא רשע. רק מה, "רשעים מלאים חרטות", כל פעם שהוא מתחרט החרטה עולה לרצון. זאת אומרת, יש לו רק את הרגע הזה, אין לא קרדיט כמו שאומרים, לעבודה שלו אין שום קרדיט. זה באמת דבר חשוב מאד, זה יסוד השפלות, שאדם ידע שאין לו שום קרדיט, כמו אחד בבנק שיודע שאין לו חשבון בנק, אין לו שום דבר. בבנק אין לו כלום. זה יסוד השפלות, שיודע שלגבי המצב בבנק הוא רשע, אין כיסוי לשיק שלו. רק מה, אם הזדמן לו עכשיו להרוויח – יש לו עכשיו קצת מזומן וזה הכל. זה המצב ברוחניות של "רשעים מלאים חרטות". וכתוב בחסידות[ז] שבאמת כח החרטה בא מ'האיתן שבנשמה'. שבוע שעבר למדנו[ח] מאמר של הרבי שליט"א[ט] שבו הוא דיבר על שם הוי', השבוע עוד פעם היה מאמר שלם שבו הוא דיבר על המדרגות של שם הוי'[י]. במאמר הזה הוא מדבר על תשובה והוא מסביר שה-י של שם הוי' היא הכח בנפש שכתוב כאן, שאף על פי שהוא רשע, הוא מלא חרטה. זה בא מעצם הנפש.

אם כן, יוצא שיש מעלה ברשע לגבי הצדיק, שאצל רשע החרטה היא נגד המהות שלו, נגד המציאות שלו. החרטה אצל רשע היא גילוי של עצם הנפש. כל חרטה באה מהאיתן שבנשמה וזה כנגד ה-י של שם הוי', כך הרבי הסביר. מה שאחד הוא בינוני או צדיק – זה רק באותיות היותר נמוכות של שם הוי'. כשרשע מתחרט ורוצה לחזור בתשובה, אם לא הולך לו והוא נופל עוד פעם ועוד פעם, הוא באמת נקרא שום דבר, הוא לא בעל תשובה באמת, לא ירא חטא באמת, לא בינוני של התניא באמת, לא שום דבר, הוא רשע, אבל באותו רגע "רחמנא ליבא בעי" ו"כל הלבבות דורש הוי'", באותו רגע תשובתו עולה לרצון.

אם כן, מדובר באדם שיש לו רק את הרגע. באמת המצב הזה הוא שרש העבודה ושרש השפלות, שרש השפלות הוא לדעת שאין לך קרדיט, כלומר, אתה לא מסוגל להחזיק מעמד. אם אתה חושב שאתה מסוגל להחזיק מעמד – זו כבר מדרגה, זו לא שפלות. עצם הידיעה שאתה במצב כזה – זה מה שנקרא "רשעים מלאים חרטות", זה כבר ממש שרש העבודה. זו האמת, הוא לא בעל תשובה אמיתי ולא ירא חטא אמיתי – שום דבר, אבל בכל זאת צריך לדעת ש"רחמנא לבא בעי" והחרטות שלו באות מאות י של שם הוי', כך הרבי הסביר במאמר לפני שמונה ימים בפרשת ראה.

אם כן, זו היא המדרגה הראשונה של ירא חטא. עוד פעם, הוא הסביר קודם שתשובה תתאה ויראת חטא הן אותו הדבר. למה הוא לא יכול להגיע לאמת? כי הוא משוקר מכל הטבע הרע שלא. לכן, אף על פי שהוא משתדל לדחות את זה ולהתגבר כל פעם – הוא לא יכול להחזיק מעמד.

ב.    הכת השניה של יראי החטא

הכת השניה – אנשים שלא נשקעו בעומק הרע

עד כאן כת א. כעת הוא יביא את כת ב:

והכת הב' אותן [אנשים] שעדיין לא נשקעו בעומק תאוות שרירות לבם

לא מדובר באחד ששקוע עשרים-שלושים שנה בתאוות ושרירות לבו. מה משמע מזה? שכת הראשונה שייכת במיוחד לבעלי התשובה של היום. כלומר, כת הראשונה במיוחד שייכת למצב של שקיעות בדברים רעים. לכן, אפילו כשהוא יוצא מהמצב הזה, בדרך כלל הוא לא יכול לצאת לגמרי מכולו. לכן, עבודת ה' שלו היא בכל רגע ורגע ובלי קרדיט. כעת הוא אומר שהכת השניה כוללת את אותם ש"עדיין לא נשקעו בעומק תאוות שרירות לבם".

ולזאת בקל יטה לבו לבלתי יומשך אחר הרע [זאת אומרת, הכל תלוי בכח הרצון, ומכח הרצון – מכיוון שהוא לא שקוע כל כך עמוק ורע – הוא יכול בקלות להפוך את לבו מהרע.] ולבו ברשותו ולכן נקרא בעל תשובה וירא חטא אמיתי

היחס לתנאים שאליהם נולד האדם

שוב, הוא לא נעשה בעל תשובה וירא חטא אמיתי בגלל שעשה מאמץ גדול מהרגיל, אלא בגלל שלכתחילה הוא נתון במצב יותר אמפתי, במצב יותר טוב. אי אפשר לדעת את מי ה' אוהב יותר. זה גם כן דבר חשוב מאד, יכול להיות שאדם יגיע ליותר לא בגלל שעבד יותר קשה, אלא רק, כמו שאומרים, בגלל התנאים: לאיזו משפחה הוא נולד, מה היה החינוך שלו. אם לאדם יש תנאים טובים, יותר קל לו להיות בעל תשובה, צדיק והכל, עכשיו שיש לו תנאים קשים, יכול להיות שבכל חייו הוא יגיע רק למדרגה הראשונה שבכל פעם הוא נופל. מה התיקון שלו? התיקון שלו היא השפלות, זה הכל. הוא לא נקרא בעל תשובה אמיתי בכלל. ובכל זאת, יכול להיות בהחלט שהוא יותר חשוב אצל הקדוש ברוך הוא מצדיק גמור אפילו, אם לצדיק גמור קל יחסית.

שוב, הוא לא נקרא בעל תשובה ולא נקרא בינוני, בדרך כלל, אם צריך לתת לו שם, הוא נקרא רשע, כמו שכתוב בתניא. לפי התניא הוא מהרשעים, רק מה, הוא בבחינה של "רשעים מלאים חרטות", ובאותו רגע שהוא מתחרט הוא יכול להיות צדיק גמור. אבל מיד הוא נופל מזה, זה לא עצמי אצלו כי זה לא נמשך, אבל בכל רגע ורגע הוא יכול לחזור לה'. באותו רגע זה עולה לרצון לפני הקדוש ברוך הוא, "כל הלבבות דורש ה'" ו"רחמנא לבא בעי". עוד פעם, בסך הכל בבית דין של מעלה יכול להיות שהוא יותר חשוב מצדיק גמור, כי הוא לוחם במלחמה יותר כבידה.

עוד פעם, את מי כוללת הכת השניה? את מי שלא כל כך שקוע ברע, ובכח הרצון שלו יכול להטות את עצמו שלא ימשך אחרי הרע ולהקרות נקרא בעל תשובה אמתי. הוא הגיע להיות בעל תשובה אמתי לא בגלל שהוא עבד יותר קשה, אלא רק בגלל התנאים שמלכתחילה. הרבה אנשים טוענים כלפי הקדוש ברוך הוא 'למה עשית לי ככה? למה נתת לי תנאים כאלה? אם הייתי נולד לבית חרדי ומקבל חינוך טוב היה לי יותר קל וכו'', אבל באמת זה שייך כבר לאמונה פשוטה. צריך להאמין שיש אחד שה' רוצה שהנחת רוח שלו ממנו תהיה באופן מסויים ואחד אחר שהנחת רוח ממנו תהיה באופן אחר. כמו שכתוב בתניא[יא], יש הרבה מיני נחת רוח. יש מי שהנחת רוח של הקדוש ברוך הוא ממנו היא מכך שהוא שקוע לגמרי בתוך הרע וכל החיים לא יכול להיפטר ממנו, כמו דיבוק שנדבק בו והוא לא יכול לצאת ממנו. יכול להיות שבכל פעם שהוא משתדל נעשית נחת רוח לה' אפילו שהוא נופל כל פעם. התנאים שלך הם יסוד האמונה. צריך להאמין שכל התנאים שלך הם מלמעלה כמו שצריך להאמין שהנשמה שלך היא מלמעלה. כל אחד היה יכול לטעון 'למה אני לא יותר חכם?', ניתן משהו אחר: 'למה אני לא זוכר יותר טוב את התורה?' – גם בזה צריך להאמין שזה בא מלמעלה. כמו שמהות הנפש היא מלמעלה, כך גם כל המצב של התנאים.

כתוב ב'קונטרס כללי החינוך וההדרכה' של אדמו"ר הקודם[יב], שכדי להתייחס לבן אדם צריך להבין את התכונות הנפשיות שלו, את המהות שלו והמצב שלו. המצב שלו כולל את כל התנאים החיצוניים מרגע שנולד עד הרגע הזה. זה נקרא 'המצב של הבן אדם'. כל דבר בא בהשגחה, המהות באה בהשגחה וגם המצב בא בהשגחה, לפי המהות ולפי המצב ניתנות לאדם כל הנטיות שלו, ובמידה מסוימת זה מאפשר לו להגיע יותר גבוה או פחות. אפילו אם זה מעכב בעדו שלא יוכל להגיע יותר מדי גבוה – זה בדיוק מה שה' רוצה. כך צריך להאמין.

חזרה בתשובה במסירות נפש

[אבל כתוב "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים"!] יראת שמים היא לפי המצב שלו. יש מצוה בתורה לחזור בתשובה, כנראה הסיבה שכתוב כאן שהאדם מהכת הראשונה אינו בעל תשובה אמתי היא בגלל שהוא לא עובד במסירות נפש, אם הוא היה עובד במסירות נפש – הוא כן היה יכול להגיע לאמת. זה גם כן חלק מהשפלות, שאם אני יודע שאני לא חוזר בתשובה באמת, אפילו שיש לי סיבה, שהייתי שקוע, עדיין – כתוב בתניא – אני לא יכול להצטדק בגלל הסיבה. אם הייתי יכול להצטדק בגלל הסיבה –  לא היתה שפלות, כי הייתי מאה אחוז בסדר. אז אני צריך לדעת מצד אחד שאם הייתי חוזר בתשובה במסירות נפש – כן הייתי יכול להיות בעל תשובה אמתי או בינוני של תניא במאמץ, וכיוון שאני לא עושה את זה – רק אני אשם. ואף על פי שרק אני אשם, בכל זאת, באותו רגע שאני חוזר ומתחרט, התשובה עולה לרצון לפני ה', ושוב יכול להיות – אפילו שאני לא במסירות נפש – שעדיין התשובה שלי גדולה יותר מתשובה של מישהו אחר שהגיע להיות בעל תשובה אמתי בפחות מאמץ. צריך לדעת שגם אני אשם שלא הגעתי לתשובה האמתית. אבל עם זה, יכול להיות שמצד ה' המאמץ שלי יותר קשה ממאמץ של מישהו אחר.

לכן באמת יש דין נגדו, שאם היה משתדל במסירות נפש – היה יכול להתגבר לגמרי, תמיד. כמו שאמרנו קודם, אין לו קרדיט. אם הוא היה מתגבר מאד-מאד הוא היה מגלה חוזק פנימי אין-סופי שהוא לא מודע אליו, מהעל-מודע. אבל הוא לא יודע את זה, אז בינתיים יום אחד הוא מצליח להתגבר ויום שני הוא לא מצליח להתגבר. יכול להיות שהנפילה כאן היא רק פעם בשנה ויכול להיות אפילו עשר פעמים ביום. אם הנפילה היא רק פעם בשנה בשוגג אז הוא כמעט אמתי, אבל עדיין לא אמתי. אפילו אם הוא נופל פעם אחת בשבעים שנה בשוגג – זו גם לא אמת. כל שכן אם הוא נופל פעם בשנה במזיד, כלומר, שיודע מה שהוא עושה, שיודע שמה שהוא עושה לא בסדר. יש בזה אין סוף מדרגות. אבל תשובה אמתית היא כזו שהוא לא ישוב לעשות את המעשה עוד פעם, כמו שכתוב בתניא[יג].

[למה האדם מהכת השניה יותר אמיתי מהאדם של הכת הראשונה?] עוד פעם, הוא אמיתי למעשה, כמו שאומרים 'הלכה למעשה'. כל ההגדרות הן בחיצוניות. כל ההגדרות, אפילו ההגדרות של התניא חייבות להיות בחיצוניות, חייבות להיות על פי כללים. כמו שלמדנו שהאיז'ביצר אומר, כל כלל הוא חיצוני. כל פעם שעושים הכללות הן חייבות להיות חיצוניות בגלל שהפנימיות היא רק הפרטים, כל אחד ואחד לעצמו. איך שלא נגדיר את הכללים – הם חייבים להיות בחיצוניות. עוד פעם, הכת השניה כאן כוללת אנשים שלא היה כל כך שקועים, ולכן יותר בקלות הם יכולים להיות בעלי תשובה אמתיים.

מה זה להיות "שקוע"? דוגמא קטנה: שקוע הוא אחד שכל הזמן מדבר דברים בטלים, כמו שהוא אומר כאן. כל שכן וקל וחומר לשון הרע ודברים אסורים. ברור שיום אחד הוא לא מדבר וביום השני הוא כן מדבר, הוא נופל במעשה לא רק נופל בתאוריה, הוא נופל במעשה כי הוא לא מצליח להחזיק את עצמו כל הזמן שלא לדבר דברים בטלים. כיוון שהוא שקוע – כל החיים הוא דיבר דברים בטלים – הוא לא יכול להחזיק את עצמו כל הזמן לא לדבר דברים. אם הוא היה באמת רוצה, במסירות נפש הוא כן היה יכול. אם כן, הוא רשע שאינו גמור בתניא ובכל זאת הוא מלא חרטות. כל רגע שהוא מתחרט – באותו רגע הוא נקרא בעל תשובה ואפילו צדיק גמור, רק שזו לא אמת, בגלל שזה לא מתקיים. באותו רגע הוא נעשה בעל תשובה ויכול להיות אפילו צדיק גמור, כמו שכתוב בגמרא לגבי המקדש את האשה 'על מנת שאני צדיק גמור', אבל בכל זאת הוא לא צדיק גמור אמת, בגלל שמחר הוא יפול מזה. ובגלל שאם הוא היה מוסר את הנפש הוא היה יכול – הוא לא יכול להצטדק. הוא היה צריך להיות צדיק אמת, כל יהודי צריך להיות צדיק אמת אפילו אם הוא שקוע לגמרי בתוך הרע.

סיבת ההבדלות של הכת השניה מהרע

אם כן, האדם שמהכת השניה הוא אדם שיותר קל לו, שבגלל שהוא לא כל כך שקוע ברע הוא מצליח לנתק את עצמו מהרע, ואז הוא נקרא בעל תשובה וירא חטא אמתי.

והיינו מפני שלא נשרש בו קלות ופריקות עול [זו לא כל כך הזכות שלו, כי רק בגלל שה' עזר לו הוא לא נשרש ברע עד כדי כך.] ולכן לבו נכנע ליפחד מעשות כל רע [את זה הסברנו קודם. רוח החופשיות של פריקות העול מסירה מהלב את יראת ה' – הפחד הטבעי שיש בלב כל יהודי לעשות רע. אבל הסיבה לכך שהוא לא שקוע כל כך בפריקות עול היא בגלל שהפחד הזה יותר טבעי אצלו, כיוון שהפחד יותר טבעי – יותר קל לו להיות ירא חטא ובעל תשובה באמת.] ולא ירצה להתמשך בדבר השנאוי ותעב בעיני ה' והגם שאינו ירא אלקים בשלימות בועשה טוב [הוא לא הגיע ליראת אלקים, אלא רק ליראת חטא. לאדם של הכת השניה יש יראת חטא אמתית, אבל ליראת אלקים הוא לא הגיע.] מכל מקום יצא מכלל פריקות עול בסור מרע [לגבי סור מרע הוא יצא מכלל פריקות עול, אבל ליראת אלקים בעשה טוב הוא לא הגיע.] והוא בעל תשובה אמיתי בתשובה תתאה וקרוב לבוא לתשובה עילאה שהוא השב אל ה' בכל לבו נפשו ממש בבחינת הביטול שבמח ולב שזהו יראת ה' [עכשיו הוא מסביר שיראת ה' היא תשובה עילאה, ויראת חטא היא תשובה תתאה. ומי שהגיע לתשובה תתאה – יראת חטא – באמת, הוא קרוב, לא רחוק ממנו להגיע מכאן לתשובה עילאה – היראה הפנימית במח ולב.] שעל ידי זה מתגלה ביטול האמיתי דכח מ"ה שבנפשו האלקית כנ"ל ודי למבין. [זו עדיין רק הכת השניה.]

יראת חטא לא משפיעה על המדות אם אין יראת אלקים בשלימות

אך גם בכת הזאת יכול להיות נפילה [אבל לכאורה, אם הוא נמצא במצב של אמת, אמרנו שאי אפשר ליפול ממצב כזה, ואיך יכולה להיות נפילה בכת הזו? זה כבר חידוש. אמרנו שמי שנמצא במצב של אמת כבר לא נופל, כיוון שיש לו פחד אמתי מן החטא והוא בורח ממנו. אין לו שום פריקות עול, הוא "סור מרע". ובכל זאת הוא אומר שגם כאן אנשי הכת השניה יכולים ליפול] ממדריגתם [למה?] והיינו מצד שלא נשלמה בהם בחינת יראת חטא הנ"ל בכל הפרטים והיינו מפני שאינם בבחינת יראת אלקים בשלימות כנ"ל

זה כלל גדול בחסידות: אם אדם לא מגיע למדרגה השניה – המדרגה הראשונה בעצמה לא שלימה. השלימות של "סור מרע" היא לא רק לסור מהרע, אלא לקיים את כל מצוות ה'. אם אדם רק מפחד מהרע ולא הגיע עדיין ליראת אלקים לעשות הכל בהידור, ברצון ובחשק – "במצותיו חפץ מאד"[יד] – סימן שגם יראת החטא לא מאה אחוז מושלמת אצלו. זה כלל גדול, דבר לא מושלם במאה אחוז אם הוא לא מגיע למדרגה הבאה. תמיד השלימות האמתית של מדרגה אחת היא עצמה מעבר להשלים את המדרגה הבאה. אם אתה רואה שיש לו מדרגה אחת בלבד ואין לא עדיין בכלל את המדרגה הבאה – סימן שהמדרגה הראשונה לא שלימה.

והיינו [ש]הגם שפחד אלקים לנגד עיניו להיות שומר את עצמו מכל מיני רע דתאוות רעות באכילה ושתיה ומשגל ואפילו מבחינת הרהורי התאוות רעות כנ"ל

למה עכשיו הוא מביא רק את המחשבה ולא את המעשה והדיבור? בתחילה הוא הסביר את זה בשלש מדרגות: מעשה, דיבור ומחשבה, כאן הוא מביא רק את המחשבה, מדוע? בגלל שהוא מדבר על הצד הכי טוב: אפילו אחד כזה שאין צריך לומר שהוא שומר את עצמו במעשה, לא להונות את רעו במשא ומתן וכיוצא בזה, וגם לא מדבר דברים בטלים, לשון הרע וכיוצא בזה, אפילו אחד שהגיע ליראת חטא גם במחשבה שלא מהרהר ולא חושב דברים רעים – אפילו אחד כזה יראת החטא לא מושלמת אצלו:

מכל מקום יכול להיות בו פריקות עול בפרטים אחרים כמו בהוללות וליצנות או במדות רעות שבין איש לרעהו בקנאה ושנאה וכעס וגאות והתנשאות ואכזריות שכל זה אינו מצד מרידה באלקים חיים שאינו חושש לכבוד המלך רק מצד טבעו במרה הלבינה מחמת זה ירבה בהוללות וליצנות ואם טבעו רע לבריות יהיה בו מדות רעות הנ"ל [כמו אכזריות וכו']. אך יכול להיות שמצד ריבוי הוללות יבוא לפריקות עול באלקים חיים, וכן מצד ריבוי דברים בטלים תֻּפָר יראת אלקים בלבו מצד ההרגל שמרגיל את עצמו לדבר בהרחבת פיו ולשונו ועל ידי זה נעשה טבע שני למעט הרגשת עול מלכות שמים בלב וממילא אין יראת אלקים על פניו. וגם ריבוי הדברים בטלים יְפַתְּחוּ לרע הנעלם הנקרא עומק רע, כמו הדבור בדברי תורה שפותח עומק טוב (כמו שיתבאר בפנים), ולכן מצד ריבוי הדברים בטלים יכול להיות נופל ברע ולהיות משוקע בו (כנ"ל בכת הא') עד שמתגברים עליו מחשבות זרות בתפלה אף על פי שאין רצונו וחשקו בהם כלל וכן מריבוי המחשבות זרות בתפלה יבוא סיבת דיבורים בטלים כו' דהכל אחד כמו שכתוב במקום אחר כו' ודי למבין.

מה הוא כתב כאן? הוא הסביר ככה: בכת הזאת יש הבדל בין רע ששייך למעשה, אפילו הרהור של מעשה, לבין רע ששייך למדות טבעיות רעות שאדם נולד איתן. עוד פעם, אכילת דבר אסור הוא דבר רע, אפילו לאכול יותר מדי זה רע, צריך להיות "קדש עצמך במותר לך"[טו], הוא הדין גם במשגל, מין. לכן הוא הביא קודם שיש דברים שהם תאוות רעות במעשה שמתוך יראת חטא הוא נבדל מהן אפילו בהרהור, הוא לא חושב עליהם. עוד פעם, ה"סור מרע" בתחילה כזה הנוגע למעשה ואפילו למחשבת המעשה, אבל דבר שקשור למדות הטבעיות שאדם נולד אתן – לדוגמא אדם נולד אכזרי, יש לו מדה רעה של אכזריות, או שאדם נולד עם מדה רעה של אחרת, כעס וכו' – זה שהוא "סור מרע" בשלימות לא מתקן את הכעס שלו.

עוד פעם, סור מרע גורם רק לפחד מהרע, ממילא הוא לא עושה ולא מדבר דבר שיודע שהוא רע ואפילו לא חושב. אבל זה שהוא לא חושב, לא מדבר ולא עושה את את הרע, לא מתקן את המדות שלו. כל מה ששייך למוסר, לתיקון המדות באמצעות מוסר – יראת חטא בלבד לא מתקנת, אפילו שיראת חטא היא יסוד ושרש העבודה, יסוד ושרש העבודה במעשה, הכוונה: במעשה שבמעשה, במעשה שבדיבור ומעשה שבמחשבה. אפילו שלא יחשוב על דברים אסורים, כמו הרהור עבירה, אם יש לו יראת חטא הוא לא יבוא להרהר הרהור עבירה, אבל מכל מקום יראת החטא לא תתקן את המדות הרעות שלו.

מכיוון שהוא אומר שיראת חטא בעצמה לא תתקן את המדות הרעות, יכול להיות שמהתגברות המדות הרעות – למרות שיש לו יראת חטא – הוא יפול בפח. אם הוא הגיע ליראת אלקים, יראת האלקים כבר מתחילה לתקן את עצם המדות שלו, כמו מדרגת אתהפכא קצת בחסידות, אז הוא לא יפול מיראת החטא. אבל אם יש לו רק יראת חטא והוא לא הגיע ליראת אלקים – הוא לא תיקן המדות, ומה שהוא עושה דבר מתוך כעס, מה שהוא כועס, לא נקרא מרד, בגלל שזה טבעי אצלו. שוב, מרד, הסברנו קודם, הוא תמיד פריקות עול, יראת חטא גורמת לא למרוד, לא לפרוק עול. יש לו עול, אבל הוא לא אומר שום דבר לגבי המדות הטבעיות שלו.

מדוע המדות הרעות לא נכללות במצוות לא-תעשה?

מרד נגד ה' הוא קלות ראש, שבפירוש לא אכפת לך. באמצעות סור מרע אפשר לשלוט הרבה, אבל סור מרע עצמו לא משתייך לתיקון המדות, סור מרע עצמו משתייך לתיקון המעשה. אם אומרים לך שזו ממש עבירה לכעוס ואתה בכל זאת כועס – אתה לא סר מרע. למה? כי לפי רוב מוני המצוות אין מצות לא-תעשה לא להתגאות, לא להתפאר, או לא לדבר דברים בטלים, אלו לא מצוות לא-תעשה, אפילו כעס היא לא מצות לא-תעשה, אלא זו מדה רעה. בהלכות דעות של הרמב"ם, הרמב"ם כותב שכעס היא מדה רעה, אבל לא שזו מצות לא-תעשה דאורייתא. מכאן אנחנו מבינים למה מדת הכעס היא לא מצות לא-תעשה, כי בתורה המדות הן לא מצוות, כי אדם נולד עם מדות. יש מה שנקרא 'תיקון המדות', אבל תיקון המדות לא נכלל במצוות, אז אי-אפשר לומר שכיוון שהוא לא מתקן את המדה הוא מורד בה'.

אם מתגבר עליו יצרו מתוך תאוה לשכב עם אשת איש למשל, זו מצות לא-תעשה מדאורייתא. אם יש לו פחד אלקים ויראת חטא – הוא מתגבר, כי אם הוא יעשה את זה – זה מרד, אבל אם מתגבר עליו יצרו לדבר דברים בטלים למשל, לא לשון הרע, רק דברים בטלים, והוא לא מצליח להתגבר ומדבר, על פי פשט הוא לא מרד. ה' עשה אתנו חסד ולא עשה מדיבור דברים בטלים מצות לא-תעשה. אם הוא היה עושה מזה מצות לא-תעשה – זה היה מרד, אבל ה' יודע שיראת החטא לא מספיק חזקה בשביל שהאדם יוכל לתקן את המדות שלו באמצעותה, לכן הוא השאיר את הענין שלא לדבר דברים בטלים בגדר תיקון המדות. על כל המדות הלא טובות יש מאמרי חז"ל, אבל הן לא נמנות במנין המצוות.

מתי כתוב שדברים בטלים הם כן לאו? אם אתה יכול לדבר בדברי תורה. אבל אם אתה לא יכול, למשל במקום שאסור לדבר דברי תורה, או שאין לך מוחין לדבר דברי תורה, מצד מדה רעה – זו עדיין מדה רעה, מצד "ודברת בם ולא בדברים בטלים" – זה לא שייך, כי אתה לא יכול באותו זמן לדבר בדברי תורה. עוד פעם, תיקון המדות זה חלק מהתורה, אבל מי שלא תיקן את המדות ואפילו מבטא את המדות הרעות שלו – זה לא בגדר מרד, כי זה הטבע שלו. מרד הוא קלות ראש, פריקות עול, שלא אכפת לו בכלל. המצוות הם דברים שאם אכפת לך מהם אתה שומר אותם ואם לא אכפת לך אתה מזניח אותם, זורק אותם. פשע, פריקות עול, הוא דבר שאתה זורק מתי שהיית יכול לשמור. פריקות עול היא רוח חופשית, שלא אכפת לך מהמצוות ואתה זורק אותן.

התגברות המדות הרעות מפילה מיראת חטא

מכיוון שהמדות הטבעיות נשארו עדיין רעות, יכול להיות שמהתגברות המדות הוא יפול גם מיראת החטא. אם יראת החטא היתה נשארת יציבה – הוא הגיע למדרגה כזאת של תשובה אמתית ויראת חטא אמתית שלא יפול מהן יותר אף פעם. אבל מכיוון שהמדות שלו לא מתוקנות – המדות בעצמן יכולות להתגבר עליו ולהפיל אותו גם מיראת החטא. ואז הוא יכול לחזור למצב של הכת הראשונה, שכל פעם מתחרטים ונופלים עוד פעם. [אז הוא לא בעל תשובה אמתי!] בינתיים הוא בעל תשובה אמתי, אבל הוא אומר שגם הבעל תשובה האמתי מהכת השניה עלול ליפול ולחזור למדרגה של כת א. 'אמתי' הוא שעכשיו הוא במצב שלא יפול, אבל כעת הוא אומר שגם הוא יכול לפול, כי את המדות הוא לא תיקן. יראת חטא לא מתקנת את המדות, ואם המדות יתגברו יותר מדי, יותר מדי הוא ישתמש במדות הרעות שלו, הן יכולות להפיל אצלו את קבלת עול מלכות השמים גם לגבי מעשה, דיבור ומחשבה.

יש מאמר חסידי שהחוזה מלובלין היה אומר[טז]: עצבות היא לא עבירה, אבל היא מקור כל העבירות. יש לו עוד ביטוי: כשהבעל-דבר מפתה אותך לעשות את העבירה, לא מענינת אותו העבירה, מענינת אותו העצבות שאחריה, שאם תגיע לעצבות מהעבירה – העצבות תפיל אותך מכל התורה כולה. אם כן, זה מה שהוא רוצה, לא מעניינת אותו העבירה הפרטית, מה שמעניין אותו היא העצבות שתבוא מזה, שהעצבות תפיל אותך מכל הדרך לגמרי. רואים שמדה רעה היא לא אחת מהמצוות, אבל אם המדה הרעה מתגברת היא עלולה להפיל אותו מכל התורה והמצוות.

עוד פעם, יראת חטא היא קבלת עול מלכות שמים. היא לא קבלת עול מלכות שמים בשלימות לגבי המעשה, אבל היא ההיפך מפריקות עול מלכות שמים, שמפחד לפרוק את העול. הפחד לפרוק את העול לא מתקן את המדות שלו בכלל. בשביל הרבה אנשים זה דבר מאד-מאד חשוב, יכול להיות שהוא פרום בתכלית הפרומקייט, אבל את המדות הרעות הוא לא התחיל לתקן בכלל. כי אפילו פרומקייט אמתית היא טבע, שמפחד מהרע. אפילו שהוא פרום אמתי והוא לא מפחד מהעונש, אלא הוא באמת מפחד למרוד בה'.

מחשבות זרות באות מריבוי דברים בטלים

עוד פרט שהוא אמר כאן: כל המחשבות הזרות והבלבולים שאדם מקבל בשעת התפלה באים גם כן מריבוי דברים בטלים. הוא אומר שזה גלגל החוזר, זה גם כן משהו חשוב: אדם שמבולבל בשעת התפילה, אחר כך הוא צריך 'להתפרק' ובמשך כל היום מדבר שטויות, והשטויות גורמות עוד יותר מחשבות זרות בתפילה, זה גלגל החוזר. זה מה שהוא כתב כאן בסוף. עוד פעם, ריבוי הדברים הבטלים הוא לא פריקות עול, כי יכול להיות שזו "מרה לבנה", טבע שנולד אתו. כל הדברים האלה הם כמו הנתונים שאדם נולד אתם, כמו מזל, לכן הדברים הלא טובים, הנטיות הלא טובות – כמו מרה לבנה וההכרח לדבר דברים בטלים כל הזמן – הן עיקר הסיבה של מחשבות זרות. והמחשבות הזרות חייבות להתפרט אחר כך בתור עוד יותר דברים בטלים. ממילא, כיוון שיש התגברות – למרות שיש לו פחד טבעי, הוא לא רוצה לפרוק את העול – יכול להיות שבכל זאת הוא 'יתפרק' באיזה מעשה לא טוב. אם כן, הטבע הרע שהוא לא תיקן על ידי יראת החטא עלול עדיין להפיל אותו מיראת החטא ואז הוא יפול ויחזור מכת השניה לכת הראשונה.

"עשה טוב" וממילא "סור מרע"

נקרא את הקטע האחרון פעם נוספת מבפנים:

אך גם בכת הזאת יכול להיות נפילה ממדרגתם והיינו מצד שלא נשלמה בהם בחינת יראת חטא הנ"ל בכל הפרטים והיינו מפני שאינם בבחינת יראת אלקים בשלימות כנ"ל.

כאן אפשר לומר שהכוונה במשפט הזה היא ששלמות יראת החטא בכל הפרטים, היא זו שיכולה להשפיע גם על כל הדקויות של המדות שלא לעשות אותם, כמו לא לדבר דברים בטלים וכל דבר כזה. וכיוון שהיא לא מושלמת – הוא יכול ליפול ממנה. בתחילה סתם יראת חטא היא רק לא למרוד, אבל אין לו אותה בכל הפרטים. זאת אומרת, היא לא מתבטאת באי דיבור דברים בטלים ושלא יכעס וכו'. למה? כי אמנם זו יראת חטא בשלימות, אבל היא מתבטאת רק בגדר המעשה – לא למרוד, אבל לתקן את המדות – הוא לא תיקן עדיין. הוא אומר שבכדי שיראת החטא תהיה כל כך חזקה עד כדי שהיא תהיה מסוגלת למנוע אותו מלדבר דברים בטלים, צריך שתהיה לה גם יראת אלקים לקיים קום ועשה טוב. אם אין לו את יראת האלקים של עשה טוב בשלמות – גם "סור מרע" יכול להתבטא רק בכך שלא למרוד, אבל לתקן את עצמו בכל הפרטים – תיקון המדות – מתוך יראת חטא, הוא לא יוכל בלי יראת אלקים. יראת אלקים נותנת כח ליראת חטא שלא לכעוס, לא להתאכזר, לא לדברים דברים בטלים – לתקן את המדות שלו. אם אין לו יראת אלקים, שהיא מתבטאת בקום ועשה, "במצותיו חפץ מאד", יראת החטא שלו לא תוכל להיות שלימה בכל הפרטים, רק בנוגע למעשה – לא למרוד במחשבה, דיבור ומעשה – היא תהיה שלימה. מרד הוא לא יעשה בגלל הפחד, אבל לתקן את המדות הוא לא יוכל. ומכיוון שהוא לא יוכל לתקן את המדות – הוא יכול ליפול.

"והיינו הגם שפחד אלקים לנגד עיניו", כאן "פחד אלקים" הוא יראת חטא, לא יראת אלקים.

הבעל שם טוב אומר[יז] שמי שקשה לו לסור מרע, לכתחילה יעשה עשה טוב – "מעט אור דוחה הרבה מן החושך"[יח] – ויגיע ממילא ל"סור מרע". כאן הוא הולך לפי הפשט, שקודם צריך להיות מושרש אצלו "יראת חטאו קודמת לחכמתו", והבעל שם טוב חידש שאם אתה, למשל, בכת ה-א, וכת ה-א בכלל לא סרים מרע בשלימות, ממילא כל העבודה שלך צריכה להיות בעשה טוב, ואם באמת תתגבר מאד-מאד בעשה טוב – כולי האי ואולי תגיע גם לכת ה-ב וה-ג. מה שדברנו עכשיו הוא על אחד שנמצא בכת א כבר, אליו הבעל שם טוב בא ואומר שאצלך עיקר העבודה צריכה להיות בעשה טוב, כולי האי ואולי שאם תתמיד מאד-מאד בעשה טוב תשתחרר מהשקיעה בתוך הרע. "להיות שומר את עצמו מכל מיני רע דתאוות רעות באכילה ושתיה..." ואפילו הרהורים – "מכל מקום יכול להיות בו פריקות עול בפרטים אחרים". זאת אומרת, אפילו אחד שאין לו פריקות עול ושום דְבר מרד, יכולה להיות לו פריקות עול לגבי מדות. באמת אחר כך הוא אומר שזו לא באמת פריקות עול, כי זה לא מרד, אבל בכל זאת, אם לאדם היתה בשלימות יראת חטא, הוא היה יכול לשמור את עצמו מלבטא את המדות הרעות שלו.

השוני בין מדות רעות ומרידה

כל מה ששייך למדות הרעות שבין איש לרעהו, "כמו בהוללות וליצנות או במדות רעות שבין איש לרעהו בקנאה ושנאה וכעס וגאות והתנשאות ואכזריות שכל זה אינו מצד מרידה באלקים חיים", הוא לא עושה אותן מצד מרידה בה', אלא מצד טבע רע. "שאינו חושש לכבוד המלך". מרידה באלקים חיים היא שבפירוש לא אכפת לו, וכאן השנאה היא לא בגלל שלא אכפת לו, אלא בגלל שיש לו טבע רע של שנאה. זה לא נקרא מרד. ולכן יראת החטא שיש לו באמת מונעת אותו מכל דְבר מרד, אבל מהדברים האלה היא לא תמנע אותו אם אין לו יראת אלקים עדיין.

"רק מצד טבעו במרה הלבנה מחמת זה ירבה בהוללות וליצנות ואם טבעו רע לבריות יהיה בו מדות רעות הנ"ל. אך יכול להיות שמצד ריבוי הוללות יבוא לפריקות עול באלקים חיים". זאת אומרת, יתכן מאד שמצד ריבוי המדות הרעות שלו, הוא יוכל לגמרי לפרוק עול. מה הכוונה? שלא יהיה אכפת לו. פריקות עול ממשית היא שלא אכפת. זה לא בא מצד הטבע של המדה הרעה, אלא בגלל החופשיות, האדישות. אם כן, מריבוי מדות רעות, כמו ריבוי הוללות – אפילו שאין בזה איסור ברור – הוא יכול לבוא לפריקות עול ממש.

חומרת דיבור דברים בטלים

"וכן מצד ריבוי דברים בטלים תֻּפָר יראת אלקים בלבו מצד ההרגל שמרגיל את עצמו לדבר בהרחבת פיו ולשונו". כל דבר כאן הוא פרק שלם בדרך חיים. המדובר פה הוא על פרקים ו ו-ז נדמה לי, שם הוא מדבר על מי שמדבר לפי הרחבת פיו, שזה הדבר הכי גדול שמשפיע על פריקות עול. אם אדם מדבר מה שלבו חפץ, אפילו שאין בזה לשון הרע, אלא הוא פשוט פתוח, הוא מדבר מה שהוא רוצה, זה הדבר שהכי גורם את רוח החופשיות והאדישות מכל עול. המצב של "איש הישר בעיניו יעשה"[יט] מתחיל מדיבור בהרחבת הפה, זה גם נקרא ריבוי דברים בטלים.

דיבור הדברים הבטלים גורם למשהו איום ונורא: "ועל ידי זה נעשה טבע שני למעט הרגשת עול מלכות שמים בלב". מי שהולך ברחבות ובהרגשת עצמו ויכול לעשות מה שהוא רוצה, מתרגל לאט-לאט לא להרגיש עול מלכות שמים בלב. "וממילא אין יראת אלקים על פניו". אם הוא לא מרגיש בלב את יראת ה' – עול מלכות שמים – ודאי שהיא לא על פניו. כתוב שיראה צריכה להיות על הפנים: "ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו"[כ], כלומר, רק אם יראת ה' נמצאת על הפנים – אז "לבלתי תחטאו", אז אדם לא יחטא. זה תלוי בהרגשת הלב. עכשיו הוא אומר שאם אדם מדבר ברחבות מה שלבו חפץ, דברים בטלים, עושה מסיבה, נשף, עם חברים, והם יושבים ומדברים על מה שרוצים, "מושב לצים"[כא], זה ממעיט לגמרי אצלו את הרגשת עול מלכות השמים בלב וממילא אין לו יראת אלקים על הפנים, ממילא הוא נופל אחר כך בפריקות עול ממש.

אם מדובר ב"'דאגה בלב איש'[כב] – ישיחנה לאחרים"[כג] – זה בסדר. אם חברים מדברים ביניהם בשביל להתחזק בעבודת ה' – זה יסוד החסידות. אם זה בשביל להתחזק בעבודת ה' – זה ודאי טוב, אם זה בשביל לתקוע אהבת איש בלב רעהו – זו גם מצוה. פעם סיפרנו שהרבי ה"בית אהרן", הרבי של קרלין, התקין שבין מנחה למעריב במקום ללמוד עין יעקב – שזה מקובל מדורי דורות – ידברו על העסקים. למה? כי היו שם יהודים שכל היום עבדו ולא היה להם זמן לדבר יחד. הוא אמר שידידות, אהבת ישראל, יותר חשובה אפילו מלימוד. לא כולם עשו כך. זו רק דוגמא קיצונית לכך שאם הדיבור הוא בשביל להתידד, זו גם כן מצוה. להיות מה שנקרא 'בן אדם', לא לפרוש מן הציבור. אם הדיבור הוא בשביל לקבל עצה טובה ולהתחזק בעבודת ה' – ודאי שזו מצוה, ואפילו אם הדיבור הוא סתם בשביל להיות חברותי וידידותי – לתקוע אהבת ישראל אחד בלב השני – זו גם כן מצוה. כמובן שהחוט הוא מאד דק, יכול להיות שהדיבור פתאום יגיע להיות דברים בטלים.

"וגם ריבוי הדברים בטלים יְפַתְּחוּ לרע הנעלם הנקרא עומק רע". עכשיו הוא אומר שקורה דבר עוד יותר גרוע: לא רק שהוא לא מרגיש עול מלכות שמים, לא רק שהוא מוריד מהפנים שלו את צלם האלקים והוא יראת ה', (יראת ה' על הפנים זה כמו צלם האלקים של היהודי. אם אין ליראת ה' על הפנים, הוא מסתיר, מחשיך את צלם האלקים בכלל, ולא רואים עליו שהוא יהודי בכלל) אלא עוד יותר גרוע מזה, שעל ידי ריבוי דברים בטלים נפתח התת-מודע של הרע. דבר זה הוא כמו היסוד הראשון של הפסיכולוגיה, שכשאדם מדבר סתם, פתאום התת-מודע מתחיל להתגלות. על ידי סתם דיבור שאדם מדבר, פתאום נפתח התת-מודע של הנפש הבהמית. התת-מודע של הנפש הבהמית הוא התת-מודע של הפסיכולוגים, שהוא העלם הרע – רע אין-סופי, לעומת הרע שבתודעה. ריבוי הדברים הבטלים פותח אצלו את עומק הרע, Self-consciousness (מודעות עצמית) של הרע.

דיבור דברים טובים פועלים על ה"עומק טוב"

הרי כתוב "מדה טובה מרובה"[כד], תמיד מדה טובה רבה יותר מהמדה הרעה. אם כן, אם יש כל כך הרבה רע בדברים בטלים – כל שכן וקל וחומר אצל דברים טובים. לכן כתוב שמי שמדבר בדברי תורה, שהם ההיפך מדברים בטלים, הרי הוא פותח עומק טוב, כמו שיתבאר בפנים. ריבוי דברי תורה פותח את העומק טוב. העומק טוב הוא העל-מודע של הנפש האלקית, שהיא אין-סופית יותר אפילו מהתת-מודע של הנפש הבהמית.

"כמו הדבור בדברי תורה שפותח עומק טוב (כמו שיתבאר בפנים)". זה כל העניין של להרבות בדברי תורה. מה הכוונה "כמו שיתבאר בפנים"? זה גם כן בפרק ז בדרך חיים, שם הוא מסביר למה כתוב "ובמושב לצים לא ישב כי אם בתורת הוי' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה"[כה]. הוא שואל שמה: הרי "מושב לצים לא ישב" זו פריקות עול, והיה צריך לומר: 'כי אם שקיבל עליו עול מלכות שמים בשלימות', למה הוא כותב "כי אם בתורת הוי'"? מה קשורה תורה לפריקות עול? למה דווקא תורה? והוא מסביר שדווקא בריבוי דברי תורה יש סגולה לפתוח את העומק טוב, את העלם הטוב. כמו שעל ידי ריבוי דברים בטלים יש סגולה רעה לפתוח את העומק רע, כך גם בריבוי דברים טובים – וכל שכן וקל וחומר "מרובה מדה טובה" של תורה – יש סגולה נפלאה לפתוח את העומק טוב.

איפה רואים את זה הרבה? אצל יהודים פשוטים שאומרים הרבה תהלים. אצל עדות המזרח זה עוד יותר ככה, כל היום יושבים ואומרים זהר. עצם הריבוי הדברים הטובים פותח את העלם הטוב. לכן האנשים האלה הם האנשים הכי טובים בבין אדם לחברו. ואותו הדבר, ריבוי דברים בטלים פותח את העלם הרע.

מחשבות זרות גורמות לדיבורים בטלים

נגמור את המשפט: "ולכן מצד ריבוי הדברים בטלים יכול להיות נופל ברע". אפילו שיש לו יראת חטא לא למרוד, מכיוון שאין לו כח ביראת החטא הזאת לתקן את המדות – דברים בטלים יכולים להתגבר ואז הוא יכול ליפול ממש. "ולהיות משוקע בו (כנ"ל בכת הא') עד שמתגברים עליו מחשבות זרות בתפלה" ברגע שהוא ישתקע ברע מתוך ריבוי דברים בטלים – יפריעו לו כל הזמן מחשבות זרות בתפילה. זה נקרא שמנדים אותו מן השמים, ככה הוא מסביר בדרך חיים. במה מתבטא נידוי של אדם למעלה? זה מתבטא בכך שהוא לא יכול לכוון בתפילה שלו. אם אדם לא יכול לכוון בתפילה כי כל הזמן יש לו מחשבות רעות – זה נקרא נידוי, לכן מפריעים לו כל הזמן ולא נותנים לו להתפלל.

"אף על פי שאין רצונו וחשקו בהם כלל". הוא ממש מואס במחשבות האלה כי הן מפריעות לו, אבל הוא לא יכול לצאת מהן כי הוא מנודה. ממה הנידוי בא לו? מריבוי דברים בטלים. "וכן מריבוי המחשבות זרות בתפלה יבוא סיבת דיבורים בטלים כו'", אחר כך הוא 'יתפרק' עוד יותר בדברים בטלים. "דהכל אחד כמו שכתוב במקום אחר כו' ודי למבין". זאת אומרת, זה מעגל שחוזר על עצמו כל הזמן.

ג.     הכת השלישית של יראי החטא

הכת השלישית – שלמים בעבודת ה' וביראת אלקים

אלו היו ב הכתות, עכשיו הכת ה-ג:

והכת הג' הם אותם השלימים בעבודת ה' גם ביראת אלקים בקבלת עול מלכות שמים בועשה טוב בתפלה ותורה ביגיעת הנפש בידיעה שבמוח עד שנכנס בעומק לבם ומזה נשאר רושם קבוע בלב כל היום גם בלכתו בשוק ובטרדתו בעסקיו לא יחשיך אורו וימנע מהטות לבו ומחשבתו לשום דבר רע אפילו הקבועים בטבעיות נפשו מתולדתו כמו הוללות כנ"ל,

אם כן, מהי הכת ה-ג? אחד ששלם בעבודת ה' לא רק באברים החיצוניים, אלא גם במח ולב: להתפלל בכוונה, להתבונן בגדולת ה' וכיוצא בזה. אחד כזה שמתפלל בכוונה – ותפילה בכוונה באה מיראת אלקים ולא מיראת חטא, כי היא בגדר של עשה טוב – ממילא אפילו אחר כך, כשהולך לשוק, לעבודה – כמו שכתוב בתניא[כו] – נשאר לו רושם כל היום מהתפילה שלו. והרושם יהיה כל כך חזק, שלא רק שהוא יתן לו כח לא לעשות עבירות, אלא הוא יתן לו כח אפילו לא ליפול במדות רעות ולהתגבר עליהן. לא רק לא למרוד בה', אלא גם כן תיקון המדות. עכשיו הוא מסביר למה מי שאין לא יראת אלקים, רק יראת חטא שבגללה הוא הוא לא מורד בה' – בכל זאת לא יכול להתגבר על המדות שלו ולתקן אותן, למה? בגלל שלא היתה לו תפילה בכוונה. מי שיש לו יראת אלקים התפילה שלו היא בכוונה, כי היא עצמה יראת אלקים. התפילה עצמה משאירה עליו כל היום רושם והרושם הזה מוסיף כח ליראת חטא, שלא רק שלא ימרוד בה', אלא גם שתמיד יוכל לתקן את הנטייה הרעה של המדות שלו.

ונמצא שנשלם בו יראת חטא [זאת אומרת, דוקא יראת האלקים שמתבטאת בעיקר בתפילה בכוונה – מכאן אנחנו מבינים בפשטות מהי עבודת התפילה, הביטוי העיקרי של יראת אלקים – דוקא היא משלימה אצלו את יראת החטא.] בכל הפרטים מצד שיש בו יראת אלקים בשלימות וזהו הנקרא ירא אלקים באמת שעל זה אמר סוף דבר [הכל נשמע את האלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם] כו'[כז].

חשיבות עבודת ה' מתוך שמחה

וע"ז אמר ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה כו', כי יראה זאת היא יסוד הכל במעשה הטוב היינו לבוא לשמחה של מצוה שזהו עיקר התכלית בעשיית המצות כמו שכתוב תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה כו' שהגם שמקיים כל המצות בכל הדקדוקים מכל מקום כאשר אינו מקיימן בשמחה יכול לבוא לבחינת גלות להיות ועבדת את אויבך כו'. [אם כן, שלמות קיום המצוות היא דוקא השמחה, ושהשמחה באה רק מיראת אלקים באמת, לא מיראת חטא.]

סיפוק מתוקן

והנה הגם שעובד מאהבה שהיא מקור קיום המצות כידוע דאהבה היא שרש לרמ"ח מצות עשה, מכל מקום יוכל להיות חולת אהבה והיינו שלא יאיר התענוג והשמחה באהבה זאת (שזהו בחינת אהבה בתענוגים שלמעלה מאהבה רבה עיין בסוף תורה אור במאמר חכלילי עינים בפרשת ויחי כו'). אבל מחמת יראת אלקים כאשר תהיה בשלימות יעלה ויבוא ויגיע לבחינת אהבה בתענוגים כמו שכתוב אשרי האיש ירא ה' [במצותיו חפץ מאד] כו', אשרי הוא מלשון עונג שעל ידי יראת הוי' בשלימות מאיר בחינת התענוג באהבתו שזהו בחינת אהבה בתענוגים ואחר כך במצותיו חפץ מאד שזהו העונג והשמחה בעשיית המצות בפועל ממש, כידוע דחפץ הוא בחינת עונג פנימית הרצון,

מה הוא אמר כאן? הוא אמר דבר גדול. זה גם מסביר מה שהסברנו לפני כמה שיעורים. כאן בפסוק כתוב "אשרי האיש ירא את הוי' במצותיו חפץ מאד", "חפץ" זה שמחה ותענוג, וגם, כמו שהוא כותב כאן – "אשרי" לשון עונג. אם כן, למה המצוות שייכות ליראה? הרי הן שייכות לאהבה, ובכלל כתוב שכל מצוות העשה באות מאהבה[כח], למה אנחנו אומרים כאן שמצוות עשה הן יראת אלקים? עכשיו הוא מסביר דבר גדול: אהבה צריכה להיות הכח שמניע את המצוות, אבל בגלות האדם בדרך כלל נמצא במצב של "חולת אהבה", כמו שכתוב "חולת אהבה אני"[כט], כלומר, האהבה לא מגיע אף פעם לסיפוק, הסיפוק הוא הרגשת האהוב ושמחתו.

עוד פעם, שמחה היא הסיפוק הטוב של האהבה ובגלות אין את הסיפוק האמיתי. תמיד כשאנחנו משתמשים במילה 'סיפוק' אנחנו מכנים לה כינוי לא טוב. בדרך כלל סיפוק עצמי אצלינו הוא היצר הרע בכבודו ובעצמו, אבל כאן בכל זאת יש סיפוק טוב, מהו סיפוק טוב? שמחה של מצוה, עונג בתוך האהבה שלו. אם כן, האהבה בזמן הגלות היא בבחינת "חולת אהבה". ובאמת, על ידי יראת אלקים מגיעים לשמחה של מצוה. דוקא על ידי יראת אלקים – היראה שמביאה לקיום מצוות עשה – האהבה תגיע לסיפוקה האמיתי. זה "אשרי" – אושר, עונג ושמחה. בלי יראת אלקים הוא ישאר בבחינת "חולת אהבה". לכן הפסוק אומר "במצותיו חפץ מאד".

יראת אלקים, יראת הוי', הארת בחינת כח-מה, ביטול האמיתי

ועוד מיראת אלקים יבוא ליראת הוי' [עכשיו הוא אומר עוד דבר, מיראת אלקים ששייכת בעיקר למצוות השייכות לאברים החיצוניים – ממנה הוא יבוא ליראת הוי'] שהוא החכמה והיינו שיבוא לבחינת ביטול בפנימית הלב ומוח, ועל ידי זה יתגלה אור הוי' בנפשו מבחינת כח מ"ה שבה, וכאשר יאיר בחינת כח מ"ה במוח ולב אז יבוא לכלל ביטול האמיתי בפנימית הלב והמוח בקרב ולב עמוק [שזו יראת ה' שבאה אחרי כח-מה שהסברנו,] שזהו אם אין יראה אין חכמה כנ"ל דמצד היראה הכנת החומר יתגלה כח החכמה כח מ"ה שבנפש האלוקית ועל ידי זה יגיע ליראה האמיתית ביטול האמיתי גם בחומר שזהו אם אין חכמה אין יראה וזהו בחינת יראה עילאה שלמעלה מאהבה בתענוגים כו', אך עיקר הקיום לכל זה הוא יראת חטא כנ"ל ודי למבין.

מה הוא הסביר כאן בסוף? שיראת אלקים עושה שלשה דברים: קודם כל, היא משלימה את יראת החטא. שנית כל, היא מביאה אותו לעונג ושמחה של מצוה, ושלישית כל, היא מביאה אותו ליראת ה' – ביטול פנימי במח והלב, שהוא יותר גבוה אפילו מאהבה בתענוגים. עוד פעם, למה יראת אלקים היא ה"סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא"? קודם כל, כי היא קודם משלימה את יראת החטא בכל הפרטים, היא נותנת רושם, רשימו, ביראת חטא שיוכל לתקן את המדות, לא רק את המרדים. שנית כל, יראת אלקים כולה בקום ועשה, ואפילו שיש לו אהבה במצוות עשה היא נותנת לו את הסיפוק האמתי לאהבה – שמחה. שעל זה כתוב: "אשרי האיש ירא את הוי' במצותיו חפץ מאד" וזה הנקרא 'אהבה בתענוגים' – זה מצד אמא. אחר כך היא מביאה אותו עוד יותר גבוה – לאבא, וזו יראת ה'. יראת ה' היא הביטול הפנימי במח והלב שגדול יותר מאהבה בתענוגים. את כל זה עושה יראת האלקים.

אם כן, מה הסברנו היום? הסברנו שיש ג כיתות. בהמשך נראה שבתוך הכת השלישית יש עוד פרט בכת השלישית שנחשב ככת רביעית. הסברנו שיש ג כתות לגבי יראת חטא: יש יראת חטא לא יציבה בכלל, יש יראת חטא יציבה אבל לא שלמה, ויש יראת חטא שלמה בגלל יראת האלקים.