שבועת הנשמה

מוצאי כ"ב כסלו תשפ"ה – רחובות

שיעור פתיחה לספר התניא; ווארט פבזנר-סבן (ח"א)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

עם תחלת מחזור הלימוד החדש בספר התניא מסר הרב שיעור על משפטי הפתיחה של ספר התניא – "תניא משביעין אותו תהי צדיק ואל תהי רשע". פרק א הוא התבוננות יפהפיה בכך שדרשת האמורא רבי שמלאי מוגדרת כ"תניא" התנאי, העמקה בשרש נשמת רבי שמלאי והלימוד מכך על מהות ספר התניא. פרק ב מתבונן בארבעת חלקי השבועה כפי שהם מופיעים בגמרא, מעמיק בעבודה הפנימית העולה מהם ומשרטט את המבנה שלהם. שיעור-מכונן שמזמין את כולם להצטרף מחדש ללימוד התניא.

א. נשמת תנא בגוף אמורא

"תניא"

בערב י"ט כסלו סיימו את ספר התניא, ואחרי לימוד של השער, ההסכמות וההקדמה מתחילים היום, כ"ב כסלו, את פרקי הספר עצמו. אדמו"ר הזקן פותח "תניא [בספ"ג דנדה] משביעים אותו תהי צדיק ואל תהי רשע ואפי' כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה היה בעיניך כרשע".

השאלה הראשונה, מיד בפתיחת הספר, היא מדוע אדמו"ר הזקן פתח את הספר במלה "תניא". בפשטות, מאמר חז"ל שהוא מביא, "משביעים אותו תהי צדיק וכו'", הוא מימרא של אמורא ולא של תנא, ולכן לא מתאים לומר עליו "תניא". יש מי שמתרץ[ב] שמצינו שבמקומות אחרים מתייחסים בפירוש למימרא זו כמקור תנאי[ג]. אמנם, הרבי אומר[ד] שעדיין העובדה שאדמו"ר הזקן בחר בגרסה לא-ידועה במקום בנוסח השגור מלמדת שהיה חשוב לו לפתוח את הספר דווקא במלה "תניא".

הסבר אחד שהרבי מביא הוא שאדמו"ר הזקן רצה לפתוח את הספר במלה "תניא" מאותו טעם שהאידרא רבא, החלק העמוק ביותר בספר הזהר, פותח "תניא" – יש קליפה שנקראת 'תניא', שהיא קליפת הישות של תלמידי חכמים (אלה שמאמינים ל"כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה"...). תלמיד חכם בעל ישות דוחק את רגלי השכינה, כמו כל בעל גאוה[ה], אך בפרט יש לו התנגדות לגילוי פנימיות התורה, בה תלויה ביאת המשיח[ו]. ספר התניא, כמו האידרא רבא, בא לבטל את הקליפה הזו ולכן הוא פותח "תניא" (בחיצוניות, הקושיא על השימוש במלה "תניא" יכולה בעצמה להגביר את ההתנגדות של תלמידי חכמים – כפי שהיה בפועל – אך בפנימיות היא באה לבטל את קליפת ההתנגדות).

הסבר נוסף של הרבי[ז] הוא שלימוד ספר התניא מעורר את האיתן שבנשמה – עצם הניצוץ האלוקי שבכל נשמה, ה"חלק אלוה ממעל ממש"[ח]. לכן בחר אדמו"ר הזקן לפתוח את הספר במלה תניא, אותיות איתן.

"דרש רבי שמלאי"

אדמו"ר הזקן לא מציין בשמו את בעל המימרא במסכת נדה (והחכם הראשון שמוזכר בשמו בתניא הוא רבה, שאמר "כגון אנא בינוני"[ט]), אך היא מופיעה בתוך המשך ארוך של "דרש רבי שמלאי" העוסק כולו בעניני עיבור ולידה[י]. רבי שמלאי הוא אמורא מהדור השני, שפעל גם בבבל וגם בארץ ישראל (ולכן נקרא רבי, "כל רבי מארץ ישראל"[יא]). יש מי שרוצה לתרץ[יב] שהיו שני רבי שמלאי, אחד תנא ואחד אמורא, אבל בשום מקום לא מצאנו תנא בשם רבי שמלאי.

בפנימיות, נשמות התנאים הן נשמות דבריאה ונשמות האמוראים הן נשמות דיצירה[יג]. והנה, על אף שרבי שמלאי הוא אמורא, השייך לעולם היצירה (עולם הרגש, בו מקנן פרצוף ז"א דאצילות), יש לו קשר מיוחד לעולם הבריאה (עולם השכל, בו מקננת אמא עילאה[יד]), עולמם של התנאים:

הלשון השגורה, "דרש רבי שמלאי"[טו] (ר"ת דרש!), מלמדת על קשר מיוחד שלו לעולם הדרוש, המכוון כנגד עולם הבריאה בארבע הדרגות של פרד"ס התורה, פשט-רמז-דרוש-סוד, המכוונות מלמטה למעלה כנגד העולמות עשיה-יצירה-בריאה-אצילות[טז].

גם בהקשר כאן, הידיעה המקיפה של רבי שמלאי על מה שמתחולל מיצירת הולד וכל משך ההריון, עד ללידה שלפניה "משביעים אותו", שייכת לעולם הבריאה – שהרי כללות רחם האם הוא סוד אמא-בינה שמקננת בעולם הבריאה (והידיעה על מה שמתחולל במסתרי הרחם היא מסוג הדברים הנודעים מ"סוד הוי' ליראיו"[יז], מדרגה השייכת לכל הפחות לבריאה).

ובדרך הרמז, שמו של רבי שמלאי מורכב מאותיות מי שאל, המלמדות על הקשר שלו לספירת הבינה, "מי דקיימא לשאלה"[יח], המקננת בעולם הבריאה, עולם השכל, בו יש שאלות וגם תירוצים. רבי שמלאי ידע להקשות ולתרץ גם בעולמה של תורה, אך היה מסוגל להתלבש גם בשכל דקליפה[יט] ולבררו, בקיום "דע מה שתשיב לאפיקורס"[כ]. בריבוי מקומות "שאלו המינים את רבי שמלאי"[כא] והוא ענה להם, ואף קבע "כל מקום שפקרו המינין תשובתן בצידן"[כב], ולצד תשובתו לדחות את המינים לפי שכלם שלהם הוא ענה גם לתלמידיו ששאלו אותו "לאלו דחית בקנה, לנו מה אתה משיב" (כלומר, הוא עונה גם ב"דעת תחתון", המובנת למינים, וגם ב"דעת עליון", בשכלם של בני תורה).

כלומר, לרבי שמלאי יש בעצם נשמה של תנא – נשמה דבריאה – אלא שבפועל הוא התלבש בגוף של אמורא. מכאן מובן כיצד למימרא שלו מתייחסים כ"תניא" במקומות אחרים בחז"ל, וכך גם עושה אדמו"ר הזקן.

להגיע לרגש דרך השכל

גם לפי התירוץ הזה, שמתייחס ל'פשט' של זהות בעל המאמר, צריכים להבין את עומק טעמו של אדמו"ר הזקן ב'התעקשות' שלו לפתוח בכך את ספר התניא. אדמו"ר הזקן מקדים בשער הספר כי הוא מתאפיין "בדרך ארוכה וקצרה", דבר המתייחס לעיקר החידוש של שיטת חב"ד – כדי להגיע להתעוררות הלב יש לעסוק בהתבוננות בשכל. התפעלות הלב באהבה ויראה היא היעד, העיר (לשון התעוררות) אליה מועדות פני החסיד, אך אם יפנה ישירות אל הלב הוא יצעד ב"דרך קצרה וארוכה", המגיעה רק אל חיצוניות הלב (הגנות ופרדסים שסביב העיר), וכדי להגיע לפנימיות הלב יש ללכת ב"דרך ארוכה וקצרה" (שמגיעה אל העיר פנימה)[כג], להתבונן בשכל כדי לעורר את הרגש בפנימיות.

מסופר[כד] שכאשר הגיע ספר התניא אל החוזה מלובלין הוא תמה מאד, ושלח את שאלתו לרבי לוי יצחק מברדיטשוב, מחותנו של אדמו"ר הזקן: ישנם ספרים שכאשר אני פותח אותם מוארות עיני – ומדובר בעיניו הטהורות והצופות-בכל של החוזה – ואולם כאשר פתחתי את הספר של מחותנכם הקדוש נעשה לי 'חשך בעינים', הא כיצד? רבי לוי יצחק השיב לו שאתה שייך לעולם היצירה, עליו נאמר "יוצר אור", אך הספר הזה הוא שכל אמתי של עולם הבריאה, עליו נאמר "ובורא חשך"[כה]. במושגים עד כה, אתה שייך לעולמם של האמוראים, אך ספרו של אדמו"ר הזקן שייך לעולמם של התנאים (כפי שהמליצו[כו] על אדמו"ר הזקן "רב תנא ופליג"[כז]).

החידוש של חב"ד שייך לעולם הבריאה, עולם השכל, אבל התכלית היא להגיע לעולם היצירה, עולם הלב. ההליכה ב"דרך ארוכה וקצרה" עלולה להביא לשכחת היעד[כח]. כך חלק מהחסידים טעו לחשוב שיש להרחיק את התפעלות הלב, ואדמו"ר האמצעי התבטא כנגדם בחריפות בקונטרס ההתפעלות, והדגיש שהמגמה היא להגיע להתפעלות אמתית בפנימיות הלב[כט]. מי יכול לממש את הדרך הזו? רק מי שהוא גם תנא וגם אמורא. אצל כל אדם השכל הוא התנא והלב הוא האמורא. התניא פותח במאמר של רבי שמלאי שבשרש נשמתו הוא תנא, הוא חב"דניק בעצם, אבל הוא יודע שה' שם אותו בעולם שלנו בדור של אמוראים, דור של לב, של עולם היצירה, "יוצר אור" (ועם האור שיוצא מתוך החשך של הבריאה, "כיתרון האור מן החשך"[ל], הוא מסוגל לתרץ גם את כל קושיות המינים, תוך התלבשות בשכל, ולברר את הניצוצות שלהם, וגם לענות לתלמידיו שלו ישירות מהשרש שלמעלה מהשגתם).

שלשת התירוצים בסוד חב"ד

אם כן, על שני פירושי הרבי על הפתיחה במלה תניא – לבטל את קליפת תניא, ולגלות את האיתן שבנשמה – נוסף לנו פירוש שלישי, הנוגע יותר בפשוטם של דברים, בדמותו של בעל המימרא, ומעניק להם ביאור פנימי. שלשת הפירושים הללו בפתיחת ספר היסוד של חב"ד מכוונים בעצמם כנגד חכמה-בינה-דעת:

הפירוש שיש לבטל את קליפת הגאוה של תלמידי חכמים שייך לספירת החכמה, שפנימיותה בטול[לא] (חכמה אותיות כח-מה, "ונחנו מה"[לב] שאומר משה רבינו, החכם הגדול ביותר בתורה וגם הענו מכל אדם).

גילוי האיתן שבנשמה הוא המשכת פנימיות החכמה לתוך פנימיות הלב, כפי שמסביר ממש לקראת סיום התניא אדמו"ר הזקן, על הפסוק "וצדקה כנחל איתן"[לג] – "נחל איתן הוא המשכה הנמשכת מבחינת איתן שהיא בחינת נקודה בהיכלא ותרין ריעין וכו' ואותיות איתן משמשות לעתיד פירוש אנא עתיד לאתגליא כמ"ש הנה ישכיל עבדי וגו' והיינו שיתגלה אז אור א"ס ב"ה ויחודו ית' תוך פנימיות נקודת הלב ע"י המשכת נחל איתן הוא הארת חכמה עילאה שיאיר בפנימיות הלב ליבטל ביחודו ית' בתכלית מעומקא דלבא"[לד]. פנימיות הלב היא הבינה וגם מדרגת לעתיד לבוא ("אותיות איתן משמשות לעתיד") היא בינה עילאה[לה]. פנימיות הבינה היא שמחה[לו] – התעוררות פנימיות הלב בקיום התורה והמצוות פועלת שמחה אדירה של מצוה, תכלית עבודת ה', הגורמת לה' נחת רוח.

פירוש הפשט שהתחדש כאן שייך לספירת הדעת – הכח לחבר את המח והלב, את השכל ואת הרגש, תכלית ספר התניא. מהדעת בא גם הכח לקיים "דע מה שתשיב" – לחבר את "דעת עליון" ו"דעת תחתון" ולתרץ את כל הקושיות (ככוחו המיוחד של אדמו"ר הזקן, להלביש את החסידות בשכל וכך לתרץ את כל הקושיות עליה[לז]), כשהתכלית של הכל היא לתרץ את 'קושית הגלות', כפי שיעשה מלך המשיח.

ב. השבועה השלמה

ארבעה חלקים לשבועה

אדמו"ר הזקן מביא בתניא את לשון השבועה, המורכבת משלשה משפטים – "תהי צדיק, ואל תהי רשע, ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה היה בעיניך כרשע" – והוא עתיד להסביר (ובכך מתרץ קושיות שונות שעולות גם אצל מפרשי הגמרא[לח]): לכתחילה "תהי צדיק", אבל מכיון שלא כל אחד יכול להיות צדיק לפי ההגדרות של ספר התניא, לכל הפחות "אל תהי רשע"[לט], אלא בינוני, "מדת כל אדם"[מ] בספר של בינונים. לאותו בינוני אומרים "היה בעיניך כרשע" (אך לא "רשע" ממש)[מא] – על הבינוני לדעת שה'אני' (האגו) שלו הוא בדיוק אותו 'אני' של הרשע, שניהם מזוהים בתודעתם עם הנפש הבהמית, אלא שהבינוני זוכה לקבל את הארת הנפש האלקית המסייעת לו להתגבר על עצמו, על הישות שלו (במלחמה מתמדת, כל החיים[מב], עד שנזכה שהאתכפיא תביא לידי אתהפכא[מג], עם ביאת המשיח).

אמנם, למרבית הפלא, כאשר מעיינים בגמרא – כפי שמצפה מאתנו אדמו"ר הזקן, המצפה מחסידיו להיות תלמידי חכמים המעיינים במקור (אליו הוא מציין בפירוש) – רואים, לפי ההבנה הפשוטה[מד], שישנו חלק נוסף לשבועה: "והוי יודע שהקדוש ברוך הוא טהור ומשרתיו טהורים ונשמה שנתן בך טהורה היא אם אתה משמרה בטהרה מוטב ואם לאו הריני נוטלה ממך".

מתבקש להקביל את ארבעת חלקי השבועה לאותיות שם הוי' ב"ה, ולשם כך יש להעמיק עוד בהתבוננות במשמעותם:

"תהי צדיק ואל תהי רשע"

שני החלקים הראשונים של השבוע – "תהי צדיק" לכתחילה, ובדיעבד לפחות "ואל תהי רשע", כנ"ל – מכוונים כנגד אותיות ו-ה שבשם:

"תהי צדיק" שייך לספירת היסוד, "צדיק יסוד עולם"[מה], הסיום הכולל את כל ו מדות הלב. ובאמת, הצדיק מצטיין בעבודת ה' 'מכל הלב', "'בכל לבבך'[מו] בשני יצריך"[מז], כאשר גם יצרו הרע בטל מלהפריעו ואף מתהפך לקדושה[מח].

"ואל תהי רשע" שייך לספירת המלכות, ה תתאה, ש"רגליה יֹרדות מות"[מט], ועליה להשמר תמיד מהנפילה והחטא. המלכות היא מקור לבושי הנפש[נ], מחשבה דבור ומעשה, שבהם מצליח הבינוני לעבוד את ה' בשלמות[נא] – על אף שבלבו הרי הוא "כרשע", כנ"ל.

"היה בעיניך כרשע"

על חלקה השלישי של השבועה, "ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה היה בעיניך כרשע", יש ריבוי פירושים ב'עבודה':

בפשטות, כאשר "כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה" – כותבים עליך 'הרב הגאון' וכל שכן 'הצדיק' – אתה עלול להתגאות (משרש גאון). לכן צריכים מיד לאזן זאת, להסתכל על עצמך ולהיות "בעיניך כרשע".

אדמו"ר הזקן מקשה על "היה בעיניך כרשע" שהרי כתוב "ואל תהי רשע בפני עצמך"[נב], וההבחנה שלו בין "רשע" ל"כרשע" מיישבת גם את הקושיא הזו. באופנים נוספים, יש מי שהסביר[נג] שאכן כאשר אדם נמצא ברבים שמכבדים אותו ("כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה") עליו לאזן זאת במחשבה על רשעותו, אבל כשהאדם בינו לבין עצמו ("בפני עצמך") אל לו להרבות במחשבה על חסרונותיו שלא יגיע לעצבות. יתר על כן, יש מי שמסביר ש"היה בעיניך כרשע" נועד לטובת "כל העולם כולו" – מי שהוא צדיק לעצמו גורם קטרוג על הרבים שאינם כמותו[נד], ולשם כך עליו לחשוב על עצמו כרשע, להזדהות עם הצבור ולהתעורר לתשובה בעצמו, ודווקא כך יוכל להיות צדיק לרבים, להחזיר אותם בתשובה ולקרב אותם לעבודת ה'.

אלו פירושים טובים, שיש להם מקום בחלקים מסוימים של עבודת ה', אבל הפירוש העיקרי בהתאמה לסגנון ספר התניא הוא הפוך: על אף שהבינוני נראה כלפי חוץ כצדיק, משום שהוא נוהג בכל לבושי הנפש בשלמות, ספר התניא אומר לו 'אל תהיה רמאי'[נה] – עליך להכיר שבפנימיות אתה "כרשע". אדמו"ר הזקן מפרש[נו] שרבי יוחנן בן זכאי, שעבד את ה' בשלמות, אמר לפני פטירתו "איני יודע באיזה דרך מוליכין אותי"[נז] משום שחשש שמא יש בו העלם הרע[נח], רע לא-מודע שלא בא לידי ביטוי בלבושי נפשו. מי שלא למד תניא, שמקיים מצוות ונזהר מחטאים, יכול לחשוב שהוא צדיק גמור, וספר התניא בא לומר לו שזו רמאות עצמית ושצריך לשרש את הרמאות הזו (ובכך לשבור את קליפת ה'תניא') – לדעת להכיר את מקומו באמת ש"הלואי בינוני"[נט] (וממילא להגביר את בושתו ויסורי נפשו מכך ש"כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה", ולהכיר שהדבר נובע מכך שהוא רמאי בעצם – משרש לבן הארמי, שמעמיד פנים שכולו לבן-טהור – שבסוף נשאר עם רמאותו העצמית בלבד[ס], ר"ל, ורמאות זו היא-היא רשעותו, רשעות שלא מתבטאת בפועל אלא היא שיבוש בשכל שזקוק לתיקונו על ידי חב"ד, ודוק).

אם כן, הדגש כאן הוא על "בעיניך" שלך – על האדם להתעלם מהביטוי החיצוני, אליו מתייחס "כל העולם כולו", ולהישיר מבט אל פנימיותו, בחלק הגלוי שבנפשו ואף בעומק הלא-מודע שלו. הראיה שייכת לחכמה שבנפש, י שבשם, והמבט אל הלא-מודע שייך לקוצו של י, המצביע אל הרבדים הנעלמים שבנפש. כפי שהוסבר, תכלית המבט הפנימי הזה היא הבטול, פנימיות החכמה.

מחשבה טהורה

המשפט האחרון של השבועה, שאדמו"ר הזקן לא מביא – "והוי יודע שהקדוש ברוך הוא טהור ומשרתיו טהורים ונשמה שנתן בך טהורה היא אם אתה משמרה בטהרה מוטב ואם לאו הריני נוטלה ממך" – הוא דרישה לטהרה[סא] (שלכן יש להדגיש ש"הקב"ה טהור", אף שבדרך כלל מתייחסים אליו כקדוש, ככינויו הקדוש ברוך הוא). עיקר הטהרה הוא טהרת המחשבה[סב], לחשוב מחשבות טובות. עיקר טהרת המחשבה הוא קיום דברי אדמו"ר הזקן "לטרוח בכל לב ונפש לתקוע אהבת רעהו בלבו. ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם כתיב ולא תעלה על לב לעולם ואם תעלה יהדפנה מלבו כהנדוף עשן וכמו מחשבת ע"ז ממש. כי גדולה לה"ר כנגד ע"ז וג"ע וש"ד. ואם בדבור כך כו' וכבר נודע לכל חכם לב יתרון הכשר המחשבה על הדבור הן לטוב והן למוטב"[סג] (שלרוב חשיבותם שמענו מזקני החסידים שמי שלא יכול לשנן את כל התניא בעל פה, ישנן קודם כל את הפסוק "איש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם").

בכלל, "משרתיו טהורים" של ה' הם מלאכי השרת שבעולם הבריאה, עולם המחשבה. יתר על כן, בטהרת המחשבה מכל מחשבה שלילית על הזולת, ובריבוי מחשבות טובות עליו, מתדמה האדם ל"הקב"ה טהור"[סד], שכל מחשבותיו רק טוב על ישראל – "וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח"[סה], "כי אנכי ידעתי את המחשבֹת אשר אנכי חֹשב עליכם נאֻם הוי' מחשבות שלום ולא לרעה לתת לכם אחרית ותקוה"[סו]. מחשבה מופיעה בקבלה גם בבינה[סז] (בריאה, מקום "משרתיו טהורים"), גם בחכמה[סח] (אצילות, מקום "הקב"ה טהור", בז"א דאצילות) וגם בכתר[סט] (למעלה מאצילות) – גם במחשבה המודעת, בשכל (בריאה), וגם במחשבה הלא-מודעת, בעל-מודע (אצילות ולמעלה מאצילות), יש לשמור על טהרת המחשבה, שתהיה מחשבה של אהבת ישראל ואחדות ישראל.

הטהרה בכלל שייכת לבינה, ה עילאה שבשם (ולשם בעיקר שייכת המחשבה המודעת)[ע].

לפי המבואר עד כה יוצא שצירוף שם הוי' כאן הוא והיה – "תהי צדיק [ו] ואל תהי רשע [ה תתאה] ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה היה בעיניך כרשע [י] והוי יודע שהקדוש ברוך הוא טהור ומשרתיו טהורים ונשמה שנתן בך טהורה היא אם אתה משמרה בטהרה מוטב ואם לאו הריני נוטלה ממך [ה עילאה]" – "אין 'והיה' אלא לשון שמחה"[עא] (הצירוף של חדש תשרי[עב], החדש השביעי, לשון שבועה[עג]). בזכות לימוד התניא מתוך חיות ושמחה – יבוא משיח!