1

בע"ה

ברית שניאור זלמן דאטשיק

ב שבט סז – רחובות

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג שליט"א[1]

הרך הנימול, שניאור זלמן, נולד בהילולא של אדמו"ר הזקן (ולכן, כנראה, קוראים לו שנ"ז). כל תינוק שנולד ב-כד טבת וזוכה לברית שתתקיים ביום השמיני נימול ב-ב שבט, ואז יש חיבור מאד מיוחד בין שני צדיקים הכי גדולים שהכי אהבו אחד את השני – כי ב שבט זה הילולת רבי זושא מאניפולי, חברו הטוב של אדמו"ר הזקן. כנראה עשו כך בכוונה מהשמים (אמרו שהתינוק נולד קודם, וזו לא ברית בזמנה – זה לא משנה, כי עבר כד טבת ונימול ב-ב שבט). למה באמת אדמו"ר הזקן שלח לבקש הסכמה מרבי זושא וממהרי"ל הכהן מאניפולי? כנראה, אף שכל תלמידי המגיד אהבו וכבדו זה את זה וכו', היה משהו מיוחד בין שלושת אלו, שהיו ידידי נפש בדרגה נעלית לגמרי מהקשר בין שאר החברים. הדבר הזה בא לידי ביטוי בכך שהרבי ר' זושא ומהרי"ל (ששניהם מאניפולי) יחד עם אדמו"ר הזקן (הצעיר מהם) – שלושתם יחד כתבו אחרי הסתלקות המגיד כתב התקשרות לרבי אברהם המלאך. כלומר, היה ביניהם קשר מיוחד ועצמי, וגם קשר עצמי לרבם המגיד כמובן, וגם לבנו רבי אברהם, ובכתב ההתקשרות כתבו שמוסרים הנרנח"י שלהם לרבי – מכתב התקשרות זה אפשר להבין מה זה להיות מקושר לרבי. מכתב זה של שלושתם מובן שהתקשרות זה למסור את כל הנשמה, את כל הנרנח"י, לרבי – לומר לו אני שלך, "אני לדודי". על כל פנים, רואים חיבור ודבק מיוחד בין שלושת אלו, ובמיוחד בין אדמו"ר הזקן לרבי ר' זושא – כפי שעולה גם מכמה סיפורים שנספר.

קודם כל, נשים לב שהרבי ר' זושא היה יותר מבוגר, ואדה"ז היה הכי צעיר כשהגיע למעזריטש. היו כל מיני גילאים בין תלמידי המגיד המבוגרים, אבל לא יודעים שהרבי ר' זושא היה הכי מבוגר – הוא האח הגדול של הרבי ר' אלימלך, שאחר כך נעשה הרבי של כל צדיקי פולין וגליציה וכו', הוא הרבי של כל הרביים (אולי נרחיב בהמשך). שני האחים יחד עשו גלות כדי להחזיר את עם ישראל בתשובה. 'הלכו גלות' הרבה שנים לפני שהתפרסמו כצדיקים, ויש על כך הרבה סיפורים, איך הבינו עבירת כל אחד, ועשו ביניהם כאילו אחד מתוודה בפני השני על חטא של בעל הבית, והשני נתן לו תיקון על החטא – ותוך כדי זה בעל הבית שמע, התעורר לתשובה ושמע גם את התיקון. יש הרבה סיפורים, אבל לא שמים לב – רוב אנשים לא יודעים – את הגילאים שלהם. היה אבא צדיק, שגם עליו יש סיפורים גדולים, שקראו לו רבי אליעזר ליפא (קיצור של ליפמן) – אביו של שני האחים הקדושים, ועל שמו אפילו היום יש שם אליעזר-ליפא. הרבי ר' זושא נולד בשנת תס"ב – ארבע שנים אחרי שנת נח"ת, שנת הולדת מורנו הבעל שם טוב, כלומר שסך הכל הוא צעיר מהבעש"ט בארבע שנים, ועם כל זאת לא היה תלמיד של הבעש"ט אלא של המגיד. כעבור חמש עשרה שנה נולד אחיו הצעיר, הרבי ר' אלימלך – נולד בתע"ז. כלומר, שהרבי ר' זושא מבוגר מאחיו בחמש עשרה שנים, והוא הכי האריך ימים בין הצדיקים הגדולים תלמידי הבעש"ט והמגיד שאני מגיעים – הגיע לגיל 98 (היום אנו אור שנים מיום ההילולא שלו – הסתלק בשנת תק"ס). יש גם סיפורים על השנים האחרונות שלו. נשים לב גם מתי אדה"ז לקח ממנו את ההסכמה – ארבע שנים לפני שהסתלק, בסוף שנת נ"ו, היינו שהיה בן 94 כשכתב הסכמתו. הרבי ר' מיילך הסתלק בגיל 70 – 13 שנה לפני שאחיו הגדול ממנו הסתלק. גדול ממנו ב-15 שנה, והסתלק 13 שנה אחריו, כשהאח הצעיר חי חיים שלמים – "ימי שנותינו בהם שבעים שנה" – והוא הוסיף עליו עוד יחי שנים. בשבע השנים האחרונות הוא היה כאדם הראשון לפני החטא, כמסופר, וזו התקופה בה כתב את ההסכמה. זה רק בשביל מעט רקע. ומה ביחס לאדה"ז? נולד בשנת קה"ת – היינו שהרבי ר' זושא היה גדול מאדמו"ר הזקן ב-43 שנים (והיה שנתיים יותר גדול מהמגיד עצמו – במסורת חב"ד לא כל כך ידוע מתי הולדת המגיד, אך המסורת המקובלת בעולם שנולד בשנת תס"ד). היה גדול ממנו ב-43 שנים, ושני אלו היו ידידי נפש. זה 'ווארט' ראשון, שאפשר להיות חבר, ידיד נפש, של מישהו שגדול ממך ב-43 שנה (ויכול להיות בקלות הסבא שלך), וגם להיפך, להיות כזה חבר של מישהו שצעיר ממך ב-43 שנה (לא פלא על רבי זושא, שהיה פשוט ותמים בתכלית – רבו צעיר ממנו, וחברו הכי טוב צעיר ממנו ב-43 שנה, והוא מתייחס אליו כחבר לכל דבר).

יש סימן מובהק לידידות שלהם, שכאשר חותם שמו בהסכמת התניא כותב "משולם זוסיל" (אף שרגילים לקרוא לו זושא – שנשמע זישא במבטא הפולני), וכך אדמו"ר הזקן נקרא "שניאור זלמן", אך כל חבריו כינו אותו "זלמן" (וכן זלמנ'יו וכו') – כל כך היה מפורסם כך, עד שגם גדולי ישראל אחרים מכנים אותו הרבי ר' זלמן (וכן במשנ"ב מכונה גרז"ש – זלמן לפני שניאור – והרבי מלמד זכות על האופן בו מזכיר ומצטט אותו, ואכמ"ל). אצל שניהם השם העממי זה השני – זושא מ"משולם זוסיל" וזלמן מ"שניאור זלמן" – ואצל שניהם כינוי החיבה פותח ב-ז (אדה"ז כותב בתניא שבכל צירוף אותיות הראש הראשונה גוברת בצירוף). כנראה שב-זז הזה (סוד ה"מזוזה") יש "שבעה שבעה מוצקות" (סוד המנורה שכולה זהב), ואפשר לומר שהם ה"כלי זין" של כנסת ישראל. זושא = שדי, זלמן = 127 (חיי שרה), וביחד עולים אמת. חוץ מזה שאין דבר גדול ומושלם כאמת, דבר נצחי, הרי אמת זה ריבוע של 21 – רומז ל"אהיה אשר אהיה", השם בו התגלה ה' למשה כגואל ממצרים.

לפני הסתלקות המגיד כתב מכתב לבנו, רבי אברהם המלאך, שיקשיב רק לשני אלו. שיקשיב לאדמו"ר הזקן כי חכמתו ובינתו ודעתו עד אין סוף, וההשקפה הראשונה שלו זה מעין נבואה קטנה, והרבי ר' זושא למעלה מזה – הוא בחינת כתר, הוא מקיף. בברית מילה יש מילה ופריעה, ופריעה רומז למה שהרבי מבאר בדבר מלכות על פרעה דקדושה, "אתפריעו כל נהורין וכו'", עד כדי שהרבי אומר ש"אתפריעו" זה גילוי העצמות. כותב עוד ווארט בדבר מלכות, שזה גילוי העצמות שלא בסדר ומדידה והגבלה. פריעה זה גילוי פתאומי, שהכל מתגלה יחד, וכשהכל מתגלה יחד אין סדר בדברים – זה משהו מאד מבהיל. אם יש איזה סדר בתוך הגילוי, אז אפשר לקבל באופן מסודר, אבל אם יש גילוי פתאומי בלי סדר – אפילו משה רבינו נבהל. היינו שפחדו של משה לא היה רק מפרעה דקליפה, התנין הגדול, כמבואר במ"א בזהר (ועל זה ה' אמר לו "בא" יחד איתי), אלא גם מהשרש – פרעה דקדושה – כי "לית כל מוחא סביל דא" ו"לית מחשבה תפיסא ביה כלל". זה גילוי עצמות בלי סדר, ומשה הוא בשר ודם, נברא מוגבל (כך הרבי כותב), ובלי סדר לא יכול לתפוס – אין לו כלי, ויכול למות מזה. גם על זה ה' מבטיח לו "בא" – בא איתי ואני אשמור עליך. גילוי זה הוא כניסת עצמות המאור במקום האור – שהעצמות נכנס ומסלק לצדדים את האור (וגם את העור, שזה הפריעה). זה מבוסס על מאמר של הרבי מהר"ש שלמדנו בשבת ("לא תירא לביתה" תרל"ג). הכל זה בפריעה – גילוי העצמות בבת אחת, למעלה מהסדר. כך המגיד כותב גם על ההבדל בין אדה"ז לרבי זושא – אדה"ז זה שכל אין סוף והמחשבה הראשונה שלו זה נבואה ("יש נביא בישראל", כפי שאמר הרבי), ורבי זושא הוא משהו אחר, למעלה מזה, בחינת כתר. לזה מתאים סיפור מפורסם שכאשר רבי זושא שמע מלה ראשונה של איזו תורה מיד נכנס להתלהבות והתחיל לצעוק, ומכיון שצעקותיו הפריעו לכולם הוציאוהו החוצה – מיד בתחילה, אחרי דיבור המתחיל, לפני שהמגיד אמר תורה בכלל. גם בחוץ המשיך לצעוק ולהתפרע, אך אחרי שהמגיד גמר, כשהוא נכנס חזרה, רבי זושא חזר על כל תורת המגיד. עד כאן זה ידוע, אך פחות ידוע זה ההמשך – שפעם אחת שאלו את המגיד איך זה יכול להיות שהוא חוזר על הכל, הרי לא שמע שום דבר, והמגיד ענה שכל מה שמגיע אלי מגיע באותו זמן אליו, אבל בכל אופן ההבדל בינינו הוא שאני פותח את השער. ברגע שאני פותח את השער, ולוקח איזה חצי שניה עד שמגיע אליו, ובאותו זמן שמגיע אלי מגיע גם אליו.

יש עוד סיפור מאד מאד מפורסם, שבכל חסידות יש לה גירסא טפה אחרת, אבל הרעיון אותו דבר:  שפעם בא אל בעל ההילולא, הרבי ר' זושא, זי"ע ועכי"א, יהודי פשוט מוטרד, שאביו נפטר ומאז בא אליו כל לילה ואומר לו להמיר דתו – זה נורא. בלי לחשוב פעמיים הרבי ר' זושא אומר לו לפתוח את קבר אביו, וכבר יראה מה הבעיה. ראה שמונחים על הארון שני קרשים בצורת שתי וערב (כנראה הקברנים הגוים הניחו שם) – מיד סילק זאת, והבעיה נפתרה. לפי הלכה זה לא פשוט לפתוח קבר, וממילא הסיפור התפרסם בתוך הגלילות, עד כדי כך שהיה שם תלמיד הגר"א שהלך וסיפר סיפור זה לרבו – שהיה כזה דבר, שיהודי היה מוטרד, ורבי זושא אמר לחפור הקבר וכו', והבעיה נפתרה. כשהגר"א שמע סיפור זה מאד התפלא – אמר שהדבר הזה רמוז באיזה מקום בתלמוד ירושלמי, אבל אני מתפלא איך ר' זושא, שאומרים עליו שלא יודע ללמוד, ידע את הירושלמי הזה. אחר כך סיפרו תגובת הגר"א לרבי זושא, ואז אמר בפשטות – כדרכו בקדש, שהכל בפשיטות – וענה שזה לא פלא בכלל, כי מאותו מקום שהירושלמי לקח זאת גם אני לקחתי זאת. זה פשוט – רק צריך לדעת מהיכן לקחת. זה רק בשביל להבין את כל ה"אתפריעו כל נהורין עילאין" שהיה אצל רבי זושא, וזה מה שהמגיד כותב עליו.

אז שוב, אלו השנים שני חברים ידידים – צמד שאי אפשר להפריש ביניהם. נחזור להתחלה, שהרך הנימול נקרא שניאור זלמן על שם אדה"ז, שהילולא שלו לפני שמונה ימים, אז כנראה שאף שהברית נדחה אם כתוב "ביום השמיני ימול" יש בחינה של לידה בתאריך של בדיוק שמונה ימים לפני הברית (תמיד זה שם טוב, בפרט שעבר תאריך זה, אך יש קשר ממש מדויק ליום הזה). יש קשר עצמי ביניהם. נחזור לרמז השמות – אמת עולה ז"פ סג, כמפורש באר"י, אך סג בעצמו ט"פ ז (אהיה, שזה הריבוע שלו, זה ג"פ ז). שני הצדיקים האלו בחרו את תאריך הפטירה שלהם בהפרש של שבוע. כל צדיק בוחר יום פטירתו – יום בו עולה כל עבודת הצדיק, והוא מעורר רחמים רבים על כל עם ישראל, ומעורר רחמים שיבוא תיכף ומיד ממש, ומי כמו רבי זושא, שהוא עצמו בבחינת "אתפריעו כל נהורין עילאין", סוד הפריעה שהיא עיקר חידוש הברית מילה (גילוי המאור שנכנס במקום האור ומסלק את האור לצדדים), שבבחינת אורות דתהו הדרושים לביאת המשיח. צריך שניהם – רבי זושא זה אורות דתהו ואדה"ז זה הכלים דתיקון. אחרי הסתלקות המגיד היתה פגישת תלמידים – ואולי יותר מאחת – שהמזכיר היה אדה"ז, צעיר התלמידים. פעם הוא קם בפני כל החברים, התלמידים שכולם מבוגרים ממנו, והוא אמר להם שכעת צו השעה למעט באורות ולהרבות בכלים. זה עולם התיקון – מיעוט אורות וריבוי כלים – אבל זה שלב, כי כאשר מגיע זמן להביא משיח, נאו, צריך אורות דתהו בכלים דתיקון. אפשר לומר שחיבור שני הצדיקים הללו הוא, יותר מכל האחרים, "אורות דתהו" ("אתפריעו כל נהורין עילאין", ולכן משמעותי החיבור של זה בשנה זו להיום, "ראשון" של "בא אל פרעה", בו "אתפריעו כל נהורין", ומכך כל הגאולות, כפי שהרבי מסביר) ב"כלים דתיקון" (אדה"ז) – אדה"ז כמו משה רבינו ורבי זושא כפרעה דקדושה. לכן משמעותי שבחרו ימי הסתלקות בהפרש של שבוע – המשכת אורות דתהו בכלים דתיקון, ויה"ר שיעמוד לנו שנלמד מהם ונלך באורחותיהם שלמדו אותנו, וכך נזכה לזרז את ביאת משיח צדקנו תיכף ומיד ממש. כתוב שמשיח לא בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף, והתינוק שנולד היום זה כבר מספיק – זה התינוק שיביא משיח בפועל.

ראיתי היום שחיטריק מספר שהיה נהוג בחב"ד לנהג בברית מילה "האפ קאזאק" של ה"שפאלער זיידע" – זה דבר שאפשר לקיימו, ושהמוהל יפרסם זאת בבריתות. ניגון זה הוא שהסבא משפולי היה יותר חזק מהגוי, ונצחו בריקוד בשביל פדיון שבויים. זה קשור ליארצייט, שהרבי ר' זושא ברך ילד קטנים. הבעל שם טוב היה שם יד על הלב ואומר לילד "שתהיה יהודי חם", אבל הרבי ר' זושא ברך ילד (בברית) – שתהיה בריא וחזק כמו גוי. יהודי שבריא חזק כמו גוי יכול לנצח את הגוי בריקוד – כסבא משפולי – כי גם יהודי וגם בריא וחזק כגוי, אז מנצח את הגוי.